אור ברסלב
מצח אהרן חלק א מצח אהרן - דרוש כט

מצח אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין

מצח אהרן - דרוש כט

מצח אהרן - דרוש כח

(למעלת הצדקה):

הכזה יהיה צום אבחרהו הלכוף כאגמון ראשו, ושק ואפר יציע גו' הלא זה צום אבחרהו פתח חרצובות רשע וגי' הלא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית כי תראה ערום וכסיתו ומבשרך לא תתעלם אז יבקע כשחר אורך וארוכתך מהרה תצמח וזרח בחשך אורך גו' והשביע בצחצחות נפשך ועצמותיך יחליץ (ישעיה נ"ח):

הנה רז"ל אמרו (ברכות ד"ג) תניא ר"א אומר ג' משמרות הוי הלילה, משמר ראשונה חמור נוער, שניה כלבים צועקים, ג' אשה מספרת עם בעלה ותינוק יונק משדי אמו, ושם בסמוך איתא אר"י בר שמואל משמיה דרב ג' משמרות הוי הלילה ועל כל משמר יושב הקב"ה ושואג כארי ואומר אוי להם לבנים שגלו משולחן אביהם, ונבאר זה עפ"י מ"ש הב"ל בכונת המאמר הראשון כי נתכון ר' אליעזר לרמז לנו כל הדברים המשולים ללילה שכולם נכנסו תחת ג' סוגים שכל אחת מהם נקרא חשך ולילה, א) העדר הידיעה, כי חשכו באדם השכל והידיעה והמדע, ומי שהולך בשרירות לבו הרע להחטיא את בשרו ומתרחק ממעלת שמירת המצות, איש כזה בודאי יקרא עומד בחשך כמ"ש הכסיל בחשך הולך, ב) היא העת אשר ידי זרים ישלטו בנו בגופינו ומאודינו ועמדו עלינו לכלותו בדורות הקודמים, עת כזו מכונה בשם לילה וכדרז"ל ע"פ שומר מה מלילה, ג) היא המיתה כי בא השמש של החיים באותה שעה, וכמ"ש בקהלת י"ב עד אשר לא תחשך השמש, וז"ש ג' משמרות הוי הלילה, כלומר בשלש בחינות הושאל שם לילה, הא' "חמור נוער" כשהאדם דומה בהנהגתו לחמור שהוא נוטה רק אחרי תאוות חומריות כמו החמור שאינו יודע כ"א אבוס בעליו, הב' "כלבים צועקים", הם אומות הקדמונים שהיו מגנים את ישראל, ונובחים עליהם ככלבים וכמ"ש והכלבים עזי נפש, והג' "תינוק יונק משדי אמו", הוא הגוף בעת גבורתו כשחוזר לינק משדי אמו, היא האדמה אם כל חי, ממנה לוקח, ואשה מספרת עם בעלה, הוא הרוח אשר תשוב לאלקים לתת דין וחשבון ממפעליו, וכל אלו הדברים מכונים בשם לילה ע"כ:

וע"ז בא ר"י בר שמואל להודיענו כי כל אלו הג' בחינות מקור אחד לכולמו, והסבה הגורמת לשלשתן הוא רק דבר אחד והוא הגלות, אשר מאתו יתפרדו והיו לג' ראשי בחינות הללו, דאם לא היינו נגלים מארצנו להתערב בגוים, היינו אוחזין מעשה אבותינו, מעשה אברהם יצחק ויעקב, כי קרובה טבע הבן להיות כטבע האב, וע"י שנתערבנו בגוים למדנו מעשיהם, להשליך כל דבר טוב ומועיל לנפש, ולרדוף רק אחרי תאוות חומריות וכמ"ש ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם, א"כ אפוא בחינה הראשונה "חמור נוער" אינה באה כ"א מפאת הגלות, ומזה נמשך ג"כ סבה שניה של "כלבים צועקים" כי בשביל שסרנו מדרך ה' להדמות להאומות ולעשות כמעשיהם, הקב"ה מה עושה, ישסה עלינו את הכלבים וכמ"ש במד"ר (פ' שמות) "כיון שפסקו מלמול אמרו נהיה כמצרים מיד ויקם מלך חדש" הרי דעיקר הסבה, שעמד מלך חדש במצרים לרדות את בנ"י בפרך, הוא מחמת שעשו כמעשה מצרים, וכן בחינה השלישית שהוא אימת יוה"ד לאחר מיתה, נמשך ג"כ מבחינה הראשונה, דאילו היינו הולכים בדרך הישר, לא היה גדול פחד יוה"ד כ"כ, רק מחמת שנרדוף אחר תאוות לבבנו כמו החמור, מזה יהיה פחד יוה"ד גדול מאוד, ואחרי שבברייתא הנזכרת מודיע אותנו רבי אליעזר, כל הבחינות המשולים ללילה, ע"ז בא ר"י בר שמואל לרמז אותנו סבה הראשיית, כי כאשר הקב"ה רואה את השלש משמרות אלו, יושב וצועק, אוי לבנים שגלו כו', כי זהו עיקר הסבה והגורם לבחינות אלו, ונתכוון בזה להודיענו הסבה העיקריית בכדי שנדע במה לרפאותם, דכ"ז שלא נסיר הסבה הראשיית, לא תועיל אף אם נרפא ענף אחד מן המחלות, אחרי שהמחלה הכלליית עוד קיימת:

והנה כפי אשר יורינו חז"ל, הסגולה אשר תועיל לקרב ביאת הגואל, היא הצדקה וכמ"ש (תענית) "גדולה צדקה שמקרבת הגאולה כמ"ש שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא" ובטעם הדבר נ"ל ע"ד החדוד, דהמפרשים דקדקו על מלת "אחיך" הנזכר תמיד במצות הצדקה, כגון כי ימוך "אחיך" פתוח תפתח לאחיך, ופירשו עפמשארז"ל (ב"ב דף קל"א) "הכותב כל נכסיו לבנו לא עשאו אלא אפוטרופוס" והטעם משום דאין זה מדרך אב ישר לתת כל נכסיו לבן אחד, ושאר הבנים לא יטלו מאומה, ולהכי אמדינן דעת האב, שודאי רוצה הוא ליתן לכולם בשוה, רק להכי כתב על שם בנו זה, מפני שיודע טבע בניו, אשר אם אך יתן המעות לידם, אז ילכו בשרירות לבם, ויאבדו העושר בענין רע, להכי מסר כל נכסיו ליד אחד מהם. בכדי שהוא יהיה האפוטרופוס, והכל ייראו ממנו וישמעו לכל אשר יצוום, וגם יכבדוהו כי הם חושבים אשר משלו הוא נותן, והכי נמי גבן, הלא כלנו בנים למקום, ואיך יעשה ככה בעולמו, לאחד יתן הון עצום, ולשני אפילו מזון סעודה אין לו? ובע"כ שלא נתן להעשיר את חלקו שיהיה לו לבדו, רק משום שידע ית' אשר לאדם הזה אם יתן מעות בידו לא יתנהג כשורה, והעושר יהא שמור לרעתו משו"ה לא נתן חלקו לידו, רק מעות של זה הפקיד ביד העשיר, שיהיה אפוטרופוס על חלקו, ועי"ז יהיו נכנעים למשמעת העשיר לעשות ככל אשר יצוום, ולזה דקדק הכתוב להזכיר מלת "אחיך" לרמז לנו, שהמקבל הצדקה אחינו הוא, וא"כ שנינו בנים למקום, והיתכן שלזה יתן הון רב, ולזה אפי' פרוטה אין לו, וע"כ שחלקו הוא אצלך, וממילא לא מתנת חנם, אתה נותן לו, כי הקב"ה ימציא לפני כל עשיר, אותן העניים שיש להם חלק במעותיו, וכמ"ש החו"ה על טעם התקנה מחז"ל, לגוזל את הרבים ואינו יודע למי להשיב, שיעשה צרכי רבים, דהקב"ה יסבב אח"כ, אשר אותן האנשים אשר גזל מהם, יהנו הם או בניהם מתקון הזה כפי שווי הגזילה, וה"נ דכוותיה, שעניים אלו אשר יזמין ה' לפני העשיר, זהו הסימן אשר יש להם החלק באותו עשיר ושלהם הוא נותן, ומשו"ה אל ירע עיניו בתתו להם, ולהכי "פתוח תפתח" שתתן ותחזור ותתן והטעם שהוא "לאחיך" ובע"כ שלאלו העניים המזדמנים לפניך יש להם חלק במעותיך: ובדברינו נבין הטעם מה שראיתי לאחד מן המחברים הישנים שכתב אשר עיקר מצות צדקה אין שעור לדבר, רק כל זמן שיזדמן לפניו עניים מחויב להאכילם ולהשקותם ולהלבישם ורק אם אין לו לבעה"ב כ"א ככר אחד, חלוק אחד מה שצריך לו לעצמו, בזה אינו מחויב לתת הככר או החלוק להעני והוא יחזור על הפתחים, דאמרינן חייך קודמין לחיי חבירך, אבל אם יש לו מותר אף מעט ממה שצריך לו לעצמו על פעם הזאת, מחויב לתת לעניים, ואסמיך זה אקרא, הלא פרוס לרעב "לחמך" מה שהוצרך לפניך, מחויב אתה לפרסו ולחלקו עם העני, אף שעניים מרודים תביא בית' פי' שעי"ז תביא ביתך לעניות שגם להם לא יהיה אח"כ מה לאכול, מ"מ כיון שיש לפניך מותר מן הסעודה הנצרך לך כעת, מחויב אתה לתת המותר להרעב, והחיוב של "כי תראה ערום וכסיתו", הוא רק "ומבשרך לא תתעלם" פי' רק החלוק אשר על בשרך, אינך מחויב להפשיטה ממך ולהלבישה לעני, אבל אם יש לך עוד חלוק מונח בתיבה מחויב אתה להלבישה לעני, וכל הרואה דברים כאלו ישתומם, דהא להדיא תניא (כתובות ד"נ) המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, וגם מאוד הזהירו חז"ל שלא יביא עצמו לידי עניות מקרא דלא יהיה בך אביון, ולפמ"ש דחיוב נתינת צדקה כדרך אב לבנו, לא נתפלא אפוא על דבריו, דזהו ג"כ מדרך האב כשיש לו שני בנים, ואין לו כ"א מזון שתי סעודות, לא יתן כל הככר לאחד, שהוא יאכל שתי סעודות, והשני לא יהיה לו מאומה, ובוודאי יחלק המזון לשניהם בשוה, א"כ אחרי שגם אנו כולנו בנים למקום, משו"ה שורת היושר תחייב כי באם יש לאחד מזון שתי סעודות, או שני לבושים ונזדמן לפניו עני שאין לו מה לאכול וללבוש, דיתן סעודה אחת להעני, דבזה נמי אמדינן דעת האב, וחלק העני הוא בוודאי אצלו וכנ"ל, והא דאמרו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש מיירי דוקא כשמבזבז מרצונו, בשעה שאין עומדים לפניו עניים רעבים וערומים, אבל אם ה' הקרה לפניו עניים הצועקים ללחם וערומים בלי לבוש, מחויב ליתן להם כל מה שיש לו, כי אחרי שהקרה ה' לפניו זה הסימן אשר חלקם מונח אצלו, ומדינא מחויב ליתן כל מה שיש לו וכמ"ש:

ולפמ"ש יתורץ לנו קושי' עצומה (ב"ב ד"ח) "שאל טרנוסרופוס את ר"ע אם אלוקיכם אוהב עניים מפני מה אינו מפרנסן? א"ל כדי שנצול מדינה של גיהנם, א"ל אדרבה זו מחייבתן לגיהנם משל למלך שכעס על עבדו וצוה שלא להאכילו, ומי שיאכילו לא כועס עליו, ואתם נקראתם עבדים למקום, א"ל משל למלך שכעס על בנו וצוה שלא להאכילו ובא אחד ומאכילו לא דורון הוא משגר לו ואנחנו נקראים בנים למקום" ע"כ, ונלמוד מן הווכוח הזה, כי החיוב של צדקה הוא דווקא בשעה שנקראים בנים, אבל בשעה שנקראין עבדים, עוד איסור יש לתת צדקה, וכזה מצינו (ב"ק טו) דהנותן צדקה לעני שאינו הגון אינו מקבל שכר, ולכאורה אינו מובן, דהא מחויבים אנו לרחם על כל הברואים ולפרנס כל הבע"ח וכמ"ש שם (ב"ב ח') גבי רבי דפתח אוצרות כו' אבל ע"ה אל יכנסו דחק יונתן בן עמרם כו' אמר פרנסני ככלב וכעורב עמד ופרנסו עיי"ש, הרי להדיא שאפי' לע"ה מפרנסין, ולא יגרע עני שאינו הגון מכלב ועורב? ולדברינו דלעיל, דמ"ע של צדקה הכתובה בתורה, אשר אצלה דייק לכתוב מלת "אחיך" מזה ראיה שאינו מחויב לתת בשעה שאנחנו בבחינת "עבד" דאז אינו נקרא אחיך כי שני עבדים אינם נקראים אחים זל"ז, וגם זה כתבנו למעלה דמדיוק "אחיך" מוכח שהחיוב גדול כ"כ, אפילו לפרוס ולחלק לחמו ממש, כי אמדינן דעת האב שלא עשאו אלא אפוטרופיא, לכן שפיר נוכל לומר כן, דכיון שמדיוק הזה ילפינן קולא וחומרא לענין צדקה, קולא, שאינו מחויב לתת כ"א לאחיו, וחומרא שמחויב לחלק לחמו ממש, להכי אמרינן שוודאי החיוב הגדול לחלק לחמו זה לא שייך כ"א בעני הגון הנקרא אחיך, שאז נוכל לומר שאינו כ"א אפוטרופיא, אבל אם העני הוא אינו הגון והוא בבחינת "עבד", אצלו לא שייך הדין הזה לדמותו לאב שכתב נכסיו לבנו, דהא בעבד ליכא אומדנא, וא"כ לעני כזה וודאי שאינו מחויב לפרוס לחמו ממש. ורק אם הוא עשיר שיש לו הרבה, מחויב לפרנסו מצד רחמנות, ולהדבק במדותיו ית' אשר נאמר עליו ורחמיו על כל מעשיו, אבל אם גם הוא בעצמו עני שאין לו כ"א די ספוקו, אין מוטל עליו לרחם על הברואים ועל כגון זה נאמר, אפס כי לא יהיה בך אביון, הזהר שלא תביא עצמך לידי עניות, ולפי"ז לא יקשה עוד מעובדא דרבי שנתן ליהונתן אף שסבור שהוא ע"ה, משום דרבי עשיר היה, וכמ"ש פתח "אוצרות" משו"ה אמר לו יהונתן פרנסני ככלב וכעורב, כי איש כזה מחויב לתת גם לעני שאינו הגון, שאינו גרוע מכלב, והא דאמר, ר"ע בב"ב, שדווקא למי שהוא בבחינת בן מחויב לתת לו צדקה, היינו בעיקר המצוה של צדקה, שאופן חיובה הוא אפילו בעת שהוא עני, ומטעם שהוא אחיך, וחיוב כזה וודאי לא שייך בעני שהוא בבחינת עבד וכנ"ל: ולפ"ד יבואר מאמר הנ"ל, כי לפמ"ש אשר החיוב העקרי של צדקה, והוא לפרוס לרעב לחם ממש, ולכסות הערום גם אם אין לו כ"א כתונת אחת יתירה לבד הלבוש שעל בשרו, זהו דווקא בשעה שנקראים בנים, ואימתי נקראים בנים, ידוע מאמרם ז"ל, "זכו נקראים בנים" והנה בקץ הגאולה גם כן שני זמנים כמארז"ל (סנהדרין) ע"פ אני ה' בעתה אחישנה, זכו אחישנה, לא זכו בעתה, הרי דבעת שישראל הם בבחינת "זכו" אז הוא אחישנה, וידוע לנו שדרך ה' לשלם תמיד מדה כנ"מ, ובמדה שאדם מודד לו הוא מודד לנו, וא"כ אם רואה הקב"ה שישראל עושים צדקה אפי' בשעת דוחקם וענים, מראים אנחנו בזה שיחזיקו עצמם בבחינת "בנים" שהוא יורה על בחינת "זכו" לכן הקב"ה ישלם גם כן כמדתם לשלם השכר של "זכו" והוא "אחישנה", וזמ"ש גדולה צדקה שמקרבת הגאולה, כי זהו ממש מכ"מ, אכן זה לא נאמר כ"א בעת שיתנו צדקה בעת דחקם, ואז יורה שפיר על בחינת "בן" משא"כ אם אינו נותן צדקה, רק בעת שירווח לו אז יתן מעט, לא שייך טעם הזה, הרי לפנינו מעלה אחת למי שמקיים בנפשו מצות צדקה ממש, והוא קריבת הגאולה תוב"ב:

והנה לפי דרך זה נוכל לומר, שגם העיקר הגדול שאנו מאמינים בו ומקווים עליו והוא "תחיית המתים" ג"כ אינו תלוי כ"א בצדקה, דבספר פר"ד (דרוש כ"ה) הקשה על הא דארז"ל בתענית פ"ק דמפתח של תחה"מ לא נמסר לשליח דכתיב וידעתם כי אני ה' בפתחי את קברותיכם, ואמרו (בסנהדרין דל"ט) דאלקינו כהן הוא שנאמר ויקחו לי תרומה, וכיון שהקב"ה יש לו דין כהן היאך יוכל ליטמא למתים, כהן בביה"ק למה ב ותי' כמ"ש התוס' שם בסנהדרין דישראל נקראו בנים למקום וכהן מטמא לבנו ע"כ, וא"כ כיון דעיקר היתר התחייה הוא רק מחמת שאנו נקראים בנים, ממילא ידעינן דכשישראל הנם בבחינת עבדים לא שייך היתר זה, וא"כ בשעה שישראל יקיימו החוב של הלא פרוס לרעב, ויבזבזו כל מה שיש להם לצדקה וכפי החוב למי שהוא בבחינת בן, אז הקב"ה משלם כמדתם להחזיק אותם גם כן כבנים ומטמא להם, משא"כ בשעה שנקפוץ ידינו מאחינו האביון מחמת הטענה שאין לנו מותרות ליתן, וא"כ מראים אנו בעצמנו שאנחנו בבחינת עבדים, אז ישולם כפועל ידינו להחזיק אותנו גם כן לעבדים ולא יוכל הקב"ה לטמאות עצמו בכדי להחיותנו כמ"ש:

(הג"ה והנראה לתרץ קושייתו עפמ"ש התוספת כתובות (דף יא) על הא דאר"ה מטבילין גר קטן הק' התוספות היאך נוכל להטבילו הא אין שליחות לקטן עכו"ם אפילו מדרבנן כיון דלא אתי לכלל שליחות ותי' כיון דבהך זכייה הוי ישראל לכן חשבינן ליה שפיר כישראל מהשתא ואית לי' דין זכייה מדרבנן, ולפי דבריהם דאע"ג דאכתי עכו"ם הוא שאין לו שליחות, מכל מקום יכולים ב"ד להיות שלוחיו ולהטביל כיון דבשליחות זה יהי' ישראל חל עליו שם ישראל גם קודם השליחות, וה"נ נהי דכהן אסור ליטמא טמא למת מ"מ הכא בתחהי"מ דבהך טומאה יהיה חי משו"ה מקרי חי אפילו עוד קודם שהחיים, ושפיר יוכל הכהן ליטמא להם בכדי להחיותם):

ומה יומתק לדברינו מאה"כ (קהלת ו' ג') אם יוליד איש מאה ורבות בשנים יחיה ורב שיהיו ימי שניו ונפשו לא תשבע מן הטוב אמרתי טוב ממנו הנפל, דכיון שעיקר התחייה הוא רק מחמת שאנו נקראים בנים למקום וכהן רשאי ליטמא לבן, א"כ לפי"ז, לנפל שאסור הכהן ליטמא אליו וכמ"ש הרמב"ם (בפ"ב מהל' אבל והובא בטוש"ע ליו"ד סי' שע"ג) שאפילו בספק אם כלו לו חדשיו אסור ליטמא, ודין זה נובע מת"כ שממעט זה מקרא מפורש, א"כ בע"כ לומר אשר "נפל לא יוכל לקום בתחה"מ כיון שאסור ליטמא לו, והא דאיתא בשו"ע (יו"ד סי' רס"ג) תנוק שמת קודם שיגיע להיות בן שמונה מלין אותו על קברו לזכר שירחמוהו מן השמים ויעמוד בתחה"מ, דמשמע מזה שיקום בתחה"מ אע"ג שהוא עוד בחזקת נפל קודם ל' יום, היינו דווקא בכה"ג שהספק הוא רק לנו שאין אנו בקיאים אם כלו לו חדשיו, ואע"ג שהוא עוד פחות מבן ל' יוכל היות שכלו חדשיו ואיננו נפל, וה' היודע האמת שכלו חדשיו, וודאי שיעמידהו בתחה"מ משו"ה צריכין למהלו ולהסיר חרפתו, אבל נפל גמור שבוודאי לא כלו חדשיו אינו עומד בתחה"מ, ולבד שלא יקשה לנו מדין ה, אלא אדרבה מזה גופא ראיה לדברינו, שבשו"ע לא כתב הדין כ"א בפחות מבן שמונה שהוא רק ספק נפל ולא כתב זה בנפל גמור כגון שהפילה אשתו בן זכר וידעינן בוודאי שלא כלו חדשיו שצריכין גם כן למולו מזה הטעם שיקום בתחה"מ, אלא וודאי דנפל גמור לא יקום בתחה"מ:

נמצינו למדים לפי"ז אשר שני מיני סוגי אנשים לא יזכו לעמוד בתחה"מ, א כת הנפלים, מטעם שהקב"ה כהן הוא ולא יוכל ליטמא להם, ב) כת הקמצנים, אשר לא פרסו מלחמם לדל ומפני שהחזיקו לאחיהם בני בריתם בגדר "עבדים" ישלם להם כפעלם להחזיק אותם ג"כ בבחינה כזאת, שלא יטמא להם כדין עבדים, וניחזי אנן איזה כת משתי אלו הכתות גרועה ביותר? וודאי כת הקמצנים, כי אלו הנפלים, אע"ג שגם המה לא יעמדו בתחה"מ אין הבזיון גדול כ"כ, כי אין זה מחמת אשמתם, ולמה"ד למלך שפסל שני אנשים מלהעלותם למשרה גדולה, לאחד מחמת שעדיין רך בשנים הוא, ולפי חוקי המדינה אינו ראוי מצד מעוט שנותיו לעלות ולשרת בכהונה גדולה, ולשני מצד שהנהגתו לא ישרה בעיני המלך, וודאי שלהשני הבזיון גדול ביותר, כי הוא היה יכול להגיע למשרה הזאת ורק הוא בעצמו ע"י מעשיו המקולקלים איבד זאת, וכן ה"נ אע"ג שגם הנפלים לא יזכו לאור באור פני מלך חיים וליהנות מזיו שכינתו ית', אין זה מחמת אשמתם, רק ע"י פסול שנים, אבל אלו הקמצנים היו יכולים להגיע למעלה הגדולה הזאת, ובידים אבדו את השכר הגדול הזה, ודאי אשר להם יהיה הבזיון יותר גדול, והנה ההצלחה האנושית בעוה"ז עומדת על שלשה דברים הללו, "בני חיי ומזוני", אמנם כל הצלחות אלו לא יוכלו להועיל לשמח נפש האיש אשר אין לו תקוה לעמוד בתחה"מ, כי אף שיודע האדם אשר ימיו הוא כצל עובר, ותיכף יבא יום פרידתו מן העוה"ז ומלואו, בכ"ז בזאת יתנחם שיקווה להיות מנוחלי עוה"ב ושם יהיה לו עוד טוב ביותר, כי יהנה מזיו שכינתו ית' שהוא התענוג האמיתי לנפש המאמין והמקוה לזה, משא"כ האיש אשר התקוה הזאת אבודה ממנו, לא יערבו לו כל הצלחות עוה"ז באשר יודע כי למחר יובל לקבר ואחריתו רמה ותולעה, וזמ"ש החכם, אם יוליד איש מאה וא"כ יהיה לו הצלחת של "בני", גם ורבות בשנים יחיה,:

שהוא המעלה של "חיי" וגם ורב שיהיו ימי שניו, היינו שכל ימיו יחי' בעושר וגדולה, כי מלת "רב" פירושו על רוב גדולה, וכמ"ש רב עוד יוסף חי, ואף שיהיו לו להאדם כל אלו ההצלחות כולם, אכן אם "נפשו לא תשבע מן הטוב" פי' מרוב הטוב והעושר שיתן לו ה' לא נהנה מזה רק הגוף, ונפשו לא קיבל שום הנאה מזה, שמכל הטוב אשר ברכו ה' לא נתן מזה לצדקה שהוא מזון הנפש, וכל הטוב פיזר רק להנאת גופו, על איש כזה אמרתי "טוב ממנו הנפל" כי אף שגם הנפל וגם הקמצן הזה לא יעמדו שניהם בתחה"מ, הנפל אין אשמתו תלויה בו, אכן זה הקמצן אשר ביכולתו היה להשביע גם נפשו בטוב ההוא, והוא בעצמו איבד טוב שכר הרוחניי הנפלא הזה, לכן וודאי טוב ממנו הנפל, זו היא המעלה השנית בנותני צדקה: המעלה השלישית בנותני צדקה שגם מצות "תשובה" תלוי בזה, דהנה בס' ערבי נחל (דרוש לר"ח אלול סוף פ' ראה) האריך לבאר הטעם עפ"י קבלה שמהני התשובה דוקא בישראל ולא בעו"ג, כמבואר בגמ' יומא, כי ישראל מחמת שנקראים בנים למקום משו"ה מלאכי הזעם לא יקחו אותו תחת רשותם תיכף משיחטא באשר נושאין פנים לבני עליון, אבל בעו"ג משו"ה לא מהני תשובה, כי תיכף כשיחטא נמסר לידי המשחיתים ואין פנאי עוד לשוב עיי"ש, ולפי"ז אפשר לומר דבעת שישראל אינם נותנים צדקה כפי האופן הנ"ל, שאז מכונים הם בבחינת "עבדים" ג"כ לא מהני התשובה מטעם זה גופא, ואפשר להמליץ בזה כוונת "הפייטן" ותשובה ותפלה וצדקה מעבירין רוע הגזירה דהאיש שאינו נותן צדקה שאז הוא בבחי' עבד אף אם יצום ויתפלל ויבכה בתשובה, לא יוכל להועיל מאומה באשר כבר נמסר לידי המשחיתים רח"ל, רק מי שנותן צדקה מן המעט שיש לו שאז הוא בבחי' בן שאינו נמסר מהר ויש פנאי לתשובה, וז"ש ותשובה ותפלה, אימתי מהני התשובה והתפלה "וצדקה" באם שיש לזה ג"כ צדקה אז יעבירו רוע הגזירה אבל בלא צדקה לא תועיל התשובה, ובזה יובן ג"כ מ"ש הס"מ כי שנאת חנם ופרוד הדיעות מעכב התשובה ואסמכוה אקרא, חלק לבם עתה יאשמו, פי' דבזמן שחלק לבם, אפי' כשהוא עתה שהוא לשון תשובה כמ"ש רז"ל ע"פ ועתה ישראל ג"כ יאשמו עיין זה בשל"ה, והטעם הוא כמ"ש, דעיקר שנאת חנם לא בא רק מחמת שלא נחשוב זה את זה כאחים בני אב אחד, כי אילו היינו מחזיקים זא"ז כבנים למקום, וכולנו כאחים איש לרעהו אין מקום לשום שנאה וכמאה"כ, "הלא אל אחד בראנו ואב אחד לכולנו מדוע נבגוד איש באחיו" ואחרי שמתקוטטים איש עם רעהו מראים בעצמם שאינם בבחינת בנים ואחים זל"ז, לכן ישלם להם כמדתם שתשובתם אינה מקובלת, מכ"מ: היוצא מכל דברינו כי בשכר צדקה המעולה היינו לפרוס את לחמו ממש לדל יזכה האדם לדברים אלו: א) שתשובתו מקובלת לרצון, ב) יזכה לעמוד בתחה"מ ועצמותיו יחלצו מן העפר, לעמוד וליהנות מזיו שכינתו ית', ג) מקרבת הגאולה שהיא הרפואה הכלליית להצלחת האומה בגוף ונפש, ועתה התבונן היטב במקראות הנצבים בפתח דרושנו, איך יתורצו כל הדקדוקים וזה פירושם, "הלכוף כאגמון ראשו" פי' אפי' אם יכוף ראשו כאגמון, ברוב ענוייו, ושק ואפר יציע, אבל "האם לזה תקרא צום ויום רצון לד'"? לא כן, כי תשובה כזאת בענויים וצומות לבד לא יעלה לרצון לפני ד', רק "הלא זה צום אבחרהו" וזהו התשובה האמיתיית, פתח חרצובות רשע וגו', הלא פרוס לרעב לחמך גו' כי תראה ערום וכסיתו רק "ומבשרך לא תתעלם" פי' שרק מבשרך לא תקח הכתונת ולתתה לעני אבל כשיהיה לך כתונת אחרת זולת מה שעל בשרך תתננה לעני, ואם תעשה כן, תראה בעצמך שתחזיקו זא"ז בגדר "בנים" כי לעבד אינך מחויב לתת צדקה מעולה כזאת, ולכן ישלם לך ה' כפעלך להחזיק אתכם בבחינת בנים ותשובתכם תעלה לרצון, ורק זה הוא "יום רצון לד'", ואם תעשה צדקה כזאת אז "יבקע כשחר אורך" פי' כי עד עתה היה לך חשך גדול מכל השלשה סוגים המשולים בתאר "לילה" ואשר תלויים המה בסבת הגלות וכמ"ש לעיל אבל ע"י הצדקה המעולה הזאת יבקע כשחר אורך, ולא יהיה לך עוד חשך, כי "וארוכתך מהרה תצמח" כי מהו הארוכה היחידה והכלליית למחלת הגלות הוא רק ביאת הגואל, וע"י צדקה מעולה כזאת תצמח לך הארוכה הזאת מהרה כי גדולה צדקה כזאת שמקרבת הגאולה, ולבד אשר בעוה"ז יגיע לך שכר גדול כזה בעד מעלות הצדקה, עוד יש לך שכר בעוה"ב כי "והשביע בצחצתות נפשך ועצמותיך יחליץ" פי' שבשביל צדקה מעולה כזאת יחליץ גם עצמותיך מן העפר בעת התחייה ותזכה לעמוד בתחה"מ ולחזות בנועם ד' וליהנות מזיו שכינתו יתברך, וכל אלו יגיע לך בזכות הצדקה של "פרוס לרעב לחמך" היינו שתתן לעני גם בעת דחקך, יזכנו ה' לביאת הגואל ב"ב אמן:

תוכן העניינים

מצח אהרן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה