אור ברסלב
מצח אהרן חלק א מצח אהרן - דרוש כח

מצח אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין

מצח אהרן - דרוש כח

מצח אהרן - דרוש כז

שלום ומישור. בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון גו' (מלאכי ג'.):

אור חדש על ציון תאיר ונזכה כלנו מהרה לאורו:

בימינו אלה עת השמע דברי ריבות בין מפלגות הציונים ומתנגדיהם, הללו מהללים, והללו מחללים, מהראוי והנכון היה לאיש צדדי שלא ישא שום חזון ולא ידבר שום דבר הנזכר בו חיבת "ציון" פן יכשל בלשונו וינקש בשנונו, ואז יהי' למטרה לבעלי חצים להמטיר עליו מבול של חרפות וגדופים ככל העולה על רוחם ולשרוף אותו בהבל פיהם ופי כתבם, אכן מדי התבונני ושמתי לבי אל מאחז"ל (שבת) האי צורבא מרבנן דסני לי' בני מתא משום דמוכח להו במילי דשמיא, ודרחימו לי' בני מתא משום דלא מוכח להו במילי דשמיא, אשר כבר העירו המפרשים לדקדק, דהתיבות "במילי דשמיא" מיותר, כי בודאי כל תוכחה הוא במילי דשמיא, ולדידי קשה עוד מן הנסיון, דהנסיון יראנו, רב ומנהיג שיושב בעיר ומעלים עיניו מכל מילי דמתא אז הכל ירננו אחריו כי עינים לו ולא יראה בפרצות העיר, לתקן בדקי חומת הדת, ולהיפך אם בעינים פקוחות יתבונן על מעשי בני עדתו להוכיחם ולהזהירם שלא יסורו מדרך האמת, אז הכל יתנו לו תודה כי לכך נתמנה להורות איזה דרך ישכון אור האמת. והנ"ל בביאור המאמר דהנה התוכחה תוכל להיות בשני פנים, א) בחרפות וגדופים, שהמוכיח הרואה יחיד או צבור עוברים דבר עבירה אז יצא ברעש וישפוך קיתון של רותחין ובדברים קשים כגידים יוכיחם, ותוכחה כזו לא תכנס לאזן האדם, כי אף שיודע בנפשו שבאמת עשה העבירה, והצדק עם המוכיח, בכ"ז בין כה וכה, המוכיח בזהו, ולהכי מלבד שלא תועיל התוכחה להסירו מן העבירה אדרבה עוד תגרה השנאה על המוכיח, לא כן אם המוכיח ימתיק בחלקלקות את דבריו לאמר לו, אם היה עושה כזה איש אחר, לא הייתי מקפיד כ"כ, אבל אתה שאיש נכבד אתה, לא נאה לך לעשות כן, תוכחה כזאת תגרום עוד לאהוב המוכיח, אחרי שדברי תוכחתו משוחים בשמן טוב, ויחשוב אותו לנכבד וחכם, ואף כי יש בזה שמץ חנופה בכ"ז הלא הרב מותר להחניף לתלמידו כדי שיקבל ממנו תוכחה, דכיון שיודע המוכיח אשר באופן אחר לא יקבל תוכחה, מותר לו להחניפו בדברים טובים כדי שיקבל, וכ"ז אם המוכיח הוא בשר ודם שאין בידו לכוף את חבירו לעשות ככל אשר יצווהו, אם לא בפה חנף ובדברים טובים יפתהו, משא"כ הקב"ה כשרצה להוכיח לעמו, יצא בקול חוצב דברים מפחידים כמ"ש ואם לא תשמעו לי, אז הנני שולח כל הקללות המוזכרים בתוה"ק כי אחרי שבידו הכח והעוז לכוף אותו, אין נאה לו לבוא בשפת חנף, וכמדומה שראיתי באיזה ספר שמפרש הווכוח שהי' בין הנביא ירמיה עם הקב"ה בדרך כזה, כאשר אמר לו הקב"ה, נביא לגוים נתתיך, כתיב "ואמר אהה אדני הנה לא ידעתי דבר כי נער אנכי ויאמר ד' אלי גו' כי אל כל אשר אשלחך תלך ואת כל אשר אצוך תדבר אל תירא מפניהם גו'" (ירמיה א') וחלילה לירמיה לסרב בשליחות הקב"ה, רק אחרי שכל נבואות ירמיה היו דברי פורענות וראשית נבואתו היתה הסיר נפוח לאמר כי מצפון תפתח הרעה גו', לזה רצה ירמיה באומרו לא אוכל "דבר" פי' לדבר בנוסחא קשה כזו לא אוכל מפני שנער אנכי, ורצונו היה לקבל רשות מאת הקב"ה לשנות נוסחת התוכחה שיתן להם הטיפה של מרה בתוך דברים מתוקים, וע"ז השיבו הקב"ה "כי כל אשר אצוך תדבר" והנביא הוא שמדבר בלשון ה', ולו ית"ש לא נאה פה חנף, הרי לפנינו שתי נוסחאות באופני התוכחה, ונוסחת הקב"ה, הוא בדברים קשים, וזה מה שכוונו חז"ל, האי צורבא מרבנן דסני ליה בני מתא משום דמוכח להו "במילי דשמיא" פי' בנוסחא כזאת אשר נאה רק לשוכן שמים והיינו בקללות וחרפות וגדופים ודמרחמי לי' בני מתא משום דלא מוכח להו "במילי דשמיא" אף שיוכיחם ויעוררם לתקן כל מגרעותיהם, אם אך יוכיחם בדברים טובים בנחת ובמתון אז מלבד שלא ישנאוה אלא אדרבה עוד יוסיפו לאהבו ולחבבו:

ודברי האמת והצדק הללו הרהיבו בנפשי עז להטיף איזה דברים, גם על "ציון" ומפלגותיה, כי אחרי אשר לא אבוא בטרוניא בקול חרפות וגדופים לשום אחד מן הצדדים ורק בדרך יועץ ומעורר על איזה פרטים בטוח אנכי שלא אכוה בגחלתם, ואפשר ימצאון אנשים ישרי לב שיחזיקו לי תודה על דברי הנאמרים בהשכל ובמתינות, כאשר כבר הראה לי הנסיון שנשאתי המשא הזה בקהל עם שהי' בתוכם ציונים ומתנגדיהם וכולם נתנו לי תודה, וזה החלי בע"ה:

בשביל ארבעה דברים נגאלו ישראל ממצרים שלא שינו את שמם ואת לשונם, ושלא היה בהם דבר ערוה, ושלא היה ביניהם לה"ר, שלא שינו את שמם, כשם שמיוחסים בירידה, ראובן שמעון, כך מיוחסים בעלייתם שנא' ויתילדו על משפחותם לבית אבותם, לא שינו לשונם שנא' כי פי המדבר אליכם, לא היה בהם דבר ערוה שנאמר, "ויצא בן אשה ישראלית" להודיע שבחן של ישראל שלא היה ביניהם אלא זה ופרסמו הכתוב, ולא היה ביניהם לה"ר שנאמר ושאלה אשה משכנתה כבר היה בידם י"ב חדש ולא הלשין אחד על חבירו (מכילתא פ' בא), ונראה הביאור בזה, דהנה בהצטרך לפדות עם מגלותו, להביאו לרשות עצמו ולתת לו ארץ מיוחדה ושלטון בפני עצמו, נצרך לזה שלשה דברים עיקריים, אשר בלעדי זה אי אפשר בשום פנים להשיג המבוקש, ראשית דבר, שיהיו ראוים לגאולה, אם מצד זכותם שיהי' בהם זכות ומע"ט המסייעתם לזה, ואם מצד עצמן, שיהי' בהם רצון חזק ושאיפה אמיתית לזה, היינו שיחזיקו בלאומיותם, ולא יסיחו דעתם אף רגע שעוד יבוא יום שיהיו גוי בפני עצמן, אז התקוה והרצון הגמור, באמת יביאום אל המנוחה, כי אין דבר שעומד בפני הרצון, והתקוה הזאת, היא גם הזכות היותר גדול להושיעם לזה, כמ"ש "יחל ישראל אל ה' וגו' והרבה עמו פדות", לא כן כאשר יתבוללו בקרב העם אשר ויושבים בתוכם וישכחו לאומיותם ואבדה תקותם מהיות עוד גוי, אז לא יבואו למטרתם, ובוא נא עמדי קורא יקר, ואחוך מה דאיתא במד"ר פ' ואתחנן שאחרי רוב התחנות שהתחנן מרע"ה לבוא לאה"ק טען הטענה הזאת: עצמותיו של יוסף זכו ליכנס לארץ ואני איני זוכה, א"ל הקב"ה יוסף הודה בארצו נקבר בארצו, שהרי אשת פוטיפר אמרה ראו הביא לנו איש עברי והוא בבית האסורים, אמר כי גנב גנבתי מארץ העברים לפיכך נקבר בארצו, אתה שלא הודית בארצך, בנות יתרו אמרו איש מצרי הצילנו והוא שומע ושותק לפיכך לא נקברת בארצך עכ"ל, הרי מי לנו גדול ממשה ע"ה, ובכ"ז כאן שלא נזהר להודות בארצו כאלו ח"ו לא החזיק במעוז לאומיותו, לא השיג מטרתו בזה, וכ"ז צריכים רק שיהי' ראוים לגאולה ממקום גלותם, שנית צריכים לדעת טבע הארץ אשר רצונם לבוא שם, אם מתאמת לטבע האנשים הללו, כי אם קיבת הארץ הזאת לא תוכל לעכלם לא תהי' להם שום תקומה בתוכה, והארץ תקיא אותה מקרבה, שלישית, נחוץ שיהיה בקרב העם יכולת להנהיג שררה ושלטון עצמי, כי אם לא יוכלו להחזיק סדר ומשטר, ואינם ראויים עוד להיות שליטין, אז אם ניתן להם השררה והשולטנות, לא שררה אנו נותנים, אלא חרב אנו נותנים בידם, כי תהיה חרב איש ברעהו, ואלמלא מורא המלכות איש את רעהו חיים בלעו, ואלו השלשה פרטים, צריכים היו להמצא בישראל בעת שרצון ה' היה לגאלם ממצרים ולהביאם לארץ כנען שישלטו שם בפני עצמם, וזה תציין לנו המכילתא הנ"ל, הצטיינות ישראל בעת ההיא באלו הפרטים, בחלוקה הראשונה, מראה לפנינו את גודל בטחונם בד' שבוודאי יגאלם, וגודל פטריוטותם ולאומיותם עד שכמעט מסרו נפשם ע"ז, והיא שעמדה להם להגאל אפילו מיד אומה קשה וכמ"ש דום לד' והתחולל לו, וכדרשת רז"ל שיפיל לפניך חללים חללים גיטין ז') ודבר זה תלמדנו המכילתא באמרה: "שלא שינו שמם ולשונם" נתבונן בעצמינו הן עתה יושבים אנו בקרב אזרחים ועמים נאורים וחסידים, היודעים ומבינים כי מהראוי הוא שכל עם ישאף ללאומיותו, ואין זה שום חטא נגד חקי המדינה, אם העם ישאף לבוא עוד לארצו ארץ אבותיו, כי יש מקום בלב הישראלי לשתי המחשבות גם יחד להיות וא ש עבדים נאמנים בלב ונפש למלכם אשר יסוכך עליהם, וגם להיות בנים נאמנים לארץ אבותיהם, ובימינו אלה בהתעורר התנועה הציונית, ובמקומות רבים נוסדו חברות ציוניות, וכל החברות למקום אחד הן הולכות ולמטרה אחת הן שואפות להחיות נשמת ארצנו הקדושה, ולהפיח בקרב העם הרעיון הלאומי, שלא יתייאש עוד מהיות גוי, והחברות מאושרות ומוסכמות גם מטעם הממשלה יר"ה, בכ"ז יש הרבה מאחינו המתיראים לשאת ברמה את נס ציון, ואומרים טעם לזה, כי סכנה כרוכה בזה, למה יאמרו המושלים והאזרחים, כי בתוכם אנו יושבים ונהנים מחלב אדמתם ובכ"ז עינינו ולבנו עדיין נשואות לארצנו, ואין זו אמונה לארץ המולדת ולמושלה, ורק טוב טוב לנו להתבולל ולא לזכור שם ארצנו הקדומה, ויש עוד כמה כתות מאחינו בחו"ל, אשר מטעם האמור הרימו יד והעיזו מצח כ"כ למחוק מכל תפלותינו המסורות בידינו עוד מאנשי כנה"ג זכר ציון וירושלים, הרי נראה בזה דיעות הרבה אנשים, כי כ"ז שיושבים אנו בארץ לא לנו, אין ראוי לחשוב מחשבות וכש"כ לעשות מעשים המראים על רצוננו להגאל מהם, אף במקומות שאין המלכות מקפידות על זה, ואם כן הגע בעצמך בעת שאבותינו ישבו במצרים, תחת יד מלך ואומה קשה, ואשר בספר החוקים שלהם היה כתוב, שאין עבד רשאי לצאת מהם לחירות, וא"כ מי שחושב לצאת לחירות הרי חושב בזה נגד חק המדינה, ובכ"ז בא וראה איך התאמצו לחזק בקרבם תקות הגאולה וקיום הלאומיות באופן מבהיל, עד שלא מש הזכרון הזה מאתם אף רגע, בשום לב אל דברי המדרש תנחומא פ' שמות שכל השמות שקראו להשבטים כולן ע"ש הגאולה נקראו, ראובן ע"ש ראה ראיתי את עני עמי, שמעון ע"ש וישמע ה' את נאקתם כו', יוסף ע"ש יוסף ה' שנית ידו לגאלנו, וא"כ אילו היה בלבם שום מורא ופחד מן הממשלה בהכרח היה להם לשנות שמותם כבואם מצרימה כי איך יתכן בשעה שיושבים במצרים אשר עפ"י חקי מדינתם אסור לצאת לחירות והם יחשבון תמיד וגם יעשו עוד זכרונות עולמים שיבוא יום ויגאלו מהם, וביותר תהי' הפלא על יוסף, הלא בידו ניתן העז והממשלה, והוא היה המשנה למלך, ובכ"ז הוא עצמו חשב תמיד להגאל ממצרים וקרא עוד שמו ע"ז, יוסף ה' שנית ידו לגאלנו, ולדעתי זהו פי' המקרא בריש פ' שמות, ואלה שמות בנ"י הבאים מצרימה גו' ראובן שמעון גו' ויוסף היה במצרים, אשר אינו מובן כלל חדא מה הוצרך עוד להזכיר שמותיהם אחרי שכמה פעמים נזכרו א ועוד באומרו "ויוסף היה במצרים" האם אין מפורסם עדיין שהיה במצרים ולדברינו בא הכתוב להורות התמיה העצומה: ואלה שמות בנ"י "הבאים מצרימה", פי' גם כשבאים למצרים ששם אסור הי' לדבר מן הגאולה, בכל זה היה להם השמות הללו ע"ש הגאולה, וביותר תגדל הרבותא מזה שגם "ויוסף היה במצרים" שהוא עצמו היה המושל, ובכ"ז היה נקרא בשמו המורה על הגאולה, ולא שינה שמו אפילו בעת שהושם עטרת המלוכה בראשו, וע"י שלא שינו שמותיהם הראו בזה בטחון חזק בד', וזה גרם להם שבאמת נגאלו וכמ"ש, שאין דבר העומד מפני רצון כביר, וזה מה שר"ל בחלוקה הראשונה, שלא שינו שמם ולשונם: והחלוקה השני' "שהי' גדורים מן הערוה", דהנה בפ' עריות נאמר באחרי מות ולא תקיא אתכם הארץ בטמאכם אותה, ובמכילתא שם, ותקיא הארץ את יושביה כאדם שמקיא את מזונו, כי יען שהארץ הקדושה מקבלת טומאה מדברים המזוהמים כמו עריות, וכמו שהאדם מקיא את מזונו הבלתי נאות לטבעו, כן תקיא הארץ את האנשים המזוהמים בחטא העריות הבלתי נאות לרום קדושתה ורוחניותה, הרי נלמוד לדעת שאה"ק אסטניסה היא כ"כ שאין יכולה לגדל בתוכה אנשים מגואלים בזוהמת הערוה, ואם היו בני ישראל במצרים מגואלים בחטא הזה, אז אפילו אם היו ראוים להגאל, בכ"ז לארץ הקדושה לא היה יכולת להביאם ורק כיון שהיו גדורים מן הערוה משו"ה היו ראוים גם לבוא לאה"ק:

החלוקה השלישית "שלא היה ביניהם לה"ר" הוצרך לשים לב אל המד"ר פ' שמות: משה רבינו היה יושב ומשתומם מפני מה נשתעבדו אלו יותר משאר אומות כיון שראה שהגידו לפרעה אמר דלטוריא יש ביניהם אכן נודע הדבר ע"כ, ולדעתי לא החטא של לה"ר גרם לשיעבודם אלא המעשה בעצמו, דכלל גדול כללו לנו חז"ל דבר אחד לדור ואין שני דברים לדור, דאם יהיו כמה ראשים ומנהיגים, לא לבד שלא יועיל אלא אדרבא זו היא הריסתם ואפיסתם, ואוי לו לבית שכולם ראשים, ולכן כל עם הרוצה להיות לגוי עומד בפני עצמו, בע"כ שצריך להיות מחונך ומלומד לקבל מרות ואדנות מאת מנהיגיו, ואם לא יוכלון לקבל מרות, ועל כל פקודת המנהיג יאמר לו מי שמך לשר ושופט, א"א לגוי כזה להתקיים בשלטון עצמו, ובע"כ שיהא משועבד ת"י אחרים, וזה שמתחלה תמה מרע"ה "מפני מה נשתעבדו אלו יותר משאר אומות" והלא עם חכם ונבון הוא, אטו לא נמצא בתוכם מי שהוא ראוי להיות שוטר וקצין? כיון ששמע הטענה "מי שמך לאיש גו'" אמר אכן נודע הדבר, דכיון שלא יוכלו לקבל מרות, עד שהגידו זל"ז ועד שנשמע גם בבית פרעה, להכי אמר "דלטוריא יש ביניהן" אכן נודע כי אין ראוים להיות גוי בפ"ע, וכן בית שני לא נחרב כ"א מפני שנאת חנם כמשארז"ל, שנאמר עליהם "ירהבו הנער בזקן" ולא יכלו לקבל מרות כי תמיד היו הבריוני מחרחרים ריבות על הפרושים המנהיגים, ואמנם אחרי שבסוף ימיהם במצרים חזרו מזה ונתחנכו לחיות בשלום ואחדות שלא הלשינו זע"ז להכי ראוים הן להיות אדונים בביתם ולהכי נגאלו וניתן להם שלטון בית, ונתבאר בעז"ה המדרש בטעמו על כל אחד מהדברים שחשב:

ומעתה אחי ב"י גם הציונים גם בעלי דינם, לכו נא ונוכחה עמכם יחד הן בעיקרי הטענות והסכסוכים שיש לכם זע"ז לא אכניס ראשי, ורק על הטענה היחידית שאתם מתוכחים זה עם זה, הציונים אומרים שמהראוי והנכון לשאת הדגל הצוניי ברמה, ובעלי דינם טוענים שסכנה כרוכה בזה, ולכן טוב טוב שלא להזכיר מזה פן יבולע לנו חלילה, ע"ז אני אומר כי במחילה מכבודכם בטענות שני הצדדים יש לפקפק, על המתנגדים אני קורא באו ונלמד מיוצאי מצרים, שבטי יעקב איך הרימו על נס דגל הגאולה, עד שקראו שמותיהם ע"ז בכדי שהרעיון לא יסור מאתם אף רגע, ואמנם אתם הציונים, כסבורים אתם שתחזיקו במעוז הלאומיי, תדעו נא שג"כ לא כדבריכם כן הוא, הביטו וראו אם תמלאו אחרי כל אלו הדברים שחשב המדרש, החלוקה הראשונה, היינו "שלא שינוי שמם ולשונם" ברובא דמינכר דאנשי חברותיכם אין בכם, כי רבים מהצעירים אף אם הם ציוניים, בכ"ז יתאמצו להסתיר שמם העברי, ולבניהם הילודים להם, גם שם העריסה יתנו שם נכרי, וכן יתאמצו להסתיר שפתם העברית ובלשונות נכרים ישפיקו, ואיפה הוא פטריוטותיכם?: החלוקה השני' שלא היה בהם דבר ערוה, לדאבוננו בכמה חברות ציוניות, יתקרבו יותר להזוהמא, כי בעת יתאספו לאספה ולעשות נשפי חשק, אנשים ונשים, בחורים ובתולות יחדיו ידובקו ומזמרין ומרקדין, ולבד שבזה תגדילו חרון היראים עליכם עוד בלא"ה צריכים אתם להתבונן, הן עיקר מטרתכם להתישב בארץ הקדושה, וא"כ עליכם לזכור ולא לשכוח אף רגע את טבע אה"ק שתקיא ולא תסבול זוהמת הערוה, הגיעו בעצמכם אלו הייתם יודעים שיש איזה עש ורקבון החותר חתירה להפיל את הבנין הגדול שאתם בונים, כמה התאמצתם להסירו, וא"כ לא תהא תורה שלימה שלנו, שצועקת ככרוכיא, שאה"ק לא תסבול זוהמת הערוה, כשיחה בטלה של איזה איש מאוהביכם, ואם אתם לו שמעוני, הייתי מייעצכם לעשות תקנות קבועות בפנקסי חברותיכם שלכל ציוני אסור לשנות שמו ושפתו העברית, כל חבר יתנהג על טהרת הקודש לעשות סייג וגדר איך להתרחק מן הכיעור, ואפילו אותן ענייני "קריבת עריות" שכבר נעשה כהיתר, מ"מ הציונים שיתאמצו לבוא לאה"ק צריכים להרגיל עצמם בעשיית סייג וגדר, כן להרגיל דור הצעיר בסבלנות ובקבלת מרות ואדנות, ואז כאשר, אור חדש על ציון יאיר, שיחזיקו באותן הסגולות האמורות לעיל אז באמת, ונזכה כלנו מהרה לאורו אכיה"ר:

תוכן העניינים

מצח אהרן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה