אור ברסלב
מצח אהרן חלק א מצח אהרן - דרוש כז

מצח אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין

מצח אהרן - דרוש כז

מצח אהרן - דרוש כו

ידבר לכבוד רעיון הטוב אשר עלה בלב אדונינו החסיד הקיסר ירו"ה לרומם עמוד השלום, ולמנוע מבוא בדמים: וטוב ארך אפים מגבור ומושל ברוחו מלוכד עיר):

הנה תהלת המושל, יהיה באחד משני פנים, אחד, המושל בגבורתו, בחרבו ובקשתו, יצא תמיד למלחמת מגן ולמלחמת תנופה, להכניע את אויביו הקמים עליו ויכבוש מדינות רבות, ובספר דברי הימים למלכי העולם נכתבת גבורתו, כמה מלחמות נלחם בימי ממשלתו, כמה מדינות וכרכים כבש, וזהו תהלתו וגבורתו. אופן השני, המושל שימשול ברוחו, ואינו מהיר כל כך לשפוך דם, רק ישתדל להשוות כל הסכסוכים בדברי המדינות בדברי שלום ואהבה, בצדק ובמשפט, ואף אם לפעמים יהיה ההכרח לצאת לקרב, יתאמץ בכל כחו להשקיט המריבה ולוותר משלו בכדי למנוע מבוא בדמים, גם תהלת מושל כזה רם ונשא עד מאוד, וכולם משבחים אותו אשר בכל ימי ממשלתו לא נשפך אפילו טיפת דם, ואמנם מי מהם עדיף ביותר? זה ילמדנו המקרא הנצב בפתח דרושינו, "טוב ארך אפים מגבור" פי' טוב תהלת המושל אשר ימשול ברוחו להאריך אף, ולא לצאת לקרב על כל מקרה, תהלה כזה טוב יותר "מגבור" ממושל כזה אשר כל תהלתו בגבורתו ובכח ידו, "ומושל ברוחו" תהלת המלך המושל ברוחו, טוב יותר "מלוכד עיר" ממלך שהוא לוכד עיירות בגבורתו, כי לבד שזה גבורה יתירה למשול ברוחו, ורק זהו הגבור האמתי, אשר שם "גבור" נאה לפניו, כמאמר התנא (אבות) איזה גבור הכובש את יצרו, עוד יתרון הכשר לזה, כי על גבורה כזאת לא ישפך דם ארצה, ובעצמו יקנה לו שם גבור, משא"כ גבורת הלוכד עיירות. הלא בדמים רבים נקנה לו השם הזה, ועל כל אחד מנצחונותיו, הוכרח לשפוך דם כמים:

המליצה הנשגבה הזאת בצדק אנו קוראים אותה כעת גם על אדונינו הקיסר ירו"ה, אשר על אודותיו אנו נושאים מדברותינו, כי הן הוא הוכתר כעת בשם "שר השלום" בעד הצעתו לפני מלכי אירופא, לפרוק כלי נשק ולמנוע מבוא בדמים, ועוד לא נשכח מאתנו "דבר מלכות" אשר יצא מלפניו ביום עלותו על כסא המלוכה, כ נדר גדול נדר לפני אביו שבשמים לשמור עמוד השלום, ועתה יתאמץ לקיים נדרו באופן גדול מאוד, וממנו נתבונן אמתת המקרא הנ"ל, כי הצעתו עשה רושם גדול ועצום מסוף העולם עד סופו, וזכר פעולתו יכתב בזכרון, הרבה יותר ממושל בגבורתו:

ולדרכנו נבאר הכתובים בפ' ויחי שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרתיהם בסודם אל תבוא נפשי בקהלם אל תחד כבודי כי באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור ארור אפם כי אז ועברתם כי קשתה אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל" דיעקב אבינו אשר הי' מושל בארץ כנען, גינה בזה מאוד לאדם המושל בגבורתו, וימהר לשפוך דם אפי' בעת הצורך, ובעת שהצדק עמו, והנה בכל השנים עשר בני יעקב, לא מצינו בהם שיהיה ביניהם מדת האהבה והאחוה גדולה כל כך, כמו שהי' בין שמעון ולוי, כי בין שני אחים הללו מצינו אשר האחוה גדולה ביניהם מאוד, כמו שמצינו במעשה דשכם, ויבואו שמעון ולוי אחי דינה גו', שרק אלו השנים היו בעצה אחת ונכתבו תמיד בתאר האחוה, וכן במעשה דיוסף, ויאמרו איש אל אחיו הנה בעל החלומות גו', היה זה שמעון ולוי, כמו שמוכיח בילקוט שמעוני בפ' ויחי, ואף שמדת האהבה והאחוה הוא דבר יקר מאוד, אכן זהו רק באנשים צדיקים אשר ע"י האחוה וקירוב הדיעות, יכולים להשתתף ולעשות מצות הרבה יותר ממה שבכח אחד לעשות, אבל ברשעים, טוב יותר הפרידה כי אם יהיו בעצה אחת ירבו רשעתם, וכן ארז"ל כנוסן של צדיקים טוב להם וטוב לעולם פזורן של רשעים נאה להם ולעולם:

והנה יעקב אבינו כאשר התבונן על כל דרכי בניו ורצה להעיר למוסר אזנם שיתקן כל אחד דרכיו מצא גם מגרעת במדה הטובה והמצוינה, אשר היתה בין שמעון ולוי שהיו תמיד בעצה אחת, ומדת האחוה גדול ביניהם, כי אילו היו משתמשים במדה הזאת להרבות שלום, אז הי' זה מדה טובה, אבל הם השתמשו במדת האחוה גם לשפוך דם, כי ע"י עצת שניהם והסכמתם יצאו למלחמה על עיר שכם להרוג כל זכר, כמ"ש ויבואו שמעון ולוי אחי דינה וגו' ויהרגו כל זכר, וכפי הנראה שכל האחים לא הסכימו לזה, רק שמעון ולוי שהיו תמיד בעצה אחת, הסכימו שניהם גם ע"ז, וכן במעשה דיוסף, הסכימו שניהם להרוג אותו כמ"ש ויאמרו איש אל אחיו גו' ועתה לכו ונהרגהו, ואף כי באמת לפי דעתם היה הצדק אתם בשני הספורים הללו, במעשה דשכם אשר עשה נבלה גדולה לשכב את בת יעקב, וכן ביוסף שהחזיקו אותו לאיש מלא עונות כדאיתא במד"ר פ' וישב, מ"מ גינה יעקב אבינו פעולתם זאת, באשר סוף סוף ע"י קשר האחוה שביניהם, נשפך דם אדם, וזה שאמר לבניו, שמעון ולוי "אחים" פי' אף שהם יצטיינו במדת האחוה יותר משאר האחים, בכ"ז אינני מוצא קורת רוח בזה, באשר שכלי חמס מכרתיהם" כי ע"י קשר האחוה שביניהם הי' גם כלי חמס מכרתיהם ומזה יצאו לקרב על שכם, ועל יוסף, ולוואי שלא היה אצלם מדת האחוה גדול כ"כ, כי אז לא נשפך הדם:

וחזר ומגנה עוד מדת אחדותם באומרו בסודם אל תבוא נפשי בקהלם גו', דהנה הנ"מ בין "סוד" "לקהל" ששניהם פירושם לשון אסיפה, כן הוא, אם חבר מרצחים יעשו אספה ביניהם להתייעץ על מצפוניהם, איך לילך לגזול ולהרוג, אספה כזאת יקרא בשם "סוד", כי בודאי קבוץ כזה נעשה בחדרי חדרים, ובאמצע הלילה, ומעולם לא שמענו כרוז בביהכ"נ לקרוא לאספה כזאת, ואמנם אם אנשי הקהלה ירצו לתקן איזה דבר טוב ומועיל הנותן כבוד ויקר לעושיו, אז כרוזא נפיק להתאסף לאספה, כי באשר רצונם לתקן דבר טוב לכן עושים זאת בפרהסיא, ואספה כזאת נקראת בשם "קהל" באשר שהיא נעשית בקהל עם בפרסום, וזה שהתאונן יעקב באזני בניו, איך יגרמו רעה גם לנפשו ע"י עשותם המזמתה בכעסם הגדול לעשות דברים אשר לא יעשו, כי בן מביש, יבייש גם לנפש אביו, והנה מצינו במס' סוטה ד' ל"ז, שיוסף נכנס לחטוא עם אשת פוטיפרע אך שנראה לנגד עיניו דמות דיוקנו של אביו ופירש, והכונה בזה, אשר התייצב מול עיניו במחשבתו, כבוד יעקב אביו וצדקתו, והרעה אשר יגרום לנפשו הטהורה ע"י החטא, להכי פירש, וזה אשר התאונן יעקב על שמעון ולוי "בסודם" פי' בעת שיעשו אספה סודיית, שמסתמא יעשו שם דברים אשר לא יוכלו לעשות בפרהסיא, אז "אל תבוא נפשי" פירוש שלא יציירו במחשבתם דמות דיוקני והרעה אשר יעשו לנפשי, כי אילו הי' באה גם נפשי לפניהם כמו שבאה לפני יוסף, אז בטח היו פורשים מן החטא, ורק החסרון הוא אשר לפניהם אל תבוא נפשי, ואפי' "בקהלם" האספות המפורסמות שלהם, ויחזיקו הענין אשר נאספים עבורו, לדבר מצוה, שמחמת זה לא יתביישו לעשות האספה בפרהסיא, ואף כי לא אוכל להתאונן שיפגמו בזה לנפשי, באשר דברים רעים החובלים נפש האב אינם עושים שם, אכן בכ"ז יש לי להתאונן כי "אל תחד כבודי" כי כבודי יופחת גם באספה כזאת ואף שיעשו דברים המותרים, אכן זרע יעקב צריכים לקדש עצמם אף במותר להם, ולכן לא לכבוד יהיה לי אפילו אספות המפורסמות שלהם:

וחוזר ומבאר את דבריו, ויעמיד לנס שני עניינים אשר הם חשבו כי יעשו בזה צורך גדול, ובכ"ז לא לכבוד ותפארת היה זה לפני יעקב, דהנה במעשה דשכם, לא עשו זאת לאיזה פנייה חלילה, רק קנאת ה' צבאות עשתה זאת, באשר שכם עשה נבלה גדולה לשכב את בת יעקב וכן לא יעשה אפילו בשאר האומות, שגדרו עצמן מן העריות מעת המבול, וכדאיתא במד"ר פ' וישלח ע"פ ויענו בני יעקב במרמה וידברו, שמא תאמר רמיות דברים יש כאן, ורוח הקדש אומרת, אשר טמאו את דינה אחותם, הרי שלא עשו זאת כ"א לש"ש, בכ"ז לא על דרך כזה ישכון תפארת וכבוד יעקב, לשפוך כמים דם אדם, הנבראים גם הם בצלם, וכן במעשה דיוסף, המה חשבו אותו למחויב מיתה בעד עונו שאכל אבר מן החי ושאר טעמים דאיתא במדרש, ולא עשו זאת כ"א לקיים המצוה של "ובערת הרע" בכ"ז לא לתפארת הוא לפניהם, להרוג אח מלידה ומבטן, ואפילו אם אח"כ נתפייסו והסכימו שלא להרגו, הלא בכ"ז השליכו אותו לתוך בור מלא נחשים ועקרבים, וגרמו לו צער כזה, וזה אומרו "כי באפם" הוא במעשה דשכם, ששם העלו החרון כ"כ, עד "הרגו איש", ונהי שעשו זה לשם מצוה, בכ"ז בין כה וכה הרגו איש, "וברצונם" הוא במעשה דיוסף, אשר לבסוף היה אצלם עת רצון, לחמלו ולרחמו, בכ"ז לשלחו לחפשי לגמרי לא פעלו אפילו בעת שנשתק כעסם, רק "עקרו שור", שהוא יוסף המכונה בשם "שור" עקרו אותו וגרמו לו צער גדול, ולשון "עוקר" נופל על המצער את חבירו, כמ"ש עוקרין על המלכים, וע"י העת רצון שלהם, תבין כמה גדול כח כעסם, ומפני זה קלל את כעסם, באומרו אח"כ "ארור אפם כי עז וגו'":

ולאחר שהעיר למוסר אזנם על גודל הכעס שלהם, זאת הברכה אשר בירך אותם, "אחלקם ביעקב וגו'" דהנה באשר טבע הבן קרובה להיות כטבע האב, ואם היו נשארים בעלי כעס וחמה, אז סוף שיהיו גם בניהם ובני בניהם עד סוף כל הדורות ג"כ בעלי חמה, ואצל שאר השבטים לא יהיה אפילו טפת ארס הכעס, לכן החליט יעקב אבינו, לברך אותם בברכה זאת, אשר ארס הכעס הנמצא בהם, יחלק על כל בניו, ויהיו מעתה כולם שווים בזה, וזהו שבירך אותם "אחלקם ביעקב" פי' שיחלוק הארס שלהם בקרב כל השבטים, והנה דבר הנחלק לחלקים, אז אם החלקים יש בהם ממש ובכל אחד יש ממש להכירו, אז יקרא בשם חלק ובאם החלקים אינם ניכרים לעין, כגון מי שיפזר מלא אגרוף אבק בשוק, האבק נחלק, ובכ"ז לא ניכר איה אפוא הוא, זה נקרא בשם "הפצה" ובאשר לא כל העולם קיבלו חלק שוה מארס הכעס ע"ז אמר, אחלקם "ביעקב" הם ההמוניים המכונים בשם "יעקב" המה קיבלו חלק הניכר מהארס הזה כי אצלם ניכר מאוד הכעס, שיעשו בעת ההיא דברים מגונים מאוד אשר לא יעשו "ואפיצם בישראל" שהגדולים המכונים בשם "ישראל" אף שגם אצלם נמצאת טיפת ארס, אכן לא ניכר כלל, ואין בו ממש, כי אפי' בשעת כעסם לא יצאו מגדרם, ואין זה כ"א בגדר "הפצה", ומתורץ לדברינו, מה שלא נזכרה שום ברכה בכתוב אצל שמעון ולוי, הלא לכל הבנים בירך לכ"א בברכה מיוחדת, ואצלם לא נזכר שום ברכה, ולפמ"ש זהו גופא הברכה היותר גדולה:

התבוננו אחי! ברעיון הזה, הן שמעון ולוי יצאו להרוג את אנשי שכם, בכדי לתקן בזה תקנה גדולה, לעשות סייג ולגדור גדר לפרוש מן העריות, והיה בזה צורך מצוה ולא מלחמת הרשות היתה כ"א מלחמת מצוה, ובכ"ז כמה גינה יעקב אבינו את פעולתם הזאת, עד שקילל כעסם, ומזה נראה כי מדרך השלמים האמיתיים, שאפי' בכדי לתקן תקנות נחוצות, אין ראוי לשפוך דם, ומעתה מה מאוד עלינו לחבב את רעיון קסרנו האדיר ירו"ה, אשר יאחוז מעשי אבותינו בידו לרומם עמוד השלום, למנוע מבוא בדמים אפי' לצורך המדינה, ואף גם העמים כל יושבי אירופא הנאורה יחבבו מאוד את הרעיון הנשגב וכולם יענדו עטרות של תהלה לראש המוליד ומחולל את הרעיון הזה, בכ"ז לנו עם הישראלי, מה יקרו מאוד עוד ביתרון חביבות, פעולות הנהגה הטהורה הזאת, באשר יעקב אבינו ראש שבטי ישראל אחז גם כן בדרך הזה, ועתה חזר לתחייה רגש הטהור של ראש אומתנו, ע"י איש טהור לב, הוא מושלנו יר"ה:

בא נא עמדי קורא אהוב למקום אחר, ואחוך גם שם כמה גדולה היתה מדת השלום בלב יעקב אבינו ע"ה, והוא בפרשת וישלח, כאשר שלח יעקב מלאכים לקראת עשו שם בפיהם לאמר כדברים האלה "כה אמר עבדך יעקב עם לבן גרתי ואחר עד עתה ויהי לי שור וחמור וגומר ואשלחה להגיד לאדוני למצוא חן בעיניך" והנה באשר מטרת הדברים האלו היה בכדי למצוא חן בעיני עשו, מסתמא היו ראויים להפיק חן, ולכאורה אינו מובן כלל איזה הפקת חן ורצון יוכל להשיג ע"י הדברים הללו, הלא אדרבה המאמר "ויהי לי שור גו'" ראוי עוד להגדיל מדורת השנאה ביותר, כי מזה ניכר שנתקיימו צלו ברכות יצחק, וזה היה עיקר השנאה, וכמ"ש בפ' תולדות, וישטום עשו את יעקב על הברכה גו', כן כל המאמר הזה לא נמצא בו לכאורה שום דבר שיהא ראוי עי"ז למצוא חן, וביתר קשה תיבות "להגיד לאדוני למצוא חן" כי מי שירצה להפיק חן מאת רעהו בתחנונים ידבר ובאמרי נועם ונחת, ולא בדברים קשים כגידים הבוטים כמדקרות חרב, ואם כן הכי הול"ל "לאמר" לאדוני, "אמירה" בנחת היא, ולא "להגיד" שמשמע דברים קשים כגידים: ואמנם כאשר נתבונן נראה שבחכמה רבה שלח לו לאמר הדברים האלו, אשר באמת הם קשים כגידים, דהנה כלל גדול כלל החכם, אשר ההכרח לא ישובח גו'" ומתי תשובח פעולה טובה, כשהיא באה מנדבת הלב, ולא מאיזה הכרח, אשר הכריחהו לעשות טוב, וכגון שר גדול אשר יש לו כמה עבדים העומדים לשרתו, והשר ייטיב עמהם תמיד, ותחנונים ידבר עמהם, אז יהולל ויפואר מזג השר, באשר בכחו היה יכול לילך אתם בקרי אחרי שעבדיו קנין כספו הם, ויכול לעשות בהם כרצונו באין מפריע, ובאם הוא ייטיב עמהם, ניכר מזה טוב לבב השר, ולכן ישובח על זה, משא"כ עני המחזיר על הפתחים, אף שגם הוא ידבר תחנונים בעמדו אצל הפתח לבקש נדבתו, מ"מ מעולם לא שמענו שיהולל העני הזה על טוב מזגו, בזה שידבר תחנונים, באשר כי הוא מוכרח לזה, ואין לנו שום אות על טוב לבבו, אשר הוא יגרום לו לדבר בשפה רכה ונעימה, ולכן לא יהולל ולא ישובח, והנה כבר כתבנו למעלה, כי לב טוב של האי סבא קדישא אבינו יעקב, לא היה יכול לראות בשפוך דם ארצה אפילו ע"י אחרים, ומה גם ע"י עצמו, ולכן כאשר שמע כעת שאחיו יצא למלחמה לקראתו, נתעצב מאוד אל לבו, כי בזה לא ימלט משפוך דם אדם כמים, ובאם הוא יהיה המנוצח, וודאי לא טוב, אלא אפי' אם הוא יהיה המנצח לעשו, מ"מ ע"י נצחונו הזה כמה וכמה נפשות יאבדו מן העולם בלא עתם, ועל שני האופנים רע ליעקב מאוד לצאת למלחמה, וכמ"ש ויירא ויצר, ומפורש במד"ר על מקומו, ויראה שלא יהרג, ויצר שלא יהרוג, הרי מפורש שגם ע"ז היה מצטער שלא יהרוג את אחרים, כי זהו נגד טבעו ומזגו היפה, ומחמת זה היה רצונו חזק לעשות שלום עם עשו, אמנם מי כהחכם, זה יעקב אבינו, אשר ידע מראש, כי אם ישלח לעשו לבקש שלום, מטעם אשר לבבו הטהור לא יכול לראות בשפוך דם, וודאי הדבר הזה מלבד שלא יועיל להגדיל בזה את ערך מעלת יעקב, כי אדרבה עוד יקטין ערכו בזה, לומר עליו שמתהלל במתת שקר, באשר עשו יחשוב בלבבו, כי לא מאהבת השלום ידבר יעקב, ורק מיראה שלא ינוצח במלחמתו עמו, כי מסגולות הנצרכים לנצח במלחמה, או שיהיה גבור גדול מלומד מלחמה, או שיהיה בעל זכות, ואז אפשר משמיא קא זכו להפיל את אויביו לפניו, ועשו יחשוב בלבבו כי שתי אלו הסגולות יחסרון ליעקב, אם בגבורה, הלא הוא איש ציד מעורו, וידיו מלומדות לאחוז חנית וקשת, ויעקב הוא להיפך, יושב אהל, אשר מימיו לא ראה גם צורת החנית, ואם בזכות, גם בזה יתרון הכשר אצלו, מליעקב אחיו, כי יעקב אף שהיה איש תם יושב אהל, אימתי היה כן בשעה שישב באהלי שם ועבר, אז היה גם איש תם, אבל כעת אחרי ששהה כעשרים שנה בבית לבן הארמי, וכפי הטבע אשר בלבות בני האדם ללמוד ממעשי חבירו, וודאי שגם הוא למד דרכי לבן, ואף אם אמנם שגם הוא עשו ידע בנפשו שגם הוא אינו צדיק, מ"מ לכה"פ בשתי מצות הוא אדוק, והיא ישיבת ארץ ישראל, וכיבוד אב, וליעקב גם שתי אלו המצות יחסרון, ולכן באשר הן בגבורה והן בזכות, יתרון הכשר לו על אחיו יעקב, משו"ה ירא יעקב לצאת עמו לקרב, כן הבין יעקב שעשו חושב כזה, ובאם ישלח לו שמבקש שלום מטוב הלב, יגרה בזה השנאה ויאמר עליו שמתהלל עוד במה שאין בו, ולכן וודאי היה הדבר בעיני יעקב אשר באופן כזה לא יפיק חן ורצון בעיני אחיו, ולכן התחכם יעקב לשלוח אליו דברים קשים כגידים, ולהוכיח אותו אשר לא כאשר יחשוב, כן הוא, ואיננו מתיירא ממנו כלל, כי להיפך הוא, אשר הן בגבורה, והן בזכות, תקיף הוא יותר ממנו, ובכ"ז לא ירצה לעשות מלחמה, מזה ישפוט מישרים, כי רק טוב לבבו יבקש שלום: ולכן שלח לאמר לעשו כדברים האלו, על החשש האחד, אשר תחשוש כי אתה בוודאי תהיה המנצח מצד גבורתך, תדע "שעם לבן גרתי" שהוא רבהון דרמאי וגם אותו נצחתי ולא יראתי ממנו, ואותך על אחת כמה וכמה, וכן מפורש במד"ר ע"פ זה, עם לבן שהוא רבהון דרמאי יהיבנא יתיה בחפתי (נתתיו בבית ידי) לההוא גברא עאכו"כ, וגם במלת "גרתי" רמז לו תשובה ע"ז שיחשוב, כי ע"י ישיבתו בבית לבן אבד זכותו וצדקתו, לכן אמר, עם לבן, פי' אף שהייתי בבית לבן, בכ"ז "גרתי" פי' תרי"ג מצות שמרתי כפרש"י ז"ל, ובכן מעתה יש לי גם זכות וגם אמץ הלב וגבורה, ובכ"ז לא סמכתי על זכות שלי לחוד, רק "ואחר עד עתה" פי' שמשו"ה אחרתי עד עתה, עד ויהי לי שור' שהוא יוסף, והוא שטנו של עשו כמאחז"ל, אין זרעו של עשו נמסר אלא ביד זרעו של יוסף, וגם "וחמור שהוא יששכר, שהוא כח התורה, וכבר הבטיח אבינו, כי בזמן שקול יעקב זה קול התורה נשמע בבכ"נ ובב"מ אין ידי עשו שולטות, וכ"ז שלא נולדו לי יששכר ויוסף לא סמכתי על זכותי וגבורתי לחוד, לצאת עמך למלחמה, אבל עתה שכבר נולדו שני הבנים, שהוא כח התורה, וגם שטנו של עשו, א"כ הלא מעצמך תבין שאינני ירא ממך כלל, "ואשלחה להגיד לאדוני", פי' הלא תתפלא עלי כי אנכי רוצה לבקש שלום ממך, וא"כ למה זה אשלח להגיד לך דברים קשים כאלו, להראותך שאנכי התקיף ואינני ירא ממך, ואמנם עיקר מטרתי, בזה שאשלח להגיד לך דברים קשים, הוא בכדי "למצוא חן בעיני אדוני" כי עי"ז גופא אמצא חן בעיניך, אחרי ראותך שאינני ירא מפניך, ובכ"ז אתאמץ לעשות שלום, בין תבין כי רק מאהבת האדם ומנועם המדות, נמנע אנכי מבוא בדמים. ולא מיראה:

כן אחיי! אם היה מושל אחר ממושלים הקטנים, אשר טכסיסי מלחמה אין לו, מוליד הרעיון הנשגב, לבקש שלום המדיניי, ולכתת חרב וחנית, ולפרוק כלי הנשק, אז לא יהולל המושל כלל על הצעה כזאת, ולא היו דבריו מתקבלים כלל בלב השומע, כי היינו אומרים אשר לא מטוב לבבו ומאהבת האדם ידבר כן, ורק מחמת שאין בו די כח להתיצב לקרב מול מושלים אדירים ממנו, וההכרח לא ישובח, אבל זכרו נא מי הוליד הרעיון הנשגב, הלא הוא אדוננו הקיסר שהוא האחד המיוחד מאדירי איירופא אבי המושלים התקיפים, ומי כמהו הנאזר בגבורה ובצבא רב ובטכסיסי מלחמה, ובודאי אם אך רצונו היה לצאת למלחמה, כולם היו חתים וזעים מאימת גבורתו וחילו הרב, ובכ"ז התאמץ הוא בהצעתו לפרוק הנשק, אות גדול הוא על אהבת האדם אשר תקנן בלבבו הטהורה, שלא יכול לראות דם עבדיו הנאמנים מוגרים ארצה, וגם "וייצר" שלא יהרוג את אחרים, כי נפשו היקרה והרוממה, לא תוכל לראות בשפוך דם, זהו מלך חסיד ונאור אשר מחויבים כלנו לענוד עטרות לראשו בעד רעיון לבבו, ולברכו שיצליח שימלאו משאלות לבבו לטוב, וייטיב גם לנו, אכיה"ר:

תוכן העניינים

מצח אהרן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה