מצח אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין
מצח אהרן - דרוש כו
(מחלוקת קרח ועדתו):
במד"ר פ' קרח. ויקח קרח מה כתיב למעלה ועשו להם ציצית קפץ קרח ואמר למשה טלית שכולה תכלת מהו שתהא פטורה מן הציצית א"ל חייבת בציצית. א"ל קרח טלית שכולה תכלת אין פוטרת עצמה. ד' חוטים פוטרות אותה? בית מלא ספרים מהו שתהא חייבת במזוזה, א"ל חייב במזוזה א"ל כל התודה כולה רע"ה פרשיות אינה פוטרת הבית, פרשה אחת שבמזוזה פוטרת הבית ו א"ל דברים אלו רא נצטווית עליהן ומלבך אתה בודאן כו' עמד קרח כו' נתעטפו בטליתות תכלת באו בני אהרן ליטול מתנותיהם חזה ושוק עמדו כנגדן ואמרו להן מי צוה אתכם ליטול כך, לא משה? לא ניתן כלום, ע"כ: המדרש הזה לכאורה הוא נגד המקרא ונגד המשנה, דמקרא מלא אה"כ בפ' קרח "ומדוע תתנשאו על קהל ה'" הרי דמחלוקתם היתה רק בשביל ההתנשאות של משה ואהרן, ולא בדין מדיני התורה כפי דברי המד"ר, ועוד שנינו (אבות פ"ה) איזו מחלוקת שהיא לש"ש זו מחלוקת הלל ושמאי ואיזו מחלוקת שאינה לש"ש זו מחלוקת קרח וכל עדתו, ולדברי המדרש הנ"ל דהמחלוקת היתה בברור דין מדיני התורה אשר להבנתם לא נראה להם הוראת מרע"ה, הרי היתה מחלוקת לש"ש, כי לכאורה היתה טענתם אלימתא, דבשלמא לפי מ"ש בקרא דמחלוקתם היתה עבור ההתנשאות, הוי מחלוקת שלא לש"ש, אכן לפי המד"ר אין לש"ש גדול מזה, ואי נימא דבאמת כוונת לבם היתה לריב בעד הכבוד, ורק לפנים הלבישו מחלוקתם במסוה היראה שמריבים עליו בשביל שלא ישרו בעיניהם הוראותיו, א"כ יוקשה מאוד דברי התנא במתני' הנ"ל, דהא ודאי שהתנא נתכוון להורות לנו בחינה איך להבחין את המחלוקה אם היא לש"ש או לא, וכל מקום שנראה שני אנשים נצים, ואין אנו יודעין אם לש"ש או לא, נוכל לדעת הבחינה מדוגמת מחלוקת קרח, וכיון שגם שם למראה עינים היתה מחלוקתם לש"ש, מאין לנו לדעת ולהבין נסתרות הלב, ואם נפגוש עתה מחלוקת אחרת דוגמתה, מאין לנו להבין כוונת המריבים, אתמהה?:
ולכן נ"ל פי' המשנה, דבלא"ה הקשה התוי"ט במתני' הנ"ל מדוע לא הזכיר התנא צד השני של המריבים מי היו, שהם משה ואהרן כמו שזכר בחלוקה הראשונה שני הצדדים ולדרכנו יתבאר ג"ז אל נכון, דהנה זה ודאי אשר כל מחלוקת שהיא רק לש"ש, ואין בה שום פנייה עצמיית, אז אין רוצים הצדדים לעמוד דוקא על דעתם, וכל אחד מן הצדדים לא יתעקש הרבה שישאר דוקא כמו שאמר הוא, ואחת היא לו גם אם ישאר הדבר כמו שאמר הצד המנגדו לאחר שיוכיחהו באותות ומופתים שהצדק עמו, ובלב שלם יודה לו גם הוא על האמת כיון שעיקר המחלוקה היתה רק בשביל טעותו שהי' סובר כי אתו ילין הצדק, להכי אם הצד שכנגד יברר לו הטעות בראיות נכונות, לא לבד שיודה לו על האמת, עוד לשמחה יחשב לפניו אשר זכה לידע האמת, ויתן תודה לחבירו שהעמידו על דרך האמת, לא כן מחלוקה אשר היא מלובשה רק במסוה היראה, ועיקרה אינה כ"א בשביל פנייה עצמיית, אז לא ירצה כלל לישא וליתן ולהתוכח בזה עם צד הכנגד דלאיזה תועלת יתווכח עמו, כיון שגם הוא יודע בלבבו שהצדק עם הכנגד, רק שאפ"ה ירצה דוקא לעמוד על דעתו ולהכריח לצד השני שלא יהא ביכולתו לעמוד כנגדו:
ומעתה אם נראה שני אנשים נצים ומתקוטטים בשביל איזה דין מדיני התורה ונרצה לירד לעומק הדבר, להבין תכלית מחלוקתם, אם באמת רק בשביל הדין הם מריבים ואין להם שום פנייה צדדית, או רק מלבישים אותה במסוה התורה, יש לנו להכיר את זה ע"י בחינה הנ"ל אם נראה ששניהם נוחים זה לזה כשמן וישאו ויתנו בענין הזה בשובה ונחת עד שמאופן משאם ומתנם בוכוח הזה נבין שירצו לברר האמת, אז יש לנו לומר שמחלוקתם היא בלא שום פנייה רק לברר הדבר על בורי', משא"כ אם נראה שלא ירצו כלל לבוא בדברים ולהתוכח זה עם זה, ואף אם העולם יכריח אותם שיתוכחו ויציעו כל אחד דבריהם יעשו באופן הזה שהווכוח יהי' ברעש ובלבול, שיהיה רק קול דברים, ולא יבאו לידי פשר דבר, מזה נבין שעיקר מחלוקתם היא רק בשביל פנייה עצמיית, והנה זה כלל גדול, אשר ווכוח בין אנשים יחידים וגם בעלי דיעה, ווכוח כזה יוכל לפעמים להביא לידי ברור הדבר, משא"כ אם יתאספו לווכוח מאות אנשים, אז בשום אופן לא יוכל לבוא הענין לידי ברור, כי ע"י רוב הדיעות ובלבול הקולות לא יהי' כ"א רעש גדול, ולא ברעש דרך ה' האמיתית:
ולפי"ז יש לנו בחינה אמיתית להבין כוונת הצדדים המריבים זע"ז, אם באיזה עיר ומדינה נפלה איזה מחלוקת עד שאנשיה נפלגו לשני צדדים, ובוודאי אשר לכל מפלגה יש ג"כ ראש המפלגה אשר הוא מורה ומנהל אותה, ולעצתו ישמעו כל בני המפלגה כי בלא ראש ומנהל א"א לשום כתה להתקיים כמובן, וכאשר נרצה לתווך ביניהם ולהכריחם שהצדדים יתווכחו ביניהם, אז אם נראה אשר למקום האסיפה לא יבואו כ"א ראשי ומנהלי המפלגה בלבד, נוכל להבין כי ירצו בזה לברר האמת, ואין שום אחד מהם רוצה לעמוד על דעתו דווקא ולכן מה להם להתאסף כלמו? די להם במה שראש מפלגתם ומנהיגם יתווכח שם, וכאשר יאמר להם אח"כ שהדין עם צד הכנגד יעמדו מלריב עוד, משא"כ אם אנו רואין שכל אנשי המפלגה יבואו להתוכח, מזה נבין אשר אינם רוצים לברר האמת, דשום ברור לא יוכל לצמוח מבלבול מאות דיעות, רק באשר מוכרחים הם לצאת ידי הבריות ולבוא לאסיפה, אבל בלבם רוצים שיוגמר הדבר כחפצם דווקא, לכן יבואו כולם להלאות בדברים, ובחינה האמיתית הזאת נלמוד מדוגמת מחלוקת הקדמונים, הן המחלוקת אשר היתה בין הלל ושמאי בודאי גדולה היתה מאוד, כי שלהבת יה בער בקרבם עד שכל אחד מהם חשב שהשני יגלה פנים בתורה שלא כהלכה, ולא הלל ושמאי בלבד נפלגו בדיעותיהם דהא כ"א מהם היו לו אלפים תלמידים, הסרים למשמעתם, כמו שנקראים תמיד "בית הלל" "בית שמאי" והמה רבבות התלמידים שלהם, ועכ"ז כאשר נזדמנו לפעמים לפונדק אחד, להתווכח הדין עם מי, לא באו כל הישיבות עם התלמידים, ורק הלל ושמאי בלבד באו, ולא "בית הלל ובית שמאי" מזה היינו יכולים להכיר כי אין להם שום פנייה עצמיית, ורק כ"א מהם רוצה לברר האמת הברור, ולכן מה להם לכל הישיבה של הלל לילך, אחרי שדיעותיהם שוות לדיעה של רבן "הלל" די להם אם הוא בעצמו יתווכח, לא כן במחלוקת קרח ומשה, אם באמת היתה עיקר כוונתם רק לברר האמת, בדין טלית שכולה תכלת, ובית מלא ספרים, היה יכול הוא בעצמו להתוכח עם משה, ולמה הי' לו לגרות את הדובים כל העדה הרעה אשר עמו, הלא כולם סרים למשמעתו, אלא וודאי שבלבם היו רוצים לחלוק עם משה בשביל הקנאה, ולבשו בזה מסוה היראה לומר שעושים מריבה בשביל הדין, ואם כי מוכרח הי' לישא וליתן עם משה, עשו הווכוח ברעש ובלבול הדיעות עד שלא יוכל לבוא לידי גמר וברור הדבר, וזה מ"ש התנא איזו מחלוקת שהיא לש"ש זו מחלוקת "הלל ושמאי" הלא המריבים היו בית הלל ובית שמאי, ובכ"ז עיקר מנהיגי ומנהלי המחלקה לא היו כ"א הלל ושמאי לחוד, מזה נבין כי רצון כ"א מהם הי' להעמיד הענין על האמת, ומחלוקת שהיא שלא לש"ש זו מחלוקת "קרח וכל עדתו" מזה שכל עדתו לקחו חלק במרמה, הכרנו שמחלקתם הוא רק לשם הנאת עצמן ולא לש"ש, וא"ש מאוד כוונת המשנה:
ואחרי שבארנו שהמדרש הנ"ל לא יסתור לדברי המשנה, מעתה נבאר שגם מכוון המדרש לדברי הכתוב אשר הבאנו, כי שם נאמר שמחלוקתם היתה בשביל כך "כי כל העדה כולם קדושים ומדוע תתנשאו על קהל ד'" ומקודם נתבונן איזה דקדוקים במד"ר הנ"ל, א), הא בע"כ לומר דמה ששאלו הדין מתכלת ומזוזה, לא ע"ז הי' עיקר השאלה כיון שבקרא לא נזכר שום רמז מזה, ואדרבה בקרא מפורש ההיפך סבת המחלוקה, אלא ודאי שרק ע"ד הרמז שאלו מהם דין זה, לרמז למשה על עיקר המחלוקת שהי' ביניהם, וכמו שנבאר לקמן דכל השאלה לא הי' כ"א משל ורמז, וא"כ אינו מובן על שכפלו הרמז בשני השאלות תכלת ומזוזה ולא הי' די להם באחת, כי לכאורה לפי המובן שתי השאלות מרמזים על ענין אחד, ב) אינו מובן סוף המדרש שבאו בני אהרן ליטול מתנותיהם כו' מה ראו לעשות המריבה דווקא על מתנות כהונה, וביותר תמוה התשובה שהשיבם משה על דבריהם הללו, כי זה לשון הכתוב שם, וידבר משה אל קרח גו' בקר ויודע ה' גו', ומד"ר ע"ז שם, כך אמר להם משה גבולות חלק הקב"ה בעולמו יכולים אתם לערב יום ולילה והוא שאה"כ ויהי ערב ויהי בקר ויבדל בין האור והחשך וכשם שהבדיל בין האור ובין החשך כך הבדיל את אהרן שנאמר ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים (ד"ה א' כ"ג) אם יכולים אתם לערב אותה הבדלה שהבדיל בין האור ובין החשך אתם יכולים לבטל את זו לכך אמר להם בקר יידע ה' ע"כ, ומצוה ליישב שייכות תשובה הזאת על שאלות קרח: ואשר אחזה לי בביאור כ"ז, עפמ"ש המד"ר לעיל מינה סוף פ' שלח, ע"פ ועשו להם ציצית, לא הניח הקב"ה דבר בעולם שלא נתן בו מצוה לישראל, יצא לחרוש, לא תחרוש בשור ובחמור, לקצור. כי תקצור קצירך, לשה, ראשית ערסותיכם, שחט, נותן לכהן הזרוע והלחיים, בנה בית, וכתבתם על מזוזות, נתכסה בטלית ועשו ציצית ע"כ. ביאור הדברים כי החכמה העליונה ראתה שאי אפשר לשום דבר בעולם להתקיים שיהא לו קיום אמיתי כ"ז שלא יהיה לאותו דבר חלק בקדושה, כמו שמסיים המד"ר בסופו משל לאחד מושלך לתוך המים הושיט הקברניט את החבל וא"ל תפוס חבל זה בידך ואל תניחהו שאם תניחהו אין לך חיים, כך א"ל הקב"ה לישראל כ"ז שאתם מדבקים במצות יש לכם חיים כמ"ש ואתם הדבקים גו' חיים כולכם וכה"א החזק במוסר אל תרף נצרה כי הוא חייך (משלי ד'), ומזה הטעם לא הניח דבר בעולם שלא יהי' לו איזה חלק בקדושה, הן רב הן מעט, דזה החלק הוא המחיה והמקיים את הכל, ובשבילו יתקיים כל הדבר ובלעדי החלק הזה א"א להצליח ולהתקיים, ובאשר רצה ה' שכל אחד מישראל יזכה לרוב עושר ויצליח בכל נכסיו, צוה שיתנו מתבואתם תרומות ומעשרות לכהנים וללוים, שעי"ז יהי' בעמלם חלק בקדושה ותתקיים העשירות בידם וכמ"ש עשר בשביל שתתעשר וכה"א ובחנוני נא בזאת אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והרקותי לכם ברכה עד בלי די (מלאכי ג'), ובאשר איש הישראלי ע"י חלק המועט שיתן ללוי יהי' לו חלק בקדושה, א"כ ממילא בע"כ צריך להיות שהלוים יהיו קדושים יותר מישראלים, דאם הלוים בעצמן יהיו דומין לשאר העם בלי שום יתרון הכשר קדושה, איך יוכלו הישראלים לצאת ידי חובת קדושה בזה המעט אשר יתנו ללוי, ולהכי צוה הקב"ה שיקח את הלוים מתוך בני ישראל ויטהר אותם כמ"ש (במדבר ח') פרשה שלימה מזה, ואיך יהי' אופן קדושתם להניף אותם ולהזות עליהם כדין כל דבר הצריך להתקדש שזהו אופן קדושו, וכאשר בא מרע"ה והודיע כ"ז לבנ"י, קיבלו כולם הדבר ברצון, בלא שום מריבה ומחלקה, באשר הדבר הוא מושכל ונכון בטעמו, כיון דהלוים כבר נתקדשו, ממילא אם הישראל יתן להם מעמלו יש לו חלק בקדושה, אכן אח"כ בא משה ואמר גם ללוים, כי תקחו מאת בנ"י את המעשר והרמתם ממנו תרומה, היינו שגם הם מצדם מחויבים לתת תרומה כהן מן המעשר שלהם, באשר גם הם צריכים שיהיה להם חלק בקדושה, ועל דבר הזה צווחו הלוים, וכל עדת קרח שהם משבט לוי באו בטרוניא ע"ז בדרך ממ"נ, דאם אנחנו הלוים אין לנו שום קדושה, עד שנצרך לנו להתדבק בקדושה של אחרים, וכיון שכל עצמינו כחולין ואין בנו שום קדושה, היאך נוכל לפטור את הישראלי ע"י חלק המועט שיתן לנו, וכיון שאנחנו יכולים לפטור את חלק הישראלי, בע"כ שגם אנו קדושים, וא"כ איך יתכן שנצרך כלל לחלק בקדושה כיון שבעקרינו קדושים אנחנו ואם אנו צריכים, איך יתכן שאנחנו נבוא לקדושת הכהנים, שהם רק אבר אחד משבט לוי, ואם כל השבט נתקדש בקדושה איך יתכן שכל השבט יוצרכו לקדושת הכהנים שהם רק חלק מכל השבט לוי?:
וטענתם החזקה הזאת הראה לנו המד"ר הנ"ל בשני הדינים שהביא, דהנה ודאי יש נ"מ וחילוק בין הקושיא דתכלת לקושיא דמזוזה, דהא תכלת מצד עצמם אין בהם שום קדושה, ורק אם עשו מזה ציצית יכולים הציצית לפטור הבגד, אבל בעצם התכלת אם אינה לשם ציצית אין בהם שום קדושה, ולכן לא נוכל לפרש דקושייתם היתה אמאי טלית של תכלת צריך לציצית דזה אין שום קושיא, כיון דעיקר מצות ציצית בכדי שהטלית יהי' לו חלק בקדושה, וטלית של תכלת נמי אחרי שאין בו קדושה, ודאי שצריך לציצית, אלא ודאי שהקושיא היא להיפך דכיון שעצם התכלת אין בה שום קדושה, איך ד' חוטין מהם יכולים לפטור כל הטליתות של מינין אחרים, משא"כ בס"ת ומזוזה שבאמת מצד עצמן שניהם יש להם קדושה, וקדושת ס"ת היא עוד חמורה ביותר ממזוזה, אמנם המזוזה ג"כ יש לה קדושה, וממילא לא נוכל לפרש דהקושיא בזה יהי' כמו בתכלת, איך תוכל המזוזה לפטור את הבית, דהא ודאי כיון דמזוזה יש לה קדושה תוכל נמי לפטור את הבית, אלא דהקושיא בזה יהי' דאמאי אותה הבית שיש בה ס"ת צריכה לקדושה אחרת, דהא ס"ת נמי קדוש, ואם צריכה, איך תוכל מזוזה שהיא רק חלק קטן מכל הס"ת, לפטור את הס"ת א וברמז שתי אלו השאלות הראה אותנו המדרש את טענות עדת קרח על מרע"ה במה שצוה להם שיתנו גם הם כל מתנות הכהונה לכהן, דממ"נ אם הלוים אין בהם קדושה מצד עצמן והרי אנו כטלית של תכלת, היה ניחא מה שהיו צריכין לחלק בקדושה של אחרים, אבל א"כ איך יוכלו הלום לפטור את הישראלי ע"י חלק המעט שיתן לנו, והאיך יכלו ד' חוטין לפטור טלית של אחרים, כיון שבעקרו אין בו קדושה? ומכיון שהישראל אם יתן מעט ללוי נתקדש עי"ז, בע"כ שכל השבט לוי נתקדש, וניחא מה שאנו יכולים לפטור את הישראלי, אבל א"כ למה צריכין אנו לחלק הקדושה, ואם צריכת, איך יתכן שנבוא לקדושת הכהנים, שהם רק כאבר אחד וחלק קטן מכל השבט והרי זה דומה לס"ת ומזוזה, נמצא לפי"ז דכל הערעור הזה לא הי' כ"א בשביל שאמר להם משה, שגם הלוים צריכים לתת מתנות כהונה לכהן, וא"ש מה שמסיים המדרש הנ"ל נתעטפו בטליתות תכלת באו בני אהרן ליטול מתנות כהונה עמדו כנגדן כו', משום דבזה הי' עיקר הערעור והמריבה, ולא יכלו בשום אופן להבין שצווי כזה יהי' מאת ה':
ואחרי כל הדברים המושכלים הללו, עיקר המחלוקת הי' בדרך ממ"נ, אם לוים אינם קדושים איך יכולים לפטור את הישראל, ואם הם קדושים למה צריכים הם עצמם לחלק קדושה של אחרים, ואמנם אלמלי היו מכונים להאמת, כי יש שני מינים בקדושה, אחד הנקרא "קדש" ואחד הנקרא "קדש קדשים" והדבר הנקרא "קדש" נחשבת קודש לעומת דבר של חולין, אכן לעומת קדש קדשים גם הוא כחולין מתקריא, אם היו מכונים לזה, היה נופל כל היסוד של מחלוקותם, דכן הוא נמי קדושת הלוים אף שנתקדשו מ"מ רק "קדש" מיקרו, וכהנים נתקדשו "כקדש קדשים" כמבואר בד"ה ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים, והלוים אף שלעומת הישראלי קודש מיקרו אכן לעומת הכהנים מיקרו חולין וגם הם צריכין להתדבק בקדושת הכהנים, ובאשר דבר זה היה חסר לכל עדת קרח, להכי באה תשובת מרע"ה להבינם וללמדם פרט זה, וזמ"ש להם "בקר וידע, דכך הצעת הכתובים בהתחלת התורה ויקרא ה' לאור יום ולחשך קרא לילה ויהי ערב ויהי בקר יום אחד" ויש להקשות כיון דהבריאה לא היתה כ"א על אור וחשך שהוא יום ולילה א"כ מהראוי אפוא שלא יהיה שום שהות בין אור היום לחשך הלילה, רק שבכלות אור השמש יתחיל חשך הלילה, ובתום חשך הלילה יאיר אור השמש, וא"כ "ערב ובקר" מאין נולדו? אכן כלל גדול כללו לנו המפרשים, אשר בכל שני דברים הפכיים זה מזה, שנזכר בהם ג"כ לשון "הבדל" בקרא, בע"כ שצריך להיות בין אלו שני דברים דבר הממוצע שלא יהיה דומה לא לזה ולא לזה, ויצא מכלל זה ולכלל זה לא בא, ובבריאה של אור וחשך, אף שהם הפכיים זה מזה, אילו לא נזכר בהם לשון "הבדל" אז באמת לא היה דבר הממוצע בינם, והיה צריך להיות בלא שהות בין יום ולילה, אבל אחרי שנזכר אצלם לשין "ויבדל" בע"כ שצריך להיות בינם דבר הממוצע שלא יהיה שוה לשניהם ולעומת יום יהא נחשב כלילה, ולנגד לילה יהא נחשב כיום והוא "הערב והבקר" וא"כ אפוא הכי פירוש הכתובים, ויבדל אלקים בין האור והחשך וכיון שנזכר לשון הבדל, להכי אע"ג ויקרא אלקים לאור יום ולחשך לילה בכ"ז ויהי ערב ויהי בקר פי' כשיש גם ערב ובקר אז רק אז נשתלם הבריאה עד שראוי להקרא יום אחד, ובלא הממוצע שבינתים לא נשתלם עדיין וזה הי' תשובת מרע"ה "בקר" פי' הלא עליכם להבין מאין נולד הבקר, הא לא קרא כ"א לאור יום, ובע"כ מלשון "הבדל" המוזכר אצלם, וא"כ ה"נ בקדושת הכהנים, אם לא היה מוזכר אצלם לשון "הבדל" אז היה באמת כדבריכם, הישראלים הם חולין, והכהנים קדושים או כולו קדש, או כולו חולין, אכן הלא כתיב אצלם "ויבדל אהרן להקדישו וא"כ בע"כ שצריך להיות בינם דבר הממוצע והם הלוים, וא"כ נפל כל היסוד שלכם, וזה מה שרצינו לבאר: