מצח אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין
מצח אהרן - דרוש כה
(עוד בענין הנ"ל):
רבי אומר איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם (אבות פ"ב), התמיה מבוארת, והלא אין לנו כ"א דרך אחת אשר הדריכנו תוה"ק ללכת בה וא"כ ממה יבור:
ובאופן אחר יש לכוון כוונת רבינו במשנה זו ממ"ש לעיל, דהנה יש שני מיני צדיקים, סוג אחד, אשר ירחיק עצמו מכל תענוגי העולם ותאוות החומריות, כל ימיו ישב בתענית, ולבושו שק, איש כזה, ממילא מתרחק מלקבל שום הנאה או מתנה מאחרים, באשר לא יצטרך למאומה, וסוג שני, אשר יאחז גם בזה, משתמש בכל דברים הנצרכים לחיי האדם, ויחיה חיי ענג וריוח, רק יעשה זאת במחשבה רצויה הכל לש"ש ע"ד "בכל דרכיך דעהו", והנה הגם שהדרך הראשון יותר בטוח, מאחר שאינו נהנה מאומה ועושה רק רצון השכל, ועי"ז אין לפניו שום מלחמת היצה"ר, משא"כ השני, עומד תמיד במלחמה עזה, להתגבר על היצר, שיהיו כל הנאותיו מעוה"ז לשם שמים, אמנם אעפ"כ אם בעל נפש הוא, ויוכל להתגבר בזה על יצרו, או דרכו טוב יותר, כי ע"י הנהגה זאת יוכל לקיים מצות הרבה, ענג שבת וי"ט באופן היותר טוב, ירבה בבגדי שבת ויו"ט וכדומה כמה וכמה מצות, מה שמצות אלו חסרון לת"ח הפרוש ומובדל מענייני עוה"ז, וגם באשר עי"ז שיגדיל הוצאותיו לדברים שבקדושה, ומעצמו אין לו מאומה, רק מה שאחרים יהנוהו ויתנו לו, ועי"ז שיקח מהאנשים המסייעים אותו, יזכה להם זכוי גמור, שיזכו גם הם לרוב השכר אשר נתייעד בעד מחזיקי ת"ח, וגדולה מה שאחז"ל במהנה ת"ח שהוא כאילו הקריב בכורים ע"ג המזבח, וגם מועיל להם לזכות לרוב ברכה ופרנסה, אשר זה תלוי רק בשכר מחזיקי ת"ח וכמ"ש בארוכה לעיל, ועיקר הטובה שיעשה עמהם, כי עי"ז שיקבל הנאה מן הבריות יזכו המהנים אותו לקום בתחה"מ, ולאור באור פני מלך חיים וכמ"ש (כתובות קי"א) אר"א ע"ה אינן חיים כו' א"ל מצאתי להן תקנה מן התורה שנאמר ואתם הדבקים גו' וכי אפשר לאדם לידבק בשכינה אלא כל המשיא בתו לת"ח ועושה פרקמטיא ומהנה לת"ח מנכסיו מעה"כ כאילו מודבק בשכינה, ולבד שכלל כוונת המאמר צריך באור, עוד אינו מדוקדק אומרו, מצאתי להן תקנה "מן התורה" דתיבות מן התורה מיותר לגמרי, ולא הול"ל כ"א מצאתי להן תקנה, ומעצמו נדע כי מן התורה הוא, כיון שיליף מקרא:
אמנם הבאור הוא עפ"י מה שמובא בספרים בשם פילוסופים הקדמונים שחקרו בשכלם והבינו ענין השארת הנפש שנשאר חי וקיים אחרי פטירת האדם, ואמרו כי השכל שהוא נשמת האדם ניתן בידו וברשותו, לכל אשר יחפוץ האדם יטנו, דרך משל אם ילכו שני אנשים יחדיו ביער לשות בין אילנות, ואחד ישאל מחבירו, על עץ מעצי היער, כמה יוכל להאריך שנות קיום העץ הזה, ואם השני חכם, צריך להשיב לו, שהעץ הוא דבר היולי, וימי קיומו תלוי, רק בהדברים אשר יעשה ממנו, כגון אם יבוא אחד לכרות העץ, להשימו בתוך עצי שריפה, אז לא יומשך קיומו יותר מיום או יומים, עד שישימו אותו בתוך האש, ובאם חרש עצים יעשה מן העץ נסרים לעשות מהם כסאות ושולחנות, אז יעמוד עשר שנים, ובאם יעשה מהם כסאות יקרות הצבועות בצבעים נאים ומכוסות משי וארגמן אשר על כסאות יקרות כאלו יש שמירה מעולה לנקותם משמץ טנוף, אז יוכל לעמוד כמה עשיריות שנים, ובאם יעשה מהן ארגז קטן משובץ באבנים טובות, אשר ארגז כזה מונח ומוצנע בחדרי חדרים, יוכל לעמוד שנים הרבה מאוד, ואבות לבנים ינחילו, כן הוא נמי נשמת האדם באדם, כי השכל שהוא החיות והמחשבה שבאדם, בתחלה הוא דבר היולי שיכולין לעשות ממנו מה שירצה, כי באם יתחכם האדם באומנות, נמצא לקח שכלו ומניחו באומנות, ומי שעוסק תמיד להרבות אוצרות, ועסקי עוה"ז, נתפזר שכלו בענייני עוה"ז כמאמר החכם, המקום יצילני מפזור הנפש, וכן מי שעוסק תמיד באכילה ושתיה, נותן חיותו בדוממים וצומחים וכן בכל הדברים וכל העניינים בכל אשר מהרהר, שם נותן שכלו ונשמתו, ומי שנותן תמיד מחשבתו באלקות ית"ש, שם נשמתו, וניתן הבחירה באדם שיוכל להטות שכלו ומחשבתו אל כל אשר יחפוץ, ממילא המשכיל חושב תמיד באלקות שהוא חי וקיים, וממילא יש לו גם השארת הנפש, והנפש ג"כ חי וקיים, משא"כ מי שמניח שכלו שהוא נשמתו בעסקי עוה"ז שהם דברים כלים ונפסדים, ממילא נעשה גם נשמתו דבר נפסד, כי איך יוכל להיות חי וקיים מאחר שבעצמו נתנו במקום המיתה, דהיינו בדברים כלים ונפסדים, כ"ז חקרו הפלוסופים, אכן מיד נטו מדרך האמת, כי אחרי שנתאמת אצלם הקדמה הזאת, הכחישו במציאת התורה ואמרו איך אפשר שע"י העסק שיעסוק האדם בדיני שור תם ומועד, עי"ז יהיה לו השארת הנפש, וכן כל דיני התורה אינם מדברים רק מעניינים כלים ונפסדים ולכן ברחו הפלוסופים אלו למדברות והתחילו לעסוק רק בפלוסופיא אלקית לבד, והעמיקו להשיג איכות אלקית בחשבם שע"י שאינם מהרהרים רק באלקיית שהוא נצחיי, ממילא נותנים את נפשם ושכלם בדבר נצחיי, משא"כ עסק התורה, לא די שלא יועיל אדרבה עוד יקלקל, כ"ז נשתטו הפלוסופים, ואמנם הגאון גור אריה השיב על קושייתם, כי באמת העוסק בעסקי עוה"ז, יפה הם אומרים, כי נשאר שם נפשו בדבר כלה, משא"כ העוסק בדיני תם ומועד וכיוצא בהם, אין דומה לזה, הלא כל בר דעת כשעושה איזה פעולה, עושה זאת לאיזה תכלית וביישוב הדעת, וכוונת עוסק בתורה הוא ג"כ מחמת שהקב"ה נתן את התורה, וצוה ששור תם ישלם ח"נ ומועד נזק שלם, ולכן רוצה ללמוד בכדי לדעת את רצון ה', ולכן אף שפרט הענין שעוסק בו, והוא השור, דבר נפסד הוא, אבל כוונה הכלליית הוא באלקים חיים, באשר הוא צוה ע"ז, ולשמו הוא עוסק, וכן בכל דיני התורה, ממילא שבא השארת הנפש ע"י עסק התורה ג"כ, כי כוונה הכללית ג"כ דבר נצחיי הוא, ויפה פירש עפי"ז בס' ע"נ פ' וישלח מאחז"ל, זכה נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו סם המות, ואינו מובן מדוע יהי' זה עוד סם המות ולדבריו א"ש שכיון שלא למד לשמה לידע דרכי ה', ממילא נחסר בזה כוונה הכלליית, וא"כ לא נשאר רק פרט הדין בעצמו שהוא מצד עצמו ענין כלה ונפסד, ועי"ז גופא נעשית לו סם המות, היינו מות הנצחיי, שלא יזכה להשארת הנפש, יעו"ש שהאריך בזה:
ונוכל לומר שזה כונת חז"ל (ריש פ' חלק) שחשבו בתוך כל הדברים שאין להם חלעוה"ב, "האומר אין תחה"מ מן התורה ופרש"י אפילו הוא מאמין שיחיו המתים אלא דלא רמוז בתורה, כופר הוא, ותמוה מאוד דא"כ נפל בבירא החלק לעוה"ב, דמה יעשו ההמוניים שהם רוב העולם, ואינם יודעים כלל אם יש רמז לזה בתורה אם לאו, ואמנם לפמ"ש כונתם הוא לדיעות הפלוסופים הטועים, שאומרים שא"א שע"י עסק התורה יוכל לחיות חיים נצחיים, ולכן לדעתם יש לפרוש מעסק התורה, כמו שעשו הם עצמם, וע"ז אמרו לנו חז"ל, שהאומר "אין תחה"מ מן התורה" כלומר שע"י עסק התורה לא יוכל לחיות בתחה"מ, זהו הנקרא כופר גמור, ונכון בעז"ה, וזה ג"כ אשמעינן הכתוב, רפאות תהי לשריך ושקוי לעצמותיך, שע"י עסק התורה, התורה משקה לעצמות בקבר ויזכה להיות השארת הנפש ולעמוד בתחה"מ, ולהוציא מלב הטועים:
וענין זה גופא ביאר לנו ר' אליעזר בכתובות שם באומרו עמי הארץ אינן חיים כי שם "עם הארץ" הוסב אפילו על למדן שיודע התורה, רק אינו עוסק בה, וכל עסקו הוא רק בדברים ארציים, וכמו שכתבתי בבאור המשנה, ולא עם הארץ חסיד. ואתא ר' אליעזר לאשמעינן שעמי הארצות, הן המה אותן האנשים אשר נתנו כל מחשבתם בענייני הארציות, אינן חיים לעולם הנצחיי, כי באשר נתנו שכלם ונשמתם בדבר כלה ונפסד, להכי נשמתן גם היא כלה ונפסדת, וביאר הדבר יותר שנא' כי טל אורות טליך:
כל המשתמש באור תורה. כלומר המשתמש דוקא, שעוסק בשכלו תמיד בתורה ומשתמש בה בדברים נצחיים, אז "אור תורה מחייהו" אבל "מי שאינו משתמש באור תורה' פי' אפי' אם יודע התורה, רק שאינו משתמש בה תמיד, ורוב שמושו הוא רק בדברים ארציים, איש כזה לא יעמוד בתחה"מ וכדברי הפלוסופים, ואח"כ אמר "מצאתי להן תקנה" ומהו התקנה, כמו שאמר שם, שיהנה ת"ח מנכסיו ועי"ז יקום גם הוא בתחה"מ, ואמנם בכדי שלא נתפלא על התקנה הזאת דמ"מ מה יוכל להועיל אם יתן מהונו גם לת"ח, כיון שסוף סוף עסק כל ימיו רק בדברים נפסדיים, לזה הוסיף תיבות "מן התורה" כלומר שמעסק התורה אשר על ידה ודאי זוכה האדם לקום בתחה"מ, נוכל מזה גם להביא ראיה שהמהנה ת"ח ג"כ יזכה עי"ז לתחה"מ, והוא, דהא באמת קשה קושיית הפלוסופים דהא ענייני התורה מצד עצמם הם ג"כ דברים ארציים כמו השור והבור וכדומה, ורק מחמת שהתכלית והכוונה הכלליית הוא לשם שמים, המחשבה הזאת תקשר אליה את כל הפרטים ומועלת שכל הפרטים הארציים נחשבים, כאילו הם, נצחיות, כן הוא בדבר הזה, אף שאדם עוסק באמונתו ובמסחרו שהוא דבר נפסד, מ"מ אם עושה זאת לאיזה תכלית נצחיי כגון שיעמול הרבה לצבור אוצרות כסף, בכדי שיהי' ספוק בידו להשיא בתו לת"ח גדול, או שיוכל להחזיק תלמידי חכמים הרבה באופן זה תבוא המחשבה הכללית הזאת ותקשר אליו את כל פרטי המחשבות הארציית אשר חשב איך להגדיל מסחרו, כיון שמחשבתו הכללית היתה רק לידבק בת"ח וכל הדבוק לת"ח כאילו דבוק בשכינה, ממילא נחשבו כל מחשבות מסחרו כאילו כוון להדבק בשכינה שהיא נצחיי, וכמ"ש לעיל:
וגדולה מזו כתב הרמב"ם, שאפי' אותו האיש אשר בשעת עמלו אינו מחשב שום מחשבה רצויה להחזיק ת"ח, רק באם אח"כ נזדמן שאיש צדיק עוסק בדברים שעמל האדם הפשוט, והצדיק משתמש בם אח"כ לשם שמים, נתעלה הנשמה של אדם המונח שם, כי כן דברי הרמב"ם בפיה"מ על מאמרם ז"ל כל מה שברא הקב"ה לא בראו אלא לכבודו, ומספר שם איך האדם המשתדל להעשיר ולבנות פלטרין שדות וכרמים והקב"ה אשר רוצה לבל ידח ממנו נדח מסבב אשר אחר מאה או מאתים שנה יהיה כאן איש צדיק ויצטרך לרפאות גופו באיזה עשב המצטרך לו, וימצא זה העשב באותו הפרדס, וחסד עליון הוא זה שעי"ז יש תקון ועליה לנפשו של זה המכין שיהיה לו השארת הנפש, וזה משה"כ יכין רשע וצדיק ילבש ע"כ, נמצא לפי"ז כי רב מאד מעלת אותו האיש אשר יאהב את ה' גם ביצה"ר שלו, כלומר בחלק הבהמה וישתמש גם בתענוגי עוה"ז לשם שמים, יכבד שבתות וי"ט במאכלים ומשקים ובגדים טובים כי עי"ז יוצרך להוצאות הרבה, ובאשר אין לו משלו, מוכרח הוא ליקח מאחרים המחזיקים אותו, וממילא ייטיב בזה גם לאנשים הללו, אשר גם הם יזכו להשארת הנפש עי"ז, וע"ז בא רבינו הקדוש לומר, שאין זה דרך ישרה, להתנהג בפרישות ולסגף עצמו בסגופים, כי אז לא יהיה התפארת כ"א ממעשי עצמו, ולא יזכה לשום אדם זולתו, רק איזו היא דרך ישרה כל שתפארת לעושיה, פי' מפעולתו בעצמו שעושה הכל לשם שמים בלי שום הנאה גשמיית, וגם עוד תפארת לו מן האדם כלומר שיגיע לו תפארת גם מאנשים אחרים אשר יזכם עי"ז לאור באור הנצחיי, וכל המזכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו, ועבור זה יהיה לו עוד שכר נוסף, יזכנו ה' להיות ממזכי הרבים כל ימי חיינו אכיה"ר: