מצח אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין
מצח אהרן - דרוש כד
(למעלת מזכה הרבים):
רבי אומר איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לי מי האדם (אבות פ"ב), התמיה מבוארת, והלא אין לנו כ"א דרך אחת אשר תדריכנו תוה"ק ללכת בה, וא"כ ממה יבור?:
הנה אף שמדת הצניעות, מדה נכונה ומפוארה היא וכבר נצטווינו מאת נביאנו לאחוז במדה היקרה הזאת כמ"ש "והצנע לכת עם אלוקיך" אכן מעלת המדה הזאת איננה מצד עצמה, מפני שהצניעות בעצם מעלה משובחת יותר מן העובד ה' בפרהסיא, לא כן הוא, רק עיקר מעלת מדת הצניעות, הוא מחמת שאדם העובד בפרהסיא יכול לפול חלילה ברשת היצה"ר, והיא רשת הגאוה, כי יכבדוהו בני אדם עבור זהירתו במצות, ויעשה הכל בעבור הכבוד, ולכן משובחת מעלת הצניעות, כי כשעושה טוב בהצנע, אין בזה שום חשש ושמץ פניה וכולו קדוש לשמים, ואמנם גדולה ממדת הצניעות, מי שיעשה כל עבודת ה' דוקא בפרהסיא, ובכ"ז אינו מבקש שום שכר משום אדם רק יעשה הכל לש"ש, כי מי שעושה בצנעה, ובפרהסיא אינו מראה שום מדות חסידות, יוכל עי"ז להחטיא את אחרים, כי העולם יוכלו לחשדו אשר מתעצל הוא בעשיית המצות, ומחמת זה גם הם נרפים בתקוני העבודה השלימה, משא"כ מי שיעשה הכל בפני הרואים, אז לא לבד שלא נוכל לחשדו למתעצל ולא יחטיא את אחרים, אדרבה אחרים עוד ילמדון מדרכיו הטובים לעשות גם הם כמוהו, ומחמת זה יזכה הרבים, באשר לפי טבע בני האדם שכל אחד יביט רק על מעשה חבירו, וכמו שנבאר בטוב טעם:
שנינו באבות (פ"ד מי"ב) ואם בטלת מן התורה יש לך בטלים הרבה כנגדך ואם עמלת בתורה יש לו שכר הרבה לתן לך, ומפרשי המשנה פירשו כונת אומרם, "ואם בטלת יש לך בטלים הרבה כנגדך", ע"ד הכתוב אם תעזבני יום יומים אעזבך, כן ה"נ אם בטלת מעט, אז ישלח לך ד' סבות הרבה אשר יפריעוך, וגם שיהיו כנגד רצונך, וזה אינו מדוקדק, דלשון "בטלים" משמע פי' אנשים בטלים, ולפירושם דקאי על סבות המבטלים אותו, הול"ל "מבטלים הרבה גם מה שאמר אח"כ אם עמלת בתורה יש לו שכר הרבה ליתן לך, תיבת "הרבה" משמע שהוא יותר מכפי היגיעה, דאם לפי היגיעה, לא שייך למיתני "הרבה" דהא הכל לפי היגיעה אם רב אם מעט, וא"כ צריך טעם מדוע יתן שכר יותר מן היגיעה ואשר אחזה לי בבאור הענין, כי נראה בטבע כל הבעלי חיים אשר כל אחד יביט על מעשי חבירו, ואז יעשה גם הוא כמוהו, ואף אם לפעמים יזדמן לעשות דבר קשה מאוד, אשר כשהוא לעצמו הי' קשה מאוד לפניו לעשותה, בכ"ז אם יראה שהשני יעשה כן, אז גם הוא יקבץ כל כחותיווי תחזק לעשות גם הוא כן, וכמו שנראה בעליל טבע החקוי גם בבע"ח המזוהם ביותר והוא הסוס, אם יטענו עליו משא כבד מנשוא, ירבץ תחתיו וילך בעצלתים, אכן באם רואה סוס אחר ילך לפניו במהירות, אז גם הוא יקבץ כחותיו לרדוף אחריו, ומכ"ש בבע"ח המשובח ביותר, והוא "האדם", שאצלו מוטבע טבע החקוי עוד ביתר שאת, וכן נראה בהנהגת העולם, כי יקרה לפעמים, איש פשוט אשר מקודם לא הי' זריז בעבודת ה', באם אח"כ יקבע דירתו בקרב אנשים צדיקים ושלמים, אז מעט מעט יתרגל גם הוא בעבודת ה', יען כי קרוב אליו הדבר ללמוד מדרכיהם הטובים, וכמאמר החכם "הולך את חכמים יחכם" וכן פי' במד"ר (פ' ויצא פ"ע) ע"פ חנה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם, לסובבים ליראיו, פי' החונה סביב וקרוב ליראי ה' יש גם בו רוח דעת ויר"ש, כן אברהם הי' דר בחרן ולמדו ממנו יר"ש, ע"ש במפרשי מד"ר, (וכן כתב הרמב"ם בפ"ו מהל' דעות דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר ריעיו), ולהיפך איש תמים במעשיו אם יתערב בקרב שכנים רעים וחטאים ילמד גם הוא לעשות כמוהם, וזיק היהדות אשר היתה טמונה בקרבו, הולכת הלוך וקרור, ומקרא מלא אה"כ ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם, וכן איתא במד' (שמות רבה) משמת יוסף פסקו מלמול אמרו נהי' כמצרים, הרי עיקר הסבה "נהי' כמצרים" שקשה הי' להם לשנות המנהגים זה מזה, ומזה הטעם נצטווינו ג"כ להתרחק משכן רע, ולא להתחבר לרשע, כי שבת חברים רעים היא סבה חזקה לסבב את האדם אל החטאים ועונות אלו, אשר מעצמו לא הי' עושה, וכמארז"ל כל המחובר לטמא טמא, וירבעם החטיא את ישראל ע"י סיבה זאת כמ"ש (סנהדרין ק"א) ויועץ המלך מאי ויועץ הושיב רשע אצל צדיק, ובזוהר (בשלח מה) אל תתחר במרעים דמבאישין גרמייהו ולמאן דמתחבר בהדייהו:
מכל זה נלמוד, שדבוק חברים טובים היא סגולה טובה לסבב האדם שיוסיף אמץ בעבודת ה', ולהיפך דבוק חברים רעים חלילה, ובזה שמעתי לפרש בשם כתבי האר"י זצוק"ל את מארז"ל ע"פ ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך כ"א ליראה ופריך הגמרא אטו יראה מילתא זוטרתא ומשני אין לגבי משה מילתא זוטרתי (ברכות ל"ב) והקושיא ידועה דמאי מהני אשר לגבי משה היא מילתא זוטרתי, הלא לא למשה נאמר המקרא הזה כ"א לכלל ישראל, ואצלם. ודאי לאו מילתא זוטרתי הוא, ופירש הוא ז"ל "לגבי משה" פי' אותו הדור אשר היו לגבי משה והביטו על דרכיו הטובים ומדותיו הנעלות, ובאשר הי' להם איש נעלה כמרע"ה אשר ילך לפניהם לנחותם ולהורותם הדרך ילכו בה, לכן גם אצל כל ישראל הי' זה מילתא זוטרתי, כיון שהי' להם ממי ללמוד את דרכי ה' ודפח"ח, וזה הוא ג"כ כוונת חז"ל במאמרם (ברכות) זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן לא זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנם, כי אדם המעולה אשר זהיר וזריז הוא במצות ה' ואז הוא יאיר נתיב הטוב גם לזולתו, ולכן לא לבד שצריך לקבל שכר עבור מעשי עצמו, עוד יגיע לו שכר עבור פעולות הטובות שעשה בחברו, שנפח רוח אהבת ה' בלב חביריו ג"כ אשר ילמדו ממעשיו הטובים לעשות גם הוא כמוהו, והוא הגרם לזה, ולכן שפיר אמרו "זכה" נוטל חלקו, בעד פעולת עצמו וחלק חבירו" פי' גם בעד שזיכה לחבירו, ובאם חלילה "לא זכה" אז העונש ג"כ כפול, ולבד שנוטל חלק בגיהנם עבור פעולותיו שעשה בעצמו, עוד נוטל "חלק חבירו" פי' במה שגרם להסיר מדרך ה' גם אחרים שלמדו מדרכיו הרעים משו"ה נוטל גם בעדם חלק הגיהנם:
וארווחנא לתרץ בזה קושיית התוס' (ברכות י"ז) עמ"ש חז"ל העושה שלא לשמה נוח לו שלא נברא, והא בפסחים (ד"נ) אמר רב יהודה א"ר לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה עיי"ש מה שתי', ול"נ ליישב קושייתם כשנדקדק שנוי הלשון מהכא להתם, דבברכות אמר "העושה" שלא לשמה, ובפסחים אמר בלשון "יעסוק", דהנה אם אדם עושה איזה מצוה או שלומד התורה בפני עצמו, מכונה פעולתו בלשון "עושה" באשר הוא בעצמו עושה המצוה, ואדם המשתדל לזכות הרבים, שמשתדל בכחו ופעולתו לנהל איזה ישיבה של ת"ח, להחזיקם שיוכלו ללמוד בריוח, או שמשתדל לזכות הרבים במצוה אחרת, והוא בעצמו לא ילמוד, פעולה כזאת לא נוכל לקרותה בלשון "עושה" באשר הוא עצמו לא יעשנה, ורק בלשון "עוסק" נוכל לכנותה, כי הוא העסקן והגורם לזה שאחרים ילמדו, כמו פועל העושה מלאכה, מיקרי בלשון "פועל" באשר הוא עצמו יעשנה, משא"כ הבעה"ב שיש לו פאבריק גדול ויש לו הרבה פועלים העובדים אצלו, פעולתו מכונה בשם "עסקן" לא בשם "פועל", והנה זה ודאי אשר הפעולה שהיא שלא לשמה אינה רצוי' כלל לפני בוראו ונוח לו ודאי שלא יעשנה, ואמנם כ"ז הוא דוקא באדם העושה הטוב רק בפני עצמו, ופעולתו היא פעולה יחידית, ולכן אם היא הוה שלא לשמה ודאי שאינה נחשבת כלל למצוה, משא"כ העסקן המשתדל שאחרים יעשו מצות על ידו, אף שכונתו בעצמו הוא שלא לשמה, ומכוון בפעולותיו בשביל הניית עצמו, מ"מ שפיר עבד, כי האחרים העושים המצוה, הם יעשוה לשמה, ונמצא שהוא הגורם לזה שרבים יעשו מצוה לשמה על ידו, וכל המזכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו, ומה מאוד הטיבו בשנוי לשונם, בפסחים אמרו לעולם "יעסוק" שלא לשמה, וזה ודאי מותר, ולא יניח את המצוה שלא לעשותה בשביל שידע שהוא מצידו יעשנה שלא לשמה, "דמתוך שלא לשמה בא לשמה", אינו אומר "יבוא לשמה" דאז הוה משמע שהוא עצמו יבוא לעשות לשמה, אלא "בא" פי' ע"י פעולתו והשתדלותו אף שהיא שלא לשמה, מ"מ בא לשמה היינו אותם הלומדים או העושים צדקה על ידו עושים לשמה, אבל הכא בברכות דייק לכתוב העושה שהוא עושה בעצמו פעולתו יחידית ולהכי נוח לו שלא נברא וכמ"ש בארוכה בס"ד:
והנה אף שדרך הזה הוא כלל גדול בכל הפעולות שאדם עושה, להביט תמיד על מעשה זולתו לעשות כמעשהו, וכמו שנראה בעינינו באנשים ההולכים לקבץ נדבות, ויכתבו נתינת המנדבים בפנקס, ואם יבואו לבית אחד הנדיבים יבקש לעיין ברשימת הפנקס, באם הראשונים אנשים כערכו נתנו נדבות הגונות, יתן גם הוא כמוהם, ובאם רואה שהם נתנו נתינה מועטת, ימעט גם הוא בנתינתו, מ"מ בייחוד ייעצו לנו חז"ל להתחבר לטובים, בהתמדת התורה, באשר ענין כזה הוא דבר הקשה ביותר לפני האדם להשיגו, מחמת שהתורה הוא סם הממית ליצה"ר כמ"ש ז"ל (קדושין) אם פגע בך מנוול זה משכהו לביהמ"ד, ולכן מה מאוד יתגבר היצר בעזוז תקפו, להפריע האדם מלמוד התורה, יתר מעל שאר מצות, ומשו"ה יעצו חז"ל למי שירצה לקנות שקידת התורה, שיהא גולה למקום תורה, כי עי"ז שבשם ימצא הרבה אנשים השוקדים יומם ולילה, לו בנקל יהי' גם לפניו ללמוד ממעשיהם, ולהרגיל מעט מעט בשקידתם, וזה כונת התנא באומרו "אם בטלת מן התורה" אל תדמה בנפשך, שלא יגיע לך עונש כ"א עבור בטילתך בעצמך, לא כן הוא, רק "יש לך" פי' על חשבון שלך "בטלים הרבה" פי' אנשים הרבה שבטלים מחמתך, ומי המה "כנגדך" שכניך וחבריך העומדים כנגדך ובזה שרואים עצלותך ורפיון ידך בתורה, ואת קפיצת ידך בצדקה, אז ילמדון גם הם ממך לעשות כמעשיך ואתה הוא הגורם לזה, ולהיפך "אם עמלת בתורה" אז "יש לו שכר הרבה ליתן לך" כלו' הרבה יותר מיגיעתך ועמלך יען כי תקבל שכר גם בעד שזכית לחבריך שיוסיפו אמץ בעשיית המצות, באשר אתה היית הגורם לזה ומחמת זה יגיע לך שכר הרבה:
ובדרך הזה פרשנו לנכון מאה"כ, ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל, הנה לא רישי' סופי', דמתחלה אמר "ולא אותי קראת" שמשמע שלא קראו כלל לד', ובסוף אומר "כי יגעת בי" משמע שקוראים אותו מיהת, רק שהוא ביגיעה, ולא בזריזות, גם שינה הלשון בין "יעקב" "לישראל", ולדברנו יבואר, כי רוב ההמון שהם אנשים פשוטים מביטים תמיד על מעשי הת"ח, ועיניהם נשואות על פעולות גדולי הדור ובאם רואים שהת"ח עושים עבודתם, עבודת הקדש, בהתלהבות ובחשק נמרץ, וזהירים במצוה קלה כבחמורה, או גם הם ההמוניים ילמדו מדרכיהם להרגיל עצמם בעשיית המצות ואף שלא יוכלו לעשות המצוה בהתלהבות עצומה כמו הת"ח בעצמו, אשר אורייתא קא מרתחא בי', ואש תוקד בקרבו, מ"מ עושים הם ברפיון קצת, ואמנם לא כן אם רואים שגם הת"ח, עיני וראשי העדה, גם הם בעצלתים יתנהגו וכל מה שהם עושים אינם עושים כ"א ביגיעה, אז ההמון לא יעשו מאומה באומרם אחרי שגם הגדולים נרפים הם נרפים, מה נעשה אנחנו, ולנו הותרה הרצועה לגמרי, וזה כונת הכתוב, ולא אותי קראת יעקב' פי' אם תרצה לדעת הטעם, מדוע ההמון המכונה בשם "יעקב" לא קראו אותי כלל, וסרו לגמרי מדרך ה', סבת הדבר הוא "כי יגעת בי ישראל" כלומר לפי שרואים אשר גם הגדולים המכונים בשם "ישראל" גם הם עושים ביגיעה ועצלות, לכן יורו הם היתר לעצמם לפרוש לגמרי מדרך האמת:
(הג"ה ומה יומתק לפי"ז בדרך צחות כוונת המשנה באבות פ"ב, כל שחכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקיימת וכל שמעשיו מרובים מחכמתו חכמתו מתקיימת, משום דכל ת"ח הגדול מחבירו בחכמה, מחויב להיות גם גדול במעשים יותר מחבירו, ומעשי המדות שלו צריך להיות מכוון לפי מדרגת חכמתו כי מה שאינו נחשב לחטא לפני ת"ח הקטן בערכו, יחשב זה לחטא גדול אצל ת"ח מפורסם, כי ת"ח שאינו מפורסם לגדול הדור, אם הוא אינו זהיר כל כך באחת המצות, לא ילמדו רוב העולם ממנו, משא"כ אם אחד מגאוני גדולי הדור לא יהיה זריז כל כך בדקדוקי סופרים בזהירות יתירה אז יכשיל הרבים, ואחרים ילמדו ממנו להקל בדרך התורה, ובאשר שרוב חכמתו היא תקלה גם לפניו בעצמו, כי עי"ז יכשיל את הרבים וחטא הרבים יהיה תלוי בו, משו"ה עושה הקב"ה חסד גדול עמו ועם כל העולם, ומשכח תורתו ממנו):
ולפמ"ש יש ליישב הקושיא שהק' הגאון מוהר"ש לנדא זצ"ל, בהקדמתו לס' נו"ב, דבמס' עדיות שנינו, האב זוכה לבן בנוי בחכמה כו' וז"ל ולכאורה יש לתמוה, בשלמא בנוי ובעושר שהוא מצד הטבע במקרה הגוף אית בהו טעם וסברא כמ"ש מפרשי המשנה, לפי שקרובה טבע הבן להיות כטבע האב, אבל בחכמה במה יזכה הנער בחכמת אביו, הלא כבר אחז"ל (מס' נדרים דפ"א) מפני מה אין ת"ח מצויין שיהיו בניהם ת"ח בכדי שלא יאמרו תורה ירושה היא בידם ע"כ, וכשאני לעצמי יש להוסיף עוד קושיא על ההיא דנדרים שהחליטו לומר שאין ת"ח מוליד בן ת"ח, מהא דאחז"צ (ב"ב ד"פ) צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה, אם נאמר תמר למה נאמר ארז ואם נאמר ארז למה נאמר תמר, אילו נאמר ארז ולא נאמר תמר הייתי אומר מה ארז אין עושה פירות אף צדיק אין עושה פירות לכך נאמר תמר, ואילו נאמר תמר ולא נאמר ארז הייתי אומר מה תמר אין גזעו מחליף אף צדיק אין גזעו מחליף (פי' רשב"ם, שלא יוליד בן כמותו) לכן נאמר ארז ללמד שגזעו מחליף, ופי' שיוליד בן כמותו, הרי להדיא שצדיק גזעו מחליף וזוכה להוליד בן כמותו, ובמשנה דעדיות דלעיל ג"כ יש לדקדק, דלפי פי' מפרשי המשנה היינו שהאב נותן הכח שיש לו, בבנו, הול"ל האב "מזכה" לבן, ולא בלשון "זוכה" דלשון זה משמע שהאב זוכה לזה, ויתורץ לנו בדברי המשנה (אבות פ"ב) כל שחכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקיימת וכל שמעשיו מרובה מחכמתו חכמתו מתקיימת, דהנה שני סוגי ת"ח יש בעולם, סוג א), שאף שת"ח גדול הוא, וגם ירא אלקים, מ"מ אין מכוון מעשיו ומדותיו לפי ערך חכמתו, ולפי גוד ערך חכמתו, מעשיו מועטים, ות"ח כזה יוכל להכשיל הרבים, כי אם ההמון יראו לפעמים שאיננו זהיר באיזה פרט מפרטי המצות, אז המה יקילו לעצמן הרבה יותר וכמ"ש, סוג ב) שמעשיו מרובין מחכמתו, ולבד שחכם גדול הוא בתורה, עוד הוא מארי דעובדין ג"כ, ת"ח כזה יזכה הרבים, והוא יאיר נתיב התורה והמצוה לפני ההמון:
והנה באמת לפי הטבע אשר בין כל הצמחים ובעלי חיים, כי תולדותיהן כיוצא בהן, ובהמה אשר היא ממין המשובח, אז תולדותיה אשר תוליד יהיה ג"כ ממין זה, ולהיפך יהי' ג"כ וולדה כמותה, וכן בצמחים וזרעים, אם נזרע חטים ממין הטוב, יהיו הגידולים ג"כ כיוצא בהן, ומעולם לא ראינו בשנים כתקונן, אשר תחת חטה יצא חוח, או מן חוח חטה, ואם כן הי' ראוי ג"כ מצד טבע הזאת גם בקרב אנשים, אשר איש מגושם, נעדר כשרונות הטובים ושכלו גס ואטום, יוליד בן כמותו, גם השכל, ולהיפך הת"ח בעל כשרונות נעלים, יוליד בן ג"כ רב הכשרון, שכחו וחילו יהי' עלול לאורייתא, ובאם הי' כן מצד הטבע אז לא הי' שום נ"מ בין ת"ח שמעשיו מרובין, או להיפך, כיון דסוף סוף ת"ח הוא, אשר כשרונותיו יקרי הערך, מחויב מצד הטבע שכשרונות הללו יהי' ג"כ בבנו, ואמנם הטבע הזאת שידד הקב"ה מן האנשים, מהטעם המבואר בגמרא, בכדי שלא יאמרו תורה בירושה, כי אילו הי' הטבע קיים ועומד גם בין אנשים, אז בן ת"ח לא הי' רוצה כלל ללמוד התורה, כי הי' חושב בלבבו שממילא תבוא אליו התורה בלא יגיעה, ע"י כחותיו הטובים שהנחיל לו אביו, ולהיפוך בן עם הארץ, היה מתייאש מללמוד כי היה חושב מה יוכל להועיל יגיעתי, אחרי שהורי נטעו בקרבי כשרונות גסים, ולכן בכוונה שידד הקב"ה טבע הזאת מן האדם, ואמנם כ"ז אינו שייך כ"א בת"ח מסוג הא' אשר מעשיו מועטין מערך חכמתו, שהוא לא יוכל להיות למופת גם לזולתו, שאחרים ילמדו מדרכיו הטובים, כי אדרבה ת"ח כזה עוד יכשיל הרבים וכמ"ש, ואם היינו רואים אשר מת"ח כזה יוצאים בנים ת"ח, יראים ושלמים, לא נוכל לחשוב, אשר ע"י הנהגתו הישרה השפיע גם על בניו שילמדו מדרכיו בעת היותם עמו תמיד ביחד, כי אדרבה ע"י הנהגתו עוד יוכל לקלקל ולא לתקן, וע"כ שהיינו אומרים, כי הסבה לזה אשר בניו הם ת"ח, הוא רק מצד הטבע, מחמת שהאב הוא ת"ח, נטע כחותיו גם בבנו, ובאשר רצון הקב"ה הי' בזה לשדד הטבע, לכן ת"ח כאלו באמת אין מצויין שיהיו בניהם ת"ח, משא"כ הת"ח מסוג השני, אשר מעשיו מרובין מחכמתו, שהוא יזכה גם הרבים, בזה שילמדון לעשות ממעשיו הטובים, ת"ח כזה יוכל לזכות שגם בניו יהיו ת"ח, כי אצלו אין חשש שלא יאמרו כו', באשר העולם לא יתלו כי הבנים רכשו להם הסגולות היקרות מצד הטבע, רק יתלו שקנו להם רוב השלימות, ע"י שלמדו מדרכיו הטובים, כי אף על אנשים אחרים שאינם עמו במחיצה אחת, ישפיע בהנהגתו הישרה שילכו בדרך ה', כ"ש על בניו השרוים עמו תמיד במחיצה אחת, ורואין מעשיו הטובים שיוכל להשפיע עליהם שפע תורה ויר"ש, וזהו כוונת המשנה "כל שחכמתו מרובה ממעשיו, ובאשר ת"ח כזה לא יוכל להשפיע על זולתו, להכי אין חכמתו מתקיימת פי' בבניו אחריו, ורק הוא תלמיד חכם, אבל אין מתקיים אצלו החכמה לדורות, כי עי"ז לא נוכל לתלות הסגולה כ"א בטבע, ושלא יאמרו בירושה וכנ"ל, אבל כל שמעשיו מרובין מחכמתו, אז "חכמתו מתקיימת" גם בבניו אחריו, ולא תמוש התורה גם מפי זרעו, וזמ"ש בעדיות, האב "זוכה" להבן בחכמה, כלומר רק אם האב יש לו זכות גדול ומעשיו מרובים אז רק אז יזכה לבנים ת"ח ורק בזכותא תליא מילתא וכנ"ל:
ומה שאמרו בב"ב שהבאנו לעיל, אשר הצדיק נמשל לארז, לומר שגזעו מחליף, היינו שיוליד בן כמותו, מיירי ג"כ בת"ח כזה אשר מעשיו מרובין, ותירוץ זה רמז לנו ג"כ דהע"ה בקרא גופא, בזה שמסיים אח"כ "שתולים בבית ה' בחצרות אלקינו יפריחו", כי לפי פי' הגמרא דלעיל, צדיק כארז בלבנון ישגה, היינו שיוליד בן כמותו, ושלא יקשה ע"ז מגמ' דנדרים, דת"ח אין מצויין שיהיו בניהם ת"ח, לזה מסיים, שתולים בבית ה'", פי' שלא על כל הת"ח אמר כן שיהיו כארז וגזעם מחליף, רק על אותן הת"ח אשר שתולים בבית ה', ואשר מרוב שקידתם ועבודתם תמיד בבית ה', "בחצרות אלקינו יפריחו" פי' שיפריחו ומוציאים הרבה פירות, ומזכים הרבים ע"י מעשיהם הטובים, אותן הת"ח דווקא ידמו לארז ויולידו בנים כמותן, כי עליהם לא יאמרו הבריות שזה מחמת הטבע וכנ"ל:
ומכל דברינו אלה נלמוד, שאף שדרך הצניעות מהולל מאוד, מ"מ אין זה עוד הדרך הישר לפני האדם, שיעשה כל מעשיו הטובים בצניעות ובהסתר, באשר אז לא יהיה לו התפארת רק מעצמו, אכן לשום אדם זולתו לא יגיע שום תועלת, ולהיפך עוד יוכל להביא רבים לידי עון שיחשדוהו לאינו צנוע, אך הדרך הישר הוא שיעשה פעולותיו הטובות דווקא בפרהסיא, ואז יזכה הרבים ג"כ שילמדו לעשות כמוהו, וזכות הרבים יהא תלוי בו, ואף אם אמנם הדרך הזה מסוכן מאוד שלא יפול חלילה ברשת הגאוה, מ"מ האדם שיוכל להתגבר על יצרו לעשות הכל לש"ש כדי שילמדו ממנו, ואינו מצפה לכבוד, אז הוא דרך מעולה מאוד, ולעד נאמן על דברינו אעתיק בזה מ"ש בספר המדות פרק הגאוה, וז"ל פן יסיתך היצר ויאמר לך לא יתכן שתהיה עבודתך שלמה עד שתנסה מעשיך הטובים ולהראות ההיפך מה שהיה בלבבך, כגון להתפלל תפלה קצרה, וכאשר תרצה ללמוד שום חכמה תתייחד שלא ידע שום אדם ולא תראה בפני הבריות שום מדה טובה, אך להראות העצלות במעשה העבודה כדי שלא יצא לך שם, ולא תראה סימן יראת שמים אלא תתנהג כמנהגם ותלך בדרכיהם, כ"ז מענייני היצר ללכוד בני אדם ברשתו, והעושה ענין זה לשם מצוה מפסיד אלף אלפים יותר משכרו, אך הישר הוא שיתפלל בכוונה באריכות ויעשה כל הטובות בגלוי ובסתר, ואם יכבדוהו ע"ז וישבחוהו אין מזיק לו בשבחו אחרי שלא כוון לזה בשעת מעשה, לכן בעת אשר תעשה מעשה הטוב תבחין בעצמך ממי אתה רוצה ומקוה הגמול אם מהאל, הוא טוב, ואם מאחרים, איננו שלם, גם אם התברר לך שהיית עושה בחדרי חדרים ג"כ כמו שתעשה ברבים אז מעשיך שלמים וכנ"ל, וזה מכוון לדברינו לעיל, וזה מה שמייעץ לנו רבינו הקדוש, איזו דרך ישרה וכו', כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם, פי' שיעשה מעשיו באופן כזה אשר יוכל להועיל גם לזולתו, וגם אחרים ילמדו לעשות כמעשיו הטובים, ואז יהיה לו התפארת גם מן האדם זולתו, במה שיזכם לילך בדרך ה', ורק זה הדרך הישר: