מצח אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין
מצח אהרן - דרוש כג
ועוד לכל נדרי):
קח לי שני גדיי עזים טובים, וטובים לך טובים לבניך, טובים לך שעל ידן אחד נוטל את הברכות, וטובים לבניך שער ידן יתכפרו בניך ביוהכ"פ (מד"ר פ' תולדות):
כאשר שאלה כנסת ישראל מאת הרועה הנאמן השאלה הידועה הכתובה: (שיר השירים ק' א') איכה תרעה איכה תרביץ בצהרים פי' תרעה צאנך בין הזאבים והדובים הנוראים אשר הם בתוכם, ואיכה תרביצם בצהרים, בגלות הזה שהיא עת צרה להם כצהרים שהיא עת צרה לצאן, השיבם הרועה, אם לא תדעי לך היפה בנשים גו' "ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים" הכונה בזה היינו שתחזיק ותגדל בניך לתורה, ותרעה אותם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות שם ישכנו הרועים, אלו ראשי ישיבות ומוריהן וע"י זכות הבל תינוקות של בית רבן, נוכל להנצל מן המשחיתים, הרוצים לאבד ולכלות, את האומה, וכה"א (תהלים קכ"ז) כחצים ביד גבור כן בני הנעורים, הרי דרק הם הכלי זיין שנוכל להנצל מחרב שונאינו, וכן מצינו גם באברהם אבינו כאשר רצה להתפלל לד' להציל את סדום אמר בתפלתו, הנה נא הואלתי לדבר אל ד' ואנכי עפר ואפר, ובארתי לעיל (דרוש י"ח) הכוונה בזה, היינו שאין לו זכות בנים, באשר לא נולד לו עוד שום בן, וגם עפ"י מזלו הוא עקר, והרי הוא דומה לאפר שאינו מגדל צמחים ותולדות, ובלא זכות בנים לא היה יכול להצילה מידי המשחית, והנה אנכי לעצמי בהתבונני בכל זה, חיל ופלצות יאחזני וכל אברי ירעדון ויפחדון מאימת דינו הנורא, הן אברהם אבינו, בחיר האבות היה מתיירא להעמיד על זכות עצמו, ובלא זכות הבנים לא היה יכול להציל העיר מן המהפכה, מה אומר ואדבר אנכי, הן כעת אשר הוא שעת הקריזיס הגדול בכל העולם ומלואו, עת אשר כמה עיירות נמסרות למשחית להפכם ולהחריבם בשעה האיומה הזאת, הנה נא הואלתי לדבר אל ד' ולבקש רחמים בעד עירנו, שלא תיחרב ותהפך בשנה הזאת, שום אחד מאתנו, הן גדולים, הן קטנים, לא יומסרו למשחית, כל בתינו ורכושינו לא יומסרו לידו להפכם כרגע לעפר ואפר חלילה, הנה נא הואלתי לבקש עוד כמה דברים טובים ומועילים, אכן יראתי בפצותי פי בהתבונני כי הכלי מלחמה נאבדו, איה אפוא הם בנינו האם נגדל אותם לתורה? האם אוכל לקוות כי זכות בנינו השלוחים ונעזבים מאתנו, ולבד שאינם עוסקים שם בתורה עוד יעשו מה שלבם חפץ, ולואי שלא יעברון על עיקרי התורה, האם אוכל לקוות כי זכותם יעמוד לנו ביוה"ד הגדול והנורא:
אמנם אחרי שובי נחמתי, כי אין ה"נ, בכח זכות בנינו הנעזבים והשלוחים למרחקים אשר יעברון שם על עיקרי התורה, דוקא בכח זכות הזה אבקש רחמים, ואקוה אשר זכות הזה יגן עלינו לכפר על כל חטאתינו, כי בזמן שביהמ"ק היה על מכונו, היה תלוי עיקר כפרת יוהכ"פ רק בשני השעירים, שעיר הפנימי, ושעיר המשתלח לעזאזל, והנה אף ששני השעירים הללו היו דומין זל"ז בכל דבר, במראה, ובקומה, אכן במצב כפרתם לא היו דומין, כי שעיר הפנימי היתה כפרתו מועטה מכפרת המשתלח, כי רק המשתלח כיפר על כל העבירות הן קלות הן חמורות כמבואר במתניתין דריש מס' שבועות, וכן באופן הקרבתם היו חלוקים לגמרי, כי הקרבת הפנימי היתה כולו בקדש, הזיית דמו בקדש הקדשים, על הפרוכת וכפורת, במקום שאין שום אדם רשאי ליכנס שם, ואם בכל הקרבנות נאמר בהם "אשה ריח ניחוח" כ"ש בזה שדמו בא במקום קדוש כזה, לא כן בשעיר המשתלח, שום דבר קדוש לא נעשה מחלבו ודמו ומאימוריו, ואיה אפוא נשפך דמו, ונאבדו עצמותיו, במדבר מקום חיות רעות וקליפות, ולא היה שום חלק מאתו לד' ואדם, ולכאורה דבר זה הוא למעלה משכל האנושיי, דלפי הבנתינו היה צריך להיות בהיפך, דשעיר הפנימי אשר כולו קודש, ידמו נשפך בק"ק, כפרתו צריך להיות גדולה ביותר מכפרת המשתלח אשר לא היה שום חלק לקדושה ממנו, אכן באמת הוא גם דבר מאומת ומובן גם מן השכל האנושיי, דניחזי אנן, אטו רק השעירים מכפרים, עיקר הכפרה הוא רק המחשבה שחשבו כל הקהל בעת מעשה, כי הם בעצמם היו ראוים למיתות הללו מחמת חטאיהם, רק שהשעירים נכנסו חליפתם, כי כן כתבו הראשונים טעם הקרבן, וכן מצינו בעקידת יצחק שעל כל אבר שהקריב אברהם מן האיל אמר זה תחת אבר פלוני של בני, והנה בהריגת האנשים יש שני סוגים, סוג אחד, אשר יהרג וישפוך דמו על קדושת השם, וסוג השני אשר יהרג בשביל איזה דבר פרטיי אשר אין לזה שום חלק בקדושה, ואף ששניהם נהרגו ונשפך דמן, מ"מ ודאי אינו דומה הצער והיסורין מן הראשון להשני, כי הראשון אע"ג שסובל יסורי המיתה, בכ"ז בזאת ינחם בזכרו כי דמו נשפך לשם קדושתו ית', וכמה וכמה צדיקים מסרו עצמם מרצונם הטוב למיתה, ועוד התפללו לד' שיזמין לפניהם מיתה כזאת, וכמשאחז"ל (ברכות ס') על ר"ע שהיה מצטער כל ימיו מתי יבוא דבר זה לידו שיהרג על קדוה"ש, משא"כ הנהרג לשום דבר פרטיי, אז צערו כפול, כי לבד שקשה לו להפרד מעולם החיים, עוד תגדל הצער בזכרו על מה נשפך דמו, ומעתה יובן לנו הטעם עפ"י שכלינו ג"כ, כי בהקרבת שעיר הפנימי, אע"ג שכולם חשבו בנפשם שראוים הם בעצמם למות, מ"מ עוד לא תגדל הצער, אם יחשבון שעליהם היה ראוי למות מיתה כזאת כמיתת שעיר הפנימי, אשר דמו נשפך בקדשי הקדשים, וכמה וכמה אנשים היו בוחרים בעצמם וברצונם שיושפך דמם בקדושה כזאת, להכי כפרתו מועטה, משא"כ במיתת השעיר המשתלח, אשר בהתבוננו כל עדת ישראל כי כל מה שנעשה עם השעיר היה ראוי להם, האם יש קץ וגבול לצערם ולדאגתם למות מיתה כזאת, אשר דמם יושפך במקום חיות רעות וקליפות, ולהכי כפרתו גדלה מאוד והדברים מובנים:
ועתה נחמו עמי, בלב מלא תקוה נוכל לעמוד כעת כי יצא לצדק דיננו, בזכרנו כי לפנים היה בישראל, אשר זכינו לגדל בנינו לתורה, ואיה נשפך ונתמעט חלב ודם בנינו, במקום קדוש, בבית המדרש אצל ארון הקודש, אשר שם עמדו לילות כימים ויגעו בכל כוחם על התורה הקדושה, ואף כי ודאי מעוט חלבן ודמן על התורה, היה די להגן עלינו מכל צרותינו, ולכפר כל חטאתינו, וכתשובת הרועה הנאמן שהבאנו לעיל, "ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים", בכ"ז לא היתה יכולה להיות הכפרה גדולה כ"כ, אחרי שעקר שפיכת ומיעט דמן היתה לנו לנחמה בזכרנו כי ימעטו חלבן ודמן בשביל התורה, והיינו דומין רק למדרגת "שעיר הפנימי", אכן עתה בעוה"ר כאשר הגענו למצב איום ונורא, אשר נתקיים בנו דברי המקונן "היו בני שוממים כי גבר אויב" שע"י רוב הגזירות והתלאות הוכרחו בנינו להשתלח מאתנו למקומות הטמאים, ואפוא יתגלגלו עצמותיהם, במדבריות מקום חיות וקליפות, על מה ישפך ויתמעט חלבן ודמן, על כל דבר האסור, ואין שום חלק בקדושה מהם, האם יש מכאוב כמכאובינו, וא"כ הרי אנו דומין ממש דוגמת שעיר המשתלח ואם בביהמ"ק היה רק שלוח השעיר בכח ומחשבה, שחשבנו שהיה ראוי לבוא דבר זה עלינו, היה די לכפר על כל העונות, על אכו"כ עתה שמקיימים אנו זה בפועל, שזה יועיל לכפר ולמרק חטאתינו ולהצילנו מדין קשה, ומכל צוקה וצרה:
וכאשר נוסיף עוד להתבונן במצב חיינו, נראה אשר הקב"ה יעשה עמנו ממש דוגמת "שעיר המשתלח", הן לפנים נתקיים בנו ברכת המשורר (תהלים) אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך בניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך, וחיי המשפחה היו גדולים מאוד, כל אחד היה שמח בחוג משפחתו, אשתו ובניו, ואיש בא בשנים נתוספה לו שמחה על שמחתו מבני בניו, ולפעמים בחדש, מועד ושבת, גם דור רביעי ישובו ויבואו לשמוח את אביהם הזקן, ועתה ההפך עלינו הגלגל, כי אב גולה מבניו, בן מאביו, איש מאשתו, ורק כ"ז שהבנים קטנים ישבו בבית אביהם, וכאשר יגדלון מעט יגלו משולחן אביהם, אמנם דוגמתו מצינו ג"כ בשעיר המשתלח, שעליו אמרו חז"ל (יומא ס"ז.) לא הגיע לחצי ההר עד שנעשה אברים אברים, כמו כן נדמינו אנחנו, כי האדם לא הגיע לחצי ההר, פי' למחצית ימי חייו, עד שנעשה אברים אברים, פי' שאבריו הם בניו, עצם מעצמו יתפזרו לכל הרוחות שבעולם, וכל המשפחה פור מתפוררת לחלקים קטנים לכל הרוחות שבעולם:
ואחר כל זה בין תבין את המדרש הנצב בפתח הדרוש דהנה בארתי בארוכה לעיל אשר הסרוב שסירב יעקב אבינו מלילך ליקח הברכות מאת יצחק, היה מפני זה, דבלקיחת הברכות היה אליה וקוץ, מעלה וחסרון, המעלה אשר ע"י לקיחת הברכות אשר בהם כלולים כל טוב עוה"ז, וע"י רוב עושר וברכה יוכלו לעבוד את ה' בשלימות, באשר יש הרבה מצות שנצרך להם טוב עוה"ז, כגון, צדקה, שבת, תפילין וכדומה, וחסרון כי ע"י לקיחת הברכות במרמה, נתגרה השנאה בלב עשו על ישראל, ומחמת זה עומדים תמיד הם ורכושם בסכנה שלא יבוזום ידי עשו, ואלמלא לקיחת הברכות לא היה שום שנאה מעשו, כי הלא אח עשו ליעקב, ועיקר השנאה נתגרה ע"י רמאות הברכות כמ"ש וישטום עשו את יעקב על הברכה, ומחמת חשש זה סירב יעקב מלקבל הברכות כי היה חושש, הא תינח אם בניו אחריו יעשו מממונם צורכי גבוה, אז באמת יבואו לתכלית הנרצה, וכל ממונם יהיה כולו קודש, וגם ע"י זכות הזאת ינצלו מידי עשו אשר מסבת קנאת הברכות רודף אחריהם תמיד, לא כן אם חלילה ימעלו מעל ליהנות מהונם וטובם רק לצורך עצמם לבד, אז לא לבד אשר לא והיה בממונם חלק בקדושה אלא יפלו בידי עשו, וכל רכושם יהיה לבז ולמשיסה, ולא ד' ואדם יהנו מהם, ואמנם על החשש הזה השיבתו רבקה קח לי שני גדיי עזים "טובים" פי' ששניהם טובים, וגם האופן השני שאתה חושש עליו, אשר קרוב הדבר שידי עשו ישלטו בכל אשר להם, ג"ז טוב הוא מאוד, כי זהו עיקר הכפרה, אשר ממונם יבוז וישוסה כרגע באין שום תועלת והנאה, לא לד' ולא לאדם, וזה שאמרה לו, טובים לך שעל ידן אתה נוטל הברכות, פי' הצד הראשון וודאי טוב הוא, כי תקבל הברכות ועי"ז, יוכלו לשמור התורה בשלימות, ויהיה ממונם כולו קדש, וחשש השני ג"כ טוב מאוד, כי "על ידן יתכפרו בניך ביוהכ"פ", דעיקר כפרת יוכ"פ לא תהיה כ"א עי"ז שהשעיר נשתלח למדבר ונתפזר ונתפרד לאיברים, עד ששום חלק בקדושה לא היה ממנו, כן נמי עיקר כפרת ישראל בשעה שאין ביהמ"ק קיים, הוא רק על ידי שידי עשו יבזבזום ויחמסום כרגע, ולתכלית זה צוותהו ליקח שני שעירים, להורות לדוגמא שני שעירי יוכ"פ אשר אחד היה כולו קדש, היינו שעמלם ויגיעם יהיה לתכלית עשיית וקיום התורה, ואז יבוא ממונם לפני ולפנים לצורך גבוה, או חלילה לעזאזל, היינו שידי עשו ישלטו בכל אשר להם, וזהו עיקר הכפרה וכמ"ש, ועיין היטב לעיל מ"ש שם, ותשבע ענג, כי שם הרחבתי הבאור בזה, ואין רצוני לחזור ולשנותם, וזמש"ל: