אור ברסלב
מצח אהרן חלק א מצח אהרן - דרוש יט

מצח אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין

מצח אהרן - דרוש יט

מצח אהרן - דרוש יח

(לשבת שובה):

עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בשרשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה דע מאין באת ולאן אתה הולך כו', מאין באת מטפה סרוחה ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני ממה"מ הקב"ה (אבות פ"ג):

מלבד כל הקושיות אשר נתקשו מפרשי המשנה בכוונת התנא האלקי הזה, יש לי עוד קושיא עצומה, בסיום דבריו, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני ממה"מ הקב"ה, דנראה מכוונת דבריו שרצה בזה לאיים על האדם שימנע מלחטוא באשר כל דבריו ועניניו ישפוט הקב"ה בעצמו, והלא נהפוך הוא, דהלא נראה בהנהגת משפט מלכותא דארעא, אשר השופטים רק למשפט ישורו, ולא יוכלו לתת חנינה לאדם אשר מצד הדין מחויב לקבל עונש, ורק אם רוצה לקבל חנינה אז יגש משפטו לפני המלך בעצמו, וגם השכל מחייב ע"ז, באשר השופטים אינם רשאים לוותר מעצמם כלל, רק מוכרחים להתנהג כפי שיורם ספר החוקים, אכן המלך עצמו בידו הוא גם לתת חנינה ולוותר על חק מן החקים, וכמו כן הוא בהנהגת מלכותא דרקיע, שב"ד של מעלה לא יוכלו לזכות ולתת חנינה לאדם כזה אשר לפי מעשיו מחויב לקבל עונש ורק הקב"ה בעצמו, שהוא מתנהג בי"ג מדות דרחמי, יחנן לפעמים לאדם ויאריך אפו, ובהדיא התפלל דהע"ה מלפניך משפטי יצא, ואיתא ע"ז במדרש שוח"ט, א"ל הקב"ה לדוד, לא על חנם בראתי סנהדרין לך ידון לפניהם, א"ל דוד רבש"ע כתבת בתורה ושוחד לא תקח והם מתיראים ליקח שוחד ולדון אותי, אבל אתה שאתה נוטל שוחד מן הרשעים תשובה ומע"ט ותפלה, מלפני משפטי יצא, הרי דיותר טוב לאדם שהקב"ה ידין אותו, וא"כ אם ידע האדם, שכל משפטיו יהיו ע"י הקב"ה, יורה היתר לפעמים לחשוב כי ודאי יוותר וימחול לו, משא"כ אם יחשוב שהב"ד ש"מ ישפטוהו, שהמה לא יוכלו למחול, ימנע עי"ז מן החטא, וגם המדרש בעצמי תמוה, שאמר, כי הקב"ה נוטל שוחד, ובאבות פ"ד שנינו ואין לפניו מקח שוחד:

ואען ואומר, ידוע הוא מה שכ' הסמ"ג בהקדמת ספרו בענין יצירת האדם, כי מתחלה ברא השי"ת כתות מלאכים שהם שכלים נבדלים שהולכים בהנהגתם רק אחר הדעת האמיתית, שאין בהם טבע החמדה והתאוה כלל, ואח"כ ביום ה' אמר השי"ת תוצא הארץ נפש חיה בהמה ורמש, שאלו אין להם חכמה ודעת כלל, והולכים רק אחר תאות נפשם, שע"י מעט הגרגרים שנותנים להם, ממשיכין אותם אפילו לבית השחיטה, וביום הששי אמר השי"ת עתה ארכיב שני הכחות יחד, דהיינו נשמת האדם שהיא כעין מלאך בדעתה וחכמתה, וגם נפשו הבהמית שהוא נמשכת רק אחר התאוה, וכן מוטבע בה גם שאר כחות רעות כמו הכעס והאכזריות וכדומה, ואראה מי יתגבר על מי, ע"כ, הרי דבאדם נטועים שני הכחות, כח המלאכים, וכח הבהמות, וא"כ ניחזי אנן, אדם השואל עצה משני בני אדם, ואחד יאמר היפך מדבר חבירו, ודאי שישמע לזה שחכם ביותר, ובאם אחד מהם הוא פקח מפורסם, והשני הוא אדם אן בו דעה ובינה כלל, ודאי שאין מקום כלל להסתפק בזה למי ישמע ביותר, כי מי פתי יוכל לאמר כזה, שעצת השוטה תכריע אח דברי הפקח, וכ"ש שלא יתכן כלל מקום ספק, אם אדם פקח יאמר שדעתו כך, רק שהנראה אשר הסוס או הפרה לא יסכימו ע"ז, וא"כ אם אך האדם יתבונן תמיד על שני יועציו, אחד הוא נפש המשכלת החצובה מתחת כה"כ ואין למעלה ממנה ברוחב שכלה ובעוצם קדושתה וזכותה, והשני הוא נפש הבהמית, כח התאוה הנתונה גם בסוס ופרה, אז אין מקום ספק לאדם שצריך לשמוע לעצת נפש המשכלת, כי היתכן לשמוע לעצת סוס, ולהכריע בזה עצת פקח מפורסם, ובאם אך האדם יסתכל בזה להבין שכח המתאוה אשר בו, הוא הסוס שלו, ודאי שזו תהיה הסגולה היותר טובה למנוע עצמו מן החטא, ואמנם הא תינח אם האדם יתבונן בזה וידע כי כח המתאוה הוא רק נפש הסוס, אבל יש חשש אחר, כי האדם יוכל חלילה לפול ברשת הטעות, ולומר שהסוס שלו פי' כח המתאוה אשר לו אינו סוס פשוט, וגם הוא בעל שכל גדול, ואין לו כלל נפש הבהמית, כי עתה נשתנה בריאת האדם, מכמו שהיתה בבריאת אדה"ר, כי יאמר הא תינח בעת בריאה הראשונה שהנפש החיונית הנתונה לאדה"ר היתה מן האדמה כשאה"כ תוצא הארץ נפש חיה, וא"כ שפיר לא היה בה כ"א כח בהמי בלבד, אבל עתה שיצירת האדם הוא מטפת זרע אביו, שהיא הטפה היותר מובחרת ומזוככת שבאדם, הבאה ממוח מקום משכן השכל, וא"כ ודאי שבכל אבריו מורכב גם כח השכל, וא"כ ראוי לשמוע גם עצת נפש החיונית, ולכן בא התנא להסיר החשש הגדול הזה באומרו, מאין באת מטפה סרוחה, דבגמרא חולין נ"ח) איתא, אפרוח הנולד מביצת טרפה מותר, מ"ט אימת קא גביל לכי מסרח וכי מסרח עפרא בעלמא, וזה שאמר, אל תשית לבך לאמר שבאת מטפת הזרע שהוא מן המוח מקום המובחר שבאדם, וא"כ אין בך עפריות כלל, כי הלא מאין באת "מטפה סרוחה" דשלשה ימים זמן קליטת הטפה במעי האשה עד שנסרחת, ואח"כ מתרקם האדם, וא"כ סוף סוף בעת היצירה כבר מוסרחת היא והוי כעפרא בעלמא, וא"כ עפר אתה ונפש בהמית לך, ואיך תרצה לשמוע עצתה? אח"כ מצאתי בפי' האלשי"ך קצת מזה: והנה אף שעצה הזאת יקרה היא מאוד, וסגולתה רבה להציל האדם מן העבירה אם אך ישים אל לבו כי יסודו מעפר ונמשל כבהמות, אכן הרפואה והסגולה הזאת תוכל גם להזיק לאדם ביסוד עבירות שבין אדם לחבירו, דבשלמא אם יחשוב האדם שהוא עומד במעלה נשגבה, אז יחזיק גם לחבירו לאיש רם המעלה, ויזהר מלפגוע בו מאומה, אבל באשר יחשוב כי רק עפר הוא האדם ונמשל כבהמות, א"כ גם חבירו בהמה הוא, וכלום צריך לחשוש לבזיונו ולפגיעתו? ובכדי להצילו מסכנה זו, נחוץ לערב ברעצעפט הזה עוד מין תרופה לחזק הענין של בין אדם לחבירו, והעצה היא, שיתבונן ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה, ויבואר לנו בהקדם מארז"ל (ב"מ דפ"ד) גבי ר' אלעזר בר"ש דעבדוהו לתופס גנבי וכו' תלי' לכובס קם תותי זקיפא וקא בכי ואמרו לו שהוא ובנו בעלו נערה המאורסה ביוהכ"פ, (שהוא בסקילה וכל הנסקלין נתלין, פרש"י), הניח ידו על בני מעיו ואמר שישו בני מעי שישו מובטחני בכם שאין רמה ותולעה שולט בכם ע"כ, ואינו מובן כלל מאיזה טעם הי' בטוח שלא תשלוט רמה בו ולא יסרח בשרו, וכי בשביל שלא הרג בחנם לשום אדם לא יוכלו הרמה לשלוט בו, ומה ענין זה לזה ושם בדף פ"ד ע"ב איתא דר' אלעזר הנ"ל צוה לאשתו שלא יקברוהו ולא פחות מתמני סרי ולא טפי מעשרין ותרתין שנין לא ניתן לקבורה, והק' מהרש"א דהא קבורה הוא מ"ע דאורייתא ואיך עבר על מ"ע:

ואמרתי לתרץ, דהנה בסנהדרין דמ"ו אמרו, דקבורה הוא משום כפרה, ולכאורה קשה כיון דקיי"ל (יומא דפ"ה) דמיתה מכפרת על כל עבירות שבתורה, ולרבי אפי' בלא תשובה מכפרת מיתה, א"כ איזה צורך יש לכפרת הקבורה, כיון שהכל נתכפר ע"י המיתה אכן אי לאו דמסתפינא הייתי אומר טעם לזה, דנהי דמיתה מכפרת על כל העבירות, היינו דוקא רק בעבירות שבין אדם למקום, אבל עבירות שבין אדם לחבירו, אין כח במיתה לכפר, דמה הנאה יש לחבירו במיתתו של זה? ובאשר חפץ חסד ד' ולא ירצה שידח ממנו נדח, רצה ג"כ שיכופר האדם בעבירות שבין אדם לחבירו, אם מעצמו לא נתעורר לבקש מחילה בחיים, והעצה לזה הוא, "קבורה" שיקובר האדם בתחתית האדמה, ושם יתהפך בשרו לעפר, ומן העפר יתהוו תולעים, ומן התולעים נזונים עופות, ויסבב הקב"ה, כי לאותו האיש אשר חטא נגדו בעוה"ז ומצץ הרבה את דמו בחרופין וגדופין, וגם דמו תרתי משמע, יאכל זה האיש כעת את העוף הנזון מבשרו, וכאשר ימוץ שומן עצמות התרנגולת, נחשב ממש כאילו מוצץ את חלבו של המת ובזה ישלם לו המת שחטא נגדו, ממיטב בשרו ודמו, וע"ד שארז"ל (שבת קי"ג) כל האוכל מעפר בבל כאילו אוכל מבשר אבותיו, וזהו עיקר מצות קבורה לענ"ד למ"ד משום כפרה, וכיון שכל עיקר המצוה אינו כ"א לתקן עבירות שבין אדם לחבירו, וא"כ ר' אלעזר בר"ש שהוכיח ממעשה זה, שלא נכשל מעודו בעון זה, כמו שאמר שם, אם ספיקות שלכם כך, ודאות על אכו"כ, להכי צוה שלא לקברו, ומתורץ קושיית מהרש"א, וניחא נמי מה שבטוח היה שבשרו ישכון לבטח ולא יסרח לעולם, דעיקר הטעם שהמת מסריח, ארז"ל בפסחים, דהוא בכדי שיתנוהו לקברו, ולכן ר"א דידע בנפשו שאין צריך לכפרת הקבורה, בטוח היה ממילא ג"כ שלא יבוא לידי סרחון, ובשרו ישכון לבטח, וזהו מה שאמר עקביא בכדי לחזק הענין של בין אדם לחבירו, זכר נא, ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה" ומאיזה טעם יוצרך האדם לבוא לידי כך, בע"כ בכדי שיכופר על העונות שחטא נגד חביריו, וא"כ איך יוכל האדם להורות היתר בנפשו לזלזל בעבירות כאלו, אם יתבונן שסופו הוא לשלם בעד זה במיטב חלבו ודמו, ואיך יורה היתר להלבין פני חבירו ולשתות דמו, אם אך יזכור שאחר מיתתו ימצוץ את דמו ועוד יתענג לאכול תרנגולים מפוטמים מבשרו וחלבו, ודאי שהתרופה הזאת תצילהו מן החטא המר הזה:

ועתה נבאר הרעצעפט השלישי שנתן עקביא לנו, ונבאר בזה ג"כ מאמרם (שבת ל"ב) דרש רבא כי אין חרצובות למותם ובריא אולם, לא דיין לרשעים שאין חרדין ועצבין מיום המיתה, אלא שלבם עוד בריא להם כאולם, והיינו דאמר רבה זה דרכם כסל למו, יודעין רשעים שדרכן למיתה ויש להן חלב על כסלם שמא תאמר שכוחה היא מהן ת"ל ואחריהם בפיהם ירצו סלה, ע"כ, ואינו מובן כלל, א) מי הוא האדם אשר עוד ישמח ויבריא מזכירת יום המיתה? ב) מהו שאמר היינו דאמר רבה, מה שייכות למאמר זה עם זה ל גם פירוש המאמר כפרש"י שם, אינו מיושב כהוגן למי שמעיין בפנים, ונ"ל לבאר, דהנה אף ששתי אלו התרופות הנזכרות לעיל מועילות הרבה, להציל האדם מעבירות שבין אדם למקום, וגם שבין אדם לחבירו ע"י התרופה השנית, מ"מ עדיין נחוץ עוד תרופה שלישית לערב בהרעצעפט, שבלעדה מלבד שלא יועילו להציל מן החטא, עוד בכחה להזיק הרבה ולהסיר מדרך ה' חלילה, ונקח לדוגמא אדם אחד שהתנקש בנפש חבירו שרצה להרגו, ואמנם השופטים התרו בו, כי באם ימיתנו, אז אחת דתו להמיתו במיתה משונה, ויראת העונש הגדול מנע אותו למלאות חפצו, ואח"כ יצאה פקודת המלך להמיתו בשביל חטא אחר, וכיון ששמע הפקודה, הלך והמית לאותו אדם שזמם עליו מכבר, באומרו עד עתה לא יכולתי למלאות חפצי באשר יראתי מן העונש, אמנם עתה שסוף סוף דיני למיתה, א"כ לכה"פ אמלא חפצי, וכן ה"נ, דבשלמא אם אדם צדיק בדרכיו לא מת לעולם, ולא נקבר במקום רמה ותולעה, רק הרשע היה דינו למיתה ולהקבר במקום רמה, אז היה זכירת יום המיתה סגולה נפלאה למנוע האדם מלחטוא, מחמת יראת עונש מיתה וקבורה, אבל לפי האמת אשר סוף כל אדם למות, ואין אדם אשר ימלט מזה ודרך אחד לצדיק ולרשע למות ולהקבר, והמיתה והקבורה מכפרים על כל העבירות, א"כ יוכל הפוקר לומר, כיון שסוף סוף למיתה ניזיל, א"כ נאכול ונשתה ונעשה מה שלבנו חפץ, ולמחר ימות ויקבר ויכופר כל עונותיו עי"ז, ולמה זה ימנע עצמו מלמלא תאוותיו בעוה"ז, ולדעתי נרמז טענה הפוקרת הזאת בישעיה סי' כ"ב, והנה ששון ושמחה הרוג בקר ושחט צאן אכל בשר ושתות יין אכול ושתו כי מחר נמות, ונלאו המפרשים בזה מהו השמחה מזכירת המיתה ר ולדברינו נזרקה מינות אצלם לשמוח ולעשות מה שלבם חפץ, ונתנו טעם לזה "כי מחר נמות" וכיון שסוף סוף נמות, והמיתה מכפרת, א"כ נוכל לעשות ככל העולה על רוחנו, וזה ג"כ כוונת הגמרא כי אין חרצובות למותם, לא דיין לרשעים שאין חרדין ועצבין מיום המיתה, לדאוג ולמנוע עצמו מן החטא עי"ז, אלא, ובריא אולם, שעוד לבם בריא להם כאולם ע"י זכירת יום המיתה, ובשביל שלא פי' רבא דבריו, שמאיזה טעם עוד לבם בריא להם, לזה מסיים, "היינו דאמר רבה" פי' מדרשת רבה אתה למד להבין כוונתו, זה דרכם, "יודעין רשעים שדרכם למיתה" וכיון שבלא"ה דרכם למיתה, ואף אם ירבה כחול מצות ג"כ דרכו למיתה, וא"כ המיתה מכפרת על עבירות שבין אדם למקום, "וגם כסל למו" זהו על דרך המליצה אמרה הגמ', דהנה עוד צריך כפרה על עבירות שבין אדם לחבירו, וע"ז קבורה מכפרת, ואמנם הא תינח אם הוא בעל בשר ויש לו הרבה שומן, וירום מבשרו הרבה תולעים, אז יוכל לפרוע כל חובותיו עי"ז, משא"כ אם אדם כחוש הוא, שרק מעט תולעים יוכלו להתהוות ממנו, ולא יספיקו לשלם כל העוונות שחטא הרבה בחיים, ולזה אמר "כסל למו" פי' שיש להם גם הרבה כסלים מלאים חלב, וא"כ ביכולתו לשלם כל חובות שבין אדם לחבירו ג"כ, וזוהי גופא הסבה שתגרום להם לחטוא, ע"י הזכרת יום המיתה והקבורה:

ולזה בא עקביא להסיר גם המכשול הזה ממחשבות האדם, דבאמת לכאורה קשה כיון דקיי"ל דמיתה מכפרת על כל עבירות, ולדברינו דהקבורה מכפרת גם על מה שבין אדם לחבירו, א"כ גיהנם למה? ושאר עונשים שלמעלה, אחר מיתת האדם למה? כיון שכבר נתכפרו הכל ע"י המיתה והקבורה, ועיין בתוספות שבועות י"ג ע"א) דלרבנן צריכים העונשים היכא דלא עשה תשובה עם המיתה שאז אין מיתה מכפרת עיי"ש, אבל לרבי דס"ל שגם בלא תשובה מיתה מכפרת א"כ יקשה כל עונשין של מעלה למה א ונבאר עפ"י דוגמא, מלך בא לתוך העיר להשקיט איזה מחלוקת ונכנס רוכב על סוסו, ושוטרים מנהיגים את הסוס וגם רוכבים מימינו ומשמאלו לשמרו, ובא אדם אחד והכה להשוטר מנהיג הסוס, גם להסוס, ואח"כ פגע גם בכבוד המלך בעצמו, ונתנוהו במשמר, השופטים שפטוהו מקודם על הכאתו לשוטר וסוס המלך, ויצא דינו לשבת כמה שנים במאסר, כאשר יצא לחירות מבית האסורים עשה משתה לכל קרוביו ואוהביו, וכטוב לבם ביין שאלהו אחד מן המסובין הגידה נא לי שאהבה נפשי, שמחה זו מה היא עושה ל ויענהו לפי תומו, באשר יצאתי חפשי ונצלתי ממשפט קשה, ואמנם המה השיבו לו, הלא עדיין לא פטרת כ"א משפט הקל שהי' עליך מחמת הסוס והשוטר, וזכור נא לפני מי אתה עתיד עוד לעמוד למשפט, הלא כעת אתה צריך לעמוד לדין על העון הגדול אשר פגעת בכבוד המלך, שזהו הדין היותר קשה מן הראשון, ומי יודע מה נורא יהי' העונש על הפשע, והנה בנידון כזה, אם נאמר שצריך ליתן דין וחשבון "לפני המלך" אינו פירושו שצריך לעמוד לדין לפניו פי' שהמלך ישפוט אותו, רק פירושו היא, שעל חטא המלך צריך ליתן דין, ואמנם השופטים יהיו שופטים אחרים זולתי המלך, וכן ה"נ, אם אדם יחטא ולא יעשה אחת ממצות ה', פוגם בתרתי, פוגם את נשמתו שהיא חלק אלוק ממעל, וזולת זה יש בזה עוד חטא אחר, באשר ה' צוה לעשות כן, והוא אין מקבל עולו ית', ואף כי וודאי המיתה מכפרת, אכן אינה ממרקת כ"א הלכלוכים והכתמים שעשה ע"י חטאו בנשמתו, לזה יועילו יסורי המיתה למרקן, ולנקות את הנשמה מכל לכלוך חטא, וכן קבורה מכפרת על בין אדם לחבירו, אבל החטא שפגם בכבוד הבוי"ת בעצמו, בזה אין במיתה ויסורין יכולת למרק, רק שע"ז יהי' נדון במשפט העליון כ"א לפי מדרגת רשעו, וזה מה שאמר עקביא, אל יתהלל האדם לחשוב בנפשו שע"י יסורי מיתה וקבורה נתמרקו כל עונותיו, לא כן הדבר, כי "ודע לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון" האי לפני' פי' "בשביל" בשביל שפגעת בכבוד ממ"ה הקב"ה, וז"ש לפני ממה"מ הקב"ה" שהוא עיקר החטא היותר גדול, וא"כ עדיין אתה צריך לפחוד תמיד מאימת הדין, היוצא מזה כי כל השלשה הסמים האלו אם תערבם ביחד לעשות מהם רעצעפט לנפשך, אז בטוח אתה שלא תבוא לידי עבירה, וזה בלא זה, מלבד שלא יועיל עוד יזיק, כי מן הסם הראשון, תוכל לבוא לידי קלקול בעוונות שבין אדם לחבירו, ובסם השני יוכל לחשוב כי כבר קיבל עונשו וכנ"ל, ואמנם כל התרופות ביחד וודאי יועילו, ומתורץ בעז"ה כל קושיות הראשונים בזה:

ומה שהזכיר עקביא בדבריו "חשבון" מהו החשבון? ועוד דמקודם הוא החשבון, ואח"כ הדין, ועקביא הפך הדברים, ראשונה "דין" ובסוף "חשבון", נ"ל עפמ"ש לקמן (דרוש מזכה הרבים) (שהאדם העושה טוב, יגרום בזה שגם חבריו ושכניו המביטים עליו ועל דרכיו יעשו גם הם כמוהו, כי כן טבע האדם ללמוד תמיד מחבריו וממעשיהם, הן לטוב הן לרע, כי הנטפל לעוברי עבירה הוא כעוברי עבירה, באשר ודאי בסוף ילמוד ממעשיהם לעשות גם הוא כמוהם, עיין שם בארוכה וצרף לזה ותשבע עונג), וא"כ האדם העושה רע, לא לבד שיקבל חלקו בגיהנם, עוד יקבל חלק חבירו פי' בשביל חבירו, שגרם גם לו לעשות רע, משו"ה יקבל גם בעדו חלק בגיהנם, וא"כ נהי דהמיתה מכפרים עוונותיו שעשה בעצמו, כי ע"י היסורים יתמרקו עוונותיו, אכן מ"מ יש לפניו עוד חשבון מוכן במשפט העליון ג"כ, כי מראים לו החשבון כמה גרם במעשיו הרעים גם לחביריו, וע"ז אין מיתה מכפרת, וא"כ מוכרח לקבל עונש עבורם, וזה מ"ש מקודם "דין" פי' בשביל מעשי עצמו, ואח"כ "וחשבון" מה שהזיק לחבריו, וזה משר"ל בעזה"י: ובזה מיושבת נמי הסתירה ממקח שוחד, דהא דאסור לדיין ליקח שוחד, היינו במקום שהוא דיין לאחרים, אבל הבע"ד מותר ליקח שוחד מבע"ד חבירו בכדי למחול לו טענותיו וסכסוכיו, ואין זה כלל בגדר שוחד, והנה שני סוגי משפטים יש אצל הקב"ה, א' שהוא שופט לאדם על פגעו בנשמתו או לאדם חבירו, ובאופן זה הוא בגדר דיין, באשר המשפט הוא במה שאינו נוגע לו לעצמו, ב' ישפוט לאדם על פגעו בכבודו ית' בעצמו ובאופן זה הוי הוא ית' בעל דין עצמו, וכמו שאמר התנא הוא הדיין, הוא הבע"ד, דבמה שנוגע לחלק אדם אחר, או לעלבון הנשמה, ע"ז הוא בגדר דיין, ומה שנוגע בעון פגעו בכבודו ית' עצמו, ע"ז הוא בגדר בע"ד, ולכן באופן שהוא דיין, ע"ז אמר "ואין לפניו מקח שוחד" כדין הדיין שאסור לו ליקח שוחד, ובמקום שהוא בע"ד, אז הוא נוטל שוחד, תשובה ומע"ט ומוותר על כבודו ומוחל עונותיהם, ומתורץ הסתירה שהקשינו לעיל:

תוכן העניינים

מצח אהרן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה