מצח אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין
מצח אהרן - דרוש יח
רעיון מוסרי שאמרתי בשבת תשובה תרנ"ו לעורר בני עדתי ליסד להם ת"ת בעד עניי הצאן: בפ' כסוי הדם (דף פ"ח:) אחז"ל בשביל שאמר אברהם אבינו ואנכי עפר ואפר זכו בניו לשתי מצות עפר סוטה ואפר פרה, וליחשיב נמי עפר בסוה"ד התם הנאה ליכא עפרש"י. מאי מדה כנגד מדה הוא זה?:
הנה מדרך הרופא בעת בואו לחולה מסוכן גדול ורואה שאף אם אמנם החולה כבר הכין לו כמה מיני רפואות בחונות ובדוקות לרפאות מחלות אלו, בכל זה לא יועילו לו מפני איזה סבה שכ"ז שלא יסור הסבה, כל הרפואות כאין ואפס יחשבון, וודאי שהרופא מחויב לגלות זאת להחולה שידע איך להסיר הסבה, ולא יסמוך על רפואות אלו אף אם בדוקות הן, כן אחי היקרים כלנו עומדים כעת בסכנה גדולה, באשר ימים אלו יומי דדינא, ומי יזכה לפניו בדין, ואף כי הכננו לנו מזור ותרופה היעוצה לנו מאת קדמונינו, והיא "התפלה" אשר כחה רב לקרוע גזר דין, כמו שיסד הפייטן, ותשובה ותפלה מעבירין רוע הגזרה, ובכל כחנו מקיימים אנחנו הסגולה הזאת, באשר כל אחד משכים לסליחות באשמורת, ויתפלל בכונה ובבכיה, ולזה יחשוב כ"א כי הרפואה הזאת ודאי תועיל להצילו מדין קשה, בכ"ז אנכי לעצמי בעיוני בסגול התפלה, נוכחתי לדעת כי יש עוד סבה גדולה, אשר כ"ז שלא נסור אותה מאתנו, וגם לא נשתדל לתקנה, אפשר חלילה שגם תפלותינו לא יועילו ונהיה כצועקים כו', דהנה בענין התפלה מצינו באברהם אבינו כאשר רצה להתפלל על סדום אמר "הנה נא הואלתי לדבר אל ה' ואנכי עפר ואפר", הרי מצינו דמשום שהי' מחשיב עצמו לעפר ואפר, חשש דעי"ז לא תקובל תפלתו, והכונה באומרו, "עפר ואפר" כבר ביאר זאת הגאון מו"ר נצי"ב זצוקלל"ה, דלאו כל אדם זוכה שתקובל תפלתו, רק צריך לזה זכות גדול, ולפעמים מועיל לזה זכות אבות, כגון מי שאבותיו צדיקים, אז האב מזכה להבן שתקובל תפלתו, וכמ"ש (מד"ר פ' תולדות) ע"פ ויעתר לו ה', שאינו דומה תפלת צדיק בן צדיק לתפלת צדיק בן רשע, ומשו"ה לא הועילה תפלת רבקה באשר היתה בת רשע, ולפעמים תקובל תפלתו, ע"י זכות בנים, באשר ידוע לפניו כי זרעא מעליא נפקא מיני', וזכות בניו גורם להטיב לאב וכמ"ש (מד"ר סוף פ' בראשית) ונח מצא חן בעיני ה' הוי ואלה תולדות נח, ע"י התולדות מצא חן בעיני ה' עכ"ל, והנה היסודות של "עפר ואפר" אינם שווים זה לזה ולשניהם יש מעלה וחסרון, "עפר" יש לו חסרון, שאין לו אב מי שהוליד אותו, כי היא בריאה ראשונה מעשה ידי קוב"ה בעצמו, ולעומת זה יש לו מעלה, כי יש לו תולדות הרבה, וכל הזרעים וצמחים ונטיעות כולם תולדות האדמה הם, ואפי' בעלי חיים נחשבים לגדולי קרקע כמ"ש התוס' בב"ק נ"ד ובכ"ד, "אפר" הוא להיפך, שהוא אינה בריאה ראשונה, רק שבא מדבר אחר המוליד אותו, והוא הדבר הנשרף, ולפעמים יש לו אב מיוחס גדול, כגון אם נשרף דבר יקר מאוד ונעשה מזה מעט אפר, האפר הזה בא מדבר חשוב, הרי דיש לו זכות אבות, ולעומת זה יש לו גם חסרון, שאין לו שום תולדה, כי אפר אינו מגדל צמחים וכמ"ש (בחולין פ"ח), ולכן אברהם אבינו כשרצה להתפלל על סדום, אמר, הנה נא הואלתי לדבר אל ה', פי' ברצוני מאוד להתפלל ולבקש רחמים בעדם, אכן איך אוכל לחשוב שתפלתי תקובל, והלא מסגולת קבלת התפלה הוא, או זכות אבות, או זכות בנים, ואמנם "אנכי עפר ואפר" פי' שיש לי שתי החסרונות גם יחד, החסרון מעפר שאין לו אב, כן אצלי אין זכות אבות, באשר תרח אבי הי' עובד אלילים, וגם החסרון מאפר יש לי, שאברהם היה עפ"י מזלו עקר, וא"כ אין לי גם זכות בנים, ובאיזה זכות תקובל תפלתי עכ"ד בתוספת מרובה:
וא"כ נחזי אנן, אם אברהם אבינו ע"ה לא היה בטוח על זכותו בעצמו שיועיל לקבל תפלתו, אנן על מה נסמוך, אם על זכות אבותינו הקדושים, הלא אצל רשעים כבר תמה זכות אבות לכל השיטות כמ"ש התוס' (שבת נ"ה), ושיטת ר"ת שם שגם לצדיקים כבר תמה, ועוד איתא במד"ר (פ' וישלח) ע"פ ויאמר יעקב אלקי אבי אברהם ואלקי אבי יצחק' הא לעשו לא אלא הבוחר בדרכיהם ועושה כמעשיהם אני מתקיים עליו ושאינו בוחר בדרכיהם ואינו עושה כמעשיהם איני מתקיים עליו' עכ"ל, הרי נלמוד ממוצא דברי המדרש דמי שבוחר בדרכי אבות ועושה רצונו ית' לזה מועיל זכות אבות, אבל מי שאינו בוחר בדרכי אבות לילך בדרכיהם ולעשות כמעשיהם, לזה לא מהני זכות אבות, ולא די שלא תועיל זכות אבות, אלא אדרבא מיגרע גרע, וכמו שפירש השל"ה הק' הפסוק וזכרתי את בריתי יעקב דמאי שייכות זה הפסוק באמצע הקללות, הלא ברכה היא ולא קללה ותי' דאם אדם חוטא והוא בן גדולים וטובים עוד תגדל רשעתו שבעתים ונמצא ג"ז לקללה ודפח"ח, א"כ וודאי שלפי מעשינו אנו, לא נוכל לסמוך על זכות אבות, ואם לסמוך על זכות בנינו, גם זכות הזה נפל בעוה"ר בעתות אלה, כי מי הוא שיגדל בניו לת"ת, ותיכף כאשר יתפתח הבן מקליפתו יאחז במסחר ידו וגם ישולח לארצות הרחוקות, נעזב מאביו ואמו ויעשה מה שלבו חפץ, האם נוכל לסמוך על זכותן שבעבורם יקיימנו ה' ונחיה, דבשלמא בדורות הקדמונים, אשר הבנים עד חופתם לא ידעו ממסחר כלל, ורק עיקר עבודתם היה בתורת ה', והיו הבנים צריכים להחזקת אביהם, שפיר יש לומר דמשום זכותם יקיים ה' לאבותיהם, דאם חלילה האבות ימותו, או ירדו מנכסיהם לא יהי' מי שיחזיק את בניהם לתורה, אבל עתה בעוה"ר הבנים אינם צריכים כלל להחזקת הוריהם, ולהיפוך עוד המה יחזיקו ידי הוריהם, ובאם נשאל לבן צעיר, מה זה ההכרח אשר יכריח אותך לקבל רחיים על צווארך ולהיות נודד למרחקים, הלא פנוי אתה עדיין, וטוב טוב לך לשבת במנוחה בבית הורך? גם הוא יעננו, כי יד הוריו מטה ולזה מוכרח הוא להיות שעיר המשתלח עבורם, וא"כ אחיי האם נוכל לסמוך על זכותם שבעבורם יקיימנו ה' ונחיה, ולואי שלא יהיו לנו עוד לרועץ חלילה:
רבותי:
אף אם לא ראיתם בעיניכם, בכ"ז ידעתם היטב כי בימי חורבן ירושלים, היה רעב גדול ונורא עד שהוכרחו לאכול בשר בניהם, וכל אחד מאתנו כאשר יגיע לאמירת הקינות שמדבר בענין זה, יגרו עיניו דמעה כנחל, ולמשמע אזן דאבה נפשם עד מאוד, רק משום משך הזמן הגדול מאז עד עתה נתקרר הדבר, אבל אם ראיתם חלילה בעיניכם כעת רעב כזה אפי' על אנשים זרים שאינם אחיכם, וודאי שאין קץ וגבול הי' לצערכם ע"ז, ושערו בנפשכם אם רעב גדול כזה, היה בא חלילה על עצמכם ממש, האם נותר בכם נשמת חיים מרוב הבכייה והצער? ובאם אך נתבונן היטב, לא נגזם אם נאמר שהרבה אנשים מן העומדים בפה הגיעו למדרגה הזאת, דהנה המקונן בתארו את גודל הרעב, אמר, אם תאכלנה נשים פרים עוללי טפוחים אללי לי, אם תבשלנה בשר ילדיהם המדודים טפחים טפחים אללי לי, אם תועדנה זו לזו בואי ונבשל בנינו צורחות אללי לי, ובג' חרוזים הללו תאר לפנינו מצב הרעב האיום, ואמנם אינו מובן סדורם, כי דרך האבל, להתאבל מקודם על דבר הקטן ואחר כך על הגדול, דאם כבר נתאבל על דבר היותר גדול, א"כ אין מקום עוד להתאבל על צרה קטנה ביותר, באשר צרה קטנה כאין ואפס נחשבת נגד הצרה הגדולה ממנה, וא"כ מקודם הי' צריך לומר החרוז "אם תועדנה" שהוא הקטן מכולם, באשר רק קראו זו לזו לבשל ועדיין לא בשלו, ואח"כ "אם תבשלנה" שגם הגיעו ממש לבשול, ואח"כ "אם תאכלנה" שהרעב הגיעה עד למעלה שגם הוכרחו לאכול, אבל אם אמר מראש, אם תאכלנה, אין מקום עוד לקונן, על הבשול ועל הקריאה:
ואמנם ע"ד מליצה י"ל שלא נתכוון המקונן בזה לקונן על רוע מצב הגשמיי שלהם, רק בא לקונן על רוע מצב הרוחניי שלהם בעת החורבן, שכל מדות וטבע האנושיית נשחת אצלם עד לגמרי, דהנה מצילו שהקב"ה ברך ליעקב אבינו בברכה "ויוסף ישית ידו על עיניך" וכתב הרשב"ם (ב"ב ק"ח ע"א) דקללה היא לאדם שמת בלא בנים, ועוד שרואה במיתת בניו, וזה לברכה יחשב אם הבנים מקברים לאביהם, משו"ה הבטיח הקב"ה ליעקב, שיוסף בנו יקבור אותו, הרי דמי שימותו בניו בחייו חלילה, לקללה תחשב לו הן בעוה"ז והן בעוה"ב, "בעוה"ז" שצריך לראות בעיניו יסורי בניו, איך יתהפכו בצירם על משכבם, "ובעוה"ב" כיון שנשאר בלא בנים מי יצילהו מדין קשה מיסורי גיהנם, מי יגיד קדיש אחריו ואין יסורין גדולין מזה כמארז"ל בכו להולך בלא בנים, ולהיפך האיש שמניח בנים אחריו סימן ברכה הוא לו, בעוה"ז, שלא ראה בעיניו צרת בניו, והעיקר כי ברא מזכה אבא, בעוה"ב שמצילו מדין קשה, כדאיתא במדרש, יסר בנך ויניחך, למד לבנך תורה ויניחך מדינה של גיהנם, וחז"ל אמרו גדולה הצלת בנים לאבות מהצלת אבות לבנים, שהאבות אינם מצילין את בניהם אלא מן היסורין של עוה"ז בלבד, ומזכין אותם הכח והחיים והעושר, אבל ליוה"ד אינם יכולים להציל שנאמר ואין מידי מציל, לא אברהם מציל את ישמעאל בנו ולא יצחק את עשו בנו, אבל הבנים מצילין את האבות מדינה של גיהנם, הרי שיפה כח הבן מכח האב, כן איתא במד"ר (פ' תולדות) מניין שכל מי שיש לו בן יגע בתורה שהקב"ה מתמלא רחמים עליו ת"ל אם חכם בני ישמח לבי גם אני כו' אברהם לא נצול מכבשן האש אלא בזכות יעקב כיון שצפה הקב"ה שעתיד יעקב לצאת ממנו אמר כדאי הוא להנצל בזכותו הה"ד לכן כה אמר ד' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם, וכיון שכן, אם יקרה כזה שהרעב יגיע למדריגה גדולה עד שיוכרחו למלאות רעבונם ע"י בשר אדם, ודאי שמדרך אב רחמן ומאמין בעוה"ב, שבניו יבשלו אותו וישקיטו רעבונם ע"י בשרו, ולא שהוא יבשל את בניו לאוכלם, כי אם בניו יאכלו אותו הרי לברכה נחשבת לו, כי הוא לא יראה בצרת בניו, וגם נשאר לו, בעוה"ז בן שיצילהו מדין קשה, אכן אם הוא יאכל את בניו מראה בעצמו מדת אכזריות גדולה שאינו חושש לראות ביסורי בניו, וגם מראה בעצמו שלא יאמין בעונש הנצחיי, ולכן אינו חושש אם לא יהיו לו בני שיוכלו להצילו ביום עברה, ובאשר ראינו אשר בעת החורבן בחרו הנשים לבשל בשר בניהם המדודים טפחים טפחים, מזה ניכר שנשחת מדות וטבע הרחמנות שלהם, וע"ז סידר המקונן חרוז הראשון "אם תאכלנה נשים פרים אללי לי" באשר הגיעו להשחתת המדות וחסרון האמונה, והנה אף שמי שיפעול לאכול בשר בניו רק בכדי להשקיט רעבונו ולהנצל ממות, ג"ז רעה גדולה היא, אכן ביותר יגדל האשמה, אם נראה שיעשה עוד תענוגים ומאכלים ערבים מבשר בניו, כי באופן הראשון יוכל היות שגם הוא יתאונן בלבו ע"ז, רק מה יוכל לעשות בעת שבא עד שערי מות, וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו, אבל אם יעשה עוד ממתקים מבשרם ניכר מזה שאינו דואג עליהם כלל, והנה חז"ל אמרו בכמה דוכתי ובמסכת שבת (דף קכ"ח) דבשר חזי לאומצא, פי' שחזי לאכול זה חי בלתי מבושל, הרי דלהשקיט הרעבון יוכל גם בבשר חי אלא דהבשול ממתיק טעם הבשר, וא"כ בעת החורבן אף שפעלו בנפשם טעם איסורי כזה לאכול בשר בניהם, לכה"פ היה להם לאוכלם בלתי מבושלים להראות שאינם חפצים כ"א להשקיט רעבונם ולהנצל ממות, ואמנם הם לא כן עשו, כ"א בשלו ילדיהם ועשו מבשרם ממתקים, וע"ז הוסיף המקונן בחרוז השני לקונן על גודל האשמה, "אם תבשלנה בשר ילדיהן אללי לי" כי מזה ניכר אשר בקרב לבבם לא ידאגו ע"ז:
והנה אף העבירה היותר גדולה, אם האדם העושה אותה יחזיק זה לעבירה ויודע בנפשו שחטא בזה לד', יש עוד תקוה שלא ישאר בעונו לעולם חלילה, כי ינחם באחריתו וישוב ע"ז לבסוף, וגדולה, תשובה לכפר על כל העבירות, אכן מה מאוד תגדל האשמה באם העושה אינו יודע כלל שעשה עון כזה, ונשרש כל כך בחטא הזה עד שנעשה לפניו כהיתר ממש, שאז אין תקוה עוד לאחריתו, כי ודאי לא ישוב עוד לעולם וכמאמר הנביא (ירמיה ב) הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי, ומבואר אצלנו בארוכה (דרוש ב'), והסימן להכיר אם יחזיק זה לעבירה אם לאו, הוא, אם בשעה שהוא רוצה לעשותה יסתיר עצמו מבני אדם שלא יראוהו עושה זאת, ניכר שידע כי עבירה גמורה הוא, רק שלא יוכל להתגבר כעת על יצרו, ואמנם אם עושה זאת בפרהסיא ועוד מתייעץ ע"ז עם רבים ניכר מזה שלא יחזיק כלל לעון, לכן לא יבוש משום אדם, ולכן בעת החורבן אף שעשו דבר רע כזה לשחוט בניהם ולעשות מבשרם תענוגים, מ"מ אם הם בעצמם היו חושבים זה לעון, הי' עוד מקום תקוה כי ישובו באחריתם וינחמו על הנבלה שעשו, אבל הנראה או הנשמע לעשות משתה מבשר אלו ולהזמין עוד קרואים לאכול במסבת מרעים כי מזה ניכר שאינם חושבים זה לחטא כלל, וע"ז בא המקונן בחרוז השלישי להגדיל האשמה, "אם תועדנה זו לזו בואי ונבשל בנינו צורחות אללי לי" הנראה או הנשמע משתה כזה?:
אחי היקרים! לא אגזם אם אומר כי הקינה הזאת נוכל לקונן על מצבנו הנוכח, כי הנה הפייטן המליץ "בנפשו יביא לחמו" לומר שהאדם אינו מביא לחמו ביגיעת גופו לבד, כ"א גם ע"י אבידת הנפש, שבכל פרוטה ופרוטה אשר ישתכר מעורב בה הנפש ממש, באשר ההכרח לעבור על כמה איסורים עד שישתכר הלחם, ולא רבים הם הנושאים ונותנים באמונה, ובהלחם אשר יאכל האדם מעורב גם הנפש, ובתבשיל אשר יבשל יבושל שם גם הנפש, והנה לפנים בישראל היה, אשר האבות פשטו ידיהם במסחר וקנין, והבנים החזיקו תחת ידי מורים לעסוק בתורה עד זמן חתונתם, ואף שמחמת גודל הרחיים אשר היו על צווארי האבות להחזיק הבנים בהוצאות מרובות, הוצרך עי"ז לעבור ארחות ימים ולעבור על כמה איסורים ולבטל הרבה מתורה, עד שבלחם שהאכיל לבניו היה מעורב גם נפש האב, בכ"ז אין הנזק גדול כ"כ, וכך הוא קיומה של עולם שהבנים יאכלו נפשות האבות, כי אף שאב בישל נפשו בגיהנם, מ"מ הבנים ע"י תורתם ומעשיהם הטובים יניחוהו מדינה של גיהנם וכמ"ש לעיל, אבל אוי מה היה לנו בדור הזה, האבות ישבו בשלוה בביתם, רק ישלחו את בניהן הצעירים למקומות הרחוקים, אשר שם המקום גורם לעבור על כמה עיקרי תוה"ק, והבנים ישלחו במסחר ידם להחזיק בזה ידי אבותיהם. אכן התבוננו היטב מה אתם אוכלים בכל מאכלכם, אם לא נפשות בניכם אשר טפחתם ורביתם, כי כמה מ"ע בטלו ואפשר גם כמה לו"ת עברו על כל פרוטה, והנראה כזה שהאבות ואמהות בעצמם יאכלו נפשות בניהם, ונוכל לקונן עלינו את הקינה הראשונה "אם תאכלנה נשים פרים אללי לי" כי ניכר מזה אשר חסרון האמונה בשכועו"נ הנצחיי גבר מאוד בארץ, ולכן לא יחושו האבות אף שלא יהי' להן מצילין מדין גיהנם, והנה האדם אשר גוע הוא מרעב, אם יעשה דבר נורא כזה לשלוח בניו ולאכול נפשותיהם, ולא יעשה זאת מחמת תענוג כ"א להשקיט הרעבון, אפשר למצוא קצת זכות עליו, כי אל תבוז לאדם כי יעשה נבלה כזאת למלא נפשו כי ירעב, ואמנם מה יאמרו אותן האנשים אשר לא ירעבון ללחם, רק שלא יוכל להתענג בתענוגים, ועוד מותרות ולוקסוס אשר יחסר להם, ושמחמת זה ישלחו בניהם למלאות תאוותם בדברים המותריים, ואנשים כאלה יתענגו עוד בתענוגים מנפשות בניהם, עליהם נוכל לקונן חרוז השני "אם תבשלנה בשר ילדיהן אללי לי" כי הנשמע כזה אשר יבשלו עוד נפשות בניהם לעשות תענוגים מהם:
ועוד בה שלישיה, כי בבוא מכתב לאחד מבנו אשר באפריקא יזמין לקרואיו ויעשה משתה חמין עבורם מרוב טוב ושמחה אשר זכהו ה' לאכול מנפש בנו האהוב לו, ושושבינות הזה נגבה גם מהשני באם הוא יקבל אז יזמין גם הוא, וגם בעת השלוח את בניהם לאפריקא יעשו זאת בפרהסיא, ויתוועדו חבורות חבורות להמנות על קרבן הזה, כי כמה אבות יעשו אגודה אחת לשלוח בניהם ביחד, ומזה ניכר שלא יחזקו זה לעבירה, וא"כ אין תקוה שישובו בתשובה ע"ז, ונוכל לקונן ע"ז את החרוז השלישי, "אם תועדנה זו לזו בואי ונבשל בנינו צורחים אללי לי" כי מי ראה או שמע דבר כזה להזמין קרואים ולעשות תענוגים מנפש בניהם ועוד יאמר בלבו לא פעלתי און ונעשית כהיתר ממש:
ואם תשאלוני אחיי הן כבר הורונו חז"ל שמצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע, וא"כ מדוע הארכתי להוכיח בענין זה, האם אחשוב שדברי יעשו בזה פרי, ותמנעו עי"ז מלשלוח את בניכם? גם ע"ז אשיבכם ואודיעכם כוונתי בזה, ונתבונן מקודם על כוונת התנא (אבות פ"ד) אל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע שסופו להשמע, דהנה יש לחקור אם אחד ירצה להוכיח את בני עדתו לעורר אותם לעשות מפעל כזה, אשר הדבר מצד עצמו הוא אפשר לשמוע, רק שלא יוכל לפעול אצלם לעשות הדבר, בלתי אם יגזם ויאיים עליהם להוכיחם בעבירות הנמצאות אצלם, והעבירות אלו הוא דבר שאי אפשר לשמוע ולמנוע מהם, ורק עי"ז שיאיים עליהם על עבירות הללו יחזרו בתשובה לעשות הדבר הטוב שבידם לעשות שהוא תקנה לעבירות הללו, וכגון מי שירצה להוכיח לגנב מפורסם אשר גנבתו אומנתו תמיד, והמוכיח יודע בעצמו שא"א בשום אופן שיפרוש מאומנת האסורה, ורק ירצה לפעול ממנו שיעשה צרכי רבים, שהוא תקנה לחטא של גניבה, אמנם לא יוכלו לפעול זה מהגנב אם לא שיוכיחנו מקודם על גודל עונו מחטא הגניבה, אם מותר להמוכיח להוכיחו גם על חטא הגניבה אף שהוא מצד עצמו דבר שא"א לשמוע כיון שאין כונתו להוכיחו על עון זה, רק ברצונו למצוא תקנה עבורו בלתי שיאיים מקודם את גודל רשעתו? ודאי שדבר זה אין צריך לפנים והשכל מחייב שמותר לו להראותו את גודל רשעתו כיון שעי"ז יפעול אצלו לעשות התקנה הדרושה לחטאו וינצל, וכמו שמדרך הרופאים שלא להגדיל לפני החולה את מחלתו, ואדרבה בבוא הרופא עוד ישתדל לתת תקוה בלב החולה שלא יתייאש ממחלתו וינחמהו שאין המחלה אנושה כ"כ, מ"מ אם הרופא יראה שהחולה מוכרח ליקח סם מר מאוד, והחולה מצד שאינו יודע את מצב חליו, איך מסוכן הוא, לא ירצה ליקח הסם, באופן זה ודאי חוב גדול הוא על הרופא עוד להגדיל לפני החולה את סכנת מחלתו בכדי שיתרצה ליקח הרפואה, וכן ה"נ, אף שבלא"ה אסור להמוכיח לומר דבר שאינו נשמע דכיון שסוף סוף לא ישמע לו למה לצער נפשו בחנם, ועוד יוכל להתייאש לגמרי ולומר כאשר אבדתי אבדתי ויסור לגמרי מדרך ה' חלילה, ואמנם אם המוכיח לא יתכוון כ"א שיעשה התקנה הדרושה למצב חטאו, וזה בכוחו לעשות, ורק מצד שהחוטא לא יבין גודל רשעתו, מאן ימאן לקבל הרפואה, ודאי שהמוכיח מחויב עוד להגדיל רשעתו בעיניו עד שיתרצה לעשות התקנה ושב ורפא לו, וזהו יורנו התנא בדבריו הקצרים, "אל תאמר" דבר שא"א לשמוע" פי' אל תמנע עצמך מלהוכיח את חברך ע"י הטענה, שהדבר הוא מן הדברים שא"א לשמוע וא"כ מצוה שלא לאומרו, אל תאמר כן, "שסופו להשמע" ואף שלא יסור מחטאו ע"י התוכחה, ולא ישמע לקול תחלת תוכחתך, שתתחיל להוכיחו על חטאו, מ"מ הסוף מהוכחתך ישמע, והיא הרפואה אשר אתה מייעצו לקחת, ובמקום כזה אשר סופו לשמוע, אל תמנע עצמך מלהוכיחו בתחילה גם על דבר כזה שאי אפשר לשמוע:
כן גם אנכי היום, בעמדי להוכיח אתכם על גודל החטא הנצמח משלוח בניכם, ושעי"ז אתם נמשלים לאפר שאין מגדל צמחים, לא נעלם ממני שאין בכחי למנוע אתכם מזה לפרוש אתכם מן החטא הנורא הזה, רק מפני שצרתכם עד לבבי נגעה, ויגעתי למצוא תקנה עבורכם, רק שידעתי מראש כי באם לא אוכיח אתכם את גודל הסכנה הכרוכה בזה, תמאנו מלקבל תרופתי, כי כלום אדם מקבל רפואה אם יחזיק עצמו לבריא אולם, ולכן ההכרח אלצני להוכיח מקודם את גודל הסכנה הנצמחת מחסרון בנים, הן בעוה"ז והן בעוה"ב, ואז אם אגיד לכם הרפואה, בכל לבבכם תקבלו אותה בחפזון, והנה התקנה היא פשוטה וברורה כפו אשר יורונו חז"ל (סנהדרין י"ט ע"ב) כל המלמד את בן חבירו תורה כאילו ילדו, ולפי"ז אף אם לא זכינו לגדל בנינו האמיתיים לתורה, הלא בידינו ובכוחנו להשיג סגולת הבנים באופן פשוט וקל, והוא לשלם שכר למוד עבור בנים עניים ויהיו נחשבים ממש לבנינו מלידה ומבטן, וכל סגולות הטובות שאדם משיג ע"י בניו האמיתיים, יוכל להשיג גם ע"י בנים המלאכותיים הללו הנקנים לו בכספו, וא"כ אחיי אף שהחוב הזה מוטל עלינו תמיד להחזיק מלמדים לפני בני עניים ועונש גדול להימנע מזה וכדאיתא במדרש אם ראית עיירות נתלשות ממקומן דע שלא החזיקו בשכר סופרים ושכר משנים שנא', ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי גו', מ"מ בעתות אלה אשר בנינו משולחים ונעזבים מאתנו ואבדנו כל הסגולות היקרות, תגדל החוב עוד ביותר לייסד בכ"מ בתי ספר להושיב בהם עניי הצאן, התעוררו לדבר הגדול הזה והשתדלו בכל מאמצי כחכם להטיב מצב בני העניים לשכור להם מלמדים ומורים טובים ללמדם לשון וספר עד שיהיו לאנשים, ואז נבנה גם אנחנו מהם ויצילו אותנו מכל הדינים הקשים, ונזכה לג"ע:
ואם ישאל השואל, הן ההשתדלות הגדולה והתקנות אשר אנכי מבקש מכם לעשות בעד בני העניים, גדולה יותר מההשתדלות אשר אדם כמונו משתדל בעד בניו ממש, וכלום אדם צריך לעשות בעד חבירו יותר מבעד עצמו אמשול לכם משל ע"ז, ידוע אשר בכמה מדינות החמות נמצאים מעינות טובים אשר מימיהם הטובים יוצלחו לרפאות כמה מחלות, כמו מימי "קארלסבאד" וכדומה, ובאשר לא כל חולה הדרוש לשתותם יוכל לנסוע בעצמו למקום המעיין, לכן השכילו גם במדינות אלו לעשות סגולת המים האלו ע"י מאשינען, וכמה פאבריקין גדולים נמצאים במדינתינו אשר יעשו שם מימי מינעראלין, לפעמים קרה כי איש אחד מקארלסבאד בא למדינתינו עם בנו הקטן, ונזדמן ליכנס עמו לפאבריק כזה אשר יעשו שם סגולת מימי קארלסבאד, הילד הצעיר בראותו את כל המאשינען והאפעראטין, ואיך האופנים ירעשון ויהומון בלכתן שאל לאביו שיגיד לו מה יעשה במאשינען אלו בקול רעש גדול כזה, ענהו האב, כי מים של קארלסבאד יעשה פה, וכשמוע הילד דבר הזה, שאל לאביו כמשתומם, הלא בעירנו יזובו המים הללו ממעיין קטן בקול דממה דקה ובלי שום השתדלות ומאשינען, ומדוע יוצרך בפה למאשינען ופעולות גדולות? וענהו אביו, דע בני, כי במים של עירנו יש אצלם סגולתם הטובה עפ"י טבע הנתונה להם מאת יוצר הכל, ולכן אינם צריכין לשום פעולה ומאשין, אמנם המים אלו אשר בטבעם אין להם שום סגולה טובה, רק ע"י פעולות יושם בהם הסגולה הטובה ולכן צריך בזה השתדלות עצומה, להשים במים פשוטים סגולת מים הטובים, וכן הוא בענינינו, כי הבנים האמיתיים, כחו ואונו של האדם, אינם צריכין להשתדלות עצומות, באשר הוא ילדם והוא גידלם ובניו הם בטבע, אבל בני העניים של אחרים, אשר באמת לא עצמם ובשרם הוא, רק שירצו להשים בהם הסגולות שיהיו נחשבים כבנים ממש, לכן וודאי צריך בזה השתדלות יתירות:
וכעת נחזור אל הראשונות לבאר הגמ' שהתחלנו, דהנה בשתי המצות אשר נתן הקב"ה לבני אברהם, עפר סוטה, ואפר פרה, נמצא בכל אחד מהם סגולה טובה, שע"י עשיית המצוה יזכו בהסגולה שנמצא בה, הסגולה במצות עפר סוטה "ונקתה ונזרעה זרע" שאפילו האשה שהיתה עקרה כל ימיה, אם שתתה מעפר הזה, זכתה להוליד בנים, הרי דבמצוה הזאת סגולתה לגדל צמחין ולהוליד בנים, ובמצות אפר פרה יש סגולה אחרת עפ"י דרז"ל ברכות לב) אמרו ישראל כיון שאין שכחה לפניך שמא לא תשכח מעשי עגל אמר גם אלה תשכחנה, אמרו כיון שיש שכחה שמא תשכח מעשי סיני, אמר ואנכי לא אשכחך, ובאמת טעמא בעי, האם חלילה יש משוא פנים בדבר, וממ"נ אם יש שכחה גם מעשי סיני הי' לו לשכוח, ואם אין שכחה לא היה לו לשכוח גם מעשי עגל, ומאיזה טעם ישכח על מעשי עגל, והטוב שהוא מעשי סיני לא ישכח, ועו"ק דהא בילקוט הביא הטעם על מעשה הפרה, שתבוא אמה ותקנח צואת בנה, והוא לכפר על עון העגל הובא ברש"י על מקומו, הרי דמעשי עגל צריך כפרה, ומגמרא זו משמע דלא תזכרנה כלל מעשי עגל, ובע"כ דחדא קושיא מתורצת בחבירתה, והכי כוונת הגמרא דמשו"ה לא תזכרנה מעשי העגל, משום דכבר הכין להם כפרה על עון זה והוא אפר פרה, אבל אם לא היה הסגולה הזאת לכפר, וודאי שלא היתה נ"מ בין מעשי עגל למעשי סיני, וא"כ ע"י סגולת אפר פרה, יועיל לפנינו להזכיר זכות אבות, דאם לא היה המצוה הזאת, לא היה יכול גם להזכיר זכות אבות, משום דאם היה זוכר זכות אבות היה מוכרח ג"כ להזכיר עון העגל, דממ"נ כיון שזוכרין זכיות הראשונים, יוצרך להזכיר גם חובות הראשונים, אבל באשר שהחובות הראשונים ממעשי העגל יכופרו ע"י סגולת אפר פרה, א"כ שפיר יכול לזכור זכות אבות, ובזה יבואר אל נכון הגמ' הנ"ל, דע"י שאמר "ואנכי עפר ואפר" זכה לשתי מצות אלו, דממש מכ"מ הוא, דהא לעיל כתבנו אשר אברהם אבינו באומרו עפר ואפר נתכוון להזכיר על עצמו החסרונות שנמצאו בעפר ואפר, ומשו"ה נתן ה' לבניו שתי מצות אלו, להיפך, להזכירו שיזכו לשתי המעלות הנמצאות בעפר ואפר, אברהם אמר על עצמו החסרון מ"עפר" והוא שאין לו זכות אבות, לכן נתן ה' לבניו מצות "עפר סוטה" שיזכו למעלה של עפר, והוא שמגדלת צמחים, כי ע"י המצוה הזאת יזכו גם העקרות להוליד בנים ולגדל צמחים כהבטחת תוה"ק, ונקתה ונזרעה זרע, ומחמת שאמר על עצמו חסרון "אפר" והוא שאינו מגדל צמחים, ואמנם מעלה הנמצאת באפר לא הזכיר, משו"ה זכו בניו למצות "אפר פרה" שעי"ז יזכו להמעלות הנמצאות באפר, והוא זכות אבות, כי בסגולת אפר פרה נמצאת מעלת זכות אבות וכמ"ש לעיל כי ע"י מצוה הזאת יזכו בניו להזכיר להם זכות אבות וכמ"ש והכל א"ש: