אור ברסלב
מצח אהרן חלק א מצח אהרן - דרוש יז

מצח אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין

מצח אהרן - דרוש יז

מצח אהרן - דרוש טז

לר"ה:

ר' לוי בשם ר' חמא בר חנינא אמר משל לבן מלכים כו' כך אמר הקב"ה לישראל בני אם אתם רוצים לזכות לפני ביוה"ד תהיו מזכירין זכות אבות ואתם זוכין לפני בדין, באחד זה אברהם שנאמר אחד היה אברהם. זכרון תרועה זה יצחק שנאמר וירא והנה איר, מקרא קדש זה יעקב שנאמר שמע אלי יעקב וישראל מקוראי ואימתי תריי מזכירין זכות אבות ואתם זוכין לפני בדין בחרש השביעי (ע"כ מד"ר פ' אמור):

הנה ענין ספורי מעשי האבות, פעולותיהם וצדקותיהם ונסיונותיהם הנזכרים בתורה כמה פעמים, הוא לכונת שני דברים טובים היוצאים מזה, א) להזכיר זכותם להגן על בניהם ובני בניהם, כמו שאנו מתפללים תמיד שייטיב ה' עמנו בשביל זכות אבותינו ולכפר ולסלוח על עונותינו, ב) תפעול הזכירה בלב האדם שיתבונן במעשי אבותיו, ויזכור לעשות גם הוא כמוהם, כי מי גבר אשר לא יחם לבבו בזכרו כל הנסיונות הגדולים אשר נתנסו אבותינו ועמדו בכולם ועי"ז תתגבר התשוקה גם בלבו לעשות כמעשי אבותיו, [והעיקר הגדול הזה, כי זכרון מעשי האבות, מסוגל לעורר הלבבות, לדעתי מצאנוהו כמו מפורש במד"ר (פ' חיי שרה] וז"ל: ר"ע הי' יושב ודורש וראה שהצבור מתנמנמים, בקש לעוררם, אמר מה ראתה סתר שתמלוך על קכ"ז מדינות, תבוא בת בתה של שרה שחיתה קכ"ז שנים ותמלוך על קכ"ז מדינות עכ"ל, וכבר עמדו עליו רבים איזה סגולה להעביר תנומה מעפעפים יש במאמר זה? ובהיותי עוסק במצות יסוד תפארת בחורים אמרתי בכונתו: דשני דרכים יש להיצה"ר, ללכוד האדם ברשתו, א) להקטין את החטא כי קל הוא, או לבטלו לגמרי, כי אין בו כל רע, אבל לזה, התרופה מצוי' וקלה, כי בשמוע האדם דברי מוכיח נאמן אשר יברר לו חומר העון, או גם בלמדו בעצמו בספר ותתברר לו משוגתו, ושב ורפא לו. אמנם יש לו להיצה"ר עוד דרך ב) והוא קשה ומסוכן ביותר דהיינו, שאינו מכחיש כלל את חומר העון או ביטול המצוה אלא שמוציא את אותו האדם שבא להכשילו מכלל החיוב, ומטעהו שלא עליו נאמרו הדברים, לדוגמא: אם נשאל לאיש צעיר לימים אף אם י"ש הוא מדוע אינך מתאבל על ירושלים, לומר בכל יום סדר תקון חצות נהי' לצחוק בעיניו, ויען ויאמר האם כבר שיבה זרקה בי אין ענין זה נאה אלא לזקנים מלאי ימים, וכן אם נוכיח את אחד הבחורים על חסרון קביעות עתים לתורה, ישיב, דברים כאלה אינם ענין אלא לאנשים נשואים ובע"ב, אבל לנו עוד לא הגיע הזמן לדרכים כאלה, ובעוה"ר בצוק העתים האלה שפרצה חטאת השחתת זקן, גם על העין המר זה הכולל חמשה לאוין ועובר ע"ז בזדון ושאט נפש ב' וג' פעמים בכל שבוע, ויתלקטו לו ט"ו חיובי מלקות מדי שבוע בשבוע, שהם שבע מאות וחמשים מלקיות לשנה, ואין לזה נסיון מאומה ואדרבה עוד מפזר ממון ע"ז וטרחתו מרובה, והעון הזה נורא מאוד ומי יכילנו? גם על זה אם יוכח איש לאחד הבחורים ישיב, כי אי אפשר לו עדיין להזהר באיסור זה עד אשר ישא אשה וכיוצא בזה לברים הרבה, ובין כה וכה יעברו כל ימי החיים בביטול עבודתו ית"ש, בקטנותו יעבור על חשבון ילדותו, ובבחרותו ע"ח בחרותו, ואח"כ בזקנתו ע"ח זקנתו וחלישותו, עד אשר יצא מן העולם בעירום וחוסר כל, ועל העיקר הזה בא ר"ע להעמידנו לזכור מעשי אבותינו הקדושים שכל ימיהם עברו את השית"ב, בלי הבדל, בילדותם כפי כחם, ואח"כ מעת לעת הוסיפו אומץ, והיו כל רגעי ימי חייהם חיים וקיימים, ולא יצא אחד מהם לבטלה, והראה זה במופת חותך כי אסתר זכתה למלוך על קכ"ז מדינות בזכות שרה שחיתה קכ"ז שנה, ובודאי הכונה שבזכות עבודתה את ה' בחייה, של אמנו שרה היתה כזאת, וא"כ כשאנו רואין כח זכותה גדול להנחיל לבת בתה מלכות קכ"ז מדינות, מדינה לשנה מדינה לשנה, יתברר לנו שגם בשנה ראשונה לימי חיי' עשתה מע"ט כראוי לה אז, וכן תמיד עד פטירתה, וע"כ כל שנות חיי' יבואו לחשבון זכיות לצאצאי', והיא ראי' נצחת ומוסר נפלא! ולכן ר"ע בהיותו דורש ברבים, וראה שהצבור מתנמנמים, התבונן כי השומעים חושבים כי דברי תוכחתו אינם נוגעים אליהם, כדרך היצה"ר כנ"ל, בא לעוררם והביא להם ראי' מאסתר, על מדתה של שרה אמנו, כי נשמרו כל רגעי חיי', ונכנסו לקיום וחובת העבודה באין יוצא מן הכלל, מן הילד עד הזקן, לכן אל יתנמנמו, כדרך השומעין דברים שאינם נוגעים להם], וזו עיקר הכונה, במה שאנו זוכרין תמיד מעשי האבות, להשריש בלבותינו אהבה וחשק לילך בדרכיהם הטובים ולעשות כמעשיהם, ולא נוכל לומר דכל הספורים אלו לא באו כ"א לענין הראשון, היינו לזכור מעשיהם לפני ד' כדי שיכפר חטאינו בזכותם, דהא אם לא נעשה גם אנו כמעשי אבות, אז אינו מועיל כלל זכות אבות לכפר כמ"ש במד"ר (פרשת וישלח) על פסוק, ויאמר יעקב אלקי אבי אברהם ואלקי יצחק, הא לעשו לא אלא הבוחר בדרכיהם ועושה כמעשיהם אני מתקיים עליו ושאינו בוחר בדרכיהם ואינו עושה כמעשיהם איני מתקיים עליו ע"כ, הרי לפנינו שדוקא למי שבוחר לעשות כמעשי האבות לזה יועיל זכות אבות משא"כ למי שאינו בוחר לעשות כמעשיהם לא יועיל כלל זכות אבות, ועוד גדולה מזה כתב השל"ה הק' ע"פ וזכרתי את בריתי יעקב המוזכר בתורה, והקשה הוא ז"ל מאי שייך פסוק זה באמצע הקללות והלא ברכה היא ולא קללה צ ותי' דאם אדם חוטא והוא בן גדולים וטובים עוד תגדל רשעתו שבעתים ונמצא שגם זה לקללה יחשב ע"כ, הרי דבשעה שאין אנו עושין כמעשי אבותינו אז מלבד שזכירת מעשיהם לא יוכל להיות לזכות ולסגולת כפרת עונות, אלא להיפך עוד לקללה תחשב זכירת מעשי האבות, אלא ודאי שכונת התורה בזכירת ספורי מעשי האבות העיקר הוא בא להשריש אותנו שנבחור לעשות גם אנו מעשים כאלו, ונוכל לעמוד בנסיונות כמו שנתנסו אבותינו וממילא עי"ז יועיל גם זכות אבות להטיב עמנו ולכפר על כל חטאינו, ויפה פרשתי בזה כוונת התפלה בר"ה ותראה לפניך עקדה שעקד כו' ולבסוף מסיים עוד הפעם ועקידת יצחק לזרעו היום ברחמים תזכור, ותמוה דתחילה אומרים לשון ראיה, ותראה לפניך עקידה ולבסוף אמר לשון זכירה ועקידת יצחק לזרעו תזכור, ועוד יקשה דהא רש"י ז"ל פירש ע"פ וזכרתי את בריתי יעקב למה לא נאמר זכירה אצל יצחק משום שאפרו צבור ע"ג המזבח ונראה לפניו ולא שייך לשון זכירה, א"כ איך אומר בכאן, ועקידת יצחק לזרעו תזכור הא אין שייך כאן זכירה כיון שאפרו צבור ע"ג המזבח ונראה הוא לעינים, ועוד מלת "לזרעו"' מיותר, הא יכול לומר תזכור לנו כמו שפתח זכרנו? ולדברנו יבואר הכל, שבתפלה הזאת אנו מבקשים מאתו יתברך להזכיר מעשי העקידה, על שני האופנים הנ"ל, א) שהוא ית' יסתכל באפרו של יצחק, ועי"ז יכבוש רחמיו כמו שכבש א"א את רחמיו, ויתנהג אתנו במדת הרחמים עי"ז, ב) שיזכיר גם אותנו לתת בלבנו הזכירה הנעלה הזאת שאבינו יצחק מסר נפשו על קדושת שמו יתברך, ומזה נתבונן גם אנו למסור נפשינו ומאודינו על קדושת השם ודבר זה יועיל אח"כ להזכיר לפנינו זכות אבות ביוה"ד, דכ"ז שאין אנו הולכים בדרכיהם לא תועיל זכותם וכנ"ל, וכיון שיש בזה שני מיני תפלות על שני ענינים, לכך משנה הלשון לכ"א כפי הצורך לפניו, לעומתו ית' "ותראו לפניך עקידה" כי אצלו אין שייך זכירה, באשר אפרו צבור ונראה, להכי מבקשים אותו שיראה את האפר הצבור, ולעומתינו אנו מבקשים, ועקידת יצחק "לזרעו" תזכור פי' שתתן הזכירה בלב זרעו שיתבוננו ע"ז וירצו לעשות גם הם כמעשיו, ולא שייך בזה כ"א לשון זכירה, דמאתנו נעלם האפר הצבור ואין אנו רואים אותו, רק אנו מבקשים שיתן בלבנו לזכור אותו, ופירוש התפלה יהיה אפוא כן, אנו מבקשים שיזכור לנו זכות אבות, אכן באשר כ"ז שאין אנו עושין כמעשיהם לא תועיל זכותם, לזה נסיים ועקידת יצחק לזרעו תזכור, שתסייע אותנו ע"ז גופא שנרצה לעשות כמעשי האבות, ואז ממילא תועיל זכותם להגן עלינו:

והנה המדרש הנצב בפתח הדרוש, שבא להורות אותנו הדרך הטוב במה נוכל לזכות לפניו ביוה"ד, לא מצא לנכון להזכיר אותנו על עשיית התשובה, חדא, מפני שזה דבר פשוט מבואר במשנה וגמרא שבלא תשובה גמורה אין יוהכ"פ מכפר, שנית, מפני שזה ודאי אשר בימים הנוראים הללו כל אחד יפשפש במעשיו ועשה תשובה לפי הבנתו ושכלו, ורק באשר כל אדם יחשוב שאין צריך אלא תשובה, ואם אך יתפלל ויצום ויבכה ויתחרט על מעשיו הרעים בטוח הוא שבודאי יזכה ביוה"ד, וע"ז בא המדרש להורות אותנו להשים לב לפרט אחד עיקריי, אשר האדם דש אותו בעקביו תמיד, והוא גורם לעכב התשובה, וזהו שנאת חנם ופרוד הלבבות דכ"ז שאין אחדות גמורה בתוכנו, לא יועיל גם התשובה לזכותינו ביוה"ד, וכמ"ש השל"ה הקדוש ע"פ חלק לבם עתה יאשמו, ופי' כן, דמלת "עתה" הוא לשון תשובה כמשארז"ל תנחומא פ' בשלח ע"פ ועתה ישראל, וע"ז אומר חלק לבם בשעה שחלק לב כל אחד מחבירו ואין ביניהם אחדות הלבבות, אז אפילו "עתה" פי' אפי' אם עושין תשובה ג"כ "יאשמו" דגם התשובה לא יועיל לזכותם בעת שאין אחדות ביניהם, והנה מראשי המדות אשר בהם הצטיין אברהם אבינו עד למאוד הוא האחדות, כי בלבו היה אוהב לכל הנברא בצלם, ובכל נפשו טרח לזכותם בגוף ונפש, ומאהבתו הגדולה לבנ"א טרח הרבה להחזירם למוטב ולהביאם תחת כנפי השכינה, כמ"ש ע"פ ואת הנפש אשר עשו בחרן, שהיה מגייר גרים מן העובדי אלילים, והיה יגע הרבה להכירם כח אלקית וזהו הטובה היותר גדולה להאדם, וכן מרוב אהבתו לבנ"א היה מקרב לכ"א בספ"י, ומילא מחסורם באכילה ושתיה, וכמ"ש ע"פ ויטע אשל, וכן אמרו ביתו של א"א פתוח היה לארבע רוחותיו ומכ"ז נראה בעליל אהבת האדם אשר הי' בלבו של אותו צדיק, ולכן קראהו חז"ל בשם "אחד", להורות שהוא היה מקור האחדות ואהבת הבריות, וזמ"ש המדרש בחלוקה הראשונה, אם תרצו לזכות לפני ביוה"ד תדעו שרק "באחד" שהוא אברהם אבינו שנא' אחד היה אברהם, פי' תתבוננו לעשות כמעשיו, להרחיק שנאה ופירוד מלבבכם ותהיו כולם כאיש אחד, אז רק אז תקובל תשובתכם לרצון, ואכן כ"ז שלא תסורו הנגע הזה מקרבכם או גם תשובתכם אינה רצויה, ורק "באחד" אם תחזיקו במעשי א"א שהוא מקור האחדות, אז תזכו לפני ביוה"ד ולא יהיה שום עכוב לקבלת התשובה לפני כסא כבודי:

ואמנם בתקון פרט הזה עדיין אין אנו בטוחים לזכות ביוה"ד, כי הא תינח בעבירות שבין אדם למקום שע"ז תשובה מכפרת, ורוב בני אדם שבים ומתודים ביוה"כ, אלא משום דתשובה בלי אחדות הלבבות לא יועיל, וע"ז מייעץ אותנו שנאחז במדת "האחד" ועי"ז תתקבל לרצון תשובתינו, אבל אכתי עבירות שבין אדם לחבירו מה תהא עליהם ל שע"ז אין תשובה מכפרת ואיזה סגולה תוכל להועיל גם לנקותם מן החלאה הזאת, ע"ז בא המדרש להורות בחלוקה השניה זכרון תרועה זה יצחק, פי' דזכירת מעשה הזאת תועיל הרבה להתם גם פשע הזה, ויבואר עפמ"ש חז"ל (שבת פ"ט) לעתיד יאמר הקדוש ברוך הוא לא"א בניך חטאו כו' אמר לו ליצחק בניך חטאו כו' פלגא עלי ופלגא עלך ואת"ל כולם עלי הא קריבית נפשי קמך ע"כ, ופי' שם המהרש"א ז"ל כוונת יצחק באומרו פלגא עלי ופלגא עלך כך, שמחצה העבירות מחלק שבין אדם למקום, הוא עלך, ופלגא השנית מחלק שבין אדם לחבירו, זהו עלי, ואת"ל כולם עלי, פי' שכל העבירות המה מסוג שבין אדם לחבירו הא עקידית קמך וא"כ יועיל זה לכפר עיי"ש, וצריך טעם ע"ז למה יועיל מעשה העקידה לכפר דווקא עוונות שבין אדם לחבירו, ויבואר זה עפמ"ש (קהלת) וראיתי אני את כל עמל גו' כי היא קנאת איש מאת רעהו, ופירוש הפסוק, שכל העמל והעול הנעשה בין אדם לחבירו, האב שבכולן, הוא קנאת איש מאת רעהו, כי ע"י הקנאה תצמח כל ענפי החטאים שבין אדם לחבירו כמבואר בספרי מוסר, דרק קנאה הוא האב לכל מדות הרעות וחטאי בני האדם, והנה בנסיון העקידה מצינו לרז"ל (מד"ר פ' וירא) שהשטן הלך מתחלה לאברהם ורצה לרחקו מאותו מעשה באמור לו סבא סבא איבדת את לבך בן שניתן לך למאה שנה אתה הולך לשוחטו, א"ל אברהם על מנת כן כו', וכיון שלא הועיל אצל אברהם, בא אצל יצחק ואמר לו ברא דעלובתא הולך הוא לשחיטה א"ל יצחק ע"מ כן, א"ל א"כ כל אותן הפרגיות שעשתה אמך לישמעאל שנאוי דביתך ירותא (פירוש שכל הפרגיות ודברים הטובים שהכינה אמך ישאר בירושה לישמעאל שנאוי הבית) ואתה אינך מכניס בלבבך כו', לישנא בישא כד לא תיעול כולא תיעול פלגא (פי' משל הוא בפי הבריות דבר לשון הרע אע"פ שאינה נכנסת כולה בלב המקבלה מ"מ החצי נכנסת) הדה"ד ויאמר יצחק לאברהם אביו ויאמר לו אבי אבי, למה אבי שני פעמים כדי שיתמלא רחמים עליו ע"כ במד"ר, הרי לעינינו שכל כרכורי השטן אצל אברהם ויצחק להרחיקם מאותו מעשה לא הועיל כלום עד שהזכיר ליצחק, כי ישמעאל שהוא היה השנאוי הוא יורש הכל ויעלה לגדולה, אז רק אז נפל הקנאה בלב יצחק אבינו, עד שהתחיל להתחרט על הענין הקדוש וביקש מאביו שיתמלא רחמים עליו, ואפשר לומר שמזה הטעם הסכימו שניהם אח"כ לעקוד את יצחק ביד וברגל, כי לכאורה אינו מובן איזה צורך היה לעקוד את ידיו כיון שרצו שניהם בלב שלם, ודבר זה יוכל חלילה להקטין הנסיון לומר שלא היה זה מרצון גמור של יצחק, רק מוכרח היה בשביל שהיה עקוד, אכן לדברינו יש לומר שכיון שראה אברהם אבינו כי יצחק התחיל להתחרט עד שביקש מאתו שימלא רחמים עליו, היה מתיירא פן אח"כ בעת מעשה מחמת ביעתותא דמות אפשר יתנחם עוד יותר ולכן הסכים לעקוד אותו, ואפילו לדברי המדרש שיצחק ביקש ג"כ שיעקדנו, י"ל שהיה הוא מתיירא פן אח"כ לא יוכל להתגבר על יצרו, ולכן ביקש מאביו שיעקוד אותו בכדי שלא יוכל שוב לחזור, וא"כ בא וראה כמה גדול כחה של קנאה עד שגם בארזים נפלה שלהבת הקנאה, וגם בחיר האומה לא היה בטוח בעצמו שיוכל להנצל מזה עד שהוצרך לעקוד ידו ורגלו בכדי שלא יוכל לחזור, ובכן אפוא כאשר יבוא הקב"ה לראות ברעות בני האדם, איך כולו מלא קנאה ושנאה, אם יזכור לנו מעשה העקידה יהיה זה למוד זכות גדול על כל העוונות שבין אדם לחבירו, אשר כולם נובעים ממקור הקנאה, כי ממעשה הזה ניכר אשר דבר קשה הוא שאי אפשר להנצל מזה, וגם יצחק היה מתיירא הרבה פן לא ינצל מזה, וא"ש מ"ש המהרש"א שיצחק היה מועיל לכפר עוונות שבין אדם לחבירו פי' לא שיועיל זה לכפר, אלא שזה יועיל שלא יוכל להגדיל ערך החטא, באשר קשה מאוד להנצל מזה:

ובדברינו יש מקום לפרש עוד איזה דקדוקים בתפלת ר"ה זולת מ"ש לעיל, בתחלה אמר ותראה לפניך עקידה שעקד "אברהם" הזכיר נסיון אברהם, ומסיים ועקידת "יצחק" לזרעו ברחמים וכו' הזכיר נסיון של יצחק, גם מלת "ברחמים" מיותר כי איך אפשר שיהיה זכירה הזאת שלא ברחמים, ובדרך כלל אינו מובן מה שמזכיר כלל ספור "העקידה" דהא זה שצורך היה לעקוד אותו בידו ורגלו מקטין הנסיון, וטוב יותר שלא להזכיר זה כלל, כ"א להזכיר מה שרצה לשוחטו, ואכן לדברינו יבואר, דבאמת שני פרטים טובים יצמח לנו דווקא ממעשה העקידה, א' דרק מזה היה ניכר גודל נסיונו של אברהם שכבש רחמיו מבן יחידו, דמתחלה אע"ג שהסכים לשוחטו, לא היה ניכר מזה עוד כבישת רחמיו, באשר יצחק לא ביקש עוד שימלא רתמים עליו, וגם יצחק הלך לשחיטה בנפש חפיצה, ורק אח"כ כאשר יצחק אמר לאברהם אבי אבי ונתכוון בזה לבקש מאתו שיתמלא רחמים עליו, והוא כבש רחמיו וגם הוסיף עוד לעקוד אותו שלא יוכל עוד לחזור, רק בזה נשתלם גודל נסיונו איך שכבש רחמיו, ב', שמעשה העקידה יועיל להקטין ערך חטאינו ומדותינו הרעות, וזהו דוקא ממעשי העקידה, שמזה נראה אשר ע"י זכירת השטן מגדולת ישמעאל התחיל לבקש רחמים, א"כ נראה מזה שדבר קשה הוא כ"כ עד שגם יצחק התאמץ איך להנצל מזה. והנה בתפלה הזאת אנו מכוונים על שני עניינים הנ"ל, אחד אנו מבקשים שיכבוש ה' רחמיו ולא יכעוס עלינו ויגולו רחמיו על מדותיו, ולכך לענין זה אנו מבקשים שיתראה לפניו זכות אברהם במעשה העקידה, כמו שכבש רחמיו מבנו, כן יכבשו רחמיו את כעסו מעלינו. ולענין זה שייך להזכיר נסיון אברהם, ולבסוף אנו מבקשים בקשה אחרת, היינו שבשעה שיפקוד עוונות בני אדם ומדותיהם הרעות, אז יראה להקטין זה, ויזכור כי עפר הם בחייהם, וטבע החומר היא בעוכרם, ולענין זה מבקשים אנו "ועקידת יצחק לזרעו תזכור", פי' בשעה שאתה רואה עוונותיהם תזכור להם עקידת יצחק, איך שגם הוא היה קשה מאוד לפניו להנצל ממדה הזאת ואיך יצדקו קרוצי חומר מגושמים כמונו, וא"ש מה שנאמר כאן "לזרעו" פי' שתשים מעלת יצחק לעומת מעלת זרעו ותראה שגם הוא לא נצול מזה, ואיך נוכל לצדוק אנחנו, וגם יובן מה שמסיים ברחמים, כי באמת מזכירת מעשה יצחק יש אליה וקוץ, בצד אחד, יקטין הנסיון, כי מזה נראה שבלבו התחיל להתנחם, ובצד השני יש מעלה גדולה לפנינו, כי מזה יוקטן ערך חטאינו, ולזה אנו מבקשים שזכירה הזאת יהיה ברחמים, פי' שיתבונן רק לצד הטוב שיש בזה, וזמ"ש במד"ר הנ"ל בחלוקה השניה, זכרון תרועה, זה יצחק, פי' שזכירה הזאת, יהיה מועלת להקטין עוד ערך עוונות שבין אדם לחבירו, וא"כ יש עצה ג"כ איך להנצל גם מחטאים אלו:

ואף אם אמנם מעתה יש לנו עצה גם על עבירות שבין אדם לחבירו, מ"מ יש עוד ענין אחד אשר כ"ז שלא נתאמץ לתקנו אין אנו בטוחים עוד לזכות ביוה"ד, באשר שעוון הזה אין בכח תשובה לכפר, והנה בשני העצות הקודמות, באחד שהוא אברהם, זכינו שתשובותינו תתקבל לרצון ולא יהיה שום עכוב, ולא יועיל זה כ"א בדברים שבכח תשובה לכפר, רק שמחשש שלא יתעכב התשובה ע"ז מועיל סגולת האחדות, שהתשובה לא תתעכב, אכן יש עוד חטא נורא אשר אין בכח תשובה לכפר, ומה יועיל ע"ז סגולת האחדות, והוא עון חלול השם כמבואר בסוף יומא דאין תשובה ויוהכ"פ מכפרים ע"ז, וע"ז ידוו כל הדווים, דמלבד שחטא חמור הוא כ"כ, עוד נקל מאוד להכשל בו, עד שכמעט קשה מאוד להמלט מזה, דבשאר עבירות חמורות, שהדבר יש בו איסור מצד עצמו, ואסור לכל אדם, יוכל האדם להמלט מזה מחומר האיסור, אבל עון חלול השם, ה"ד כגון אנא דשקילנא בישרא ולא יהיבנא דמי וכה"ג עוד כמה דברים כאלה, אשר הדבר מצד עצמו מותר הוא, ורק לפני איש כזה יש בו איסור, וכל אחד לפי מעלת חכמתו מחויב להזהר שיהא כל דרכיו ומעשיו והנהגתו ואפילו דבורו מצומצם לפי מעלת חכמתו, ואם עושה דבר כזה אשר לפי רוב חכמתו לא נאה כן, הרי הוא מחלל השם, אע"ג שלאדם אחר הקטן ממנו בערכו לא היה בזה שום איסור, ומחמת שעון הנורא דחלול השם אינו דומה לכל אדם ולזה מותר ולזה אסור, משו"ה נכשלים בה כל בני האדם, כי יחשוב שאין בזה שום איסור, אחרי שהשני יעשה כן, ועוד לפעמים יסיתנו יצרו בטענה כזאת כי הזהיר בדרכים כאלו הוא משום יוהרא וגאוה, כי אחרים יהללוהו, ומה איכפת לי אם אעשה כן, כיון שמן הדין אין אסור, רק בפני הרואים שיראו כי הנני מבזה עצמי לעשות דבר שאינו לפי כבודי, האם גם זה לעון יחשב אדרבה הרי מתרחק אני עי"ז מגאוה ומהלול בני האדם, ולכן מחמת כל אלה יפול האדם בפח העון הנורא, ובכדי להנצל מעון הזה נתן לנו המד"ר הנ"ל העצה להתבונן במעשה יעקב אבינו, כי בא וראה איך מסר יעקב אבינו את נפשו ע"ז רק שיהיה שמו חביב ורצוי לכל, דהנה כפי המבואר במד"ר פ' וישלח, שהמלאך אשר נאבק עם יעקב היה זה שרו של עשו, ויעקב נצח למלאך כמ"ש שם איני יודע מי נצח את מי אם המלאך ליעקב, או יעקב למלאך, כאשר אמר ויאבק איש עמו הוי מי נתמלא אבק האיש שעמו, הרי שיעקב נצחו לשר של עשו, ובכ"ז לא הניחו מאתו והוסיף עוד להלחם עמו, עד שבסוף גבר המלאך ותקע כף ירכו, ובשביל איזה מטרה נלחם עם המלאך ולא רצה להניחו, הנה מבואר בקרא שאמר לו, לא אשלחך כי אם ברכתני, ימה היה הברכה שברכו, לא בממון ולא בגבורה, רק אמר לו אח"כ לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל, הרי מבואר לפנינו מטרת מלחמתו עם המלאך, דהנה עשו אמר לו, הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים" וא"כ בעבור מעשה הברכות והבכורה שלקח מאתו קרא לו בשם של גנאי שרק עקב ורימה זה ממנו במרמה, משו"ה רצה יעקב אבינו להסיר חרפת שמו שקרא לו עשו, ומסר נפשו להלחם כ"כ עד ששרו של עשו הוכרח להודות שלא היה זה במרמה, ולא יקרא שמו יעקב עוד, וא"כ התבוננו נא היטב ברעיון הזה, הן יעקב אבינו ידע בוודאי כי מצד הדין אין שמץ עין בלקיחת הבכורה, דמרצונו מכרו לו, וכן לקיחת הברכות היה זה ברצון ה' בעצמו כמו שנאמר לרבקה בנבואה ורב יעבוד צעיר, ולא היה לו לפחוד מחשש איסור, ובכ"ז באשר עי"ז קראוהו בשם לא נאה לכבודו, מסר נפשו ע"ז להחליף שמו, וזמ"ש המדרש "מקרא קודש" זה יעקב, פירוש שיעקב מסר נפשו לא מחשש איסור, רק שלא יהא שמו מבוזה ומחולל בפי עשו, ויקראוהו בשם קדש, להסיר חרפתו מאתו, ומזה נוכל להתבונן, איך שכל אחד מחויב לטרוח עצמו, שיהא שמו קודש ולא יהיה מחולל ומבוזה בעיני הבריות לומר עליו כמה מגונה מעשיו ודרכיו, אף שהוא בנפשו יודע שאין בזה שום חשש עון, מ"מ מחויב הוא להסיר חרפתו מעיני הבריות ג"כ, ומעתה נתבאר כל המדרש, באם נרצה לזכות ביוה"ד, אז עלינו להתבונן בשלשה אלה, "באחד" שהיא מעשי אברהם אבינו, וזה יועיל שלא תתעכב תשובתינו, "זכרון תרועה" זה יצחק, להקטין ערך עונות שבין אדם לחבירו, "מקרא קדש" זה יעקב לתקן וליזהר בעון חלול השם וע"י כל החוט המשולש נזכה ביוה"ד וזמש"ל:

תוכן העניינים

מצח אהרן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה