מצח אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין
מצח אהרן - דרוש טז
ורב חסד היכי עביד ר' אליעזר אומר כובשו (כף המאזנים של זכות ומכריעין העונות פרש"י) שנאמר ישוב ירחמנו יכבוש עונותינו, ור' יוסי ב"ר חנינא אומר נושא (כף העון) שנאמר נושא עון ועובר על פשע (ר"ה י"ז):
בכדי להבין מליצת חז"ל וחדותם נראה לי בזה כך, שני אנשים התערבו בערבון, אשר יאכל כל אחד דבר שמשקלו יהי' חמשה ליטרות, ולקח אחד מהם חמשה ליטרות לחם יבש ואכלם, והשני בחר לו למאכלו דבר מאוס ומשוקץ, אשר כל עין רואה אותו שקץ תשקצנו, כגון שמן ריצין, והנה אף ששניהם אכלו משקל שוה בכמותו, בכ"ז ודאי שכחו וגבורתו של השני עדיף ביותר כי הראשון אף שהי' שבע ולא רצה לאכול, מ"מ גם התנגדות בטבע לא הי' לו, אבל השני הי' לו גם שקוץ גדול נוסף על כמות המשקל, ומה מאוד יגדל ההבדל בין שניהם, אם אחד יאכל דבר החביב מאוד ויש לו כח המושך, הנה בזה אין גבורתו גדול כל כך אף שהמשקל כזה הוא יותר מכדי שביעה, מ"מ רווחא לבסומי שכיח, ומחמת גודל חביבות המאכל הי' ביכולתו לאכול הרבה יותר מכפי צורכו, והשני שאכל דבר המשוקץ ביותר, בזה הראה פי שנים בכחו לאכול משקל גדול ביותר מן הרגיל וגם דבר המשוקץ, ודאי שכח השני תגדל הרבה יותר, והנה במשפט העליון, לפי המסופר לנו מחז"ל, באם יש לאדם רוב זכיות ידין תיכף לחיים, באשר מזה ניכר כי זה האדם יש לו נטיה ביותר לילך אחר דרכי ה', ובכן קרוב הוא לשכר אם ישאר בחיים, ויסגל עול מצות ומע"ט, ואם יש לו עונות מרובות על זכיותיו, וניכר מזה שיש לו נטיה לסור מדרך ה', ובכן טוב לפניו המות מחיים, דאם יחיה עוד ירבו עונותיו, ולכן ישפט למיתה, ואמנם באם הוא עומד מחצה על מחצה, אז יפול ספק גדול אצל מלאכי מעלה, אם לדונו לחיים או למות, באשר לא ידעו נטיית האדם לאיזה צד תגבר, ומה טוב לפניו ביותר המות או החיים, ואמנם זה יצדק אצל מלאכי מעלה אשר נאמר עליהם ורגליהם רגל ישרה, פי' שאין להם שום ידיעה מהתגברות היצר, באשר אין להם יצה"ר, לכן שפיר יפול ספק אצלם, איזה כח תגדל ביותר בקרב האדם הזה, ואמנם באמת ה' היודע יצרנו הרע הבוער בקרבנו להפילנו ברשת העונות, ולכל דבר האסור עומד במעלה עליונה ודרך רשעים צלחה מאוד, ולהיפך לכל דבר מצוה יש כח הדוחה, אשר היצר ממאס זאת מאוד וישפיל עד התהום את כל רודפי צדק מבקשי אמונה, וא"כ הכי נוכל לדמות כח מחצה המצות למחצה העונות, אף שמספרם ומשקלם שקול כהדדי, מ"מ לזה יש כח המושך, ולזה כח הדוחה, וא"כ ודאי שהאדם יש לו נטיה עצמיית לילך בדרכי ה', דלולי זה הי' צריך להיות אצלו עונות מרובות, וז"ש הגמרא במליצתה הנשגבה, דבמחצה על מחצה מטה כלפי חסד, והיכי עביד, ר"א אומר "כובשו" פי' שכובש כף המצות לצד מטה להראות בזה שפל המצב של המצוה ועושיה אשר מושפלת עד שאול תחתיה, ור' יוסי ב"ר חנינא אומר "נושא" פי' מגביה כף העונות להראות בזה איך דרך רשעים צלחה בעוה"ז ושלו כל בוגדי בגד ובמעלה היותר עליונה עומדים העונות עם עושיה, וא"כ היכי נוכל לדמות כחו של זה לזה, ובודאי יש לו נטיה וכחו יפה לעבודת ה', זה הוא הזכות והחסד אשר ילמוד עלינו ה' ברחמיו. זה מה שנראה לי בכוונת הגמרא בדרך הדרוש עפ"י פרש"י ז"ל, "דכובש" הוא שמשפיל כף הזכיות, ואמנם לפי הפשט נראה לי לפרש בענין אחר, באופן מחודד קצת:
דהנה לפרש"י "דכובש" הוא שמשפיל כף הזכיות לצד מטה, קשה לי מאוד, דמאיזה קרא יליף זה, ,מישוב ירחמנו יכבוש עונותינו", וכבישה גבי עונות כתיב מפורש, והיכי נפרש דכבישה קאי על כף המצות, ועיין ברש"י שנראה שרמז ע"ז קצת, ולכן נראה דודאי "כובש" קאי על כף העונות כמו שמפורש בקרא, והאי "כבישה" אין פירושו "משפיל" כפירש"י אלא מלשון כבישה במכבש (איין פרעססען) בל"א. ויבואר עפמ"ש (ב"מ דף פ') השוכר את החמור להביא חיטין והביא שעורין, תבואה והביא תבן חייב מפני שהנפח הוי תוספת, הרי בהדיא דבדבר שמשקלם שוה, אם באחד הוא הנפח מרובה יכביד בזה, וזה כוונת הגמרא גם כאן, דבעת שהעונות והמצות הם מחצה על מחצה, ומשקלם שוה, אז יעשו עמנו הקב"ה חסד הזה, שיכבוש העונות היטיב (פרעסט איין) ועי"ז יתמעט הנפח שלהם, והמצות ישארו כמו שהיו מונחים עד עתה, וא"כ נפחם הוא יותר הרבה מנפח העבירות, והנפח הוי תוספת להכריע כף העונות, וזמ"ש "כובש" פי' שכובש כף העבירות ויוקטן הנפח וזה כפתור ופרח בעז"ה: