אור ברסלב
מצח אהרן חלק א מצח אהרן - דרוש טו

מצח אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין

מצח אהרן - דרוש טו

מצח אהרן - דרוש יד

קח לי שני גדיי עזים טובים, טובים לך וטובים לבניך, טובים לך, שעל ידן אתה נוטר את הברכות, וטובים לבניך שע"י מתכפר להן ביוהכ"פ. (מד"ר תולדות ובילקוט שמעוני):

כתוב בתורה, בנים אתם לד' אלקיכם לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת (פ' ראה) ויש להבין השייכות שהקדימה תוה"ק להודיע שבנים אתם לד', לפני האזהרה דלא תתגודדו על מת, ונראה דתוה"ק כוונה בזה להשריש בלבותינו יסוד אמונה ועיקר גדול לאדם, והוא שידע כל אדם אשר מפי עליון לא תצא הרעות, רעות החלטיות, רק כל הרעות והצרות אשר יקרו להאדם הכל הוא לטובה לפניו בכדי להטיב אחריתו, וכמ"ש מקרא מפורש (פ' עקב) למען ענתך ולמען נסתך להטיבך באחריתך, ושמחמת זה הטעם גופא אסור לאדם לבעט ביסורין חלילה ומחויב לקבלם בשמחה כמו ששנינו במתני' דברכות חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, דמפני שכל הרעות אינם רק רעות מדומיות, ובאמת הם לטובה גדולה לאדם בכדי שע"י היסורין יתמרקו עונותיו, להכי ודאי שמחויב לקבל בשמחה, והאדם המבעט ביסוריו, מסתמא חושב שהרעות המה רעות החלטיות, ירופף בזה יסוד גדול באמונת דרכי ה' והשגחתו, והיסוד הזה הנחוץ מאוד לקיום האדם ג"כ, כי עי"ז לא יתפעל ביסורים העלולים לבוא ויקבל כל מקרי ופגעי הזמן בשמחה, באה תוה"ק ללמד אותנו בהקדמה הקצרה הזאת, דהנה החלוק בין תאר "בנים" לתאר "עבדים" כן הוא, עשיר גדול שיש לו בן יחיד, אז אם הבן יתנהג כשורה, ויציית לקול הורים ומורים אז לא יחסר כל טוב לו, יאכל עם אביו הגביר על שלחנו ממשמני מאכליו, ומיין משתיו ישתה, מלבושיו מכובדים כראוי לבן עשיר, וזה ודאי אשר לא ינוח שבט עברת אביו על כתפו להכותו, כי למה ילקהו על חנם אכן אם הבן יטה עצמו קצת לדרך עקלתון, אז יניח שבטו עליו להכותו מכת לחי וכדומה, ואם באלה לא יוסר, יפשוט מלבושיו הטובים מעליו, או יגרשהו מעל שולחנו לימים אחדים, עד שיתנחם לשוב מדרכו הרעה וישוב לשולחן אביו כבראשונה, הנה זאת היא מדת האב עם בנו, אבל מדת האדון עם עבדו היא להיפך, כי בעת אשר העבד עושה רצון אדונו והאדון מקבל הנאה ממנו, ואינו רוצה להפטר ממנו ולמוכרו לאחר, אז יאכילהו במאכלים פחותים וגסים, וגם מלבושיו גרועים ופחותים כראוי לעבד, ומעולם לא ראינו אשר האדון יאכיל לעבדו לשונות בחרדל ויעשה לו מטעמים מיוחדים, כן לא ראינו שילך לחנות ליקח בגדים טובים בעד עבדו על החג, וזהו רק אם האדון אינו חושב למכרו, כי הוא בעצמו ימצא בו קורת רוח, לכן אינו חושש לפטמו בכדי שיתראה יפה תואר ושימצא חן בעיני רואיו, אמנם אם האדון אינו מקבל שום הנאה מעבדו עד שנמאס בעיניו ורוצה למוכרו לאחר, אז במכוון, יפטמהו מקודם כמה שבועות במאכלים טובים בכדי שיתראה שמן ויפה, גם ילבישהו במלבושים חשובים כדי שימצא חן בעיני הבריות ויקפצו עליו זביני, הרי דענייני הבן והעבד אינם שווים זה לזה, דאם בן אינו עושה רצון אביו, יגרשהו מעל שולחנו ויפשיט בגדיו מעליו, ואצלו נחשב זה שפיר לקנס ולנכיון, דאם היה נוהג עמו כשורה, אז מהראוי היה שיאכל על שולחן אביו ממבחר מאכליו, ולכן נחשב הגרוש לקנס, לא כן בעבד לא נוכל לחשוב הגרוש מעל השולחן לקנס, באשר בלא"ה מקומו אחורי התנור והכירים לאכול שם הבצלים והאבטיחים וללקק המותר מקערות בעה"ב, ובאשר רוצה למוכרו לאחרים, משו"ה מוכרח הוא להלבישו ולפטמו בכדי להמשוך עיני הבריות עליו:

וכן הוא הענין אצלנו, כי אנחנו נחשבנו בנים למקום, וכל ישראל בני מלך מ"ה הקב"ה, ואם היינו הולכים בדרכיו ית', אז היינו אוכלים משולחן גבוה וכל טוב לא יחסר לנו, וגם שום שוט שוטף לא עבר על ראשינו, כי מי יעיז להכות בן מלך? ולכן בשעה שנסור מדרכיו הטובים, יגרש אותנו משולחנו הטהור, גם יגרה עלינו את הדובים להכותינו על לחיינו ונחשב זה לנכיון גדול ולכפרת עון, באשר בלא"ה מהראוי היה שיגיע לנו כ"ט, ולכן היסורים והצרות לזכות גדול יחשב, כי עי"ז יתמרקו כל החטאים ואז יקבל אותנו על שולחנו ויוסיף ידו שנית לגאלנו, וכל החסד הזה הוא רק מחמת שאנו נקראים בנים למקום, משא"כ אם היינו נחשבים אצלו כעבדים, היה מתנהג עמנו להיפך, בעת שלא היינו עושים רצונו, אז האכילנו כל טוב והיה מזריח עלינו שמש ההצלחה בכדי שיקפצו עלינו זביני, שכל האומות יחפצו בקרבתנו, לקבל אותנו תחת צל כנפיהם, וכאשר היינו מעורבים בהם, אז לא היה תקוה חלילה לעולם להטיב אחריתנו, אבל מפני שבנים אנחנו והבטיח אותנו, כי כאשר ייסר איש את בנו ה' מיסרך, משו"ה בעת שאין אנו עושים רצונו, הרי אנו דווים וסחופים קרועים ובלואים, וכל האומות ירחקו אותנו מעל פניהם, וצא טמא יקראו לנו, וזהו הכל בכדי להטיב אחריתנו, וכן הוא להדיא במד"ר פ' עקב, וז"ל אמר הקב"ה לישראל בני לא תהיו סבורים שאני עושה אתכם כעבד שאדונו מבקש למכור אותו קורסין בכל מה שמוצא פי' קורסין, דרך אדנות ולפיכך מאכילו ומשקהו כדי שיהיה גדול ושמן ויפ"ת עיי"ש בפי' מת"כ] אלא כך אני מביא עליכם יסורין עד שתכינו את לבבכם אצלי, א"ר אחא בשבועה נשבע הקב"ה שלא יניח את ישראל לעולם כו' ועד היכן אני מייסר אתכם עד העקב עכ"ל, הרי כדברנו דאינו מתנהג עמנו כמדת האדון עם עבד להאכילו ולהשקותו בשעה שרוצה למוכרו, רק להיפך ייסר אותנו ביסורים כדי שיתמרקו חטאינו ואז ישיב אותנו כבראשונה וזהו כמדת הבן וכנ"ל: רעיון זה אפשר להמליץ בכתוב (הושע, ב,) והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי, והוא דהנה אנחנו מתפארים נגד שאר האומות כי אותנו בחר יה לשרת אותו, ואנחנו עם סגולתו, ואמנם האומות יתמהו וישאלו ע"ז, איך יוכל להיות שאתם עם הסגולה אשר בחר אלקים מכל העמים, וא"כ מדוע אתם שפלים ונבזים יותר מכל האומות א ואם תאמרו שזהו משום דאין אתם עושים רצונו, א"כ להיפך היה צריך לעשות, להטיב לכם כ"כ עד שתמצאו חן בעיני כל העמים ויקחו אתכם תחת צל כנפיהם כי זוהי המדה במי שיש לו עבד שאינו עושה רצונו, וזהו והיה במקום אשר יאמר להם פי' לישראל לא עמי אתם, שע"י רוב הצרות שיבואו עליהם יוכיחו מזה אשר לא עמי אתם "יאמר להם", פי' להשואלים, תשיבו כזאת "בני אל חי" פי' שאנחנו בנים למקום, ובבן, המדה הוא להיפך, שבזמן שאינו עושה רצונו מיסרהו ביסורים עד שיכין לבו לחזור בתשובה ואז יקבלהו:

ויישבנו בזה ג"כ קושיות מהרש"א (חגיגה ד"ה) דאחוי לי' ההוא צדוקי לריב"ח עמא דאהדרינהו מארי לאפי' מיני' אחוי לי' עוד ידו נטויה עלינו, והק' מהרש"א דהא הך קרא כתיב גבי פורעניות (ישעיה, ט,) בכל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטויה, ולדברנו לק"מ דזהו גופא החסד הגדול במה שהוא ית' חושש להסיר בדילנו וסיגנו ולא ישליכנו מעל פניו, א"כ מכל מה שמיסרנו ביותר, מזה גופא מוכח דעוד ידו נטויה לקבצנו ולגאלנו שנית וכנ"ל בשם המדרש דנשבע הקב"ה שלא יניח אותנו בין האומות רק ייסרנו עד העקב עד שנכין לבנו לתשובה, וזה היה הווכוח בין ריב"ח עם הצדוקי, דהצדוקי אחוי לי' עמא דאהדר מארי לאפי', פי' הוא החזיק את ישראל כעבדים, ולכן קראם בשם "עם" ולהקב"ה בשם "מארי" ומזה הוכיח שאין אנחנו עם סגולה, ואמנם ריב"ח אחוי ליה כי עוד ידו נטויה להטיב אותנו כמדת הבן וכנ"ל, וכן במד"ר פ' אמור ע"פ תודיעני אורח חיים, אמר דוד לפני הקב"ה, תודיעני באיזה פילון מפולש לעוה"ב אמר הקב"ה לדוד אם חיים אתה מבקש יסורים אתה צריך, כדכתיב ודרך חיים תוכחות מוסר, וכן בילקוט שה"ש ע"פ הנך יפה דודי אף נעים, אף שאתה מביא יסורים עלינו, נעים הוא שאנו עושים תשובה על ידן:

וכ"ז תודיענו תוה"ק במה שהקדימה "בנים אתם" לפני הלאו דלא תתגודדו, דהנה אם יכריחו אדם בריא בכל אבריו, שישתה סמים חריפים ומרים מאוד, ודאי שיצטער מאוד בשתיתם, ומכ"ש אם יעשו בו אפעראציע לחתוך אחד מאבריו, אז אין קץ לצערו הגדול, באשר בריא אולם הנהו, והייסורין הגדולים שיסבול, בחנם הם ואין לו גמול על צערו, משא"כ חולה הנוטה למות, יקח הסמים בשמחה, גם יניח לחתוך בשרו מרצונו, ועוד יסובב וינוע לעיירות הגדולות ויאבד ממון רב בכדי לחתוך ידו או רגלו ממנו, באשר היסורים האלה הם רפואתו ועל ידן יפדה עצמו מן המיתה, ולכן כאפס ואין הצער הזה לעומת צער המיתה, הרי דבשעה שיוכרח לקבל יסורים דרך עונש וקנס ימאן ויצטער, משא"כ דרך רפואה לא יצטער מאומה, כן הדבר הזה, אצל האומות הקדמונים היה חק להתגודד ולשרוט בבשרם ולקרוח קרחה על מת, מחמת רוב הצער, ואמנם להם ראוי שיצטערו על מת, באשר היסורים היותר גדולים אשר לאדם, לראות במיתת בניו רח"ל, ואצלם היסורין הללו בחנם הם, כי היסורין לא ימרקו עונותיהם, ולכן כדאי וראוי הדבר שיצטערו על מת, אבל אנחנו, הלא בנים אנחנו למקום, והיסורין שלנו הוא כאשר ייסר איש את בנו לרפאות אותנו מתחלואי עונותינו, וא"כ אסור לנו לצער עצמנו בקבלת היסורים, ואדרבה עוד מחויבים אנחנו לקבלם בשמחה ולהודות להקב"ה על רוב הטובה שיעשה עמנו לרפאות אותנו ולפדותנו מיסורי גיהנם ע"י יסורים כאלו אשר כאפס ואין יחשבו מול יסורי עולם העליון, וכן איתא להדיא בתנחומא פ' תצא, ע"פ אשרי הגבר אשר תיסרנו גו', אמר ראב"י צריך אדם להחזיק טובה להקב"ה בזמן שיסורין באים עליו כו' שנאמר כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה, וזהו שהודיענו תוה"ק "בנים אתם" ומשו"ה "לא תתגודדו ולא תשימו קרחה למת" פי' אפי' על מת שהוא מן היסורים היותר גדולים ג"כ אסורים אתם להצטער ולקרוא תגר ע"ז באשר היסורים האלה ירצו אתכם למקום וכמ"ש שם בתנחומא, וכאב את בן ירצה אמר ראב"י אם מת לאדם בן לא יהא קורא תגר שהבן מרצה אותו להקב"ה כו' אר"ח בר אבא ומה מי שמקיים מצות שלוח הקן נאמר בו למען ייטב לך, אדם שמת בנו עאכ"ו שיכפר לו, ומזה הטעם אחז"ל שכל המתאבל על המת יותר מדאי על מת אחר הוא בוכה, מחמת שאנו בנים למקום, מחויבים אנו לקבל באהבה, וכל המצטער מראה בעצמו שאינו מאמין חלילה בזה שיסורים ממרקין עונותיו, ולכן על זה גופא ראוי לעונש, ויוצא לנו מזה דמפני שאנחנו נקראים בנים, לכן כל היסורים שנסבול בעוה"ז לטובה גדולה יחשבו לנו, זוהי ההקדמה שאנו צריכים לבאור הדרוש הזה ושמור ההקדמה הזאת:

והנה בענין הברכות שלקח יעקב מאביו במרמה מלבד קושיות המפרשים אשר העירו בזה, א) מה ראה יצחק לברך דוקא לעשו ולא ליעקב ל הרי גם הוא ידע שיעקב הוא יותר צדיק מעשו כדאיתא במד"ר ע"פ הקול קול יעקב, דמשום שאמר יעקב, כי הקרה ה' לפני הכיר בו שהוא יעקב, מדשגור שם שמים בפיו דלעשו לא היה שגור ש"ש, ב) דהנה הטעם מה שרבקה רצתה דוקא להיפך שיעקב יקבל הברכות, הוא משום שנאמר לה בנבואה ורב יעבוד צעיר, ומזה ידעה שרצון ה' הוא שיעקב יקבל הברכות, וא"כ יקשה מדוע לא הודיעה רבקה ליצחק שכך נתגלה לה בנבואה ובודאי היה ממלא יצחק רצונו ית' בזה, וכי חלילה חשוד הוא יצחק לעבור על רצון ה'? ג) למה רצה גם הש"י שיעקב יקבל הברכות במרמה ע"י טעות ושגיאה, הלא טוב היה ביותר שיצוה להדיא ליצחק לברך את יעקב. ואנכי מוסיף עוד להקשות בזה פליאות עצומות להמדקדק היטב בדברי הכתובים, א) דכאשר אמרה רבקה ליעקב שילך הוא לקבל הברכות, טען יעקב, "אולי ימושני אבי" לא חשש כ"א לסימן הידים אשר זהו אפשר להחליף כמו שהיה באמת אח"כ שהחליפה בהלבישה אותו עורות העזים, ומדוע לא חשש ביותר לסימן הקול, שקולו הוא משונה מקול עשו, שזהו סימן שא"א להחליף בשום אופן א ב) לפי חששת יעקב על המשוש, היה לרבקה להשיבו תיכף כי תתקן חשש הזה ע"י הלבשת עורות העזים, ולא היתה נצרכת עוד לשום דבר, כי כל החשש שלו היה בטל ע"י תשובה זאת, ואמנם היא דחתהו בדברים אחרים, לאמר עלי קללתך בני, וגם אח"כ לא מצינו שהשיבה לו כזה, רק הכתוב מספר שעשתה לא כן, הלא טוב היה לה להודיעו מזה תיכף ג) אינו מובן כלל התשובה, עלי קללתך בני, האם יוכל אדם ליקח עליו קללת חבירו מרצוני? והתרגום בא לתקן ופירש עלי אתאמר בנבואה דלא ייתון לווטיא עלך ברי, ולפירושו חסר מלת "לא" גם מיותר מלת "בני", ד) כאשר נגש יעקב אל יצחק וימושהו אמר יצחק "הקול קול יעקב והידים ידי עשו" הרי אמר בפירוש אשר ספק הוא לו אם יעקב הוא או עשו, וא"כ מיותר מה שאמר אח"כ ולא הכירו כי היו ידיו כידי עשו, הרי כבר הודיע שספק הוא לו, ה) אומרו ולא הכירו כי היו ידיו כידי עשו שעירות ויברכהו, דמשמע דמשום שהיו ידיו דומין לידי עשו, נתאמת אצלו שהוא עשו ולהכי ברך אותו, הלא סימן הקול מראה ההיפך, וסימן זה א"א להשתנות, וא"כ היה לו ליצחק להכריע שבודאי הוא יעקב, דאחרי ששתי הסימנים סותרים זה לזה, הקול מראה שהוא יעקב, והידים שהוא עשו, וסימן הקול מובהק ביותר א"כ סימן זה ראוי להכריע, ולכה"פ היה צריך להיות שתי הספיקות שקולים אצלו, ואיך ברך אותו מספק ופליאה נשגבה היא, ו) כאן נאמר "ויברכהו" ולא פי' איזו ברכה, ואח"כ כאשר אכל המטעמים נאמר עוד הפעם, ויברכהו, ושם גם מפורש במה ברכו כמו שמסיים שם ויתן לך האלקים גו', גם יקשה למה צריך לשתי הברכות א וראוי לשים לב לכל התמיהות העצומות, ואענה גם אני חלקי בעזה"י דבר חדש: דהנה מצינו בתורה, אשר הקב"ה כרת ברית את אברהם אבינו על אלו הפרטים, אברהם התחייב מצדו לשמוע מצוותיו וחקותיו ותורותיו, והקב"ה הבטיח כנגדו להתייחד זרעו תחת השגחתו הרוממה ולתת להם את אה"ק המסוגלת להשגת קדושה, וכדומה עוד הרבה יעודים רוחניים, וכמו שנזכר בתחלת הפרשה הזאת, שהקב"ה אמר זה ליצחק, גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך גו' עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצוותי חקותי ותורותי, ולזה מהראוי היה שכל אחד מהאבות קודם מותו ימנה אחד מבניו תחתיו למלא מקומו בזה, לקיים הקאנטראקט בכדי שיירש היעודים וההבטחות הטובות שהבטיח הקב"ה, כי בזה תשתלשל האומה בסדר אלקי נכון ומוגבל, ולתכלית זה ברך יצחק וכן יעקב את בניו, בכדי שהמתברכים המה יירשו את היעודים הטובים הרוחניים, כמו שוכר זה השר אברבנאל ז"ל בפרשה זאת. והנה למי יברך בברכה הרוחניות הזאת, ע"ז לא היה נופל שום ספק אצל יצחק, שרק יעקב יוכל לירש אותה, משום דברכה הזאת ניתנה על תנאי, אם ישמעו למצוותיו וחקותיו, ומי הוא ראוי לקיים תנאי זה אם לא יעקב, כי גם יצחק היה יודע שיעקב הוא יותר צדיק מעשו וכנ"ל בשם המדרש, ורק הוא הוא אשר יכול לקיים התנאי וממילא שאליו יגיעו הברכות האלו, אכן הברכה השניה שכ"א מהאבות הוסיף מדילי' לברך את בניו גם בברכת טוב עוה"ז, ואף אם אמנם כי יצחק מצידו היה נותן גם ברכות עוה"ז ליעקב, כי מי סני להו לצדיקי דאכלי תרי עלמא, ובשגם אשר בלא טוב עוה"ז, א"א לזכות לכתרה של תורה בשלימות, דישנם הרבה מצות שאי אפשר לקיימם כלל כ"א ע"י רבוי כסף, כגון מצות צדקה, פדיון שבוים, עונג שויו"ט, תפלין אתרוג וכדומה כמה וכמה מצות אשר אופן קיומם תלוי הכל לפי רוב הממון, וגם בכלל העבודה טוב יותר לעבוד את ה' מתוך הרחבה, כי עניות מעברת את האדם מדעת קונו, וכל עיקר הברכה הנתונה לאדם בעוה"ז הוא רק לתכלית זה שיעבוד ה' ברוב קניניו, דאל"ה שכ"מ בהאי עלמא ליכא וכמו שנבאר בעזהי"ת:

בפרשת ראה כתיב, ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה את הברכה אשר תשמעו אל מצות גו', והקללה אם לא תשמעו גו', וכל המפרשים הקשו: א) על אומרו, אנכי "נותן" האם שכר מצוה מתנה היא והלא שכר עמלו ופעולתו הוא נוטל א ב) על אומרו "היום" הלא בהר גרזים ובהר עיבל נאמרו הברכות והקללות ג) למה שינה בברכות לאמר "אשר" תשמעו, ולא אמר "אם" תשמעו כמו שאמר בקללות ובמד"ר במקומו ע"ז א"ר לוי למה"ד לעבד שאמר לו רבו הרי מונייק וענק של זהב, ואם לאו הרי כבלים וחבלים של ברזל, וכן הככר והמקל ירדו מכורכים מן השמים, כך אמר הקב"ה לישראל, אם תעשו רצוני הרי הככר והברכה, וא"ל הרי המקל והקללה וכו', ואינו מובן כלל מה בא לאשמועינן המדרש ע"י המשל, מה שלא נדע בלעדו הלא הוא הוא? אלא דבאמת קשה מאוד, איך הבטיח כאן, ברכה אם ישמעו, הא כבר כתב בפ' ואתחנן, היום לעשותם, ודרז"ל שהיום לעשותן ולא היום לקבל שכרם, דשכ"מ בה"ע ליכא? וקושי' הזאת בא הכתוב עצמו לתרץ, ואמר, ראה אנכי "נותן" לפניכם "היום" ברכה, פי' מה שאנכי נותן לפניכם היום כלו' בעוה"ז, אין זה משכר מצוותיכם, באשר זה אמת ששכ"מ לא ישולם בה"ע, רק במתנה אנכי נותן לכם זה, וחדא קושי' מתורצת בחברתה, ואמנם על זה היה קשה להמדרש קושי' עצומה, דהנה הקונה עבד למלאכתו, אז אם העבד לא ירצה לעשות המלאכה, יוכל האדון לכופו ולהלקותו, כיון שקנוי הוא לו, ומחויב הוא לעשות מלאכה, ואמנם אם העבד יעשה מלאכתו הקצובה לא יקבל שום מתנה והחזקת טובה מהאדון עבור זה, כי אין מקום לתת מתנה בעד דבר שמחויב הוא לעשותו, משא"כ אם אחד מן השוק שאינו עבדו ושכירו יעשה מלאכה של חבירו, אז יקבל החזקת טובה ומתנה מאת בעה"ב, כיון שאינו מחויב ועושה ודאי שראוי לתת לו מתנה בעד זה, ולהיפך אם לא ירצה לעשות המלאכה, אינו מגיע לו שום עונש ע"ז, דכיון שאינו מחויב לעשות אצלו, א"כ מהיכי תיתי לענשו: הרי דבמקום שעל מניעת העשיה ראוי לקבל עונש, לא יחויב על העשיה שום מתנה נוסף על שכרו, ובמקום שעל העשייה ראוי לקבלת מתנה עוד נוסף על שכרו, לא יחויב על מניעת העשייה שום עונש, אבל איך יתכן שיהיו שני אלה הנושאים במקום אחד, היינו שעל העדר העשיה יענש ועל העשייה יקבל מתנה, זה א"א, כי ממ"נ אם הוא דבר שמחויב לעשותו, לא יחויב מתנה בעד העשייה, ואם הוא דבר שאינו מחויב לעשותו, לא יקבל עונש בעד המניעה, וזה מה שתמה המדרש, על אומרו אנכי "נותן" שהשכר הניתן לאדם בעוה"ז הוא מתנה נוספת על שכרו האמיתי לעוה"ב, א"כ איך אמר אח"כ, והקללה אם לא תשמעו ל והקושי' הזאת המליצו במשכיות כסף, לאמר "הככר" שהוא המתנה, "והמקל" שהוא העונש, ירדו "מכורכים" פי' בענין אחד ובדבר אחד גופא ימצאון שני הנושאים, על העשיה ינתן הככר והענק של זהב, ועל מניעת העשיה יקבל המקל והכבלים של ברזל, וממ"נ אם המצות מחויב האדם לעשותן, לא יקבל מתנה בעד זה, ואם אינו מחויב, אינו ראוי לעונש בעד המניעה?:

ואמנם הקושיא העצומה הזאת בא הכתוב עצמו לתרץ אח"כ, הן זה אמת כי השכר שאדם מקבל בעוה"ז אין זה תשלומי שכר מצותיו, כ"א מתנה בלבד, ובכ"ז אין מתנה כזאת בגדר החזקת טובה בעד העשיה, באשר אם היו נותנים לו המתנה הזאת אחר עשיית המצות, אז הי' זה נחשב שפיר כמו החזקת טובה, ואמנם לא כן הוא, דאחר עשית המצוה, אין נותנים לו שום מתנה, כי אינו ראוי לזה אחרי שמחויב הוא לעשותה, ורק אימתי אנכי נותן לו המתנה קודם עשיית המצוה, ואין זה החזקת טובה בעד העשיה, רק בכדי שיהא ביכולתו לקיים המצוה, דאם לא היה נותן לו מעות מקודם, א"כ באיזה אופן יקיים המצוה של צדקה או תפלין וכדומה מצות כאלו הנצרכים לממון, וא"כ הרי זה דומה ממש לבעה"ב שהשוה עם בעל מלאכה לעשות לו ספסל נאה, ואף ששכר הפעולה משתלמת בסוף, מ"מ על מאטריאל ינתן לו מקודם, כי באין מאטריאל, ממה יעשה האומן רק שכר הפעולה ישתלם בסוף, וכן הדבר כאן, דאם לא היה מזמין הקב"ה מעות להאדם, מאין יקח מאטריאל לעשות המצות, אשר רובן עשויים בממון, ולכן על מאטריאל מוכרח הקב"ה לתת מראש, ושכר פעולתינו אה"נ שישולם בסוף, וזה שדקדק הכתוב לומר, את הברכה "אשר" תשמעו פי' אנכי נותן לכם ברכה בעוה"ז, שיהא בכחכם ויכולתכם לשמוע ולשמור אל מצות ה', ומצאתי בס' אוה"י שפי' כן כונת מקרא הזה ואף שנבדל דרכנו מדרכו, מ"מ בפירוש תבות אלו כונתי לדעתו, ובדברינו אלה ספה תמה קושית המפרשים ע"ז שמצינו כמה יעודים גשמיים בתורה, והא שכ"מ בה"ע ליכא ולמ"ש אין זה תשלומי המצוה רק על מאטריאל וכנ"ל:

ובזה יתישבו לנכון דברי המ"ר דפ' ראה, וז"ל אמר הקב"ה לישראל לא תהיו סבורים אשר לרעתכם נתתי לכם הברכות והקללות אלא לטובתכם, מנין ממה שקרינו בענין ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה ע"כ, והמדרש תמוה בתרתי, דבשלמא על הקללות יתכן שיהיה מקום לחשוב שהיה המכון בהם לרעה ח"ו, אבל מי הוא זה אשר יחשוב תועה על הברכות לאמר שהמכון בהם לרעה, איזה רעה ימצא בברכה א גם איך אמר שגם הקללה לטובה הוא איזה טוב נמצא בקללה גם איה איפוא מוכח ממקרא זה שהביא לראיה, ששניהם לטובה ולדרכנו יבואר דהנה אם אחד יתן לחבירו במתנה מאה זהובים שייך ע"ז לשון מתנה, אבל אם אחד יתן לחבירו מאה מלקיות, ודאי דלא שייך ע"ז לשון נתינה דלשון "נתינה" לא שייך כ"א כשהוא נותן לחבירו דבר טובה שהמקבל נהנה מזה, ובאשר כאן כתב ראה אנכי "נותן" לפניכם ברכה וקללה, והזכיר לשון נתינה גם על הקללה, מזה למד המדרש, שבודאי הברכות והקללות שניהם לטובה, דאם היה זה בגדר עונש לא הי' שייך לכתוב בלשון "נותן", ומה שהוצרך הקב"ה להודיענו שהברכות הן לטובה, ג"כ ל"ק לדברינו, דאם לא הודיע הקב"ה אז היה חושב כל אחד, אשר הברכות שיקבל בעוה"ז הן שכר תשלומי המצות, וזה ודאי לרעה גדולה יחשב אם יאכל שכר מצותיו בעוה"ז ומאומה לא ישאר בידו לעוה"ב, לזה הוצרך להודיענו אשר ברכות עוה"ז הוא רק מתנה, ואמנם עיקר שכר המצוה יהיה שמור בידינו לעוה"ב וא"כ זהו טובה גדולה, וכן הקללות הן טובה גדולה לאדם שעל ידן נמשך לבו למקום, וכמ"ש לעיל בשם המדרש, דאדם צריך להחזיק טובה למקום בזמן שיסורין באין עליו שהיסורין מרצין עליו ומושכין לבו למקום:

ונחזור לענינינו הקודם, דבאשר השכר הניתן לאדם בעוה"ז הוא רק כעין מאטריאל שעי"ז יקיים המצות, א"כ ודאי שיצחק מצדו היה רוצה ליתן גם ברכת עוה"ז ליעקב ולא לעשו באשר הוא נצרך לטוב עוה"ז שתהא ביכולתו לקיים המצות בשלימות, ואמנם עשו, האם לתפלין מעור אחד או אתרוג מהודר הוא צריך להוציא מעות ל אלא דמחמת דבר אחד חשש יצחק שלא לברך ליעקב בברכת עוה"ז שיכולים ג"כ להעביר האדם מדעת קונו, לקלקל מעשיו ולהטותו מדרך הישר כמ"ש ורם לבבך ושכחת, וישמן ישורון ויבעט, ולכן היה יצחק חושש מליתן ליעקב ברכת עוה"ז ג"כ, משום דאפשר זה יזיק לו לברכותיו הרוחניות, אמנם הקב"ה שרצה דוקא, אשר גם ברכות עוה"ז יתן ליעקב, לא הי' מתיירא מחשש זה באשר גם לזה יש תרופה, דהנה כבר אחז"ל (מד"ר פ' בשלח) שתי ירושות הנחיל יצחק לבניו, הנחיל ליעקב את הקול והנחיל לעשו הידים, ומאז שעלה במחשבה לפניו ית' לבחור את ישראל לגוי, ראה כמו כן להכין להם אמצעיים לחזק בהם בדקי תוה"ק אצלם, והמה שני אמצעיים, או שישמעו בקול יעקב, היינו שישמעו בקול נביאים ומדריכיהם לטובה, ואם לא ישמעו לקול יעקב הכין אמצעי אחר והוא הידים של עשו, ע"ד שארז"ל (מגילה, י"ד) גדולה הסרת טבעת יותר ממ"ח נביאים, ובין כך וכך מוכרחים אנו להשאר במעמד אמונתנו, אם ע"י קול יעקב, ר"ל ע"י נביאים ומדריכים, או לכה"פ ע"י עשו, א"כ הרי גם לזה יש תרופה שלא ינטו לגמרי מדרך ה', רק דלתרופה הזאת, עדיין היה הצורך למצוא מקום ואופן בכדי להכעיס את לב עשו ולגרות אותו עלינו ולהשריש בלבו שנאה כבושה על ישראל, משום דלפי טבע האדם שלא לעשות רע לאחיו מלידה ומבטן, ולהיפך עוד יושיעהו בעת צרתו וכמאה"כ ואח לצרה יולד, והלא אח עשו ליעקב ואיך ירצה להכותו ולשנאותו ולירד עמו לחייו, שזהו נגד טבע האדם? ולזה היתה עצתו ית' שהברכות יבטיח יצחק ליתן לעשו, ויעקב ילך במרמה לקחת הברכות אשר הובטחו לתת לעשו ועי"ז תצמח השנאה בלב עשו, ומעשי אבות יירשו בנים בכל דור ודור לרדוף את יעקב ולשנאותו, וכן היה באמת אחר כך שמקור השנאה שנשתרשה בלב עשו, הוא רק בשביל הברכות, וכמאה"כ וישטום עשו את יעקב על הברכות, והעצה הזאת זכר הר"ן ז"ל בדרשותיו ג"כ, ומשו"ה לא הגיד הקב"ה בפירוש ליצחק שיברך את יעקב דאז לא היה בלב עשו שום תרעומות ושנאה על יעקב אחיו, והיה חסר האמצעי והערב על התורה שהוא ידי עשו, ואז ממילא לא היה ביכולת יעקב לקבל את הברכות, מפני החשש שכתבנו, כי אולי ע"י רוב טובה יסור מדרך ה', אבל עכשיו שיצחק הבטיח לעשו לתת לו הברכות, ויעקב לקחם במרמה, ועי"ז נשקה אש שנאה בלב עשו על יעקב, מעתה יוכל שפיר יעקב לקבלם, דאין עוד שום חשש אולי יעבור מדרך התורה ויפסיד את ברכותיו הרוחניות, דהא יש שני האמצעיים או קול יעקב, או ידי עשו, ומתורץ קושי' ב' וג': ומעתה נוכל שפיר לאמר, דבאופן כזה, היינו שיקח הברכות במרמה, גם יצחק הי' מרוצה ע"ז דבאופן זה יפול החשש שלו, רק דלא הי' יכול בעצמו להגיד זה ליעקב שירמהו, דאם בעצמו היה נותן לו עצה הזאת, לא היה זה שום רמאות, ולא הי' מקום לעשו לשנוא את יעקב, כיון שרצון אביו בעצמו היה כן, לכן הוחלט בדעתו בהכרח להבטיח הברכות לעשו, ובאם יעקב יתבונן מעצמו או ע"י אחר, לירד לסוף דעתו, ויבוא אליו בדמות עשו להונותו מן הברכות, אז בלב שלם ונפש חפצה יברך אותו ואף שבלבבו יבין שהוא יעקב, ג"כ יברכהו, ויהי' בטוח ביעקב כי ישמור מצות ה' ויקום לעולם:

וכעת נוכל בעזה"י לבוא לבאור הענין, דהנה רבקה אמנו, אשר לה אתאמר בנבואה ורב יעבוד צעיר, ידעה מזה שרצון הקב"ה, אשר גם ברכות עוה"ז יקבל יעקב, ומפני שאמר זה הקב"ה רק אליה, ולא גלה זה ליצחק, הבינה ג"כ העצה כי לצוות ע"ז ליצחק עצמו א"א משום דאז היה מוכרח יצחק לשמור צווי ה' ולהבטיח מתחלה הברכות ליעקב, ואז יחסר הערב של ידי עשו, ומשו"ה גם היא לא גלתה זה ליצחק רק המתינה עד שיצחק יבטיח הברכות לעשו, וגם הבינה כוונת יצחק, כי אף שהבטיח לעשו אין זה מחמת שלא ירצה לברך את יעקב, רק מפני חששא הנ"ל, אכן אם יעקב יבוא אליו בדמות עשו, ודאי שגם הוא בלב שלם יברך את יעקב, ולכן עתה שהגיעה העת ויצחק הבטיח הברכות לעשו, ושעת הכושר היא ליעקב שיעמוד לפני אביו בדמות עשו להונותו מן הברכות, ואז תקום העצה הזאת שגם רצון ה' הוא כן, הגידה כעת ליעקב, ולכן לא הוצרך הכתוב להודיענו, איך שאמרה לו שילבש את עורות גדיי העזים, על ידיו, באשר זה ממילא מובן, דכיון שעיקר הכונה הוא שיתלבש בדמות עשו, א"כ ודאי שמוכרח הוא להלביש א"ע העורות, ואף שגם עדיין אין כאן כ"א סימן אחד המעיד שהוא עשו והוא הידים, אבל הקול מראה שהוא יעקב, וא"כ שתי הסימנים סותרים ומכחישים זה את זה, אין בכך כלום, דאף שיפול ליצחק ספק מי הוא זה, יברכהו ג"כ בדרך ממ"נ, דאם יעקב לא ירד לסוף דעתו לבוא ברמאות והנצב כעת לפניו הוא עשו, בהכרח יברכהו, דהלא אליו הבטיח הברכות, ואם זה יעקב, רק שנתלבש בדמות עשו, ג"כ ודאי יכול ליתן לו הברכות, כיון שבא אליו במרמה ונתקיימה מחשבתו דיהי' לו כסות עינים לפני עשו לאמר שיעקב רמהו, דבאמת גם יצחק היה רוצה לברך ליעקב, רק רצה שיהי' במרמה, וכאן שבא אליו בדמות עשו הרי יש כאן מרמה, זאת היתה כונת רבקה בעצתה שיתלבש בדמות עשו, אף שידעה כי סימן זה לא יברר האמת וכנ"ל: ואמנם יעקב אבינו, לא נתרצה כלל ליקח הברכות, גם בעצה הזאת, כמו שנבאר החששות שלו בדברינו, ואמנם קודם שגילה טעמיו ונמוקיו על סרוב קבלת הברכות, ענה לרבקה שאפילו לפי דעתה שטוב לו לקבל הברכות מ"מ אכתי דבר רחוק הוא אשר ע"י העצה הזאת יגיע למטרתו לקבלם, דהא אם יצחק יכירנו ע"י הקול שהוא יעקב, אז לא יבוא עוד למשש אותו, דמהיכי תיתי יחזיק ריעותא לחשוב עליו אולי הוא עשו, דנהי אם יעלה בדעתו למשש אותו אז ע"י המשוש יוכל לפול ספק בלבבו, אבל מהיכי תיתי שיחזיק ריעותא, ולפי הסברא יכירנו ע"י הקול שהוא יעקב ולא יבוא למשש אותו כלל, וא"כ בטלה העצה, וזאת לדעת דכ"מ שלשון הספק נכתב בלשון "אולי" מראה שרצונו שיבוא לידי כך והלוואי שיביא לידי זה דבמלת "אולי" נמצא אותיות "לו" שפירושו "הלוואי" וזה שאמר יעקב, "אולי ימושני אבי" הלא זה רק בגדר ספק הרחוק שימושני והלוואי שימושני, אז אוכל לבוא למטרתי ולקבל הברכות, אבל דבר זה הוא רק בגדר אולי, וספק, וא"כ תהיה כל הטרחה בחנם ומלבד שספק היה ליעקב בעיקר העצה, אם יבוא כלל לידי משוש, אלא אפי' אם יצליח ה' דרכו ויפול ספק בלבבו של יצחק ואז יקראהו למששו, וממילא יתן לו הברכות, היה ליעקב עוד שתי חששות על עיקר הענין, אם כדאי ליקח את הברכות, ויבואר בדרך דוגמא אב שאמר לבנו הרי לך חמשה קאפ', וקח לך בחנות חבל טוב, וכאשר שאל הבן לאביו, לאיזה ענין תצטרך לחבל, ענהו האב, כי החבל הזה אקנה עבורך, ואם תטיב ללכת בדרך הישר, אז יהיה החבל הזה לך לצחוק ולהשתעשע בו, לעשות ממנו שוט ומתג לשחוק, ואם תסור מדרכי יושר אז יהיה החבל הזה גופא מוכן להלקותך בו, וכשמוע זאת הבן, ענה לאביו שאינו מרוצה לקנות החבל בידו, כי אף שהחבל הוא על שני אופנים או לצחוק, או ללקות, מ"מ יודע בנפשו שקרוב לודאי הוא אשר לא ימלא תמיד רצון אביו, ויקרה לפעמים שיעבור רצוני, ואם לא יהי' החבל מוכן אפשר בין כה וכה יתקרר כעס האב, אבל באשר החבל מוכן, ייסרהו תיכף על רשעתו, וא"כ למה לו ליקח הצרה הזאת בידו? וכן ה"נ, רבקה אמנו אמרה ליעקב שילך ליקח הברכות במרמה, בכדי שסגולת הברכות תהיה על שני אופנים, אם בניו ילכו בדרך ה' אז תהיינה הברכות לטובה, שעי"ז יהנו מכל טוב עוה"ז ובאם חלילה יסורו מדרך ה' אז תהיינה הברכות בעצמן שוט לגבם, באשר ע"י הברכות תשתרש השנאה בלב עשו, ובכל עת שיסורו מדרך ה' תבואנה ידי עשו להלקות אותם בגופם ובמאודם, אמנם יעקב אשר ידע בנבואה את טבע בניו העתידים לצאת ממנו, כי יש יום אשר לא ישמעון לקול מוריהם ומדריכיהם, וממילא יוצרכו לתרופה של ידי עשו, וג"כ קרוב לודאי הוא, אשר הטוב הכרוך בהברכות לא יקבלו, ולא יזכו ליהנות מטוב עוה"ז כי ידי עשו יבזבזום ורק העונש הכרוך בהברכות יקבלו, לכן מיאן יעקב מלקבל הברכות, וזה מה שאמר, אולי ימושני אבי, כלומר הלא עיקר הדבר הוא רק ספק אם ימושני כלל, ואז תהיה כל הטרחא בחנם, אלא אפי' לדבריך, שימושני והייתי בעיניו כמתעתע, פי' שיצליח ה' דרכי וימושני, ועי"ז אהיה בעיניו כמתעתע, פי' שאפעול בזה שיפול ספק בלבבו, אם יעקב או עשו הוא, ובאופן הזה יתן לי הברכות, אבל לבי יגיד לי, כי "והבאתי עלי קללה" פי' הקללה הכרוכה בזה, והוא התגרות השנאה, זה אביא עלי, אבל "ולא ברכה" פי' הברכה הכרוכה בזה, קרוב לודאי שלא אקבל:

וגם כונה שניה רמז בטענתו זאת "ולא ברכה" דהנה גם את ידעת, אשר פ"י הברכות תתגרה ותשתרש השנאה, רק עיקר חפצך שאקבל הברכות של עוה"ז, בכדי שע"י טוב עוה"ז יוכלו בני לקיים התורה בשלימות וכמ"ש לעיל, אכן לבי יגיד לי שאפי' מי שיהיה לו רוב טובה בעוה"ז, ג"כ לא ישתמש בממונו לצרכי גבוה, רק לצרכי גופו לאכול ולשתות וכדומה, ובאופן הזה תהיינה הברכות כגזל בידם, ועל זה גם את לא תסכימי, וא"כ הקללה תגיע לי, ואמנם הברכה הכרוכה בזה, והוא שבני יוכלו להשתמש ברוב טובה לצרכי גבוה, זה לא אקבל, ואלו הן שתי החששות אשר חשש יעקב אבינו ומיאן עי"ז מלקבל הברכות:

וע"ז באה רבקה להשיב ליעקב ולסתור שתי החששות, באומרה עלי קללתך בני' פי' הנה אתה סובר, שאם עשו ישלוט בך בידיו תחשב זאת לקללה, ואמנם באמת לא כן הוא, דאם כדעתך, אשר לקללה תחשב זאת, א"כ איך יתכן שהקב"ה יתרצה לקללך, אלא באמת גם זה לברכה תחשב, כי מחמת שבנים אנחנו לד', וכאשר ייסר איש את בנו ה' מיסרנו, א"כ כל היסורין שאדם מקבל בעוה"ז לברכה גדולה תחשב כי ע"י היסורין ייטיב לו באחריתו והיסורין גופייהו לטובה גדולה הם, ושעור הכתוב כך הוא, "עלי" אתאמר בנבואה, כפי התרגום, ומי האומר הנבואה הלא ה', הוא אמר לי אשר "קללתך" כלומר רוצה לקללך ע"י התגרות השנאה הוא משום "בני" מחמת שבני בכורי נקראתם וישראל בני הם, לכן רוצה אנכי ליסרם כאשר ייסר איש את בנו ולהטיבם באחריתם, כן אמר לי ה' בנבואה, וא"כ גם הקללה לברכה תחשב, ונסתר בזה חשש הראשון, וחשש השני, פן לא ישתמשו בניך אח"כ ברוב הונם וטובם לצרכי גבוה, וא"כ תהיה העשירות עוה"ז גמורה, גם ע"ז יש עצה, שאפי' אם חלילה יעשו כן לא יהיה זה עוה"ז גמורה, והוא "אך שמע בקולי" דהנה אם הכינו לאדם אחד מטעמים מתוקים מאוד לחיך, והוא מיראתו את ה' לא ירצה ליהנות ממטעמים מתוקים כאלו וירצה לכבוש את יצרו ולמשוך ידו מהם, רק שאמו יושבת אצלו ואומרת שגוזרת עליו בגזרת כבוד אם שיאכל המטעמים הללו, אז אף אם יאכלם האדם, וודאי שגם בעד אכילת הממתקים יקבל שכר, וגם זה למצוה רבה יחשב אחרי שהוא בעצמו רצה למשוך ידו מהם, ורק ע"י גזרת אמו מוכרח לאוכלם, וא"כ יש לו בזה מצות כבו"א, וזו היתה ג"כ עצת רבקה, "אך שמע בקולי" פי' לא יהיה בלבך שום מחשבה אחרת כ"א לשמוע בקולי, מחמת שאנכי אכריח אותך לזה "ולך קח לי" פי' שתקח הברכות רק בשבילי באשר אנכי מצוך ע"ז, וזהו שמיעטה מלת "אך" שלא יעלה בלבך שום מחשבה אחרת והנאה עצמיית כ"א לשמוע בקולי בלבד, ובאופן הזה גם העוה"ז יחשב לך כמצוה, וגם אם תעשה באופן הזה, נסתר גם החשש שחששת פן ואולי לא יעלה על דעת אביך למשש אותך כלל. דמחמת שלא תרצה לקבל הברכות להנאתך, רק לקיים בזה מצות כבו"א, והבא לטהר מסייעין אותו, א"כ וודאי שיסבב הקב"ה שימשש אותך, אף שזה נגד הטבע, ולכן תספר התורה שיעקב עשה כאשר צותה אותו אמו, "וילך ויקח ויבא" דרש במדרש ע"ז, אנוס כפוף ובוכה, ולמה הוצרך לזה להורות שהוא מרצונו לא רצה לקבל הברכות, ורק אנוס וכפוף הוא ע"י אמו, ולזה אפי' מי שישתמש במעותיו לצורכי עוה"ז, אין זה ג"כ כחולין גמור דמ"מ מתחלה נעשה על טהרת הקדש לקיים בזה רצון וגזרת אמו: ואח"כ תספר התורה, שיעקב נתרצה לדברי אמו, והלך אל יצחק, לבוש בבגדי עשו וכאשר אמר לו יעקב, אנכי עשו בכורך, סבבה ההשגחה העליונה שיצחק לא דחהו תיכף מאתו רק אמר לו, גשה נא ואמושך בני, וכאשר ראה אותו שידיו שעירות כידי עשו, נחלט בלבו לברכהו אף על ספק מטעם ממ"נ, וזה מה שאמר יצחק "הקול קול יעקב והידים ידי עשו" פי' דעתה יוכל לברכו בממ"נ, דאף אם הוא יעקב יוכל ג"כ לקבל הברכות באין שום חשש, באשר ששני האמצעיים הנחוצים לשמירת התורה, ישנם כעת גם יחד, או שהקול קול יעקב ואם לאו תצמח עי"ז שנאת אחיו א"כ יוכל ע"י התרופה הזאת להתקיים, ובאומרו פה הקול קול יעקב והידים גו', לא כוון להגיד בזה שנסתפק לו אם הוא יעקב או עשו, דזה אמר אח"כ, ולא הכירו כי היו גו', רק נתכוין לומר, דאף אם הוא ודאי יעקב יוכל ג"כ לברכו באשר שמעתה יש שני האמצעיים ביחד, ומתורץ קושי' ד', וראי' לזה מן המדרש שדרש על פסוק זה, בזמן שהקול קול יעקב נשמע אין ידי עשו שולטות, וא"ל ידי עשו שולטות, ואם נאמר שגילה בזה שספק הוא לו, א"א כלל לדרוש דרש זה כמובן, ובע"כ שזה אמר רק אפילו על אופן שהוא ודאי יעקב וכנ"ל: ואמנם אף שזה נחלט כעת בדעת יצחק יתן להאיש הנצב עמו את הברכות, מטעם ממ"נ, דאם הוא עשו, הלא אליו צוה את הברכות, ואם הוא יעקב, יוכל ג"כ לקבלם באשר שמוכן מעתה האמצעיים, מ"מ ספק אחר נולד לו כעת, באיזה סוג ברכה לברכו, דאם הוא יעקב, הלא צריך לברכו כעת גם בעיקר ברכתו, שהיא הברכה הרוחניית, שהיא המיועד להיות במקום אביו לקיום הברית אשר כרת ה' עם אברהם, ואם הוא עשו, לא יוכל לברכו כ"א בברכת עוה"ז בלבד, ולכן מצא גם בזה עצה, דהנה כבר כתבו המפרשים בטעם הדבר מה שאמר יצחק לעשו, להכין הרבה הכנות קודם קבלת הברכות, והוא שילך השדה ויצוד ציד, באשר שכל ההשפעה הטובה אשר תוכל לבוא לאדם ע"י ברכה, לא תבא באומר ודברים בלבד, דהיינו ע"י ברכת פיו של המברך, אם לא המצא תמצא בהמתברך התכונה הנאותה אל קבלת הברכה ע"י פעולותיו המשובחות, ואמנם עשו בעון בצעו ורשעו לא היה מוכשר לזה שתחול עליו הברכה כלל, לכן צוהו יצחק לעשות מקודם הכנות במצוה גדולה והיא מצות כבוד אב, ועי"ז יוכל להמשיך סגולת הברכה עליו, ועיין באלשיך הקדוש שכ' בפי' הפסוק, ועשה לי מטעמים ואוכלה שאפילו לאחר כל ההכנות הרבות שטרחת לעשות המטעמים לא תוכל לזכות להתברך עד שאוכל המטעמים ואהנה מהם. והנה גם זה לדעת, שברכת עוה"ב היא ברכה הרוחניית, מוזכר בכתוב בשם סתם ברכה, ואין צריך לפרשה, באשר כבר מפורשת היא בברכת אברהם, ולכן אין צריך לחזור ולפרשה ומכונה היא תמיד גם בשם ברכת אברהם, ולזה התחכם יצחק לעשות בעצה ודעת, דהברכה הסתומה, והיא ברכת עוה"ב, יברך אותו קודם האכילה, וממ"נ שפיר עבד, דאם הוא עשו, א"כ לא תקוים בו הברכה, דהא קודם אכילה לא יוכל לקבל עליו שום ברכה, ואם הוא יעקב, תחול עליו הברכה גם עתה, באשר לרוב צדקתו לא יוצרך לשום הכנות לקבלת ברכה, וזה שאה"כ ולא הכירו כי היו כידי עשו גו', ומחמת שעי"ז נפל ספק בלבבו, מי הוא זה הנצב לקראתו, אם יעקב או עשו, ואף שברכות עוה"ז היה יכול לברכו בממ"נ, מ"מ קשה היה לו מה לעשות בברכה הסתומה שהיא עוה"ב, ולכן עשה עצה הזאת "ויברכהו" בברכה הסתומה, שהיא ברכה הרוחנית בירך אותו קודם האכילה, אמנם הברכה השניה שהיא ברכת עוה"ז, רוצה היה שתקוים בו אם הוא עשו, משו"ה אמר הגישה לי ואוכלה, שיאכל ויהנה ממנו, ואח"כ בירך אותו בברכת עוה"ז, ויתן לך מטל גו', ומתורץ כל הקושיות בעז"ה:

ואחרי כל אלה יתבאר המדרש שהתחלנו, דהנה בענין שני השעירים אשר הביאו ישראל לכפרה ביוהכ"פ, אף שהנסתרות לד' אלקינו, מ"מ ע"ד הרמז י"ל שרמזו על ענין זה, דבאמת בענין כפרת שעיר המשתלח, שהוא היה עיקר הכפרה, וכמו ששנינו ריש שבועות על כל עבירות שבתורה הקלות והחמורות כו' כריתות ומב"ד שעיר המשתלח מכפר, יש להבין מה נשתנה כפרת השעיר הזה מכל שעירי הקרבנות שהביאו בנ"י לכפרה, דבכולם נאמר אשה ריח ניחח לה', והריח ניחח בא ע"י הקרבת החלב והאמורין לד' וגם הבשר זכו הכהנים משולחן גביה, ובשעיר המשתלח, לא הגיע שום הנאה ממנו, לא לד', ולא לכהן, כי לא הגיע לחצי ההר עד שנעשה איברים. אמנם לפמ"ש אשר קבלת הברכות מיצחק היו על דרך ממ"נ, דאם ישראל יזכו ויעשו ממונם לצרכי גבוה, אז יהיה הממון שמור בידם ויזכו עי"ז לעשיית כמה מצות, ובאם חלילה לא יזכו, תתגרה עי"ז השנאה של עשו וגם זה לטוב לנו, כי הוא ע"ד כאשר ייסר איש את בנו, ומה שעשו יבזבז מאתנו נחשב הכל לכפרה, הרי שגם מה שהולך לאבוד נחשב לכפרה, ואפשר שרבקה נתכוונה בזה ליקח שני גדיים: א) לד', פי' אם יזכו, אז יוציאו ממונם לצורכי גבוה, וא' לעזאזל, פי' מה שהולך לאבוד וידי עשו מבזבזין, גם זה נחשב לכפרה, ולפ"ז בנקל יובן לנו כונת התורה להביא בכל יוהכ"פ את שני השעירים, באשר שסגולתן היא לזכור מעלת ישראל, שזה יועיל הרבה לכפרת ישראל ולסתום פי המקטריגים וכמו שנבאר, דהנה באמת באשר אנחנו נחשבנו כבנים למקום, יש לנו טענה גדולה איך להנצל מדין קשה, ונאחז לדוגמא איש אחד יבוא ביוהכ"פ ויצעוק לד' לבקש ממנו סליחה וכפרה על כל עונותיו, וכאשר נשאל לאיש הזה, הלא לא קרית ולא שנית ולא נתת צדקה וא"כ באיזה טענה אתה רוצה לפטור עצמך מן הדין על כל עונותיך ל ישיב לנו: הן הקב"ה הבטיח, כי יסורין ממרקין עונותיו של אדם, ובאשר הוא סבל הרבה יסורין בשנה הזאת כי כמה חליים קשים ומרים שלח ה' עליו בעצמו, או מתו אצלו בנים רח"ל בשנה הזאת, ובכן רוצה הוא שהיסורין אלו ימרקו עונותיו, ואח"כ נראה אדם אחר שידענו בו, אשר לא מת אחד ממשפחתו, וגם טעם יסורין לא טעם בכל השנה, וגם הוא צועק ומבקש כפרה מחמת שסבל דחקות גדולה בכל השנה, ולא הי' לו במה לפרנס את נפשות ב"ב אף בלחם ומים, והנה בודאי שגם זו טענה גדולה היא, כי קשה עניות בתוך ביתו של אדם יותר מחמשים מכות (ב"ב קט"ז), אח"כ נראה עוד אחד שלא סבל גם שום דוחק בכל השנה, כי הי' לו די ספוקו לחם לאכול ובגד ללבוש, וגם הוא רוצה כפרה בשביל שסבל יסורין, וכאשר נשאל אותו מה המה היסורין שלך ד ישיב לנו: כי אין לו שום עבד ושפחה ורק בכבודו ובעצמו מוכרח לעשות כל מלאכתו לעבוד ולזרוע, אח"כ נראה עוד אחד שגם הוא שיש לו כמה עבדים ושפחות, וגם לא ידע שום חלי ומכה, גם לא ידע מחסור בכל השנה, צועק ומבקש לד' שיסורין ימרקו עונותיו, ומה הם היסורין שלו? באשר עבדיו הם אנשים פשוטים שפלים ונבזים, ורוצה הוא שגם עבדיו יהיו חשובי ערך, או לכה"פ היסורין אלו יועילו למרק עונותיו, והנה בשעה שנשמע את טענות וזעקות כ"א מהאנשים, מה היינו אומרים אנחנו עליהם, כי ודאי זה שסבל יסורין קשים ומרים, וגם טעם טעם מיתת בניו רח"ל או צער עניות, טענותיו צודקות שהיסורין אלו כדאי המה למרק עונותיו, אבל טענת האיש שעבדיו הם פשוטים ונבזים, ודאי לצחוק תהיה בעינינו. אכן באמת לא כפי ראות עינינו כן הוא, כי מדת גודל היסורין, לא שוו בכל אדם במדריגה אחת, רק הכל לפי מה שהוא אדם כגון איש המוני פשוט, אם אך יש לו לחם עב ויבש לאכול גם מכנסים של בד ללבוש, לעשיר יתחשב בנפשו באשר מעולם לא הורגל ביותר, ולגבי איש כזה לא יחשבו לקרות יסורין כי אם יסורי חליים ומכאובים, או שאין לו גם פת לחם רח"ל, ולאיש שר ונגיד אשר כל ימיו חי חיי מעדנים וכמה עבדים שרתוהו נחשב ליסורין אם יחסר לו עבד או שפחה ובעצמו מוכרח לעשות מלאכתו, ולבן מלך, אשר הורגל מנוער, כי גדולי המדינה ישרתוהו, אם יענישנו המלך ויתן לו עבד מאחד העם שפל ונבזה ודאי שלעומת מעלתו הקודמת נחשב ג"ז ליסורין, ומי יאמר שכאשר יענישנו המלך ולא יתן לו שום עבד, אז אין קץ ליסורים שסובל, והנה לפי האמת אשר אנחנו בנים למקום וא"כ כל ישראל בני מלך מה"מ הם, וגם הבטיח אותנו שיהיו מלכים אומניך ושרותיהם מניקותיך, והיה ראוי איפוא אשר לפי ערך מעלתנו, יתקיימו בנו כל הייעודים כראוי לבני מלכים, ובאם אך יחסר לנו פרט אחד מייעודי הנביא, ג"ז יחשב לענוי ויסורין שיועיל למרק עון ולהתם פשע, וא"כ לפי האמת יש לכ"א מישראל טענה גדולה במה לפטור מדין הקשה, לא מיבעי אותן האנשים אשר סבלו חליים ומכאובים או דלות רח"ל, אלא אפילו העשירים הגדולים גם הם יש להם במה להתכפר, דלעומת בני ממה"מ יחסר גם להם הרבה פרטים, ואך בכדי של יקטרג השטן, כי יאמר אשר אין בכח יסורין למרק עונות, ובשגם יסורין כאלו אשר לא נחשבו כלל ליסורין כ"א לבני מלכים, משו"ה צוה הקב"ה ליקח ביוהכ"פ שני השעירים, לרמז בזה את מעשי יעקב אבינו, שהוא לא רצה כלל לקבל הברכות, באשר עי"ז תתגרה השנאה, והברכה לקללה תחשב, ונאמר לו ע"ז בשם הקב"ה, "קללתך בני" ורוצה אנכי בזה, שהיסורין ימרקו עונותיך וא"כ הקללה לברכה תחשב, ומרומז בענין הזה שתי הטענות גם יחד, האחת שיסורין ממרקים, והשנית שיחשוב לנו מדרגת היסורין כהבטחתו שכאשר ייסר איש את בנו' וא"כ מראש הבטיחנו דלענין שעור ערך היסורין נחשבנו כבניו ממש ולעומת בני ממה"מ ודאי אשר אפי' היסורין היותר קלים נחשבים לגדולים ביותר, ובזה נסתם פי המקטרג, וא"כ זכירת שני השעירים סגולה רבה לכפר על ישראל ביוהכ"פ, באשר בהם מרומז שהבטיח אותנו, שיתנהג עמנו ביסורין, כאשר ייסר איש את בנו, וזמ"ש המדרש, קח לי שני גדיי עזים טובים, והיה קשה להמדרש על אומרו "טובים" דמשמע ששניהם טובים והלא אחד בא לרמז על קללה, שתתגרה השנאה וכנ"ל, וע"ז מתרץ דבאמת ג"ז טובה, כי אם תזכה, ותעשה צדקה מהונך אשר ברכך ה' נוטל אתה על ידן את הברכות, וגם אם חלילה לא תזכה יתכפרו בניך ביוהכ"פ על ידם שיהי' להם טענה גדולה במה לפטור מה"ד באשר מראש הבטחתנו שכל הקללות והיסורין הוא כדרך אב לבנו למרק העונות וזמש"ל:

וארוחנא בזה ליישב מארז"ל (חגיגה ד"ה) ר' יוחנן כי מטי להאי קרא הוי בכי והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות עבד שרבו ממציא לו רעות רבות וצרות כלום תקנה יש לול וראוי לדעת מאי בכי על האי קרא יותר מכל הקללות שבתוכחה? ואמנם לדברנו אשר לבנ"י הקללה לברכה נחשבת משום דנקראים בנים למקום, אכן כ"ז הוא רק אם ח"ו הקללה והעונש יגיעו לנו בשביל שאר עבירות שבתורה, לבד עון עכו"ם, שמחזיקים אותו לאב ואנחנו בניו, ולכן באופן זה ודאי אשר לברכה תחשב הקללה, משא"כ חלילה בעת שיפנו אל אלהים אחרים ויעבדו ע"ז, שאז אין אנו מחזיקים אותו לאב, ממילא אשר גם הוא לא יחשב אותנו כבנים ממש, ובאופן זה אם ישלח קללה חלילה קללה אמיתית היא שאין אחריה שום טובה, ובפ' נצבים נראה התראה גמורה ע"ז, וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ, ועזבני והפר את בריתי גו' וחרה אפי בו ועזבתים גו' פי' מחמת שהמה עזבוני ולא יחזיקו אותי לאב להם, עי"ז גם אנכי עזבתים ממני שלא יהיו עוד נקראים בני, ונמשך מזה, כי והסתרתי פני מהם, דאלמלי כן הייתי רואה גם בצרתם להטיב אחריתם, אבל עתה, והסתרתי פני מהם, שלא אראה עוד בצרתם, וא"כ תהיה הצרה, צרה ממש, זו היתה התראת הבוי"ת, ואח"כ אמר ע"ז והיה כי תמצאן אותו רעות רבות, דקאי על הא דלעיל, ולכן ר"י כי מטי להאי קרא הוי בכי ואמר "עבד" פי' עבד דוקא, דכיון שפנו אל אלהים אחרים, אין אנו נקראים עוד בנים כ"א עבדים, וא"כ כלום תקנה יש לצרות אלו, דבשלמא על כל הקללות שבתוכחה אף שהקללות מרובות וקשות, בכ"ז כיון שנקראים בנים, הכל לטובה, להטיב אחריתנו, אבל הקללה הזו שמיירי בעת שיעבדו ע"ז, שאז המה בבחינת עבדים, וא"כ מה תקנה יש לכל הצרות דאין להם אחרית ותקוה. יזכנו ה' לקיים התורה לשמה, ואז נהיה בגדר בנים, והוא יהיה אבינו אכיה"ר:

תוכן העניינים

מצח אהרן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה