מצח אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין
מצח אהרן - דרוש יד
(ב' לשבת תשובה):
את הברכה אשר תשמעו, אמר הקב"ה שמעו לי שאין אדם שומע לי ומפסיד רבנן אמרי יש שומע ומפסיד, כיצד אדה"ר שמע לאשתו והפסיד מניין שנאמר (בראשית ג') ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך, א"ר יצחק למה"ד למלך שאמר לעבדו אל תטעום דבר עד שאבוא מן המרחץ, אמרה לו אשתו טעום את התבשיל הזה שלא יצטרך לבקש אח"כ ליתן מלח או מורייס בא המלך ומצאו מטעם בשפתותיו, א"ל המלך לא אמרת לך אל תאכל ואכלת, א"ל מארי, שפחתך נתנה לי, א"ל המלך ולשפחתי שמעת יותר ממני כו' כך א"ל הקב"ה המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת?, א"ל מארי, הרי שפחתך נתנה לי שנא' ויאמר האדם האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי גו', א"ל ולחוה שמעת יותר ממני? מיד נטרד שנאמר ויגרש את האדם גו' הרי ששמע לאשתו והפסיד ע"כ. (מדרש רבה פ' ראה):
כל העובר על המדרש הזה יעמוד כמשתומם להבין דברי חכמים וחידותם, א) מה ראה להאריך בזה להביא המשל ומה הוסיף המשל בזה האם בלא משל לא יכול להוכיח כונתו דיש שומע ומפסיד הא מן עובדא דאדה"ר שפיר מוכח כן, ב) הא המשל אינו דומה כלל להנמשל, דבמשל יספר כי השפחה באומרה לטעום התבשיל, לא כונה בזה לעבור רצון המלך, רק להיפך לטובת המלך בכדי שלא יחסר מלח או מורייס בתבשיל המלך, וא"כ שפיר היה מקום הוראת היתר בזה לומר שעל דעת כן לא צוה המלך שלא לטעום, אבל במעשה דאדה"ר, דאמרה לו חוה להדיא לעבור על צווי ית', לאכול מן העץ אשר ה' צוה שלא יאכל ממנו, וא"כ איזה הוראת היתר היה לאדם לשמוע לקול אשתו אמנם כאשר נתבונן על דקדוקי הכתובים במעשה דאדה"ר, גם הוכוח שהיה בין הנחש וחוה, או נראה שגם שם הסיתם הנחש בטענה כזו לאמר אשר עוד למצוה יחשב להם אם יאכלו מן העץ, דז"ל הכתובים, ויצו ה' על האדם גו' ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות, כפל שתי פעמים מלת "ממנו", והנחש היה ערום מכל חית השדה גו' ויאמר אל האשה אף כי אמר אלקים לא תאכלו מכל עץ הגן, חסר הבנה לגמרי, באיזה אמתלא רצה הנחש להסיתה לעבור על מה שצוה הקב"ה מפורש? ובתשובת האשה, ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון, העירו הקדמונים בזה, על אשר הוסיפה מדעתה אזהרת הנגיעה אשר השי"ת לא הזהיר אלא על האכילה בלבד. ובסוף ותרא האשה כי טוב העץ למאכל גו' ותקח מפריו ותאכל, מאוד יפלא, מה נתחדש לה כעת לשמוע בקול הנחש, מפני שהאילן תאוה הוא לעינים:
ואען ואומר! כי וכוח הנחש עם האשה היה ממש כעין הוכוח והשאלה אשר ישאלו אנשים המתפלספים החפשים בדעותיהם מה צורך הוא לכל הסייגים שגדרו חז"ל את דיני התורה בכמה מיני גדרים וסייגים? הלא לפי הכלל אשר כלל בן הא הא במתני' דאבות "לפום צערא אגרא" וכן אמר התנא איזהו גבור הכובש את יצרו (אבות פ"ד) א"כ בודאי כל מה שיוסיף האדם להגביר חיילים נגד יצרו המסיתו לחטוא ויכבשנו בכח גדול, לעומת זה יגדל שכרו ביותר, ואינו דומה כח הגבור אשר יטמין עצמו במחבואות ומבקש תחבולות איך להנצל מיד האויב לבל ישיגנו ולא יתראה עמו פנים, להגבור העומד מול אויבו ביד רמה ובכח גדול ינצחנו, וזה האיש אשר ירא לגשת אל יצרו הרע להאבק עמו ולנצחו, רק יחביא עצמו ממנו ולא יקרב לעשות אפי' דברים המותרים פן יפגענו היצר, הכי נוכל לדמותו לאיש אשר לא יבקש תחבולות רבות, רק יעמוד בעצמו מול יצרו ויעמיד עצמו במקום סכנה להגדיל בזה כחו לעבודתו ית', לא יכין סייג ולא גדר, ואם קרב יקרב אל העון יסור ממנו בכח גדול ויכבוש יצרו בגבורה יתירה, ולא נדבר בזה אודות הרשעים אשר כונתם לפרוץ גדר להנאתם רק על האנשים הנעלים אשר ירצו ללחום בגבורה עם היצה"ר וירצו לחתות אש בחיקם ורגלם לא תכוינה, ע"ד שאחז"ל או י"ז) ניזיל אפתחא דבי זונות ונכפייה יצרן ונקבל אגרא, וכיון דכבישת היצר באופן כזה טוב יותר מדרך השני, א"כ מאיזה טעם אסרו חז"ל לפרוץ שום גדר, ואף אי נימא דמשו"ה גדרו כל הדינים בגדרים מחמת שהדרך להקריב עצמו אל העבירה ממש מסוכן הוא מאוד, משום דאז אפשר שלא יוכל להתגבר על יצרו, גם אי נימא כן קשה, דהא כיון דמחשבתו וכוונתו לטובה היתה שלא פרץ הגדר להנאת עצמו, רק להראות כחו בעבודת ה', א"כ אף אם יקרה לפעמים שינוצח במלחמתו ויפול שדוד תחת יד יצרו ג"כ לא יחשב זאת לו לעון וחטאת כיון דמחשבתו לטובה היתה, והגבור אף אם יפול שדוד בכ"ז גבור הוא וראוי לדורון, זוהי השאלה אשר ישאלון רבים עליה לפרוץ גדרי וחומות תוה"ק:
ובכדי לסתור טענתם זו נקדים מה שכתבתי על פי' המשנה (אבות פ"ג) כל השוכח דבר אחד ממשנתו מעה"כ כאילו מתחייב בנפשו שנאמר השמר לך ושמור נפשך פן תשכח גו', דהנה ידוע לכל מה שהאריכו המפרשים בענין מחלוקת הראשונים באופן שכר ועונש השמימי, דהנה שני סוגי שכר ועונש נמצא בעולם, א) שכועו"נ "הרצוניי" כגון אם אחד יחטא נגד חקי המלוכה יקבל עונש ע"ז כ"א לפי מדרגת חטאו, ולהיפך אם אחד יעשה דברים טובים ומועילים למדינה, או יראה כח גבורתו במלחמה, יש שכר לפעולתו מאת המלך, ב) שכועו"נ "הטבעי" כגון אם יאכל דברים המזיקים לקיבה, עונשו הוא שיחלה במחלת הקיבה, ובאם יאכל סם המות עונשו שישרפו מעיו וימות במיתה משונה ל"ע, ולהיפך אם יאכל דברים מבריאים ויקח סמים מועילים, השכר הוא שירפא ממחלתו וגופו יתחזק עי"ז, וההבדל בין שני סוגי שכועו"נ הללו מבואר לכל, דשכועו"נ המלכותי אין גוף עשיית העבירה, עבירה בעצם שיזיק לו מעצמו, רק העונש יגיע לו מאת רצון השופט על שעובר על חקי המלוכה, וכן השכר יקבל בעד קבלת עול המלך, אבל אין השכר שייך לגוף המצוה ולא העונש להחטא, רק ברצון השופט הוא תלוי, משא"כ בשכועו"נ הרפואי מונח זאת בטבע הדבר שזה יזיק וזה יועיל ורצון הרופא לא יעלה ולא יוריד, דהרופא אינו כ"א בגדר יועץ, ואמנם בשכועו"נ העליון יש בזה מחלוקת קדומה אם דומה הוא לעונש מלכותי, אם לרפואיי, כי הרמב"ם ז"ל הביא מדרש האומר, וכי מה איכפת להקב"ה אם שוחט מן הצוואר כו' אלא כל המצות לא ניתנו אלא בכדי לצרף בהם את ישראל אם יקבלו עולו עליהם אם לאו, ולכן ס"ל שדומה הוא למלכותי, ואין גוף עשיית העבירה עבירה בעצם שתפגום בקדושה, אלא נענש עבור שעובר על מאמר המלך ולא קבל עולו, וכן שכר המצוה הוא על קבלת העול, אבל אין השכר שייך לגוף המצוה, ולא העונש שייך להעבירה, אמנם הרמב"ן ז"ל וכל הבאים אחריו האריכו לחלוק על הרמב"ם וס"ל כי העבודה צורך גבוה, וכי גוף העונש קשור בגוף העבירה וגוף השכר קשור בגוף המצוה, כמאמר התנא, שכר מצוה מי משלם מצוה, והביאו עוד ראיה לדבריהם מן המדרש (פ' ראה) וז"ל משעה שאמר הקב"ה את הברכות בהר גרזים וקללות בהר עיבל שוב אין הקב"ה עושה כלום אלא הרעות עושות שלהן והטובות עושות שלהן כמ"ש מפי עליון לא תצא הרעות, ואף כי מי אנכי להכניס ראשי בין הרים גדולים. מ"מ תורה היא ורשות נתונה, ונ"ל להביא ראיה לשטת הרמב"ן, מהא דקיי"ל שכל השוגגים צריכין כפרה וכל הקרבנות כולם לא באו כ"א לכפר על השגגות וכמ"ש רז"ל השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו, ואם נימא שהעבירה בעצם פוגם והיא כמו סם המות לנפש ניחא מה ששוגג צריך כפרה, דאטו אם אחד יאכל סם המות בשגגה, שחשב אשר זהו "סוקר" האם בשביל זה לא ימות? וכיון שטבע הסם לשרוף המעיים יעשה הוא את שלו בלי הבט על מחשבת האוכלו אם שוגג או מזיד הוא, אבל אי נימא כשיטת הרמב"ם ודאי שאין שוגג צריך כפרה, דאם אחד יחטא בשגגה נגד המלך והכל יודעים ששוגג היה, לא יקבל שום עונש, כיון שעקר העונש הוא מחמת פריקת העול, וכשהוא לא התכוין לפרוק העול אינו ראוי לשום עונש, וממה"מ שהוא רב חסד ומרבה לסלוח איך לא יסלח על השגגות אלא בע"כ דעיקר כהרמב"ן שהעונש הוא טבעיי, ולהכי אין זה שום אמתלא מה ששוגג היה, ומשו"ה מזהיר התנא, שכל השוכח דבר אחד ממשנתו, וע"י השכחה יביא אח"כ לעשות דבר האסור, הרי הוא כאילו מתחייב בנפשו, כי נפשו תקבל העונש בע"כ, ולא תועיל כלל האמתלא מה ששכח ושוגג היה כיון שהשכר ועונש הוא טבעיי וכמ"ש:
ובהכי יתיישב לנו ג"כ מה שסמכה התורה האזהרה של השמר פן תשכח, לאזהרת לא תוסיפו ולא תגרעו, דהנה בספר ערבי נחל מביא ראיה מאזהרת "לא תוסיפו" לדעת הרמב"ן דאילו להרמב"ם, בשלמא "לא תגרע" ניחא, שאין מקבל העול בשלימות, אבל בל תוסיף למה ז הלא אדרבה מקבל עליו העול בשלימות ואין כבד עליו ליתן אפילו חמש פרשיות בתפילין, אע"כ דעיקר כהרמב"ן שהעונש טבעיי הוא ובטבעיי ודאי דיתר פוגם וכנטול דמי, והגע עצמך אם הרופא יכתוב רעצעפט לאחד עבור בנו האוהב לו, ליקח חמש גראן חינין, ואיש הזה יאמר מה שוה אצלי חמש גראן שמחירם עולה לחמשה ק"פ, לעומת חיי בני האהוב לי כנפשי, לא אחוס על המעות ואקח עשרים גראן, ודאי אשר איש הזה לשוטה יחשב ולבד שלא יועיל, עוד יזיק הרבה והרפואה תהפך לסם המות, וה"נ כך גזרה חכמתו ית' שד' פרשיות עושין תקון לנפש וחמשה פוגמין וזהו כדעת הרמב"ן, וכן מהא דקיי"ל שאסור לעבור על ל"ת, אפילו במקום שכוונתו לקיים מ"ע עי"ז, וכגון טמא לנפש שאסור להקריב פסחו הרי שאסור לו לעבור על ל"ת דטומאה אפי' במקום שמכוון לקיים מ"ע דפסח, מוכח ג"כ כהרמב"ן, דאם איתא שאין גוף העבירה פוגם בעצם, והעונש הוא רק מחמת שאינו מקבל עולו א"כ זה שעובר העבירה בכדי לקיים גזרת המלך ומצותו אין ראוי לעונש, והגע עצמך, הן הריגת נפש הוא מהחטאים החמורים ביותר בדינא דמלכותא ובאם אחד יראה סוציאליסט אשר יתנקש בנפש המלך, והמלך בסכנה ורגעיו ספורים, האם יעלה על הדעת שימנע עצמו מלהרוג את הסוציאליסט בשביל הזאקאן האוסר להרוג את הנפש, והלא אדרבה עוד יקבל טובה מאת המלך עבור שהרג את הסוציאליסט, באשר לא הרגו בחמת רצח רק להציל נפש המלך, וכן כאן אף שצוה הקב"ה שלא לעבור על ל"ת הוא רק כשיעבור במרד מחמת איזה פנייה ותאוה עצמיית אבל אם יעבור על ל"ת מחמת שירצה בזה לקיים מצוה, ודאי שמהראוי היה עוד לקבל שכר, אע"כ כהרמב"ן דהעונש טבעיי הוא, ובזה לא מועיל כלום כוונתו הטובה אם רק אכל דבר המזיק, ומשו"ה בפ' ואתחנן, קודם נתינת התורה בא להודיעם את החומר שיש בדיני הל"ת שבתורה. איך כולם ארסיים המה ומאוד צריך להזהר בהם, כי חלילה אם יעבור על אחת מהם הן בשוגג הן במזיד אז הנפש החוטאת תמות בעונה ושום אמתלא לא תועיל לפטור מה"ד, והביא ראיה ע"ז "לא תוסיפו" ומזה מוכח שהוא טבעיי, וכן "לא תגרעו ממנו" פי' שאסור לעבור ולגרוע איזה ל"ת אפי' במקום שכונתכם הוא "לשמור את מצות ה'" כי העיקר שעבירות פועלין בעצם והעונש הוא טבעיי, ולכן לא תועיל הכונה הטובה שרצה לקיים בוה מ"ע, ואחרי שהוכיח מאזהרות אלו שהעונש הוא טבעי, מזהיר בסוף הענין, "רק השמר לך ושמור נפשך פן תשכח את הדברים ופן יסורו מלבבך" ואז יהיה לך אמתלא ששוגג היית, ובכן אין אתה ראוי לקבל עונש, כן תוכל אפשר לטעות ולחשוב, אבל באשר הודעתיך, כי העונש הוא טבעי, אין שום אמתלא מה ששוגג היית, ולכן השמר מאוד פן תשכח את הדברים, כי אפי' שוגגים צריכים כפרה, וזהו הטעם מ"ש התנא, הוי זהיר בתלמוד ששגגת תלמוד עולה זדון, ואין שום אמתלא לאדם לומר שלא למד הדין, או למד ושכח, שזה עולה כזדון וכנ"ל:
ובדברנו אלה נוכל לסתום פיות המשטינים, ומקטרגים על הסייגים והנדרים שעשו חז"ל, דבשלמא אם היה השכועו"נ רצוניי אז היה אפשר מקום לומר כן, דבלא הסייגים טוב יותר מחמת שתי הטענות, א) כיון דעיקר השכר הוא מחמת קבלת העול, וא"כ בלא הסייג הוי קבלת העול גדול ביותר, דכאשר יקרב ממש להעבירה ובכ"ז יסור ממנה, אז גדול כח כבישת יצרו ביותר מן האיש אשר עומד מרחוק ומוגדר בכמה סייגים הרחק מן העבירה, ב) דגם אם בפעם מן הפעמים וכשל עי"ז שיתקרב להעון וינוצח במלחמתו, אין ראוי לשום עונש ע"ז, כיון דמחשבתו לטובה היתה, ועיקר העונש הוא רק מחמת פריקת העול, וזה שלא כוון לפרוק העול, רק אדרבה כונתו לטובה היתה. לא יגיע לו שום עונש, אבל לפמ"ש והוכחנו בראיות חזקות דשכועו"נ טבעים המה א"כ בטלה הטענה משני הצדדים, ומאוד הועילו חז"ל בסייגיהם וגדריהם דאם היה מתקרב האדם אל העבירה, אז מסוכן הי' מאוד ליכשל בה, ונפש החוטאת בע"כ תמות בעונה, ולא תוכל להועיל לו האמתלא מה שכוונתו לטובה היתה, להראות גבורה יתירה דכיון דטבעיי הוא לא תועיל בזה במחשבתו הטובה וכיון דסוף סוף נכשל בחטא החטא עצמו ימיתהו, גם הטענה הראשונה, שבלא הסייג יהיה הקבלת עול בשלימות יותר, משום דאז יגדל כח הגבורה, ג"ז ליתא דכיון שהשכר הוא טבעיי, בע"כ לומר דהמעלה של כבישת היצר המוזכר בחז"ל, איננה מעיקרי העבודה דמה איכפת לנו אם עושה זאת בכבישת יצר גדול או קטן, דאטו מי שיתן לו הרופא רעצעפט, ויערב הרעצעפט לכתחילה בדבר מר מאוד, שעי"ז תהיה כבישת יצרו גדולה ביותר שנתרצה ליקח רעצעפט מר, האם בשביל זה יועיל לו הרעצעפט ביותר מאילו היה דבר מתוק דאחרי שטבעיי הוא א"כ כבישת היצר לא יעלה ולא יוריד, וה"נ מחמת שהוכחנו דשכועו"נ העליון הם טבעיים בע"כ לומר דמעלת כבישת היצר הוא רק למעלה בעלמא, ולפי"ז איך נרצה להתקרב אל העבירה בכדי שתהי' כבישת היצר גדולה כיון שאיננה מעקרי העבודה, איך יעלה ע"ד להסתכן עבור זה וגם אם לפעמים ע"י ההתקרבות נכשל בה בפ"כ נקבל הענש, א"כ מאוד מאוד הועילו חז"ל בתקון הגדרים ואין מקום כלל לטענתם משני הצדדים וכנ"ל:
אלא שעדיין יש מקום להיצר להסית אותנו ולהוכיח לנו ממקום אחר, שבע"כ העונש לא טבעיי הוא רק רצוניי, דאם באמת טבעיי הוא, תקשה לנו קושיא עצומה, דהנה בטבע הבריאה נראה כי רוב הדברים אשר בכחם ובטבעם סגולה להיטיב לבריות, יש להם כח המושך להמשיך את הבריות אליהם שיהנו מהם, כמו בשמים, ברכם ה' בריח חזק ונעים, או שאר דברים שברכם בטעם מתוק מאוד, והכל בשביל לרבות תאות הבריות אליהם, שיתאוו להנות מהם באשר הנאתם תועיל לבריות, ולהיפך רוב הדברים הארסיים והמזיקים לנפש אוכלם, טעמם מר מאוד, וריחם מוסרח ומושחת מראיהם בכדי שיתרחק האדם מהם באשר התקרבותם והנאתם מסוכן, וכבר כתבו הטבעיים הקדמונים שזה מן הנמנע שהסמים הממיתים יהיה ריחם וטעמם נאות לגוף, וכל מה שימצא שהוא ערב בטעמו ונאות בריחו א"א שיהיה בכלל סמי המות וזהו מחסדיו ית', כי אלו היה לסם המות כח המושך או בטעם או בריח, אז היתה הסכנה גדולה, ולכן בראו ד' בריח מגונה בכדי לגרש את הבריות מהם, וא"כ אם נימא דהעבירות המה ארסיים בטבעם אשר המה בעצמם ממיתים להאדם, מדוע עשה ככה, שכל דבר האסור תאוה הוא לעינים, ויש בו כח המושך את האדם להיות לו תשוקה יתירה לעשותו, עד שרק ע"י התגברות עצומה יוכל איש המצויין ביותר לכבוש את יצרו, ואם בחיי הגוף שמיתתו אין מיתת עולם, חס הקב"ה על האדם לבראות כל סמים ממיתים בריח מגונה ובטעם מר, כ"ש בחיי הנפש שהיה צריך להיות כן, אשר כל דבר האסור יהי' משוקץ ומתועב בעיני האדם ז אלא בע"כ שהעונש והשכר הוא רצוניי על קבלת העול, ואם לא היה להאדם שום תאוה ונטיה לבחור ברע לא היה מגיע שום שכר על עשיית המצות ומניעת העון באשר אין בזה שום קבלת עול ולכן בהכרח היה להמתיק את הדבר האסור ולגרות התאוה באדם ולהיפך למאס את מעשי המצות בעיניו, דאז בעשותו איזה מצוה או ימנע מאיזה עון יש בזה כבישת היצר וקבלת העול, ובאשר שמזה ראיה שהעונש רצוניי הוא, א"כ חוזר וניעור קושיא הראשונה, גדרים וסייגים למה דבלא הסייג יהי' השכר עוד יותר ע"י שיתקרב להעון עצמו וכנ"ל:
אמנם כאשר נתבונן נראה שלא עתה בלבד עומד השטן הוא היצה"ר להסית אותנו בטענה הזאת לפרוץ הגדרים ולהרוס הסייגים, כי גם סמאל הראשון שהוא הנחש, עמד להסית את חוה אמנו בטענה הזאת, וזה גופא היה הוכוח בין הנחש וחוה, דהנה הקב"ה אמר, ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות, והקשינו דהאי "ממנו" בתרא מיותר, אלא דהקב"ה רמז בזה לחוה כי העונש טבעיי הוא ונמשך מן העבירה עצמה, ויהי' בזה פי' הכתוב כן, כי ביום אכלך, אז ממנו מות תמות, כלומר שהמיתה יוצאת מן העץ גופא, ובאשר רמז לה הקב"ה כי העונש טבעיי הוא א"כ ממילא מובן שגם הנגיעה וההתקרבות אל העץ ג"כ אסור, ואף שהקב"ה לא צוה כ"א על האכילה, מ"מ מחמת שהדבר ארסיי הוא בטבעו, צריך האדם להתרחק ממנו בכמה גדרים, כי פן חלילה ע"י התקרבות הנגיעה יכשל ויבוא לאוכלו ואז לא יהיה שום אמתלא להנצל מן עונש, ולכן התרחקה חוה מן העץ וסחור סחור להעץ לא קרבה, אמנם הנחש כאשר רצה להכשילה, לא יכול להסיתה על האכילה ממש, באשר זה יצא מפורש מפי הקב"ה לאסור, ובודאי לא תשמע חוה כלל לדבריו, רק על הנגיעה שזה לא אסר הקב"ה, וחוה מעצמה עשתה כן, ע"ז בא הנחש להסיתה, ואמר לה שאינו יודע כלל מדוע תתרחק ממנו, ואמר, "אף כי אמר אלקים" פי' אף שזה אמת שאלקים צוה על העץ, אבל הוא לא אמר כ"א לא תאכלו מכל עץ הגן" ולא הזהירך כ"א על האכילה, ועל הנגיעה לא הזהירך כלל, וא"כ מדוע תוסיף מעצמך ותירא אף לנגוע בו, גם ע"י תבות "מכל עץ הגן" שאמר הנחש, הוסיף עוד טיפה של מרה לרמז לה שאף אם תאכל ממנו לא יגדל החטא, והוא ע"ד לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב, ובאשר הקב"ה אסר לפניך כל עץ הגן ולא הניח לפניך שום עץ שתוכל ליהנות ממנו, א"כ אף אם תעבור על האזהרה ג"כ לא יגדל החטא, ואמנם חוה באה לדחות שתי טענותיו, א) הלא מפרי עץ הגן אכל נאכל, כי כל האילנות הטובים הנמצאים בתוך הגן לא מנע ממנו לאוכלם, רק זה העץ היחידי אסר עלינו, וא"כ איננו עוד בכלל כי ירעב כו', וטענתך השניה, שהוא לא צוה כ"א על האכילה, ג"ז אינו, כי הלא, ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלקים לא תאכלו ממנו' ובאשר האי ממנו מיותר, בע"כ שבא לרמז כי העונש טבעיי הוא, והמיתה נמשכת מן העץ גופא, וא"כ מעצמו מובן אשר גם "ולא תגעו בו" ואף שבנגיעה עצמה אין בה איסור, אכן "פן תמותון" כי באשר העונש טבעיי צריך האדם להתרחק מן האיסור ע"י כמה סייגים וסחור סחור להאיסור לא יקרב, דאם יתקרב, יוכל להכשל באיסור גופא ואז אין תרופה למכתו, הנחש ששמע כי האשה הבינה מייתורא דממנו כי העונש טבעיי, בא לדחות טענתה באומרו "לא מות תמותון" כלומר אל תחשוב כזה כי המיתה תגיע ממילא מן העון עצמו, לא ע"י רצון הגוזר, כי באמת העונש רצוניי הוא עבור פריקות העול, ואל תטעה כלל לחשוב כזה שהעץ הדעת ארסיי הוא לנפש בטבעו ומשו"ה הזהירך על אכילתו, רק להיפך, "כי יודע אלקים כי ביום אכלכם" פי' אם אך תאכלו מנו ותטעמו טוב פריו אז "ממנו" יתגבר אצלכם התאוה שלא תרצו לאכול שום פרי כ"א ממנו בלבד, באשר הוא הטוב ומובחר שבכל האילנות, ואם לא תאכלו יהיה לכם כבוש היצר גדול, כי אם היה מצווכם על עץ אחר שאיננו טוב כ"כ, והתאוה אליו לא תגדל, או לא תגדל מעלת כבישת היצר ע"י מניעת האכילה שיהא ראוי לקבל שכר עבור זה, אבל על העץ הטוב הזה שידע הקב"ה אשר אם אך תטעמו ממנו פעם אחת תגדל מאוד תאותכם אליו ולא תרצו לאכול כ"א ממנו, ואו אם תכבשו יצרכם שלא לאכלו יהיה השכר מרובה מאוד, וא"כ איפוא סבת האזהרה שהזהירך הקב"ה מקודם "כי ביום אכלך ממנו מות תמות" הוא, ע"ז הכוונה, ושעור הכתוב כן הוא, ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, והטעם שהזהרתיך דוקא על עץ הזה, באשר "כי ביום אכלך אז "ממנו" לא תרצו לאכול שום פרי כ"א ממנו, ולכן באם לא תכבשו יצרכם ותאכלו ממנו אז "מות תמות", א"כ לפי"ז נהפוך הוא, כי מזה מוכח שהעונש רצוניי הוא, ובאם אתם מסופקים בדבר אם כן הוא כדברי, ע"ז אמר כמתפלא "ונפקתו עיניכם" פי' איה עיניכם? יפקחו עיניכם וראו איך העץ הזה תאוה הוא לעינים ויש לו כח המושך גדול מאוד, ואם האמת היה כדבריכם כי העץ ארסיי בטבעו, א"כ למה בראו הקב"ה בטוב טעם ומראה כ"כ, וכי היכן מצינו בטבע כל הבריאה אשר דבר ארסיי יהיה לו עוד כח המושך אלא בע"כ שאיננו ארסיי בטבעו, רק להיפך בטבעו טוב מאוד הוא, ומחמת טוב טעמו ומתיקותו אסר לכם אכילתו בכדי שיהיה לכם כבוש היצר ע"י מניעת אכילתו, ואם כן, לא לבד שהנגיעה לא לעון תחשב לכם, אלא עוד מצוה גדולה היא דכל מה שתתקרבו אליו תתרבה תאותכם אליו ואז יהיה השכר במניעת האכילה ג"כ יותר דלפום צערא אגרא, ולא לבד שהנגיעה מצוה היא, אלא גם לאכול ממנו פעם אחת, ג"כ מצוה גדולה היא, כי עתה אשר עוד לא טעמתם ממנו ולא תדעו כלל מגודל מתיקותו, לא תגדל כ"כ כבישת היצר במניעת האכילה, אבל אם הייתם טועמים ממנו מעט, וטעמתם גודל מתיקותו, ואח"כ תמנעו עצמכם מלאכלו מחמת גזרת הקב"ה, אז רק אז יגדל שכרכם, ואף כי הקב"ה אמר שלא תאכלו ממנו, אין כוונתו שלא תטעמו ממנו, רק שלא תאכלו ממנו בתמידות, ואף אם אפשר שהקפיד גם על הטעימה הראשונה, אין זה כ"א מחמת שאינו בטוח בכם שתתגברו על יצרכם במעלה כזאת אשר אף לאחר שתדעו מגודל מתיקותו לא תוסיפו לאכול ממנו, אכן אם בעלי נפש אתם ובטוחים בעצמכם שגם אחר שתאכלו ממנו גם כן תוכלו להתאפק מלאכול ממנו, בודאי שבאופן כזה תחשב לפניכם הטעימה הראשונה למצוה, וזה מה שסיים הנחש, "והייתם כאלהים" פי' אם תרצו לעשות רצון אלקים ע"צ השלימות היותר טוב, אז "יודעי טוב ורע" פי' פעם אחת תטעמו ממנו, ולא להנאתכם תתכוונו, אלא שעי"ז תדעו העלוי מה שיש באילן הטוב הזה על שאר אילנות שאינם מגיעים לטוב טעמו ונחשבים כרעים נגדו, ואז רק אז יגדל שכרכם ע"י מניעת האכילה, ולכן באשר "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל גו''' הסכימה להנחש שרק מחמת גודל טובו הזהיר הקב"ה שלא לאכול ממנו, בכדי שתהיה כבישת היצר, ובאשר שאדם וחוה היו בטוחים ג"כ בנפשם, שאף אם יטעמו מתיקות טעמו יוכלו ג"כ לכבוש יצרם שלא לאכול ממנו עוד, לכן הסכימו בדעתם לאכול ממנו פעם אחת לשם שמים, בכדי שידעו מגודל מתיקותו ותתרבה אצלם התאוה והתשוקה אליו ובכ"ז יתגברו על יצרם ולא יוסיפו עוד לאכלו ואז יהיה לפום צערא אגרא:
היוצא מדברינו אלה, שאדם וחוה לא חשבו זה כלל לחטא מה שיאכלו מן העץ, רק אדרבה עוד שכר טוב חשבו לקבל בעד האכילה, כי עי"ז ידעו מטעם מתיקותו ובכ"ז לא יוסיפו עוד לאכלו, וראיה גדולה לזה, דאם נימא אשר באמת חשבו זאת לחטא ועון, רק שלא יכלו להתגבר על תאות יצרם, ולכן לא השגיחו על האיסור והעונש הגדול, א"כ היתה בידם תרופה איך להנצל מעונש מיתה הנגזר עליהם, דהא בעת האכילה עדיין היו יושבים בתוך הגן, ששם עמד "עץ החיים" אשר האוכל ממנו וחי לעולם, א"כ היו יכולים לאכול תחילה מעץ החיים, ולא היו יראים עוד מעונש מיתה, דרק אחר אכילת עץ הדעת נטרדו מגן עדן מחמת חשש זה פן ישלח ידו ולקח מעץ החיים ואכל וחי לעולם, אבל קודם אכילת עץ הדעת, שהיו יושבים עדיין בתוך הגן, היו יכולים לאכול בתחלה מעץ החיים, אלא בע"כ שלא עלה כלל על דעתם שעושים חטא בזה ושראוים המה לעונש מיתה, להיפך עוד חשבו לקבל שכר טוב בעד האכילה וכנ"ל, ומה יומתק כעת דברי המדרש הנצב בפתח דרושנו, דע"י המשל שהביא בא ללמדנו את כל הרעיון הזה, שאכילתם מן העץ לא היה בשביל לעבור על צוויו ית', רק עוד חשבו לקבל שכר ע"ז, שעי"ז יבואו לידי העבודה הנאותה וכמו במעשה שבמשל לא נתכוון העבד והשפחה לעבור על צווי המלך, רק לטובת המלך, בכדי לטעום אם יחסר מלח או מורייס, כן בזה היה כוונת הטעימה לטעום בזה צורך עבודת גבוה וכנ"ל:
וכמו שידענו שאדם הראשון הפסיד ע"י ששמע לקול הנחש, ומוכח מזה שבודאי העונש טבעיי הוא, כן גם עלינו לדעת שאך הבל פצו פיהם, אותן האומרים כי העונש רצוניי הוא, וממילא לדבריהם אין צורך עוד לסייגים וגדרים, דבאמת לא כן הוא כאשר הראה לנו העונש של אדם וחוה, ומה שברא הקב"ה לכל העבירות שיהיו נחמדים גם למראה ותאוה וחשק לעשותם, משום דהא והא איתא, שגם רצה לצרף את ישראל בקבלת העול וכבישת היצר, ועי"ז יוכפל השכר וכנ"ל:
אחי ועמי! אם אדם יקבל פתאום כתב הזמנה לעמוד לדין לפני שופט השלום, ולא ידע על איזה דבר יעמוד במשפט, תפול דאגה בלבבו, כי ירא הוא מהעונש פן יענישנו השופט באיזה עונש, וכל מה שזמן המשפט הולך וקרוב, כן תתרבה דאגתו ויבקש עצות ותרופות, ובכ"ז אם לא ומצא שום תרופה איך להנצל מן המשפט, בזאת ינחם, באשר ידע כי השופט הזה לא יוכל לשופטו במשפטים קשים, כגון קאטארזנע, סיביר, באשר דברים חמורים כאלו רק במשפט הגליל (אקרוזנאי סוד) ישפטו, ובמקום משפט שופט השלום רק על דברים שבממון ישפט, וג"ז לא על כל דברים שבממון, כי עסקי בתים ונחלאות אין לו רשות לשופטן, ובאופן זה בטוח הוא, אשר לבד שגם נפשו בטוחה אף גם ביתו ישאר אצלו, ובאם יקבל הזמנה מן אקרוזנאי סוד, תגדל דאגתו ביותר, כי מי יודע באיזה משפט ועונש יענישוהו, פן יוקח ביתו ממנה, פן ישלחוהו לסיביר, קאטארזנע, ואמנם גם בזה ימצא נוחם, כי נפשו ודאי לא תוקח ממנו, באשר דיני נפשות אין נשפטים גם במקום הזה, ואמנם אם יקבל הזמנה, מן שופטי הצבא (וואיענעם סוד) אז אין קץ לדאגתו ועצבונו, יומם לא ינוח ולילה לא ישכב כי איך יערב לו אכול ושתה בעת אשר אימת הדין תבעתהו, ופן חלילה עד נפשו יגיע, רק טיפה של תנחומין עוד נמצא לו להפיג מרירות צערו, והוא באשר ידע היטב כי אין דין בלא דין, והשופטים רק לצדק ישורו לחייב רק החייב האמיתיי, ובאשר יודע בנפשו שמעולם לא עשה שום דבר שיהא מחויב עבורו בעונש חמור, ולכן יקוה אשר ודאי יצא לצדק דינו, ואמנם אם זה האיש יודע בעצמו שעשה דברים כאלו אשר ראוי הוא לקבל עונש עבורם, אז אין שום מקום תנחומין לפניו. רבותי! אנחנו קבלנו הזמנה לעמוד לדין בעוד ימים אחדים לפני ממ"ה הקב"ה, אשר שם ישפט כל מיני עונשים, מי יחיה ומי ימות, מי באש ומי במים, מי ועני ומי יעשר, ולבד אשר מקום המשפט נורא הוא, עוד כל אחד יודע בעצמו את נגעי לבבו, כמה וכמה עבירות חמורות עבר בזו השנה, כמה ממחויבי מיתות ב"ד, כמה ממחויבי כריתות, כמה חלול שבת שזה עון סקילה, כמה קריבות עריות שזה עון כרת, ואם על קריבה אין כרת בתורה, מ"מ הרי ידוע מאמרם ז"ל (שבת, י"ג:) על החסיד שמת בחצי ימיו כו' בימי לבונך מהו אצלך אכל ושתה כו' אמר ברוך המקום שהרגו שלא נשא פנים לתורה שנאמר ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב עיי"ש, הרי דגם על קריבה מת בחצי ימיו, ואיסור הזה מצוי מאוד בעוה"ר שאינם נזהרים בכל דיני הרחקה האמורה בהלכות נדה, ויפרצו הגדרים והסייגים שעשו חז"ל בזה, כמה שבועות שקר אשר זהו מהעבירות היותר חמורות, שאפי' דברים שאין אש ומים מכלה אותן, שבועת שקר מכלה אותן, ואפי' שבועת אמת עבירה היא כמ"ש במד' ריש פ' מטות את ה' אלקיך תירא ואותו תעבוד ובו תדבק ובשמו תשבע, אמר הקב"ה לא תהיו סבורין שהותר להשבע בשמי אפי' באמת:
(ולהמתיק הדבר מפני מה הקפידה תורה אפי' על שבועת אמת, והתמירה כ"כ בעונש על שבועת שקר, דהנה אם נראה כי אחד יכנס לחנות חבירו לבקש ממנו הקפה, והחנווני אינו רוצה להקיף לו עד שיעמיד לו ערב, נוכל לשפוט מזה כי האיש הזה לא ישא ויתן באמונה, כי אילו היה נו"נ תמיד באמונה, לא היו מבקשים ממנו שום ערב, ובכ"ז להענישו ע"ז א"א, ורק לגנאי יחשב לו זאת, באשר עי"ז ניכר כי איננו נכבד גדול, אכן אם יבא ויזייף חתימת הערב אז יש לו עונש קשה, וביותר יגדל החטא, באם יזייף חתימת איזה פקיד ויזייף החותם מטעם הממשלה לחתום אותו על דבר שקר שאז אין קץ לעונשו, וא"ל לומר אם יזייף חתימת המלך בעצמו על דבר שקר, והנה הקב"ה צונו בתוה"ק, שיהא הן שלך צדק ולאו שלך צדק, והאדם שיתנהג תמיד בדרך כזה שלא ישנה את דבורו, אז ודאי שכולם יאמינו לו לכל אשר יאמר ויעשה אפי' בלא שבועה, ולכן באם נראה כי האדם בכדי להאמין דבריו מוכרח הוא לישבע, ניכר מזה אשר איש שקרן הוא וזה עונשו של בדאי, שאפי' על דבר אמת לא יאמינו לו, וזה טעם הקפידא להשבע אפי' באמת, כי האדם מחוייב להנהיג עצמו עד שכולם יאמינו לו בלא ערבות השבועה, ואמנם אם נשבע על שקר חלילה, הרי הוא דומה כמו שחותם חתימת ממ"ה הקב"ה על דבר שקר, ומשו"ה החמירו כ"כ בעונשו):
אין אתם רשאין להשבע בשמי אלא אם יש בכם כל המדות אלו ושתהיו כאותן שלשה שנקראו יראי אלקים ואלו הן אברהם איוב ויוסף כו' ואותו תעבוד אם אתה מפנה עצמך לתורה ואין לך עבודה אחרת, ובו תדבק שכל המהנה לת"ח כו' אם יש בכם כל המדות הללו אתם רשאים להשבע בשמי, ואיך לא תסמר שערות בשרנו כאשר נשים אל לבנו שאנו נכשלים בזה הרבה פעמים ביום, אם אחד ימכור חפץ לחבירו ישבע "כה יעזרני ה'" ששלמתי בעד זה כך וכך, ורוב פעמים הוא שקר, ואף שלא נעלם מאתנו, כי כל אחד יחשוב בלבבו כי שלום יהיה לי ולא יביאו אלקים במשפט, באשר ששוגג היה ולא ידע כלל מחומר האיסור, כי ברוב העבירות נכשל האדם רק מחמת חסרון ידיעה, וכן על כמה עבירות יורה היתר בנפשו באשר לא מסיני נאמרו, רק חז"ל עשו זאת לסייג וגדר בכדי להרחיק מן העבירה, אכן לפמ"ש כי העונש טבעיי הוא, אין זה תירוץ כלל מה ששוגג היה וגם ממילא נלמוד כי נחוצים הסייגים מאוד, וכל העובר על דברי חכמים כו', ואין לנו כ"א לשוב בתשובה שלימה ויה"ר שיקובל תשובתינו לרצון אכיה"ר: