אור ברסלב
מצח אהרן חלק א מצח אהרן - דרוש יג

מצח אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין

מצח אהרן - דרוש יג

מצח אהרן - דרוש יב

תנו רבנן משביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע והוי יודע שהקב"ה טהור ומשרתיו טהורים ונשמה שנתן בך הקב"ה טהורה היא אם אתה שומרה בטהרה מוטב וא"ר כו' (נדה, ל:). התמיה מבוארת, דכיון שהשביעוהו כבר שיהא צדיק שהוא בגדר עשה טוב. א"כ למותר להשביעו אח"כ שרא יהא רשע, שזה רק סור מרע, גם איזה שייכות היריעה שהקב"ה ומשרתיו טהורים להך שבועה ?:

אמנם בדבריהם הק' העמיקו עצה איך להצילנו משגיאה גדולה אסר בקל יוכל האדם להכשל בה, והמכשול הזה היה יכול לגרום להאדם להורות היתר לנפשו לעשות גם הרע בעיני ה' ולעשות הדברים אשר לא תעשנה, והוא דבמס' (ר"ה די"ח) א"ר כרוספדאי שלשה ספרים נפתחים בר"ה צדיקים גמורים (שזכיותיו מרובים) נכתבין לחיים, רשעים גמורים (שעוונותיהם מרובין) נכתבין למיתה, בינונים תלוים ועומדין עד יוהכ"פ, ומן המאמר הזה יוכל הטועה לטעות ולחשוב, שהקב"ה לא יעניש לאדם על כל עבירה ועבירה בפני עצמה, וגם לא יתן שכר על כל מצוה, רק על מספר העבירות שיש להאדם כנגדו מצות, במספר כזה, ינוכה זה תחת זה, ולא יקבל עונש על העבירות, ולא שכר על המצות, רק באם מספר העבירות יגדל ממספר המצות, אז על אותו המותר יקבל עונש, וכן אם המצות מרובות במספרם על העבירות, יקבל שכר על המותר, ובאם הם מחצה על מחצה, אז לא יקבל לא שכר ולא עונש, כי ינוכה זה תחת זה, דאלת"ה רק נאמר שאין מנכין זה תחת זה, ואף אם הרבה מצות יעשה האדם, אין ביכולתם להגן עליו מעונש העבירות, ומקודם יקבל עונש בעד העבירות ואח"כ כאשר ימרק חטאיו אז יקבל השכר בעד כל מצותיו, א"כ יקשה במאמרו דר' כרוספדאי הנ"ל שאמר דצדיקים גמורים שזכיותיהם מרובות מן העבירות נכתבים לאלתר לחיים מאיזה טעם נאמר כן, ומה יוכלו להועיל לו מצוותיו הרבות כיון שעכ"פ גם עבירות יש לו, וממ"נ אם בתוך עוונותיו לא ימצא עוונות כאלה אשר יגיע בעדם עונש מיתה בלא"ה אינו עומד למיתה וכי חשיד קוב"ה למעביד דינא בלא דינא ל ובאם נמצא בעוונותיו עוונות כאלו אשר עונש מיתה יגיע בעדם, מה יוכלו להועיל לו רוב המצות כיון שאין מנכין זה תחת זה, אלא מסתמא שעל מספר העוונות שיש מצוה כנגדן לא יקבל שום עונש עליהם כי המצות מגינות ע"ז, רק ינוכה לו ממספר מצוותיו מספר כזה כסכום העבירות שלא קבל עליהם שכר, ומשו"ה אם זכיותיו מרובין יכתב בספר החיים, כי באופן כזה אין שום עונש על העבירות, כן יוכל הטועה לטעות, וכמדומה לי שכבר ראיתי באיזה ספר שטעה בזה וכתב דאה"נ דמנכין זה תחת זה, ועוד הוסיף אמץ לחזק סברתו המוטעת ופירש בזה כוונת הפייטן, באין מליץ יושר מול מגיד פשע, והוא כי לדעתו המצות יגינו על האדם להצילו מעונש העוונות, רק שמחמת שלא כל המצות ולא כל העבירות שוות במדריגה אחת, וכמו במצות כן בעבירות ישנם קלות וישנם חמורות, וע"ז וודאי הסברא נותנת כי המצוה לא תוכל להגן רק על עבירה כזו שעומדת במדריגה אחת עם המצוה, כגון אם המצוה היא "קלה" לא תוכל להגן כ"א על עבירה "קלה", והנה בענין עבירות מצינו שלש מדרגות חלוקות זו מזו, "חטא" "עון" "פשע" "חטאים" אלו השגגות, "עונות" אלו מזידין שאדם עושה אותן במתכוון אבל רק לתיאבון, "פשעים" אלו המרדין שהאדם מתכוון בעשותם רק למרוד בד', ואמנם במצות לא נמצא כ"א שתי מדרגות "מצות שגגות" שיעשה אותן האדם בלא כוונה טהורה ורצויה לש"ש, וגם יש "מצות מזידות" מה שיעשה אותן האדם בכוונה נאותה ורצויה לשם יחוד קוב"ה, ולעומת "החטאים" שהמה עבירות שגגיות תגן עליהם מצות שגגיות, ועל "העוונות" שהן מזידין, יכפרו מצות מזידות, אבל על "הפשעים" אלו המרדים אין שום מצוה שתוכל להגן, כי במצות לא נמצא מדרגה ומעלה כזאת, וז"ש הפייטן, באין מליץ יושר מול מגיד פשע, כלו' על המקטרג שנגד הפשעים אין שום מליץ יושר לא נמצא מעלה כזאת. ובאם נניח כדברי הטועים הללו, אז לא יגדל כ"כ הפחד מיוה"ד לכמה אנשים, באשר רוב העולם בוודאי זכיותיהם מרובות ונקוט חשבון זה בידך, דל עשרין שנין דלא ענשי בב"ד ש"מ ושכר משלמין גם בתוך עשרים ה וגם מעשרים ומעלה המצות מרובות, כי אף אם אמנם יש ג"כ עבירות הרבה אשר אדם דש אותן בעקבו ואין נצול מהן בכל יום, מ"מ יש נגד זה חבילות חבילות של מצות, מאה ברכות בכל יום, ציצית בבגדו, תפילין בראשו, מזוזה בפתחו, ק"ש, צדקה, וכדומה הרבה מצות שגם אדם בינוני עושה על כל פסיעה ופסיעה, ואפי' פושעי ישראל מלאים מצות כרמון אחז"ל, ולפי"ד אשר במקום שהמצות מרובות מן העבירות, לא יקבל שום עונש על העוונות, רק מנכין לו זה משכר מצותיו, א"כ לרוב אנשי העולם לא יגדל כ"כ הפחד מיוה"ד, באשר אינם צריכין לירא מעונש, רק ממעוט שכר המצות, וע"ז יקטן הפחד, ואין חושש לדאוג ע"ז. אמנם כל מי שחושב ואומר כן אינו אלא טועה, דלפי האמת אין הקב"ה מנכה משכר מצות לפטור עי"ז את האדם מעונש עבירות, רק על כל עבירה מחויב האדם לקבל העונש תחילה, ואח"כ יקבל שכר המצות בשלימות:

ואמתת חקירה הזאת נבאר בדרך דוגמא, מלך נתן לאחד מאוהביו רואי פניו רגב אדמה לשמור, והזהיר אותו מאוד על שמירתו, ויתפלא השר מאוד, על אשר יתן לו אדמה בפקדון וגם עוד יזהיר אותו ככה על גודל השמירה, המלך הבין שהשר יתפלא ע"ז, אמר לו דע נא אהובי, גוש אדמה הזה שאני נותן לך, איננו ממין אדמה פשוטה רק הוא ממין אדמה המשובח שמוציאים ממנה זהב, ולזה כוונתי ג"כ בנתינתי לך, שתצרפה בכור להוציא ממנה הזהב, ואח"כ תשמור הזהב בשמירה מעולה ובנקיות גדולה כפי הראוי לערך שמירת הזהב, ואח"כ לקח המלך חתיכת זהב טהור מכתר מלכותו ונתן ליד שר אחר, ואמר לו שהחתיכה הזאת הוא ממין זהב המובחר שאין למעלה ממנו, וכי הוא לקוח מכתר המלוכה, ע"כ ידע את אשר לפניו להיות זהיר מאוד בשמירתה בנקיות וטהרה גדולה, לאחר ימים פשעו שניהם במצות המלך ולא שמרו הפקדונות כפי המצוה עליהם רק השליכום באשפה ובכל מקומות המטונפות, עד שלא הי' אפשר כלל להכיר אם הוא זהב, והביאם המלך למשפט ע"ז, בתחלה שאל המלך את הראשון שנתן לו העפר, הלא אנכי צויתיך לצרוף העפר בכור ולהוציא ממנו הזהב, ומדוע מרית את פי המלך וא"כ אחת דתך כדין מורד במלכות, השר כאשר ראה את אשר נגזר עליו, התחיל גם הוא לטעון ואמר, אדוני המלך, וודאי הצדק אתך, כי אמנם בפעם הזאת מריתי פיך ולא שמעתי לקול דבריך, אבל יראו לפניך זכיותי כי גלוי וידוע לפניך אשר מיום עמדי על משמרת כהונתי לשרת את המלך, הייתי תמיד זריז ומהיר לקיים מצותיו, וכמה פעמים מסרתי גם נפשי לקיים רצונך, וא"כ איך יוכל המלך לחשוב עלי כי כוונתי למרוד בהמלך, הלא מכמה וכמה פעולות ניכר ההיפך כי רצוני לעשות רצונך, וכדאי המה אלו הפעולות לכפר על אשמתי שאשמתי הפעם, וטענתו נתקבלה בחן לפני המלך לפטור אותו מדינו הקשה; אח"כ נקרא גם השני לדין, ואחרי שקראו גם פסק דינו להחשב כדין מורד במלכות, רצה גם הוא לפטור עצמו מה"ד בטענה כזאת, אשר כמה וכמה פעמים הקריב נפשו וגופו על מזבח אהבת המלך ורצונו, בשגם כבר ראה איך להשר הראשון הועילה לו טענה זאת להצילו מה"ד, ואמנם מה נשתומם על המראה, בעת שהמלך השיבו כי לפי מצב חטאו א"א לפטור אותו מה"ד לגמרי ע"י טענה זאת, דבשלמא הראשון, אשר ע"ז שמאס ולכלך הזהב, לא יגיע לו שום עונש ע"ז, באשר גם קודם נתינתו לידו לא היה זה זהב טהור, רק עפרא בעלמא שהוא ג"כ דבר מאוס, וא"כ עיקר חטאו רק מחמת אשר לא שמע למצותי אשר צויתיו לצרף את העפר, ולכן באשר ידעתיו מכבר אשר לבבו שלם עמדי, וכמה פעמים הכרתיו שמסר נפשו לקיים רצוני, אין להענישו גם עתה אשר נתעצל מלקיים מצותי, כי עיקר טעם העונש המגיע למורד במלכות הוא מחמת שמזה ניכר שאין לבבו שלם עם המלך ואינו חושש לצוויו, אבל על השר הזה לא נוכל לחשוב כן, באשר כמה פעמים עמד בנסיונות גדולות ובחנתיו שלבבו שלם עמדי, אבל אתה חטאת בכפלים, הן לך נתתי זהב אופיר טהור ונקי גם לקוח ממקום גבוה מכתר המלוכה ואתה טנפת אותו בדברים מטונפים, ואפילו אם אדם אחר לא מלך הפקיד בידך דבר יקר כזה ג"כ היית חייב לשלם אילו קלקלת אותו וא"כ חטאך כפול, א) מאסת וטנפת דבר יקר וטהור, ב) גם עברת את רצון המלך, ולכן מה תוכל להועיל טענתך והוכחתך אשר לבך שלם עמדי, אחרי שאין חטאך על המרותך את פי המלך לבד, וכ"ז שלא תנקה הזהב מן הכתמים עד שיהיה נקי כבתחילה לא תוכל להועיל טענתך, רק כאשר תנקה הזהב היטב, ולא ישאר עוונך כ"א על מרידה במלך, אז רק אז תוכל להועיל לך טענתך זאת:

ולפי"ז ג"כ עיקר חקירתנו אם אדם יכול לפטור עצמו מעונש העבירות ע"י הטענה שיש לו מצות הרבה שיגינו עליו, או שמחויב מתחלה לקבל העונש בעד העוונות וכל המצות לא יוכלו להצילו מן העונש, ג"כ תלוי באופן זה, דאם נימא שהנשמה שנתן הקב"ה באדם איננה טהורה בתחלת נתינתה לאדם, רק הקב"ה מצווה לאדם אשר ע"י מעשיו הטובים יזכך ויצרף את נשמתו להעלותה למקום עליון, אז לא היה נחשב לחטא בזה שלכלך את נשמתו ע"י העבירה, באשר גם בתחלה לא היתה נקיה, רק עיקר החטא היה נחשב לאדם רק מה שעבר רצון ה' ולא קיבל עולו לשמוע מצוותיו אשר צוה לצרף את הנשמה ע"י מעשים טובים, ומכיון שעיקר העונש אינו אלא מחמת פריקת עול, אז וודאי היה מקום טענה אלימתא לפני האדם לפטור מן העונש ע"י הזריזות בקיום מצות, כי איך נוכל לחשבו ע"י החטא למורד במלכות שמים והלא כמה וכמה פעמים היה זריז וממולח גם מסר נפשו עבור קיום אחת מן המצות, אם לא היכא שרובו עבירות, דאז ברוב פעמים לא קיבל מלכות שמים ושפיר ראוי לעונש, אבל מי שרובו זכיות, אין מקום לחשבו עי"ז למורד במלכות שמים כיון שברוב הפעמים קיבל ע"ע בזריזות עולו ית', אמנם לפי האמת לא כן הדבר, ואנחנו מאמינים כי הנשמה שנתן בנו הקב"ה טהורה היא בתכלית הטהרה שאין למעלה הימנה, וממקום גבוה לקוחה, נחצבת מתחת כסא כבודו, והראיה ע"ז שהיא טהורה, באשר היא חלק אלוה ממעל, וכביכול שהיא חלק מעצמותו וכיון שהוא ית' טהור, בע"כ שהנשמה אשר היא חלק ממנו ג"כ טהורה, דהא החלק מחויב להיות כמו הכלל כולו, וכן אנו אומרים בכל יום, אלקי נשמה שנתת בי טהורה היא, והראיה "אתה בראת" וכיון שאתה בראת ואתה ומשרתיך טהורים הם, בהכרח שהנשמה ג"כ טהורה היא, כי מי יתן טמא מטהור וכיון שכן שהנשמה בעת נתינתה טהורה היא, והאדם בעשותו איזה עבירה עושה פגם ולכלוך בנשמתו הנקיה והטהורה, א"כ חטא האדם כפול הוא, א) במה שמיאס ולכלך דבר יקר ונקי, ב) מצד המצוה, על שעבר רצונו וצוויו של ממה"מ, ואיך יעלה על הדעת לפטור עצמו מעונש העבירות ע"י הטענה שעשה מצות הרבה שמזה ניכר אשר תמים הוא עם ה', מה יוכל להועיל רוב המצות ללכלוך הנשמה, האם עי"ז תסור הכתם מן הנשמה? ומקודם מחויב לסבול יסורים קשים שע"י היסורים יתכבס הכתם, ואח"כ כאשר לא ישאר כ"א חטא המרותו פי ד', אז אפשר תקובל טענתו. ומה יפה ומכוון לדברינו אלה, המשל שהמשילו רז"ל (שבת קנ"ב) משל למלך שחלק בגדי מלכות לעבדיו כו' טפשין שבהם החזירום מלוכלכים כו' על הטפשים אמר הכלים ינתנו לכובס והן יתחבשו בבית האסורים כו' כך על גופן של רשעים אומר אין שלום ועל נשמתן ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע עיי"ש, ואינו מובן הטעם, מה שיענישו את הרשע בשני מיני עונשים, ומכוון ממש לדברינו, כי מחמת שחטא בכפלים נגד המצוה, ונגד הנשמה, משו"ה גם עונשו כפול, בתחלה תנתן נשמתו בכף הקלע שע"י יסורים אלו תתלבן ותתכבס מלכלוך העבירות, והאדם יקבל עונש אח"כ עבור שמרד במלכו של עולם ודו"ק: הנמשך מדברינו אלה, אשר מי שחושב וטועה כי המצות יגינו עליו לפטרו מעונש העבירות, לבד שמחשבת פגול הוא ואין האמת כן, עוד יפול בפח עון גדול, עון בזוי השם חלילה, כי לדעתו זאת, בע"כ שיאמר אשר עונש העבירות הוא רק עבור פריקת עולו, ועל לכלוך ופגם הנשמה אין שום עונש, וא"כ ההכרח לו לאמר שהנשמה לא היתה טהורה בתחלה, ובאשר שהנשמה חלק אלוה ממעל היא, לכן מי שיחשוב עליה שהיא אינה טהורה בע"כ שגם כביכול לא טהור, כי אילו היה מאמין בטהרת וקדושת השם ית' היה מאמין ג"כ בטהרת נשמתו כיון שהיא חלק ממנו, ומה יומתק לנו אפוא פי' הכתוב, בוצע ברך נאץ ה', והוא כי לפי דין תורתינו מצוה לקנות כל פרי חדש שיראו עיניו ולברך עליה ברכת שהחיינו, ואדם שאין לו פרוטה במה לקנות וגם הוא רוצה לקיים המצוה, מה הוא עושה, הולך וגונב או גוזל פרי בכדי לקיים המצוה, ואף שזה האיש יודע חומר איסור גזילה, מ"מ יורה היתר לנפשו אשר לא יענישנו ה' ע"ז, באשר לא יגנוב בכדי למלאות תאות נפשו, רק לצורך מצוה, וא"כ חטא הגנבה יתכפר בשכר המצוה שיברך עליהם, ובאמת מי שיחשוב כזאת גדול עונו מנשוא עוד יותר מגניבה אחרת, כי לדעתו הנפסדה שחטא הגניבה יתוקן ע"י המצוה, בע"כ שסובר אשר נשמתו איננה טהורה וא"כ אין לך מבזה השם יותר מזה, וזה פי', בוצע ברך, כלו' לא יגזול לצורך הנאתו רק בוצע הוא כדי לברך לד', איש כזה נאץ ה'' האי נאץ, לשון בזוי הוא כי אין מבזה השם יותר ממי שחושב אשר החטא יתוקן ע"י המצוה וכמ"ש לעיל:

ולפמ"ש יתבאר אל נכון סדר הפרשיות בפ' תצא, פרשה ראשונה מענין יפת תאר וראית בשביה אשת יפ"ת, ב) כי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה, ג) פרשת הן סורר ומורה, ד) כי יהיה באיש חטא משפט מות וגו', ה) פרשת השבת אבידה, לא תראה גו', ו) פרשת טעינה לא תראה שור אחיך גו' הקם תקים עמו, ובפ' זו מסיים לא יהיה כלי גבר גו' כי תועבת ה' כל עושי אלה, והנה אם נאמר שזה שמסיים, כי תועבת ה' כל עושי אלה, לא קאי אלא על הלאו דלא יהיה כלי גבר קשה מלת "כל עושי" דמשמע שמרבה כמה דברים, ועוד משמעות "אלה" לשון רבים הוא, ולא הול"ל כ"א תועבת ה' עושה זאת, ובע"כ דקאי על כל פרשיות הקודמות ג"כ, ומשו"ה כתב "כל" אלא דגם אי נימא כן קשה דהא השבת אבידה ופריקה וטעינה הכתובות בפרשיות הקודמות מ"ע הם שמחויב האדם לעשותם ואיך נוכל לאמר שתועבת ה' הוא העושה כן, אמנם לדברנו יבואר, דהנה בסמיכות פרשיות אלו ידוע מה שארז"ל הובא ברש"י על מקומו, דאם נשא אשה יפ"ת, סופו שישנאנה, וכיון שיהיה לו אשה שנואה סופו להוליד ממנה בן סורר מחויב מיתת ב"ד, לכך נסמכה פרשה כי יהיה באיש חטא משפט מות, נראה מדרשתם אשר משו"ה נסמכו פרשיות אלו להגדיל חומר העון של אשה יפ"ת ואשר יצמח מזה לבסוף, כי עי"ז יוליד בנים שאינם מהוגנים שיחויבו מיתת ב"ד, וכ"ז יצא ממה שנתן איש עינו ביפ"ת, והנה באמת יש מקום לאדם להתפלא ע"ז מדוע החמירה התורה כ"כ באיסור יפ"ת? והלא אדרבה עוד למצוה יתחשב לו זאת, כי איש מישראל, העובד את אלקי השמים, חוסה הוא תחת צל כנפי השכינה, ואומות הקדמונים אשר גם המה מעשי ידיו של הקב"ה, ע"י שעבדו לאלילים היו אבודים מתחת צל כנפיו, ואיש הזה אשר לקח בשביה אשת יפ"ת והביאה לתוך ביתו וגייר אותה אין לך משיב אבידה גדול מזה, באשר הסיר נפש אחת מהבלי העולם להביאה תחת כנפי השכינה, ובאשר באמת השבת אבידה מצוה היא, א"כ למה יאמר כי לא טוב עשיתי בקחתי את היפ"ת, ואם חשקתי בה להנאתי יצא הפסד עבירה זאת בשכר המצוה אשר קניתי נפש לד' וקיימתי בזה מצות השבת אבידה, אלא מדאסרה התורה יפ"ת מסתמא אין שום מצוה להשיב אבידה לבעליה, וזה סמך הכ' לא תראה חמור אחיך תועה בדרך גו' השב תשיבם, פי' השבת אבידה מצוה הוא גם בבהמה טמאה וכ"ש באדם, ועוד יוכל האדם להתפעל על האיסור של יפ"ת, הן התורה מזהרת אותנו על מצות טעינה לסייע לטעון על חמורו בעת שיוצרך לזה, וטעם מצוה זאת הוא מפני צערא דמרא שצריך לשהות שם וכמ"ש (ב"מ דל"א) הרי חזינן שהתורה הקפידה על צער האדם בדבר מועט כזה, א"כ מדוע החמירה תורה באיסור יפ"ת, הלא בעת שהיתה בגיותה ועובדת לאלילים כפי מנהג אומות הקדמונים, לא היתה מדרגת חיותה גדול כ"כ, דאם היתה בסכנה לא היה רשאי ישראל לחלל שבת בכדי להצילה, ואמנם עתה כאשר קרבתי אותה תחת כנפי השכינה, מוזהרים כל ישראל לקיים בה "וחי אחיך" לפרנסה ולהאכילה, ומצב חיותה נתעלה כ"כ באופן שכל התורה ניתנה לדחות עבור ספק פקוח נפשה, ואם התורה חסה על צער מועט דאדם, א"כ היכי לא תחוס על צער גדול כזה, אשר לפעמים נוגע עד נפשה ממש, ובאשר בכ"ז אסרה התורה יפ"ת, מסתמא אין מצות טעינה בתורה, להכי סמך הכ' פרשת טעינה לזה, לומר שמצוה מה"ת לחוס על צער חבירו, ומה שיקשה לך דא"כ דהשבת אבידה וטעינה מצות דאורייתא הן, מדוע החמירה כ"כ באיסור יפ"ת? כי אף אם אמנם חטאתי בזה בעון הרהור עריות, יצא הפסד עבירה זאת בשכר שתי מצות שקיימתי עי"ז שגיירתי אותה, משו"ה מסיים הכ', כי תועבת ה' כל עושי אלה, פי' שלדעתך כי אין מהראוי לענשך עבור האיסור, באשר רוב מצות יש בזה, והמצות יגינו עליך, א"כ בהכרח לדעתך כי הנשמה לא היתה טהורה בתחלה, רק העונש הוא עבור פריקת העול ע"כ דע לך כי תועבה היא לפני ה', לחשוב כן דהנשמה אינה טהורה, מפני שהיא חלק ממנו ית', ואמנם האמת הוא כי המצות שקיימת בזה ודאי מצות גדולות המה וגם תקבל שכר עבורם, אבל מקודם מוכרח אתה לקבל עונש גדול בעד העון של היפ"ת בכדי להסיר ולכבס הלכלוך שפגמת בנשמתך הטהורה ע"י עון זה, ומה נואלו איפוא אנשים כאלו אשר בשביל לקיים איזה מצוה יעברון לפעמים כמה וכמה עבירות ויורו היתר לנפשם שעושים זאת על טהרת הקודש ושמחמת זה לא יגיע להם שום עונש, ומקרא מלא אה"כ אני ה' שונא גזל בעולה: ואחרי כל זה יבואר הגמ' שהתחלנו, דהנה לדברי הטועים האומרים, אשר עונש העונות ינוכה משכר מצות, א"כ מי הוא זה האיש אשר צריך לפחוד מאימת יוה"ד, רק אותו האיש אשר עונותיו מרובות מזכיותיו, דאצלו אפי' אם ינוכה זה תחת זה, עתיד הוא לעונש באשר עונותיו מרובות, משא"כ האיש אשר יש לו הרבה זכיות אין דאגתו גדולה כ"כ, וכן יוכל איש כזה לפעמים להורות היתר בנפשו ולעבור איזה עבירה, באשר יחשוב שעונש לא יקבל, רק ינוכה לו זה משכר מצותיו, ובקל יוכל להתרצות לזה שיהיו לו שכר פחות מעט, דיותר יפעול על האדם יראת קבלת העונש מיראת מניעת השכר, לזה באו חז"ל להוציא מלבות הטועים ואמרו שמשביעין אותו, "תהי צדיק" פי' תהי צדיק כל ימיך ותמיד תברח מן העבירה, ולא תטעה לחשוב שכעת אשר אתה בגדר "צדיק" ויש לך הרבה זכיות, תוכל להיות גם רשע לפעמים, זאת לא זאת, כי אפי' אחר שתהי' צדיק ג"כ "ואל תהי רשע" לעבור על אחת ממצות ה', כי רוב הזכיות לא יצילוך מעונש העבירה ומוכרח אתה לקבל עונש בעד כל עבירה, והראיה ע"ז "והוי יודע שהקב"ה ומשרתיו טהורים" וא"כ גם "ונשמה שנתן בך טהורה היא", ובאשר הנשמה טהורה מתחלתה א"כ ודאי שהמצות לא יועילו לפטור מעונש, כי מקודם מוכרח אתה לירד לתוך מדורי גיהנם וכף הקלע למרק ולכבס את הנשמה מלכלוכי וכתמי העבירות ולהחזירה כמו שניתנה לך וכנ"ל, ומתורצים הקושיות שהקשינו במאמר הזה:

ונרויח ג"כ בזה להבין כוונת התנא, הסתכל בשלשה דברים, ואין אתה בא לידי עבירה דע מה למעלה ממך עין רואה ואזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים (אבות פ"ב) אשר אינו מובן המוסר היוצא מדבר השלישי "שכל מעשיך נכתבים" דכיון דאמר שעין רואה ואזן שומעת א"כ אפי' אם לא ידע האדם שמעשיו נכתבין ג"כ לא יבוא לידי עבירה, דאטו יחשוב שיש שכחה לפניו ית' ולדרכנו כיון בזה רבינו הקדוש להוציא מלבות הטועים אשר יחשבו שהמצות יגינו על עונש העבירות, ואין ראוי לעונש כ"א זה האיש אשר עונותיו מרובות מזכיותיו, ובאשר מי שחושב כן יוכל בקל להורות היתר לנפשו לעבור עבירה כשהוא יודע שיש לו זכיות מרובות וכמ"ש, לזה בא רבינו הקדוש להוציא מלבותם הטעות הזה, ומברר טעותם במופת חותך, דהנה אנחנו מאמינים שהפנקס פתוח והיד כותבת, כלו' שיד האדם עצמו כותבת בפנקס כל המעשים שעשתה בכל יום, ובשעה אשר הנשמה עולה למעלה בכל לילה כמ"ש בידך אפקיד רוחי, אז כותבת בפנקס כל מעשיה של אותו יום, ואם האמת כדברי הטועים אשר סכום העבירות שיש מצות כנגדן לא יענש על העבירות, וכן לא יקבל שכר על המצות, כי ינוכה זה תחת זה, רק על המותרות ישלם, הן שכר, הן עונש, א"כ למותר הוא לכתוב בספר הזכרון כל המצות וכל העבירות שעשה באותו יום, אחרי שביוה"ד לא יקבל עונש על כל העבירות ולא שכר על כל המצות, רק המותרות שבכל יום היה צריך להכתב, כגון אם בזה היום עונות מרובות מזכיות לא היה צורך להכתב רק סכום העבירות היתירות, שעליהם יגיע העונש ומצות אין מאומה בזה היום, באשר נוכו מחשבון העבירות, ובאם מצות מרובות, ג"כ אין צורך להכתב כ"א המצות היתירות הראוי לקבל שכר עליהם, ובאשר אנו מאמינים כי בספר הזכרון יכתב כל מעשי בני אדם חשבון כל העבירות גם כל המצות ומאומה לא נפקד מהם א"כ מוכח מזה שאין מנכין זה בזה, כ"א על כל העבירה בפ"ע יקבל העונש, ואח"כ יקבל כל השכר בשלימות וזה מ"ש התנא הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה, דאם תחשוב מי יראני או מי ישמע מה שאדבר, ע"ז אומר, עין רואה ואזן שומעת ואמנם המוסר הזה לא יספיק לאדם אשר מצותיו מרובות, כי זה יוכל להורות היתר ולומר שבודאי עין רואה ואזן שומעת, מ"מ לי אין חשש אף לחטוא באשר מצוותי מרובות, וא"כ לא אקבל עונש על העון רק ינוכה משכר מצוותי, ע"ז אמר שלא כן הוא, דעל כל עבירה מחויב האדם לסבול עונשו הקשה, והראיה "וכל מעשיך בספר נכתבים ולדבריך שינוכו זה בזה, א"כ לאיזה צורך יכתבו כולם ז בע"כ שאין האמת כן ומקודם מוכרח לסבול העונש, ושכר מצותיו ישולם לו אח"כ ג"כ בשלימות:

ואמנם אחרי שבארנו נו כי המצות לא יועילו להציל מעונש העונות, א"כ הדרא הקושיא שהקשינו בתחלת דרושנו דמאיזה טעם יכתבו בספר החיים אותן האנשים שיש להן רוב זכיות, דממ"נ אם במיעוט עונותיהם, לא נמצא עונות הראויות לעונש מיתה, בלא"ה לא יענשו למיתה, ואם במיעוט עונותיהם נמצאו עונות חמורות המחייבות מיתה, א"כ מאיזה טעם יועילו רוב זכיותם, ונתרץ עפ"י משל, לאדון שהיה לו פאבריק גדול מאוד אשר כמה אלפים פועלים מצאו בו עבודה, והפקיד האדון כמה פקידים גבוה על גבוה להשגיח על מלאכת הפועלים שיעשו הכל באמונה ובשעות הקבועות, וכל מלאכת הפועלים הן לטוב הן להיפך, היה נכתב בכל יום בספר הזכרון ופעם אחת בשנה היה בא האדון בעצמו לבקר את ספרי החשבונות, וגם ספרי הזכרון מאמונת הפועלים ועבודתם, פעם אחת כאשר בא האדון בעצמו לבקר את ספר הזכרון מצא את מצב הפועלים חלוקים לשלש כתות, כת אחת, כל השנה עשו מלאכתם באמונה ובחריצות גם בעניני הנהגתם לא נמצא בהם שום עון ומגרעת בשלום ובמישור הלכו עם כל אדם, ולאות רצון מהם צוה האדון להוסיף על שכרם הקצוב, וגם העניק מתנות לכ"א כפי פעולתו הטובה, כת שניה מהופכים מקצה לקצה, כי מלבד שעשו מלאכתם ברמיה, וכמה ימים בטלו לגמרי מעבודתם עוד המה מתנהגים שלא כשורה, מריבים זה את זה, גוזלים וחומסים מאת רעיהם הוללים ומשתכרים תמיד, והאדון נוכח לדעת כי מושחתים המה באופן כזה אשר לא יצליחו עוד למאומה בפאבריק, ולכן צוה למחקם לגמרי ממספר הפועלים וכלה גרש יגורש מן הפאבריק שלו, כת שלישית, מצא אותם לאומנים גדולים ומביני מדע לחשוב מחשבות לעשות בזהב ובכסף, ובזמן שהמה עושים המלאכה אז מעשי ידיהם להתפאר, רק מקולקלים המה בעניני הנהגתם ישתו וישכרו, ומריבים זה את זה, ומחמת זה יבואו לפעמים לבטול מלאכה ובכת הזה חשב האדון מחשבות איך יתנהג עמהם, כי לגרש אותם לגמרי מן הפאבריק א"א מחמת שנחוצים המה עוד לפאבריק כי תקונם יתר על קלקולם ולפוטרם בלא כלום ג"כ א"א כי אז עוד יוסיפו באולתם, מה עשה האדון צוה לענשם וליסרם בעונשים קשים, לזה צוה לגרוע מכסף חקו הניתן לו, ולחוטא היותר גדול צוה לשומו בבית הסהר על איזה זמן, או ליסרו במכות שבט כ"א לפי מדרגת פשעו וכדי רשעתו, כת הפועלים אלו כאשר שמעו את הנגזר עליהם, התחילו לבכות ולהתחנן מאת האדון שיוחלף פסק דינם לגרש גם אותם מן הפאבריק ויאמרו למה יגרע ערך דיננו מאותן כת השניה אשר המה גרועים עוד יותר מאתנו, ולהם הקלת דינם לגרשם מן הפאבריק, ולכה"פ לא יסבלו יסורים, אכן שומע אין להם, והאדון השיבם, טעיתם בכונה שלי, אתם חשבתם כי לרעתכם הוצאתי פסק דין כזה לקיים אתכם בפאבריק, לא כן הוא רק לטובתכם כי כת השניה שלא יצלחו עוד לשום מלאכה בהכרח הוא לשלחם לגמרי, משא"כ אתם אשר תקונכם מרובה על קלקולכם לא אוכל לשלחכם לגמרי, ועל הנהגה הלא טובה תקבלו העונש בכדי שתטיבו דרכיכם, וכן הוא ממש במשפט העליון בשעה שיפקוד על בריותיו, הן העולם הזה הוא פאבריק גדול אשר עושים בו מלאכה יקרה, הוא מעשה התורה ומצות, ואנחנו זרע קודש הפועלים העוסקים במלאכה הזאת, וכל מעשי בני אדם ועלילות מצעדי גבר הכל נכתב בספר, וביום הכסא כאשר יבוא קוב"ה לפקוד בריותיו ולבקר מעשיהם יתנהג עמהם ג"כ באופן זה, כי אותן האנשים אשר זכיותיהם מרובות וצדיקים גמורים הם, יצאו זכאים בדינם ויכתבון בספר החיים ועוד ישלם להם כפעלם הטוב, ואותן האנשים שעוונותיהם מרובות, והמה לא יצליחו עוד לפאבריק הזה, באשר קלקולם יתר על תקונם יצוה למחקם מספר החיים תיכף, ואמנם כת הבינונים אשר הרבה מצות נעשין על ידיהם, אף שגם כמה וכמה עבירות יש ביניהם בכ"ז למוחקם לגמרי א"א באשר נחוצים המה עוד לפאבריק. משו"ה יכתבון בספר החיים, ובעד עוונותיהם יקבל כ"א עונשו הראוי לו, לזה יחסיר מזונותיו ויענישנו בעניות הקשה יותר ממיתה, ולזה יכה בחליים קשים וביסורים רעים רח"ל, ולפעמים היסורים קשים יותר ממיתה, וכמשז"ל (כתובות ל"ג) אלמלי נגדוה לחמו"ע הוי פלחו צלמא, ובכל לבבו היה בוחר האדם המיתה מלסבול יסורים קשים או עניות, וכמה מבקשים את המות, רק שאין זה ברשותם ובע"כ הוא חי, ומעתה לא יקשה לנו דאם יש לו לאדם עבירות המחייבות אותו מיתה, מאיזה טעם יכריעוהו רוב המצות לנקותו מעונש, דאה"נ האמת כן הוא אשר רוב מצותיו לא יועילו לנקותו מעונש, רק מחמת רוב מצותיו יוחלף לו בע"כ עונש מיתה בעונשים אחרים הדומין למיתה, כגון עניות או צרכת וכדומה אשר כל אלו נחשבין כמיתה רק שלמיתה ממש לא יכתבו באשר נחוצים המה עוד לפאבריק ותקונם יתר על קלקולם, ומדוקדק מאוד לדברנו לשון הגמרא, כי בגמ' לא אמרו כ"א דמי שיש לו רוב זכיות נכתב "בספר החיים" ולא אמרו "נכתב לזכות" כי באמת לא יזכה לגמרי ולא ינקה מן העונש גם בעד מעוט עונותיו, רק שלחיים יכתב אבל לא ינצל ממקרים רעים הדומות למיתה ורק צדיקים גמורים שאין בידיהם חטא יזכו לצאת בדימוס מן הדין:

וא"כ אחי ועמי איך לא תאחזנו רעדה מפחד יוה"ד הבע"ל לא מיבעי אותן האנשים המזלזלים בכל המצות, אשר אצלם ודאי עונותיהם מרובות, אנשים כאלו צריכין לדאוג פן חלילה כלה גרש יגורשו מן הפאבריק ויסולקו מן העוה"ז קודם זמנם באשר אצלם פרוץ מרובה על העומד וקלקולם יתר על תקונם, אלא אפי' האנשים היראים המקיימים מאה ברכות בכל יום, תפילין בראשם ציצית בבגדם, מזוזה בפתחם, נטילת ידים וכדומה הרבה מצות שהאדם התמים עושה בכל יום, אשר אצלם ודאי מצות מרובות על העונות, ועי"ז יוכלו להיות בטוחים שיכתבו בספר החיים, ובודאי לא יקחם מן העולם קודם זמנם, באשר נחוצים המה עוד לעולם, אמנם לעומת זה בכמה עבירות נכשלים בכל יום, עונות שאדם דש בעקבו, חמדה האמורה בעשרת הדברות, אונאה, כובש שכר שכיר, שבועת שוא, אונאת דברים, שארז"ל (ב"מ נ"ט) שהקב"ה נפרע בעצמו מהם, איסור ריבית, גזל, שנאת חנם, חנופה, שקרים, שהמה מן הכתות שאינן רואים פני השכינה, לול שבת וי"ט, בטול תורה, ק"ש של בזמנה, השגת גבול, נדרים וחרמות, ועל כולן לה"ר החמור משלש עבירות ע"ז ג"ע שפ"ד, ומי יוכל לספר בכמה עונות נכשל כל יום, ולו אף אם נזכה בזכיה הגדולה ונכתב בספר החיים, אכן מי יודע אם לא יהיה עלינו החיים למשא, פן חלילה מרוב היסורים נקוץ בחיים וטוב מחיינו גו', וא"כ לאנשים כאלו יגדל הפחד עוד יותר מרשעים גמורים אשר יכתבון בספר המתים:

ידוע הוא אשר מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא, והנה בנמוסי מלכותא דארעא נמצא כמה מיני עונשים שונים זה מזה ומדריגות מדריגות יש, זה למעלה מזה, כגון אם יחטא אדם חטא קל, יוקנס בממון לפי ערך החטא, למעלה מזה עונש בית הסהר, למעלה מזה, עונש גלות סיביר. למעלה מזה עונש קאטארזנע ראבאטע, באופני עונשים כאלו יתנהגו במשפט העליון, על חטא קל שיחטא האדם לפני המקום יוקנס בממון, להחסיר פרנסתו, או ליקח ביתו שורו וחמורו וכדומה, ואין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחילה, "בית הסהר" התחתון מה עונשו הן שם לחמו ניתן ומימיו נאמנים, ולא יוצרך לדאוג על מזונותיו משך שבתו שם, גם חפשי הוא מכל מלאכה, ובכ"ז עונש גדול הוא מחמת שידיו לנחושתים הוגשו ויושב כלוא בחדר, גם מי שנתחייב חלילה עונש "בית הסהר" במשפט העליון, ישכיבהו ה' על ערש דוי, ואף שבני ביתו יאכילוהו וישקוהו, ממבחר המאכלים, כן לא יעבוד שום עבודה בעת חליו, מ"מ ידיו ורגליו אסורות מגודל המחלה ואין יכול לזוז אפי' זיז כל שהוא מן המטה ולחוץ, זהו עונש בית הסהר העליון "סיביר התחתון" מה הוא, הן שם אינו כלוא בבית, ילך למקום שירצה ויסחור מסחרו מה שירצה, ובכ"ז גודל העונש הוא, מה שנלקח מבית אביו, ממשפחתו, מארץ מולדתו, ולא יוסיף עוד לראותם עד הזמן שהוגבל או עד עולם הכל לפי גודל החטא, וכן ג"כ "סיביר העליון" שיפריד ה' בין הדבקים, ילקח הבן מאבותיו, אב מבניו, בעל מאשת נעוריו, להגלותם למקומות כאלו אשר לא דרכו בה אבותינו ואבות אבותינו עד איזה זמן מוגבל ולפעמים עד העולם. "קאטארזנע ראבאטע" התחתונה, שם יעבוד עבודת פרך המפרכות כל הגוף ובמקומות מסוכנים, כגון בהרים גדולים, ובורות עמוקים ותמיד קשור הוא אל הטאצקע, בכל מקום שהולך הטאצקע עמו, הולך לאכול, הטאצקע עמו, גם על משכבו בלילות הטאצקע עמו, כן הוא מי שנתחייב עונש קאטארזנע במשפט העליון, יענש בעניות גדולה שאין לו מה לאכול כ"א לחם צר ומים לחץ, וג"ז לא ישיג בנקל כ"א ע"י עשיית מסחרים מסוכנים המסכנות את בעליהם, ויומם לא ינוח מטרדת הפרנסה המועטה הזאת, וגם איננו מניח לו לישן מרוב דאגה ועצב של חסר הפרנסה וזהו העונש הגדול מכולם כמאמרם ז"ל (ב"ב קט"ז) קשה עניות בתוך ביתו של אדם יותר מחמשים מכות וחשוב הוא כמת ובטל מן העולם. וא"כ אחי היקרים אם לא נלך עמו בקרי לומר שהכל מקרה הוא, רק נאמין באמונה שלימה אשר כל הסבות הן בהשגחה מאתו ית', נתבונן נא היטב בעינא פקיחא, איך משנה לשנה יתרבו כמה מיני מחלות המקשרים את ידי האדם ורגליו להפילו למטה במכאובים גדולים ונוראים, כמה נתרבה עונש סיביר העליון עד שממש אין בית שלא יגלה ממנה אחד או שתים ויותר, וכמה נתרבה בעתות אלו עונש קאטארזנא העליונה, כי העניות תגבר מיום ליום והמעט אשר ישתכר האדם מסכן עי"ז את גופו לעבור בימים ומדברות ולעשות מסחרים אסורים נגד חוקי המדינה, אשר בכל לב ונפש מחויבים אנו לשמור חוקי המדינה, גם מסכנים את הנפש, כי בעד ככר לחם ילך האדם למקומות כאלו אשר אין שם לא תורה ולא י"ש, ונאחז מעשי דודנו לא מעשי אבותינו למכור בכורת תוה"ק בעד לחם יבש, רק שאנחנו נלך בקרי ולא נתבונן כלל לחשוב שזה עונש הוא מאתו ית', אבל אם שמנו לבנו להתבונן בכל העונשים הקשים אז היינו יודעים כי גדול עוננו מנשוא, ועד כמה מחויבים אנו להזדרז כעת בתשובה שלימה ולבקש רחמים מאת המלך הרחמן, אשר לשנה הבאה, לא יוסיף לענותנו בענוים קשים כאלו, לא יחסר מזונותינו לא יגרש אותנו מבתינו, לא יקח שורנו וחמורינו, לא ייסרנו ביסורים וחליים רעים, וישיב לב בנים על אבותם, ולב אבות על בנים, ויהי רצון שתקובל תפלתנו בתפלת כלל ישראל, ונזכה להכתב בספר הצדיקים אמן:

תוכן העניינים

מצח אהרן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה