מצח אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין
מצח אהרן - דרוש יב
(קודם תק"ש):
איש צבא משוחרר, אשר בימי מלחמה יקבל פתאום פאוויעסטקע שיבוא גם הוא להתיצב במערכה במלחמה, הנה אשתו ובניו הגדולים אשר יבינו על מה הוא קרוא, וכי הדבר בנפשו הוא, יתחילו תיכף בכות באין הפוגה בעת קבלת הפאוויעסטקע, אבל בניו הקטנים, לא יבינו כלל מה קול החרדה אשר הם שומעים, באשר ששכלם עוד קצר מלהבין מה הוא מלחמה, ואם באמת עוד ילך למלחמה, הן עתה עוד יושב הוא אצל שולחנו כאתמול שלשום, והולך במלבושיו כאשר עד עתה, ולכן באשר שום שנוי חצוני לא יראו באביהם, לא ידעון כלל מה החרדה הזאת, אכן כאשר יגיע יום הפרידה להפרד מביתו שאז ילבוש בגדי השרד, וחרבו וקשתו יחגור על ירכו, אז יבינו גם הקטנים לאן הולך אביהם, וגודל הסכנה המרחפת על ראשו, כי הבגדים האיומים יטילו עליהם אימה ופחד ואז יתעוררו גם הם לבכות, ואפי' אנשים זרים שאינם מבני משפחתו יגעו בבכיה בראותם אותו מלובש בבגדים אלו ויפרד מביתו לילך למקום מסוכן, והבגדים יפעלו מאוד להדאיב נפש כל רואם, באשר יזכירו הסכנה הרובצת על האדם הנושאם, וכ"ז הוא אם איש חיל פשוט ילך למלחמה, כי אף אם ימות במלחמה, אין הנזק מגיע כ"א לו ולמשפחתו, אכן אם שר הצבא יכין עצמו לקרב וילבש כלי זיינו עליו אז ירעשון ויפחדון כל צבאותיו באשר הוא המשגיח על כולם, שלא יגיע הקשת והחנית לאחד מהם, כן שלא יפול שדוד או ינזק אחד מאנשי החיל, ובאם הוא לא יצליח חלילה, אז כל חיל הצבה בסכנה, ולכן הכנתו לקרב ומלבושיו האיומים יפחידון ויחרידון את כל החיל אשר ברגליו:
אחי היקרים! כולנו קבלנו פאוויעסטקעס לעמוד היום במלחמה עם הצר הצורר אותנו הוא השטן והמ"ה, וכל איש אשר רק מעט מוח בקדקדו יבין את הסכנה שעומד בה בשעות אלו, באשר בהן ישפט לחיים ולמות, ואף אם לב אבן בקרבו איך יתאפק מלבכות בעת שהחרב תלויה כנגדו ובכ"ז הלא מחשים אתם, ושום אנחה לא תתפרץ מלבכם, והסבה לזה כי טח עינינו מראות את גודל הסכנה באשר דבר הסמוי מן העין הוא וכקטנים נחשבנו בעניני השכל, אכן מה תאמרו כעת, הלא תראו בעיניכם שכבר לבשתי בגדי השרד, הוא הקיטל הלבן, וגם הכלי זיין בידי, הוא השופר הקדוש, ונפרדתי מכם אחי היקרים, לעלות למקום המערכה היא הבימה, אשר במקום הזה צריך אנכי להלחם כעת עם המשחית הגדול, ואפי' אם לא היה הדבר נוגע כ"א לעצמי בלבד, הייתם צריכים ג"כ להשתתף בצערי, כי מי יוכל להתאפק מלבכות בראותו חבירו עומד חגור בכלי זיינו להלחם בעד נפשו, ומכל שכן בעת אשר גם לכלכם נוגעת הסכנה, כי בכת השופר אשר בידי, צריך אנכי להציל אתכם שלא ישלוט באחד מעדתנו חרב של מ"ה בשנה הזאת, ושלא ינזק אחד מכם לא בגופו ולא בממונו חלילה ואם אכשל במלחמה חלילה מי יודע מה יהיה אחריתכם, ואתם מחשים, קרעו סגור לבכם ומכח דמעת עיניכם שחדו בעדי ואז ע"י זכות הרבים אזכה לסתום פי הקטגור, בעז"ה:
כה אמר ה' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו (ירמיה ל"א), הנה אף שלפי פשט הפשוט ג"כ לא יפלא הדבר בעינינו מה קול החרדה מאמנו רחל, כי הלא אם אשה שיש לה עשרה בנים, אשר ילדתם כסדרן וגם לא בקושי לידה, ולא הי' לה צער מההריון ולא מהלידה, בכ"ז תרחם על פרי בטנה, כאשר יפרד ממנה בן אחד לילך למרחקים אשר אין תקוה לראותו עוד, תבכה תמרורים ע"ז, וביותר כאשר יגיעו ימי החגים והמועדים תשב אצל שולחנה ודמעתה על לחיה בזכרה איה איפוא בנה הנודד, ואף כי יש לה גם על שולחנה עוד תשעה בנים, וגם הבן הנודד במקום שהוא לא יעבוד עבודת פרך כי הלך שמה מדעתו ומרצונו ויצבור הון כעפר, מ"מ בטבע של אם רחמניה כי קשה לפניה פרידתה מפרי בטנה, ומה מאוד תגדל הדאגה והבכיה בעת שהבן לא יצא מרצונו רק נלקח בשבי לעבוד עבודת פרך אז אין קץ לתמרורי האם בהעלותה על לבה מצב בנה האומלל, וא"כ איפוא שערו בנפשכם, אשה אשר כמה שנים היתה עקרה, והוכרחה לעשות אפיראציעס ולחתוך בבשרה, כן לשתות סמים חריפים ומרים עד אשר אחר רוב עמל וצרות ורוב בכיה ותחנונים זכתה להריון, ואח"כ בעת הלידה סבלה ג"כ יסורים גדולים עד שכפשע היה בינת ובין המות, ולאחר כל אלה היסורים והמכאובים שהיו. לה מהריון ולידה וגדולו, נלקח בנה לשבי ונשלח למרחקים לעבוד עבודות פרך מחמת איזה עלילה, האם יש מכאוב כמכאוב האם האומללה? ל כן היה גם אצל אמנו רחל, היא היתה עקרה, כמה בכיות וכמה תפלות שפכה לד' לבקש ממנו בן כמ"ש הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי (בראשית ל' א') ואח"כ כאשר הגיע עתה לדת את בנימין, סבלה מכאובים עד שיצתה נשמתה, ואחר כ"ז נלקחו ממנה בניה ונשלחו לגולה לסבול רעות רבות וצרות ולא נשאר אצלה אפי' מי שידפוק על דלתי קברה, האם נוכל להתפלא עוד על גודל צעקתה אשר תצעק ותבכה תמרורים ע"ז. ואמנם בכ"ז לא נוכל לפרש שהבכיה הוא עבור זה, דא"כ היה צריך לכתוב "כי אינם" בלשון רבים, כמו שפתח "מאנה להנחם על בניה", ולכן לדעתי כונה אחרת בזה:
ויבואר בהקדם מה שהקשו האחרונים, הן הגר"א ז"ל הביא ראיה שאסור לבכות בר"ה ממקרא מפורש (נחמיה א') ויאמר נחמיה וגו' היום קדוש הוא לד' אל תתאבלו ואל תבכו, ובדברי כל בעלי מוסר מצינו ההיפך כי הם מצוים ומעוררים לבכות, ואנכי מתפלא עוד כיון דהבכיה בר"ה הוא מחמת שהיום הרת עולם ויעמדו במשפט לפניו ית', וא"כ מהראוי שלכל האומות יהיה היום יום בכי באשר גם הם יעמדו לפני כס המשפט, ומדוע לא קבעו חכמיהם ג"כ לבכות להתחנן ביום הזה, ונבאר כ"ז, דהנה מנמוסי מלכותא דארעא, כי ביום המיוחד אשר ישב המלך על כסא ממלכתו יחוגו אותו בני מדינתו מדי שנה בשנה ברוב שמחה ומשתה, ומנהג מלכים קדמונים היה, אשר באותו יום באו כל שרי הפלכים אשר בכל מדינות מלכותו לקבל פני המלך וכ"א הביא איזה כפתור ופרח להוסיף על עטרת מלכותו, כן נותן כ"א מהשרים דין וחשבון לפני המלך מאת כל העם המסורים תחת השגחתו וכאב רחמן יבקש כל אחד מאת המלך לעשות חסד וחנינה להאנשים החוסים. תחת צל כנפיו, ולהטיב מצבם בדברים הצריכים תקון, כי באשר כי המה בעצמם לא יוכלו לילך לחצר המלך ולבקש מאתו בקשתם, לכן רק השרים היושבים ראשונה יבקשו בעדם, וכל העם יושבים שקטים ביום ההוא כל אחד בביתו ומסחרו ולא ידעון כלל מהנעשה בבית המלך אודותיהם, ואמנם בני המלך ובני משפחתו לא נאה להם אשר ביום חג הכתר לאביהם ישבו בביתם, אלא ילכו בעצמם לברך את אביהם, ולפאר עטרתו ולבקש מאביהם שייטיב להם וימשוך להם חוט של חסד וחנינה. כן נדמינו גם אנחנו כי דהע"ה אמר (תהלים מז) אלקים ישב על כסא קדשו נדיבי עמים נאספו עם אלקי אברהם, והפירוש כך הוא, אלקים ישב על כסא קדשו, היום בר"ה הוא החג הגדול אשר יחוג מל כנו בכל שנה, באשר היום ישב על כסא קדשו, ולכבוד החג "נדיבי עמים נאספו" מכל העמים והגוים אשר בעולם, רק הנדיבים שהמה השרים שלהם, שר אדום שר יון וכדומה, המה יאספון לשום עטרה בראש מלכו של עולם, ולתת דין וחשבון לפניו כל אחד מאומתו המופקדת תחת ידו, ולבקש מאתו ית' חנינה וחסד בעדם, אבל כל העם בעצמם לא יבואון כלל להתיצב לפני ה' ביום החג, ואמנם עם אלקי אברהם אנחנו זרע אברהם אשר כרת ברית עם אבינו אברהם ונחשבנו כבנים למקום, לא ילך לפנינו שום שר, רק העם בעצמם יתקבצו בבתי כנסיות לתת עטרה בראש אבינו שבשמים ומה היא העטרה הן המה התקיעות והתפלות שאנו תוקעים היום, וכמו שאנו אומרים בתפלה שאחר התקיעות יה"ר שיעלו תקיעתנו ויהיו עטרה לראשך, כן מוכרחים אנו בעצמינו לתת דין וחשבון ממעשינו בכל השנה, גם לבקש שיטה חסדו עלינו בשנה החדשה, ולכן כולם ירעדון ויפחדון מאימת הדין הגדול, לא כן כל האומות אשר אינם יודעים מאומה מהחג, באשר המה אינם צריכים לילך בעצמם משו"ה לא יחוגו ולא ידאגו וכ"א יושב שקט ושלו בביתו: ונחזור להמשל, הן ידוע אשר לחצר המלך לא יכנס כל מי שירצה, באשר שומרים מזוינים עומדים לשמור הסף ולא יניחו ליכנס לאדם שאינו קרוא, רק מי שהוא ממשפחת המלך או שר גדול מרואי פניו המה יוכלו ליכנס, והשומרים יכירו לכל מי שהוא ממשפחת המלך, הן בתואר הפנים, והן במלבושין, כי לכל שר יש אותות מיוחדות על מלבושיו המעידים על מעלתו וגדלותו כמו שהוא, וכ"ז אשר תואר פניהם לא נשחת וגם מלבושיהם לא נשתנו יוכלו לילך לבטח לתוך החצר פנימה, כי מי יעיז פניו למחות בבן המלך, אכן פעם קרה מקרה כי הבנים נשתובבו במשובה עזה ונתערבו בגוים עד שאבדו תאר פניהם, וגם לבוש בגדי המלכות הופשט מעליהם, וכאשר הגיע יום החג ויבואו גם הבנים כמנהגם בכל שנה, אמנם באשר השומר לא הכירם כלל כי המה בני המלך,, לא הניחם ליכנס, ובראותם כי כלתה אליהם הרעה, נועצו יחדיו כדת מה לעשות, ואמר אחד מהם, אף שתואר פנינו נשחת וגם מלבושי ההוד אשר לנו הופשטו, בכ"ז יש עוד מופת אחד להכירנו שאנחנו בניו והוא "הקול" כי זה לא יקבל שנוי ותמורה, כן אין עצה כ"א להרים קולנו בבכי וצעקה על שישמע אבינו מהיכלו קול בניו צועקים ויתן צו לפתוח בעדנו השער, וכמו כן הוא אצלנו, כי באמת יש מחיצה של ברזל המפסקת בינינו לבין אבינו שבשמים ובשער השמים יושבים כמה מלאכי מעלה אשר לא יתנו לספלותינו לעלות לפני כסא הכבוד, ורק אם יש אותות המעידים עלינו שאנחנו בניו האהובים אז אין בכחם לקטרג ולנעול השער, ולכן אני אומר כי ודאי בימי עזרא אשר תואר פנינו לא נשחת, וצלם אלקים לא הוסר מאתנו, וגם היינו מצוינים בבגדינו ומלבושינו עד שכל רואנו הכירו כי זרע ברוכי ה' אנחנו, היה אסור לבכות, כי קינה זו מה טיבה ביום החג הקדוש הזה אכן כעת אשר בעונינו הוסר הצלם מאתנו, ונשחת תארינו עד שלא נוכל כלל להכיר בין ישראל לא"י, ולכן אף אם נבוא לביהכ"נ להתפלל, ודאי שלא יניחו שרי מעלה ליכנס התפלות לפני כסה"כ, ובכן אין עצה אחרת לפנינו כ"א להרים קול נהי והדמעות יבקעו כל הרקיעים עד שישמע אבינו שבשמים וכשארז"ל (ברכות, לב:) מיום שחרב המקדש ננעלו שערי תפלה ואף ששערי תפלה ננעלו שערי דמעות לא ננעלו, וע"י קול בוכים יכירנו שאנחנו בניו, וכמו שהביאו הס"מ בשם זוה"ק ע"פ והנה נער בוכה ותחמול עליו ותאמר מילדי העברים זה, דקאי על השכינה, וכיון שרואה שהנער בוכה, אז ותחמול עליו. כי ע"י הדמעות יכיר שמילדי העברים זה:
נחזור עוד הפעם להמשל, בעת ההיא אשר הבנים הרימו קול נהי עד שהמלך היושב בהיכלו שמע הקול וצוה מיד לפתוח להם, אז הקיסרית אשר ישבה הדורה בלבושה ועטרת מלוכה בראשה, התחילה לבכות מרה, הקיסר והשרים חשבו אשר בכיתה הוא מחמת שלא יניחו לבניה ליכנס, ולכן התחילו לנחמה, למה תבכי ביום חגך, הלא כבר ניתן צו לפתוח להם שערי החצר, ותיכף יתיצבו לפניך, אמנם היא השיבה בחכמה, כי עיקר בכייתי הוא מחמת שע"י צעקתם הבנתי אשר כל תאר פניהם נשחת ומלבושיהם נשתנה עד שלא היה שום אות להכירם שהמה בני מלכים רק ע"י הקול, וא"כ איך לא אבכה, ואיך אנחם אף שאתראה עמהם תיכף, אכן באיזה אופן אתראה עמהם, וזהו מ"ש הנביא, "קול ברמה נשמע" פי' בעת אשר נשמע במרום קול בוכים מכל בתי הכנסיות אשר בישראל, אז בעת ההיא "רחל מבכה על בניה" כל המלאכים שיחשבו אשר בכיתה הוא מחמת שלא יניחו לתפלותיהן של ישראל ליכנס לפני כסא הכבוד, יתחילו לנחם אותה, הלא הדמעות יבקעון כל הרקיעים ואין מעצור מעתה לתפלותיהן לעלות, אכן היא "מאנה להנחם על בניה" אף שבודאי יפעלון הדמעות, אכן עיקר בכייתי הוא "כי איננו" פי' שהצלם אלקים אין עוד על פניהם כי באשר הוצרכו להרמת הקול ביום החג הקדוש ניכר מזה שא"א כלל להכירם שהמה בני אל חי, כ"א ע"י הדמעות. יתן ה' וישיב שבותינו כבראשונה ואז לא נצרך עוד לתרופות כאלו אכיה"ר: