מצח אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין
מצח אהרן - דרוש י
(יבאר ענין העקידה):
אותו איל שהקריב אברהם אבינו לא היה בו דבר לבטלה קרן שמאל בעת מ"ת כמ"ש ויהי קול השופר הולך וחזק, קרן ימין לשעת הגאולה, כמ"ש וה' אלקים בשופר יתקע וכו', והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ופרקי דר"א פ' ל"א):
הנה בענין נסיון העקידה, לבד שכל הראשונים וכל האחרונים נתקשו בזה להבין הנסיון שהי' בזה, וכי איזה איש לא ישמע בקול ה' המצוהו לשחוט בנו, יש לי עוד איזה דקדוקים: א) מ"ש וירא והנה איל "אחר" מלת אחר אינו מובן, דאטו ראה מקודם איזה איל, וזה היה האיל השני, דאז הי' שייך לכתוב עליו שהוא איל אחר, ב) מ"ש נאחז בסבך בקרניו, ובמד"ר על מקומו ראה את האיל ניטש מחורש זה, ונסבך בחורש זה, אמר הקב"ה לא"א כך יהיו בניך נסבכים בצרות ובעניות הולכים מגלות לגלות ממדי ליון, ומיון לבבל, ומבבל לאדום, ע"כ, ומאוד יפלא, בעת כזאת אשר אברהם מצדו הראה נסיון גדול ונורא, ירמז לו הקב"ה שעוד עתידין בניו לסבול צרות איומות? האם זהו שכר הנסיון ואדרבה הי' לו לנחמו לכה"פ בדברי תנחומין:
ואמנם כונת הנסיון נראה בפשוטו, דהנה כבר הושם למשל בפי העולם, דכ"ז שתנוקות של בית רבן יושבים אצל רבן בשעות הקבועות ללמוד, ואף שכולם ילמדו בשקידה, לא נוכל עוד להכיר מי הוא השקדן האמיתי, כי כ"א מוכרח ללמוד מפני שאימת רבן עליהם, ורק אם הגיע עת החפש אשר הרב יניחם לחפשי, אז נוכל להבחין מי מהם שקדן אמיתי, כי התינוק שאינו שקדן אמיתי רק ילמוד מפני אימת רבו, תיכף כאשר יניחו רבו לצאת חפשי ינוס בזה הרגע מן החדר ולא יתמהמה אף רגע, ואמנם התינוק שמסרב לצאת ומבקש ללמוד עוד, ניכר שהוא שקדן אמיתי, והבחינה הזאת ממש היה אצל אברהם אבינו, דאה"נ אשר מזה שרצה לשחוט את בנו שע"ז הצווי בא מאתו ית', לא ניכר מזה שום נסיון ואהבת ה', ואדם אחר הי' ג"כ עושה כזה מחמת יראת הקב"ה, רק עיקר גודל הנסיון מאהבתו הגדולה לד' היה ניכר אח"כ, כאשר קרא לו ה' מן השמים שלא ישלח ידו אל הנער, ואילו לא עשה זה רק מיראה, מהראוי שתיכף יברח ממקום המערכה ויסלק לבנו מע"ג המזבח, אכן הוא לא עשה כן, רק בקש מאתו ית' בתחנונים שירשהו לשחטו, וכאשר יצאו ג' דמעות ממלאכי השרת ונפגם עי"ז הסכין, בקש שירשהו לחנקו, יצאה בת קול "אל תשלח ידך". א"ל א"כ אעשה בו מום ואוציא ממנו טפת דם יצא ב"ק ואמרה אל תעש לו מאומה כמבואר במד"ר במקומו, הרי דאף לאחר שצוה הקב"ה שלא לשחטו, בקש אברהם בתחנונים להרשות לו לכה"פ לחנקו או לעשות בו מאומה, מזה ניכר בעליל כי מאהבה גמורה עשה זאת, ולא מיראת צווי המקום, וכן מצינו במד"ר שם, דכאשר אמר לו הקב"ה אל תשלח ידך, אמר אברהם מקודם אמרת כי ביצחק יקרא לך זרע ואח"כ והעלהו לעולה ועכשיו חזרת ואמרת אל תשלח ידך אל הנער אתמהה, ע"כ, ואף שהמד' מצד עצמו תמוה, דכיון שלאברהם היה קשה שנוי דעתו חלילה א"כ תיכף כאשר אמר לו הקב"ה להעלותו לעולה היה לו להקשות ולשאול ממנו, הן מעיקרא אמרת כי ביצחק יקרא לך זרע, ואח"כ והעלהו לעולה, דזה הוא עיקר שנוי הדעת, דמה שאמר אח"כ אל תשלח ידך מוסכם הוא למה שאמר בתחלה כי ביצחק יקרא לך זרע, ועקר שנוי דעת הוא מה שאמר לו להעלותו לעולה, א"כ תיכף הי' לו להקשות זה, ולמה המתין עד שאמר לו אל תשלח ידך? ויבואר זה בדברנו אח"כ, אמנם מזה נראה כמה גדלה אהבת המקום בלב אברהם, דכאשר צוהו הקב"ה להעלותו לעולה, אף שהי' נראה לעין כעין שנוי דעת חלילה, לא טען מאומה, ובלב נפש הי' זריז לילך ולהקריבו לעולה, וכאשר אמר לו "אל תשלח ידך" לא ברח ממקום המערכה, ובא עוד בטענה וסירב בזה הרבה ואין מופת גדול מזה, שלא מחמת יראה עשה זה רק מאהבה אמיתית, ולא אבין גודל הרעש שהרעישו כולם להבין הנסיון, ולדברנו בפשוטו ניחא: ועדיין יש להבין מה היתה באמת כוונת א"א שרצה דווקא לשוחטו, וכי זהו חומרא להחמיר על עצמו ליהרג והלא אפי' במקום אונס, רק היכא שאינו מצווה ליהרג דעת הרמב"ם ועוד הרבה פוסקים שאסור להחמיר ע"ע וליהרג והרי זה מתחייב בנפשו, וכ"ש בזה שלא היה שום נדנוד חטא במניעת השחיטה, והקב"ה אמר לו בעצמו שלא ישלח ידו, וא"כ מה הי' דעת א"א שרצה דווקא להעלותו לעולה, ואמנם באור הדבר י"ל כן, דהנה האברבנאל ז"ל כתב בטעם הדבר שאמר לו הקב"ה להעלותו לעולה דווקא ולא לקרבן אחר, משום דרצונו היה ששום מזל ממזלות השמים לא יוכל לשלוט על ישראל, ולא יהיה בכל מערכת השמים שום חלק ויכולת להרע להם, ולהכי צוה שבכור האומה הישראלית יקרב לעולה לפניו ית' ועולה היא כולה כליל, ואין לשמשים חלק בה כ"א בעור בלבד, ועי"ז לא יהיה לשמשי ה' המה מערכת השמים שום חלק בישראל, רק יהי הגוי כלו כליל לד' בלבדו ורק העור נותן להם לחלק כלומר בעניינים חיצונים יוכלו להצר ולהעיק את ישראל, אבל להשחית ולכלות האומה בכללה אין להם רשות, ופרשתי בזה כוונת מאמרם (ב"ב ט"ו) גדול צערו של שטן יותר משל איוב משל לעבד שאמר לו רבו שבור החבית ושמור את יינה, דהנה הכהנים שלא זכו בעולה כ"א בעור בלבד, אף שאין זה מתנה גדולה לעומת חלק כל הקרבנות מ"מ מתנה במקצת הויא, דהא העור יש לה שווי דמים, וכ"ז הוא באם נותנים להם העור מבהמה שחוטה ומתה, דאז שום צער והפסד לא יגיע לכהנים בעת הפשטתה, וכמ"ש שסכנת נפשות אין כאן, ולכן נחשב זאת למתנה, משא"כ אם נותנים לאחד העור מבהמה שהיא חיה ובריאה וגוזרים עליו שמוכרח הוא להפשיט עורה ממנה, והבהמה תשאר בחיים וודאי שלא נוכל לחשוב זאת למתנה רק לעונש גדול, כי רוב צער יקבל בעת הפשטתה באשר הבהמה תרגיש יסוריה, ותכה אותו ברגליו ולפעמים תוכל הבהמה גם להרוג לאיש המפשיטה, וזהו מליצת הגמ', דידוע מ"ש שם איוב לא היה ולא נברא אלא משל הי', ואל יחשוב שום איש כי מה שנתן הזכות למערכת השמים ולשרי האומות בעור של האומה הישראלית, לזכות ולמתנה יחשב להם, לא כן הדבר, כי גדול צערו של שטן הוא המפשיט ה יותר משל איוב שהוא משל לאומה הנפשטת באשר רגש האומה עוד חי בה, וגם זכות אבות יש לה, ואם כי רשות נתונה להם להפשיט עור האומה הישראלית, בכ"ז כאשר יגיעו היסורים הגדולים שאין בכחה לסבול אז תכה ברגליה, וכל המפשיטים יפלו שדודים תחת רגליה, ולא אומה אחת כבר אבד זכרה מן העולם בשביל אשר העיקו לישראל עד שלא יכלו לסבול:
ובזה יתבאר הכל על נכון, דהנה בעת שבשר הקב"ה לא"א שהוא עתיד עוד להוליד בנים, נתפלא א"א ע"ז, משום דידע דכל העולם מתנהג עפ"י טבע המזלות, והמזל הראה שאברהם עקר וא"א לו להוליד, ולפי הוראת המזלות לא היה אפשר שתהיה כלל אומה הישראלית בעולם, ועל חשש זה השיבו הקב"ה צא מאיצטגנינות שלך, והודיעו בזה שישראל אינם נתונים תחת הנהגת המזל, רק עפ"י השגחה פרטית מאתו ית', וכמבואר כ"ז בחז"ל, ואף שטעם הדבר הי' נעלם מאברהם, באיזה אופן יכולים אנחנו להנצל ממקרי המזלות ופגעיהם, באשר להם נתון הכח והיכולת להנהיג כל העולם כרצונם, בכ"ז באשר הדבר יצא מפורש מאתו ית' האמין בזה אף בלא ידיעת הטעם, אכן כאשר נולד יצחק ואמר לו הקב"ה שיקריב אותו לעולה, נתגלה לו בזה הטעם על העבר, דעי"ז שיקריב בכור האומה לעולה, תהיה כל האומה כולה כליל לד' לבדו, ולא והיה בהם שום חלק למערכת השמים שהמה שמשי ה', וזה לא היה קשה כלל, אחרי שיצחק יעלה לעולה, א"כ איה ההבטחה של "כי ביצחק יקרא לך זרע", דבהבטחה זאת י"ל שתי כונות, א) דיצחק יהיה אבי האומה וממנו תשתלשל האומה הזאת, ב) דיצחק לא יהיה אבי האומה, והאומה תשתלשל מבן אחר שיוליד אברהם, דכמו שיצחק נולד בדרך נס לעת זקנתו, יוכל היות שגם בנים אחרים יולדו לו ומהם תשתלשל האומה ומה שאמר כי ביצחק גו' ר"ל ע"י זכות יצחק, יזכה שיקרא לו זרע, דבלעדי זכות יצחק שיקריב עצמו כליל לד' א"א שתתקיים האומה, משום דטבע המזלות אינו מחייב להויות האומה, רק ע"י שיצחק יקריב עצמו לעולה ובזה נהיה כולנו כליל לה' ולא יהיה למערכת השמים שום חלק בנו, ובאופן זה יהיה הפירוש, כי ביצחק, ע"י זכות יצחק שיקריב עצמו לעולה, יקרא לך זרע, תזכה שיקרא לך זרע פי' שתתקיים האומה, ואה"נ דאבי האומה יהיה אחר, שיוליד אברהם בן אחר וממנו תשתלשל האומה, ולכן כאשר אמר הקב"ה לא"א שיקריב לעולה את יצחק בנו, מלבד שלא היה קשה כלל על שנוי דעתו, משום דבאמת אין בזה שום שנוי דעת וכמ"ש, אלא אדרבה עוד בא לידי ברור כעת בטעם הדבר, באיזה זכות יזכה לזה להיות למעלה מן המזל, שעד עתה היה לו זה בלא טעם, ועתה נתברר לו טעם הדבר, דע"י הקרבת יצחק לעולה. לא יהיה לשמשי ה' המה המזלות שום חלק באומה, אכן אח"כ כאשר נפגם הסכין ע"י דמעות המלאכים ולא היה יכול לשחטו, דאג מאוד ע"ז, דכיון שיצחק לא יוקרב לעולה, א"כ באיזה זכות תוכל האומה להתקיים, משו"ה בקש לחנקו, וכאשר יצא הבת קול שג"ז לא יעשה, רצה לכה"פ לעשות בו מום ולזוב דמו לפניו ית' שבזכות זה יהיה קיום האומה, וכאשר השיבוהו עוד הפעם מן השמים שלא יעשה לו מאומה, ובאשר אמונת א"א בד' היתה חזקה מאוד, אשר בלא זה א"א כלל לקיום האומה, נתעצב מאוד מה יעשה כעת, אף שיצחק בנו חביב לו מאוד, והי' שמח אם ישאר בחיים, בכ"ז באשר האמין בד' שקיום האומה תלוי בזה, א"כ מה תועלת יהיה אם ישאר יצחק בחיים סוף סוף שיהיו ח"ו זרעו כלה באשר אין שום זכות במה להנצל, ולכן נתעצב מאוד עד שלא רצה ממש לזוז ולילך מהר המוריה, ולא התאפק מלבוא בקובלנא וטענה לפניו ית', כי מקודם אמרת, "כי ביצחק יקרא לך זרע" והייתי סבור הכונה שהוא יהיה אבי האומה, ואף שהיה לי הדבר בלא טעם באיזה זכות אהיה למעלה מן המזל, ואח"כ "אמרת להעלותו לעולה" הבנתי מזה טעם הקיום, וגם כוונת כי ביצחק שהוא ע"י זכות יצחק ועתה תאמר "אל תשלח ידך" א"כ עדיין הקושיא באיזה זכות תתקיים האומה, ומתורץ היטב כוונת המד', שאברהם טען דווקא בעת שאמר לו אל תשלח ידך: ובאשר ראה הקב"ה גודל אמונת אברהם, עד שיבקש מאוד לשחוט בנו יחידו החביב לו, בעבור שאמר לו אשר בזה תלוי קיום האומה, והאמין בזה אמונה שלימה עד שלא חס על חיי בנו, ובאשר באמת רחמנא לבא בעי, ואינו רוצה כ"א שיהיה לבבו שלם עם ד', לכן הראה לו האיל פי' שיקריב האיל לעולה תחת יצחק בנו, ויהי' נחשב ממש כאילו הקריב לבנו, באשר עמד בנסיונו ורצה להקריב גם לבנו, וכמו שבענין הקרבנות נחשב הקרבת הקרבן כאילו האדם הקריב חלבו ודמו, והקרבן הוא תמורת האדם כמו שהאריכו בזה המבארים, אכן א"א לא נתרצה גם לזה, דהוא רצה ביותר לקיים מסירת נפש בפועל, ולא ע"י הקרבן, שזה רק מסירת נפש בכח ולא בפועל, ובאשר ראה הקב"ה שא"א ירצה דווקא לקיים מס"נ בפועל, וגם זה רצה שיצחק יומת וכדאיתא במדרש, עשו הקב"ה פשרה בזה, דיצחק ישאר בחיים רק שדורות הבאים אחריו יסבלו צרות הריגות ושמדות בשביל שם ישראל וימסרו עצמם ליהרג על קדושה שמו ית', וא"כ יהיו המה העולה, שהמה יקריבו עצמם כליל לד' בשביל קדושת שמו, וע"י זכותם תתקיים האומה, וזמ"ש "אחר" פי' אחר שראה הקב"ה שאברהם רוצה לקיים מס"נ בפועל, הראהו שהאיל "נאחז בסבך בקרניו" ניטש מחורש זה לחורש זה, ורמז לו בזה, שכך יהיו בניו נאחזים בצרות ונסבכים בעניות והולכים מגלות לגלות וכנ"ל בשם המדרש:
ובכדי שלא יחשוש אותו צדיק, כי פן ואולי הגזרות והשמדות שיסבלו בניו לא יהיה זה בשביל קדושת השם, ובשביל התורה, רק מחמת עונש המגיע להם בעד עונותיהם, וא"כ אין בזה קדושת השם, לזה רמז לו שהאיל נאחז "בקרניו", דהנה באמת נבראו הקרנים להגן ולהציל אותו המזיקים אשר ירצו להזיקו, וע"י הקרנים כלה גרש יגרשם מאתו, ועיקרן לא נבראו כ"א לתכלית הגנה ושמירה, וכאן נהפכו לו לרועץ ומשחית כי ע"י הקרנים נאחז בסבך ואח"כ חזרו עוד הפעם לתועלתן העקרית, ועל ידן נתפרק אח"כ מן הקוצים והברקנים, וכן יהיה אצל בניך, כי התורה גופא אשר לא ניתנה כ"א להגן עלינו מחרב העמים כמ"ש וקרני ראם קרניו בהם עמים ינגח, וכן הוא אומר חגור חרבך על ירך ואחז"ל ההוא בד"ת כתיב וע"י קרנים אלו גופא יאחזו בסבך הצרות ועניות וגזרות ושמדות, כי עיקר השנאה שתהיה לישראל בבבל ובמדי, לדוחקם ולרוצצם ולקפח פרנסתם הוא רק בשביל שישמרו התורה, וכל מי שיפרוק מעליו עול תורה, יפרקו ממנו עול מלכות ונותנים לו חקים ומשפטים טובים, ובסוף יהיה שע"י קרנים אלו גופא יגאלו וינצלו מכל צרותיהם שאין בן דוד בא כ"א בזכות התורה, וא"כ באשר כל הצרות והגזרות והעניות שאיש הישראלי סובל הוא רק בעבור שמירת התורה, אין הקרבת עולה גדול מזה, ואחר שראה אברהם שיש אופן שיצחק ישאר בחיים, ובכ"ז תוכל האומה להתקיים ע"י הקרבת חלבם ודמם של דורות הבאים נתרצה לזה ומיד ויקח את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו, פי' הסכים לזה שבניו יסבלו צרות וגזרות עבור קיום התורה ועי"ז יתקיימו ושום רוח לא יוכל לכלותם מן העולם:
ולפמ"ש יונח לנו כי כל דרכיו צדק ומשפט וממנו לא תצא הרעות דהלא רבים יתפלאו, איפוא היא הבטחתו ית' הבטיח אותנו בעת קבלת התורה, כי בהם ועמים ינגח ושום אומה ולשון לא ישלוט בנו, ואח"כ הראה העת כי כמה וכמה קהלות מישראל נשרפו ונטבחו ונהרגו עבור קיום התורה, ובאמת הכל לטובתינו ואברהם אבינו בקש זאת, כי בלעדי הצרות הללו לא היינו יכולים להתקיים בעולם, משום דעפ"י מערכת השמים אין מקום הויה לאומה הישראלי ורק עי"ז שנקריב חלבנו ודמנו לעולה א אין להם חלק בנו וכנ"ל, ולדעתי רמז זה גם בעת נתינת התורה, כי נתנה ע"י קול שופר ולמה הוצרך לזה אלא לרמז על אותו האיל של א"א, וכמו שבאותו האיל היה המעשה שנסתבך ע"י הקרנים אשר נבראו להגן עליו ואח"כ ניצול ג"כ על ידם, כן יקרה לנו ע"י תוה"ק אף שהיא כקרנים לנו, ובה עמים ננגח בכ"ז בסבך הדורות יקרה אשר על ידה גופא נסתבך בסבך צרות וגזרות, ולזה הטעם בא קול השופר לרמז על אותו האיל, וכן הגאולה אשר תהיה בב"א תהיה ג"כ ע"י השופר כמ"ש וד' אלקים בשופר יתקע, לרמז שע"י הקרנים נצולים ונגאלים, וגם הגאולה הוא ע"י הקרנים שהוא בזכות התורה ולזה אין שום סתירה בהבטחתו חלילה, ומראש מקדם רמז לנו אשר בסוף יקרה כן שנסתבך ע"י התורה ואח"כ ננצל על ידה:
ועם כל האמור יתבאר הפרד"א לעיל, דלפמ"ש אשר באיל של א"א היה שני הנושאים, נסתבך ע"י הקרנים, ואח"כ ניצל על ידם, ובאשר עיקר הגבורה והכח בימין, מסתמא ההצלה היתה בימין, והסבוך היה בשמאל, וז"ש אותו איל של א"א, קרן של שמאל היה בעת מ"ת, משום דבעת ההיא בא הקרן לרמז על הסבוך שנסתבך ע"י במשך הדורות, ולכן ציין זאת לקרן שמאל, ואמנם לעת הגאולה שהקרן בא לרמז על ההצלה תאר זאת בקרן ימין, וזה כפתור ופרח בעזה"י:
ועם האמור יובן לנו ג"כ כונת הירושלמי שהובא בתוספת ר"ה דשטן כד שמע קול שופר פ"א בהיל ולא בהיל, פעם ב' בהיל ואמר דא ודאי אתי משיחא, משום דקול שופר בא לרמז על שני ענינים, א) על הסבוך, ב) על הגאולה שאז יתבער השטן מן העולם ולכן כד שמע קול שופר פעם ראשון, בהיל, שמא אתי לרמז על הגאולה שאז יעבור מן הארץ, ולא בהיל כי ישוב ויתנחם אולי יבוא לרמז להיפוך על צרות ישראל, וזה לניחוח לפניו, ואמנם כד שמע קול שופר פעם שני או בהיל לגמרי, דהשתא ודאי אתי משיחא פי' דפעם אחד מקול שופר ודאי לרמז על גאולה אתי, ואף אם יאמר שקול השופר הראשון בא על פורענות, השני ודאי על גאולה, דשניהם על פורעניות למה ד ולכן בהיל לגמרי, וזהו הטעם שאנו תוקעין תקיעות דמיושב להבעית השטן, משום דע"י תקיעות שתי פעמים בהיל ממש, דחד ודאי על הגאולה אתי, ועי"ז אין בכחו להשטין, ויה"ר שנזכה לביאת הגואל אכיה"ר: