מצח אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין
מצח אהרן - דרוש ח
ידבר בענין כבוד לומדי תורה, שכר המקיים, ועונש העובר: (נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם):
לפתיחת הדרוש והמוסר הזה, אפתח במשל פי, הרופא המבקר חולים, בעת שאין להרופא שום חלק באפטייק, יוכל לכתוב רעצעפטין כרצונו, הן רב, הן מעט, הן הנקחים בזול, והן ביוקר, הכל כפי הדרוש למצב החולה באשר אין שום מקום לחשוד את הרופא כי ברבוי הרעצעפטין טובת עצמו הוא דורש, כי אין לו שום חלק בזה, ושום הנאה לא יגיע לו אף אם ירבה ברעצעפטין, אמנם אם האפטייק של הרופא בעצמו הוא, וע"י רבוי הרעצעפטין יגיע לו הנאה מזה, אז קשה מאוד עליו לכתוב רעצעפטין יקרים באשר העם ירננו אחריו כי רק טובת עצמו הוא דורש, אכן בכ"ז אם הרופא הוא בעל מדות ישרות, וחיי אדם יקר בעיניו, לא ישים לבו לקול דבת הכסילים המרננים אחריו, ובאם לפי חכמתו ברפואה יבין כי מצב החולה מסוכן הוא ונדרש לו ליקח מזור בדמים יקרים, לא ימנע מלכתוב הרעצעפט הנדרש, והמה ידברו מה שידברו וכי מפני השוטים יאבד אדם מעולמו? כן רבותי! טרם אתחיל לדבר מהחטא הגדול והנורא השורר בקרבנו בעצם תקפו, הוא חטא של בזיון ת"ח, מוכרח אנכי להגיד מראש, אף כי גם אותי הצעיר והדל הקימני ה' על, וזכני להמנות בתוך קהל רבנים, ואם אדבר מחטא הזה, הריני דומה ממש כמו הרופא שיכתוב רעצעפטין לאפטייק שלו, באשר שגם אנכי אוכל לקבל איזה הנאה מזה, וא"כ תוכלו לחשדני כי רק טובת עצמי אדרוש, אכן באשר החטא הזה הוא מסוכן מאוד שאין כמוהו והוא בכלל כי דבר ה' בזה שנאמר בסופו הכרת תכרת, וגם הוא מן הדברים שאין לו חלק לעוה"ב, וכמבואר (בשו"ע יו"ד סי' רמ"ג) ובעוה"ר נכשלים בזה רוב העולם, לכן איך אוכל להתאפק ולכבוש רעיון מוסרי הטוב אשר חנני ה' בזה ואיך נוכל לעמוד מרחוק בעת שנראה כמה וכמה אנשים מאבדים עולמם הנצחיי בשעה אחת חלילה בשביל חששה קטנה כזאת? ולכן אנחנו נדבר מה שיורנו ה', והמדברים הלא שפתם אתם ומי אדון להם:
ידוע הוא אשר עיקר ההגנה והשמירה שיש לנו בין האומות, הוא רק זכות התוה"ק אשר רק היא תשמרנו, היא תצילנו מכל פגע שלא יקרב במחנה ישראל, ודבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים ובגמ' ובמדרש, כתוב בתורה, אם בחקותי תלכו גו' ונתתי שלום גו' וחרב לא תעבור בארצכם ורדפתם את אויביכם גו' כל הפרשה שם מיירי בהגנה, ולפי' הספרי האי אם בחקותי תלכו, שתהיו עמלים בתורה, כן הברכה הראשית שבירך יצחק ליעקב הקול קול יעקב והידים ידי עשו הלא ידועה דרשתם ז"ל אשר בזמן שקול יעקב נשמע בבכ"נ, אז אין ידי עשו שולטות בו ועוד דרשו רז"ל (נדרים פ"א) ע"פ ויאמר ה' על עזבם את תורתי, שדבר זה נשאל לנביאים ולא פרשוהו עד שפירש הקב"ה בעצמו, על מה אבדה הארץ, על עזבם תורתי, ובמד"ר אמר ע"ז אם ראית עיירות נתלשות ממקומן דע שלא החזיקו בשכר סופרים ומשנים, וכן אמרו במד"ר, בשעה שישראל נוטלין דברי תורה ומשליכין לארץ אז המלכות גוזרת ומצלחת ומתקיימת ועוד כמה וכמה מאמרים מלאים במדרשי חז"ל, אשר עיקר כלי הזיין שבהם נוכל להלחם, ולסתום פיות משטינינו ומקטריגינו, הוא רק התורה, וכמ"ש רז"ל חגור חרבך על ירך, ההוא בד"ת כתיב, ובלעדה א"א להתקיים בגלות אפי' שעה אחת, כן עיקר סבת החורבן לא היה כ"א בעוון בטול תורה, באשר בעת ההיא בטלו כל הישיבות וכמ"ש רז"ל (שבת קי"ט) לא חרבה ירושלים אלא בשביל שבטלו בה תינוקות של בית רבן, ואפי' מעט הלומדים שנמצאו בעת ההיא היו לבוז ולחרפה בעיני כל הבריות, ולא היו נזהרים בכבודם וכמ"ש שם, לא חרבה ירושלים אלא בשביל שבזו ת"ח שנאמר ויהיו מלעיבים במלאכי אלקים גו':
וע"ד הלצה קצת אמרתי כי הוא הטעם אשר סבת החורבן נתגלגל ע"י המעשה המסופר לנו בפ' הניזקין שדר להו עגלא תלתא שדא בי' מומא בניב שפתים ואמרו לה בדוקין שבעין דוכחח דלדידן הוי מומא, ולדידהו לא הוי מומא, כי ידוע אשר עונשי הקב"ה המה מדה כנגד מדה, בכדי שע"י העונש יוכל האדם לזכור החטא שחטא ויחזור בתשובה, ובספור הזה מרומז חטא של בזיון ת"ח אשר בגללו נחרב המקדש, עפ"י מה שארז"ל (מדרש קהלת) ע"פ אדם אחד מאלף מצאתי, אלף נכנסין לבית הספר למקרא יוצאין עשרה למשנה אלף נכנסין למשנה יוצאין עשרה לגמרא ולהוראה, מזה נלמוד אשר הת"ח הגדול שהגיע להוראה מכונה ג"כ בשם "תליתאי" מפני שהוא הסלת המובחרת שיצאה משלש נפות, מקרא, משנה, גמרא, וכמו שעגלא תילתא חביבה אצל בעליה כן הת"ח אשר הגיע להוראה חביב מאוד בעיני ד', באשר הוא תליתאי ממקרא משנה גמרא, והוא הסולת המובחר שבכולם, וזמ"ש, שדר להו עגלא תילתא, פי' הקב"ה ישלח לאיזה עיר מושב בנ"י עגלא תילתא הוא ת"ח מורה הוראות, אכן תיכף כאשר יקבלוהו עליהם לרב "שדא בי' מומא", יתחילו למצוא חסרונות ולהטיל מומין בקדשי שמים, קצת אנשים יטילו מומין "בניב שפתים" כלו' שדבורי הרב והת"ח המה שלא כהוגן, היום דבר בכעס, והיום דבר דבר האסור, והיום שלא כהוגן, וכדומה מומין וחסרונות בניב שפתי הת"ח, "ואמרי לה" פי' יבואו עוד כת אנשים אחרים להטיל מומין "בדוקין שבעין" כלו' שעיניו של הרב אינם טובות ויפות, לא ישגיח כלל על דברים הנחוצים, ומעלים עין מכל הדברים הצריכים לצרכי הקהלה, ואמנם החסרונות של עצמם לא ירגישו מאומה וכאילו הם נקיים מכל חטא ואין בהם שמץ דופי, ורק בהת"ח ימצאו חסרונות, וע"ז אמר "לדידן הוי מומא" פי' כל המומין ימצאו רק בנו, וישגיחו בשבע עינים רק על הת"ח, אבל "לדידהו לא הוי מומא" עליהם בעצמם אין שום פגימה קטנה, ואם באמת מבקרים הם מדוע לא יבקרו גם מומין שלהם בעצמם, ובאשר חטאו בעוון בזיון ת"ח משו"ה נתגלגל ג"כ סבת החורבן ע"י מעשה כזה המרומז בתוכו חטא הזה:
ובאמת זהו כל פרי חטאתינו, ותקף ארך גלותינו המר, ואיך נוכל לצפות לישועה באשר החטא שגרם לגלותינו עודנו שורר בקרבנו בעצם תקפו, כי בכל מדינה ומדינה עיר ועיר נשמע קול פחדים, קול זילותא דצורבא מרבנן מטילין מום בקדשי שמים החביבין לד' מאוד, ואוי לאזנים שכך שומעות בכל אתר ואתר מבזים בתכלית הבזיון להרב מרא דאתרא, בכל מיני גנות ודופי ולא ישימו לב לעונש הגדול הכרוך בעקב עוון זה, כי הוא מהעונות שאין להם חלעוה"ב וכמ"ש בריש פ' חלק אלו דברים שאין להם חלעוה"ב וחשיב בתוכם נמי אפיקורס ומפרש בגמרא שאפיקורס הוא המבזה ת"ח, ולכו נא ונוכחה אחי ועמי! מדוע השלכנו אחרי גוונו את הסגולה היחידה והיקרה היא התורה המצלת ומשמרת אותנו בכל מצעדי רגלנו, ומדוע נבזה ונשליך את לומדי' עד לארץ, וכל אחד רומס ודורס על הני שופרי ויקירי ה' העוסקים בתורתו יומם וליל, אשר זהו עיקר הגורם לשפלות מצבנו וכמאמרם בסוף סוטה, שרו חכימיא למיהוי כספריא וע"כ עמא דארעא אזלא ומדלדלא, הגידו נא אתם בעצמכם האם באמת הגיע העת לכתת חרבותינו לאתים וחניתותינו למזמרות? וכי באמת כבר גאלנו ה' והשיב אותנו לאה"ק שאין אנו צריכין עוד לשום שמירה והגנה, הלא נהפוך הוא, בימים האחרונים עוד נתגדל ביתר שאת פזורינו כי נתפזרנו בארבע כנפות הארץ, ובנים נגלו מעל שולחן אביהם במקומות אשר לא דרכו בהם אבותינו ואבות אבותינו, התבוננו היטב למצב אחינו בארצות עסטרייך אשכנז בתוך מי הם יושבים, בין קוצים כסוחים בין שיני אריות אשר בעודם בכפם ירצו לבלענו ולעקור שרשינו ושרשי תורתנו, ומספחת האנטיסעמיטיזם פשתה בכל אבריהם (לבד בארצנו ארץ רוסיא הרוממה אשר תסוכך עלינו בכנפי חסדה הגדול ותרחיק את הנגע הזה מעל גבולה) ושמש הגלות תלהט כבצהרים, ואנחנו מה לא די שלא נוסיף אמץ לחגור חרבנו זו חרב התורה על ירכותינו להלחם ולהתקיים נגד כל הקמים עלינו, עוד בעצמנו נביא נורא לקננו ונוסיף עצים על המדורה הגדולה כי ע"י עוון בזוי ת"ח נוסיף להם כח ועצמה שיצליחו במעשי ידיהם, ושתתקיימו גזרותם, וכמ"ש לעיל בזמן שישראל משליכין התורה לארץ אז גוזרין גזרות ומצליחות ומתקיימות, וביותר יגדל החטא על אמרם לא חטאתי, כי כ"א יורה היתר לעצמו ששלום יהיה לו אם בשרירות לבו ילך להתל בהרב כרצונו, באשר הרב שבעירו אינו גדול בתורה ויראה ואין עטרתו הולמתו לכהן בכהונה בעיר כזאת ואילו היה לנו רבנים כאלו כמו שהיה בדורות הראשונים, אז היינו מחויבים להזהר בכבודם, כי רק על רבנים כאלו נאמר הדין להזהר בכבודם ולא על רב כמו בעירי, אכן באמת אך שקר יהגה חיכם, וזהו רק מתחבולת היצר להכשיל לאדם בחטא הנורא הזה לכן ימצא לו פתח היתר כזה, וגם בדורות הראשונים היו מבזין לת"ח ג"כ ע"י אמתלא כזאת, ומי לנו גדול ממשה רבינו, גם אותו הקטינו ערך מעלתו שאינו ראוי לאותה איצטלא, ומזה הטעם היו מחפשין תמיד עלילות בכדי שיוכלו לעשות איזה מריבה עמו, כי אילו היו מכירים ערכו הרם, לא היו מתקנאים על הנשיאות אשר לו, אבל ע"י שהיצה"ר סימא עיניהם לחשוב תועה על מרע"ה ולהקטין מעלתו ומחמת זה נתקנאו בו וחפשו עלילות בכדי לריב עמו, וזה הי' עיקר מחלוקתם עמו במי מריבה וכמו שנבאר, הסכת ושמע נפלאות תורתנו הק':
בסוף פ' בשלח, ויסעו בנ"י ויחנו ברפידים ואין מים לשתות העם וירב העם עם משה ויאמרו תנו לנו מים ונשתה ויאמר להם משה מה תריבון עמדי מה תנסון את ה' ויצמא שם העם למים וילן העם על משה למה העליתנו ממצרים להמית אותי ואת בני ומקני בצמא גו' ויקרא שם המקום מסה ומריבה על ריב בנ"י ועל נסותם את ה' לאמר היש ה' בקרבנו אם אין עפרש"י בשם המ', מנסים היו אם יודע מה שאנו מהרהרים בלבנו נעבדנו וא"ל לא נעבדנו. הדקדוקים בזה. א) תשובת משה שהשיב "מה תריבון עמדי" משמע שהבין מחשבותם כי כוונתם רק לריב עמו, מאין הוציא זה: ולכאורה היה הצדק עמהם כי אין אדם נתפס בשעת צערו, בעת שיחסור לו מים וקרוב למות בצמא, כן תשובתו "מה תנסון את ה'" מאין נוכח לדעת שמנסים בזה לד', איזה נסיונות יש בכאן?. ב) אומר אח"כ "ויצמא העם למים" האם עד עתה לא היו צמאים למים הלא כבר עשו מחלוקת מחמת חסרון המים. ג) שנוי המלות, תחלה אמר "וירב" ואח"כ אמר "וילן" וגם עוד הוסיף בתלונה הזאת לאמר, למה העליתנו ממצרים גו', מה שבתחלה לא טענו כן. ד) מה שהמד' מפרש שהיו מנסים אם יודע ה' מה שיהרהרו בלב, איה הוא רמז רמיזא בספור הזה מהנסיון הזה?:
ואשר אחזה לי בבאור הענין, כי מקור סבת המריבה שהיתה בכאן, הוא מחמת שני טעמים, א) ממ"ש לעיל שהשגתם היתה קצרה להכיר מעלת מרע"ה, רק הקטינו ערך מעלתו וגם עוד נמצאו בקרבם מסיתים ומחרחרי ריב כדתן ואבירם וקרח וסייעתו, שחתרו בכל עוז להסב את לב העם ממנו, ושיאמינו לדעתם, אשר משה הוא מחוסר השלימות והמדות הראוי להיות למנהיג המדינה, והמון העם כלו נתפתו לשמוע בקול המלחשים האלה ונתאמת בלבבם שאין לו שום מעלה עצמית ושום מדה נכונה שיהא ראוי להיות מנהיג על עם רב כזה, ואלו היו מכירים ומשיגים גודל ערכו שלא קם נביא כמוהו, והוא עניו מכל אדם לא הי' מקום קנאה אצלם על גודל המשרה אשר ת"י, אבל באשר השפילו ערך גדולתו משו"ה "ויקנאו למשה במחנה" כלו' על המחנה והגדולה המסורה לידו והוא המנהיג עליהם, ובעבור גודל הקנאה אשר בערה בלבבם, לכן היו תמיד מריבים עמו והיו חותרים בכל עוז למצוא עלילה כזו עליו, שלא יהא ביכלת להשיב עליה או לתקנה, ואז ממילא יהיה להם פתחון פה במה להדוף אותו ממצבו ולדחפו מכהונת נשיאותו, ועלילה כזו מצאו במי מריבה כמו שנבאר, טעם ב) כי בדור המדבר נמצאו כתות אנשים אשר לבבם היו פונה מעם ה' אלקינו ואמרו בלבבם שה' אינו יודע מחשבות בני אדם, ועל בל נעלם לא יביא אלקים במשפט באשר גם ממנו ית' נעלמו הנסתרות אשר בלב האדם, ורק למראה עינים ישפוט וכמו שהאריכו המפרשים בזה, ואמנם מרע"ה התאמץ בכל עוז להסב לבם מזה, ולהוכיחם שמינות נזרקה בהם לחשוב עליו ית' מחשבות כאלו, וכמ"ש בפ' נצבים פן יש בכם איש או אשה אשר לבבו פונה גו' כלומר לבבו דייקא, על הנגלות לא הוכיחם באשר בזה היתה אמונתם חזקה, ולא הוכיחם כ"א על הנסתרות שיחשבו תועה לאמר שיוכלו לחטוא במחשבתם כי זה נעלם גם מאתו ית', ובאשר שהוכוח והסכסוך הזה גדל ביניהם לזאת רצו תמיד למצוא איזה ענין שיוכלו לנסות אם יודע מה שמהרהרין בלבם, ולברר האמת עם מי, וע"י מריבה הזאת חשבו בדעתם שעכ"פ אחד משני המבוקשים יישיגו או שיהדפו את משה מנשיאותו או שיוכלו להוכיח שהאמת כדבריהם שהוא ית' אינו יודע מחשבות, גם זאת לדעת כי הנ"מ בין מלת "וירב" למלת "וילן" כן הוא, אם ראובן עושה מחלוקת על שמעון מחלוקת של חנם, ששמעון לא עשה שום רע לראובן אשר זה יהיה לסבה שראובן יחלוק עמו, רק ראובן איש רע הוא הבוחר במחלוקת, ע"ז נופל "וירב" וכן ת"א "ונצא", אבל אם שמעון עשה רעה גדולה לראובן, ומחמת שראובן מתרעם על הרעה שעשה לו משו"ה יחלוק עמו ע"ז שייך "וילן" כי מלת וילן פירושו, תרעומות וכן ת"א "ואתרעמו":
ואחרי ההקדמות האלה נבוא לבאור הענין, כי באמת מאכל המן שאכלו בנ"י במדבר באשר היה לחם רוחני לא היה דומה לכל המאכלים הגשמיים, אשר כל מה שיוסיף האדם לאכלם, לעומת זה יגדל הצמאון למים, אמנם אחר אכילת המן, אף האדם שהיה אוכלו לשובע לא הי' רוצה לשתות, כי כפי הידוע לנו מחז"ל (ש"ר פכ"ה) שכל המטעמים שהיה רוצה לטעום במן היה טועם בחורים טעמו טעם לחם, תנוקות טעם חלב כו', ולכן גם אם הי' רוצה לטעום טעם מים היה ג"כ טועם, וא"כ אף שהיו או במדבר מקום אשר אין מים, בכ"ז גם צורך למים לא היה להם, או מחמת שאכילת המן לא היה גורר צמאון ואף אם הי' רוצה מים היה יכול לטעום בו, ומשו"ה דייק הכתוב לומר, שחנו ברפידים "ואין מים" לשתות, ולא אמר שצמאו למים, כי באמת רק מין המים לא היה, אבל צמאון למים ג"כ לא היה, ורק ע"י חסרון מין המים מצאו תחבולה עמוקה למצוא מבוקשם וללכוד את משה בדרך ממ"נ דהנה להכחיש את האדם שצועק שרוצה הוא לשתות, בשעה שאינו רוצה, אין אדם יכול להכחישו ע"ז, באשר דבר זה מסור ללב, ומי יודע מה שבלב חבירו אם רוצה לשתות באמת, או רק עלילה מבקש, רק היודע מחשבות יוכל לידע זאת, ולכן עשו תחבולה הזאת, המה צעקו בקול, תן לנו מים ונשתה כי צמאים אנחנו למים, ובזה ינצחוהו ממ"נ, אם לא יתן להם מים, אז יהיה לפניהם מקום טענה גדולה במה להדוף אותו, באשר הוא גרם להם הרעה הזאת להביאם למדבר הגדול הזה להמית אותם בצמא, ובאם משה ישתדל בתפלה מאת ה' שיתן להם מים בכדי להשקיט המחלוקה, אז יוכלו להוכיח מזה שהאמת כדבריהם, אשר גם ה' אינו יודע מחשבות, כי אם יודע הוא מחשבות שבלב, א"כ למה נתן לנו מים, הלא יודע הוא שאין אנו רוצים כלל לשתות אלא ודאי שגם הוא אינו יודע מחשבות, וגם הוא היה חושב שכצעקתנו כן הוא כי צמאים אנו למים, ומפני שמתחלה לא הי' שום צורך למים, ולא הי' חסר להם שום דבר גם במדבר, ומחלוקתם עם משה היה רק מחלוקת חנם, משו"ה כתיב "וירב" לומר שרק מחלוקת חנם היא, אמנם משה ידע האמת, כי אין להם שום צורך למים והבין גם ערמומיתם שברצונם גם כעת לתפשו במצודה על אחד משני הדברים, ולכן ברוב צדקתו וענותו התחיל להוכיחם על פניהם, "מה תריבון עמדי" בחנם? ואם תרצו לנסות את ה', "מה תנסון את ה''' הלא כבר הוכחתי לכם שהוא ית' יודע מחשבות וכל מי שאינו מאמין בזה כופר בעיקר הוא, ואמנם המה לא רצו לקבל מוסרו ותוכחתו של משה ובאחת צעקו "תן לנו מים"! ומחמת אשר באמת היה דבר קשה מאוד לשכך חמת המחלוקה הזאת, כי שלא ליתן מים א"א שאז יוסיפו עוד להעליל עליו ולרגמו גם באבנים, ליתן להם מים א"א, כי אז היו מאמתים בזה ח"ו שאין הקב"ה יודע מחשבות ולכן הפיר ה' עצת ערומים ג"כ בתחבולה, שיפול יסוד הממ"נ שלהם, כי בתחלה אשר לא היו צמאים למים לא היה יכול ליתן להם מים, מה עשה הקב"ה "ויצמא שם העם למים" ואף שטבע אכילת המן לא הי' גורר צמאון, עשה בדרך נס שיהיו באמת צמאים למים, וכיון שבאמת צמאו למים משו"ה "וילן" העם על משה, שהיה להם תרעומות אמיתית על שהביאם למדבר כי ימותו בצמא, וכעת אחרי שהיו צמאים באמת והיו קרובים למות, אז הוציא להם מים, וממילא נפל יסוד הממ"נ שלהם כי על משה לא יכלו שוב להעליל, דהא המציא להם מים גם במדבר וגם מבוקש השני לא השיגו אחרי אשר באמת היו נצרכים כעת למים, וע"ז מסיים ויקרא שם המקום מסה ומריבה מחמת שני טעמים הנ"ל, א) על ריב בנ"י, פי' שרצו לריב עם משה בחנם, ב) על נסותם את ה' וגו' בקרבנו, פי' אם יודע מחשבות בני האדם וכדברי המדרש וכמ"ש לעיל, כי זה היה עיקר הנסיון:
א"כ אחי וקוראי! איך תוכלו להתברך בלבבכם כי שלום יהיה לכם אם בשרירות לבכם תלכו להשליך שקוצים חרפות וגדופים על הרב המד"א ע"י הוראת היתר כזה, שהוא אינו ראוי לאותה איצטלא, הלא ודאי אין זה כ"א מערמומית היצר אשר ישים ארבו ללכוד אתכם בפח עוון גדול ונורא כזה, כי כבר הראותיכם לדעת אשר גם על מרע"ה חפשו עלילות כאלה, וחשבו עליו שאינו ראוי לזה, וראיתי הלצה שנונה בחת"ס בתשובה לא' מתלמידיו שהיה נרדף מאנשי עירו, וכתב לו שאל יפול לבבו מקול דבריהם הרעים, באשר מעשה אבות ירשו בנים, ואין יעקב שלא יפגענו לבן, ואפי' אם נניח להם, שלפעמים יקרה ג"כ אשר באמת הרב אינו ראוי לכהונה גדולה כזו, מ"מ הכי בשביל זה הותר להרהר אחריו, חלילה וחלילה בהדי כבשי דרחמנא למה? עלינו לדעת כי ריש גרגותא ג"כ משמיא מוקמי, ואם ה' הקימו על לכהן בכהונה ודאי שאין להרהר אח"ז, ומדוע לא נשים לב לדברי חז"ל (ר"ה כ"ה) מפני מה לא נתפרשו שמותן של זקנים שהיו בימי משה שאם יאמר אדם שב"ד שבעירו אינו שקול כמשה, אז נאמר לו שמא הוא כא' מן הזקנים שלא ידעת מי המה, וכל איש שזכה להתקבל למד"א, כל המהרהר אחריו כאילו מהרהר אחר השכינה וכמ"ש שם בר"ה, אפי' קל שבקלים ונתמנה פרנס על הצבור הרי הוא כאביר שבאבירים, והא דכתב הרמ"א (יו"ד סי' רמ"ג) שאין בדורנו עכשיו מי שיש לו דין ת"ח, זהו דוקא במי שלא הומחה לרב אבל מי שהומחה לרבים וקבלוהו לרב מבואר בתשובת כנסת יחזקאל דיש לו דין ת"ח לכל מילי אפי' לענין לדון יחידי, ובפרט באותה העיר אשר נתקבל שם שיש לו דין "רב" לכל מילי וכל החולק עמו כאילו חולק עם השכינה ואין לו חלעוה"ב, ושמו נאה לו לקראו בשם "אפיקורוס" כמבואר בריש חלק:
וכ"ז לא דברתי רק כנגד אותן אנשים אשר יעיזו פניהם בפרהסיא לדבר סרה על הרב ולהתלונן ולהתקוטט עמו, או להשתדל ולקפח פרנסתו, ואמנם נמצאו כמה אנשים ישרי לב, אשר לא יעיזו פניהם כ"כ, ובשום פעם לא יחרפו את הרב חלילה, לא יתקוטטו עמו, כן לא יגעו בפרנסתו לרעה, ונותנים לו הכנסות השייכים לו, ובכ"ז מתנגדים המה להרב באופן אחר, אינם נזהרים בכבודו כפי שמגיע לו עפ"י הדין המבואר (בשו"ע יו"ד סי' רמ"ג), לא יצייתו בקול דבריו אשר מוזהרים המה שלא לסתור דבריו, ובאם ישלח אחריהם לקרוא אותם לצורך איזה דבר נחוץ לא יבואו אשר זה יהיה לבזיון לו, וכדומה כל פרטי הכבוד המחויבים לעשות מצד הדין, לא יעשו, ובתחבולות ישמטו עצמם בכדי שלא לחלוק כבוד להרב, ואנשים כאלו ודאי לא ישימו לבם לחשוב כי גם המה אשמים לד', אחרי שבפועל לא יפגעו בו לרעה, ורק בתחבולות הם נשמטים למנוע ממנו כבודו, אמנם באמת ג"ז טעות גדול הוא, וכל מי שיבין הדבר לאשורו יודה על האמת כי כל העונשים הקשים שנאמרו במבזה ת"ח, רק על אנשים כאלו נאמרו, דמלת "מבזה" לא משמע היכא שיחרף ויגדף אותו, דזה נקרא "מלבין", "מבזה" נופל רק על כגון זה, שאינו חושש לכבדו כפי הדין ועומד אצלו במצב שפל ובזוי ודבריו אינם יקרים בעיניו זהו הנקרא מבזה ת"ח אשר חז"ל קראוהו בשם אפיקורוס ואין לו חלעוה"ב, כי מן הדין מחויב הוא לכבדו ולאהוב אותו אהבה עזה וכמ"ש ואהבת את ה' לרבות ת"ח, גם מחויב הוא לשום אזנו כאפרכסת לכל אשר יצוהו הת"ח, אף בדבר שאינו מתישב לפי שכלו מ"מ כיון דנפיק מפומא דצורבא מרבנן מחויב לשמוע וכמשחז"ל לא תסור מדבריהם אשר יגידו לך ימין ושמאל אפי' על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, וכל מי שאינו עושה כן, אף שבפועל לא יעשה שום רע הרי הוא מבזה ת"ח ונכלל בכלל כי דבר ד' בזה כמבואר בשו"ע שם בסי' הנ"ל יעו"ש: ועל אנשים כאלו המלצתי מאה"כ, שוא לכם משכימי קום מאחרי שבת אוכלי לחם העצבים, ומקודם נבאר מאז"ל (ברכות לב) וידבר ד' אל משה לך רד, מאי לך רד א"ר אלעזר א"ל הקב"ה למשה רד מגדולתך כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל ועכשיו ישראל חטאו אתה למה לי, ועין בב"ח שהגיה, למה לך גדולה, והקושיא מבוארת דכי טוביא חטא וזיגוד מינגד, ואם ישראל חטאו, מה אשם משה בזה להענישו, וכל המבארים נתקשו בזה. ול"נ בדרך פשוט מאוד, דהנה מצינו שהתורה צותה והזהירה מאוד על כבוד הת"ח לכבדם על כל פסיעה, ושלא לסתור דבריהם ושלא להרהר ולחלוק עליהם וכדומה, ובאמת יפלא איזה מתנה וזכות הוא להת"ח, דהלא כל מי שיש בו יראת שמים קצת מחויב לברוח מן הכבוד באשר דבר מסוכן הוא מאוד להאדם להפילו בשחת חלילה וכל רגע ורגע עומד הת"ח בנסיונות חזקות להתגבר על יצרו ולא יקבל הנאה מזה, ונסיון גדול מאוד הוא, כי האם יחתה איש אש בחיקו ולא יכוה וא"כ ודאי שיותר טוב היה להת"ח אשר ימנעהו ה' מכבוד מדומה. אכן באמת אל יטעה האדם לומר כי שררות נתן בזה להת"ח, רק עבדות גדולה מאוד היא, באשר כבוד הצבור יגרום שהת"ח העומד בראשם יכובד בעיני הכל, ואין זה כבודם אשר מנהיגם ומדריכם יהי' בזוי, וכל אחד יחלוק עליו ויסתור דבריו, ועוד עי"ז לא יהיו דבריו נשמעים ולא יהי' שום בושה מפניו, כן עי"ז יושפל ערך הגוי כולו גם נגד כל העמים ולכן אף שלהת"ח בעצמו דבר מסוכן הוא ולא ניחא לשום ת"ח לקבל מתנה כזו, מ"מ חייבהו ה' שמחויב הוא לשתות הארס הזה, ולקבל הכבוד והכל לטובת האומה, זה הענין הוא אצל כל הת"ח, ובשגם למשה רבינו ע"ה אשר התורה העידה עליו שהיה ענו מכל האדם, וודאי הדבר שכל הכבוד הי' נחשב בעיניו לארס ממש ורק הי' מוכרח להתנהג בנשיאות בשביל טובת האומה שייראו מפניו וישמעו בקול תוכחתו, ושעי"ז תהי' תפארתם נגד כל הגוים אשר סביבותם, ומעתה נקח לדוגמא, פעם העלילו עלילה על ישראל וע"י שלא נודע מי עשה הנבלה הגדולה יצא הקצף על כל הגוי כולו, ואחת דתם לאבדם ולכלותם מן העולם, ונמצא איש אחד שמסר נפשו לעשות כעין פפוס ולוליינוס, ובא לפני המלך ואמר שהוא האיש עושה הנבלה, ויצא פסק דינו להשקותו סם המות, כאשר הגיע הזמן המוגבל להשקותו עשו בימה מיוחדת באמצע הרחוב אשר שם נקבצו קהל גדול, והעלוהו לבימה והכינו לפניו שלחן ערוך בממתקים ויינות טובים, ובתוך הממתקים היה מהול הסם הממית, ובאשר למראית העין נראה כממתקים טובים ויפים, נמצאו עי"ז בתוך המון האנשים אשר נתקנאו באיש הזה שיאכילוהו ממתקים כאלו, וע"י גודל קנאתם התחילו לריב עמו ולומר לו, הלא גם אנחנו אנשים כמוך, ומדוע יותן לך מגדנות ולא לנו ואחד מאוהביו שידע טיב הממתקים א"ל אנכי חשבתי כי כולם יזכרוך לטוב ע"י שמסרת נפשך עבורם, ואמנם כעת אשר לא לבד שיודוך ע"ז, עוד יתקנאו בך ויחרפוך, אין עצה אחרת לפניך, רק שתמחול להם הממתקים, ותניח לפניהם שיאכלו הם, ותספר כל המעשה לפני השופטים, וכן הי' אצל מרע"ה, כל הכבוד אשר חלק לו ה', היה נחשב בעיניו ממש לסם המות, רק שהי' מוכרח ליקח הסם לטובת האומה, ובאשר הסם הזה תאוה הוא לעינים נמצאו עי"ז אנשים כמו קרח ועדתו אשר התקנאו בו על הכבוד הגדול ויחרחרו ריב בו, כמ"ש ומדוע תתנשאו על קהל ה', וכן מחמת הקנאה על רוב כבודו נתרצו לעשות העגל כמ"ש במפרשים, ואמנם הקב"ה שידע אשר למשה נחשב זה לסם המות נתן לו עצה בעת עשיית העגל לך רד מגדולתך, פי' עתה תוכל לירד מגדולתך ולתת להם הגדולה כי כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל, פי' שידעתי שאין זה טובה לך, ורק לטובתם היא, ועתה שחטאו, ויתקנאו בך על הכבוד, א"כ למה לך גדולה: ואין זה בגדר עונש שלקח ממנו הכבוד, רק להיפך שנתן לו עצה, שמעתה ראוי לפניו למחול ע"ז, ונחמד הוא:
היוצא מדברינו, כי כל הכבוד אשר חלק ה' לת"ח אין זה טובה עבורם, ונדמו בזה ממש למי שאוכל לחם עצבים, אשר נטמן בממתקים, ובאמת לחם עצבים הוא, כי עי"ז מסכנים נפשותם לעמוד בנסיונות גדולים, ורק לטובת כל האומה הוא, והנה נמצאו כמה אנשים אשר לא ירצו לכבד להרב, וכאשר יבוא הרב לביהמ"ד אז יכנסו בפרצה דחוקה, לעמוד מפניו לא ירצו, ושלא לעמוד ג"כ לא ירצו להראות בפרהסיא אות שנאה, ולכן מה הם עושים, ישקיפו בעד החלון, ואם יראו שהרב הולך וקרב, ישכימו לקום עוד טרם בואו, ובזה הם סבורים שאין עליהם שום אשמה, ואינם שמים לב למשארז"ל (קדושין ל"ג) יכול יעצים עיניו מקמי דלימטי זמן חיובא ת"ל תקום ויראת, וכן המנהג בכל העולם שבשבת ומועד יקדים כ"א פני רבו באמירת "שבתא טבא" ולבד שדין זה חיוב הוא עפ"י דינא דגמרא, עוד יש טעם לזה עפ"י הקבלה כמ"ש בשו"ע האר"י זצ"ל דבכל יום שיש הארת נפש יתירה חייב להקביל פני רבו, דעי"ז יושפע לו הנפש היתירה מכח רבו, ואמנם ימצאון אנשים אשר המה במבוכה, להקביל פניו לא ירצו לחלוק לו הכבוד, ולעבור לפניו בשתיקה ג"כ א"א, לכן יאחרו שבת על מקומם עד שיצא הרב מביהמ"ד, וחושבים הם שעוד יעשו מצוה, כי עי"ז יתאחרו לשבת בביהמ"ד ואינם מעלים על לבם כי האלקים יביא במשפט על כל נעלם, והוא יודע אם לעקל, וזה ימליץ הכתוב, שוא לכם "משכימי קום", פי' טרם יכנס הרב "מאחרי שבת", עד שיצא הרב "אוכלי לחם העצבים", אינכם שמים על לבכם, אשר רק לחם עצבים יאכלו, ואין כדאי לקנאות בהם ושוא לכם לחשוב שלא יגיע לכם עון, כי האלקים ישפוט על כל נעלם. ובכדי להרחיב הבאור מאופן חיובנו לשמוע בקול רבנן ותלמידיהון נבאר המשנה (אבות פ"ב) והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות, וידוע קושית המפרשים, דכיון שא"י מתן שכרן לא יוכל ג"כ לידע איזו קלה ואיזו חמורה. אכן ע"ד החדוד נראה ליישב, דהמפרשים הקשו לשיטת הרמב"ם ז"ל דהמחייב עצמו בדבר שאינו קצוב אין החיוב חל עליו כלל, ואם יקבל אדם על עצמו בקאג"ס לעשות כפי אשר יאמר חבירו לא יחול עליו חוב הקנין כלל כיון דבעת קבלתו לא ידע מה שיאמר לו פלוני והוי דבר שא"ק. וא"כ ישראל שקבלו על עצמם את התורה שאין לה סוף ותכלית ואין לך דבר שאינו קצוב יותר מזה האיך חל עליהם הקנין והחיוב? ומה שנ"ל ליישב עפ"י המרדכי בפ' יש נוחלין, הובא ברמ"א (חו"מ סי' ר"ט) דאע"ג דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, מ"מ אם רוצה לקנות מקנה ג"כ וכגון ראובן ושמעון שעשו קנין ביניהם, שכל מי שיקבל המתנה מיהודה יהיה לשותפות חל הקנין אע"ג דהוי דשלב"ל וכתב בסמ"ע הטעם דאגב דרוצה לקנות מקנה ג"כ, באור הדבר כיון שהדבר שרוצה לקנות מחבירו הוא ג"כ דשלב"ל, ובאם הוא לא גמר ומקני לחבירו את הדשב"ל שלו, לא יוכל לקנות ג"כ את החפץ של חבירו, כי גם של חבירו הוא דשלב"ל, ולכן אגב דרוצה לקנות דשלב"ל של חבירו, גמר ומקני לו את הדשלב"ל שלו, ומשו"ה חל הקנין שפיר. והנה כל הדברים שאין קנין מועיל בהם כגון דשלב"ל, ודבר שאינו קצוב, ודבר שאינו ברשותו, כלם טעם אחד להן, דמשו"ה לא חל בהם הקנין משום דלא גמר ומקני, וכיון דחזינן לדעת המרדכי, אשר בדשלב"ל היכא דבעי לקנות מחבירו דשלב"ל, מקני לו ג"כ את הדשלב"ל שלו, נוכל לומר דגם בדבר שאינו קצוב הדין כן, דהיכא דהתחייבות חבירו כנגדו הוא ג"כ דבר שא"ק מהני הקנין, דאגב דרוצה לקנות דבר שא"ק של חבירו מקני לו ג"כ דבר שא"ק שלו ובזה אזדא קושית המפרשים, דנהי דהתחייבות על התורה הוי וודאי דבר שא"ק מ"מ השכר שאנו מקווים להשיג עבורה הוא ג"כ דבר שא"ק, דהרי אין אנו יודעים מתן שכרן של מצות, ולכן אגב דרוצה לקנות השכר מקני ג"כ:
אלא דלכאורה קשה על עיקר הדבר שאנו חושבים ההתחייבות של התורה לדבר שאינו קצוב דהא באמת יש לה קצבה, רמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת, ואסור להוסיף עליהן, אכן באמת ג"ז ל"ק דמצוה אחת יש בתוה"ק, והוא לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל, וכתב הרמב"ם ז"ל שמכאן אזהרה מן התורה לשמוע לב"ד שבכל דור, ובשביל ל"ת הזאת הוי כל התורה דבר שאינו קצוב, דהא שום אדם לא ידע מראש המצות דרבנן כמה יהיו, וכי מי יוכל לידע את הסייגים והגדרים והחומרות והתקנות שיטילו ויתקנו הב"ד שבכל דור, אבל המצות דאורייתא הוא באמת דבר קצוב, והנה זה פשוט בטעמא, כי מצוה דרבנן נקראת "קלה" נגד מצוה דאורייתא ממש, וכמ"ש ספק דאורייתא לחומרא, ודרבנן לקולא, וע"ז בא רבינו הקדוש להזהיר אותנו ואמר "הוי זהיר במצוה קלה", שתהי' זהיר לקיים ולשמוע כל מצות דרבנן וכל אשר יצוו אותך הב"ד שבכל דור אשר מצות כאלו נקראות "קלות" בכ"ז תהא זהיר לקיימם "כבחמורות" פי' כמצות דאורייתא ממש הנקראות חמורות, ולא תטעה לומר דמצות דאורייתא מחויב אנכי לעשות באשר המה קצובים וחל עליהם הקנין וההתחייבות, אבל על המצות דרבנן אינו חל כלל הקנין, משום דדבר שא"ק הוא, לא תטעה כן, דהא אין אתה יודע מתן שכרן של מצות, וא"כ גם השכר שאתה מקוה להשיג עבור המצות גם הוא דבר שא"ק ושפיר חלה ההתחייבות מטעם אגב דרוצה לקנות מקני ג"כ ושפיר חל החיוב לשמוע גם לב"ד שבכל דור, א"כ איפוא מה נענה ליום פקודה על השאלה הזאת, מדוע ממרים היינו עם הרבנים תמיד ולא שמענו בקולם, אשר נכלל הוא בלאו דלא תסור והוא דאורייתא ממש:
ומעתה נחזור למה שהתחלנו, בהקדם מה שראיתי מפרשים שתי הנחמות שאמר הנביא, עפ"י מארז"ל צדיקים מהפכין מדה"ד לרחמים ורשעים הופכין מדה"ר לדין, וידוע כי פעל "דבר" נופל על דברים הנאמרים בכעס, "ואמירה" על דברים האמורים בנחת, לכן בעת החורבן שהיו רשעים, אמר כי פי ה' דבר, פי' לא לבד שמדה"ד כעס עליהם, אלא גם פי ה' שהוא רחמים, גם הוא דבר קשות, אכן על שעת הגאולה נבא ישעיהו, נחמו נחמו בנחמה כפולה, כי יאמר אלקיכם, שהוא מדה"ד גם הוא יאמר בנחת, ע"כ, ומ"מ אינו מבואר בדבריהם באיזה חטא חטאו בעת החורבן עד שגרם שגם מדה"ר ידבר קשות, ומחמת איזה מצוה יזכו בעת הגאולה שגם מדה"ד יאמר בנחת. אמנם כבר בארנו בארוכה לעיל (דרוש ששי) שכל היעודים הטובים והשכר הגדול שהבטיח הקב"ה בעד התורה, לפי מדה"ד לא יגיע זה השכר כ"א דוקא למי שלומד התורה בעצמו, ובאשר שלפי"ז לא יוכלו לזכות לזה השכר כ"א מתי מספר, שיתף מדה"ר שגם המחזיק לו"ת יתחשב כהלומד בעצמו, וגם הוא יזכה לזה השכר, ולפמ"ש בתחלת דרוש זה, דעיקר סבת החורבן היה מחמת עון בטול תורה שבטלו ישיבות ותנוקות שב"ר, ולבד שבעצמם לא למדו, אפי' מעט החכמים שהיו בתוכם היו מבזים אותם, וא"כ ודאי שלא החזיקו ידיהם להנות אותם מנכסיהם, ולכן לא לבד אשר מדה"ד הסכים לחורבנם ולהכניעם תחת יד הצורר, באשר חסר להם כלי זיינם זו חרב התורה להגן עליהם, אלא אפי' מדה"ר שהשוה החזקת תורה כתורה, גם הוא בע"כ ענה אמן להכניעם, כי גם סוג החזקת תורה היה חסר להם, ולכן נבא ישעיהו, כי פי ה' שהוא רחמים, גם הוא דבר קשות והסכים לחורבנם, אכן לעת הגאולה שתהיה ב"ב, מובא בזוה"ק שאותו דור דעה שהיה בימי משה יהיה ג"כ בימי המשיח ומחמת שבעת ההיא יתרבו לומדי התורה בישראל, ולכן אפי' לפי מדה"ד שמחייב כי זכות התורה לא תגן כ"א על הלומדים בעצמם ולא על המחזיקים מ"מ גם הוא יענה אמן לזכותם ולגאול אותם מידי האומות כיון שמלאה הארץ דעה וירבו הלומדים, ולכן נחמם בנחמה כפולה כי יאמר אלקיכם, מחמת שיתרבו הלומדים יגיע לכם שכר ההגנה והנחמה אפי' לפי מדה"ד, ותחזינה עינינו זה בקרוב אמן: