מצח אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין
מצח אהרן - דרוש ז
(במעלת שכר התורה):
הורדוס קטליה לכלהו ת"ח שבקיה לבבא בן בוטא למשקל עצה מיניה כו', א"ר השתא מאי תקנתיה דההוא גברא א"ל הוא כבה אורו של עולם שנאמר כי גר מצוה ותורה אור ילך ויעסוק באורו של עולם, ויבנה ביהמ"ק שנקרא אורו של עורם (ב"ב דף ד' ע"א). הקושיא מבוארת, דאטו משו"ה יכופר עונו הגדול ע"י בנין ביהמ"ק, רק משום דשניהם נקראים בלשון אחד ז וע"כ צריך לומר דיש איזה ענין שהשכר שלו אינו תלוי, אלא בשכר התורה או בעבודת הקרבנות, ולכן כאשר הרג הת"ח, יתקן זה בבנין ביהמ"ק, ומה זה:
והנה במס' תענית (דף כ"ד) איתא, רבי גזר תעניתא ולא אתא מיטרא, נחית קמיה אילפא בעי רחמי ואתי מיטרא, א"ל מאי עובדך א"ל דיירנא בקיסנא דחיקא דלית בהו חמרא לקידושא ואבדלתא, טרחנא ומייתינא להו חמרא בקדושא ואבדלתא ומפקינא ידי חובתייהו ע"כ, וצריך באור להבין, דבשעת ריתחא כזאת, אשר תפלת רבי לא נתקבלה, יתקבל תפלת אילפא רק מחמת זכות הזה שהוציא לרבים ידי חובת קידוש והבדלה על היין, ומה ענין הבדלה על היין לעצירת גשמים?:
כבר חקרו האחרונים, בעניני שכר ועונש העליון דהנה בעוה"ז נראה שני סוגים של שכר ועונש, א) שכוע"נ בדינא דמלכותא, כגון אם אחד יחטא לעבור על חק מדתי המלוכה יענישנו המלך כל אחד לפי רשעת חטאו, ובאם אחד יצטיין בגבורותיו על שדה המלחמה, או שיעשה פעולות גדולות לטובת המדינה, אז יקבל שכר מאת המלך, ב) שכוע"נ בחקי הרפואה, כי בספרי הרפואה יש ג"כ שכר ועונש, כגון אם אחד יאכל דברים המזיקין לקיבה, העונש שיחלה במחלת הקיבה רח"ל, ובאם יאכל סם המות, עונשו שימות, כן אם יאכל דברים מועילים ומבריאים אז יקבל השכר להרפאות ממחלתו, וההבדל בין שני מיני עונשין הללו כי בעונש המלכות, אין גוף עשיית העבירה עצמה דבר שיוכל להזיק לו, רק העונש הוא עבור שעובר רצון המלך, וכן השכר לא יקבל כ"א על קבלת עול המלך, אבל אין המצוה בעצמה משלמת השכר, ולא העוון ממית, רק כפי רצון המלך לשלם שכר לעושי רצונו ולהעניש לעוברי רצונו, אבל בשכועו"נ בחקי הרפואה, גוף העבירה תעניש והסס בעצמו ממית לאדם האוכלו ואין זה תלוי ברצון הרופא, כי רצון הרופא לא יעלה ולא יוריד, לא להמית ולא להחיות, כ"א הסמים עצמם, והרופא אינו בזה אלא בגדר יועץ, והנה בשכועו"נ העליון, שאנחנו מאמינים שהקב"ה ישלם שכר טוב לעושי רצונו ולהעניש לעוברי רצונו, העלה הרמב"ן וכל המקובלים ז"ל, שהוא דומה לשועו"נ בחקי הרפואה, דגוף העונש קשור בגוף העבירה, וגוף השכר קשור בגוף המצוה, כמאמר התנא (אבות פ"ד) שכר מצוה, מי משלם, "מצוה" פי' המצוה עצמה משלמת השכר, והביאו עוד ראיה לזה מן המדרש (בפ' ראה), וז"ל בשעה שאמר הקב"ה את הברכות בהר גריזים והקללות בהר עיבל שוב אין הקב"ה עושה כלום אלא הרעות עושות שלהן והטובות עושות שלהן וכמ"ש, מפי עליון לא תצא הרעות והטוב, ועיין לקמן (דרוש י"ד) שבארתי בארוכה פרט זה:
ופרשתי בזה מאמר התמוה והידוע לכל (גיטין נ"ח) מעשה בר' יהושע שהלך לרומי מצא תינוק אחד נשבה בבית האסורים אמר מי נתן למשסה יעקב וישראל לבוזזים, ענה התינוק הלא ה' זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך, אמר מובטחני בו שיהיה מורה הוראה בישראל ע"כ, וכבר הקשו רבים מה ראה בו ואיזה סימני חכמה מצא בו, ואנכי מוסיף עוד, דמלבד שסימני חכמה לא ניכר בזה עוד גם סימני ילדות וסכלות נראה בתשובת התינוק, דתשובת חכם צריך להיות "משיב כהלכה" להשיב רק על מה שישאל ממנו ואם משיב עוד דברים אחרים שלא ממין השאלה זהו סימני ילדות, וא"כ הלא ר' יהושע לא שאל לו כ"א "מי נתן" והטעם מפני מה נתן למשסה לא שאל ממנו, ומה זה שהשיב לו, "זו חטאנו לו גו'" שזהו הטעם של החורבן ולא היה לו להשיב כ"א "הלא ה''' ולא יותר, ואמנם בפסוק גופא יש לדקדק, דאמר הלא ה' זו "חטאנו" לו, בלשון מדבר בעדו, ומסיים "ולא אבו" בלשון נסתר והכי הול"ל "ולא אבינו" כמן ברישא, ולפי דרכנו יומתק מאוד, דהנה אם נשאל לראובן שיאמר לנו, מי הצית אש בשערי ירושלים, והוא ישיב לנו כ"א מה שראו עיניו, אשר בא טיטוס וחילו והציתו אש בתוכה, תשובה כזאת ודאי שאינה הגונה להניח מעשה כביר כזה תחת יד המקרה ורצון טיטוס וחילו, וכבר הוזהרנו בתוה"ק "פן תלכו עמי בקרי", ועלינו להאמין שהכל בהשגחה פרטית מאתו ית', ואמנם אם ראובן ישיבנו, כי הקב"ה החריב את ירושלים, ומאתו יצאה הגזרה שיבוא טיטוס בשעריה להחריבה, תשובה כזאת לפי דעתנו תשובה נכונה ואמיתית היא, אכן באמת גם זה אסור לומר, דהלא מקרא מלא אה"כ, מפי עליון לא תצא הרעות, ולפי המדרש שהבאנו, אשר מעתה אין הקב"ה עושה כלום, אלא הרעות עושות שלהן, א"כ גם זה אסור לומר, שמד' יצאת הגזרה, רק התשובה האמתית היא שעוונותיהם החריבו את נווהם, והוא שמרוב העונות נבראו משחיתים, אשר המה סייעו בזה להחריבה, והנה דרך ההמוניים לשאול ספקותיהם מאת הנביאים והזקנים שבעם, וזהו כונת הנביא שאמר לאנשי סודו, כאשר ישאל העם מאתנו, "מי נתן למשסה יעקב" באם נשיבם שטיטוס עם חילו היו המציתים, ודאי שלחטא גדול יהיה זה לפנינו, להניח הדבר תחת המקרה, ועוד "הלא ה'", פי' אף אם נשיבם שד' הוא אשר הצית אש בירושלים, "זו חטאנו לו" בתשובה הזאת ג"כ נחטא לפניו ית', כי ג"ז אסור לומר, באשר מפי עליון לא תצא הרעות, ורק זה עלינו להשיבם "ולא אבו בדרכיו הלוך" כי יעקב וישראל לא אבו לילך בדרכי ה', ולכן רוב עונותיהם גרם החורבן:
ואל החכמה הזאת נתכוון גם התינוק, דהנה אם נשאל לתינוק קטן, אשר לא הגיע עוד להבין ולהאמין שהכל הוא בהשגחה, מי הצית אש בירושלים, וודאי שאין לו להשיב כ"א תשובה הזאת, "טיטוס וחילו" כי באשר תנוק הוא עדיין, אין לו אלא מה שעיניו רואות, ואמנם אם תנוק קטן ישיב אותנו, שלא טיטוס היה המצית, רק גזרה הוא מאתו ית', וודאי שיהו חכמה יתרה לתינוק, להאמין שאין כל דבר נעשה ע"י מקרה, אכן תינוק זה הראה עוד חכמה יתרה מזה. וכאשר שאל אותו ר' יהושע מי הוא הנותן אתכם למשסה, השיב לו, "הלא ה' זו חטאנו לו' והביא ראיה מן המקרא, שאפילו לומר, שד' הוא המצית, ג"ז אסור, ואין חכמה גדולה מזה, והבן: היוצא לנו מכל האמור, ששכר ועונש השמיימי הוא כשכועו"נ שבמשפטי הרפואה, שהסס בעצמו ממית, כן העבירה ממיתה, והמצוה עצמה משלמת השכר, וכיון שכן, שוב לא יפלא בעינינו, אם נראה לפעמים, כי יתפלל צדיק גדול הדור על איזה ענין הצריך רחמים, ותפלתו לא תועיל כלום, ותפלת קטן ממנו בערכו יקובל כי רק המצוה בעצמה משלמת השכר, וכל מצוה משלמת רק שכרה הראויה לה, כפי שגזר הקב"ה מתחלה, שבעד המצוה הזאת ישולם שכר כזה, לכן יוכל היות שאותו צדיק מפורסם, אף שצדיק הוא בכל דרכיו, אבל במצוה הזאת שהיא מכונת לאותו ענין שמתפלל ע"ז, אינו זריז כ"כ לעשותה כתקונה לכן לא יוכל לפעול בתפלתו לקבל אותו שכר הראוי למצוה הזאת, כי מה יועיל אם הוא תקיף ורצוי בעיני ה' מחמת רוב צדקותיו האחרות, אחרי אשר המצוה הזאת לא יעשה כראוי לא תשלם לו המצוה את השכר שמגיע עבורה, ואולם צדיק שאמנם קטן ממנו בערכו, אבל זריז גדול הוא במצוה הזאת השייך לאותו ענין שיתפלל עליו לעשות אותה כתקונה בכל פרטיה ודקדוקיה, לאיש כזה וודאי שמצוה הזאת תשלם לו את השכר הראוי לה, וא"כ אם אך נבאר מקודם, בעד איזה מצוה תלוי כר פרנסה וברכת הגשמים, ואח"כ נבאר, אשר אילפא עשה המצוה הזאת בזריזות יתירה, אז לא יקשה עוד בעינינו, איך הועילה תפלתו להוריד גשמים בעידנא דריתחא כזאת, אשר תפלת רבינו לא נתקבלה, כי יוכל היות אשר המצוה הזאת קיים אילפא לעשותה ביתר שאת מרבינו הקדוש, ומשו"ה רק זכותו גרמה: והנה דבר זה כתוב בתורה, ושנוי ומשולש בתלמוד ומדרשים, שעיקר שכר של רוב ברכה ורבוי גשמים, תלוי רק בלמוד התורה והחזקתה, בפ' בחקותי, אם בחקותי תלכו גו' ונתתי גשמיכם בעתם, ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו גו' ואכלתם לחמכם לשובע ונתתי שלום בארץ גו', כל הפרשה המדברת בשפע רבוי גשמים ופרנסה, הרי עינינו רואות בפתח דבריו, כי תלתה את השפע הזה בתנאי, של "אם בחקותי תלכו", ורש"י ז"ל הביא בשם הספרי, דהאי "אם בחקותי תלכו" היינו שתהיו עמלים בתורה, הרי מפורש ששפע רוב גשמי ברכה תלוי בשכר למוד התורה. והואיל דאתא לידן הך פרשתא, נדייק בה, שאחר ההבטחה של, ואכלתם לחמכם לשובע וישבתם לבטח בארצכם, אמר, ונתתי שלום בארץ, איזה שייכות יש זה לזה, עוד הק' האלשי"ך ז"ל כיון דכבר הבטיח הכתוב "וישבתם לבטח" א"כ מיותר הוא מה שיבטיח אח"כ, וחרב לא תעבור בארצכם, דהא היינו הך, ויבואר זה בדברינו, אכן עכ"פ זה מפורש כי שפע גשמי הברכה והצלחה התבואות, תלוי הכל בתנאי דאם בחקותי תלכו, שהוא למוד התורה כדברי הספרי, ובש"ס מס' שבת (דף קי"ט) עשירים שבבבל מפני מה זוכין מפני שמכבדין התורה, היינו שמחזיקין לו"ת, הרי דע"י החזקת תורה זוכין לעשירות וכן בברכות ס"ג: ארז"ל המארח ת"ח בתוך ביתו לכ"ש, וכן "תכף לת"ח ברכה", ובמדרש שה"ש למה נמשלו ישראל לאגוז, מה אגוז כל מה שנקצץ ונחלף לטובתו הוא, כך ישראל כל מה שגוזזין מעמלן ונותנין לעמלי תורה לטובתן הוא, שאין מתברכין אלא בשביל דבר זה, ובמדרש קהלת, ע"פ שלח לחמך גו', אם בקשת לעשות צדקה עשה אותה עם עמלי תורה שנאמר שלח לחמך על פני המים ואין מים אלא תורה כו' ועי"ז כי ברוב הימים תמצאנו עכ"ל, הרי להדיא מכל המאמרים ששכר הברכה ופרנסה טובה תלוי רק בזכות למוד התורה והחזקתה שנחשב ג"כ ממש כלמוד התורה, וכמ"ש בארוכה בדרוש הקודם:
וזהו כוונת המשנה באבות (פ"ה) רעב בא לעולם מקצתן מעשרין ומקצתן אינן מעשרין רעב של בצורת בא מקצתן רעבין ומקצתן שבעין, גמרו שלא לעשר רעב של מהומה בא ושלא לטול את החלה רעב של כליה בא, ואינו מובן מאי מדה כנגד מדה יש בזה, ולדברנו א"ש, דעיקר כוונת הקב"ה בצוויו לתת תרומות ומעשרות לכהנים וללוים היא חזוק לו"ת כי בעת ההיא שישבנו באה"ק איש תחת גפנו ותחת תאנתו, והכל היו טרודים בעבודת האדמה, ולרדוף אחר פרנסה לא יכלו ללמוד הרבה בעצמם, ורק שבט אחד בחר ה' לקדשם לשרת אותו, והוא שבט הכהנים והלוים, ומשו"ה הזהירה התורה ע"ז באזהרה, לא יהיה לכהנים וללוים חלק ונחלה (דברים י"ח), בכדי שלא יהיה להם שום טרדה אשר תוכל להפריעם מעבוד את עבודת הקדש במנוחה ובצילותא דדעתא, כי לא ניתנה תורה אלא לאוכלי מן, שלא היה עליהם שום טרדת פרנסה, ואי סייפא לאו ספרא אמרו חז"ל במליצתם, וא"כ מאין ימצאו טרף לביתם, ע"ז צותה תוה"ק, שכל אחד יתן להם תרומות ומעשרות ומתנות כהונה, להחזיקם ולהחיותם, ולפי"ז כל הענין של תו"מ, לא היה אלא בכדי להחזיק הכהנים והלוים, שיוכלו ללמוד את התורה ולעמוד על משמרתם משמרת הקדש באין מפריע, וראיה גמורה ע"ז, כי לכהן עם הארץ, אשר לא עסק בתורה, באמת לא היו נותנים לו תו"מ, וכמפורש במס' סנהדרין ריש פ' חלק אר"י מניין שאין נותנין תרומות ומעשרות לכהן עם הארץ, שנאמר לתת להם מנת למען יחזקו בתורת ה' כל המחזיק בתור ה' יש לו מנת וכל שאין מחזיק בתורת ה' אין לו מנת ע"כ, ולפמ"ש ששפע ברכה ופרנסה תלוי רק במצות התורה ומחזיקיה, וגם ידוע לכל מארז"ל, אשר דרכי ה' לשלם מדה כנגד מדה, ובמדה שאדם מודד בה מודדין לו, וא"כ באותו מדה אשר אנחנו מצדנו, נרבה בלמוד התורה, או לפזר כספנו להחזקת התורה, באותו מדה ישפע ה' לנו ממרום ברכה ופרנסה כנגדה, הן רב הן מעט חלילה, וזה מ"ש המשנה הנ"ל "רעב בא לעולם" אם תרצה לדעת הסבה אשר תגרום שרעב בא וגם באיזה אופן יהיה הרעב, הסימן הזה יהא מסור בידך, "מקצתן מעשרין ומקצתן אינן מעשרין" וכיון שהעולם עומד במצב כזה, אשר מקצתן יחזיקו את התורה ומקצתן ירפו מזה, ואז "רעב של בצורת בא מקצתן רעבין ומקצתן שבעין" שהוא ממש מדה כנ"מ, שאותן המחזיקים שבעין ומשופעין בכל טוב, והקמצנים רעבים ובבתיהם אין כל, אבל "גמרו שלא לעשר" פי' שכלל העולם כולו גמרו בדעתם שלא לתת תומ"ע, אז "רעב של מהומה בא באשר אין בידם שום זכות להוריק שפע הפרנסה משמים ממעל, ובאם הוסיפו עוד באולתם "ושלא ליתן את החלה" דבשלמא על מניעת נתינת מעשר יש איזה למוד זכות מחמת שנתינה מרובה הוא זה, חלק עשירי מתבואתו, ולכן לא יוכל להתגבר על יצרו, אבל "חלה" שנתינה מועטת מאוד הוא, ואם גם המועט הזה לא יתנו להת"ח העוסקים בתורה, אות ומופת היא שהתורה ולומדיה תעמוד אצלם במצב שפל ובזוי מאוד, ומשו"ה רעב של כליה בא לעולם' כי מחמת שהמה קפצו ידיהם שלא להנות לגמרי לת"ח וגם הראו לכל שאין הסבה מבלתי יכולת ידם כי דבר מועט כזה יוכל כל אחד לתת, ורק מפני שאין התורה ולומדיה נחשב אצלם כלל, לכן יענישם הקב"ה כפועל ידיהם ברעב של כליה חלילה:
אחי ורבותי לא לפלא יהיה כעת בעינינו על אשר בימינו אלה ירד מצב הפרנסה פלאים וכל המשתכר משתכר אל צרור נקוב ודרכי המסחר אבלות, ועמא דארעא אזלא ודלדלא, כי התרוץ בצדו הוא, באו נא עמדי לחצרות ה' לבתי כנסיות ולב"מ, ונראה שם את מצב לומדי התורה בימינו איך הני שופרי ויקירי ה', ההוגים בתורת ה' יומם וליל, חמרמרו מעיהם וצפד עורם על עצמם וחשך משחור תארם, גם הביטו אל מצב בני ביתם במקומות מושבותיהם, איך ישבו בחבוק ידים ובנקיון שינים, עניה זו מה שכרה ואז בפה מלא נודה ולא נבוש אשר הגענו למדרגה האחרונה אפי' שלא ליתן את החלה שהוא דבר מועט, לת"ח העוסקים בתורה, אין מי שיהנה ת"ח מנכסיו ואין מי שיעשה פרקמטיא לת"ח:
הג"ה פעם אחת נקראתי לבוא לעיר קטנה, אשר שכירות הרב היה כפי הנהוג בזמנינו מן חכירת השמרים, שאנשי העיר קבלו עליהם באסור ליקח שמרים אצל הרב, ומחמת שאח"כ נמצאו מקרב ההמון מתפרצים בזה, ומזלזלים בהאסור ליקח שמרים מחנויות אחרות, וטענתם בפיהם, שלא יוכלו לצייר בשכלם כי יש ע"ז אסור חמור, האם חזיר או חלב הוא. ומה נשתנו אלו השמרים אשר בהיותם בבית הרב, או הלוקהם וזכה לרוב ברכה, ואם מחנות אחרת יקחו ואכלו דבר האסור ואין להם אסור אלא מה שאסרה תורה, ומחמת זה רצו גם הבע"ב אנשי שם אשר בעיר לבטל לגמרי את האיסור, וטענתם ג"כ שאינם עושים זה לשום פניה חלילה, רק לשם שמים בכדי שלא וכשל העם באסור החמור, ובתוך דברי הדרוש אשר דרשתי שם נשאתי ג"כ את רעיון מוסרי להוכיח אותם על פניהם, ופניתי מקודם אצל ההמון, אחי היקרים אל תדמו בנפשכם כי מחלוקתכם מחלוקה חדשה היא, וכבר היה לעולמים גם בדורות הראשונים, וירושה שאין לה הפסק הוא מאבי אבות המחלוקת קורח ועדתו, כי במחלוקתם עם מרע"ה הניחו לאבן פנת טענתם, הטענה הזאת. נכי כל העדה כולם קדושים' ובמד"ר במקומו, כלנו עמדנו על הר סיני ולא שמענו אלא עשרת הדברים. ומדוע תתנשאו על קהל ה' ו" משה מלך ואהרן כהן תרומה מעשר חלה לכהן בע"כ שאתה רוצה לטול גדולה לך, ולחלוק כבוד לאהרן אחיך ע"כ, וצריך להבין, דאם לא האמינו למשה אשר מה שיצוום הכל דבר ה' הוא א"כ כאשר צוה אותם משה על שאר המצות כגון שעטנז חזיר ומאכ"א וכדומה, מדוע לא עשו מחאה ע"ו וכל המצות שבתורה קבלו ולא עשו שום מריבה, ומסתמא האמינו אשר משה לא וצווה כלל מדעתו, רק מה שאמר לו ה' מאהל מועד לאמר לישראל, א"כ מדוע לא האמינו ג"כ על מצות תרומ"ע וחלה, וע"ו עשו מריבה גדולה, אשר בשום אופן לא היה אפשר לשכך אותה. ובציור קטן יובן זאת, הנה בעת אשר האדם חולה הוא, שוכב על ערש דוי, וחמימוה גדולה תקפתהו רח"ל, וכאשר יבוא הרופא ויכתוב לו רעצעפט ליקח כינין שזה יועיל לקרר החמימות, אף שהחולה בעצמו לא יבין בשכלו טבע הדבר, איך יוכל מעט הכינין לפעול עליו פעולה עזה לרפאות מחלתו, בכ"ז אף שהסם מר הוא מאוד ימהר ליקח אותו, כי החולה אך על חכמת הרופא יבטק, באשר מלומד הוא בחכמה הזאת ויודע טבע כל דבר ומתנגדיו, מסתמא האמת אתו, אשר הסם הזה יועיל לרפאהו, ולא לבד אשר להרופא המלומד יאמין החולה ליקח סמים חריפים ומרים, רק אפילו לפעלדשער ג"כ יאמין על כל אשר יצווהו, שזה יועיל וזה יזיק, ליקח סמים חריפים מאוד, אם לדבריו יועילו, ולמנוע מדברים המתוקים והחביבים אשר הנפש מחמדתן, אם יאמר כי יוכלו להזיק למצב בריאותו, ואף שהחולה בעצמו לא יבין זה עפ"י שכלו, מ"מ יאמין להרופא או החובש, ואף שהאמונה ברופאים תגדל מאוד, ליקח סמים מרים, ויניח לחתוך את בשרו עפ"י עצתם, מ"מ לפעמים יקרה שהאדם לא יאמין אף לפרופיסור היותר גדול בעולם, כגון אם יאמר להחולה כדברים האלה, אנכי אתן לך רעצעפט על תנאי כזה, באם שתתן לי עשרה רו"כ בעד הוויזיט, אז ייטיב לך הרעצעפט מאוד, ויערב ויבוסם לך, ובאם לא תתן לי אז לא לבד שלא יועיל לך אלא שזה הרעצעפט גופא יזיק לך עוד ביותר ויהיה לסם המות כי יבוא בקרבך, יהנה רעצעפט בתנאי כזה, אפילו אם יבוא פרופיסור היותר גדול, שום אדם לא יאמין לו, ועוד יהיה ללעג ולקלס, לחרפה ובוז לכל שומע כדבר הזה, כי ממ"נ אם בטבע הדבר להועיל יועיל אפילו בלא תשלומין, ואם בטבעו להזיק, מה יועיל תשלומי הרופא, האם ע"י התשלומין יתהפך הטבע מממית למחיה, וענין כזה המש היה אצל קרח וסייעתו, הן כל העדה עמדו על הר סיני, ולא שמעו מפי הגבורה אלא עשרת הדברות, ואח"כ בא משה ואמר להם, כי "חזיר" או "חלב" אף כי תאוה הוא לעינים, ונפש האדם מתאוה לזה, מ"מ הוא דבר מסוכן וארסיי להנפש ומטמטם לבו של אדם "ומרור" אף שדבר מר הוא, מ"מ משיבה הוא נפש אדם האוכלה בפסח לשם מצוה, וכדומה כל פרטי המצות, אף שע"י שכלם לא יכלו להבין זאת, מה נשתנה מאכל זה מכל המאכלים, בכ"ז קבלו דבריו והאמינו לו באשר גם המה ידעו כי משה מלומד הוא בחכמת תוה"ק יותר מהם, כי ה' ודבר עמו מאהל מועד להבינו כל חכמת תוה"ק, ורק הוא הרופא היותר גדול ומלומד לתחלואי הנפש והוא יודע הדברים המזיקים והמועילים לה, וכן אם היה בא משה לאמר, "דגן" או "חטים" הוא ג"כ דבר מסוכן לפני הנפש ואסור לאוכלו, היו מאמינים לו ג"כ, כי כמו שלא ידעו את טבע החזיר, ובכ"ז כאשר אמר משה שמסוכן לפני הנפש, האמינו לו, כמו כן היו מאמינים לו אם היה אומר שדגן וחטין ארס הוא ומסוכן לפני הנפש, אכן בדגן וחטים ובשר אמר על תנאי, אם תתנו לאחי הכהנים והלוים מן הדגן והחטים תרומה ומעשרות, ומן הבשר מתנות כהונה אז יועיל לכם לזכות לרוב ברכה עי"ז, וכמ"ש עשר בשביל שתתעשר, ובאם לא תתנו לי ולאחי אהרן התרומ"ע, אז לא לבד שלא יועיל לכם, עוד הדבר הזה בעצמו יזיק לכם שתמותו בעוון זה, וכמ"ש הכתוב, ומתו בו כי וחללוהו על תנאי כזה לא יכלו בשום אופן להאמין שיצא מפי הקב"ה, ומסתמא רק טובת עצמו ידרוש בזה, דבשלמא על שאר המצות, אשר לא תלה האסור או ההיתר בתנאי כזה, שפיר האמינו לו, אבל מצות אלו לא יכלו בשום אופן להאמין שתנאי מבהיל כזה יצא מפי הגבורה:
ואנשי הגבול לא יחוננו, משו"ה נתקיים בנו גם סוף המשנה, "ועמא דארעא אזלא ודלדלא" כי זה בזה תלוי וכנ"ל:
ובכדי להרחיב באור מאופן חיובנו להחזיק ידי ת"ח העוסקים בתורה, נבאר מ"ש חז"ל, שהתורה שאלה להש"י כשישראל יכנסו לארץ, זה רץ לזיתו וזה רץ לכרמו אני מה תהא עליו השיב לה שבת יהיה בן זוגך, וקשה מאוד לפרש המאמר כפשוטו שהתורה תתקיים בלמוד בשבתות בלבד הלא אחז"ל במי אתה מוצא כתרה של תורה מי שאינו מאבד אפי' לילה אחת, ונ"ל כוונה אחרת בזה בהקדם מה שאמרתי הטעם בדרך הדרוש על הא דאחז"ל בכמה מקומות, שמומר לחלל שבתות הוי מומר לכל התורה, דהנה קיום התורה לא יוכל להיות כ"א באופן שעשה יששכר עם זבולון, שיששכר יושב באהלו ש"ת, וזבולון ישכון לחוף ימים, למצוא מחית ידו בעדו ובעד יששכר, דאם כל בני העולם כלו יעזבו מסחרם, ויקבלו על עצמם עול התורה אז לא יוכלו להתקיים, דמאיזה מקום ימצאון טרף לנפשותם ואם אין קמח אין תורה אמר התנא, "הרבה" עשו כרשב"י ולא עלתה בידם, ואם כלם ישלחו במסחר ידם, והתורה ישליכו אחרי גום, אז לא לבד שהתורה לא תתקיים, כי אם גם המסחר לא יתקיים, כי באשר תחסר להם זכות התורה אשר בה תלויה שפעת הפרנסה, ישלח ה' מארה במשלוח ידם, ואמנם אם המצוינים בכשרונותיהם ישבו באהלה ש"ת, ושאר העם אשר אין כחם וחילם לאורייתא, ישלחו במסחר וקנין ידם, זה וזה יתקיימו בידם, כי המה יחזיקו הלומדים, וזכות לומדי התורה תריק להם השפע להצליחם בכל אשר יפנו, ואמנם חשש הקב"ה פן ברבות הימים, לא ירצו הנדיבים אשר בעם לחסר ממונם ולהחזיק בזה ידי הלומדים, באשר יחשבו זה לחסרון כים, ולא יאמינו חלילה, כי בגלל הדבר הזה יתברכו בכל מעשה ידם, וגם אותן האנשים אשר ירצו להחזיק ת"ח, יחזיקו אותו רק בלחם צר ומים לחץ, ולא ירצו לגדלו משל אחיו כמצוה עליהם, וכדאיתא בסוטה ד"מ באומרם הלא אנחנו עמלים בזעת אפנו, והוא יושב בטל, א"כ די והותר אם נחזיקנו בלחם צר, שלא יגוע ברעב ולכן בכדי להשריש עמוק עמוק בלבותיהן של ישראל כי לא יחשבו לחסרון, מה שגוזין מעמלן ונותנן לת"ח, רק אדרבה לטובתן הוא, שבזכות זה יתברכו גם הם, וכל מה שיוסיפו לתת לו, יוסיף ה' להם אלף פעמים ככה, נתן לנו לדוגמא את יום השבת, שהוא ג"כ יום ששובתין בו מכל מלאכה, ואין מרויחין באותו יום כלום, וצוה לנו אשר מעמל ששת ימי המעשה, יחזיקו גם את יום המנוחה ולא די להחזיקו במאכלים כאלו אשר יאכל בימי העבודה, רק שצריך לענגו בתענוגים, ברבורים שליו ודגים, כי עי"ז שנשבות ביום השבת ונענגו מעמל ימי המעשה, יתברכו כל ששת ימי המעשה, שכלם מקבלים שפע אור וחיים מיום המנוחה, כמבואר בזוה"ק, ובגלוי הראה זאת לעיני כל ישראל, כי לא יפסיד האדם מאשר יכבד את השבת, ולא משלו הוא נותן, כי ביום הששי לקטו לחם משנה, גם ליום השבת וזה שאה"כ (שמות ט"ז) "ראו" כי ה' נתן לכם השבת, פי' תראו זאת בעיניכם, כי שום חסרון ונזק לא יגיע לכם מזה, כי ע"כ הוא נותן לכם ביום הששי לחם יומים, וכמו שבשבת ראו זאת בעיניהם, כי חסרון וודאי לא יגיע למי שישבות ביום המנוחה, ויחזיק אותו מעמל:
וא"כ אחי! מחלוקתכם היא דומה ממש למחלוקת קרח, דאם יטריף הרב לכם איזה דבר, אף שיהיה הפסד מרובה בכ"ז תאמיני לדבריו, ודבריו והיו קדושים לכם, וכן אם הי' אומר לכם, כי "מלח" אסור הוא לגמרי, וודאי הייתם מאמינים לו ג"כ רק מפני שבמלח אומר לכם על תנאי. אם תקחו ממני אז תזכו בשביל זה לרוב ברכה וכל הברכות שנבאו חז"ל למחזיקי ת"ח על ראשיכם יחולו, לא כן אם תקחו מלח מחנות אחרת תכשלו באסור חמור ותנאי כזה לא תוכלו להאמין, אמנם רבותי אף שבאמת קשה לסבול תנאי כזה, בכ"ז אנחנו ידענו עם מי היה הצדק במחלוקת קרח. והלא אנחנו כלנו מאמינים באמונה שלמה בהעונש הגדול והנורא שהעניש ה' לעדת קרח. א"כ איך תעש. גם עתה מחלוקת כזה, ובלתי ספק שהאמת והצדק כדברנו, באם תקחו מלת בבית הרב, תזכו עי"ז לרוב ברכה ופרנסה טובה, כי והו עיקר המועיל להשגת פרנסה וכמ"ש בפנים, וחלילה אם תקשו ערפכם לבלתי שמוע בקול תוכחתי, וכאז כן עתה תקחו באיזה מקום אשר תמצאו, אז תכשלו באסור חמור, כי אדם יוכל על עצמו לאסור אסר, וכמ"ש מפורש בפ' מטות, איש כי ידור נדר לאסור אסר על נפשו לא יחל דברו גו' וכל מה שהצבור אוסרים על עצמם יש להם דין כב"ד הגדול שיכולים לתקן תקנות, וכל תקנה שתקנו בחרם יש לו כל דין אסורא דאורייתא והולכין בספיקו לחומרא וכמ"ש בשו"ע יו"ד סי' רכ"ח:
ולעומת טענת הבע"ב אמרתי ג"כ, אתם נשיאי העדה, היודעין בעצמן חומר האסור, לכו נא ונוכחה גם על טענתכם, שברצונכם לבטל האסור, בכדי שלא יכשלו ההמוניים באסור חמור, הנה אנחנו בנ"י נצטוינו ללכת בדרכי ה', ולהדבק במדותיו, וכמ"ש ולדבקה בו, וארז"ל הדבק במדותיו של הקב"ה כו', ואמנם להתחסד יותר מדרכי ה', וודאי שלא נצטווינו ע"ז וא"כ ישמעו אזנכם מה שאתם מוציאים מפיכם הן עירכם עיר קטנה היא ואנשים בה מעט, וכולם יראי ה', לא נמצא בכם, לא כופרים ולא מינים ומומרים להכעיס חלילה, רק כולכם אנשים מאמינים, וגם הקצבה שקצבתם בעד הרב, מצער הוא מאוד, ערך א ק"פ לשבוע לבעה"ב, ובכ"ז תראו בעיניכם שנמצאו מתפרצים שמבטלים האסור, א"כ על הקצבה קצב הקב"ה לתת ללו"ת, שהוא סך גדול לערך שלשים פ"צ מפרנסת האדם, שני פעמים מעשר, תרומות, חלה, מתנות כהונה, ראשית הגז, אשר זה יעלה לכל אחד שליש מפרנסתו לחלק לפני לו"ת, והנה הסך מצד עצמו הוא סך עצום, וגם הוא על כל העולם, אשר נמצא בהם כמה סוגי אנשים, בורים, קלים אפקורסים, אשר איזה אנשים מצד קלותם, ואיזה מחמת גודל הקצבה בוודאי יפרצו הגדר ולא יקיימו הצווי, וא"כ לפי מחשבותיכם, לא הי' כדאי לפני הקב"ה לצוות ע"ז באסור, כיון שבוודאי ימצאו מתפרצים הרבה, ויכשלו באסור רק לצוות כמו שצוה על כל המצות, אתרוג, תפלין וכדומה, שמי שיעשה כן יקיים המצוה, ומי שלא יקיימנה ליקום בארור, ובכ"ז נראה כי לא כן עשה הקב"ה, רק הטיל אסור חמור ונורא על עוון טבל, איסור מיתה בידי שמים, והוא מחמת שלא רצה בבזיון הת"ח אשר כבודם יקר מאוד בעיניו, לכן לא רצה הוא ית' שפרנסותיהם וחייהם והיה תלויים להם מנגד, כפי נדבת לבב הבעה"ב, ומשו"ה עשה קשר גדול והטיל אסור חמור, ואם ימצאו מתפרצים, המה לבדם עוונם ישאו, וא"כ אחי היקרים איך תרצו אתם להתחסד יותר ולחשוש מה שלא חשש הוא ית' בעצמו, ובדעתכם לבטל האסור, וחיי הרב יהיו תלויים לו כפי אשר ירצה כל אחד יתן לו, לא זו הדרך ישכון אור האמת והצדק, ואם דעתכם באמת לעשות כמו שצוה הקב"ה, ולהדבק במדותיו, האספו כלכם לחזק האסור, לעשות סייגים וגדרים בפני המתפרצים, ותחת אשר רצונכם כעת לגרוע פרנסתו הדלה, עוד תוסיפו אמץ להוסיף על שכירותו, כי זהו חוב אמתי וכמ"ש (רמב"ם הלכות שקלים) חובה על כל עיר ועיר לפרנס דייניהם, לא הספיקו מוסיפין להם, לא רצו מוסיפין להם בעל כרחם, ואז רק אז כל הברכות הנאמרים למחזיקי ת"ח יחולו על ראשכם, ותזכו לראות בבנין בית הבחירה אכי"ר):
מי המעשה רק אדרבה עי"ז יקבל ברכת השפע לכל ימי המעשה, כן עליהם להאמין, כי שום נזק וחסר לא יגיע לאדם המחזיק לת"ח היושב בטל ממסחר, ועוסק בתורה, ונהפוך הוא כי עוד ע"י זכות זה יתברך בכל אשר יפנה, וכפי שירבה להעניק לת"ח במדה מרובה, לגדלו משל אחיו, כן לעומת זה יריק לו ה' רוב ברכה ממעל, ומזה הטעם, נצטוו על שבת במרה, עוד קודם מתן תורה, באשר שכ"ז שלא תשתרש בלבם האמונה הזאת, שהאיש העובד ביגיע כפו אז יצליח כשיחזיק מעמלו לת"ח בעין יפה, א"א לתת להם התורה, והאמונה הזאת לא היה ביכולת להשריש בלבם כ"א ע"י דוגמת מצות שבת, אשר ראו אז בעיניהם, כי נתברכו בעבור זה, ולכן הטיבו אשר דברו חז"ל באומרם "מומר לחלל שבתות הוי מומר לכל התורה", המחלל שבת, ולא ישבות מעבודה בזה היום, מסתמא לא יאמין כי יש בכח שביתת היום, להריק עליו ברכה לכל ימי המעשה, ויחשוב השביתה לנזק שימנע מלהרויח, א"כ כ"ש שלא יאמין כי יש בכח שביתת הת"ח מעמלו, לעסוק בתורה להריק שפע ברכה על כל המחזיקים אותו, ובאופן זה ודאי שלא יחזיק להת"ח, וא"כ נפל חלילה יסודה של כל התורה, כי בלא החזקה א"א כלל לתורה להתקיים, ולכן נחשב כמומר לכל התורה דאם חלילה יחזיקו בדעה זאת, סוף התורה להתבטל, וזהו הכונה במאמר חז"ל דלעיל, דבשלמא בעת שהיו ישראל במדבר, וכולם אכלו מן, ולא היה להם לדאג על מזונותיהם, תוכל התורה להתקיים אצלם, וכמ"ש לא ניתנה תורה אלא לאוכלי מן, אבל כשיכנסו ישראל לארץ, וזה רץ לזיתו וזה לכרמו, א"כ לא תוכל התורה להתקיים כי אם ע"י החזקה, "אני מה תהא עלי' כי מאיזה דוגמא ילמדו לדעת האמונה הגדולה הזאת, אשר שום נזק לא יגיע להמחזיק ולא משלו הוא נותן, רק אדרבה בגלל הדבר הזה יברכהו ה', וכ"ז שלא יהיה להם דוגמא על האמונה הזאת, ודאי שלא יאמינו ע"ז, ע"ז השיבה הקב"ה "שבת יהיה בן זוגך" כלומר מדוגמת "שבת" יוכלו ללמוד זאת, דבשבת ג"כ, אף שבאותו יום ישבו בטל מעבודת מלאכה, ויחזיקו אותו מעמל ימי המעשה ובכ"ז יראו בעיניהם, כי לבד אשר נזק לא יגיע להם מזה, עוד עיקר הברכה בימי המעשה יקבלו מקדושת שביתת שבת, דבר זה יועיל להם להשריש בם האמונה הזאת ג"כ, אשר ע"י החזקת הת"ח, עוד יתברכו בכל משלח ידם:
היוצא מזה, שעיקר כונת הקב"ה, במה שהקדים מצות שבת עוד קודם מתן תורה, בכדי שע"י מצות שבת ישתרשו בלבם האמונה והחשק להחזיק בברית ה' והוא להחזיק ידי ת"ח, והמלצתי בזה מאה"כ (ישעיה נ"ה) כי כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי ובחרו באשר חפצתי ומחזיקים בבריתי ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם טוב מבנים ומבנות, דהנה מלת "חפץ" יונח על תכלית היוצא מהפעולה, ומלת "רצון" יונח על רצון עשיית פעולה הפרטיית, כגון אם אחד בונה בית, וצריך הוא להכין מאטריאל מה שיוצרך על הבנין, רעיון הכנת המאטריאל, יכונה בשם "רצון" מפני שאין זה עדיין התכלית כי עיקר התכלית הוא הבית, ורעיון בנין הבית בעצמו יכונה בשם "חפץ" מפני שזוהו התכלית הגמורה, וכמו כן יש מצות כאלו, שעיקר רצון הקב"ה לקיימם, הוא רק בשביל התכלית היוצאת מפעולתם, ובזה נמי רצון הקב"ה לקיים המצוה יכונה בשם "רצון", ורצונו שתקויים התכלית, יכונה בשם "חפץ", וכמדומה ששמעתי מכבר פירוש הפסוק (תהלים ק"מ) לעשות רצונך אלהי חפצתי, באופן זה ג"כ, שדוד אומר לעשות רצונך, פי' אפילו מצוה כזאת שאיננה עיקר התכלית אצלך ולכן לא תכונה כ"א בשם "רצון" "אלהי חפצתי" אנכי אחשב זה לתכלית כי אצלי אין תכלית יותר מזה שאוכל לקיים רצונך, ולדברינו דלעיל שהתכלית היוצאת משמירת שבת, הוא החזקת התורה, א"כ מי ששומר שבת ואינו לומד מזה להחזיק לת"ח, ועשה בזה רק רצון ה' כי זהו רצונו לשמור שבת, ואמנם מי שילמוד ממצות שבת האמונה להחזיק ת"ח זה האיש ימלא גם חפץ ה', וזה מה שאמר הנביא לסריסים, אשר יאמרו בלבם כי הם עץ יבש, מפאת שאין להם בנים, ע"ז ינחם אותם הנביא בשם ה', כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו שבתותי, ואמנם לא די לפניהם בשמירת שבת בלבד, כי אם "יבחרו באשר חפצתי" פי' שע"י מצות שבת, יבחרו גם למלאות החפץ שלי, שהוא התכלית היוצא ממצות שבת, ומהו התכלית, "ומחזיקים בבריתי" שיחזיקו לת"ח ובני עניים לגדלם לתורה, ואו אתן להם שם טוב מבנים, כי אלו הבנים אשר הם יגדלום לתורה, נחשבו לבניהם ממש וכמ"ש כל המלמד לבן חבירו תורה כאילו ילדו, וכן אמרו (ב"מ פ' הפועלים) ולוקח נפשות חכם, זהו שמלמד לבן חבירו תורה, נחשב לו כאילו לוקח לו נפשו של הבן, וכאילו הם בניו ממש, ובנים כאלו הנקנים ע"י החזקתם לתורה טובים הם מבנים הנולדים לו ממש, דאיזה בנים אשר ינתן לו מן השמים מוכרח לקבלם, ולפעמים אם הבן איננו י"א, לבד שלא יועיל לאביו להצילו מדין קשה, אדרבה עוד יגרום להורידו לגיהנם, כמ"ש הגר"א בפי' הפסוק, יסר בנך ויניחך, דכשהבן רשע אז מורידין לאב לגיהנם לראות ביסורי בנו, ולזה אמר יסר בנך ויניחך, פי' שתוכל לישב במקומך בעוה"ב, ואמנם הבנים הנקנים לו ע"י החזקתם, ודאי שיוכל לבחור בנים כשרים וי"א, ולכן טובים הם מבנים ומבנות הנולדים לו בעצם:
וא"כ כיון שעיקר אמונה החזקת לת"ח משבת ילפינן, ודאי שאין די להחזיק לת"ח רק בלחם צר ומים לחץ, וכמו שבשבת לא יוכל האדם לומר באשר ביום הזה אשב בטל ולא ארוויח מאומה, יספיק לי לאכול בו ביום רק פת וקטנית בלבד, כי עי"ז שמענג השבת במאכלים ובגדים טובים, נותנין לו נחלה בלא מצרים, באופן זה ג"כ מחויבים הם להחזיק לת"ח, לענגם ולגדלם, ולא יאמר איש המוני, הן אנכי עמל ויגע ובזעת אפי אוכל אני רק לחם וצנון, ודר בדירה סרוחה, וא"כ די והותר לת"ח היושב בטל לגמרי שיספיקו לו דירה ומאכלים כמוני, כי אדרבה ע"י רוב פזורו לת"ח יוסיף לו ה' רוב ברכה, כן מצוום אנו עפ"י הדין, ובארתי יפה עפי"ז טעם הפלוגתא בש"ס (ברכות ד"י ע"ב) על פסוק נעשה נא עליית קיר קטנה, רב ושמואל חד אמר עלייה פרועה היתה, ומאי קיר שקירוה, וחד אמר אכסדרה גדולה היתה וחלוקה לשנים, ומאי עלייה, מעולה שבבתים, ונ"ל דפליגי בזה, באיזה מדריגה היתה עומדת החזקת התורה שהחזיקתה השונמית לאלישע, דלמ"ד עלייה היתה ומאי קיר שקירוה, א"כ בע"כ מקודם פרועה היתה בלא גג, וכיון שהיתה בלא גג, ממילא שלא השתמשו בה מקודם לצורכן, כי בלא גג לא חזי לתשמיש, ורק עתה בהתארח אצלם אלישע, קירוה וכסוה בגג שיהא ראוי לדירה בעדו, ולפי"ז לא דחקו עצמן בשביל הכנסת הת"ח לביתם, לקמץ מעט מדירתם, רק מקום פנוי שהיה להם נתנו לפניו, והמקום מצד עצמו ג"כ אינו מקום מובחר דדירה בבית התחתון הוא מעולה ביותר מעלייה מפני שאין טורח לעלות עליה, כמבואר בב"מ, ובכ"ז היה זכותה גדול מאוד וא"כ נלמוד מזה שאפילו האדם שלא ידחוק עצמו להספיק לת"ח מגרונו ממש, ורק אם יברכהו ד' במותרות אז יהנה גם לת"ח, בנתינה פחותה וגרוע מכפי שאוכל הוא בעצמו, ג"כ זכותו אין קץ, וכ"ז הוא רק למ"ד עלייה היתה, אכן למ"ד דאכסדרה היתה, וחלקוה לשנים, א"כ עד בוא אלישע אצלם היו הם בעצמם דרים בכל האכסדרא ועתה חלקוה לשנים לעשות מקום לת"ח, ולבד שדחקו דירת עצמם בשביל זה, עוד נתנו להת"ח הזה מקום מעולה שבבתים כדדריש הש"ס מלשון עלייה, ונלמוד מזה שדווקא המחזיק ת"ח רק באופן כזה, היינו שיתן לו מאת המוכן לפניו ויכבדו מגרונו ממש והחלק היפה והטוב יתן לת"ח אז רק אז יזכה לברכות אלו והדברים נכונים: ואמנם מה עושים אנחנו, הגענו למדרגה שלא לתת אפילו "חלה" שהוא דבר מועט לת"ח, ולכן נתקיים בנו דעמא דארעא אזלא ומדלדלא, והעוני גבר בארץ, כי זה בזה תלוי וכנ"ל, וכמ"ש רז"ל (ב"ב כ"ה) מיום שחרב ביהמ"ק שוב אין הגשמים יורדים מאוצר טוב, וטעמא בעי שייכות חורבן ביהמ"ק לירידת גשמים, וא"ש לדברינו, דבשעה שביהמ"ק היה קיים, היה תלוי שפע הפרנסה והברכה בעבודת הקרבנות במזבח, וכמ"ש לכתובות ז') למה נקרא שמו מזבח מפני שהוא מזין, וכיון דשכר הברכה בזה היה תלוי, בנקל היה לכאו"א לצאת חובתו המוטל עליו ביתר שאת, שבכל ימות השנה היה יכול לעסוק בעסקיו, רק שלש פעמים בשנה עלה לראות פני ד', והביא קרבנו בידו, וודאי שלא היה איש אשר נמנע מזה, כי לא דבר כבד הוא וכן הכהנים המקריבין את הקרבנות היו זריזים וממולאים להקריב אותו בלי שום מחשבת פגול ופסול, והקרבן היה נעשה בכל ההדורים, וכמ"ש כהנים זריזין הן, וכיון שאנחנו מצדנו השלמנו חקינו מה שמוטל עלינו באופן טוב, לכן גם הקב"ה השפיע עלינו ממרום רוב גשמים מאוצר הטוב, אבל עתה משחרב ביהמ"ק, ואין לנו שיור כ"א התורה הזאת, אשר רק על ידה נוכל לזכות לרוב ברכה, ובזה לא יוכל אחד לקיים כדין, כי מי מהלומדים יוכל להתפאר ולומר, אנכי, לא בטלתי מן התורה אף רגע, ונדיבי עמנו גם הם יתרשלו מלהחזיק את התורה כראוי, ובאשר אנחנו לא נעשה את שלנו, לכן ג"כ שדי לא יעשה את שלו, ומשו"ה משחרב בית המקדש אין הגשמים יורדין מאוצר הטוב, והדברים ברורים:
ואחרי כל אלה נסיים את המאמרים שהתחלנו, בהקדם מה שאנו מתפללים בכל יום, כי באור פניך נתת לנו ה' אלוקינו תורת חיים ואהבת חסד וצדקה וברכה ורחמים וחיים ושלום, המשך המאמר כך הוא דמצינו שני דברים העומדים ברומו של עולם, והם תלויים רק בשכר התורה ומחזיקיה, חדא הא דאמרינן, שרוב ברכה ופרנסה לא יהי' כ"א ע"י רוב תורה, ואידך הא דאמרינן (כתובות קי"א) שתחיית המתים לא יזכה האדם כ"א ע"י טל של תורה או ע"י החז"ת, וע"ז באו אנכה"ג מסדרי התפלה לקבוע מקום תודה לד' על אשר בטובו הנחילנו התורה, שעל ידה נזכה בשני דברים אלו, וזמ"ש כי באור פניך נתת לנו ה' "תורת חיים", כלו' שע"י התורה נזכה לחיים הנצחים ובאשר שעל התורה בעצמה לא יוכלו להודות כ"א ת"ח העוסקים בתורה, לכן לעומת אנשים ההמוניים אשר בעצמם לא ילמדו אומר "ואהבת חסד" כלו' שגם עליהם להודות לד', שנטע בלבם אהבה וחשק להחזיק לו"ת, שעי"ז יזכו ג"כ לאלו היעודים, כי כנוי "חסד" יבוא תמיד על החזקת לו"ת, באשר שזהו רק מחסד ה', אשר החזקת תורה יהא נחשב כלמוד התורה, וכמ"ש בספרי, עץ חיים למחזיקים, אילו נאמר עץ חיים ללומדיה לא היתה תקומה לעולם ח"ו משו"ה אמר עץ חיים למחזיקים, וכמבואר אצלי בארוכה (דרוש ו') עיי"ש, ופרשנו בזה הכתוב: "זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד", דשם צדקה מוסב על זה שאדם נותן לעניים פשוטים שאינם בני תורה משו"ה אמר "זרעו" דכמו שזריעה הוא רק ספק אם יאכל פירות, כמ"ש רז"ל אדם זורע ספק אוכל, כן הצדקה שאדם נותן להם הוא רק ספק אם יקבל שכר כי פן נכשל בעני שאינו הגון ואינו מקבל שכר כמ"ש רז"ל [ספ"ק דב"ק.] על ירמי', שהתפלל על בני ענתות שיכשלו בעניים שאינם מהוגנים ולא יקבלו שכר, ועל "חסד" שהוא ללו"ת אמר "קצרו" מפני שהמה ודאי מהוגנים ובטוח שיקבל שכר על נתינתו להם:
ונחזור לדברינו, אשר לעומת ההמון אמר "ואהבת חסד", לומר שגם המה יודו לד' שמצא גם עבורם תקנה, ולפי שאמר "ואהבת" שיורה אשר אהבה נטוע בלבם להחזיק התורה, וכמו שנראה בעליל שההמון יאהבו יותר לתת ללו"ת, מלתת לעניים פשוטים, ולכן יבאר הטעם לאהבה הזאת, "וצדקה" כלומר שמצות צדקה יקיים גם בנתינתו ללו"ת, באשר גם המה עניים, ועוד יש דבר נוסף בצדקה זאת מה שאינו בצדקה לעניים פשוטים "וברכה" שע"י החזקת תורה יזכה לרוב ברכה ופרנסה וכנ"ל, ומפני שהפליג בשבח החזקת לו"ת, לומר עליה דחדא דאית בה תרתי היא, ולבד שיקיים מצות צדקה, עוד מעלה אחרת יש בה שיזכה לברכה, יבאר אח"כ השכר היוצא ע"י ב' סוגים אלה, נגד "וצדקה" אמר שהשכר יהי בעבור זה "ורחמים וחיים" וכמאמרם כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים וע"י שרחם עליהם, יזכה לרחמי הקב"ה, ועוד אמרו בפ"ק דב"ב, כל הרגיל לעשות צדקה הוויין לו בנים בעלי חכמה שנא' רודף צדקה גו' ימצא חיים, ונא' כי מוצאי מצא חיים, ובעד סוג הצדקה שיש בהחז"ת, יזכה לבנים בעלי חכמה, ונגד דבר הנוסף בצדקה זאת, והוא "וברכה" השכר בזה הוא "ושלום" ע"ד מאמרם (ב"מ נ"ט) אין מריבה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא על עסקי תבואה שנא' השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך אימתי גבולך שלום בזמן שחלב חטים ישביעך, וכיון שע"י החז"ת יזכה לרוב ברכה, ויהיה אצלם חטים לשובע, ממילא יזכו לרוב שלום שהיא ההצלחה היותר גדולה בעולם וכמ"ש רז"ל (סוף עוקצין) לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה אלא השלום:
והנה לפי מה שהבאנו מן הגמרא, דאימתי שלום בעולם בזמן שרוב ברכה מצויה, ובשנת בצורת רח"ל יחסר מדת השלום, א"כ הלא שנינו באבות על שלשה דברים העולם קיים על הדין ועל האמת והשלום, וכיון שאחד מעמודיה הוא "שלום" א"כ בשנות הרעב רח"ל שאז יחסר מדת השלום א"א לעולם להתקיים באשר יחסר אחד מעמודיה, וכמו כן פי' מלבי"ם זצ"ל על פסוק, כי אקח מועד אני מישרים אשפוט נמוגים ארץ וכל יושביה אנכי תכנתי עמודיה סלה, ופי' דהאמת שהוא היושר, הוא בעצמו מדבר, כי אקח מועד" פי' שאמעוד ואחלוק רגלי מעט, מלשון מעדו קרסולי, ואז "אני מישרים אשפוט", כי הסוף יהיה, אשר "נמוגים ארץ וכל יושביה", כלו' שכל העולם יחרב, באשר "אנכי תכנתי עמודיה סלה" שאנכי היושר הוא אחד מעמודי עולם ומשו"ה במוט רגלי ההכרח שיחרב העולם, ואף אנן נאמר כך לגבי עמוד השלום, כיון שבשנות הרעב יתמוטט עמוד השלום, יש מקום לדאוג על קיום העולם, אבל בשנות ברכה שאז השלום בתוקפו נוכל לישב בטח בארצינו, ושום מורא לא יעלה עלינו, באשר כל עמודיה קיימין, וזהו באור הכתוב "אם בחקותי תלכו" שתהי' עמלים בתורה וכפי' הספרי, אז תקבלו השכר, "ונתתי גשמיכם בעתם גו' ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה גו' ויהי' שנות שובע בעולם כי זהו השכר שיגיע בעד התורה, ובאשר יהי' רוב ברכה ואכלתם לחמכם לשובע, אז "וישבתם לבטח בארצכם פי' שתוכלו לישב בטח מבלי דאגה איך יתקיים העולם, כי אז "ונתתי שלום בארץ שכיון שיש ברכה יש שלום וכל העמודים קיימין ואח"כ אמר ושכבתם ואין מחריד גו' וחרב לא תעבור בארצכם זו הבטחה אחרת, שבזכות התורה יהיה לכם ג"כ הגנה מן האויב, שהתורה תשמר אתכם מכל צוקה וצרה, ומתורץ קושיית האלשי"ך ז"ל:
ואחרי שבארנו אשר שפע גשמי ברכה תלוי רק בתורה, יתבאר לנו מאמרם בתענית שהתחלנו, דהנה במס' (שבועות י"ז) אחז"ל כל המבדיל על היין במו"ש הוויין לו בנים ראוין להוראה שנא' להבדיל בין הקדש ובין החול ולהורות את בנ"י עיי"ש, וא"כ באשר אילפא טרח עצמו להמציא יין בכדי להוציא כל העדה בהבדלה על היין, שבזה גרם להם לזכות לבנים ת"ח ראוים להוראה, והרים בזה קרן התורה שהיא הרפואה האמיתית לירידת גשמים, ובאשר הוא טרח הרבה להרבות לומדים בישראל, שילם לו ד' כפעולתו, ובעת שהוא התפלל ובקש רחמים על הגשמים, תיכף נענה ואתי מיטרא, ויוכל היות אשר לפי ערך מצבו לפי הזמן והמקום היתה טרחתו גדולה יותר מרבינו הקדוש, לכן נענה מן השמים בירידת גשמים אף בעת כזאת אשר רבי לא נענה, וכן מצינו כמה פעמים בש"ס, כי האדם שטרח הרבה להרים קרן התורה זכה שיתקבל תפלתו להוריד גשמים וכמו שהובא שם בתענית ג"כ מעשה אחרת, שרב גזר תעניתא ולא אתי מיטרא נחית רב שילא בעי רחמי ואתי מיטרא, א"ל מאי עובדך א"ל מקרי דרדקי אנא ומקריא לבני עניי כבני עתירי עיי"ש כל המאמר, וכן (ב"מ ריש פ' הפועלים) אמרו גבי ר' חייא ובניו, כיון שאמר משיב הרוח נשב זיקא מוריד הגשם ואתי מטרא, והוא ג"כ מזה הטעם, דשם גופא הובא שר' חייא אמר לר' חנינא בהדי דידי מינצית אנא עבידנא לתורה דלא תשתכח מישראל ציידנא טבי ואריכנא מגילתא כו' הרי לפנינו מכל המאמרים, כי אלו הצדיקים אשר טרחו הרבה בהרמת קרן התירה, זכו שתועיל תפלתם להוריד גשמי ברכה על כל העולם, כי רק התורה היא הרפואה המועלת לזה וכנ"ל:
אמנם על עיקר היסוד שבארנו, דבשכר התורה יתן הקב"ה ברכה בעולם, יש להקשות דהלא קיי"ל דשכ"מ בה"ע ליכא א"כ מדוע ישתנה שכר התורה שבעבורה ישלם הקב"ה השכר בעוה"ז, ומצאתי שהמהרש"א הקשה כן, אכן על עיקר הכלל דשכ"מ בה"ע ליכא הקשו המפרשים על דרך החדוד, הא קיי"ל דאסור להלין שכר שכיר, ואנחנו שכירים אצל הקב"ה, וכיון דמישלם יומא ראוי הוא עפ"י הדין לתת השכר בסוף כל יום, ותרצו עפ"י מה שאמרו (ב"מ קי"א) וכן בחו"מ סי' של"ט, דהאומר לשלוחו שכור לי פועלים והשליח שכרן ואמר שכרכם על בעה"ב שניהן אינן עוברין משום בל תלין, בעה"ב מפני שלא שכרן, והשליח מפני שאין פעולתו אצלו, וכן כאן, הקב"ה נתן התורה ע"י שליח, הוא משה רבינו, ומרע"ה אמר שכרכם על הקב"ה, משו"ה שניהם אינן עוברין בב"ת:
אכן בכ"ז יש להבין, דנהי דאיסור דאורייתא ליכא היכא דשכר ע"י שליח מ"מ אסור לעשות כן וגם עוד עובר משום אל תאמר לרעך גו', ועוד דלו יהי כן דכעת שנתן לנו התורה ע"י שליח תו אינו עובר בב"ת, מ"מ מה היה צריך לעצה הזאת ליתן ע"י שליח ולפטור מב"ת וכי מה היה איכפת לקוב"ה אם היה נותן בעצמו ואה"נ לשלם שכ"מ בה"ע, וע"כ צ"ל כמ"ש בס' ע"נ פ' ואתחנן דהקב"ה לטובתינו עשה כן, משום דאם היינו מקבלים השכר בה"ע, לא היה נשאר בידינו שום שכר לעוה"ב, ואין זה תכלית שבעולם הכלה נשבע כל טוב, ולעולם הנצחיי לא ישאר לנו מאומה, ולכן היה רצונו שעיקר השכר יהיה שמור בידינו לעוה"ב, ובכדי שלא יעבור על ב"ת, הוכרח לתת התורה ע"י שליח, וכמ"ש בפ' ואתחנן, מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי ולשמור מצוותי כל הימים למען ייטב להם ולבניהם לעולם, פי' שעתה לפי בקשתם, שהתורה תנתן להם ע"י שליח, הטיבו אשר דברו בזה, כי כעת לא אהיה מוכרח לשלם בעוה"ז וישאר כל השכר שמור פניכם לעולם הנצחי, ואז ייטב לכם לעולם, פי' בעולם הנצחי, ולפי"ז אשר באמת היה רוצה הקב"ה לשלם השכר בה"ט בכדי שייטיב לנו גם בעוה"ז, רק לטובתינו יקמץ השכר בעוה"ז בכדי שישאר בשלמותו לעוה"ב, וטעם זה לא שייך כ"א באותן המצות שאין להם פירות, לכן אם נאכל לשכרם בעוה"ז לא ישאר לעוה"ב, אבל באותן המצות שיש להן גם פירות ומה שאוכל בעוה"ז הוא רק הפירות והקרן קיימת לעוה"ב, שפיר יוכל הקב"ה לשלם הפירות בעוה"ז דאף אם נאכל הפירות מ"מ הקרן יהיה שמור בידינו לעולם הנצחי, והנה מצות תלמוד תורה היא, מהדברים שאדם אוכל פירותיהם בעוה"ז והקרן קיימת לעוה"ב וכמו ששנינו במס' פאה, א"כ שפיר משלם הקב"ה הפירות בעוה"ז:
ומדי דברי בזה ניישב קושיא אחרת שהק' מהרש"א בזה, דבמס' ב"ב ד"י איתא, שאלו למונבז למה בזבזת אוצרותיך ואוצרות אבותיך, אמר אבותי גנזו במקום שאין עושה פירות, ואני גנזתי במקום שעושה פירות, שנאמר אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו, והק' מהרש"א כיון דאמרינן הכא, דמצות צדקה יש לה פירות א"כ התנא דחשיב במס' פאה כל הדברים שיש להן פירות אמאי לא חשיב צדקה נמי, ותי' דצדקה הוא בכלל גמ"ח שחשיב התנא, וראיתי בס' בית הלוי שהק' על תירוצו מהא דאחז"ל בסוכה גדולה גמ"ח יותר מן הצדקה. וכיון דגמ"ח גדולה מן צדקה, י"ל דדוקא גמ"ח שמצותה גדולה יש לה פירות, אבל צדקה דזוטר מינה אין לה פירות, ואמנם עפי"ד מיושבת קושית מהרש"א, דהנה מצינו ששכר צדקה משתלם גם בעוה"ז, ומקרא מפורש (מלאכי ג'.) הביאו את המעשר אל בית האוצר ובחנוני נא בזאת אם לא אפתח ארובות השמים והרקותי לכם ברכה עד בלי די, וכן דרשו רז"ל (שבת קי"ט) עשר בשביל שתתעשר, והטעם דמצות צדקה נשתנה מכל המצות שאין משלמים שכרם בעוה"ז, י"ל עפ"י מה שאחז"ל (שבת ק"ד) מ"ט פשוטה כרעיה דגימ"ל לגבי דלי"ת, שכן דרכן של גומלי חסדים לרדוף אחרי דלים, ואיש המעולה אשר הוא בעל צדקה באמת ונדיב לב בטבעו, זה האיש וודאי היה נותן כל אשר לו לצדקה, כי לא יוכל לראות חברו מעונה ברעב חלילה או הולך קרוע, או שוכב על ערש דוי ואין לו במה להחיות נפשו, ומצדו היה נותן כל אשר לו, רק שתי סבות אשר יעמדו לשטן על דרכו שלא ישתתף בצרת חבירו, א) אם הוא בעצמו עני, וגם להחיות נפשו אין לו, ומה יתן לאחרים, ב) דתניא (כתובות נ'.) המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, וא"כ אף אם ירצה, מ"מ אינו רשאי ליתן יותר מחומש, ונאחז לדוגמא, אם זה האיש היה לו מקודם סך עשרה רו"כ, לא היה רשאי ליתן מזה לצדקה כ"א שני רו"כ שהוא החומש ולא יותר, ואם לא יתן הקב"ה לו השכר בעד השני רו"כ שנתן, אינו רשאי עוד ליתן לצדקה, אכן אם ישלם לו ה' השכר בעד השני רו"כ, ולדמיון אשר בעד רו"כ אחד לצדקה, יגיע שכר עשרה רו"כ, א"כ הי' מגיע לו שכר עשרים רו"כ, ואז הי' ביכולתו ליתן שוב חומש מן עשרים, שהוא ארבע, ואם יקבל אח"כ השכר בעד הארבע, ארבעים רו"כ, יוכל לתת אח"כ חומש מן הארבעים שהוא שמונה רו"כ, וכן הלאה, כל מה שהקב"ה היה מוסיף לתת לו שכר בעוה"ז יוכל ליתן יותר לצדקה, ויגיע לו אח"כ שכר יותר, כי אילו לא היה משלם לו השכר בעד השני רו"כ הראשונים, לא היה נשאר לפניו לעוה"ב לבקש שכר כ"א בעד שני רו"כ, אכן באם ישולם לו השכר ויהיה עשיר אז יוסיף לתת לצדקה, והסוף יהיה, שיהי' שמור בידו שכר הרבה גם לעוה"ב, ובאופן זה וודאי שישלם הקב"ה כר בה"ע, דהא עיקר הטעם שאינו משלם בה"ע, בכדי שישאר שכר המצות לעוה"ב, וזה אינו שייך כ"א בשאר מצות אבל בצדקה אין שייך זה, כיון שנדיב לב הוא בטבע, א"כ כל מה שהקב"ה יתן לו שכר הרבה, יגיע לו ג"כ שכר יותר, והוא דומה להמשל המובא בס' ע"נ לפי דרכו, לעשיר שהיה קמצן גדול, שתמיד חסה עינו שלא להוציא פרוטה יתירה והי' חי בצמצום ובדוחק, פעם קרה מקרה שאסף כל ממונו הרב ונסע על יריד גדול וקנה סחורה בעד כל המעות, ועשה חנות גדולה, בעת ההיא ישבו שני אנשים, ושאל אחד לחבירו בתמהון הלא פלוני הגביר חסה עינו תמיד שלא להוציא אפי' פרוטה ואיך לא חסה עינו כעת להוציא כל ממונו בפ"א, ויענהו חבירו, הוי שוטה ופתי] הוא היה חס להוציא בהוצאה, שאז לא ישובו אליו עוד, אבל לקנות סחורה, למה תחוס עינו הלא כל מה שיהיה לו סחורה יותר, ירויח יותר, ואילו היה לו עוד אלף אלפים ג"כ לא היה חם להוציאם בסחורה, כן ה"נ, הקב"ה מקמץ מליתן לנו שכר בה"ע, ואין זה כ"א בשאר מצות שאם יתן השכר תהיה הוצאה גמורה, ולא ישאר לעוה"ב, אבל שכר הצדקה, שכל מה שיתן שכר יותר, יגיע לו שכר יותר והוא כעין מסחור, ודאי שיכול לשלם השכר גם בעוה"ז: ויש להמתיק בזה הגמרא (פ"ק דב"ב) כל הרודף צדקה ימצא צדקה, ופריך ימצא צדקה ס"ד, אלא הקב"ה ממציא לו מעות לעשות צדקה, ומאוד תמוה הגמרא, דהא כונת התרצן להוציא מדעת המקשה, שלא נאמר דימצא צדקה, פי' שיהא צריך לצדקה וימצא אנשים מרחמים עליו, אלא הכונה הוא שהקב"ה ימציא לו מעות וירויח עוד ע"י נתינתו לצדקה, א"כ למה יאריך לומר ממציא לו מעות לעשות צדקה, בקצרה הול"ל, ממציא לו מעות, ואי משום דגמרא אקרא קאי, ובקרא כתיב ימצא צדקה, הא גופא קשיא לן אקרא נמי ל"ל למימר "ימצא צדקה" שע"ז יש מקום לטעות וכקושיית המקשן ולא אמר בקצרה, רודף צדקה ימצא, שאז לא היה שום מקום לטעות בדבריו, אמנם כונה גדילה כיון בזה שהוסיף מלת "צדקה" דאם היה אומר רודף צדקה ימצא, שאז היה הפשט, דבשכר שרודף צדקה ימציא לו הקב"ה השכר, היה קשה לנו ע"ז, הא שכ"מ בה"ע ליכא, לזה הוסיף לאמר "ימצא צדקה" פי' שבצדקה ישלם שפיר בה"ע, דכל מה שיוסיף לו קוב"ה שכר יתן יותר לצדקה ויגיע לו שכר יותר, וחז"ל גילו לנו כונת הפסוק, הרודף אחר צדקה הקב"ה ממציא לו מעות, ושלא יקשה דשכ"מ בה"ע ליכא, הוסיף לעשות צדקה כלומר שממעות אלו גופא יתן יותר לצדקה וכמ"ש, והדברים מתוקים בעז"ה: ובזה מיושב ג"כ קושיית מהרש"א הנ"ל, אמאי לא חשיב גם צדקה בהנך דברים שיש להם פירות, דלכאורה צריך טעם מאי קמ"ל התנא בזה, דאלו דברים יש להם פירות, דאין דרך התנא לאשמועינן כ"א איזה דין או לתרץ קושיא אלימתא. דבמס' קדושין (ד"מ) יליף הגמרא מקראי שדברים אלו יש להם פירות בעוה"ז, גבי כבוד כתיב למען ייטב לך ולמען יאריכון, ודרשינן למען ייטב בעוה"ז, ולמען יאריכון בעוה"ב, גבי גמ"ח, רודף צדקה ימצא חיים צדקה וכבוד, חיים בעוה"ב, צדקה וכבוד בעוה"ז, הבאת שלום, רדיפה רדיפה מגמ"ח, וע"ז קשה להתנא, האיך כתב בכולהו יעוד שכר בה"ע, הא שכ"מ בה"ע ליכא, ולכן בא לתרץ, שלא נחשוב כי השכר שאדם מקבל בעד אלו המצות הוא עיקר הקרן, לא כן הוא, רק אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעוה"ז, אבל והקרן קיימת לעוה"ב, ולזה יוכל הקב"ה לשלם הפירות בעוה"ז, ולעוה"ב ישאר לנו עיקר השכר, וא"כ כיון דכוונת התנא במאי דאשמועינן שהוא פירות, בכדי שלא יקשה דשכ"מ בה"ע ליכא, לא הוצרך לחשוב כ"א המצות כגון אלו, אשר כ"ז שלא נדע שהוא פירות, יקשה הקושיא דשכ"מ בה"ע ליכא, אבל מצות צדקה, דאף בטרם נדע שיש לה פירות, ג"כ לא יקשה לנו אמאי משלם השכר בעוה"ז, משום דהוא כמי שמוציא מעות לסחורה וכמ"ש לעיל, לא הוצרך התנא לאשמועינן שהוא פירות, דאפילו נחשוב שהוא הקרן ג"כ לא קשה מידי, וגבי גמ"ח דהוצרך לאשמעינן משום דסתם "גמ"ח" הוא גמ"ח שבגופו, וע"ז לא שייך סברתנו הנ"ל, לכך הוצרך לאשמעינן שיש לו פירות:
ועדיין צריך טעם, למה קבע הקב"ה שירידת שפע פרנסה יהיה תלוי דווקא בשכר התורה, נהי דזה לא נוכל להקשות, שהיה לו לקבוע שכר פרנסה תחת מצות תפילין אתרוג וכדומה מצות שאין להם פירות משום דשכ"מ בה"ע ליכא, ובהכרח לקבוע שכר פרנסה בשביל דבר שיש לו פירות, אבל הא כמה דברים יש להן פירות, א"כ מה ראתה חכמתו ית' לקבוע בשכר התורה דווקא, אמנם ג"ז היה בכונה מאתו ית', דלפמ"ש בתחלת הדרוש, שעיקר הוא כדעת הרמב"ן וסייעתו, כי השכר ועונש העליון, המצוה בעצמה משלמת השכר למי שיקיים אותה, כמו שכוע"נ במשפטי הרפואה, ולפי"ז אף אם ירשיע אדם דרכו לעבור על מצות ה' ורק במצוה אחת יהא זהיר לעשותה, וודאי אשר המצוה הזאת תשלם לו את השכר המגיע עבורה, ולמה"ד לאדם שהוא סומא בעיניו, וחגר ברגליו, שלוקח מזור ותרופה ללבו, האם נימא דבשביל שבעל מום הוא, לא יועיל הרפואה שיקח לאבר אחר, וכן ה"נ דבשלמא אם השכועו"נ העליון הי' נתון בעד קבלת העול ע"י ד', אז היה הדין נותן, שאדם הזהיר בכל המצות, אף אם נלכד לפעמים לעבור על מצוה אחת, לא היה ראוי לעונש, באשר נראה שתמיד, קבל עליו עול מלכותו, וכן להיפך אם הוא רשע, רק במצוה אחת הוא זהיר וזריז, לא היה ראוי לקבל שכר גם על המצוה הזאת, באשר נראה גודל פריקת עולו, אבל באשר העיקר שהמצוה בעצמה תשלם השכר, וודאי שכל מצוה תשלם שכרה, רק למי שיעשה אותה בזהירות, לקיימה בכל פרטיה, מבלי הבט כלל על חוסר הזהירות בשאר מצות, והנה רבוי הפרנסה ושפעת הברכה, באמת היא סכנה גדולה להאדם, שע"י רוב טובה יוכל חלילה לפרוק עולו ית', וכמ"ש וישמן ישורון ויבעט גו' ויטוש אלוה עשהו, וגם שלמה אמר ריש ועושר אל תתן לי כו' פן כחשתי לאמר מי ד', וכיון שכן אם היה קובע שפע פרנסה המרובה לשכר מצוה אחרת, היה לפעמים השכר לפוקה ולמכשול לפני האדם, לכפור באלקי השמים חלילה, ובכ"ז השכר לא יופסק, באשר במצוה הזאת שהפרנסה תלויה בה זהיר הוא לעשותה, והמצוה בעצמה משלמת השכר, לכך גזרה חכמתו ית' ששפע פרנסה יהיה דווקא בזכות התורה, וכיון שאימתי יהיו מושפעים ברוב פרנסה, רק בשיהי' אצלם רוב תורה, ואז אין עוד שום חשש שילכדו חלילה ברשת היצה"ר לעבור על רצון קונם, כי התורה תצילם מרשתו באשר הרפואה היחידית להמית היצה"ר רק התורה היא, כמ"ש בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין, וכן אמרו הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו שהמאור שבה הי' מחזירם למוטב וכמ"ש לקמן טעם הדבר:
היוצא מכל האמור שהיסוד הראשון מה ששפע הברכה תלוי רק בשכר התורה, עולה כראי מוצק, והצילנו אותו מכל הקושיות, וגם מובן הוא בטעמו, ונבאר המאמר שהתחלנו, דידוע דתואר שם "לילה" מוסב על שעה שאינה מוצלחה, משום דרוב צרות יחשיכו לאדם כמו לילה, ותאר שם "יום" על שעה מוצלחה ושמש ההצלחה יאיר לו נתיב בכל פנות שהוא פונה, ומזה הטעם נקראת התורה בשם "אור" באשר מאירה לאדם העוסק בה, ונותנת לו פרנסה והגנה ושום פגע לא יקרה באהלו, ובאשר שגם במזבח מצינו כל הסגולות אלה כמו בתורה, שגם זכותו גרם פרנסה והגנה, כמ"ש ז"ל מזבח, שהוא מזין, מזבח, מזיח גזרות, ולזה גם אותו יכולים אנו לקרוא בשם "אור" וזהו כוונת בבא בן בוטא, בתשובתו להורדוס ששאל ממנו מאי תקנתי' על שהרג לכל הת"ח, השיבו כהוגן, הוא כבה אורו של עולם, באשר הרג לת"ח, ואין זכות התורה להאיר לארץ, ולכן יעסוק באורו של עולם, היינו שיבנה ביהמ"ק, שגם על ידו יוכל להשיב אור העולם כבראשונה, באשר גם זכותו יגרום פרנסה והגנה וכנ"ל, תובב"א: