אור ברסלב
מצח אהרן חלק א מצח אהרן - דרוש ו

מצח אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין

מצח אהרן - דרוש ו

מצח אהרן - דרוש ה

(במעלת התורה ומחזיקיה):

אמר ר' יוסי בן קיסמא פעם אחת הייתי מהלך בדרך ופגע בי אדם אחד ונתן לי שלום כו' אמר לי רצונך שתדור עמנו במקומנו ואני אתן לך אלף אלפים דנרי זהב ואב"ט ומרגליות, אמרתי לו אם אתה נותן לי כל כסף וזהב שבעולם איני דר אלא במקום תורה וכן כתוב בס' תהלים ע"י דוד מלך ישראל טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף ולא עוד אלא שבשעת פטירתו של אדם אין מלוין לו לאדם לא כסף וזהב אלא תורה ומע"ט בלבד ואומר לי הכסף ולי הזהב גו' נאום ד' צבאות. (אבות פרק ששי):

הדקדוקים בזה המאמר רבו, א) מן התשובה שהשיב ר"י בן קיסמא ניכר, שאותו האיש לא בקש ממנו לדור במקומו בלבד, ויעסוק בתורה כמקדם, רק בקשתו היה שיתן לו מעות ואב"ט ומחמת זה ידור במקומו ויפרוש מן התורה, דבאם שלא היה רוצה להפרישו מן התורה, רק שידור במקומו, א"כ מה זה השיב לו ולא עוד אלא שבשעת פטירתו אין מלווין, הלא גם במקום ההוא יוכל ללמוד, ובע"כ שרצה לתת לו עצה שיפרוש מן התורה, וא"כ קשה איך עלה על דעת אותו האיש, להציע לפני התנא האלקי רעיון כזה, והלא אף לאחד מחסידי דורנו, אשר כל ימיו ישב באהל התורה, קשה להציע ענין כזה, אשר לעת זקנותו יפרוש עצמו מלמוד התורה בעבור בצע כסף, וההכרח לומר שדעת הסוחר היה למצוא עצה שיהיה לו שני עולמות ביחד, ומהו העצה? ב) למה האריך בכאן לומר "דוד מלך ישראל" וכי עד עתה לא ידענו, שדוד מלך הוא, ובקצרה הול"ל וכן כתוב בס' תהלים, ג) לאיזה צורך הביא הראי' השניה של "ולא עוד", ד). מה ראיה הוא מהפסוק, לי הכסף וגו', לזה שאינו מלוה לאדם אלא תורה ומע"ט לבד, וכ"ז צריך באור וישוב: ובכדי להבין הוכוח הזה, נקדים שתי הקדמות, הקדמה ראשונה, דוד אמר (תהלים ס"ב) אחת דבר אלקים שתים זו שמעתי כי עז לאלקים ולך ד' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, ומלבד שהפסוק בכלל מחוסר הבנה, עוד גם קושית המפרשים עצומה, מהו החסד בזה אם תשלם רק כמעשהו? דאם בעה"ב ישכור פועלים ולבסוף ישלם שכרם לפי הקציצה האם זה חסד מיקרי?: אמנם הענין כך הוא, דדבר זה ידוע לכל ומלא הוא בכל המקומות, דהשכר הגדול שקבע הקב"ה ליתן ללומדי התורה, להוגיה ועמליה, זה השכר גופא יתן גם למחזיקי לו"ת, ואיזה מקומות נפרש לדוגמא, הנה בתורה כתיב, אם בחקותי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה וגו' כל הפרשה, ורש"י ז"ל הביא בשם הספרי, דהאי אם בחקותי תלכו, לא מיירי במקיימי מצות התורה, רק הפירוש הוא, שתהיו יגעים בלמוד התורה, וא"כ כל יעודי שכר פרנסה האמורה בפרשת הזאת, לא יגיע רק לאותן האנשים שמקיימין התנאי של אם בחקותי תלכו, והוא מי שלומדין ויגעין בלמוד התורה, ואמנם בש"ס ומדרשים מצינו כמה פעמים שגם מחזיקי לו"ת זוכין לזה השכר של רוב ברכה, וכמ"ש (שבת קי"ט) עשירים שבא"י מפני מה זוכין מפני המעשר, שבבבל מפני מה זוכין בשביל שמכבדין את התורה, והיינו שמחזיקין ידי לו"ת, ועיין לקמן (דרוש שביעי) בארנו פרט זה באריכות, וכן מצינו (כתובות קי"א) אר"א ע"ה אינן חיים שנא' מתים בל יחיו גו', א"ל מקרא אחר אני דורש כי טל ארות טליך וארץ רפאים תפיל במרפה עצמו מד"ת הכתוב מדבר, וכל המשתמש באור תורה אור תורה מחייהו, וא"כ מבואר דעיקר טל של תחיה הוא רק אור התורה, וכל שאינו משתמש באור הזה לא יוכל לחיות, ובכ"ז אמר אח"כ מצאתי להן תקנה מה"ת שנאמר ואתם הדבקים בד' חיים כולכם גו' דהמהנה ת"ח מנכסיו מעה"כ כאילו מתדבק בשכינה, הרי לפנינו דהשכר שמקבל לומד התורה בעצמו, זה השכר גופא מקבל ג"כ המחזיק לת"ח, ונחשב לו ממש כאילו הוא עצמו למד התורה:

והנה לא להרהר אחר מדותיו של הקב"ה באנו חלילה, רק להבין דרכי הנהגתו, דלפי הכלל שכלל לנו בן הא הא (אבות פ"ה) לפום צערא אגרא, דשכר המצות משתלמין רק לפי צער העושה אותם, ואפילו שני בני אדם שעושין מצוה אחת ממש, ג"כ לא ישתוו בקבלת שכרם, דקבלת השכר הוא לפי גודל הצער, וא"כ היאך ישתוה המחזיק, להלמדן בעצמו בקבלת השכר? דלו יהי שמצות המחזיק דומה ממש, למצות הלומד בעצמו, אבל האם נשתוו גם בצערן? הן הלמדן בעצמו, יגע כל ימיו על התורה עד שקנה אותה במ"ח הקנינים המבוארים בפרק זה, שכלם קנינים קשים ומרים מאוד, פת במלח, מים במשורה, על הארץ תישן, במעוט תענוג כו', ויומם לא ינוחו ולילה לא ישבותו, וחיי צער יחיו, גולים מביתם, מעירם ומבניהם, ומצפים לשולחן אחרים אשר עולם חשך בעדם, אבל אותן נדיבי עמנו היקרים המחזיקים ידי לו"ת, אשר כל ימיהם יחיו ב"ה חיי ענג ושלוה, כל אחד שורר בביתו, ובניו כשתילי זתים סביב לשולחנו, היום יהיה להם לאכול ולשתות ולעסוק במסחר, והלילה לשינה ולמנוחה, ורק יקמצו מעיסתם להחזיק גם ידי הלומדים, ויתנו להם בעין יפה, אף שבוודאי גם להם יגיע שכר גדול, כי בלעדי נדבותיהם לא היו יכולים הת"ח ללמוד, אבל מדוע יתנו להם אותו השכר גופו כמו להלמדן בעצמו, וכי נוכל להשוותם בצער המצוה, שישוו ג"כ בשכרה?:

אכן מה שנראה בישובן של דברים, דהנה ידוע אשר הקב"ה מנהיג את עולמו בשתי מדות, מדה"ד ומדת הרחמים, וכמ"ש במדרש הובא ברש"י תחלת התורה, בתחלה ברא את העולם במדה"ד כיון שראה שאין העולם מתקיים במדת הדין שיתף מדה"ר למדה"ד, והנה לפי מדה"ד, כיון שקבע הקב"ה ששכר הברכה והפרנסה וכן שכר תחיית המתים, יהיה תלוי בתורה, אי אפשר לזכות לזה השכר, רק דווקא לזה האיש שיגע ועמל בתורה, וכפי אשר ירבה ביגיעתו, כן ירבה לו ה' השכר כנגדו, אבל אותן האנשים אשר בעצמן לא למדו התורה, אף שהרבה החזיקו ללו"ת, לא יהיה להם שום זכות לקבל ברכת שפעת הפרנסה, וכן שכר התחיה, ואף שאם נימא כן, אז רובא דעלמא יוכרחו להיות עניים מרודים, ושום הגנה לא יהיה להם בארץ גלותם, וכן לא יקומו לתחיה, באשר הלומדים המה מעוטא דמעוטא, והרוב א"א להם ללמוד, הן מחמת הכשרונות הטובים אשר יחסר להם, והן מחסר הפרנסה, כי אם כלם ישבו ללמוד, מאין יקחו טרף לביתם, והרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם, פי' מחמת שהרבה עשו כן, לכן לא עלתה בידם, בכ"ז יקוב הדין את ההר, וכמו שרצה באמת ר"א הנ"ל לומר בתחלה שעמי הארצות אינן חיים, אף שלפי דבריו, רוב העולם לא יעמדו בתחה"מ, יהיה מה שיהיה כיון דשורת הדין מחייבת כן, אשר בלי טל התורה לא יוכלו לחיות, וזהו רק מצד הדין, אכן מצד מדת הרחמים שיש בו, ורחמיו על כל מעשיו, רצה שגם העמי הארצות שא"א להם ללמוד, יזכו ג"כ לכל יעודי שכר התורה, אשר עיקר חיות של האדם הן בעוה"ז והן בעוה"ב תלוי בזה, בעוה"ז אריכות ימים, פרנסה, הגנה, בעוה"ב תחה"מ, וכדומה, מצא תקנה גם להם שיחזיקו ידי לו"ת ויחשב להם ממש כאילו בעצמם למדו, וגם הם יזכו לכל היעודים הגדולים הנועדים ללומדי התורה, אכן זה אינו מצד הדין, רק מצד מדה"ר, והעד הנאמן על דברינו, הוא מ"ש בספרי ע"פ עץ חיים היא למחזיקים בה, עץ חיים ללומדיה לא נאמר, אילו נאמר עץ חיים ללומדיה לא היתה תקומה לעולם ח"ו, לכך נאמר עץ חיים למחזיקים בה, וכן במ"ר פ' קדושים, ארור אשר לא יקים, ארור אשר לא ילמוד לא נאמר אלא ארור אשר לא יקים, אילו נא' ארור אשר לא ילמוד לא היתה תקומה לעולם לכך נאמר ארור אשר לא יקים, הרי להדיא דמחזיקי כז"ת יקבלו השכר רק מצד הרחמים כי אם לאו לא יהיה תקומה לעולם, ואמנם מצד הדין אה"נ דלא יגיע להם שכר למוד ממש, ומה שנוהג במדה זו רק בענין התורה, לשלם להמחזיק כמו להלמדן, אף שאינם דומים בקבלת הצער, ובשאר מצות אינו עושה כן אלא לפום צערא אגרא, הוא משום דבשכר התורה עיקר תקומת העולם בזה ובבא, ואם לא הי' מקבל השכר אלא הלמדן לא היתה תקומה לעולם, משו"ה שתף בזה מדה"ר שגם המחזיק יקבל שכר התורה ממש, משא"כ בשאר מצות שאין כ"כ שכרם גדול כשכר התורה, ועוד שגם כל אדם יוכל לקיימם להכי רק לפום צערא אגרא, כשורת הדין:

וכמו כן שמעתי, מפה קדוש מו"ר הגאון נצי"ב זצ"ל ר"מ דוולאזין פירוש נחמד בפסוק (ירמיה ל"א) כה אמר ה' כו' הלוך להרגיעו ישראל מרחוק ה' נראה לי ואהבת עולם אהבתיך ע"כ משכתיך חסד, ויל"ד מה היה העצב והפחד גדול כ"כ בימים ההם עד שהוצרך הקב"ה להרגיעם ע"י הנביא, גם בכל מקום צריך להיות התנחומין מעין הפורעניות, למשל אם אחד מתאבל על בנו יחידו חלילה, לא נוכל לנחמו בזה שיעמוד לו ריוח בפרנסתו סך עצום, וכן להיפך אם אחד יתאונן על אשר מטה ידו ומסחרו ירד אחורנית, לא ננחם אותו בזה שאשתו הרה ותקריב ללדת, וא"כ מסתמא תנחומין שנחמן ירמיה היה ג"כ מעין הדאגה ומה זה? ופירש בדרך זה, דידוע אשר בשעה שביהמ"ק היה קיים, היה שכר הפרנסה וזכות ירידת השפע לעולם תלוי רק במזבח ע"י זכות הקרבנות כמ"ש רז"ל (כתובות ז') למה נקרא שמו מזבח מפני שהוא מזין, וכיון שירידת שפע הפרנסה היה תלוי, בזה, לא היה שום מקום דאגה לכ"א מישראל מאין יקח מקור השפעה לפרנסתו, כי דבר זה היה בנקל לכל אחד לקיים, שבכל ימי השנה היו יכולים לחרוש חרישם ולזרוע זרעם ולעבוד אדמתם, ולאסוף תבואתם, פרי גפנם ותאנתם, רק שלש פעמים בשנה יבואו לראות פני ה', ויביאו עמהם קרבן ראיה וקרבן חגיגה, ובזכות זה היה כאו"א מובטח שלא יחסר לו פרנסה ומזונות כל השנה, א"כ דאגה מנין? אכן משחרב ביהמ"ק שיבב"א, ואין לנו לא כהן ולא מזבח ולא קרבנות, ולא נשאר לנו שיור כ"א התורה הזאת, אשר רק בה תלוי שכר הברכה ופרנסה הטובה, וכפי רוב היגיעה בתורה, כן לעומת זה ישפיע לו ד' ממרום פרנסתו, משו"ה תיכף אחר החורבן היו כל ישראל בדאגה אחת, תקומת העולם מה תהא עליה א כי זה א"א אשר כלם יעסקו רק בלמוד התורה משום דלאו כל מוחא סביל דא, ויש כמה אנשים אשר אין כחם וחילם יפה לאורייתא, ועוד אם כלם יטמינו ידיהם בצלחת, ולא ישלחו ידם במסחר וקנין, רק כותלי ביהמ"ד יחבקו, מי יפרנס אותם ואת ב"ב, ודאגה זו היתה כללית אחר החורבן, וע"ז אמר הקב"ה לירמיה, הלוך להרגיעו ישראל' שלא ידאגו כלל מזה, ותגיד להם אשר בשני פרטים, ייטב להם כעת ביותר בהיות הפרנסה תלוי' בלמוד התוה"ק, א) כי בקרבנות היה חסרון, שלא היה יכול כל א' להקריב קרבן במקום מושבו ומגורו, מפני שרחוק הוא ממשכן ה', והיו מוכרחים לילך דווקא לירושלים, באשר שם היה מקום המקדש, מקום השראת השכינה וקרוב הוא לד' לבקש רחמים מאתו, אבל עתה "מרחוק ה' נראה לי" פי' עתה שהפרנסה תלוי' בזכות התורה, אינכם צריכים להטריח ולבקש מקום קרוב לה', רק כל אחד בביתו ובעירו בכ"מ שהוא, ילמוד ויזכה לפרנסה, ב) הביהמ"ק אמנם היה מקור פרנסה, אכן רק לפי שעה, כי תיכף כשנבנה היה ידוע לכל שאין זה בית עולמים, ושסופו ליחרב, אכן כעת "ואהבת עולם אהבתיך", כי התורה נצחית, ולא תהא מחולפת ולא תהא תורה אחרת, ואינו דומה מי שיתן לחבירו מקור לפרנסה לשנים מספר, למי שיתן לו מחית עולם, ובאלו שני הפרטים הלא טוב לכם עתה שהפרנסה תלוי' בזכות התורה, וגם הדאגה השנית, שא"א לכל העולם לעסוק בתורה, גם מזה אל תדאגו כלל, כי אע"כ משכתיך חסד" ואף שמצד מדה"ד הייתם מוכרחים דווקא לקבל עול התורה, כי לשכר התורה לא יזכה כ"א הלומדה דווקא לפי הדין, אבל לפי שגלוי לפני שאין רוב הצבור יכולים לעמוד בה, לכן משכתיך חסד, כלו' שתפתי גם מדת הרחמים, שמי שאין בכחו ללמוד התורה בעצמו יחזיק ידי אחרים הלומדים, ויחשב לו כאלו בעצמו למד, וגם הוא יזכה לכל היעודים הגדולים הנועדים ללומדי התורה בעצמם:

וזהו ג"כ פי' המדרש שהבאנו לעיל, בתחלה עלה במחשבה לברוא את העולם במדה"ד, דקיום העולם הוא רק על התורה, כמ"ש אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי, וארז"ל (שבת פר"ע.) דשמים וארץ נוגעים בעדותן, ולכתחלה עלה במחשבתו לברוא במדה"ד, שדווקא בלמוד התורה יהא תלוי קיום שמים וארץ, וכיון שראה שאין העולם מתקיים דא"א הוא שכלם ילמדו, שיתף מדה"ר למדה"ד, פי' שהשוה שכר המחזיק לו"ת לשכר הלומדים עצמן, וזה דבר קל הוא לכ"א לקיים:

ואחרי כל הדברים האלה, נוכל לאמר שהקושיא שהקשינו, מדוע יגיע שכר להמחזיק, כמו להלמדן בעצמו, והתרוץ שתרצנו, שאין זה מן הדין רק מחסד ה', האי קושיא והאי פרוקא מקשה ומתרץ דהע"ה בפסוק שהתחלנו, וזה באורו, "אחת דבר אלקים" כלומר הלא אלקים רק אחת דבר. ששכר הפרנסה וכן תחה"מ לא יזכו לזה רק מחמת דבר אחד, והוא התורה, העומלים וההוגים בה יזכו לזה השכר, וכמ"ש אם בחקותי תלכו, שתהיו עמלים בתורה, וכן גבי תחה"מ לא נזכר רק דבר אחד, כי טל אורות טליך, דוקא למשתמש באור התורה, ואמנם אנכי, שתים זו שמעתי' כי שמעתי מדברי חז"ל שהוסיפו עוד אחת, ולשנים יגיע השכר, דלענין הפרנסה הוסיפו לאמר, שמפני מה זוכין לעשירות מפני שמחזיקין ידי לו"ת, וכן לענין תחה"מ הוסיפו לאמר שכל המהנה לת"ח מנכסיו הרי הוא כאילו מתדבק בשכינה, הרי שהוסיפו לאמר שגם המחזיק לו"ת יזכה לכל היעודים כמו הלמדן בעצמו, ופלא הוא, הלא אינם שווין ביגיעתן וא"כ למה זה ישתוו יחד בקבלת שכרם ל וע"ז תירץ "כי עוז לאלקים" מלת "עוז" נופל על התורה, כמ"ש (ברכות) אין עוז אלא תורה שנא' מפי עוללים יסדת עוז, ושם אלקים מתיחס למדה"ד, ושם הוי' מתיחס לרחמים כידוע, ולכן אמר, כי "עוז", מה שנזכר שדווקא לעומלי התורה הנקראת עוז תנתן השכר, הוא "לאלקים" פי' למדה"ד, אבל "ולך ה' חסד" פי', ששיתף גם שם הוי' שהוא חסד, ומהו החסד "כי אתה תשלם לאיש כמעשהו" כלומר שתשלם להמחזיק לו"ת כאילו היה זה מעשהו ממש, וכאילו הוא בעצמו יגע ועמל הרבה על התורה, וזה באמת חסד גדול הוא וכנ"ל:

ולפמ"ש יתבאר לנו כמין חמר עוד פסוק אחד (תהלים כ"ו) בחנני ה' ונסני צרפה כליותי ולבי כי חסדך לנגד עיני והתהלכתי באמתך, ואינו מובן מהו הנסיון הגדול שיבקש לבחון אותו, ולדוגמא נקח משל, הנה לכל מלך יש הכנסות רבות אשר יכניסו בני המדינה לאוצר הממשלה, כי מטיל על בני המדינה לשלם מסים וארנוניות, גם מכסים מסחורות שונות, ומאלו ההכנסות יוציא כל ההוצאות הנחוצות, להחזיק לאנשי חיל, להפקיד שופטים, שוטרים, פקידים וכדומה דברים הנחוצים להגנת המדינה, פעם קרה מקרה בלתי טהור אשר מאיזה סבה דלו ונתרוששו מאוד בני המדינה, ומטה ידם מלשלם המכס לאוצר המלך, וגם כלה המסחר מן השוק, כי מגודל המכס יעלה מחיר הסחורה ליוקר, ובשנים שאינן כתקונן, אין יד הקונים משגת לקנות ביוקר כזה, כיון שראה המלך אשר בני מדינתו גועים ברעב, והוא היה מלך חסד הרוצה בתקון המדינה, העביר כרוזא ונתן מאניפעסט, אשר על משך שנה אחת פוטר מלשלם המסים והמכסים, ועי"ז רווחא עלמא, כי כל הסחורות היו בזול וממילא נמצאו גם קונים, ואמנם נמצא איש אחד בתוך המדינה, אשר היה לו מסחר גדול, שהיה עולה מכסו מדי שנה בשנה לסך רב, וכאז כן עתה אף לאחר המאניפעסט הביא מכסו הרב והעצום לאוצר המלך, ומחמת שדבר זה היה לפלא גדול בעיני המלך ושריו, שלח המלך אחריו לשאול אותו, הן כל אדם בהול על ממונו, והלא אנכי נתתי מאניפעסט שתוכל גם אתה להפטר מן הסך העצום, וא"כ איך לא תחוס עינך על ממונך ותתן לאוצרי כפי שהיית נותן עד עתה, ויענהו האיש בחכמה, אדוני המלך! אל תחשבני בזה לאיש פתי ושוטה המאבד מה שיש לו, ואילו פטרתנו מן המכס מחמת שאין לפניך שום צורך בהמכס, אז וודאי שלא הייתי נותן אפי' קשיטה אחת, כי גם עיני תחוס על ממוני, אבל באמת ידעתי נאמנה כי תצטרך וגם עוד מוכרח אתה לקבל מכסים, כי בלעדי זה אין שום מקום לפרנס הוצאת המלוכה כי רבה היא, ואשר תקון וקיום כל המדינה תלוי רק ע"ז, כי אלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו, ורק מחמת שבני המדינה נתרוששו מאוד, ובאם היו עוד צריכים לשלם המכס לא היתה תקומה להם, משו"ה היה ההכרח לפטרם מן המכס, ואמנם אנכי אשר ברכני ה' בהון כביר, ואף אם אשלם גם עתה המכס המוטל עלי, ג"כ לא תמוט ידי חלילה, ואף שהייתי יכול לפטור עצמי בכח המאניפעסט, בכ"ז באשר טובת המלוכה אנכי דורש באמת, ולכן אתן גם כעת, וכשמוע המלך את תשובתו, כבדו באות כבוד יקר ערך, באשר הראה בעליל אשר אהבת הממשלה ותקון המדינה בוערת בקרבו, ואוהב הוא את מלכו ואת ארצו בכל לבבו ובכל מאדו:

והנה קושיא כזאת נוכל להקשות גם על אדונינו דהע"ה, כי חז"ל הפליגו מרוב שקידתו העצומה והנוראה בתוה"ק, עד שאמרו (פ"ק דברכות) שכנור היה תלוי למעלה ממטתו לעוררו בחצות לילה לעסוק בתורה, כמ"ש חצות לילה אקום, וכן מצינו שכל התפלות ובקשות שלו, היה רק שיתן לו ה' לב טהור ומבין ללמוד התורה, כמ"ש הט לבי אל עדותיך, וכן גרסה נפשי לתאבה, ובאמת יקשה לנו על אדונינו, הלא היה "מלך" ודרכן של מלכים לחיות חיי תענוג ונחת באכילה ושתיה ושינה, כמ"ש רז"ל (ברכות ד') שזמן קימת מלכים בשעה רביעית, א"כ מדוע זה בחר דוד לשנות דרכו מכל דרך המלכים, ולקבל על עצמו עול התורה שאינה נקנית רק במעוט תענוג, ואף אם נאמר שדוד צפה ברוה"ק את השכר הגדול הצפון ללומדי התורה בעוה"ב, ואת התענוג הגדול אשר הבטיח הקב"ה בעדם, להיות יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה, ומחמת זה מאס בכל תענוגי עוה"ז, ובחר יותר לקבל עליו עול התורה, בכדי שעי"ז ישיג גם הוא את השכר הרוחני הצפון לעתיד לבוא, גם זה לא יוכל להעלות ארוכה לקושיתנו, כי לפי הכלל דקיי"ל, אשר המחזיק לומדי תורה יקבל שכר כמו הלמדן בעצמו, ומפורש אמרו (פסחים נ"ג) כל המטיל מלאי לכיסן של ת"ח זוכה ויושב בישיבה ש"מ שנאמר "כי בצל החכמה בצל הכסף", א"כ הלא היה בידו תרופה להשיג גם שכר התורה אף בלא למוד בעצמו, באשר היה מלך' והיה ספוק בידו לכונן הרבה ישיבות של ת"ח ולהספיק צרכיהם, והיה מקבל שכר כמוהם, ועי"ז היה יכול לנחול שני העולמות ביחד, בעוה"ז לחיות חיי נועם וענג כפי שראוי לכבוד המלך, ושכר הרוחני היה זוכה ע"י החזקת ת"ח, אמנם לדברנו א"ש דאם היה שוה במשקל אחד, החזקת תורה כמו תורה, אז אולי גם דוד המלך היה עושה כן, אבל לפי שבארנו בשם הספרי, אשר מצד הדין, דוקא מי שיגע ועמל בתורה, זוכה לכל שכר התורה, כי רק למוד התורה בעצם הוא עקר רצונו ית', באשר חמדה גנוזה היא שהקב"ה משתעשע בה תמיד, ומה שהשוה החזקת תורה ללמודה בעצם, הוא רק מחסד ה', באשר בלעדי זה לא היתה תקומה לעולם חלילה, ואין זה עיקר רצונו, רק מאניפעסט בעד האנשים שאינם יכולים ללמוד בעצמם, משו"ה דהע"ה שהיה בלבו אהבת הרוממות, ורצה לעשות רצונו ממש, קבל על עצמו עול התורה, אף שבודאי היה יכול להנות מן המאניפעסט, ולהשיג שכר התורה ע"י החזקתה, אכן באשר ידע שאין זה עיקר רצונו, והמאניפעסט לא ניתן רק בכדי שהעולם יתקיים לא רצה להנות ממנו, ובחר לעשות רצונו האמיתי, ובזה הראה לכל איך גדלה אהבתו לד', כי מאס בכל תענוגי עוה"ז בכדי לעשות נחת רות ליוצרו, ולא למענו, כי הוא היה יכול להשיג השכר גם ע"י החזקת תורה, וזה מה שאמר "בחנני ה' ונסני צרפה כליותי ולבי" ותראה איך בוער בקרבי שלהבת יה, ובנסיון גדול עמדתי עבור רצונך, והוא אף "כי חסדך" כלומר החסד שלך שעשית עם בריותיך, להשוות החזקת התורה ללמודה בעצם, הוא נגד עיני' פי' שעומד תמיד נגדי, ובכל שעה ביכולתי לקיים זאת, באשר כסף לא יחסר לי, כי מלך אנכי וספוק בידי, ובכ"ז אנכי לא אעשה כן, רק והתהלכתי באמתך שקבלתי עלי עול למוד התורה בעצם, שנקראת אמת, כמ"ש (ברכות ה') אמת זו תורה:

ובדברינו אלה סרה ג"כ קושיית המפרשים על פסוק "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף". והקשו כי אין בחינת המבין נצרכת רק לשני דברים שיש להם השתוות קצת, כגון שני מיני זהב, אשר לפי ראות עיני אדם שאינו מבין, המה שוין בערכם, אכן המבין יבחון ויאמר, שזהב זה טוב מזה, אבל על זהב ועפר לא יוצרך בחינת המבין לומר שזהב טוב מן העפר, כי מי לא ידע זאת, וא"כ הלא התורה שהיא חמדה גנוזה וכולה רוחנית, יקרת ערך מאין כמוה, וכסף וזהב הוא גשם מגושם, ואין להם שום השתוות, האם צריך לזה בחינת המבין לומר שהתורה טוב יותר מזהב וכסף ל ולפמ"ש זה כונתו, כי אף שהיה יכול להשיג שכר תורה ע"י אלפי זהב וכסף שהיה מפזר ללומדי תורה, בכ"ז בחר ביותר לקבל עול התורה בעצם, מחמת שרק זה חבוב הוא בעיני ה', וזה פירוש הכתוב, טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף, פי' טוב יותר ללמוד התורה בעצם, מהשכר שהיה יכול להשיג ע"י אלפי זהב וכסף שהיה מפזר ללו"ת, ולזה בודאי צריך בחינה ממבין גדול, כמו דוד, שטוב יותר לסבול עול התורה, מלהחזיק לו"ת, כי שניהם רוחניים נעלים, ורב טוב צפון גם למחזיקים, רק המבין הגדול בוחן ברוח קדשו שזה טוב מזה:

ומכל זה נלמוד, שדהע"ה מחייב כמה עשירים הגדולים, אשר אף כי המה מאמינים גדולים בשכר ועונש, ויאמינו ג"כ בשכר הגדול של התורה ובכ"ז לא יגזלו מעתותיהם לקבוע אפילו שעה קלה ביום, ללמוד איזה שעור, וגם בשעות הפניות מעבודת מסחרם ילכו לטייל במסבת מרעים, ולהתענג בתענוגי טיול וכדומה, ובאם נשאל אותם, תורה מה תהא עליה ל הלא מאמינים אתם בשכר הגדול שאדם זוכה עבור התורה, וא"כ איך תחליפו אותו בהתענוג הגשמי הכלה, אשר תקבלו בעתותיכם הפניות, ע"ז ישיבו לנו אמרים, כי קביעות עתים לתורה, לא נצרך כ"א לעניי עם אשר אין ידם משגת להחזיק ידי לומדים אחרים, ולכן אם רוצים לזכות לכתרה של תורה, מוכרחים הם לקבוע עתים ללמוד בעצמם, אבל אנחנו עשירי העם שנותנים וחוזרים ונותנים, ונחזיק כמה לו"ת מכספנו, ובצל החכמה בצל הכסף אמר החכם, וא"כ אנו נשיג השכר ע"י החזקתנו הרבה, ומה לנו ללמוד בעצמנו כדרך הזה יורו היתר בעצמם כמה אנשים אף המאמינים, אמנם איך לא יבושו ולא יכלמו מתשובת דהע"ה, שהיה מלך גדול ומה מאוד היה הגון ונאה לפניו לחיות חיי בשרים ותענוג כדרך המלכים, וגם היה ספוק בידו להחזיק כמה ישיבות על חשבונו, ובכ"ז מאס בתענוגי רוזנים וקבל עליו את עול התורה בשקידה עצומה ונוראה מאין כמוה, מחמת שידע שרק זהו עיקר רצונו ית', ובפה מלא טען, טוב לי תורת פיך, יותר מהשכר שאוכל להשיג ע"י אלפי זהב וכסף ללו"ת אחרים, א"כ מכ"ש שאנשים פשוטים לא יוכלו לסמוך על מעט פרוטותם שנותנים להחזקת תורה, רק כל אחד מחויב ג"כ לקבוע בכל יום שעות קבועות לתורה כ"א כפי יכלתו, הן רב, הן מעט, זאת היא ההקדמה הראשונה לדרוש הזה, ושמור אותה:

הקדמה שניה, נקדים מ"ש בספר חובת הלבבות והובא דבריו בס' ע"נ פ' שלח, להוכיח שהאדם אין לו שום קנין עצמי במעותיו וברכושו ובכל קניניו, כמו שיש לו קנין עצמי בגופו בשערו וצפרניו, ומה שיש לו אינו שלו, רק הוא בגדר שומר עליהם, והראיה ע"ז, כי הלא נראה בשעה שמכניסין האדם לקבר, מכניסין עמו לקבר שערו וצפרניו, וכן דם המת שנשפך על הקרקע או נבלע בבגדיו, מניחין גם בגדיו עמו בקבר, והכל בכדי שלא ישאר לנו פה שום חלק ממנו, אפילו שערה אפי' צפורן, כי הכל אסור בהנאה, ובאם היה הממון והרכוש ג"כ עצמות האדם, אז היה אסור בהנאה גם הונו ורכושו לאחר מיתה, וגם כספו וזהבו היו צריכים להניח עמו בקבר, וכאשר נראה בעינינו, אשר מכל הונו ורכושו אין מלווין לו בקבר לא כסף ולא זהב, וכספו לא יניחו עמו בקבר, רק אנשים אחרים באים ונוחלים כל הרכוש, בע"כ שהממין לכתחילה אינו שלו, ולא היה לו שום קנין עצמי בהם, רק נעשה שומר על המעות שנמסר לידו לשומרו, וכיון שמת כלתה שמירתו, ולפעמים יניח לבעל אשתו, עיין בחו"ה, כל הרעיון בארוכה, ופ"ד החדוד קצת יש להקשות דלפי הוכחתו, שאינו כ"א שומר על המעות שיש לו, א"כ איה איפוא ההיתר לאדם להוציא המעות בהוצאה, והלא אסור להשתמש בפקדון שבידו כמבואר במתני' (מסכת ב"מ דמ"ג) המפקיד מעות אצל חבירו לא ישתמש בהם, ורק חנוני מותר להשתמש ממעות מותרים, בדרך הלואה לבד, אבל להוציאם בהוצאה, אסור לשום שומר:

אמנם ההיתר לזה נראה, עפמ"ש בסוף (מסכת ב"ק) וכן הופסק (בשו"ע חו"מ סי' רצ"ב) דאם הפקידו אצל אחד מעות של פדיון שבויים ואח"כ הלך הנפקד בדרך ונשבה ואין בידו מעות אחרות כ"א אלו המעות שהופקד אצלו מותר לפדות עצמו בהם, שאין פדיון שבויים גדול מזה, וכן הדין בכל הצדקות, כגון מי שהופקד אצלו מעות של לחם עניים, ואח"כ העני הנפקד עד שהוכרח לטול מקופת לחם עניים מותר לו לטול גם מן הקופה הנפקדת תחת ידו לפי שאין צדקה גדולה מזה כמו שהובא בסמ"ע שם, הרי לפנינו דחלוק יש בין פקדון לפקדון, באם מסרו לו הפקדון ע"מ שיחזירנו אח"כ לבעל הפקדון בחזרה אז אסור להנפקד להוציא המעות המופקדים תחת ידו, ואמנם אם מסרו לו הפקדון שלא ע"מ להחזיר כי בעל הפקדון הקדיש המעות לצדקה, ואת הנפקד מינה לגבאי ע"ז לחלקם לעניים, באופן זה, כיון שגם הנפקד עצמו העני אח"כ וגם הוא צריך לטול מן הצדקה, מותר לו ליקח אפי' מאותן המעות שהוא שומר עליהם, וא"כ בנידון דידן נמי שייך היתר הזה, דהנה הקב"ה נתן הרבה מעות בעולם, והפקיד שומרים עליהם, לזה נתן בפקדון אלף רו"כ ולזה אלפים, וזה וודאי אשר לא ע"מ להחזיר לו הפקיד בידינו את המעות כי הקב"ה אין לו צורך בהכסף, רק מחמת שבלא המעות לא היה אפשר בקיום העולם, כי מאין יקחו לחם לאכול ובגד ללבוש, ורק ע"י המעות יוכל כ"א להשיג לקנות מה שיש ביד חבירו, והרי זה דומה ממש למעות של "לחם עניים" או "מלבושי ערומים", וגם ע"י המעות יוכל אדם לפדות עצמו מרשת היצה"ר אשר טמן ללכדו במצודת חטאים רבים, וע"י המעות שיש לו מה ליתן לצדקה יפדה עצמו מזה, וכמ"ש דניאל לנבוכדנאצר וחטאך בצדקה פרוק, ובאשר שהמעות המופקדים בידנו מאתו ית', לא ע"מ להחזיר נפקדו, רק שמהם יתפרנס העולם, וא"כ גם האדם שהופקד אצלו המעות והוא שומר עליהם, ובלעדי המעות אין גם לפניו במה להתפרנס בכל הצטרכותיו, לכן מותר גם לו לעצמו ליקח מן המעות ולקנות בעדו הצטרכותיו, לפי שאין צדקה גדולה מזה, וכדלעיל: ואמנם ניחזי אנן, אחד שהפקידו אצלו מאה אלפים רו"כ של מעות צדקה, ואח"כ נתרושש הנפקד. באופן שמותר לו ליקח ממעות אלו, אם מותר לו לחיות חיי ענג להתענג בתענוגים כמו עשיר שיש לו מאה אלפים רו"כ מעות עצמו, או אינו רשאי ליקח מן הקופה רק כפי הכרח הצריך לחיותו כמו הקצבה שהוקצב לתת לעניים אחרים, וודאי שהדבר הזה אין צריך לפנים, שאינו רשאי ליקח יותר מן הקצבה בעד שאר עניים, כי אף שתחת ידו יש סך עצום מאה אלפים, מ"מ הרי המעות אינם שלו, רק מעות שהוקדשו לצדקה להחזיק ידי אביון שאין לו מה לאכול, ונהי שגם הנפקד שהעני מותר לו ליקח ממעות אלו, אבל אינו רשאי לטול יותר מן הקצבה שהוקצב מאת בעה"ב בעד כל העניים כי אנן דעת בעה"ב אמדינן, ואדעתא דהכי לא הפקיד לחלקם על דברים שאינן הכרחיים כגון לילך לבתי תיאטראות וכדומה, וא"כ לפמ"ש דכל אדם אין לו שום קנין עצמי במעותיו, ורק הוקדשו מאתו ית' להחזיק העולם, והאדם אינו כ"א שומר עליהם, וכיון שהנפקד עצמו בלעדי מעות אין לו במה להחיות נפשו ולכן מותר גם לו ליקח ממעות שמופקדות תחת ידו ולהוציאם בהוצאה, ולכן אף אם יש לאיזה אדם מעות הרבה, אסור לו ג"כ לחיות חיי רוזנים, ולאבד המעות על דברים שאינם הכרחיים, דוודאי הקב"ה אדעתא דהכי לא הפקיד, ורק עיקר כוונתו להחזיק בזה ידי עני ואביון, וגם הוא מותר ליקח כפי הכרחיות, וכשהאדם יקח מהם על מותרות, וודאי שמעביר הוא על דעת המפקיד והוי שולח יד בפקדון. היוצא לנו מן ההקדמה הזאת, דמזה שהכסף וזהב אין מלוין לאדם לקבר, מוכח שהאדם אין לו קנין עצמי במעותיו רק שומר הוא עליהם, ומסתעף מזה שאף אם יש לו הרבה מעות אסור להוציא מהם יותר מכפי ההכרח, ע"כ הקדמה שניה: ואחרי אלו ההקדמות יתבאר לנו כמין חמר המאמר שהתחלנו, דצריך להבין במאי דאמר ריב"ק, פעם אחת הייתי מהלך "בדרך" דמאי נ"מ יש בזה באיזה מקום היה הוכוח ביניהם, אמנם הכונה כן הוא, דהנה זה הפרק נקרא הפרק קנין התורה משום דחשיב בו התנא כל המ"ח קניני התורה, פת במלח תאכל, מים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן וכו', כולם קנינים קשים ומרים מאוד לסבול אותם, ע"ז אמר ר' יוסי בן קיסמא, פעם אחת הייתי מהלך "בדרך" פי' שגם אנכי הייתי מהלך בדרך המבואר במשנה הזאת, סבלתי כל הענויים הקשים, גם הייתי עני מדוכא ופרנסתי היתה בצמצום ובדוחק גדול כדרך כל הלומדים, והכל בכדי שאוכל לזכות לכתרה של תורה, ובאשר שאחד מראשי העיקרים למי שירצה להגיע למעלת התורה, שיגלה למקום תורה, וכעצת התנא, הוי גולה למקום תורה, וצריך להתרחק מישיבת כרכים מקום אשר הסוחרים האדירים ידורו שמה, כי גם אוירא דמקום ההוא מסכן ומאבד את שלימות התמדת התורה, באשר במקומות כאלה יראה תמיד לעיניו את כל תענוגי. האדם אשר נפשו של אדם מחמדתן, וגם יראה איך כמה אנשים ידורו בהיכלי שן ובתי שכיות החמדה, והמה מתענגים על טוב הארץ ומלואה, ועי"ז קשה מאוד להתגבר על יצרו מקצה לקצה, לפרוש מכל תענוגי העולם ולהיות כלוא בבתי כנסיות ובמד"ר, והעין הוא אחד מסרסורי העבירה ולכן באשר התורה צריכה להיות נקנית בהיפוך כל התענוגים מקצה לקצה, כמו שארז"ל עד שאתה מתפלל שיכנסו ד"ת, התפלל שלא יכנסו אכילה ושתיה לתוך מעיך, משו"ה גם מקום התורה צריך ומוכרח להיות נעדר מכל שלימות תענוגי עוה"ז, גם נעדר ממשכן גבירים ועשירים, רק להיפך מקום אשר עניים ודלים ידורו שמה, ואז כאשר יראה בעיניו את אנשי המקום שהמה רצים ועמלים ואינם מקבלים שום שכר עוה"ז בעמלם ויגעים יגיעות רבות ועצומות בכל דבר המפרכת את הגוף, ובכ"ז משתכרים הם אל צרור נקוב רק לחם יבש לאכול, ובגד טלוא ללבושם, אז ישמח בחלקו ויתן עוד תודה לד' על אשר זכהו להיות מיושבי ביהמ"ד, כי המה בקיץ וחורף ובקור וחום ויום ולילה לא ישבותו מעבודתם הקשה, והוא יאכל עכ"פ בעת האכילה, ישן במנוחה בעת השינה, הקור לא יבעתהו, החום לא יזיקהו, ועי"ז יהא עוד שמח בחלקו אשר זכהו ה', וזה רמז התנא במ"ש, הוי "גולה" למקום תורה הוא כמו גלות, באשר במקום הזה לא יראה שום תענוג הנמצא בעולם, והשלמים הגדולים כשרצו לזכות בכתרה של תורה, פרשו לגמרי מן העולם והחביאו עצמם במערות ומדבריות וכמו רשב"י ובנו, והכל מזה הטעם שלא יראו מלחמת החיים בעיניהם, ומסתמא גם התנא הקדוש ריב"ק, קיים בעצמו העצה הזאת, ודירתו היתה במקום תורה, מקום בזוי ושפל, נעדר כל התענוגים, והנה הסוחר הזה כשראה את ריב"ק במצב איום ונורא כזה, שמשחיר עצמו על התורה וממית עצמו עליה, נכמרו רחמיו עליו שתנא אלקי כזה, יחי' חיי צמצום ויסבול דוחק גדול, וידור במקום בזוי כזה, ולכן רצה לתת לו עצה כזאת שעל ידה יהא ביכלתו לנחול שני העולמות ביחד, ויהיה אצלו תורה וגדולה במקום אחד, ולזה אמר לו, הנה כעת לפי מצבך הדל אשר אתה עומד כעת, אין בידך להחזיק עניי ת"ח אחרים, ולכן תבחר להשחיר עצמך על התורה בכדי שתשיג שכר התורה ע"י יגיעתך בעצמך, ובאם בקולי תשמע, "רצונך שתדור במקומנו" שהוא כרך גדול, מקום ישיבת סוחרים גדולים מקום תענוגי העולם וחמודותיו ובתוכו תוכל להתענג כאות נפשך, ואי משום שרצונך להשיג שכר התורה, גם ע"ז יש עצה כי "ואני אתן לך אלף אלפים דינרי זהב ואב"ט", ואעשירך עושר רב ואז תוכל להחזיק כמה וכמה ישיבות ת"ח, ותקבל שכר כת"ח עצמו, ועי"ז תוכל לחיות שני העולמות ביחד, כי גם זה הסוחר חשב וטעה בדעתו, כפי שיטעו גם כעת עשירי עמנו, שרק האביון שאין לו במה להחזיק ת"ח, מוכרח הוא להשחיר עצמו על למוד התורה אבל העשירים באשר יוכלו לזכות לכתרה ש"ת גם ע"י החזקת ת"ח, אין צורך להם לטרוח בלמוד התורה, ולפי דעתו נתן לו עצה נכונה ומקובלת:

וע"ז בא התנא הקדוש ריב"ק להשיבו על טעותו בשתי הקצוות, א) מה שתשאל אותי למה לי להשחיר עצמי ולעמול על התורה ביגיעות עצומות, והלא אם יהיה לי מעות, אז אוכל להשיג שכר התורה בלי טורח, והוא ע"י החזקת לומדי תורה, ע"ז השיב לו, "אם אתה נותן לי כל כסף וזהב שבעולם איני דר אלא במקום תורה", פי' שארצה דווקא לדור במקום דל הנאות למקום תורה בכדי שיהיה גם ביכולתי ללמוד שם בשקידה, ואע"ג שהאמת כדבריך, שאוכל להשיג שכר הזה ממש גם ע"י החזקת תורה מ"מ ודאי מקובל ומרוצה יותר לפני הבוי"ת, מי שלומד בעצמו, ואף האדם שיש לו ספוק להחזיק גם הוא צריך ללמוד בעצמו, והראיה ע"ז, וכן כתוב בספר תהלים ע"י דוד מלך ישראל' אף שהיה "מלך" והיה סיפוק בידו להחזיק כמה וכמה ישיבות, ובכ"ז אמר "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף" פי' אף שזה השכר גופא יוכל להשיג גם ע"י אלפי זהב וכסף שהיה מפזר על החז"ת מ"מ טוב יותר תורת פיך, ובחר בעצמו לשים לילות כימים, ולהתרחק כל תענוגי מלכים בכדי שיהא לבו פנוי ללמוד התורה, מפני שבאמת רק למוד התורה בעצם חביב ורצוי לפניו ית"ש, ומה שהשוה שכר החזקת תורה לתורה, הוא רק מפני החסד ואין זה מצד הדין וכמ"ש לעיל:

ולעומת טענתך השניה, שאם יהיה לי הרבה מעות, אז לא אצטרך לסבול דוחק הפרנסה, ויהא ביכולתי לחיות חיי נעם וענג ותורה וגדולה יהיה במקום אחד, וא"כ אף ששכר החז"ת אינו דומה ללימוד בעצם, בכ"ז כדאי להחליף, מחמת טעם זה, ג"ז אינו כלום, כי צריך אתה לדעת אשר באמת אין חלוק כלל בין עני לעשיר ואף העשיר שיש לו סך עצום, אין רשאי לפזר ממונו על מותרות ותענוגים, וגם הוא צריך לחיות רק כפי ההכרח, וא"כ אין נ"מ בין אם יהיה לי מעות לאין לי, והראיה ע"ז, "והלא בשעת פטירתו של אדם אין מלווין לו כסף וזהב ואב"ט שבעולם" כלומר שאין מניחים עמו בקבר כל הונו ורכושו, רק כל רכושו יניח לאחרים והמה ישתמשו בהם כרצונם, ומזה מוכח שגם מתחלה אין להאדם קנין עצמי במעותיו ורק שומר הוא עליהם, וכראיית חו"ה דלעיל, וכיון שהוא שומר, הדרא קושיתנו איך מותר האדם להוציא מעותיו, ובע"כ צ"ל כמ"ש, דעיקר ההיתר הוא מחמת שהקב"ה לא הפקידם ע"מ להחזיר רק הקנה המעות לצדקה, שעל ידם יוכלו הבריות להשיג צרכיהם, ולזה גם הנפקד מותר ליקח מהם על הצטרכותו מפני שאין צדקה גדולה מזה, וכיון שכן אף אם ירבון מחול הים מעותיו של אדם אינו רשאי להוציאם על דברים שאינם הכרחיים כי אדעתא דהכי לא הפקיד הקב"ה וכמ"ש לעיל, וע"ז מסיים, וכן הוא אומר לי הכסף ולי הזהב נאום ה' צבאות, פי' המעות שלי המה בעצם, והאדם אינו כ"א שומר עליהם, וא"כ אף האדם שחננו ה' בעושר גדול, אסור לו להוציא ממעותיו על מותרות, רק צריך לחיות בדוחק כפי העני וא"כ בטלה גם טענתך זאת, זמשר"ל בעז"ה, ובלצ"ג אמן:

תוכן העניינים

מצח אהרן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה