מצח אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין
מצח אהרן - דרוש ה
לשבועות:
דרש ר' סימאי בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ששים רבוא שר מלאכי השרת, ולכל אחד ואחד מישראל קשרו שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע, וכיון שחטאו ישראל בעגל ירדו מאה ועשרים רבוא מלאכי חבלה ופרקום, שנאמר ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב ושבת פ' ר"ע): וכבר נתקשו הראשונים בזה המאמר, מדוע בעת הקשירה, היה בכח מלאך אחד לקשור שני הכתרים גם יחד, ובעת הפריקה לא היה בכח מלאך אחד כ"א לפרוק כתר אחד, ועיין בתוס' שם, וגם עיקר הדבר אינו מובן, מאיזה טעם הגיע להם כתר בעד "נשמע", דלפי דרך הפשוט, אין בקבלת, הנשמע, שום גדלות, דאחרי שכבר קיימו:
(לחשוב שפטור הוא משמירת חקיה ופרטיה, ואף אם לא ישמרם לא יקבל עונש, כיון שלא מרצונו קבלה, ויוכל כ"א לפטור עצמו בטענת "אונס הייתי", אכן לפי הדין דקיי"ל במס' ב"ב דתליוהו וזבין זביני זביני, מ"ט דאמרינן כיון שקבל הנאה ג"כ מהאונס, שקבל דמים, ואגב אונס וזוזי גמר ומקני, א"כ ה"נ דאם קודם קבלת התורה לא היו מקבלים שום טובה מהקב"ה, ובאופן זה היה האונס כמו "תליוהו ויהיב" והיה טענת אונס, טענה טובה, אבל הא היו במצרים עבדים לפרעה, והקב"ה הוציאם בידו החזקה, וא"כ קבלו טובה גדולה מהקב"ה עבור קבלת התורה, דמשו"ה הוציאם לחירות, וא"כ אף אם אח"כ כפה עליהם ההר כגיגית לא יוכלו לטעון טענת אונס, דאגב אונסא וההנאה גמרי ומקני, ומשו"ה קודם כל הדברות רצה הקב"ה להשריש בלבותינו, שלא נטעה חלילה, לזלזל בשמירתה, ע"י טעמי אונס, ולזה הקדים לומר, כי אנכי ה' אשר הוצאתיך מבית עבדים, וא"כ אין טענת אונס מעתה, דהא הוי כמו תליוהו וזבין, ולזה הטעם צוה לנו במנין מ"ע, לזכור בכל יום יציאת מצרים' רק להודיענו שחיוב שמירת התורה, חיוב אמיתיי הוא, ואין אנו יכולים לפטור מה"ד הגדול בטענת אונס, וזה כיון ג"כ משה בתשובתו באומרו להם הדא תורה מה כתוב בה, אנכי ה' אשר הוצאתיך מארץ מצרים, והטעם שנכתב יציאת מצרים בתורה, רק בכדי להזהירנו ולהודיענו שאין אנו נפטרין בטענת אונס, ואתם "כלום למצרים ירדתם לפרעה נשתעבדתם" וא"כ באשר אתם לא הייתם במצרים, באיזה אופן תנתן לכם התורה, אם יתנו לכם בלא אונס לא יהיה זה קשר נצחיי כמ"ש לעיל דאין רצוניי יוכל להיות נצחיי, ובאם תמעלו מעל לא יהיה לכם עוד חלק בה כי גם המלאכים לפעמים עלולים לחטא, וכמו שמצינו בדור המבול, שגם דרי מעלה נלכדו במצודות חטא גדול כמ"ש (בראשית ה') ויראו בני האלהים את בנות האדם ויקחו להם נשים גו', ובאם גם לכם תנתן באונס, א"כ סוף סוף תתרשלו מלקיימה, ותאמרו שלום יהיה לכם, אם גם בשררות לבכם תלכו, באשר אנוסים הייתם, ואונס רחמנא פטריה, בשלמא אנחנו שהיינו במצרים ונשתעבדנו לפרעה, ורק הקב"ה הוציא אותנו משם לחרות, נוכל שפיר לקבלה באונס, ובכ"ז לא נוכל לפטור ע"י טענת אונס באשר מקודם קבלנו טובה גדולה מהקב"ה, וא"כ הוי הכפייה שלאחר כך, כמו תליוהו וזבין דמהני, אבל אתם שלא הייתם במצרים, ולא קבלתם שום טובה מאתו ית' קודם קבלת התורה, וא"כ אם תנתן לכם באונס, יהיה זה אונס גמור, דלא מהני כלל, וכמו תליוהו ויהיב דקיי"ל דלא הוי מתנה, ובלא אונס פשיטא דא"א ליתן לכם התורה, משום דאו לא יהיה התורה נצחיית אצלכם וכנ"ל. וזה מה שרצינו לבאר בזה):
וקבלו לעשות, ממילא מוכרחים הם לשמוע ולדעת מה לעשות, ועיקר הגדלות היה מה שהקדימו "נעשה" כל עוד שלא שמעו ולא ידעו מה לעשות וא"כ מאיזה טעם זכו לכתר גם בעד קבלת "נשמע"?:
ובכדי לבוא לבאור המאמר, נקדים מאה"כ בפ' יתרו ודקדוקיהן ובאוריהן, ומשה עלה אל האלקים, ויקרא אליו ד' מן ההר לאמר כה תאמר לבית יעקב ותגד לבני ישראל [שנוי, אצל בית יעקב. אמר "תאמר", ואצל בני ישראל אמר "ותגד"] אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי, ועתה אם שמוע תשמעו בקולי גו' והייתם לי סגולה מכל העמים, לא נזכר בזה שום חיוב וצווי על קבלת התורה, דלשון "אם תשמעו" משמע שהוא רשות ותלוי בבחירתם, אם ירצו, יקבלו, ואז יתן להם שכר, אבל אינם מחויבים לקבל, דכל דבר אשר כוונתו בצווי, לא יבוא בלשון "אם" והכי הו"ל "ועתה שמעו", דאז הוה שפיר משמע שמחויבים לשמוע, או לכה"פ הוה לו לסיים, דאם לא תשמעו, אז יקבלו עונש, דאז הוה נמי משמע שבדרך אזהרה וחיוב הוא, באשר יעניש על המניע מזה, אבל סתם דכתיב בלשון "אם" וגם לא נזכר שום עונש על המניעה, משמע שהוא רק רשות, ובלתי ספק דקבלת התורה לא היה ענין בחירי, ובוודאי היה צווי ה' ע"ז לקבל התורה, כי לי כל הארץ, מה הטעם דלי כל הארץ? ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, כבר הקשו המפרשים, דתבת "ואתם מיותר, הלא דבור הקודם הוא ג"כ להם, אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל מפני מה לא הזכיר גם בכאן לבית יעקב, כמו שפתח ויבוא משה ויקרא לזקני העם וישם לפניהם את כל הדברים האלה אשר צוהו ה', מלת וישם אינו מדוקדק, הול"ל "וידבר" להם, גם תבת "כל" מיותר "ויענו כל העם יחדיו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה" הלא לא דבר כ"א אל הזקנים ולא אל העם, ומדוע ענו העם?:
באור המקראות הללו, נבארם היטב עפ"י משל לכת אנשים שחטאו חטאה גדולה נגד נמוסי המדינה, ויענשו לעבוד עבודת פרך, וזה יבין כל איש, אשר להוציא לחרות אנשים כאלו, ולבטל פסק דינם, כמעט מן הנמנע הוא, לפי גודל חטאם, והנה נמצא איש אחד נדיב לב, אשר צרותיהם וצרות משפחתם נגעו עד עמקי לבבו, ויומם לא נח ולילה לא שקט וגם לא חס על כספו ומאודו, וזהובים עפו כזבובים מידו על ענין זה, עד שע"י רוב טרחה, הצליח ה' חפצו בידו, לבוא ולהתיצב לפני השרים הגדולים היושבים ראשונה במלכות, ופעל אצלם לבטל פסק דינם ולהוציאם לחירות עולם, האסירים הללו, כאשר יצאו לחירות ע"י מושיעם זה, אשר לא מכיר ומידע הוא להם, לא גואלם ולא קרובם, המה בעצמם, וגם כל מי ששמע גודל חסד הנדיב, השתאו והתפלאו מאוד עליו לאמר הנמצא כזה איש קדוש נדיב לב, אשר לא יחוס על גודל טרחת גופו וגם על רוב ממונו, בכדי להטיב לאחרים, ובוודאי שאיש הלזה היה לשיחה בפי כל, והוחזק בכל העולם לאיש אלקים נדיב לב מאין כמוהו, ובאשר מדרך האדם הטוב, שתהא טובתו בשלימות, והאסירים הללו אף שיצאו לחרות, מ"מ ע"י ישיבתם זמן רב בבית הסוהר נתדלדלו מנכסיהם, וכל העסקים שהיה להם מקודם נאבד מהם, וכעת אין להם במה להחיות נפשם, והנה אצל הנדיב הזה היה פאבריק גדול אשר בנה זה לא כבר, שהיה שם מקום רחב לכמה פועלים למצוא מחיתם בעבודתם שמה, והוא כבר קרא לכמה פועלים לעבוד שם, ולא אחד רצה לקבל עליו העבודה, מפני ששהשקפה הראשונה יתראה כאילו המלאכה כבדה מאוד, ומסכנת את עובדיה, אכן באשר הנדיב הזה ידע האמת, כי באמת מלאכה נקיה וקלה היא שיכולה לתת מחיה גדולה לאדם העובדה בחריצות כפים, ולכן היה רצונו כעת, שהאסירים אלו יקבלו על עצמם המלאכה הזאת, לא למענו, כי לא איכפת לו אף אם הפאבריק יהיה בטל, רק בכדי שהאסירים ימצאו מחיתם בריוח, אכן הנדיב חשב עצות בנפשו, באיזה אופן יתנהג עמהם, אם יקרא להם לעבוד העבודה, ולא יזכיר להם כלל הטובה שעשה עמהם, אז וודאי שגם המה לא יתרצו לזה אחרי שכבר כמה וכמה פועלים לא רצו לקבל העבודה הזאת, באשר לפי דעתם אין זה בכח אדם לעשות, ובאם יזכיר לפניהם כל הטובות שעשה עמהם, שהוציאם מעבדות לחירות, ושמחמת זה קנויים המה לו לעבודה, אף שקשה היא מאוד בעיניהם, א"כ מה יאמרו כעת הבריות והלא מעתה יטילו דופי ושמצה בכל צדקותיו אשר עשה עמהם, ומרעי לי' לחזקה שהחזיקוהו עד עתה לאיש צדיק ונדיב ועתה יאמרו, הלא הוכיח סופו על תחלתו, כי כל הטובות שעשה עמהם עד עתה, הכל טובת עצמו דרש בזה, שרצה להטיל עליהם המלאכה הזאת, אשר שום אדם לא רצה לקבלה, ולכן השכיל לעשות באופן הזה, אשר לאנשים הפשוטים חסרי מדע, אשר ימצאון בתוכם, ואנשים כאלו אם אך ימצאו לדעתם פנייה קלה באדם המטיב אותם, יחשדוהו כי כל עמלי לא היה רק בשביל הפנייה, אף שהפסד העמל וההון שפזר לטובתם היה הרבה יותר מן השכר שיקבל בפנייתו, לאנשים כאלו, לא יצווה אותם בדרך צווי ואזהרה שמחויבים לעשות המלאכה, רק יניח הברירה בידם, אם ירצו יקבלו, ואם לאו, יחדלו, ובכ"ז יזכיר להם גם הטובה שעשה עמהם שעי"ז יוכל להסית אותם שאין סכנה במלאכה ורק טובתם דורש הוא בזה, וכה יאמר אליהם, הלא אתם ראיתם את כל העמל שעמלתי עבורכם, אף בעת שלא קבלתי מכם שום הנאה, וא"כ אם עוד תעשו מלאכה שלי, שעי"ז אקבל הנאה מכם, וודאי שאין קץ יהיה לשכרכם, ועי"ז יהא ביכולתו להסית אותם ולפתותם, כי רק טובתם ידרוש בזה והם לא יוכלו לחשדו שרק טובת עצמו הוא דורש בזה, באשר יניח הברירה בידם, וגם כעת אם ירצו יחדלו, ורק מוכרח הוא להזכיר הטובות, כי בלעדי זה ייראו גם הם מלקבל המלאכה, ועי"ז שיזכיר להם את טוב לבבו להם, יוכל לתת בלבם בינה להבין שגם כעת רק טובתם הוא דורש, ואמנם בנוסח כזה לא היה צריך לאמר כ"א לפני ההמונים והפשוטים שבתוכם, אבל לפני אנשים הנבונים והפקחים שבהם, אשר השכל והחשבון נר לרגלם, והמה לא יוכלו לחשדו כי כל ההון העצום והטרחות הרבות שטרח עבורם בכדי להוציאם לחרות, לא היה רק בשביל פנייתו הקטנה, שיעשו עמו מלאכה בפאבריק, באשר שהריוח מפאבריק אין שוה כנגד ההפסד, ולכן אף אם לא ידעון כי המלאכה אשר ירצה ליתן כעת לפניהם, הוא ג"כ לטובתם, ורק יחשבון אשר לטובת עצמו דורש מהם לעשות מלאכתו, בכ"ז לא יתנו דופי בטובותיו שעשה עמהם מקודם, לפני אנשים כאלו יוכל לצוות בדרך אזהרה וצווי ורק להראות להם, כי באיזה חכ יזהירם, לזה יזכיר למו הפעולות שעשה עמהם, ושמחמת זה קנויים המה לו ומאוייבים לקיים צוויו, נמצא דצורך זכירת החסדים הקודמים שהיו לפני שני סוגי האנשים אינם דומין זה לזה בכוונתו, דלפני ההמוניים, אשר להם הוכרח לתת הברירה בידם וא"כ זכירת החסדים, היה סגולה לפתותם עי"ז שיאמינו לו כי טובתם הוא דורש בזה, ולפני המבינים, היה הזכירה מועלת להראותם שעי"ז מחויבים לשמוע בקול אזהרתו:
וענין כזה ממש היה אצלנו בעת קבלת התורה, כי אנחנו בני ישראל, היינו משועבדים במצרים תחת יד מלך ואומה קשה, דמינו שפכו כמים, מררו את חיינו בעבודה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודת פרך המפרכות את הגוף, עד אשר עלתה שועתנו אל האלקים מן העבודה, ושלח לנו מושיענו, כמה פעולות פעל, וכמה מופתים הראה, עד אשר בידו החזקה הוציאנו לחרות מידי העריצים, ובאשר ראו כל העם את מופתיו הנוראים וחסדיו הגדולים שעשה במצרים ובים סוף, עי"ז נתחזקה האמונה בקרב ישראל להאמין שאין כד' אלקינו, וכמ"ש "וייראו העם את ה' ויאמינו בד', אמנם אח"כ כאשר הגיע זמן הנבחר לקבלת תוה"ק, וחזר הקב"ה על כל אומה ולשון ולא קבלוה, בטענתם, שאין בכחם לקיימה, ולא נשאר לפניו ית' כ"א לתתה לנו, והנה בקרב בני ישראל היו נמצאים שני סוגי אנשים, א') ההמוניים ואנשים ששכלם פשוט, ולא יכלו להשיג בשכלם הקצר, אשר לפניו ית' אין שום נ"מ אם יקבלו את התורה אם לאו, וכי מה איכפת ליה אם שוחט מן הצואר או מן העורף, ועיקר רצונו הוא בכדי להיטיב אותנו ע"י עשיית מצות התורה, רעיון כזה לא יכלו להשיג, ורק חשבו שכל רצונו הוא רק לטובת עצמו, וא"כ אם יצווה להם בדרך חיוב ואזהרה, אשר עי"ז שהוציאם ממצרים קנה אותם לעבדים, ומחויבים לשמוע לכל אשר יצוום, באופן זה, יוכלו חלילה להטיל דופי בכל האמונה שהאמינו בו עד עתה, כי יאמרו שהוכיח סופו על תחלתו, שכל הטורח שהטריח להוציאם ממצרים, לא היה כ"א בשביל טובת עצמו, שיקבלו את התורה, מה שאין שום אומה רוצה לקבלה, ובאם יתן להם בדרך רשות, ולתת הבחירה בידם, ומן הטובות שעשה עמהם מכבר לא יזכיר להם כלל, א"כ וודאי הדבר שגם הם לא יתרצו לקבלה, באשר כבר שמעו מפורש יצא מפי כמה אומות שאין זה בכחם לקיימה, ולכן עשה עמהם באופן זה, נתן הבחירה בידם, ובכן לא יוכלו עוד לחשוד אשר כל הטורח היה רק בשביל זה, באשר גם כעת אין אונס אותם, ואם לא ירצו לא יקבלו, ורק בכדי לפעול אצלם שיתרצו מרצונם לקבלה, הזכיר להם כל החסדים הגדולים שעשה עמהם מקודם, אף עוד שלא קבל מהם שום טובה, ומכ"ש עתה שישמעו בקולו לעשות מה שיצום, וודאי שאין קץ וערך לשכרם הגדול ורב טוב צפון בה. סוג ב') הם הזקנים שבעם, בעלי דעה שהבינו מעצמם, אשר זה לא יוכל היות שרק טובת עצמו דורש הקב"ה בזה, וודאי שכל המצות לא נתנו אלא לצרף אותנו, ובכדי שעל ידם ימצא מקום איך להיטיב אותנו בזה ובבא, ואפילו אם היה עולה גם על דעתם שגם טובת עצמו יש בזה, בכ"ז ג"כ לא היו מטילים דופי ושמצה בפעולות הקודמים, ולומר שכל עיקר כוונת יציאת מצרים לא היה רק לטובתו, וכדרך החכמים השוקלים בפלס ומאזנים כל דבר, ואף אם ימצאו איזה פנייה קלה בטובת מטיבם, ג"כ לא יטילו דופי במעשיו הגדולים, ולאנשים כאלו היה יכול לצוות גם בדרך חיוב ואזהרה, ושמחמת הטובות שעשה עמהם מקודם, משועבדים המה לו עי"ז לקבל גזרותיו, ונמצא ג"כ דכוונת זכירת יציאת מצרים ושארי החסדים הקודמים, חלוק היה לשני סוגים, לפני סוג הא'), היה הכוונה שזכירת החסדים יועיל להסיתם שיתרצו לקבל, ולפני סוג הב'), כוונת הזכירה היה רק שידעון שמחמת זה קנוים המה לו לעבדים ומחויבים לקבל גזרותיו:
ומעתה בא וראה איך הדברים האלה מבוארים בכתובים אשר לפנינו, אמר "כה תאמר" באמירה רכה "לבית יעקב" שהמה ההמונים והנשים כפרש"י על מקומו, להם תדבר רכות, "ותגד לבני ישראל" להזקנים המכונים בשם ישראל, תגד בדברים קשים כגידים, וחוזר ומפרש, מה המה אלו הדברים אשר אנכי מצוה אותך, כי לאלו תאמר כך, ולאלו כך, "אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי", ההקדמה הנזכר בה חובת יציאת מצרים, תאמר לשני הסוגים גם יחד, רק שלפני כל סוג וסוג תפרשו כפי הכוונה המיוחד לו, לזה רכות, ולזה קשות, כי לפני ההמוניים, אשר אמרתי לך להגיד להם באמירה רכה, תאמר להם אחר ההקדמה מיציאת מצרים בנוסח כזה, "ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי" פי' לא תאמר לפניהם בלשון חיוב ואזהרה, רק בלשון "אם תשמעו" שתתן הבחירה בידם, ורק תסיתם ותפתה אותם בזה, כי אם ישמעון בקולי, אז "והייתם לי סגולה מכל העמים כי באשר עוד טרם קבלתי מהם שום טובה והנאה, עשיתי להם טובות כאלו, א"כ כ"ש אם ישמעון בקולי, שאז וודאי יהיו לי סגולה מכל העמים, וארומם קרנם לטוב יותר מכל האדם אשר ע"פ האדמה, ומסיים "כי לי כל הארץ", דהנה המושל שימשול רק על מדינה אחת, אם הוא יתפאר לאמר לכת אחת מאנשי מדינתו, שבעבור אהבתו להם ייטיב אותם יותר מכל האנשים אשר ימצאון בעולם, וודאי אשר לצחוק יחשב זאת, כי הלא הוא לא ימשול רק על מדינה אחת, ובמדינה אחרת דבריו אינם נשמעים כלל, וא"כ איך יוכל להבטיחם שייטיב להם מכל האנשים שבעולם, דאולי המושל ממדינה אחרת ייטיב לבני מדינתו יותר ממנו, ולא יוכל להבטיחם יותר, כ"א שייטיב להם יותר מלכל אנשי מדינתו, אבל ממ"ה הקב"ה, שהוא מלך על כל הארץ, בכחו להבטיח להטיב למי שירצה יותר מלכל העמים הנמצאים בעולם, וז"ש הטעם מה שאנכי מבטיח אתכם שתהיו לי סגולה מכל העמים, באשר "כי לי כל הארץ" וא"כ אוכל להבטיחכם ע"ז, ומי ימחה בידי, ובנוסח כזה שהוא דרך בחירי ופתוי והסתה, לא היה צריך לאמר כ"א לבית יעקב, שהמה הנשים וההמוניים אבל "ואתם" כלו' הזקנים והחשובים אשר בכם אשר עמהם היה מדבר, משו"ה אמר עליהם בלשון נוכח, "תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" בע"כ מוכרחים אתם להיות לי ממלכת כהנים, שהוא ממלכת שמשים המשמשים לעבודת המקום, וכמ"ש בבאור הרמב"ן, ממלכת כהנים, שמשים, וכמאמר הנביא (ישעיה ס"א) ואתם כהני ה' תקראו משרתי אלקינו, ועליכם אני מצוה זה בחיוב ואזהרה שתהיו לי שמשים ומשרתים לעבודתו, ותקבלו על עצמכם עבודת התורה ומצוותיה, "אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל", פי' בנוסח הזה שאינו מדבר בלשון "אם" רק בצווי ואזהרה גמורה תדבר רק לבני ישראל, הזקנים והנבונים, שהמה גם באופן הזה לא ישימו שמצה באמונתו חלילה, והנה בכ"מ שהיה צריך משה לדבר עם ישראל היה מדבר מקודם עם הזקנים, ואח"כ עם ההמון וכמ"ש רש"י בריש פ' מטות עיי"ש, ולכן גם בכאן נצרך היה לילך תחלה לדבר עם הזקנים, ובאשר יודע היה משה, שהזקנים אשר עמהם ידבר קשות באזהרה, והמה לא ידעו אשר לפני ההמון נצטוה לומר בנוסח אחר, וא"כ כאשר ישמעון הזקנים שעמהם ידבר קשות, בטח ישאלוהו, איך תוכל להגיד לפני ההמון בנוסח הזה, הלא עי"ז ימצאון מקום להטיל דופי באמונתו חלילה, ולזה השכיל משה לספר לפני הזקנים בעת דברו עמהם גם נוסח השני אשר נצטוה לומר בפני ההמון, וזה שספרה תוה"ק, "ויבוא משה ויקרא לזקני העם וישם לפניהם את כל הדברים אשר צוהו ה''' דייק לומר כל הדברים, שגם הנוסח שהוצרך לומר לפני ההמון הגיד ג"כ להזקנים, ובאשר שהנוסח הזה אינו נוגע כלל להזקנים, ולא היה זה בדרך הגדה להם כ"א בדרך ספור, לכן לא נא' וידבר אליהם, כ"א "וישם לפניהם" פי' שספר לפניהם גם נוסח השני, וכמו שאומרים בל"א (ער האט פאר געטראגאן) כי לשון "וידבר אליהם" הוראתו על הדברים שהוא מדבר אליהם בעצמם, אבל מה שיספר לפניהם מה שיגיד לזולתם, ע"ז אינו שייך לומר כ"א "וישם לפניהם" והנה ענין גדול כזה ודאי שתכף היה נשמע בכל המחנה, ולכן שמעו ההמוניים איש מפי איש, כי לפני הזקנים דבר בלשון צווי ואזהרה, ובאשר באמת היה האמונה כ"כ גדולה בעיני ההמון ג"כ שגם המה רצו לקבל התורה בדרך חיוב, ולא היו צריכים לשום הסתה ופתוי, וע"כ ספרה תוה"ק, כי בבוא משה אח"כ לדבר עם העם שהמה הפשוטים בלשון רכה, ויענו "כל העם יחדו" פי' שהעם עם הזקנים אמרו בלשון אחד, לכך נאמר מלת יחדו, "כל אשר דבר ה' נעשה" כלו' אין אנחנו צריכים לשום הסתה, רק אפילו מה שדבר ה' בלשון קשה, ג"כ נעשה, ובזה הראו את גודל אמונתם בד', שאפי' ההמון והנשים שלא הבינו תכלית תוה"ק, וגם שמעו מכמה אומות, שאין בכחם לקיימה, בכ"ז נתרצו גם הם לקבל גזרותיו ית' ולא הטילו שום חשד באמונתו ובטובותיו הגדולים שעשה עמהם, ולומר שרק לטובתו עושה זאת:
והנה אף שע"י התשובה הזאת, הראו כל העם לדעת את גודל אמונתם בד', שיאמינו גם בכל גזרותיו שהכל לטובתנו, מ"מ עדיין היה תלוי טפה של מרה בתשובותם, כי המה דקדקו לומר, כל אשר דבר "ה'" נעשה, לומר אשר דוקא מה שיאמר להם ה' בעצמו, יקבלו עליהם לעשות, אכן אם יאמר להם ילוד אשה כמותם, לא יאמינו לו, אף שיאמר להם ג"כ בשם ד', כי המה רוצים לשמוע דווקא מפיו ית' בעצמו, וכן מפורש להדיא (במדרש שה"ש) ע"פ ישקני, ר"י פתר קרייא לישראל בשעה שעלו להר סיני, משל למלך שבקש לישא אשה בת טובים שלח שליח אצלה אמרה רצוני לשמוע מפיו כו' כך ישראל היא בת טובים, משה השליח, המלך זה הקב"ה כו' בשעה שאמר הקב"ה הנה אנכי בא אליך גו' אמר משה כך תבעו, ואמנם ע"י תשובה הזאת סתרו כל היסוד, כי כ"ז שלא קבלו עליהם האמונה, להאמין בבשר ודם ג"כ, אם יאמר להם כדברים האלה צוה ה', לא יכלו בשום אופן לקבל התורה, כי מה יעשה האדם אם יפול לו איזה ספק ושאלה בדין, לא יאמין להמורה שיאמר לו, שכך כתוב בתורה, אסור או מותר, באשר זה לא קבל על עצמו, להאמין לילוד אשה, ורק כל ספק וסכסוך שיפול בין דם לדם ובין דין לדין, יבאר ה' בעצמו, היתכן זאת? וזהו אפילו בדור ההוא גופא שעמדו על הר סיני, לא ימלט שלא יפול להם אח"כ ספיקות בהלכה למעשה, ומה גם דורות הבאים אחריו, שהמה בעצמם לא שמעו כלל מפי ה', יוכלו להפטר לגמרי משמרת התורה, כי יאמרו הא אבותיהם בעצמם ג"כ לא נתקשרו להאמין כ"א מה שישמעו מפי ה' בעצמו, ולהאמין לאדם שכך אמר ה' ע"ז לא היה הקשר, והיתכן שבכל דור ודור ידבר ה' בעצמו ל וא"כ על אופן זה וודאי שלא יכלו בשום אופן לקבל התורה, כי לא יתרצו אח"כ לשמוע בקול מורים ומוכיחים, אשר יורום דרך ה', ובע"כ מוכרחים היו ג"כ לקשר עצמם להאמין לאדם, אם יאמר להם שכך כתוב בתוה"ק, וזהו רצון ה', ולכן כאשר השיב משה את דברי העם, שדקדקו לומר, כל אשר דבר, "ה'", לא הספיקה עוד התשובה הזאת, והצורך היה להכריחם עוד עד שיקבלו ג"כ האמונה במשה, ובכל הנביאים והסנהדרין והדיינין שיהיו בכל דור ודור:
ובאשר הטעם שרצו דווקא לשמוע מפיו בעצמו היה מחמת שני דברים, א) שלא רצו להאמין לבו"ד, ילוד אשה כמותם, שמה שידבר, הכל הוא בשם ד', כי חשבו זה לדבר הנמנע, שד' ידבר עם בו"ד, טעם ב) כי רצונם היה ג"כ לראות את מלכם, ולשמוע מפיו בעצמו, וכדברי המדרש דלעיל, ולכן בכדי להוציא מלבם טעם הראשון, והוא חסרון האמונה בבו"ד, הוצרך הקב"ה לדבר דברות הראשונות בעצמו, והשכינה היתה מדברת מתוך גרונו של משה, ועי"ז ששמעו כל העם, כי פי ה' הוא המדבר מתוך גרונו של משה, הוציא מלבם חסרון האמונה במשה, לחשדו אשר מלבו עושה זאת, וכן עי"ז נתחזקה האמונה במשה וכן בכל הנביאים שיבאו אחריו, שידברו רק מה שד' ישים בפיהם, או מה שכתוב בתוה"ק, וכן מפורש בכתוב, ויאמר ה' אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן "בעבור ישמע העם בדברי עמך" פי' שבפעם הזאת אתראה בעצמי, ויראו בעיניהם פעם אחת, שמה שאתה מדבר לא מלבך הוא, רק מה שאנכי אשים בפיך, ועי"ז "וגם בך יאמינו לעולם", ולבד אשר בך יאמינו עוד לעולם, באשר ראו זה בעצמם, כי פי המדבר אליך, אלא אפילו בנביאים שבכל הדורות הבאים יאמינו ג"כ, וזה נרמז במלת "וגם" וכמו שפירש"י בשם המדרש, ובכדי לסתור טעם השני, והוא להוציא מלבם החשק והרצון לראות את מלכם, לכן בא הקב"ה בפעם הזאת, בעב וענן בקולות וברקים, ואיים עליהם כל כך עד שפרחה נשמתן וכשארז"ל (שבת פרק ר"ע) אריב"ל כל דבור ודבור שיצא מפי הקב"ה יצאה נשמתן של ישראל, וכיון שראו שדבר מסוכן הוא, לפני האדם שאינו ראוי לזה, לדבר עם ה', לא ירצו עוד שה' ידבר עמהם בעצמו, וכן היה באמת אח"כ, כאשר שמעו את הקולות והברקים, אמרו למשה, דבר אתה עמנו ונשמעה, פי' מה שאתה בעצמך תדבר אלינו, ג"כ "ונשמעה" (בל"א וויר ווערדען בעפאלגען) ואל ידבר עמנו אלקים פן נמות. ובתשובה הזאת שאמרו דבר אתה עמנו "ונשמעה", פי' שיאמינו ג"כ למשה, נגמר ענין קבלת התורה, דכ"ז שלא קבלו עליהם האמונה הזאת, לא היו יכולים בשום אופן לקבל התורה, וכמ"ש לעיל, שבכל דור ודור אם יזדמן לאחד איזה שאלה או ספק, לא ישמע להמורה שיאמר לו שכך כתוב בתורה, אבל עתה שקבלו עליהם גם האמונה הזאת, א"כ אף שכל העם לא ילמדו עד שיגיעו להוראה, מ"מ יאמינו במה שהרב אומר להם אסור או מותר, פטור או חייב, ולפ"ז פירוש התשובה, "ונשמעה" לא כפי הפשוט בפי כל, שישמעו לדעת מה שיצום, רק הכונה שישמעו גם למשה, ופירוש "ונשמעה" (מיר ווערדען בעפאלגען), וא"כ גם בתשובה הזאת הראו נסיון גדול, לקבל על עצמם ועל זרעם הבאים אחריהם להאמין גם לבו"ד, ומתחלה לא אמרו אלא מה שידבר ה' נעשה, ובמלת "נשמע" נתרצו ג"כ לציית למשה ולכל הנביאים שבכל דור ודור, ומשום זה זכו לכתר גם בעד נשמע, דזהו קבלה חדשה יתירה על הקודמת:
ובזה יסורו הדקדוקים, שראיתי מדקדקים, דבתחלה אמרו, כל אשר דבר ה' "נעשה", ולא הזכירו נשמע, ואח"כ אמרו, דבר אתה עמנו "ונשמעה", ולא הזכירו "נעשה", ובפ' משפטים נזכרו תרווייהו ביחד, ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, ואמרו תבת "נעשה" מקודם, ובפ' ואתחנן, קרב אתה ושמע גו' ואת תדבר אלינו גו' "ושמענו ועשינו" הזכיר ג"כ תרווייהו, אבל השמיעה הקדימו לעשי', ולדברינו דקבלת נעשה, וקבלת נשמע, המה שני עניינים נפרדים, דקבלת נעשה, הוא על עיקר הדבר, שנתרצו לקבל התורה ולשמור חקיה ולקיים מצוותיה, וקבלת נשמע, הוא שיאמינו גם למשה ויצייתו גם לו ולכל הנביאים אחריו, יבואר זה דמתחלת הענין באשר אמרו בתשובתם, כל אשר דבר "ה'", ולא קבלו עליהם עוד האמונה במשה, לכן לא אמרו כ"א "נעשה" בלבד, דקבלת נשמע עדיין לא קבלו, ואח"כ בפסוק דבר אתה עמנו ונשמעה, הוא הקבלה לשמוע גם למשה, לא אמרו כ"א נשמעה בלבד, משום דקבלת נעשה כבר קבלו עליהם, ואמנם מעתה כבר יש בידם שתי הקבלות, לכן בפ' משפטים כאשר לקח משה לקרות את ספר הברית באזניהם, ולהודיע להם משפטי התורה, השיבו שתי התשובות ביחד, דהא כבר קבלו עליהם שתי הקבלות, וזכרו נעשה מקודם, באשר זהו היתה קבלה הראשונה, אבל בפ' ואתחנן, דשם הוא עיקר הענין, אשר משה יוכיח אותם על שלא רצו לשמוע בקולו, והלא אתם בעצמכם בקשתם זאת שאנכי אדבר עמכם ולא ה', וא"כ מדוע לא תשמעו וכמ"ש שם כל הענין, קרב אתה ושמע גו', ואת תדבר אלינו את כל אשר יאמר ה' אלקינו, ובאשר עיקר הענין לא מיירי רק מענין זה, לכך הקדים, ושמענו לועשינו, כיון שע"ז היה עיקר ההוכחה, ומיני' קא סליק, כמ"ש ואת תדבר אלינו, ולהכי הקדים השמיעה לעשיה:
ועתה נבוא לבאור המאמר שהתחלנו, דהנה אף שזכו לעטרה בעד נעשה ובעד נשמע, מ"מ מתחלה באשר לא אמרו רק "נעשה" בלבד, וקבלת "נשמע" עוד לא קבלו עליהם, לא זכו עדיין לשום עטרה, אפילו בעד "נעשה" שכבר קבלו, כי מה תועיל הקבלה הזאת לבדה כ"ז שלא קבלו עליהם להאמין גם במנהיג בו"ד, דבאופן זה לא יוכל להיות קבלת התורה וכמ"ש לעיל, ורק אח"כ כאשר קבלו עליהם קבלת "נשמע" ג"כ, אז זכו לכתר בעד שתיהן ביחד, וכיון שבפעם אחת זכו להתעטר בשתי העטרות ביחד, משו"ה אין צורך כ"א למלאך אחד לכ"א מישראל, והמלאך עטרם שתי העטרות ביחד, ומשו"ה לא באו כ"א ששים רבוא, לכאו"א מלאך אחד, אבל בעת שחטאו בעגל והוצרך להסיר מהם העטרות, לא אבדו בפעם אחת שתי העטרות, ורק מקודם אבדו עטרה אחת והוצרך להסירה, והשניה עדן היתה קיימת, ואח"כ חטאו עוד עד שאבדו גם עטרה השנית, וכיון דההסרה היתה בשתי פעמים זה אחר זה, הוכרח להיות שני מלאכים לכ"א, באשר בשתי פעמים פרקו העטרות מהם:
ואיזה עטרה אבדו מקודם, אם עטרת נעשה או עטרת נשמע ז לפי דברינו דלעיל, אפשר לומר עפ"י פשטי הכתובים בחטא העגל, דעטרת נשמע אבדו קודם, דזה לשון הכתובים (פ' תשא) ויאמרו עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו, ולדברינו הבאור כן הוא, דמתחלה לא עלה על דעתם לפרוק עולו ית', ורק קבלה השניה שקבלו עליהם לשמוע גם למנהיג בו"ד, מזה היו רוצים לחזור, ואף שכבר נוכחו לדעת, כי א"א שד' בעצמו ידבר אליהם, מ"מ גם במנהיג בו"ד בחלה נפשם, ובכן מצאו עצה אחרת לעשות באופן כזה, שהנהגה יהיה בכח אלקי, רוחני, וכמו שהיה באורים ותומים שהשיב דבר לשואליו, וזה היה בכח רוחני נסתר, כן רצו ג"כ לקדש את העגל ועליו תהיה השפעה אלקיית, וממנו ישאלו כל ספקותיהם והוא יורם הדרך ילכו בה: ובחרו בתמונת העגל, שיזכיר עוד זכות יוסף הצדיק, וזה הכוונה במ"ש, עשה לנו "אלהים" פירוש מלה הזאת, מנהיג ומנהל, רק שיהיה בכח אלקי, ובכדי להוכיח שטענתם נכונה, אשר מנהיג בו"ד לא יצלח, הוסיפו לאמר, כי זה משה האיש כלומר מצד שהוא רק איש, ועלול הוא לכמה מקרים וסבות ואיננו נצחי, ולכן "לא ידענו מה היה לו", לא נדע כלנו איה הוא, וסבות כאלה יוכלו להזדמן תמיד, ובזה הוכיחו טענתם, שמנהיג בו"ד לא יצלח, ובקשו מנהיג רוחני שאינו עלול למקרים, והוא יהיה תמידי, ולפי"ז לעת עתה לא חזרו אלא מקבלת "נשמע" בלבד, לכך באו מלאה"ש ופרקו מהם העטרות שזכו בעד נשמע, ואמנם העטרות שזכו בעד "נעשה" הניחו להם, דהא מזה לא חזרו, ואמנם התורה העידה מה היה אח"כ, וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו אלה אלהיך אשר הוציאך ממצרים, ובזה כפרו לגמרי ופרקו מאתם גם עולו ית', כי כן דרך השטן, היום אומר עשה כך ומחר עשה כך עד שאומר לך עבוד ע"ז, ואף שמתחלה לא חזרו כ"א מקבלת נשמע בלבד, אבל אח"כ החזיקו העגל לאלוה, לא למנהיג בלבד, כמ"ש וישתחוו לו גו', וא"כ חזרו בזה גם מקבלת "נעשה" ג"כ, ולכן באו גם כעת ששים רבוא מלאה"ש לפרוק הכתרים שזכו בעד נעשה, ובאשר היה זה בשתי פעמים זה אחר זה, ממילא הי' בזה מאה ועשרים רבוא מלאה"ש, לכל פעם, ס' רבוא, אבל הקשירה שזה היה בפעם אחת, לא הוצרכו כ"א לששים רבוא, משום דמלאך אחד היה קושר שתי הכתרים ביחד:
ואמנם במדרש כתיב, אשר מקבלת נעשה חזרו מקודם ואח"כ מקבלת נשמע, ואנחנו בארנו לפי פשט הכתוב, וסוף סוף גם לדברי המדרש, לא חטאו בפ"א שתי החטאים, וא"כ וודאי שפריקת הכתרים היה ג"כ בשתי פעמים, ולהכי נצרכו ק"ך רבוא מלאה"ש כדברינו, וזמשרש"ל בבאור המאמר ב"ה: