אור ברסלב
מצח אהרן חלק א מצח אהרן - דרוש ד

מצח אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין

מצח אהרן - דרוש ד

מצח אהרן - דרוש ג

לשבועות:

אמר ריב"ל כשעה שעלה משה למרום כו' אמרו מה"ש לפני הקב"ה חמדה גנוזה שגנוזה לך תתקע"ד דורות כו' אתה מבקש ליתנה לבו"ד, מה אנוש כי תזכרנו כו' א"ל הקב"ה למשה החזר להן תשובה אמר לפניו רבש"ע מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם אמר ליה אחוז בכסא כבודי והחזר להן תשובה שנאמר מאחז פני כסא כו' (שבת פ"ה ע"ב). כל העובר על מאמר הזה ישתומם להבין החידה הסתומה והטמונה במאמר הזה, הוכוח הגדול והתשובות שהיה בזה למשה עם הקב"ה ועם מלה"ש, ומלבד זה אינו מדוקדק כלל לשון "החזר" להן תשובה, דלשון זה נופל רק על דבר שכבר אמרו וצריך לחזור עליו פעם שנית, והכי הו"ל "השב" להן תשובה. גם מלת "תשובה" מיותרת דאם היה אומר, השב להן. ג"כ סגי:

ובכדי לבוא אל באור המאמר הנשגב הזה, אשר תוכו רצוף כל המטמונים, השייכים לקבלת התורה, נקדים מ"ש רז"ל (שבת פ"ח) אמר ר' אלעזר, בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה להן, מי גלה לבני רז זה שמלה"ש משתמשין בו, שנא' ברכו ד' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו ע"כ, וכן מצינו עוד לרז"ל שהפליגו לספר היקר והגדולה, שנעשה לישראל עבור שהקדימו נעשה לנשמע, וגם זה צריך טעם להבין איזה נפקותא ויתרון הכשר יש בדבר, במה שהקדימו עשיה לשמיעה, וכי מאי הוה איכפת לן אם היו אומרים מקודם, נשמע, כיון דבסוף היו גם עושים ומקבלים מה ששמעו. אכן באמת עיקר גדול הראו בזה ישראל, במה שהקדימו "עשיה לשמיעה", שמזה יוצא כמה ענפים ופרטים לאופן קיום המצות, וגם למעלת ישראל, וכמו שנבאר:

דהנה אצל האנשים העושים מלאכת אחרים ישנם שני סוגים, א) נקרא בשם "פועל" והשני בשם "עבד", ולכל אחד יש מעלה וחסרון על זולתו, "פועל" הוא, שאינו משכיר את גופו לבעה"ב, רק שישכיר עצמו לעשות מלאכה אצלו, ומשו"ה הדין הוא אצלו, דבעה"ב אינו יכול לתת לו מלאכה כבדה יותר מדאי, אם שכרו בסתם, וכן אינו יכול לומר לו, להשכים ולהעריב, רק הכל כמנהג המדינה, כמ"ש במס' (ב"מ ריש פ' הפועלים), וזה רק מטעם שהגוף לא השכיר לבעה"ב, זו היא המעלה שיש אצל הפועל, שאין הבעה"ב יכול לרדות בו בפרך, אם לא כשהתנה עמו מתחילה לעשות מלאכות כבדות, ולעומת זה יש חסרון אצלו, שאין הבעה"ב מצווה עליו לא לזונו ולא לרפאותו, "ועבד" הוא, מי שישכיר וישעבד גם גופו לאדונו וכיון שגופו נקנה לו, יש חסרון שהאדון יכול להשתמש אתו באיזה עבודות שירצה, אפי' בעבודות היותר קשות, וגם באיזה זמן שירצה, ואפי' בחצות הלילה, עת שכל העולם ינוחו על משכבותם, אם רבו יצוונו לקום לעבודה, מחויב לקום, ולעומת זה יש לו ג"כ מעלה, שהרב מחויב לזונו ולרפאותו ולפרנסו, והנה משום דהיכא דבעה"ב שכר בסתם לפועל, אינו יכול להשתמש עמו יותר ממנהג המדינה, לכן אם אחד רוצה לשכור לו פועל, שיעשה עמו עבודה קשה ביותר, או בזמן שירצה, צריך להתנות מתחלה עס הפועל בפירוש שעל תנאי כך וכך ישכיר אותו, לעבוד עמו כמו שירצה, ובאופן זה צריך להיות, השמיעה קודם לעשייה, כי מקודם צריך הפועל לשמוע את התנאי שמתנה עמו בעה"ב, ואח"כ יאמר "אעשה" כפי התנאי, דאם שכרו בסתם ולא היה "שמיעה" מקודם, לא יוכל הבעה"ב לשנות ממנהג המדינה, וכ"ז בפועל, משא"כ בעבד, אצלו אין צריך להיות "שמיעה" מקודם להודיעו איזה עבודות יעבוד עמו, כי אף אם לא התנה כלל, ג"כ יכול האדון לעבוד עמו כמו שירצה, כיון שגופו קנוי להאדון, א"כ שמיעה זו למה, וזה העיקר, הראו ישראל ג"כ בעת קבלת התורה, אילו היו אומרים "נשמע ונעשה" כלומר שהיו מבקשים להגיד להם, תורה זו מה כתיב בה, ורוצים לשמוע בתחלה, אם יהיה ביכולתם לקבל, ואז יעשו, היו מראים בעצמם, שהגוף אינם משעבדים לעבודת המקום, ואז ממילא היה ג"כ חסרון, שהקדושה אשר קדשנו ית' במ"ת, לא היה ג"כ קדושת הגוף שדבר זה נוגע לכמה עקרים נשגבים כמו שנכתוב הלאה, לכן השכילו לאמר, כל אשר דבר ה' "נעשה ונשמע", כלומר אנחנו משעבדים גופינו למקום ב"ה, והוא יכול לצוות עלינו מה שירצה, הן עבודות קלות, או חמורות, ומכיון שאנחנו שעבדנו גופינו לעבודתו, א"כ ודאי שאין צורך לשמיעה מה הן הדברים אשר ירצה לצוות אותנו, אחרי שמחויבים אנחנו לעשות כל מה שיגזור, ומחמת המעלה הזאת, זכינו להיות עבדים למקום, ומה שקדשנו ע"י קדושת התורה, הוא קדושת הגוף ממש, זאת היא המעלה הגדולה והיקרה שזכינו לזה עבור הקדמתנו נעשה לנשמע:

ונמשך מזה איפוא, אשר חיוב עבודתינו לעבודת המקום, הוא כמו השתעבדות העבד לאדונו, שאין קצבה להמלאכות שמחויב לעשות, הן קלה, הן חמורה, וכן אין זמן מוגבל לפניו, כן אנחנו זרע קודש. אין לנו רשות לומר, מצוה זאת קשה היא, ואין ביכלתנו לעשותה וכן בזמן ובעת הזאת לא נוכל לעשותה, רק הן ביום הן בלילה, בכל עת ובכל שעה, מחויבים אנו לעמוד הכן לעבודת הבוי"ת, ולהקדיש כל גופנו ומאודנו בכדי למלא רצון ה', ואף למסור נפשותינו עבור קיום התורה והמצות, ומחמת זה נטע ה' בתוכנו את גודל קשיות העורף, שנוכל לעמוד בנסיונות גדולות, להפקיר גופינו עבור קיום תוה"ק, וכמה אלפים ורבבות נהרגו על, קדושת שמו ית', ובמקום שיש שמץ חשש העברת דת חלילה, כל הרוחות לא יזיזו אותנו, מה שאין כח זה גדול בשאר אומות, מחמת שאנחנו שהקדמנו נעשה לנשמע, ומסרנו גופנו למקום אנו מצווים ע"ז, ולכן נתן לנו ה' הכח הזה והטביע אותנו בטבע של קשיות ערף, בכדי שנוכל לעמוד בנסיונות, וכמאמרם הבא לטהר מסייעין אותו, וכל מי שאינו מצווה חסר לו הכח הזה:

ובזה נבאר כוונת המאמר שם, אמר ר"ל למה נמשלו ישראל לתפוח שנא' כתפוח בעצי היער גו', לומר לך מה תפוח זה פריו קודם לעליו אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע, ע"כ, והמאמר סתום וחתום, ולדברנו יבואר, דעל זה דאמר, תפוח פריו קודם לעליו, הקשו שם התוס', דהא חזינן דתפוח גדל כשאר אילנות, ופירשו דתפוח היינו אתרוג, וריח אפך כתפוחים, מתרגמינן כריחא דאתרוגא ואתרוג פריו קודם לעליו, שדר באילן משנה לשנה, ואחר שנה נופלין עלין של אשתקד ובאין עלין אחרים, הוי פריו קודם לעלין שבאין בשנה אחרת ע"כ, והנה הטעם שגזרה חכמתו ית' בטבע כל האילנות, להצמיח העלין קודם לפרי, הוא מחמת שהפרי בילדותו בתחילת הצמיחה, מחמת חלישותו ורכותו בעת ההיא, א"א להפרי להתקיים מקור וחום, ממטר וברד בלתי הגנת העלים, ועיקר העלים לא נבראו אלא להיות שומר לפרי כ"ז שלא נגמר, ואלמלא העלים לא יכול הפרי להתקיים אפילו זמן מועט כמאמרם (חולין צ"ב) אלמלא עליא לא מתקיימין איתכליא, לכך הטביע השי"ת בכל האילנות שהעלים יהיו קודמין לפרי, באשר בלעדם אין שום תועלת בצמיחת הפרי, אחרי שאין לו שום שמירה להגן עליו ורק כאשר יגדלו העלים, אז יצמח הפרי כי כבר יש לו שמירה מעולה, והנה חז"ל אמרו (חולין ס'.) אשר כל הנבראים לדעתן נבראו, ולפי"ז כאשר שאל הקב"ה את התפוח, אם בדעתו להבראות בטבע הזאת, היינו שהוא יקדים לעלין, היה יכול לטעון טענה גדולה לפני המקום ב"ה, כי כפי הטבע שהטביע בו. שהפרי, יהיה קודם לעלין, וכאשר יגיעו יהי החורף יפלו העלים השומרים אותו, והוא ישאר בלא שמירה, א"כ מהו התועלת אשר יצמיח והלא לא יוכל להתקיים נגד כל הרוחות הגדולות והחזקות אשר יסערוהו בימי החורף, וגם ודאי שלא יהיה מקטני אמנה בטענתו זאת, באשר בכל האילנות, באמת כן הוא שהעלים קודמין לפרי, א"כ מסתמא א"א להפרי להתקיים בלא עליו, אפי' בימי הקיץ, שאז לא יקרה רוח שאינה מצויה, ובכ"ז התפוח לא טען מאומה, רק שם מבטחו בד' אשר מסתמא אם רצונו ית' להטביע בו הטבע הזאת, בטח ישמרנו ויצילנו, אשר יוכל להתקיים, וא"כ התפוח הראה לנו את גודל בטחונו בד', ושאין להרהר אחר רצונו ית', אף בדברים כאלו שהם נגד הטבע, ומחמת גודל הבטחון שהיה לו, לכן שילם לו ד' את גמולו בראשו, והבדילו לטובה כל האילנות, כי כל מיני פרי האילנות, לא ברכם ה' רק באחת מאלה, או בטעם, או במראה, או בריח, וכל מיני בשמים שיש להם ריח טוב, אין להם טעם ומראה, וכל מיני תאנים וענבים שקדים ורמונים, שטעמם טוב, אין להם מראה וריח, אבל לתפוח הזה שהוא האתרוג, ברכו ד' בכל המעלות, אם במראה הוא המהודר מכל הפירות שבעולם, ורק הוא הוא הפרי עץ הדר הנאמר בתורה, ואם בריח, הלא יש לו ריח חזק ונעים מאוד, וכמ"ש וריח אפך כתפוחים, וגם יש לו טעם טוב ומתוק לאחר גמר בשולו, וכמ"ש (שבת דק"ט) ליתי אתרוגא חליתא, פי' מתוק, ולא זכה לכל אלו הסגולות היקרות ביחד, רק מחמת הבטחון שהיה לו בד', שהיה לפניו מקום לטעון, באיזה אופן יוכל להתקיים נגד טבע שאר האילנות, והוא לא הרהר אחר רצון בוראו, לכן ברכו ה', אשר לא לבד שיוכל להתקיים, וכל הרוחות לא יזיקוהו, עוד הנהו המובחר שבכל הפירות וענין כזה ממש היה אצל ישראל בעת קבלת התורה כי באמת איך יוכל אדם לקשור עצמו בחיוב לעשות מה שיצוהו, כי אולי יצוהו דברים כאלה, אשר בשום אופן לא יוכל לקיימם, ובכן היה באמת מקום טענה גדולה לפני ישראל, שלא יוכלו להתחייב בקחתם התורה, כ"ז שלא שמעו את חוקיה ודיניה ופרטיה, כי פן ימצאו בה חוקים כאלו, שאין בכח אנושי, לקיים, וכאשר טענו כן באמת שאר האומות, כשחזר עליהם הקב"ה, שאלו מה כתיב בה, אבל זרע קדש, לא עשו כן, רק הקדימו נעשה לנשמע, ואף שלא היו יודעים עדיין פרטי המצות, מ"מ נתקשרו ונתחייבו לקבלם, ובזה הראו לכל, את חוזק בטחונם בד', אשר מסתמא לא יבוא בטרוניא עם בריותיו, ולא יכביד עליהם דברים כאלו שא"א לקיימם, לכן מחמת זה הבדילם ד' ג"כ בשלש מעלות אלו על זולתם אם בטעם אמר וחכך כיין הטוב, ואם בריח, אמר וריח אפך כתפוחים, ואם במראה, אמר ומראך נאוה. ומה יומתק לנו כעת מאמר הנ"ל, למה נמשלו ישראל לתפוח, לומר לך, שזה הכח והנסיון הגדול, שהראה התפוח בתחלת בריאתו, הראו ג"כ ישראל בעת מ"ת, כי מה תפוח פריו קודם לעליו, וא"כ היה לו מקום טענה, וע"י שלא טען הראה לכל את גודל הבטחון שהיה לו בד', וגם ד' שילם לו כנגדו להראות שאין מחסור כל הבוטחים בו, וברכו בשלש מתנות טובות על כל האילנות, אף ישראל הקדימו נעשה נשמע, ולא שאלו אם יכולים להתקיים בהם, כמו שטענו שאר האומות, אשר גם בלאו דלא תרצח, או לא תנאף לא יוכלו להתקיים, ובזה הראו ג"כ את איתן מבטחם בד', וברכם ה' ג"כ בשלש מעלות אלו כנ"ל, כדמיון התפוח:

וכשנשית לב על טבע התפוח, זה האתרוג, אם יעמוד בגן המיוחד לפניו, וישמר ויעבד ויזמר ויעדר, אז יהיו האתרוגים מובחרים, ומצוינים בשלש מעלות אלו, בטעם מראה וריח, אבל אם יעמוד עץ התפוח בין עצי היער, אז לא יוסיף תת כח הטעם והמראה, כי יתקלקל ע"י שכניו ואילני הסרק אשר אצלו, ולא ישאר כ"א הריח אשר הוא לא ישתנה בשנוי מקום, וגם במעלת הריח, לא כל העתים שווין, כי בעת אשר האתרוג עומד בתמימותו ובשלמותו, אז לא יורגש כ"כ ריחו החזק והנעים, רק כאשר תקלוף מעט את עורו ממנו, אז יורגש הריח החזק ביותר, וכאשר תוסיף עוד למשמשו ולדחקו בידים, יורגש הריח ביתר שאת, וכל מה שאתה דוחקו וממשמשו ביותר, כן יתרבה הריח ביתר עז, כדמיון הזה ממש נדמינו גם אנחנו, כי בהיותנו באה"ק המקום הנעלה אשר בחר ה' לשבתנו, אז היינו נשפעים ממנו בכל המעלות, בטעם, כי מרבוי המצות ומע"ט שעשינו היה לנו טעם גדול, אצל כל אחד מאתנו היה נרגש טעמי התורה והמצות, ואם במראה, כי ישראל היו מצוינים בבגדיהם ולבושיהם, בתאר פניהם, אשר כל עמי הארץ ראו והכירו כי שם ה' נקרא עלינו, ואומר ישראל אשר בך אתפאר, גם בריח כמ"ש וריח אפך כתפוחים, כי ריח היהדות היה נודף מאת כל אחד מישראל, אבל עתה אשר בעוונינו נתרחקנו מארצנו ונתערבנו בין הגוים, סר מראנו, פג טעמנו, עי"ז למדנו מדרכיהם הרעים ומעשיהם, ומצות תוה"ק השלכנו אחר גוונו, ופג טעמי המצות מאתנו, גם מראית פנינו נשתנו כי בעוה"ר לא נכיר כעת עפ"י מראה בין ישראל לבין א"י לא בתאר פנים ולא במלבושי הגוף, וכמה וכמה יש אשר לא נוכל כלל להכירם אם מזרע ישראל המה, וחשך משחור תארנו הטוב, שהיה לנו מני אז ולא נשאר לנו בלתי הריח בלבד, ואם עפ"י טעם ומראה לא נוכל להכירם לישראלים, מ"מ ע"י הריח הטוב, ריח היהדות הנודף מהם, בזה נוכל להכירם כי זרע קדש המה, ואף אם בשעה שהשנים כתקונן שנות שלוה ושלום אז לא יורגש כ"כ ריח יהדותם, אכן בשעה שיתחילו לפשוט עורם מעליהם, ומתחילין לדוחקם בכל מדרך כף רגלם, עבור שם ישראל הנקרא עליהם, או רק אז יורגש ריח יהדותם ביתר שאת ויתר עז, וכמו שהנסיון הראה לנו בעליל, אשר כמה אנשים שהיו רחוקים לגמרי מן התורה והמצות, וטעם התורה פג מקרבם, וגם הכרת פניהם לא ענתה בם עוד שהמה מזרע ישראל, ובכ"ז נתנו עצמם לדראון ולבוז, וממונם הרב לבז ומשיסה, ולא המירו כבוד אלקינו חלילה, וזהו פירוש הפסוק, כתפוח בעצי היער, שאז לא יוכר מעלתו כ"א בריח בלבד, כן דודי בין הבנים, בשעה שאנחנו בין האומות בין הבנים אז לא יוכר הישראלי כ"א בריחו בלבד:

וזה הכח הנעלה, והסגולה היקרה שיש בתוכנו, אשר אפילו אותן אנשים אשר סרו מדרך התורה, יוכלו לעמוד בנסיון גדול ונורא כזה, להפקיר עצמם וממונם בעד כבוד אלקינו, נמשך רק מזה שהקדמנו נעשה לנשמע, שעי"ז שעבדנו עצמנו בשעבוד הגוף לעבודת קדשנו, וממילא מחויבים אנחנו למסור גופנו על התורה ומצות וכמ"ש לעיל, משו"ה נתן לנו ה' הכח הגדול הזה, שנוכל לעמוד בנסיונות חזקות, נגד רוחות רעות הרוצים לסערנו ולעקרנו מאמונתינו הקדושה והיקרה, ומי שאינו מצווה ע"ז יחסר לו הכח הנעלה הזה:

ובדרך הקדמה הזאת יתישב לנו הטעם מה שאז"ל במס' יומא, במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיק גמור יכול לעמוד, וכן מ"ש גדולה תשובה שזדונות נעשין לו כזכיות, אשר כלם מקשים ע"ז, מדוע יהא חוטא נשכר, ויחשב לו עוד הזדונות כזכיות, הא תינח שע"י תשובה נמחק העוון שחטא, כי ה"ד תשובה באותה אשה ובאותו מקום, וע"י שיכבוש יצרו שזה חביב מאוד לפני הקב"ה, עי"ז סר עוונו וחטאתו תכופר, אכן די אם עוונו יכופר, ומדוע יחשב עוד כזכות אמנם הבאור והטעם לזה, דהנה בהקדש מצינו שני מיני קדוש, א) קדושת הגוף דעצמותו של אותו דבר נתקדש, וכמו קדושת הקרבן וכלי שרת, שנית קדושת דמים, שרק קרוש הוא לדמיו, והנה בקדושת דמים קיי"ל דאין מועל אחר מועל, ואם מעל פעם אחד הוציא הכלי לחולין, וצריך לשלם להקדש דמי הכלי שהפסיד, אכן בקדושת הגוף קיי"ל (מעילה כ"ט) דיש מועל אחר מועל בבהמה וכלי שרת ועל כל פעם ופעם שמעל בה צריך לשלם להקדש, והכלי בקדושתה קיימא, וא"כ ניחזי אנן, דבקדושת דמים אף שהמועל ישלם להקדש בעד הכלי, מ"מ לא נוכל לחשוב זאת לטובה ולריוח להקדש במה שמעל, כיון שע"י המעילה יצא הכלי לחולין, וא"כ אף שהמחיר יקבלו, לעומת זה יאבדו הכלי, וזבנת אבדת, אבל בקדושת הגוף אף שלכתחילה וודאי שאסור ליהנות ע"מ לשלם, מ"מ אם אחד עבר ונהנה נוכל לחשוב זאת לטובה ולריוח לפני הקדש, כי הכלי קאי בקדושתה, ועוד יקבלו שכר המחיר לריוח, וכל מה שיוסיף למעול, יהיה יותר ריוח להקדש, כי צריך לשלם בעד כל פעם ופעם שמעל, והכלי תשאר ג"כ אצלם. וכמו כן נדמינו גם אנחנו, דאם קדושתנו שנתקדשנו בקדושת התורה, לא היתה קדושת הגוף רק לעשות עבודתה כמו פועל, ואז היה הדין אצלנו כמו בשאר קדושת דמים, ואם יחטא האדם ע"י איזה תאוה והנאה עצמיית ובזה ימעול בקדושתו לעבור אחת ממצות ה' אלהיו, בשביל הנאתו היה מוציא קדושתו לחולין ולא היה לו עוד חלק בקדושת ישראל שנתקדשנו בשעת מ"ת, ואף אם אח"כ יצום ויבכה ויתחרט על הרע שעשה, שזאת הוא התשלומין בעד החטא, באופן כזה בוודאי לא נוכל לחשוב העוון לזכות, מחמת שהעוון גרם לשלם להקב"ה בצומות וקול וממון, כי אף שע"י דברים אלו יעשה נחת רוח ליוצרו מ"מ סוף סוף הוציא עצמו מקדושת ישראל לחולין, וא"כ איך נוכל לחשוב זאת לזכות כיון שההפסד מרובה על השכר, אבל באמת לפמ"ש שע"י קדימת נעשה לנשמע נשתעבדנו בשעבוד הגוף לעבודת המקום, וממילא שגם קדושתינו הוא קדושת הגוף, כיון דעצמותינו נתקדש לעבודתו, וא"כ אף אם יחטא האדם ויתכוון להוציא עצמו מכלל ישראל, בכ"ז לא פקע מיניה קדושת הישראלי, ומומר יוכיח אף שעובד אלילים במתכוון ועובר על כל התורה, מ"מ עדיין בקדושתו קאי, ואסור לשום אדם להכשילו בדבר אסור, להאכילו נבלות או להלבישו שעטנז וכדומה, רק שעל כל חטא וחטא שיעשה צריך לשלם עבורו ולהתכפר ע"י תשובה, והוא ישאר בקדושתו, וכמאה"כ והעולה על רוחכם היו לא תהיה אשר אתם אומרים נהיה כגויים כו' (יחזקאל כ'), וא"כ אף שלכתחילה אסור לאדם לחטוא ע"מ שישוב, מ"מ בדיעבד אם חטא, ואח"כ עשה תשובה, ועל כל חטא וחטא ישלם במיטב חלבו ודמו וכספו, כי יצום ויבכה ויתן לצדקה וגם יכבוש יצרו לפרוש עצמו מן החטא הזה ותשלומין כזה חביב מאוד לפני הקב"ה, כמאמרם ז"ל במס' גיטין, כל סעודה שהנאתך בה משוך ידך הימנה, ומי גרם לו לעשות כל אל התשובות, הלא החטא שעשה מקודם, וגם הוא בעצמו נשאר בקדושתו כבראשונה, א"כ ודאי שעוד לזכות יחשבו החטאים שעשה, באשר המה גרמו לשלם תשובות יקרות כאלה, זהו הטעם במ"ש, מקום שבע"ת עומדין אין צדיק גמור יכול לעמוד, כי הצדיק אין לו כ"א שכר מצותיו שעשה, אבל על ל"ת דלא תגנוב וכדומה אין לו שכר, באשר מעולם לא נכשל בחטא כזה, משא"כ הבע"ת כאשר ישוב ישלם בעד העוונות, וזהו גופא שכר הנוסף לו על הצדיק, מחמת שמקדושתו לא נפקע, ועוד ישלם, ממילא שיש לו שכר וריוח גם בעד העבירות שעשה, וחטאתו תכופר:

ואחרי כל הדברים היקרים האלה, נבוא לבאר בעז"ה את הוכוח שהיה למשה עם הקב"ה במאמר שהתחלנו, והוא, דהנה מלה"ש לא ידעו כלל שברצון הש"י ליתן התורה לבו"ד ורק כשעלה משה למרום ושאלוהו למה זה בא הנה, השיבם הקב"ה אשר לקבל התורה בא, וא"כ לא ידעו כלל מאת כל הדברים שדבר מקודם הקב"ה עם משה, ומשה עם העם, ולכן לא ידעו כלל מאת התשובה הנעלה שהשיבו ישראל, והוא שהקדימו נעשה לנשמע, ואף אם אח"כ נודע להם כל העסק, שברצון ישראל לקבל התורה, מ"מ זאת לא יכלו להעלות על דעתם, שהקדימו נעשה לנשמע, ורק חשבו אשר אף אם רוצים לקבל התורה, מסתמא ישאלו מקודם מה כתיב בה, ולא ישעברו גופם לעשות כל מה שיצוום, וממילא לא יתקדשו ע"י קבלת התורה רק כמו קדושת דמים, שיוכל האדם ע"י חטאו להוציא עצמו לחולין, ולהפקיע מקדושת הישראלי, ומחמת זה היה שפיר טענה חזקה למלה"ש שלא ליתן להם התורה, כי האדם, מצד שהוא רק בו"ד ומורכב מיסודות עלול הוא לחטא, וכאשר יחטא וימעול בקדושת התורה לאיזה הנאה ותאוה עצמיית, אז יוציא עצמו לחולין מקדושת התורה, וא"כ לא יהיה קדושתו נצחיית, וקדושת התורה צריכה להיות נצחיית, כי אורייתא וקוב"ה וישראל חד הוא, וכמו שהוא ית' נצחיי, כן גם התורה צריכה להיות נצחיית, ועיין מ"ש בהגהות הש"ס של המהר"ץ חיות ז"ל, על המאמר (ב"מ נ"ט) נצחוני בני נצחוני בני, משו"ה טענו המלאכים מה אנוש כי תזכרנו, "ובן אדם" כי תפקדנו, רמז שגם אדם הראשון שהיה יציר כפיו של הקב"ה ובכ"ז חטא באותו יום עצמו שנולד, תנה הודך על השמים, כלומר למלאה"ש, שהמה מופשטים מחמר גשמיי, ואינם עלולים לשום חטא, ואצלם יוכל להיות קדושה נצחיית, ואמנם טענה זאת לא יכלו לטעון רק המלאכים שלא ידעו, אשר ישראל הקדימו נעשה לנשמע, אכן לפי האמת באשר הקדימו כבר נעשה לנשמע, וגם קדושתם הוא כמו קדושת הגוף, א"כ גם אצל בני האדם תהיה הקדושה נצחיית, ולכן אמר הקב"ה למשה "החזר להם תשובה" כלומר, התשובה שהשבת אלי מכבר בשם ישראל, והוא שהקדימו נעשה לנשמע, החזר אותה כעת פעם שנית לפני המלאכים, וכאשר ישמעו שגם ישראל נתקדשו בקדושת הגוף, ממילא בטלה ג"כ טענתם שטענו, שהאדם עלול הוא לחטא, כי מה איכפת לנו, אף אם יחטא האדם ג"כ לא יצא לחולין מקדושתו, ואדרבה ע"י החטא עוד יגדל הזכות, כי זדונות נעשין כזכיות, ובמקום שבע"ת עומדין אין צדיק גמור יכול לעמוד, והמלאכים שאינם עלולים כלל לחטא לא יוכלו להגיע למדריגה גדולה כזאת וא"כ בדין יגיע להם התורה: אמנם עוד חשש אחר היה למשה, שהיה ירא פן עי"ז יזכו המלאכים בדין, כי במס' (קדושין מ' ע"ב) נשאלה שאלה, אם למוד עדיף או מעשה עדיף, והנה באם נימא שמעשה המצות הוא עיקר, אז וודאי שיזכה האדם נגד המלאכים בדין, כי אף שחלק הנסתר מן התורה, שהיתה כתובה לפני הקב"ה במרום בלא הבדל אותיות, וכדרך זה כל התורה, היא כולה שמותיו של הקב"ה כפי שנודע בקבלה האמיתיית, שאין חלוק בין פסוק ותמנע היתה פלגש, לפסוק שמע ישראל וזה החלק יכלו המלאכים ג"כ לקיים, מ"מ חלק הנגלה, מה שנצטרפו אותיותיה, ונעשה מזה כל המצות, חלק הזה, וודאי שהמלאכים לא יוכלו לקיימו, כי כלום יש אב להן שיקיימו מצות "כבד" או כלום חמדה יש להן שנצרכים לזהר מן ל"ת "דלא תחמוד", וכלום חסר להן מאומה, שיקיימו מצות "צדקה" וא"כ אי נימא שמעשה המצות עדיף, אז ודאי יזכה האדם נגדם, אכן משה היה חושש אולי באמת למוד עדיף, והעיקר מה שחשוב ומקובל בעיני ה' הוא רק שילמדו התורה, ודבר זה התלוי רק בפה, יוכלון המלאכים לקיים הרבה יותר מן האדם, באשר אין להם שום מניעה להפריעם מזה, והמה יכולים ללמוד תמיד באין הפוגה, משא"כ האדם המורכב מיסודות חומרית ויש לו הרבה מקרים וסבות המבטלים אותו מלמוד התורה, וא"כ כח זה התלוי בפה וודאי שהמלאכים מוכשרים יותר לזה, ולזה אמר משה לפני הקב"ה "מתירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם" פי' פן יטענו המלאכים, שעיקר הוא "הלמוד" התלוי בפה, ופיהם הוא מסוגל יותר לתורה, ובכדי להבינו שגם טענה זו אינה, רמז לו הקב"ה באומרו, אחוז בכסא כבודי, כי שם "כסא הכבוד" מושאל לתאר לפנינו בתאר גשמיי את הנהגת הקב"ה, וכמו שנראה במלכותא, דארעא אשר לפי הנהגת ופעולת השופט יקרא הכסא על שם פעולתו, כגון הפראקוראר שהוא ממונה לחייב את הנאשמים, נקרא כסאו בשם "כסא דין", והממונה להצדיק הקטגוריא נקרא כסאו בשם "כסא רחמים" וכן מושאל שם זה על הנהגת קוב"ה כביכול, בשעה שמצדיק את בריותיו ודן אותם לזכות, אז נקרא בשם "יושב על כסא רחמים", ובשעה שמחייבם חלילה לדין גמור ויעניש אותם כדי רשעתם, אז נקרא "יושב על כסא דין". והנה אצל השרים היושבים ראשונה במלכות, יש לכל אחד שם כסא מיוחד, על שם עיקר הנהגתו ופעולתו, כגון שר הפנים, שר האוצרות, שר המלחמה וכדומה, ואף ששר הפנים מוכרח ג"כ לדעת את מצב החשבונות אשר יעשה באוצר המלך ובלעדי זה לא יוכל להוציא לאור רוב פעולות המיוחדות לפניו, מ"מ באשר עיקר הנהגתו הוא בדברים הפנימיים במדינה, וחשבון מצב האוצרות הוא כטפל לו, משו"ה נקרא כסאו בשם "שר הפנים" ע"ש עיקר פעולתו והנהגתו, והנה כביכול בהנהגת הקב"ה, ישנם ג"כ כמה פעולות מיוחדות שבעבורם מעניש לאדם או נותן שכר, ובמצות גופא יש כמה סוגים, למוד התורה, מצות שבין אדם לחבירו, ולפי"ז אי נימא שהעיקר מה שחשוב ורצוי לפניו ית', הוא למוד התורה, וע"ז הוא עיקר השגחתו שכולם יעסקו רק בלמוד התורה, א"כ היה צריך להיות מכון כסא הכבוד, כלומר עיקר הנהגת והשגחת קוב"ה. רק על שקידת ולמוד התורה, ובאמת העיד הכתוב. "צדק ומשפט מכון כסאך" פי' מכון הכסא ועיקר הנהגתו הוא רק מעשה הצדקה וחסד ומשפט שיעשו בני האדם, וכן גם כל תארי הכבוד שתארוהו כביכול, אשר ע"ז אנו מצווים להתדבק במדותיו, לא תארוהו אלא בשם "רחום וחנון ארך אפים, רב חסד" וכדומה. כל התוארים הוא רק מענין עשיית הטוב והישר, וע"ז מצווים אנו ג"כ להתדבק במדותיו ולעשות כמעשהו, ולא תארוהו בשם "שוקד על התורה", מזה נוכל ללמוד, אשר מה שיחשוב הקב"ה לעיקר הוא רק מצות מעשיות שבין אדם לחבירו לעשות צדקה וחסד, וכמו שאה"כ (בראשית י"ח) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט, פי' רק בשביל זה אהבתי לאברהם וכרתי עמו ברית עולם בעבור שידעתי שיצוה את בניו לשמור דרך ה', לעשות צדקה ומשפט, וזה שהשיב הקב"ה למשה, על החשש שתחשוש, פן ישרפוך בהבל שבפיהם, ויטענו המלאכים שהעיקר הוא הלמוד התלוי בפה, "אחוז בכסא כבודי וחזור להן תשובה" כי מהו מכון הכסא, רק צדק ומשפט, א"כ רק זהו העיקר שחשוב וחביב בעיני ה', ודבר זה לא יוכלו מלה"ש לקיים כלל אלא אתם שוכני ארץ תוכלו לקיים זאת, וממילא לכם יאתה התורה, ומשו"ה שפיר השיב משה אח"כ: (הג"ה והתשובה הראשונה המוזכרת שם בגמרא, והוא תורה מה כתיב בה, אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים כלום למצרים ירדתם לפרעה נשתעבדתם, י"ל על דרך החדוד שזה תשובה על השאלה הראשונה ששאלו המלאכים מקודם, מה אנוש כי תזכרנו, ולפי"ד שבארנו בפנים עיקר טענתם היתה, באשר התורה מוכרחת להיות נצחיית אצל המקבלים אותה, ולדעתם חשבו אשר אצל בני אדם לא תוכל להיות נצחיית, ע"ז השיבם משה, כי זה הערעור והחשש עצמו על ראשם יסוב, כי אצלנו תהיה נצחיית, ורק אצל המלאכים לא תוכל להיות נצחיית, דהנה כל המפרשים הקשו על מה שארז"ל (שבת פ"ח) ויתיצבו בתחתית ההר, מלמד שכפה עליהם ההר כגיגית אם מקבלים את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם, והקשו דהא כבר נתרצו ועוד אמרו נעשה ונשמע, וא"כ כפייה זו למה, וכתב בספר גור אריה, מובא בהקדמה לס' ש"ש דלא יתכן להיות קבלת התורה ע"י בחירה חפשיית, אם ירצו יקבלו, ואם לא ורצו לא וקבלו, משום דבאופן זה לא היתה נצחיות, כי דבר רצוניי אין זה מוכרח להיות נצחיי, ולכן רצה הקב"ה שהתורה תהיה בהכרח, ודבר הכרחיי יש לו קיום לעולם כדאיתא במדרש דבאונס כתיב לא יוכל לשלחה, אפי' חגרת אפי' מוכה שחין כו' יעו"ש, וא"כ אפי' אם כלל ישראל יחטאו חלילה ויעוותו דרכם ג"כ לא יוציא הקב"ה קדושתו מהם, שלא והיה להם עוד חלק בתוה"ק, כיון שהיתה באונס, ולא יוכל לשלחה, וגם בזה כתבו המפרשים הטעם, מפני מה נזכר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, בדבור ראשון שבעשרת הדברות, כי מחמת שהקב"ה נתן התורה באונס, א"כ מזה יוכל האדם חלילה):

תורה מה כתיב בה: "כבד את אביך" כלום אב יש לכם וכו', והוא כדברינו: וזה כוונת מארז"ל, כל מי שאין לו אלא תורה אפי' תורה אין לו, פי' שהאדם אשר כל ימי חלדו לא יעסוק כ"א בתורה, ומונע הוא מלקיים שאר מצות, צדקה וגמ"ח, ומסתמא יחשוב שאין דבר חביב לפני הקב"ה יותר מלמוד התורה, אז אפי', תורה אין לו, כלומר שגם התורה אינו שלו, וכגזל נחשבת אצלו, כי לדעתו שעיקר הוא למוד התורה, לא היה צריך כלל ליתנה לבשר ודם, כי דבר התלוי בפה יוכלון המלאכים לקיים הרבה יותר מן האדם, ורק ע"י המצות מעשיות זכו בני האדם להתורה, באשר המלאכים לא יוכלו לקיים אותם, וזה ג"כ מה שרמז הכתוב "ויתהלך חנוך את האלקים פי' שהלך רק עם אלקים בלבד, ולא עסק בטובת הבריות, לכן ואיננו כי לקח אותו אלקים", כי אין לו צורך בזה העולם התחתון באשר שזה העולם לא נברא כ"א לעשות טובות מה שנוגע לזולתו, לעשות צדקה וחסד עם כל אדם ולהשתדל רק בטובת הבריות, וכמאמרם ז"ל (שבת פרק ב') גבי הלל שאמר להגר שבא להתגייר ובקשו שילמדו כל התורה על רגל אחת, וא"ל דעלך סני לחברך לא תעביד זה הוא כלל גדול בתורה, ואידך פרושא היא, הרי שגם הוא אמר, שעיקר הוא רק לאהוב רעו כמוהו, יעזרנו ה' רק לעשות טוב כה"י, ויבנה המקדש בב"א ואמן:

תוכן העניינים

מצח אהרן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה