מצח אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין
מצח אהרן - דרוש ג
לשבת הגדול:
(שמות י"ב ל"ה) ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו ממצרים כלי כסף גו' וד' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאלום, ובמדרש תנחומא ע"ז, עדיין אינן שואלין והן נותנין להן:
וצריך טעם, הלא אין קוב"ה עושה נס בכדי וא"כ מאיזה טעם הוצרכו לנס גדול כזה שישאילו להם, עוד. קודם שמבקשים. וגם מדרש זה סותר להמדרש (ש"ר פ' י"ד) שאמר מפני מה היתה מכת החשך בכדי שישראל יכנסו בבית כל מצרי ויחפשו כל כלי כספם וזהבם, וסמכו זה על פסוק, ולכל בני ישראל היה אור במושבותם, בארץ גשן לא נאמר, אלא במושבותם, הוי במושבותן של מצרים שהיה ישראל נכנס והאור עמו ומחפש מל מטמוניו ותבותיו כדי לשאול מהם ע"כ המדרש, הרי להדיא דהמצריים לא רצו להשאיל מרצון הטוב ורק ע"י תחבולה, ובכדי לבוא אל הבאור, נקדים ג"כ הפסוקים (פ' שמות ק' ד') ונתתי את תן העם בעיני מצרים והיה כי תלכון לא תלכו ריקם, הדקדוקים רבו, בתחלה אמר "העם" הזה שהוא לשון נסתר ואמר אח"כ, והיה כי "תלכון" לא "תלכו" ריקם, שהוא צווי גמור מהקב"ה שיקחו הביזה, ולא תעשה גמורה היא שלא לילך ריקם, וכמו כל "לא" שבתורה, ולהלן בפ' בא נא' דבר "נא" באזני העם, וע"ז ארז"ל (ברכות ד"ט) שהיה רק בבקשה, ולא בצווי, וכמ"ש שם, אמר להם לישראל בבקשה מכם טלו כסף וזהב שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם קיים בהם, ואח"כ יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם, הרי לפנינו, שרק בבקשה אמר להם, והגמרא הזאת בפני עצמה ג"כ תמוהה, כמ"ש המפרשים, בקשה זו מה טיבה מי פתי ימאס בכסף וזהב, ועוד מן הגמרא משמע, שהקפיד הקב"ה, רק שלא יתרעם אותו צדיק, הכי בלעדי התרעומות, לא היה צריך הקב"ה לקיים ההבטחה שלו?:
ואמנם באור כל אלו הדקדוקים כן הוא, דבאמת שם במצרים היו שניהם מתיראים זה מפני זה, המצריים מפני הישראלים, והישראלים מפני המצריים, כי המצריים אחרי רואם את היד החזקה והמכות הנוראות, אשר ישלח ה' עליהם עבור ישראל, לכן היו מתייראים מאוד מהם, והיו רוצים שילכו מהר ממצרים, וכמ"ש ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם מן הארץ כי אמרו כלנו מתים", ובוודאי כל מה שהיו מבקשים מהם היו נותנים להם, לא מרצונם הטוב, רק מחמת אונס ויראת המיתה, כי כל אשר לאיש יתן בעד נפשו, ולעומת זה, הישראלים מפני שהיו נשקעים במ"ט שערי טומאה, ולא היו מאמינים כ"כ ביכולת ה', כמ"ש רז"ל מדרש אבכיר פ' בשלח הללו עובדי ע"ז והללו עוע"ז, משו"ה אף המכות הגדולות והנוראות, עוד לא פעלו בלבותם פעולה שלימה שיאמינו בד' בלב שלם וביכולתו הגדולה, ועוד רפוים היו באמונה הזאת שביכולת ד' להוציאם לחירות מיד מלך ואומה קשה, וגם עוד לנצל את כל כספם וזהבם, אמונה גדולה כזאת לא יכלו להאמין בלב שלם, ורק בקריעת ים סוף נאמר ויאמינו בד'", כי רק הנס הזה גמר לנטוע בלבותם האמונה הטהורה והשלימה, ויכולת ידו הגדולה, אבל עד עתה לא היו מאמינים ביכולת כזה, ולכן מחמת רפיון אמונתם, מתיראין היו מאוד, לילך להתגרות עם המצרים, ולבקש מהם עוד כסף וזהב, כי חששו אולי עי"ז יחזקו המצרים לבבם ולא יניחום כלל לילך מהם, באומרם עוד הם מתגרים בנו לבקש גם את אוצרותינו, וכן ארז"ל להדיא (ברכות ט') כשאמר להם משה בשם ה' שיטלו הכסף והזהב אמרו לו "ולוואי שנצא בעצמנו", הרי כדברנו, שיראים היו לבקש האוצרות, פן עי"ז יחזק לבבם ולא יניחום לילך כלל, ולכן אם הקב"ה היה אומר זאת בדרך בקשה, ולא בצווי גמור, רק שהיה נותן לבנ"י הבחירה בידם, אם ירצו יבקשו, ואם לא ורצו יחדלו, אז וודאי הדבר שלא היו מבקשים מאומה, לא מפני מאסם בכסף וזהב, רק מחמת יראתם ממצרים, פן עי"ז יגרו השנאה ולא יניחום כלל לילך, וממילא לא היתה מתקיימת ההבטחה שהבטיח "ואח"כ יצאו ברכוש גדול", ומש"ה הוצרך הקב"ה לצוות ע"ז ואמר "לא" תלכון ריקם כלו' בל"ת גמורה ובאזהרה נוראה, מצוה אני לכם, שאסורין אתם לילך ריקם מזה, ומוכרחים אתם לילך לבקש הביזה, אף שלא ברצונכם, כי בלעדי זה לא תוכלו לצאת ממצרים, ומעתה היו הישראלים מוכרחים לבקש מהם האוצרות אף שנתיראו מאוד פן עי"ז יחזק לבב המצרים חלילה, מ"מ מה היו יכולים לעשות, והלא בלעדי הביזה וודאי שלא יוכלו לעלות מכאן כמו שצוה להם ה' והוי כמו ספק וודאי, דאם יבקשו, ספק להם פן יחזק לבבם, ואם לא יבקשו, וודאי שלא ילכו, זהו הטעם מה שהוצרך הקב"ה לצוות ע"ז בל"ת, אכן אחרי שהישראלים הלכו לבקש מהם כסף וזהב, המצריים מצד עצמם, ג"כ מוכרחים היו ליתנם להם מחמת היראה, כי גם המצריים נתיראו מאוד מפניהם, וודאי שלא מרצון הטוב נתנו להם אוצרותם וכמ"ש: ובדברינו אלה נבין ג"כ התשובה שהשיב גביהה בן פסיסא לבני מצרים כששאלו מן הישראלים בימי אלכסנדר מוקדון, להשיב להם הכסף וזהב שנטלו מן המצריים, השיב להם שזה הי' מגיע לאבותינו בעד שכר שעבוד עיי"ש (סנהדרין צ"א) דלכאורה מה היה הצורך להשיב, שמגיע להם שכר שעבוד, דמשמע שאם לא היה מגיע לנו שכר שעבוד היינו מחויבים להחזיר הממון, והלא בלאו האי טעמא, לא היו ראוים הישראלים לשום חיוב תשלומין, ואין מקום כלל לטענה ותביעה מהם, כי היו יכולים לפטור מה"ד בטענה, "דמאי חסרתיך" דהא בעת שרדף פרעה אחריהם, לבד פרשיו וחילו שלקח עמו, לקח עמו כל העם, וכמ"ש ואת עמו לקח עמו, ודרשו רז"ל מכילתא פ' בשלח שגם כל עמו לקח עמו שמשכן בדברים, ואסר לעיניהם את רכבו בעצמו, ומי ראה פרעה בעצמו יוצא ואינו יוצא עמו, ואח"כ כאשר נטבעו בי"ס נאמר ששבו המים על כל חיל פרעה, וכולם נטבעו ולא נשאר אחד, כמ"ש, לכל חיל פרעה הבאים בים לא נשאר בהם עד אחד, ודרשו רז"ל (ש"ר פ' כ"א) שרק פרעה בלבד נשאר ומלך אח"כ בנינוה, ועיין באלשיך, וכיון שכולם מתו, א"כ בלא"ה היה יורד כל ממונם לטמיון, ואילו לא לקחום הישראלים היה יורד ג"כ לאבוד, או כל מי שירצה היה בא ונוטלם, וא"כ מה איכפת להם שהישראלים לקחום, והוה ממש כעין "זה נהנה וזה לא חסר", שדין זה נוהג בכל האומות, אבל לפמ"ש, שהמצרים לא נתנו להם מרצונם הטוב, רק מחמת אונס מיתה, כי אמרו כולנו מתים, וא"כ תחילת לקיחתם, את הרכוש, היה ראוי להחשב כגזל ממש ולא כשאלה, ועיין מה שכ' האלשיך הטעם מה שהוצרך הקב"ה לעשות החשך ממשיי. וכמ"ש רז"ל ע"פ וימש חשך, שהיה ממשיי ועב כדינר ולא היה די שילקו רק במניעת אורם, מפני שהכוונה היתה שיחפשו בבית המצרים ובתבותיהם, ואם לא היו לוקים רק במניעת אורם, לא יבצר מהמצרי שהיה מרגיש בשעה שהישראלי בא ומחפש בתוך תבותיו, ולבבו יתחמץ לרוץ כצבי להלחם עמו, לכן מה עשה הקב"ה, כבשם ואסרם, ועשה חשך ביתם עב שלא יוכלו לחוג ולנוע אנה ואנה, היושבים לא יכלו לעמוד, והעומדים לא יכלו לישב, ובאופן זה ודאי שהי' נחשב זאת לגזילה בחזקה, ולא כהלואה, והנה ב"מ (דף ל"ו) אמרינן דאם בעה"ב הפקיד בהמתו לאחד ואח"כ מתה בבית שומר פטור השומר, משום דא"ל מלאך המות מה לי הכא מה לי התם, ואם גנב גנבה ומתה ביד גנב חייב הגנב, ולא יכול לפטור עצמו בטענת, מ"ה מה לי הכא ומה לי התם, משום דא"ל אף אי שבקה מלאך המות בביתיה דגנבי הוי קיימא, והחלוק שבין שומר לגנב מבואר, דשומר על ההתחלה אין מקום לחייבו כיון שהיה בהיתר מדעת הבעה"ב ועל הסוף שמתה, נמי אין לחייבו, ע"י שיכול לפטור בטענת מ"ה מה לי הכא וכו', אבל בגנב, נהי דעל הסוף שמתה אין לחייבו, משום דסוף סוף היתה מתה, מ"מ על תחלת הלקיחה מחייב, שהיתה בגזילה, ואף אי שבקה מ"ה ג"כ לא היה מחזירה ליד בעה"ב, ולפ"ז ה"נ יש מקום לחייבם אף שסוף סוף מתו כולם ולא נשאר אחד מהם, וסוף סוף היו האוצרות יורדים לטמיון, ומה לי הכא ומה לי התם, מ"מ כיון שמתחלה, בגזילה לקחום ואף אם לא היו מתים על ים סוף, לא היו מחזירים ג"כ את הביזה, וא"כ תכף נתחייבו על תחלת לקיחתם, ומשו"ה היה מוכרח גביהה בן פסיסא להשיבם, נהי דבאמת בחזקה לקחנום, מ"מ שלנו נטלנו, כי שכר שעבוד מגיע לנו, ומתחלה כאשר נגזר השעבוד על ישראל, היה באופן זה שישלמו אח"כ שכר שעבוד, כמ"ש ועבדום וענו אותם ואח"כ יצאו ברכוש גדול, ואדעתא דהכי לקחו המצרים אותנו לעבדים, ולא הוצרכו לתרוץ הזה, דמגיע שכר שעבוד, רק אם נאמר כמו שהוכחנו, שמתחלה לקחו בחזקה, משא"כ אם נאמר דהמצריים השאילום מדעתם הטוב, אין צריך לתשובה הזאת, כי בלא"ה היו פטורים, באשר תחלת הלקיחה היתה בהיתר, ובסוף מתו כולם, וא"כ מה לי הכא ומה לי התם, סוף סוף היה הממון הולך לאבוד ושפיר היו יכולים לפטור בטענת "מאי חסרתיך":
אלא דלפי"ז יקשה לכאורה קושיא עצומה, דהא ידוע אשר בעת שיצאו ישראל ממצרים, יצאו עמהם ג"כ הרבה מן הערב רב, וכמ"ש וגם ערב רב עלה אתם (שמות י"ב) וגם הם לקחו חלק בביזת מצרים, וכמ"ש האלשיך ריש פ' בשלח ומי היו הערב רב, הם ערבוביא ממצרים, ושאר אומות שנתערבו בישראל, והם האספסוף אשר בקרבם, ולא מבני ישראל הם, וכמ"ש האברבנאל ז"ל ס"פ זה, וא"כ כיון דהע"ר לא מזרע אברהם המה, ממילא לא היו כלל בכלל השעבוד והגזירה של ועבדום וענו אותם, דלא נגזר רק על זרע אברהם, ולא בכלל ההבטחה של "ואח"כ יצאו ברכוש גדול, ורק מחמת שנתערבו בקרב ישראל, היו חושבים גם אותם לישראלים ע"כ היו משעבדים המצרים גם בהם, וכיון שבאופן זה לא יגיע להם שום שכר שעבוד, דהא קיי"ל (ב"מ ס"ד ע"ב) התוקף בעבדו של חבירו ועשה בו מלאכה דפטור, ובשלמא הישראלים ממש אשר היו מזרע אברהם, ועליהם נגזרה הגזרה, וגם ההבטחה לשלם להם שכר שעבוד ומתחלה כשקבלום המצריים להם לעבדים אדעתא דהכי קבלום, לשלם להם שכר שעבוד, משו"ה חייבים המצריים לתת להם השכר, דהוה ממש כמי שמשכיר את עבדו לחבירו על איזה זמן וקצב לו שכר דאז וודאי מחויב השוכר לשלם השכר, כן ה"נ הקב"ה השכיר הישראלים למצריים לעבדים בתנאי לשלם להם שכר שעבוד, ודאי שהמצריים מחויבים מדין לשלם השכר, אבל הערב רב שאותם לא השכיר הקב"ה להמצריים, וגם לא התנה עבורם שום שכר, ונהי שהמצריים נשתעבדו גם בהם עפ"י טעות שחשבום לישראלים מ"מ פטורים לשלם להם שום שכר, לפי הדין דהתוקף עבדו של חבירו דפטור וכנ"ל, וא"כ עדיין היה מקום להטוענים, לתבוע עכ"פ בעד חלק הערב רב שיחזרו להם הכסף וזהב שנטלו, שעליהם לא שייך תשובת גביהה בן פסיסא, כיון ששום שכר שעבוד לא יגיע להם, וא"כ מאיזה טעם נפטרו גם הם:
אמנם באמת היה רצון הקב"ה, שגם הערב רב יקחו חלק בביזה, כי אילו לא היו נוטלים שום חלק חלף עבודתם, כפי הדין שיפטרם מזה, היה לפני אותו צדיק אברהם אבינו מקום להתרעם חלילה על הנהגתו ית' ולומר "ועבדום וענו אותם קיים בהם", אף שגם זה לא נגזר עליהם, רק מחמת שנתערבו בתוך ישראל, ולא הפרישם ד' להכירם לכל, שלא מזרע ישראל המה, ומש"ה נשתעבדו, גם בהם א"כ מדוע "ואח"כ יצאו ברכוש גדול' לא יקיים בהם, וממ"נ אם לענוי ועבודה החזיקום כישראלים, הוה לי' להחזיקם כישראלים ג"כ לענין הרכוש, ואף שמן הדין אין זה שום טענה, מ"מ מקום תרעומת היה לא"א על הקב"ה חלילה, כיון שהמה לא יקבלו שום שכר שעבוד, א"כ מדוע קיים בהם הגזרה של ענוי ועבדות, והלא היה ביכולת ה' להפרישם ולהבדילם ולהכירם לעיני כל, אשר לא מזרע ישראל המה, בכדי שלא ישתעבדו בהם בחנם בעבודת פרך זמן רב כזה. ומדוע היה רק אברהם המתרעם בזה? מחמת שהוא היה הגור לצרתם, כי מחמת שהגזירה נגזרה על בניו, והמה נתערבו בהם, לכן נשתעבדו גם עם הע"ר, וגזירת השעבוד על ישראל לא היה רק בשביל חטא אברהם, או משום שאמר במה אדע, או משום שעשה אנגריא בת"ח וכמ"ש רז"ל (נדרים ל"ב), וכיון דהוא היה הגורם לצרתם, לכן היה חפץ שעכ"פ לא יהיה עבדותם בחנם, ובאם לא היו נוטלים שום שכר היה מתרעם ע"ז, ובכדי שלא יתרעם אותו צדיק, היה רצון ה' ג"כ, שגם הע"ר יקחו חלק בביזה, אלא דמה היה מועיל אם היו לוקחים בעת מעשה, הא אח"כ יהיו מוכרחים להחזיר מה שלקחו, דעליהם לא שייך תשובת גביהה בן פסיסא, כיון שמה"ד לא יגיע להם שום שכר שעבוד, ובשביל שלא יוצרכו לחזור אח"כ, עשה עמהם הקב"ה נס גדול ביחוד עם הע"ר, וזה יהיה עצה נכונה, שלא יתחייבו להחזיר, דלפמ"ש לעיל דעיקר התביעה של בני מצרים מאת גביהה בן פסיסא לא היה על הסוף, מה שלא החזירו הישראלים מה ששאלו, דע"ז אין מקום לחייבם כיון שבלא"ה היה הולך לאבוד, וא"כ מה איכפת להם אם הישראלים נהנו מהם, והוה כעין זה נהנה וזה לא חסר, רק עיקר התביעה היה על ההתחלה, שהישראלים לקחו האוצרות בחזקה ובגזילה, ואף שהלוו להם בידם, מ"מ גם זה היתה באונס, כי היו יראים לנפשותם מפני הישראלים, וכיון שהישראלים בקשו מהם, מוכרחים היו לתת להם מחמת יראה, ולהכחיד ולהטמין את האוצרות מהם ג"כ לא יכלו, כי במכת חשך חפשו ובדקו הישראלים את כל מטמונות שלהם, ואפי' מה שבתוך התבה היו רואים וכנ"ל בשם המד"ר, ולכן עשה הקב"ה עם הע"ר עצה כזו, להמשיך עליהם חוט של חסד, וליתן חנם בעיני המצריים, שעד שלא יבקשו מהם, יתנו להם בעצמם, וממילא יהיו פטורים מלהחזיר, אף בלאו האי טעמא דשכר שעבוד, כיון שמתחלה היתה בהיתר בלא שום אונס, ושוב אינם יכולים לטעון אנוסים היינו, כי מי הכריחם לזה, שעדיין אינן שואלין והן נותנין להן, ועל הסוף שלא החזירום, הרי כולם פטורים מטעם דמאי חסרתיך, ומשו"ה הוצרכו לנס כזה, שעד שלא בקשו יתנו להם, דאם לאחר הבקשה, עדיין יש טענת אונס וכנ"ל:
ואמנם נס כזה, לא היה מן הצורך לעשות כ"א להע"ר, אשר שכר שעבוד אין מגיע להם, ולכן באם גם תחלת השאלה היתה באונס היו צריכים להחזיר בסוף, ובכדי שלא יהיה שום טענת אונס, עשה עמהם הנס שעד שאינן שואלין והן נותנין להם, אבל לפני הישראלים בעצמן, אשר להם מגיע שכר שעבוד מן הדין, אין צורך לנס כזה, כי המה היו יכולים גם לילך וליקח בחזקה, ומ"מ יהיו פטורים מלהחזיר כיון שמגיע להם, ושלהם נטלו, וכתשובת גביהה ב"פ, ואין הקב"ה עושה נס בכדי:
ומעתה אין שום סתירה בדברי המדרשים דלעיל, דמה שאמר המדרש על פסוק, וד' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאלום "עדיין אינן שואלין והם נותנין להם", מיירי בהערב רב, וכמו שמשמע ג"כ מהכתוב בעצמו, וד' נתן את חן "העם" וכ"מ שנאמר "עם" קאי על הע"ר ועיין באלשיך ריש פ' בשלח, ואצלם ודאי שהי' נס הזה, והמדרש השני שאמר ע"פ ולכל בני ישראל היה אור, שהיה זה בכדי שישראל יוכלו לחפש כל המטמוניות, אשר המצריים היו רוצים להסתירם, דמשמע מזה שלקחו שלא ברצונם, מיירי בישראל גופא, וכמו שמציין המדרש גופא ע"פ ולכל בני "ישראל' ושם זה מונח על הישראלים בעצמם, ואצלם ודאי לא עשה הקב"ה הנס הגדול הזה, לתת חנם בעיני המצריים, באשר המה לא הוצרכו לזה, ובכדי אין עושין נס וכנ"ל: וגם הסתירה השניה שהקשינו, דמלשון "לא" תלכו ריקם, משמע שצוה הקב"ה בצווי ואזהרה ול"ת גמורה שמוכרחים המה ליקח הכסף וזהב, ואח"כ אמר, דבר "נא" באזני העם, ואחז"ל שהיה בבקשה, יתורץ ג"כ בדרך הזה, דלהישראלים בעצמם אשר עליהם לא המשיך הקב"ה חוט של חסד בעיני המצריים לתת להם מעצמן, והמצריים לא רצו לעשות להם, אם לא היו הישראלים מבקשים מהם, משו"ה לא היה יכול הקב"ה לאמר להם בדרך בקשה ולתת הבחירה בידם, משום דאז וודאי שלא הלכו לבקש וכמ"ש לעיל, שגם הישראלים יראים היו מפני המצריים להתגרות עמהם ולבקש מהם עוד כסף וזהב שלהם, כמו שאמרו, ולוואי שנצא בעצמנו, ובאשר שאם היה הבחירה בידם לא היו מבקשים, ובלא בקשה לא היו המצריים נותנים להם מאומה, וא"כ היו יוצאים בידים רקניות, ולא היתה מתקיימת ההבטחה שהבטיח ה', ואח"כ יצאו ברכוש גדול, משו"ה הוצרך הקב"ה לשלול הבחירה מאתם, והיה מצוה עליהם בגזירה ובאיסור שיקחו האוצרות וגם בחזקה ושלא מרצון המצריים יקחו, כי בלעדי זה לא תוכלו לצאת ממצרים, ובכ"ז אינם מחויבים להחזיר, כיון שמגיע להם מה"ד ושלהם נטלו, משא"כ הערב רב, אשר עפ"י הדין אין מגיע להם מאומה, ובאם הקב"ה היה מצוה גם עליהם בגזרה ליקח הביזה אז היו מוכרחים גם הם לילך ולבקש, בכדי לקיים גזרת ה', כי לא היו יודעים שהקב"ה יעשה להם הנס שמעצמם יתנו להם, וכיון שהיו הולכים לבקש, אז היו יכולים המצריים לטעון שבאונס היתה ההלוואה מחמת יראה, וא"כ היו מחויבים בסוף להחזיר כל מה שנטלו, ומשו"ה לא הזהירם הקב"ה בגזירה, רק נתן הבחירה בידם, והי' גלוי לפניו ית', אשר כעת שהדבר מסור בידם וברצונם, ואין מי שיכריחם לבקש מהם, וודאי שלא ילכו לבקש, כי גם הם היו יראים מן המצרים, ורק מחמת אשר רצון ה' היה אשר גם הם לא יצאו ריקם, נתן את חן העם בעיני מצרים להשאיל להע"ר בטרם שיבקשו מהן:
ומה מאוד יומתקו הכתובים ויתורצו כל הדקדוקים שהקשינו, שמתחילה כאשר התחיל הקב"ה לדבר עם הזקנים, החשובים שבעם, אשר המה וודאי מזרע אברהם המה, והודיעם אשר בסוף יוצרכו ליקח הביזה, ומחמת אשר באופן לקיחת הביזה, לא היו שוים הזקנים עם הע"ר, כי להע"ר היה ההכרח להמשיך עליהם חוט חסד, ולהזקנים בהיפך, ומשו"ה בפרשה זו כאשר הקב"ה הודיע להזקנים את הענין של הביזה, דקדק בדבריו להבינם באיזה אופן יהיה לכ"א, ואמר "ונתתי את חן העם הזה" כלו' שלהע"ר אשר מכונים המה בשם "עם", עליהם אמשיך חוט חסד, ונתתי חנם בעיני המצריים, שמעצמם יתנו להם, ומשו"ה אמר ג"כ, העם "הזה", שהוא לשון נסתר, כיון שמדבר זה עם הזקנים אודות הע"ר, שייך לשון נסתר, אבל "והיה כי תלכון" פי' כשאתם הזקנים תלכון, מדבר בלשון נוכח, שעמהם גופא מדבר, ועליהם קאי הצווי "לא תלכו ריקם" לכם אני מצווה באזהרה שלא תלכו ריקם, כי אתם מוכרחים לילך ולבקש, ואח"כ אמר "דבר נא באזני העם" ודייק לכתוב, באזני "העם" דמשום דלשון "נא" שהוא לשון בקשה לא קאי אלא על הע"ר, לא כן הזקנים, להם צוויתי באזהרה גמורה, וכן מסיים אח"כ בפ' בא, "ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו ממצרים גו'" כלו' שבני ישראל החשובים אשר המה וודאי מזרע אברהם, המה שאלו בחזקה מן המצריים, אכן "וד' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאלום", פי' שהע"ר המכונים בשם "עם", עליהם נתן ה' את החן. שעד שלא שאלו נתנו להם, וכדברי המדרש ע"פ זה שהבאנו לעיל, והטעם כמ"ש, והכל עולה כפורחת בעז"ה:
גם יתורץ לנו קושית המפרשים, בקשה זאת מה טיבה כי מי פתי ימאס בכסף וזהב, כי האי בקשה האמורה כאן, אין זה כוונת בקשה, לסרב ולהפציר בהם מאוד (בל"א בעטין זיך), אשר בקשה באופן כזה עדיפא היא עוד ממעלת הצווי, רק בקשה הזאת, כוונתה למעט שלא יזהיר אותם באזהרה, שאז יהיו מוכרחים ליקח, רק יבקש מאתם, ובאם ירצו יקחו, ואם לא ירצו יחדלו: ובכדי להמתיק הדבר, רק שיהיה קצת נוטה מכוונת פרושינו דלעיל, נמתיק זאת עפ"י משל, לאחד שעשה משתה גדול, לסעודת ברית מילה, וכפי הנהוג אצלנו, שעל ברית מילה יבואו הרבה אנשים, שגם אינם מקרובי ואוהבי הבע"ב, מחמת חביבות המצוה, ותיכף אחר קיום המצוה, תנתן לכל אחד מנה אחת אפים, של מיני מתיקה, ובאם בעה"ב ירצה עוד לעשות משתה באכילה ושתיה אח"כ, לא ישאיר את כל הקרואים על המשתה, רק לאוהביו וקרוביו ומכיריו האמיתיים, ובאם רואה הבעה"ב, אשר אחר אכילת מיני המתיקה יכינו עצמם ללכת מן הבית, אז יעשה כן, דאותן האנשים, אשר ירצה באמת שיהיו אצלו על המשתה, יסרב אותם ויפציר בהם הרבה ויאמר להם, איני מניח אתכם לילך מכאן בשום אופן, התמהמהו אצלי עוד מעט ונאכל ונשתה ונשמח ביחד, ובכדי שהקרואים האחרים לא יתביישו על שלא יבקש גם אותם, ויטיל קנאה בסעודה, יפנה הבעה"ב גם אליהם ויאמר, גם לכם אבקש שתתמהמהו פה, והנ"מ כי להאוהבים אשר רצה באמת, שיתעכבו אצלו יאמר בדרך צווי, איני מניח אתכם לילך מכאן, ולהאחרים אשר בלבבו מרוצה היה שילכו, רק מחמת דרך ארץ בקש אותם, אמר להם בדרך הזה, גם אתכם אני מבקש, וממילא מובן כי אם ירצו לילך מכאן לא יעכבם, וגם לא יוכלו לישא תרעומות על הבעל ברית, דהא הוא בקש אותם. וכן היה במצרים, להישראלים האמיתיים, זרע אברהם, אשר להם הבטיח ואח"כ יצאו ברכוש, וההכרח הוא אשר דבר אלקינו יקום לעולם, לכן אמר להם בלשון צווי "לא תלכו ריקם" איני מניח אתכם שתלכו מזה ריקם, אכן להע"ר אשר להם לא הבטיח ה' מאומה, רק שברצון ה' היה, שגם אותו צדיק א"א אל יתרעם עליו וכמ"ש לעיל, משו"ה אמר גם להם בדרך בקשה, ונתן הבחירה בידם, ובאם לא ירצו ליקח אז לא יהיה עליו שום תרעומות, דהא הוא היה מבקש גם אותם, ומחמת אשר בלתי ההכרח, לא היו הולכים לבקש, נתן ה' גם חנם בעיני המצריים להשאילם קודם שמבקשים, וזה מה שרצ"ל:
ועוי"ל באופן אחר אשר יהיה מתאים יותר לפרושינו הנ"ל כאשר נדקדק בפשט הגמרא, שאמרה אין נא אלא לשון בקשה, ומאי הוסיפו בפירושם, אטו לשון "בקשה" הוא יותר מוכרח מלשון "נא", הא שני התיבות הללו פירושם, לשון בקשה? והנ"ל דשני לשונות של בקשה נמצא בכתוב, לשון "שאלה" ולשון "בקשה", וההבדל ביניהם כן הוא, אם השואל מחפש אחר עצות, וייגע עצמו למצוא תחבולות בכדי שיתמלא חפצו, בזה נאמר לשון "בקשה" שהוא גם לשון "חפוש", וכשהשואל אינו עמל כל כך למצוא תחבולות, עד שיתמלא חפצו, זה נקרא לשון שאלה פירוש שהוא רק שואל ורוצה שיעשה כחפצו, אכן אינו מתאמץ בכל כחו ע"ז, ופרשתי בזה יפה הכוונה במגלת אסתר, נפשי בשאלתי ועמי בבקשתי (מג"א ז') דהודיע בזה צדקת אסתר, אשר חיי הכלל ישראל, היה חשוב בעיניה יותר מחיי עצמה, ולהכי אמרה "נפשי בשאלתי" פי' על נפשי בעצמי לא אחפש עצות, ולא ארבה בבקשות מאת המלך, אכן "ועמי בבקשתי" כי עליהם אבקש מאתך בבקשה גדולה, באשר זהו עיקר חפצי ורצוני, שהם ישארו בחיים, ואמנם לשון "נא" המוסב ג"כ על שאלה ובקשה, אין אנו יודעין פירושה, אם דומה, ללשון "בקשה" או ללשון "שאלה", ולהכי אשמעינן כאן הש"ס, אין נא אלא לשון בקשה, פי' שלשון זה מוסב על המתאמץ בתחבולות שיתמלא חפצו, כי כן הכא נמי, הקב"ה לא הספיק עצמו במה שישאל מהם שיקחו הכסף והזהב, אלא עוד ביקש עצות איך שיתמלא חפצו, להזקנים בעצה זאת, ולע"ר בעצה אחרת וכמ"ש לעיל, וזה נכון: