מצח אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין
מצח אהרן - דרוש ב
לשבת הגדול:
ויאמר ה' אל משה והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי כי יאמרו לא נראה אליך ד' ויאמר אליו ה' מזה בידך ויאמר מטה, ויאמר השליכהו ארצה וישליכהו ארצה ויחי לנחש וינס משה מפניו. ויאמר ה' אל משה שלך ירך ואחז בזנבו וישלח ידו ויחזק בו ויהי למטה בכפו למען יאמינו כי נראה אליך ד'. ויאמר הבא ידך אל חיקך ויבא ידו אל חיקו והנה מצורעת כשלג ויאמר השב ידך אל חיקך גו' ויוצאה מחיקו והנה שבה כבשרו (שמות ד'). ובמס' (שבת דצ"ז) אמר ר"ל החושד בכשרים לוקה בגופו, דכתיב והן לא יאמינו, וגליא קמי קוב"ה דמהימני ישראל, א"ל הם מאמינים בני מאמינים ואתה אין סופך להאמין, וכן אמרו במדרש, הוא תפס אומנות שר נחש לפיכך נלקה בנחש ע"כ:
הדקדוקים בזה: א) הלא הקב"ה הקפיד על מרע"ה, במה שחשד אותם שלא יאמינו, וגם הענישו על זה, א"כ לאיזה צורך צוה ה' בעצמו אח"כ לעשות מופתים לפניהם, כיון שגלוי לפניו דבוודאי מהימני א"כ מופתים למה?: ב) הן הקב"ה אמר למשה, שלך ידך "ואחז בזנבו" והאיך עשה משה, וישלח ידו ויחזק בו", והכי הול"ל "ויאחז בזנבו" כמו שנצטוה, ומדוע שנה?: ג) בתחלה כתיב, מזה "בידך", ואח"כ, ויהי למטה "בכפו" ולא אמר בידו, ד) באמת קשה על מרע"ה, איך חשב כזאת על ישראל גוי קדוש שלא יאמינו: ולכן נ"ל, דבאמת עיקר המופתים לא באו למטרה הזאת לנטוע האמונה בלבם, כי לא הוצרכו לזה, ובלא שום אות ומופת היו ג"כ מאמינים, ובשגם כי מסורה היה בידם מיוסף הצדיק, שכל גואל שיאמר להם פקידה כפולה הוא הגואל האמיתי, רק עיקר המופתים לא הוצרכו כ"א לפני משה בעצמו, ולא לחזקו לאמונה כי אם לתרץ לו קושיותיו, כי כאשר אמר הקב"ה שילך בשליחותו לגאול את ישראל, היו לו טענות כנגדו, אשר מחמתם לא הבין באיזה אופן יוכל כעת לגאלם, וה' היודע כוונתו, רמז לו ע"י מופתים אלו שאין ממש בטענותיו, וג' טענות היו למשה בענין הגאולה, וכנגדם באו ג' מופתים לסתור טענותיו:
טענה ראשונה, יבואר לנו בהקדם הכתובים (שמות ב') וירא איש מצרי מכה גו' ויצא ביום השני והנה שני אנשים עברים נצים ויאמר לרשע למה תכה רעך, כל משכיל ישתומם על מרע"ה הלא לבעל נפש יקרה כמוהו ראוי הי' להקטין החטא, והוא עוד הגדיל החטא יותר ממה שהוא, דהא באמת לא הכהו, רק היו מריבים ונצים, ולא הול"ל כ"א למה "תריב" את רעך ומה זה אמר, למה "תכה" רעך? ולהלן ויאמר מי שמך גו' הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי, איך עלה על דעת אותו האיש לחשוד את משה בזה, שיהרוג אותו כאשר הרג המצרי, הלא עוונותיהם אינן שוות, דעון המצרי היה, שהכה לישראל ורצה להרגו, לכן בדין הרגו כדין רודף אחר חבירו להרגו, אבל כאן לא היה כ"א עון מחלוקת, א"כ איך יהרגהו וכי חשיד היה מרע"ה בעיניו למיעבד דינא בלא דיינא חלילה אתמהה ולהלן, ויירא משה ויאמר אכן נודע הדבר, ובמדרש ז"ל: ויירא משה, שראה דלטוריא שיש בישראל, והיה עומד ומשתומם מפני מה נשתעבדו ישראל יותר משאר אומות כיון שראה לה"ר שיש בתוכן אמר אכן נודע הדבר, ג"ז תמוה, דמזה שגלה לפרעה, שמשה הרג את המצרי אין כ"כ ראיה שיש ביניהם לה"ר, דרק מפני שנתירא שמשה יהרוג אותו גלה הדבר לפרעה כדי שלא יוסיף לעשות עוד דברים כאלו אף שג"ז אסור, בכ"ז מזה המעשה לא נוכל עוד לשפוט שהמה בעלי לה"ר בכל דבר שאינו נוגע לנפשם:
אמנם באור הכתובים י"ל עפ"י מה דאמרו חז"ל (ערכין ט"ז) תדבר"י המספר לה"ר חמור משלש עבירות שבתורה, ע"ז, ג"ע, שפ"ד, הטעם שהחמירו כ"כ בעון לה"ר, כי העיקר הגדול המגדיל את העבירה, אם העובר אותה לא ידע בנפשו שעבר עבירה, וזה גרוע הרבה מאם עשה עבירה חמורה, שהיא גלויה ומפורסמת לכל, וגם הוא גם אחרים ידעו שעבר עבירה חמורה, כי אז יוכלו אחרים להוכיח אולתו על פניו, או הוא בעצמו יחרט ויבוש ויכלם באשמתו, וכמאמרם, רשעים מלאים חרטות, ועי"ז לא ישתרש בחטא, ולא ימות בעוונו, לא כן אם גם מעיניו נסתרה העבירה, ויחשוב שלא חטא כלל, שאז לא ישוב מדרכו הרעה לעולם, וכמא"ה (ירמיה ב') הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי, ומה ימתק לנו דברי האפק"י בפסוק (איכה א') חטא חטאה ירושלים ע"כ לנדה היתה כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה גם היא נאנחה ותשב אחור, המקונן אמר, שימים הראשונים בחורבן בית ראשון, היו טובים מאלה, כי בחורבן בית ראשון "חטא חטאה ירושלים", כלומר כל אחד ראה ויוכיח כי חטא וגם אחרים ראו חטאתם, וע"כ, לנדה היתה, כלו' רק כנדה השבה לימי טהרתה, מפני שכל מכבדיה הזילוה, דהיינו הנביאים אוהביה ומכבדיה, גלו אזנה למוסר ויכלימוה כי תבוש במעשיה, ואמר הטעם, כי ראו ערותה, ולכן ידעו על מה להוכיחה, ועוד, גם היא נאנחה ותשב אחור, שנתעוררו רגשי לבה למוסר, ועי"ז עשתה תשובה, ושבה מדרכה הרעה, וראשונים שנתגלה עונם, שעשו עבירות גלויות לכל, משו"ה נתגלה גם קיצם, אכן כעת טומאתה בשוליה, פי' במקום בלתי מגולה, לא זכרה אחריתה, כי אין מי שיעוררם לתשובה, משו"ה ותרד פלאים, ואחרונים כיון שלא נתגלה עוונם, לא נתגלה גם קיצם. הכלל הוא, מי הוא שיכול להנצל מן העבירה, רק זה האיש היודע חומר העוון, אבל מי שלא יחזיק הדבר לעבירה, רחוק היא מתשובה מעבירה הזאת, כי איזה סבה ימנענו מעשות אותה, אחרי שלא יחזיק זאת לעבירה, ומשו"ה ג"כ החמירו בעוון לה"ר, מחמת שהוא מן העבירות שאדם דש אותן בעקבו תמיד, ואין אדם נצול מהם בכל יום, לכן החמירו בחומר אסורו, שאפשר עי"ז יתרגש האדם וימנע מהעון המר:
ומזה האות הוכיח ג"כ משה, שהרבה לה"ר ודלטוריא נמצא ביניהם, דהנה אחז"ל (ערכין שם) אר"ח מות וחיים ביד לשון, וכי יש יד ללשון, אלא מה יד ממית אף הלשון ממית אי מה יד אינו ממית אלא בסמוך אף לשון כו' ת"ל חץ שחוט לשונם, אי מה חץ אינו אלא עד ארבעים אמה אף לשון כו' ת"ל שתו בשמים פיהם גו' ע"כ, הרי כי רבה רעת רציחת הלשון יותר מרציחה ביד ממש, וארז"ל שם, לשון תליתא, דקטיל תלתא, למספרו, למקבלו, ולאומרו, וא"כ כיון שלה"ר ג"כ הורגת, ועוד יותר מחרב, לכן כשיצא משה וראה ששני אנשים עברים נצים ומחזיקים במחלוקת ובוודאי הרבה לה"ר נפל במחלוקתם, דידוע מה שכתבו ספרי המוסר, דלה"ר הוא רק ענף מן המחלוקת, וכולהו איתנהו במחלוקת, וכאשר רצה מרע"ה להוכיחם על חומר איסור לה"ר, אמר לרשע, למה "תכה" רעך, כלומר אל תדמה בנפשך שאין אתה עושה לו שום רע במה שתדבר עליו בלשונך, וכדרך כל מספרי לה"ר שחושבים כן, לא כן הוא רק אתה הורג ממש, דלה"ר הוא עוד גרוע ביותר מהריגת החרב, וכאשר שמע העברי שמשה יחזיק חטא של לה"ר כהורג בחרב, וא"כ הרי עונו שוה ודומה ממש לעון המצרי שרצה להרוג נפש מישראל ולכן נתירא פן יהרוג אותו ג"כ כאשר הרג את המצרי, לזה אמר, הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי, כיון שבעיניך נחשב חטא הזה ממש כשפ"ד, ואז אמר משה, אכן נודע הדבר, שלה"ר ודלטוריא יש ביניהם, כי מחמת שהיה בעיניו לפלא על מרע"ה שהשוה עון לה"ר לשפ"ד ונראה מזה, אשר המה לא יחזיקו זה לחטא חמור כ"כ, א"כ אין מופת גדול מזה, שבוודאי מלאים הם מעוון הזה כי מה ימנעם מעשותו אם לא ידעו כלל מחומר העוון ומשו"ה נשתעבדו יותר משאר האומות כדברי המדרש, וא"כ באשר משה הכירם לבעלי לה"ר וחשב בנפשו אשר וודאי לא עשו תשובה ע"ז בהיותם במצרים, כי אדרבה הלא במצרים הוסיפו בטומאתם, ונכנסו למ"ט שערי טומאה, ולכן כאשר אמר לו הקב"ה שילך לגאלם, היה קשה לו מאוד באיזה זכות יוכל לגאלם, באשר החטא שגורם השעבוד עודנו עומד בתקפו: ואף שהקב"ה אמר למשה, שהוא גואלם על שם העתיד, כמ"ש במדרש (שמות רבה פ"ג) ע"פ וכי אוציא את בנ"י, מה זכות יש בידם, א"ל הקב"ה, בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים, ואני גואלם על העתיד ע"כ, וא"כ גם חטא של לה"ר יתקנו אז, ומדוע היה קשה למשה על חטא לה"ר יותר משאר עבירות? אכן באמת אף שמשה ידע אשר בסוף ישובו על כל העבירות שעשו עד הנה, אמנם על החטא הזה של לה"ר, היה מתייאש משה, ולא האמין שישובו ויתקנוהו גם לבסוף מחמת שלפי אופן ומצב חטאתם שחטאו בחטא הזה, קשה היה מאוד להאמין שיעשו תשובה עליו וכמו שנבאר, דהנה יש שני מיני עבירות, יש עבירה שהיא באה מפאת החמר כגון עבירות שנפשו של אדם מחמדתן מאוד, ויצרו הרע בוער בקרבו למלאות תאותו, וקשה מאוד לפניו להתגבר על יצרו ולפרוש מן החטא, ובאם יכשל אדם במצודת עבירה כזאת, יש תקוה שיעשה תשובה ויתחרט אח"כ על העבירה שעשה באשר גם מתחלה לא עשה זאת מפאת בחירתו ברע, ועל כגון זה ארז"ל, רשעים מלאין חרטות, כי לכתחלה היה קשה לו לפרוש מן העבירה, ואח"כ כאשר מלא תאותו, ונחלש כח התאוה והתשוקה, ונתקררה רתיחת דמו, יתחרט ויעשה תשובה, אמנם יש עוד סוג עבירה, אשר אין הנפש מחמדתה, ולפעמים עוד להיפך, כי הטבע תתנגד לה, ואין שום סבה ותאווה שיחמוד אותה, ובכ"ז יעשה אותה, אין זה כ"א רוע לבב, אשר מדעתו ימאס בטוב ויבחר ברע, ועל עבירה מסוג זה, רחוק הדבר שיתחרט אח"כ ויעשה תשובה, כיון שגם מתחלה רק מעצמו בחר לעשותה בלי שום סבה המכרחת אותו לזה, וא"כ וודאי שגם בסוף לא יתחרט כי בתחלה מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר, ומזה הטעם ג"כ ארז"ל (פסחים קי"ג) שלשה הקב"ה שונאן דל גאה עשיר מכחש, זקן מנאף, כי אף אם באמת, הלאו דולא תשקרו איש בעמיתו נאמר אפילו על עני שבעניים, וגם הוא מוזהר עליו, מ"מ אל תבוז לעני כי ישקר ויכחש במסחרו, באשר גם הוא ידע חומר העוון, ולא מרצונו הטוב יעשה זאת רק ההכרח יכריחהו לזה, כי מה יעשה אשר בני ביתו צועקים ללחם ואין, וכמ"ש החכם (משלי ו') לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב ואח"כ וודאי שיתחרט ע"ז, אבל עשיר שהוא מכחש, אשר שום סבה חיצונה לא תכריח אותו לזה, ומעצמו יבחר ברע, אות הוא על קלות דעתו, שקל בעיניו לעבור על צווי ית' בלי שום הכרח, משו"ה שנוא הוא בעיני ה', וכן גבי לאו דלא תנאף, אף שהוא נאמר על כל סוגי האנשים, זקן ובחור בשוה, מ"מ איש אשר בבחרותו נפל ברשת אשה זונה חלילה מחמת גודל רתיחת דמו, נוכל עוד לקוות כי החטא הזה לא יתמיד אצלו, וכמו שהילדות והשחרות הולכות וחסרות תמיד, כן לעומתן תחלשנה התאוות והתשוקות, כי בסור הסבה יסור המסובב, אבל "זקן מנאף" כיון שהתשוקה ורתיחת דמו חלף עבר, ואין זה כ"א מרוע לבבו יעשה הרע. וכן גבי דל גאה, הטבע תחייב ההיפך כי תחנונים ידבר רש. וגאוה זו מה טיבה לכריסו וכיסו הרקים? וכיון שאלו העבירות לאנשים כאלו, אינן באות מצד התגברות היצר ומצד הטבע, כי אדרבה הטבע תחייב ההיפך לכן שנואים הם בעיני ד', באשר אין תקוה עוד שישובו מדרכיהם הרעים, ומזה הטעם ג"כ מי שאוכל חלב נקרא "מומר" אבל האוכל יתוש או פרעוש אי לאו טעמא דניחא לי' למטעם טעמא דאיסורא היה נקרא "מין" שהוא גרוע יותר ממומר (הוריות י"א) מחמת שהיתוש אין הנפש מחמדתו, ועוד להיפך הנפש משקצת, כי שקוץ גדול הוא למי שאוכלו ועובר על בל תשקצו כמבואר (בשו"ע יו"ד סי' ק"ד) והאוכלו הוא רק להכעיס את ד', ולכן נקרא "מין" שהוא אדוק יותר, באשר אין תקוה עוד לתשובה: ובזה פירשתי כוונת המ"ר (פ' וישב) על פסוק ויבא יוסף את דבתם רעה, ר"מ אומר חשודין הן בניך על אבר מן החי, ומאין למד זאת ר"מ ואמרתי שלכאורה מיותר מלת "רעה" דהא מלת "דבה" נופל בכ"מ על לה"ר, כמ"ש מוציא דבה הוא כסיל, וא"כ איזו דבה טובה היא שהוצרך לומר דבתם "רעה". ומזה למד ר"מ דרשתו, דהנה אם יוסף היה מספר לאביו, שראה את אחיו נכשלים באיזה עבירה הבאה מפאת תאוות היצר והנפש מחמדתה, לא היה הדבה הזאת כ"כ רעה בעיני יעקב אביהם, כי האדם אשר יסודו מעפר, נכשל לפעמים ברשת היצה"ר, שאינו יכול להתגבר עליו בעת מעשה, והיה יעקב בטוח שבוודאי אח"כ יעשו תשובה ויתחרטו, וכמ"ש רז"ל (ברכות י"ט) (וז"ל הש"ס שם אם ראית ת"ח שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום שמא עשה תשובה שמא ס"ד אלא ודאי עשה תשובה, ויש להבין וכי מאי קשה להש"ס אי אמרינן "שמא" עשה תשובה, אטו אי אפשר להיות שלא יעשה תשובה? ונ"ל דקושיית הש"ס בזה לא קאי על עשיית התשובה, דע"ז ודאי היה שייך לומר גם לשון "שמא", אלא הקושיא קאי על איסור ההרהור אחריו, דאם לא היה עשיית התשובה כ"א בגדר ספק, היו מותרים מספק דהא יש לו חזקת חוטא, כיון דכבר חטא, והחיוב היה ודאי, והתשובה הוא כעין פרעון על החטא וא"כ הוי כאיני יודע אם פרעתיך, חשבינן אותו לודאי לא פרע מחמת חזקת חיוב דמעיקרא, דאין ספק פרעון מוציא מידי ודאי חיוב, וה"נ כיון דחטא ודאי והתשובה רק ספק עלינו לחשבו כאילו ודאי לא עשה תשובה, וזה כונת קושיית הש"ס איך אמר שאסור להרהר אחריו שמא עשה תשובה "שמא ס"ד" פי' איך ס"ד דמשום שמא עשה תשובה יהא אסור להרהר, הא עלינו להחזיקו לודאי חוטא ומשני ודאי עשה תשובה ומש"ה אסור להרהר אחריו), שוודאי עשה תשובה, כי לכתחלה קשה הי' לו לפרוש ואח"כ כאשר בטלה התאוה יתחרט, ודבה כזאת לא היה רעה בעיני יעקב, ומחמת שכתב "דבתם רעה" למד ר"מ, שחשודין הם על אבר מן החי, ולאכול דבר מן החי, וודאי אין שום תאווה לזה, כי אדרבה עוד שקוץ גדול הוא, וגם עובר משום בל תשקצו כמ"ש (שבת דף צ'.) (אף שהתוס' שם ד"ה דלא, כתבו שדווקא לאכול דבר חי עובר על בל תשקצו, אבל לחתוך אבר מן החי אין בו משום ב"ת, מ"מ מי יימר דהדבה היתה רק על אבר, נוכל לומר שהלשין עליהם שאוכלים דברים חיים, ומ"ש חשודין בניך על אבר מן החי הוא שם העוון שנכשלים, כי שם העוון נקרא, אבר מן החי) וכיון דשקוץ יש בזה, ומ"מ עשו זאת, אות הוא על רוע בחירתם, אשר עושים רק להכעיס, ואין תקוה להשיבה, באשר גם מתחלה לא עשו זאת מחמת התגברות היצר, כי עוד שקוץ יש בזה, ואף לאדם שלא יקוץ בזה, מ"מ תאוה וחמדה וודאי אין לעוון כזה, כי מה היה איכפת להם אם אכלו בשר שחוטות, ומשו"ה קורא אותה הכתוב דבה "רעה" מפני שקשה התשובה לעוון כזה:
והנה החטא של לשה"ר, אשר נכשלו בימי משה היה ג"כ חטא כזה, אשר סבה ותשוקה טבעית לא גרמה לזה, ואדרבה לפי טבע האנושי היה גורם ההיפך, וניחזי אנן, אם ראובן עשה הרבה רעות לשמעון, אף שלפי חוקי תוה"ק, אסור לשמעון להתנקם ממנו ולנטור את השנאה לעת מצוא לשלם לו כדי רשעתו, בכ"ז אם שמעון לא יוכל להתגבר על יצרו הבוער בקרבו להשיב לראובן גמולו בראשו, ולגרום לו רעה תחת רעתו, לא תגדל בעינינו האשמה כ"כ כי ידענו כי בערה בו אש עברתו השמורה בלבבו, ולא יכול להתאפק לכבוש יצרו שלא לנקום ממנו, וזוהי עבירה אשר טבע האדם מצד שהוא אדם ומורכב מיסודות תחייב לזה, אמנם בלשה"ר שחטאו אז נגד משה היה להיפך, כי מרע"ה מעודו לא עשה שום רע לאחד מישראל חלילה, ורק כמה וכמה טובות גדולות ונפלאות עשה עמהם, כי אף שהוא נתגדל בבית פרעה, והיה נחשב לאחד מזרע המלוכה, מ"מ יצא בכבודו ובעצמו השדה אל אחיו האמיתים לראות מה המה עושים "וירא בסבלתם" שהיה נותן כתפו לכל אחד לעזרם כמ"ש במ"ר פ' שמות, ואח"כ כאשר ראה, איש מצרי מכה איש עברי, שם נפשו בכפו להעמיד עצמו במקום סכנה גדולה והרג את המצרי, בכדי להציל העברי מידו, א"כ מצד הטבע לא היה שום מקום, שיהיה בלבותם איזה קנאה או שנאה עליו, ואדרבה לפי מזגי האדם ראוי היה הדבר שלא יהיו כפויי טובה, ויכירו טובותיו הגדולות שעשה עמהם, ויהיו עליו לסתרה, ובכ"ז אחרי כל הטובות הנוראות שעשה עמהם, מה עשו המה? הלשינו עליו לפרעה, וגלו הדבר שהרג את המצרי ורצו למוסרו למלכות ולקפח חייו, עד שהוכרח לברוח משם, זה היה מופת חותך למשה על רוע לבבם, משו"ה נתיאש משה וחשב בלבבי שבוודאי חטא זה של לשה"ר, לא יתקנו עוד לעולם, באשר גם מתחלה לא עשו זאת מפאת חמדת היצר, רק מרוע הלב, וא"כ גם אח"כ לא ישובו, ובשגם אשר התשובה צריכה להיות כפי ערך החטא, וכמו שהחטא היה בדבר שאין הטבע מחייב להכשל בו, לעומת זה צריכה התשובה להיות בהיפך, אשר אפי' בלה"ר כזה שמצד הטבע קשה מאוד לפרוש מן העוון, ובכ"ז יתגברו ויפרשו, ועל תשובה מעולה כזאת, לא היה בלב משה שום תקוה עליהם, וא"כ הקושיא במקומה, באיזה זכות יגאלו, באשר לא תקנו עוד החטא שגרם השעבוד, זהו טענה ראשונה שנתקשה משה בגאולתן:
הטענה הפניה לסרוב משה, כי בדעתו חשב אשר המה וודאי לא נתחרטו על גודל המרידה שמרדו כנגדו, כי אלו היו מתחרטים ע"ז, הלא מאז שמרדו כנגדו עד עתה, חלף עבר משך ששים שנה, כי אח"כ מלך בכוש ארבעים שנה, ואח"כ בא למדין ונשא צפורה והוליד בניו ובכל משך הרב הזה, היה יכולת בידם, לילך לפייס את משה ולבקש ממנו מחילה, ובאשר הם לא עשו כן, ולא הראו שום אות וסימן חרטה, מזה שפט משה אשר באמת לא יתחרטו כלל על העבר, ועוד ידם נטויה לעשות בעדו רע אם יהיה בידם, וא"כ היה קשה לו, נהי שמצד עצמם ראוים המה לגאולה, בכ"ז האיך יהיה הוא השליח בדבר, ואיך ילך למצרים, הלא תיכף כאשר העברים יראוהו, יתפשוהו בכף למסרו ליד פרעה ויאמרו הנה זהו הבורח שאתה מבקש, ואף אי נימא שמחמת זה החשש לא היה צריך לפחוד, והיה לו לבטוח בד' אשר מסתמא יהיה בעזרו להצילו מכף פרעה, כאשר באמת כן היה לבסוף, מ"מ היה למשה טענה חזקה באיזה אופן יהיה הוא השליח כי אחרי אשר הכירם לאנשים כפויי טובה כאלו, ובעד כל החסדים הנוראים שעשה עמהן, הלשינו עליו למלכות ורצו לקפח פתיל חייתו, א"כ מי יוכל לדור עם נחשים בכפיפה אחת, ואיזה תועלת תצמח אף אם יצליח לגאלם, הן הכוונה היתה שיגאלם ממצרים ויקח משרתם על שכמו, לנהל אותם על מבועי התורה והיראה, ואיך יוכל להיות זה והלא בוודאי ימצאו עוד הפעם איזה תואנה במה להתנפל עליו ולטורדו מן העולם, וכמו שראה זאת בעליל מפעם הראשון, שאו היו משועבדים ונכנעים תחת יד מלך קשה ואומה קשה, והוא היה לפניהם כמלאך מושיע בעת צרתם, ובכ"ז כאשר התחיל להוכיח לרשע אוולתו על פניו ואמר לו למה תכה" לא הכיר טובתו ורצה למסרו למלכות, על אחת כו"כ אם יגאלם לחרות ויהיו בני חורין בלא שום שעבוד עול מלכיות, ואז יהיו בגדר וישמן ישרון ויבעט שלא יוכל להוכיחם כלל על שום דבר, וא"כ איך יוכל להיות הוא השליח בדבר ולקבל משרתם על שכמו, לנהל אותם תחת שבט מרעיתו, ואלו שתי הטענות מפורשות במ"ר (שמות פ"ג) ע"פ מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בנ"י ממצרים, אמר לפניו רבש"ע איך אני יכול לכנס למקום הורגי נפשית כו', וכי אוציא גו' מה זכות בידם שאוכל לגאלם ע"כ, הרי להדיא דשתי טענות אלו מנעוהו מזה. א) איך הוא יכול להיות השליח. ב) מה זכות בידם וכמ"ש:
ומפני שני טענות אלו, סרב משה בשליחותו, אכן מחמת שמשה לגודל צדקתו, לא רצה לקטרג הרבה על ישראל, ולומר לפני הקב"ה באריכות את גודל רשעתם בחטא לה"ר, באופן מבהיל כזה, אשר נגד הטבע הוא, וגודל כפיית הטובה, והמרידה שמרדו כנגדו, ואשר מחמת זה יירא לקבל משרתם, ולכן השכיל מרע"ה לומר זאת בדרך סתום וברמיזה, וד' יבין כוונתו, והוא דחז"ל אמרו (ירושלמי פאה פ"א) אשר מותר לספר לה"ר על בעלי מחלוקת ולה"ר, ולזה נוכל לומר כי גם משה ידע בעצמו, שישראל וודאי יאמינו, כי במדה הזאת מצוינים הם בתאר "מאמינים בני מאמינים", ובאם יאמר עליהם שהם לא יאמינו, מוציא דבה הוא וחושד בכשרים, ולה"ר גמורה היא, בכ"ז באשר לדעתו היו עדיין בעלי מחלוקת ולה"ר, ומותר לדבר לה"ר עליהם, לכן במכוון דבר עליהם לה"ר, לרמז להקב"ה שיחזיק אותם לבעלי לה"ר, כי באשר זה יהיה לפלא על מרע"ה, איך ידבר סרה ולה"ר על כלל ישראל, ומסתמא יחזיק אותם לבעלי לה"ר, וממילא יבין כוונת סרובו, כי באשר מושחתים המה בחטא הזה, איך יוכל להיות הוא השליח, וגם באיזה זכות יכול לגאלם וכנ"ל:
ועוד היה חושש משה, אשר הקושיות אלו אפשר שיפלו גם בלבות בני ישראל, ומחמת זה קשה יהיה גם להם להאמין לו, באשר המה ידעו בעצמם ג"כ שמושחתים בחטא הזה שגורם השעבוד ומה גם אשר הגאולה תהיה ע"י אמצעי כזה, אשר שונאים המה זה לזה, והיתכן שלא מצא הקב"ה אמצעי אחר לגאלם, ואף שמאמינים בני מאמינים המה, בכ"ז ע"י אמצעי כזה ובשעה שאינה ראויה כזאת, אפשר שקשה יהיה להם להאמין לזה, כי באמת זהו נגד טבע האנושית, שאיש אשר לדעתם שונא אותם ודורש רעתם, בין לילה יהפך לגואל ומושיע להם, ואף שמחמת זה החשש, עדיין לא היה רשאי להוציא דבה עליהם, ולהחליט שלא יאמינו, כי היה לו לדון אותם לכף זכות כל זמן שלא הוציאו עצמם מחזקת כשרותם, שהמה מאמינים, רק עיקר ההיתר שלו היה במה שהחזיקם לבעלי לה"ר, ומותר לדבר גם עליהם אפי' לשה"ר גמורה, והקב"ה שהבין כוונת משה, לכן רצה ע"י אותות אלו לסתור טענותיו, ולהראות לו אשר לא כאשר יחשוב עליהם כן הוא, ועיקר המופתים לא באו אלא למטרה הזאת, כי לפני בני ישראל לא היה צריך לשום מופת, שגלוי היה לפניו דמהימני, ובכ"ז יעשה גם לפניהם המופתים שאולי יש בלבם ג"כ חששות אלו, יסתרו ע"י המופת, וכמו שנבאר:
דהנה על החשש שחשש משה, באיזה אופן יתקרב אליהם כעת עוד הפעם ואיך יהיה ביכולתו לדור עם נחשים כאלו, אשר כבר נוכח לדעת בפעם הראשון, הגמול שגמלו לו עבור טובותיו, כי לדעתו עדיין לא נתחרטו בלבם על המרידה הזאת, והראי' שבמשך הרב הזה לא פייסוהו, והנה מחמת אשר האדם יראה רק לעינים ולא ללבב, באמת יכול לחשוב כן, כי אם היו מתחרטים ע"ז היה בידם לפייסו, אכן לא כן הקב"ה הצופה נסתרות כל איש, ולפניו גלויים מחשבות בני אדם, ידע היטב את מזג הרך והיקר הקבוע בלבותיהן של ישראל, זרע קודש, אשר אף אם לפעמים יעשו עול, ויסלפו דרכם להרע איש לחבירו, בסתר יכנו לבבו ע"ז, ומאוד יתחרט ולא יהיה לו מנוחה ללבו, וכמ"ש הנביא (ירמיה ב') תיסרך רעתך ומשובותיך תוכיחך, כלומר שהרעה והמשובה שעשה, זהו בעצמו עונש על חטאו, כי לבו יכנו ונפשו יכאב וידאג ע"ז, ובאם תשאלני, קורא אהוב, הלא בדרך הנהגת העולם לא נראה כן ואם אחד עשה לחבירו רעה, לא נראה אח"כ שום אות של חרטה עליו, ובאם האמת כן הוא אשר בלבבו יתחרט ע"ז, א"כ מדוע לא יראה שום אות של הכנעה כנגד חבירו, הלא בידו לפייסו, ע"ז אשיבך שמזה אין ראיה, כי יוכל היות אשר בלבו יתחרט מאוד ע"ז ומה שלא ילך לפייסו, הוא רק מחמת גודל קשיות ערפו המוטבע בנפש הישראלי, וכמ"ש ישראל עזין הן ומקרא מלא אה"כ כי עם קשה עורף הוא, ולכן מחמת גודל קשיות ערפם, קשה להם הדבר להכנע איש לפני חבירו ולבקש ממנו מחילה ברבים, ולהראות לכל אשר לא טוב עשה מקודם, ואף שלבו ירע לו מאד על החטא שחטא כנגד חבירו, וגם ירא הוא מן העונש הגדול הכרוך בעקבו, בכ"ז לבקש מחילה לא ילך, וכמו שנראה בעליל אשר בימים הנוראים יפשפש כל אחד במעשיו, וכל אחד יראה להיטיב דרכיו ולתקן עותתו, זה בצום, וזה בקול, וזה בממון, אכן זה לא נראה אף לאחד שילך לבקש מחילה מחבירו, באופן שאין גם אחד שלא יוצרך לבקש מחילה מזולתו, כי ישנם הרבה עבירות מאותן שבין אדם לחבירו, שאין אדם נצול מהם וטבע הזאת מורשה היא לנו עוד מדתן ואבירם, שגם הם אמרו, יודעין אנו שאין אנו עולין מדינה של גיהנם ואעפי"כ אין אנו חוזרין, (מד"ר פ' קרח) ע"פ ויאמרו לא נעלה, הרי שגם המה הכירו עותתם וחטאתם שחטאו נגד משה, וגם הודו בפיהם שלא יהא נצולין מדין גיהנם, ובכ"ז לא יכלו לפעול בנפשם לעשות הכנעה זאת לפייס למשה:
אמנם העצה היעוצה, למי שירצה לכרות ברית שלום עם מי שמרד כנגדו, אם ימתין עד שחבירו החוטא יפייסהו, אז לא יגיע לעולם למטרת השלום כי החוטא לא יכניע עצמו לפייסו, ורק מיום ליום תתחזק השנאה ביניהם, באשר החוטא יחשוב, שחבירו יחשוב עליו רעה, והעצה הוא רק שהוא בעצמו יזמין עצמו לפני החוטא לבקש קרבתו, ולהראות לו אותות חבה ורצון, ושאינו נוטר בלבבו שום שנאה עליו, ואז גם החוטא יזדרז עצמו מאוד לפייסו, ועוד יוסיף לאהוב אותו יותר מבראשונה, כמו שאנו רואין בתבערת האש, כאשר יוצק עליו מעט מים, אז יתגבר ויתלהב האש ביתר שאת וביתר עז ממוקדה מקדם בלעדי מעט המים, כן הדבר הזה, אם היה קצת התנגדות ביניהם, והיא השנאה הקודמת, אז תתגבר האהבה ביניהם ביתר שאת, ורק העצה היקרה הזאת תוכל להביאם למטרת השלום, וכמו שמצינו (בסוף מסכת יומא) גבי רב דהוה לו מילתא בהדי טבחא (שהטבח הקניט את רב) אזל תריסר ירחי שתא ולא אתא לפייסו, כיון שהגיע מעלי יומא דכפורי ולא אתא, אמר איזיל אנא, ורמז הזה רצה הקב"ה להראות למשה, שלא יחוש להתקרב אצלם, פן יעשו לו כעת ג"כ כאשר עשו לו בפעם הראשון, כי אדרבה במה שיתקרב הוא אצלם, אז יוסיפו לאהוב אותו, ולהיפך אם ינוס מהם ויחשבם. גם עתה להורגי נפשות, אז לא יכרתו עמו ברית שלום לעולם, אף שבלבבם ידעון המרד הגדול שמרדו נגדו, וחטאתם נגדם תמיד, בכ"ז לא יכניעו עצמם לפייסו, ורק אם הוא יתקרב אליהם אז יבואו למטרת השלום האמיתי, באשר בלבם יתחרטו, רק שלא יפעלו להראות אות הכנעה, ורמז הזה הראה לו באות של נחש:
דכאשר נתבונן נראה שהאדם יעשה טובה גדולה לעץ הזה, אשר אותו יבחר לקחתו למטה בכפו, כי טרם שלקחו למטה היה העץ הזה ענף מן האילן העומד ביער, ובעודו ביער עלול היה לכמה מקרים רעים, עלול היה שיבוא חוטב עצים ויכרתנו מן האילן, להשליכו בתוך שאר עצים העומדים לשרפה, שאז גם הוא היה נשרף ונאבד מן העולם כרגע, וכן היה עלול לעוד כמה מקרים המכלים ומאבדים אותו מן העולם, כגון רוחות רעות, חזקות המסערים אותו מן העולם וכדומה, אכן כאשר האדם חתכו מן האילן, ליקח אותו למטה משענתו, החליק אותו במעצד למשעי, צבעו בצבע נאה ומהודר, צנף צניף עטרה לראשו, ויחזיק אותו בביתו, עומד בקרן זוית מוצנע ומכוסה, ינצל מכל המקרים, כי כעת הרוח עוד לא יסערהו ממקומו, וגם בטוח הוא, אשר מעתה לא יניחוהו בתנור לשרפה, וא"כ אפוא, אין לשער טובה הגדולה אשר האדם עושה לעץ הזה שיקחנו למטה בידו, אכן גם המטה איננו כפוי טובה למטיב עמו, וישלם לאדונו שכר טוב בעד הטובות שעשה עמו, מדה כנגד מדה, וגם המטה יציל לאדונו מכמה מקרים, אם ילך במקום חלקת הקרח, המטה יגן עליו שלא יחליק, אם הולך אצל היאור על נסר קצר, המטה יצילהו שלא יפול בנהר, אם ילך בין כלבים עזי נפש, רק המטה יגרשם מעל פניו, והנה המטה שהיה ביד משה, לבד שגם הוא עשה עמדו כל הטובות אלו, עוד יתרה עשה עמו, כי מקודם כשהיה עומד בגן, לא נתפרסם בעולם, קדושת ויכולת המטה, ורק ע"י שלקחו מן הגן, ועשה על ידו כל המופתים הנוראים, נתקדש המטה בעיני כל, ושום אדם זולת משה, לא היה יכול לעשות עמו הטובה הזאת, כי שום אדם לא היה יכול לקחתו מן הגן, וכמו שמובא במד"ר, שרק משה לקחהו, ומשו"ה נתן לו את צפורה לאשה, וא"כ אפוא, כמה גדלה ההטבה שעשה משה למטהו. ולכן אמר לו הקב"ה להשליכהו ארצה, וכאשר השליכו ארצה, נתהפך לנחש, שרוצה להמיתו, רמז לו בזה, שגם המטה הזה, אשר עשית טובות גדולות עמו, כ"ז אשר החזקת אותו בידך ונהגת בו כבוד, גם הוא נהג בך כבוד, והכיר טובתך, אכן אם אתה משליכו ארצה, ונהגת בו מנהג בזיון, גם הוא נתהפך לנחש, כן הוא סיבת הדבר אצל ישראל, כ"ז שלא יצאת להוכיח אותם, ונהגת בהם כבוד, גם הם אהבו אותך, אכן כאשר יצאת להוכיח אותם, וקראת אותם רשעים, גם הם שכחו טובותיך, ונתהפכו לנחש, ורצו למוסרך למלכות להריגה, זהו מקור השנאה, כי כן מנהג ב"א, לשנוא בשער מוכיח, ואמנם משה כאשר ראה שהמטה נהפך לנחש, בשביל דבר קל כזה, שלא נהג בו כבוד מעט, ואפי' אם לא הי' עושה לו שום טובה מקדם, ג"כ לא היה צריך להתהפך לנחש המזיק, בשביל סבה קטנה כזו, ומה גם לאיש חסדו המטיב אותו, ולכן "וינס משה מפניו". נתייאש לגמרי ממנו, והיה ירא להתקרב אליו, ולראות אולי אפשר יתהפך מנחש למטה, כמו שנתהפך ממטה לנחש, כי באשר שהוא כפוי טובה כזה, נתיאש ממנו לגמרי, ואין תקנה אחרת כ"א לברוח ממנו, כי אם יקחהו בידו וודאי ישכנו וגם ימית אותו, וע"ז רמז לו הקב"ה, אשר לא כמחשבותיו כן הוא, דאם תנוס מפניו, אז באמת יהיה לנחש, וגם ירדוף אחריך להמיתך, באשר אתה מחזיקו לנחש, לכן יכעוס עליך, רק העצה הוא, דווקא להתקרב אצלו, ולהראות לו שאין אתה מחזיקו לנחש, ואינך ירא ממנו כלל, מחמת שבטוח אתה עליו, שוודאי לא יעשה לך רע, אז גם הוא יחזור למטה כבראשונה, ועוד יאהוב אותך ביותר, כי מי שיכול להתהפך ממטה לנחש, הוא גם יכול להתהפך מנחש למטה, אכן באשר עצה כזאת, הוא נסיון גדול למשה, להתקרב להנחש, אשר נראה לעיני כל כמזיק גדול ונורא ומחמת שאין הקב"ה רוצה להביא האדם לידי נסיון בחנם, משו"ה לא אמר לו כ"א, שלח ידך "ואחז בזנבו", כלומר שלא יקח אותו בחזקה ובדבוק גדול, רק יאחז אותו באחיזה מועטה, וכמעט בנגיעה משהו, דזהו הנ"מ בין לשון "אחיזה", ללשון "ויחזק", "אחיזה", משמע רק באחיזה שהוא קרוב לנגיעה, ולשון "ויחזק" משמע בחזקה, מלשון "חזק", וגם האחיזה הקלה לא תהיה בראש הנחש, אשר שם נקל הוא להנזק, רק "בזנבו" אשר שם אין מסוכן להמיתו כרגע, כי ארס נחש בין שניו הוא עומד, ואז יראה בעיניו הבחינה, אם הנחש הופך פניו ופיו בכעס ורוצה לנשכו, יוכל גם אז להשתמש בתרופה הזאת לנוס מפניו, כי יש עוד שהות לנוס, באשר עדיין אינו דבוק עמו בדביקות גדולה שקשה לפרוש, ובאם לא יראה שום כעס מן הנחש, רק אדרבה גם הוא יראה אותות של חבה, אז יוכל להתקרב יותר ויותר, ואמנם משה מעצמו, אשר בטחונו חזק בד', והאמין באמונה שלמה, כי עצתו נכונה, וודאי שלא ישכנו אם יתקרב אליו, משו"ה, וישלח ידו "ויחזק בו" כלומר לא בנגיעה בעלמא, רק תפס אותו בחזקה, וגם לא בזנבו, רק בו ממש, להראות להקב"ה שיבטח בעצתו, ומה עשה הנחש? "ויהי למטה בכפו" בזה הראה שעוד יוסף להגן עליו כעת מבראשונה, כי הנ"מ בין תאר "יד" לתאר "כף" כן הוא, "יד" משמע כל היד, הכף עם האצבעות ביחד נקרא "יד", "כף" נופל רק על כף היד בלא האצבעות, והנה כל הטובות אשר המטה ישלם לאדונו אשר הטיב עמו, הוא רק כשהאדם אוחז אותו בידו, בקרב אצבעותיו, אז יוכל להשתמש בו כחפצו, יוכל להשען עליו בעת צורכו לזה, גם יוכל להכות בו על קדקוד הכלבים הרוצים להזיקו, משא"כ אם אוחז המטה רק על כף ידו לבד, אז לא יגן עליו מאומה, כי להשתמש עמו לא יוכל אחרי שאינו אוחז אותו בתוך אצבעותיו ובראייה בעלמא מה שהכלבים יביטו על מקל המונח על כף ידו, בזה לא יברחו ממנו, וכן היה גם במטה משה, כי מתחלה לא היה רק מטה "בידו", פי' כשאחזו בידו בקרב אצבעותיו, אז היה יכול לעשות ע"י כל המופתים, ולהלחם ע"י, אכן אח"כ, ויהי למטה "בכפו" פי' אף בעת שלא עשה אתו מאומה, והיה אוחזו על כף ידו, הכל נתייראו מפניו וברחו מפניו, ע"י הראיה בלבד שראו את המטה, והכי איתא במדרש, שכאשר בא משה לפתח פלטין של פרעה שעמדו שם הכפירים הגדולים וינף משה את המטה מיד רצו לנשקו עכ"ל, לא נזכר שהכה אותם במטה, רק הניף אותו להראותו לפני הכפירים, וכאשר ראוהו מיד נתייראו מפניו ורצו לנשקו, הרי דגם המטה הכיר אשר לא טוב עשה במה שנתהפך לנחש, רק שמתחלה עלילה מצא על בזיונו שנהג עמו, ואח"כ קשה היה לפניו לחזור, ורק כאשר משה בקש התקרבותו, גם הוא מצדו הראהו אותות חבה, ועוד הוסיף להגן יותר מבראשונה, ובמופת הזה רמז לו שישראל ג"כ יכירו עותתם מה שנתהפכו לנחש, ורצו למסרו למלכות אחרי כל החסדים שעשה עמהם, רק שכן הוא טבע האדם אשר היצר יסיתנו לשנוא המוכיח, וכמו שאמר המשורר (תהלים ל"ו) כי החליק אליו בעיניו למצוא עונו לשנוא, יפרשו שכן טבע היצר להסית להאדם שישנא למי שמוצא עונו ויוכיחנו על פניו, ואמנם אח"כ אף שבלבם נתחרטו, בכ"ז קשה היה לפניהם להכנע לפני משה ולבקש מחילה ממנו, ולכן אם תנוס מפניהם, ותחזיק אותם לרשעים, לעולם לא תבואו למטרת השלום, והשנאה תתרחב ביתר שאת, באשר חושבים המה, שהוא יחשוב עליהם רע, רק אדרבה יתקרב אליהם להראות להם אותות של חבה ודרישת טובתם, ושאינו ירא מפניהם כלל שיעשו עמו רע, ואז יגיעו למטרת השלום האמיתי, ועוד יוסיפו לאהוב אותו יותר ויותר מבראשונה, ונסתר עי"ז חשש היראה שהיה ירא מפניהם:
ועיקר הרמז הזה לא הוצרך, רק לסתור טעותו של משה, ומה שאמר הקב"ה "למען יאמינו, והיה אם לא יאמינו", דמשמע לכאורה אשר גם לפניהם הוצרכו האותות, כבר כתבתי בתחלת הדרוש, דעיקר האותות לא באו בשביל זה, רק שמשה חשש אולי גם בלבותיהם תפול הקושיא הזאת, איך יוכל להיות שהקב"ה יעשה אמצעי לגאולתן, איש כזה אשר יחזיק אותם לשונאים ומחמת זה יהא קשה להם להאמין הדבר, אף שבאמת מאמינים ב"מ המה, וזה היה כוונת משה באומרו, והן לא יאמינו, ולכן אמר לו הקב"ה בתשובה, דאם יראה שהחשש הזה יפול גם בלבותיהם, יראה גם לפניהם המופת הזה, ולא יהיה עוד לפלא בעיניהם, איך לא יירא משה מהתקרב אצלם, כי ע"י מופת הזה יבינו, שהקב"ה רמז לו שיוכל לילך לבטח אצלם, ולא יירא כלל מהם, ולהיפך אם יתקרב יוסיפו עוד לאהבה אותו, ועי"ז יאמינו גם הם לך, ולא יפיל חשש בלבבם, באשר על עיקר הדבר, מאמינים המה, רק שיפול חשש הזה, וע"י המופת יוסתר החשש:
ויתיישב לנו בהכי, מה שקשה לכאורה לפי כוונת פשט התורה שהמופתים הוצרכו בשביל ישראל, א"כ אמאי לא מצינו בתורה צווי לעשות המופתים לפניהם, כי לפי סדר הכתובים משה עשה המופת, ותיכף אמר לו ד', למען יאמינו, ולא צוה לעשות מופת הזה לעיניהם, ולפמ"ש א"ש, כי על עיקר הגאולה שהגיע הקץ ע"ז אין צריך שום מופת, וגלוי היה לפניו דוודאי יאמינו והמופתים לא באו כי אם להסיר חששות של משה מלבו, ולהראות לו סתירת טענותיו בענין הגאולה, רק מחמת שחשש משה, שאולי יפול גם בלבותיהם חששות אלו, אמר לו הקב"ה שע"י המופת הזה גם הם יאמינו, ומחמת שקרוב לוודאי היה שגם על אלו החששות יאמינו ולא יתפלאו מחמת גודל אמונתם, לכן לא צווהו לעשות המופתים לעיניהם, רק שרמז לו, באם שיבין מהם, אשר בקרב לבותיהם יתפלאו, יראה גם לפניהם המופתים ויסתלקו כל החששות, ובאמת כן היה הסוף, שלא הראה לפניהם שום אות ומופת, וכמ"ש (מד"ר פ' שמות) ע"פ ויאמן העם, יכול לא האמינו עד שראו האותות, לא, אלא וישמעו כי פקד ה' על השמועה האמינו ולא על האותות, ובמה האמינו על סימן הפקידה שאמר להם, שכך מסור בידם מאבותם כו', הרי להדיא שהמה לא הוצרכו לשום אות, וזה מה שרצינו לבאר באות הנחש בעז"ה:
ולעומת טענה השניה שהיה למשה, באיזה זכות יגאלם, באשר לדעתו עוד לא נטהרו מחטא הלשון שגרם השעבוד, ע"ז הראה לו הקב"ה באות של צרעת, כי גם בזה לא כאשר יחשוב כן הוא, ובאמת במצרים גופא עשו תשובה מעולה, כמו שמצינו במכילתא (פ' בא) בשביל ד':
(הג"ה ופירשתי בזה כונת המגיד בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא עצמו יצא:
דברים נגאלו ישראל ממצרים שלא שינו שמם ולשונם ונשמרים מן העריות ולא נחשדו על לה"ר שנא' ושאלה אשה משכנתה, כבר היה בידם י"ב חדש ולא הלשין אחד על חבירו הרי דלבסוף לא היו בעלי לה"ר, ולפי פשט הפשוט י"ל, מה שהודיע אותנו הכתוב, דשאלו אשה משכנתה, שבא לרמז אשר התשובה היתה תשובת המשקל ממש לעומת מצב החטא כי אפילו בסוג לה"ר אשר מחמת הטבע וההרגל קשה היה מאוד לפרוש, בכ"ז כבשו יצרם ופרשו גם מזה, והיא דלפי טבע הרגילות שאצל נשים מצוי יותר החטא של לה"ר ומחלוקת מבאנשים, מפני שנשים דברניות ופטפטניות וברוב דברי' לא יחדל פשע ואפי' בנשים גופא ג"כ אינו דומה, כי בנשים שכנות זו לזו הגרות בבית אחד, מצוי ביותר חטא המחלוקת מבנשים הרחוקות זמ"ז, כי ע"י שמצויות ורגילות תמיד ביחד לא ימלט שלא תתקוטטנה ולא תפול איזה מריבה ביניהן ולזה בא הכתוב ומודיע לנו, באיזה אופן נפלא כבשו יצר של לה"ר ומחלוקת, שאפי' נשים שמצוי אצלן מריבות וקטטות, וגם עוד עם "שכנתה" שדרה עמה בבית אחד, ובכ"ז חיו חיי אהבה ושלום כ"כ עד שאח"כ השאילו להם גם הכלים והתכשיטין שלהן, ואין מופת גדול יותר מזה על גודל האהבה והשלום שהיה גם בין נשים השכנות, ומה צדקו ונעמו לשה"כ "ושאלה אשה משכנתה" אשר לכאורה מחוסר הבנה, למאי נ"מ מי השאיל למי, נשים או אנשים שכנות או רחוקות, ולדברנו אשמעינן הכתוב בזה שאופן תשובתם בחטא לה"ר, היה שקול ממש כפי ערך החטא, וכמו שחטאם נגד משה, היה באופן כזה אשר נגד הטבע, להרע לאיש המטיב, כן היתה גם תשובתם שפרשו מלחטוא אפי' בדבר כזה, שמצד הטבע קשה לפרוש, וא"א להזהר ממנו, כבשו יצרם ופרשו גם מזה:
ורמז זה הראהו הקב"ה באות הצרעת, כי כאשר הוציא ידו מחיקו בפעם השנית, נאמר "והנה שבה כבשרו" ולכאורה הול"ל, והנה שבה כבראשונה, אמנם נם גדול היה בזה, כי עור בשר הגוף, באשר מכוסה הוא תמיד בבגדים, עזה לבנוניתו הרבה יותר מעור בשר יד האדם, מחמת שהידים עסקניות ומגולים תמיד, משו"ה כהה מראיתן ע"י האבק והזוהמא שנופל עליהן, משא"כ עור הגוף המכוסה תחת הבגדים, אשר שום אבק ואשפה לא יבוא שמה, וזה היה המופת הגדול, שאח"כ כשהוציא ידו בפעם השנית מן החיק "שבה כבשרו" כלו' לא לבד שנרפא מן הצרעת, אלא שגם לבנונית עור היד, היתה שוה ממש כבשר הגוף, וזה הראהו הקב"ה למשה, כי אף שבעיניך ראית, אשר החיק היה בתחילה, עיקר מקום הגורם להצרעת, וא"כ ודאי שא"א אשר המקום הזה יהיה מקום רפואה, בכ"ז אתה רואה כעת, שזה המקום גופא, נתהפך למקום רפואה, ולא לבד לרפאות המחלה בלבד, רק שגם נרפא הצרעת עד שהיתה זכה ולבינה עוד ביתר שאת מבראשונה, וכן אל תתפלא גם על ישראל במצרים כי אף שהמקום גרם להם מתחלה, להשחית מדותיהם ולקנות שם צרעת לה"ר, מ"מ לבסוף, באותו מקום גופא, מלבד שנרפאו לתקן חטא הלשון, עוד היו נזהרים מעשות חטא הזה הרבה יותר מקודם שירדו למצרים, וכמ"ש לעיל דגם נשים שכנות לא היה ביניהן שום לה"ר ומחלוקת: והמופת השלישי מה שנלקו המים והיו לדם י"ל שבא מחמת זה, כי אף שהראה הקב"ה למשה ע"י נס הצרעת, אשר כבר פרשו מחטא הלשון באופן נפלא, וראויים המה כעת לגאולה, מ"מ עדיין יש לבע"ד להשיב, אכתי חטא הראשון שחטאו נגד משה במאי נתכפר, ואף שמכאן ולהבא היו גדורים מלה"ר, מ"מ חטא הראשון צריך כפרה, ואף שעשו תשובה, הא הוא מן העבירות אשר בין אדם לחבירו שאין תקנה מד שיפייסנו, והמה לא פייסוהו עדיין, א"כ ודאי שראויים המה לאיזה עונש ויסורין בכדי למרק החטא הזה, והגם שהרבה ענו אותם במצרים ועבדו בם עבודת פרך בחמר ובלבנים, זה היה מחמת גזירה הקודמת,:
(ממצרים שנא' כו' ואינו מובן החיוב שיש בזה, ולפי המכילתא הנ"ל עיקר הזכות היה בשביל ד' דברים אלו שאין העולם כדאי להם, והנה האיש אשר עתה פרוץ הוא בחטאים הללו, נמצא דלפי מצבו כעת לא היה ראוי להגאל ממצרים באשר פרוץ הוא בחטאים הללו, ורק ע"י זכות אבותיו שהיו במצרים גדורים מאלו הדברים, זכה גם הוא להגאל ע"י זכותם, ולזה בא המגיד לאמר, שחייב אדם לראות את עצמו, פי' שיהא עומד במצב כזה, כאילו הוא עצמו יצא ממצרים, שבו עצמו ימצאון כל המדות אלו, והוא בעצמו היה ראוי לצאת ממצרים, ואל יסתפק בזכות אבותיו ע"כ):
"ועבדום וענו אותם" והם היו ראוים לאיזה עונש מיוחד בכדי למרק החטא שחטאו נגד משה, ולזה י"ל, דע"ז כפרו דמן של ישראל, מה שפרעה שפך הרבה דמים שלהן, כי היה שוחט ק"ן ילדים בכל יום לרפאות צרעתו, וכן אם היה נחסר להם סכום הלבנים, לקחו בניהם ונתנו במלבן כמ"ש במדרש עיי"ש, והלא לא נגזר עליהן כ"א ענוי ועבדות, אבל שפיכת דמן לא נגזר כלל, אלא שבשביל שחטאו נגד משה והלשינו עליו למלכות, ורצו לשפוך דמו, לכן הענישם ה' מכנ"מ, שדם בניהם ישפך, ועונש הזה היה בא למרק אותו החטא, וכבר בארתי בארוכה (דרוש לפרשת שקלים) דטבע המים תלמדנו, על מדה הרעה של כפיית טובה נגד המטיב, ומשלם רעה תחת טובה, כמו המים שמקבלים טובה גדולה מן האש, כי מים קרים לא יוצלחו מחמת אדים הרעים והמיקראבין הנמצאים בהם, ורק אם האש יחממם וירתיחם, אז תוציא מהם האדים הרעים, גם תמית את המיקראבין ע"י החום הגדול, וע"י יוצלחו המים לשתותם, הרי דהמים מקבלים טובה גדולה מן האש, ובכ"ז אחרי הטובה הגדולה הזאת, מה יעשו המים ישתדלו ויתאמצו בכל כחם, לצאת ממחיצת הקדירה ולאבד את האש מן העולם, עיי"ש היטב בארוכה ותשבע ענג, והחטא הזה שחטאו נגד משה נדמה במינו ממש לטבע המים שמשה מסר נפשו עבורם להושיעם ולהצילם מיד מלך ואומה קשה, ומה שלמו לו בעד זה ל מסרוהו למלכות ורצו לאבדו ולטורדו מן העולם, וזה רמז לו הקב"ה במופת הזה. ש"המים" כלו' מה שחטאו נגדך כטבע המים, נהפך "לדם" פי' כבר נלקו בדמן בעד חטא הזה, ובזה נתכפרו ונתמרקו עוונותיהם, וראויים המה כעת לגאולה מכל צד באין מפריע וזמש"ל בטעם המופתים בעזה"י: