מצח אהרן חלק א· הרב אהרן וואלקין
מצח אהרן - דרוש א
לשבת הגדול:
לך ואספת את זקני ישראל ואמרת אליהם גו' ושמעו לקולך ובאת אתה וזקני ישראל אל מלך מצרים ואמרתם אליו ד' אלוקי העברים גו', ועתה נלכה דרך שלשת ימים ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך ולא ביד חזקה ושלחתי ידי והכתי את מצרים בכל נפלאתי אשר אעשה גו' ונתתי את חן העם בעיני מצרים והיה כי תלכון לא תלכו ריקם ושאלה אשה משכנתה גו' (שמות ג'):
האלשיך הק' הקשה, למה זה היתה גניבת הדעת הזאת?, לאמר נלכה דרך שלשת ימים, הלא טוב טוב היה לומר האמת, כה אמר ה' שלח את עמי לחפשי, כי אין מעצור לד' להושיעם ביד חוקה ולא בהתנכלות, ועוד אומרו "ולא ביד חזקה" הלא אדרבה ביד חזקה ישלחם אמר ה', ועוד למה אמר מעתה שיתן את חן העם ויקחו עמהם ממצרים כלי כסף וזהב, הי' לו להניח הדבר לשעתו אחר י"ב חודש, כי אז היה עיקר הצווי:
והנה בפרשה שביעית, כתוב לאמר: ואחר באו משה ואהרן אל פרעה ויאמרו כה אמר ה' שלח את עמי ויחגו לי במדבר, ויאמר פרעה מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל גו' ויאמרו אלוקי העברים נקרא עלינו ועתה נלכה נא דרך שלשת ימים גו' ויאמר אליהם מלך מצרים למה משה ואהרן תפריעו העם ממעשיו לכו לסבלותיכם ויאמר פרעה הן רבים עתה עם הארץ והשבתם אותם מסבלותם ע"כ. וע"ז יתפלא כל משכיל, הלא בשלוח ד' את משה ואהרן כתיב, ובאת אתה גו' ואמרתם אליו "נלכה נא", א"כ איך שנו משה ואהרן את הדבר, ואמרו לפרעה בנוסח אחר "שלח את עמי ויחגו לי", שלא כך נצטוו, ורק אח"כ כאשר אמר פרעה מי ה', אז חזרו לדבר בלשון שנצטוו, ומדוע לא אמרו תיכף המאמר הזה? ואנכי מוסיף עוד להקשות, כי בסוף קאפיטל ד' מצינו שנצטווה מרע"ה לאמר "שלח", ועיין בפסוק כ"א, ויאמר ה' אל משה בלכתך לשוב מצרימה ראה גו' ואמרת אל פרעה כה אמר ה' בני בכרי ישראל ואמר אליך שלח את בני ויעבדני, ואם נימא שמרע"ה באומרו לפרעה לשון "שלח" סמך על צווי הזה, הלא גם בזה יש שנוי מן הצווי לאמירה, כי הוא נצטווה לאמר: "שלח בני ויעבדני", והוא אמר שלח "ויחגו לי", ובתשובת פרעה, ויאמר אליהם למה משה ואהרן, הלא אליהם הוא מדבר? והול"ל למה תפריעו, ומיותר מלות, משה ואהרן, גם קשה, כי מן הכתוב משמע שפרעה השיב שתי תשובות לשני אנשים, כי נא' שתי פעמים ויאמר, ויאמר מלך מצרים, ואח"כ ויאמר פרעה, ולמי השיב תשובה השניה כן צריך באור שנוי הלשון כמה פעמים, פעם תארו בשם "מלך מצרים", ופעם בשם "פרעה":
ונתחיל לבאר אלו הדקדוקים, הנה מלת "נלכה" משמע "הלוך ארעי", כגון לימים אחדים ולחזור אח"כ, וכמ"ש נלכה נא דרך שלשת ימים, אכן מלת "שלח" משמע שלוח לחפשי לעולם שלא ישובו עוד, וכמ"ש לחפשי ישלחנו תחת עינו, והנה אף שכוונת הקב"ה היתה להוציאם לגמרי לחרות מיד פרעה, שלא ישובו עוד למצרים לעולם, מ"מ הקפיד הקב"ה, שבני ישראל בעצמם לא יטענו לפרעה שישלח אותם לגמרי, ובאזהרה גדולה הזהירם שלא ישמע על דל שפתם, ולא יוציאו מפיהם שום דבור, שיהא מורה שלוח חפשי לגמרי, רק המה יטענו לפניו, שאין כוונתם כ"א לילך לזמן שלשת ימים, ומשה ואהרן המה יגלו הסוד אח"כ שכוונת ה' הוא להוציאם לגמרי לחרות עולם, וסבת הקפידא והאזהרה בזה, הוא מחמת שלשה טעמים נכונים ומושכלים כאשר יבואר בדברינו:
טעם א'. כי עבדים החוסים בצל ממשלת מלך קשה, המעיק ומציר אותם על כל מדרך כף רגל, העבדים בעצמם אינם יכולים לזעוק חמס ע"ז, ולעשות אגודה אחת להסיר את עול הברזל מעל צוארם, ולצעוק ככרוכיא בפומבי, אנחנו לא נרצה לסבול את עולו הקשה ורצונינו לצאת לחירות, כי זהו מרידה גדולה במלכות וכאשר ישמע דבור כזה מאיש אחד, אז אחת דתו להמיתו כדין מורד במלכות, רק נתיני ממלכה אחרת אשר אינם חוסים בצל העריץ הזה, להם המשפט לצאת לישע אחיהם, ולטעון ולדבר מה שירצו, באשר עליהם לא ימלוך, והמה אינם עבדיו, וכן ממש היה בעת ההיא, עם ישראל בעצמם, אשר היו נכנעים תחת ממשלת פרעה, אם הם בעצמם היו טוענים שלא יוכלו עוד לסבול עולו הקשה, ורצונם לפרקו מעל צוארם ולצאת לחירות, היו נדונים תיכף למיתה כמורדים במלכות, ולא היו רשאין להעמיד עצמם במקום סכנה, לסמוך על הנס שודאי יעמוד ד' לימינם, כי לא לכל אחד ניתן הרשות לסמוך על הנס, ורק למשה בעצמו כאשר היה ירא לילך לפרעה, מחמת שהי' מוכתב למלכות מכבר על דבר הריגת המצרי, אמר לו ה' אל תירא כי אנכי אהיה עמך, ולכן המה בעצמם לא היו יכולים לשאת על דל שפתם מענה כזאת, רק זה בלבד היו יכולים, לבקש רשיון מאת המלך לזמן שלשה ימים ללכת לעבוד את ה', שבזה אין שום חטא נגד חק המדינה, אבל משה ואהרן שהמה לא היו כלל תחת שעבוד פרעה וכמאמר המדרש (שמות רבה) ששבט לוי פנוי היה מעבודה, להם היה המשפט להשתתף בצרת אחיהם ולזעוק חמס על הגזרות הקשות שגזר עליהם ולטעון בפומבי "שלח" את עמי לחרות, או מפני שלמשה בלבד הרשות ניתן גם לעמוד במקום סכנה ולכן רק הוא בלבד היה יכול לטעון שלח, זה טעם האחד!:
טעם ב'. הוא קצת כעין פי' האלשיך, כי רצה הקב"ה להוציא את ישראל ממצרים ע"י אותות ומופתים דוקא, למען ידעו ישראל גדולתו ית' ויכלתו הגדולה, בכדי להכינם לקבלת התורה, כמ"ש ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים, ועיקר המכות לא באו אלא בשביל זה, להשריש בלבותיהן של ישראל יראת ד', וגלוי וידוע לפניו ית', שאלו עשר המכות די בכדי להשריש אמונתו בלבבם, ולא יקשה לנו, נהי דהמכות היו מוכרחים שיהיו, לטובת ישראל, אכן מפני מה נתחייב פרעה לקבל המכות והלא עליהם נגזר מאת ד' שיעבדום ויענו אותם, ופרעה כאשר ענה אותם בעבודת פרך, קיים בזה גזרתו ית', א"כ מאיזה טעם יתחייב מכות כאלו, כי אמנם ידע ה' את זדון לבב פרעה, שמה שישעבד אותם בשעבוד קשה כזה, אין כונתו לקיים בזה גזירת ה', רק מחמת רשעת לבבו הוא עושה ככה, ומחמת זה היה ראוי לעונש, ודבר זה מבואר במה שאנו אומרים בכל יום בפסוד"ז, ותתן אותות ומופתים בפרעה, ולא יקשה לך מאיזה טעם נתחייב פרעה לקבל המכות, והלא גזרת ה' היתה לעבוד אותם, ע"ז מתרץ, כי ידעת כי הזידו עליהם, שעשו זאת רק מרוע לבבם, ולא כוונו כלל לקיים הגזרה, ומשו"ה בדין הגיעו להם המכות, וממילא נתמלא כונתך ג"כ, ותעש לך שם כהיום הזה, כי זה היה עיקר כונת המכות להשריש בקרב לבותיהם אמונתו וידו החזקה:
ואתה קורא אהוב, אל תתמה על תירוץ זה, כי עיקר הנהגת עונשי הבורא כך הוא, לשלם לאדם כדי רשעת כוונתו, אף שע"י רשעתו קיים ג"כ גזרת ה', וכמו שנראה ממשפטי תוה"ק שצותה להרוג את הרוצח נפש, וכן מי שהזיק לחבירו בגופו או בממונו לשלם להניזק כדי היזקו, הלא גם שם יפול קושיא הזאת, כיון שהוא ית' הוא סבת כל הסבות, והטובות והרעות שיעשו בני האדם הכל מיד ה' הוא, ואם הוא היה רוצה לשמור את הנהרג מן ההורגו, הלא בידו לשמרו, ואם נמרוד השליך לא"א לתוך כבשן האש, וכן נבוכדנאצר את חנניא משו"ע, מ"מ אם הוא ית' לא רצה שיזוקו, יצאו בשלום מן הכבשן, ואם פרעה הניף חרבו על צוארו של משה, אם הוא לא רצה, נעשה צוארו כאבן של שיש, ולא שלטה החרב בו לרעה, וכן אם ה' היה רוצה לשמור את הנהרג מן ההורגו, והניזק מן המזיקו בידו לשמרו שלא יאונה כל רע, ובאם נראה שנהרג או שנזוק, מסתמא רצון ה' כן שזה יהרג או יזוק, וא"כ הרי הרוצח מלא רק רצונו ית', ומאיזה טעם יחויב עונש ושאלה זאת כבר הובאה בפרקי הרמב"ם ז"ל פ"ח עיי"ש תשובתו, וכן ראיתי במפרשים שפרשו בזה כונת קין, במה שטען "השומר אחי אנכי", כלומר האם אנכי השומרו, הלא אתה השומר למי שתרצה לשמור, ובאם הבל אחי נהרג על ידי, היה רצונך ג"כ בזה, ומאיזה טעם אקבל עונש, אכן תשובת הדבר הוא ג"כ כנ"ל, אם ההורג את הנפש או המזיק לחבירו לא היה עושה זאת מחמת זדון לבבו להרע לחבירו, רק בכדי לקיים את גזרת ה', בודאי לא היה ראוי לשום עונש, אכן הוא לא יכוון לקיים בזה גזרת ה', רק שירצה לנקום מחבירו ולהרע לו, אף שודאי גזרת ה' הוא ג"כ שזה יהרג, מ"מ ההורג שלא כוון לזה יקבל העונש, וכן הוא אצל פרעה, אף אם אמנם הקב"ה גזר עליהם ענוי ועבדות, בכ"ז ה' היודע מחשבות כל אדם, ידע גם מחשבת פרעה שהוא לא וכוון כלל לקיים בזה גזרת ה', רק מזדון לבבו האכזרי משו"ה ראוי היה לעונש בדין וכנ"ל:
ומכיון שבארנו דעיקר המכות לא באו כ"א להשריש בלבות בני ישראל אמונתו והשגחתו, ושהוא דיין ושופט צדק ומישרים, והלא אדרבה מרבוי המכות יוכלו הפוקרים לומר שחלילה עול בחיקו ית', כי בשלמא הוא ית' היודע מחשבות בני אדם, ויביא במשפט על כל נעלם ובאשר ידע מחשבת פרעה, אשר כונתו להזיד ולהרע, ולא לקיים הגזרה, משו"ה הגיעו לו המכות בדין, אבל אנחנו בו"ד הרואים רק לעינים, ומחשבות לבב איש נסתרים מאתנו, יהיה זה לפלא ולתמהון בעינינו, הלא הקב"ה בעצמו גזר עליהם ענוי ועבדות, ואח"כ יכה במכות אכזריות ונוראות למי שיקיים גזרתו, ולכן רצה הקב"ה שיראו כל באי עולם את גודל רשעת פרעה, והכל יבינו שאין כונתו לקיים הגזרה, רק למלא את רשעת זדון לבבו הארורה, ואז יכירו ויודו כולם שמשפטו משפט צדק, והנה אם היו בני ישראל בעצמם באים לכתחלה בטענת "שלח" לבקש שפרעה ישלחם לחירות עולם, לא היה אשמת סרובו של פרעה גדול כ"כ, ולא היה כדאי לכל המכות, כי לא יפלא שימאן להפסיד ששים רבוא עבדים כאחד לעולם, ובפרט אם יתבעו כזאת העבדים בעצמם ועבדים יפרצו באדוניהם, ודבר זה לא היה יכול פרעה למלאות בשום אופן, אף אם היה יודע שאחריתו מרה תהיה, ונותן נפשו עליה, כי יאמר אם מיראתם אתרצה להם למחר יקומו עבדים אחרים לפרוץ ולמרוד בי, ולכן הזהירם הקב"ה שמלת "שלח" לא יוציאו מפיהם, ורק יבקשו "נלכה" שלשת ימים, ואם גם בזה ימאן, אז יראו הכל את גודל אכזריות לבו, כי בכל המדינות יותן חירות לאנשים העובדים בצבא, לכה"פ בחגם וחדשם לעבוד את אלהיהם, ובכל מדינות הנאורות, תדאג הממשלה עבור הפועלים והעבדים, לתקן מצבם שלא לרדות בהם בפרך, ולקצוב להם שעות העבודה בכדי שיהיה להם גם שעת מנוחה, והרשע העריץ הזה, אשר מאתים ועשר שנים העביד אותם בפרך, בחומר ובלבנים ובכל עבודה קשה, יומם לא נחו ולילה לא שקטו, ואחרי כל משך הרב הזה יבקשו מנוחה רק לשלשת ימים, וגם זה לא לטייל בחוצות, רק לעבוד את אלהיהם, והוא לא יתן להם רשיון גם לזה, ואז הכל יבינו זדון לבו, ושאין כונתו לקיים גזרתו ית', וכל העולם ישפטו מישרים כי בדין יגיעו לו המכות, ואמנם אח"כ יוכל משה לבוא ולטעון "שלח", כי מעתה לא יהיה עוד כסות עינים לפניו להצטדק עצמו ולומר שמשו"ה יסרב בשלוחם מחמת שקשה בעיניו להפסיד עם רב בפעם אחת, כי הלא כולם ראו, שאף מקודם כשבקשו לילך רק לזמן שלשה ימים, ג"כ לא נתן רשיונו, ואין זה כ"א מחמת זדון לבבו, הרי טעם ב':
טעם ג' הוא, דהא הבטיחם ה' לתת להם שכר העבודה שעבדו לפרעה, דההבטחה של ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, אין זה מתנה, כ"א שכר פעולה, וכמ"ש (סנהדרין צ"א) שבטענה זו פטרם גביהה בן פסיסא מן הדין, כשטענו בני מצרים להחזיר להם הכסף וזהב שנטלו מהם, והנה הדין מבואר בפ' האומנין דף ע"ו ובחו"מ של"ג דכל החוזר ידו על התחתונה, ובדבר האבוד קיי"ל דאפילו פועל אינו יכול לחזור, והדין "שוכר עליהם" כלומר שרשאי בעה"ב לשכור פועלים אחרים להשלים הזמן, וכל מה שישלם לפועלים האחרונים, ינכה זה מחלק הראשונים, ובעבודת מצרים בלתי ספק שהיו ג"כ כמה מלאכות של דבר האבוד, כי מן הנמנע הוא להשיג פועלים שירצו מרצונם לקבל עליהם לעבוד עבודת פרך כאלו, ואילו היה נצרך פרעה לשכור פועלים אחרים, עם רב כזה, ולעבוד עבודת פרך כמוהם, והכל יהיה על חשבונם, אז לא היה נשאר לפניהם אפי' פרוטה אחת, כי מי הוא זה האיש שירצה מעצמו לקבל עליו עבודות כאלו, ובאשר שיציאת מצרים היה באמצע הזמן, כי עדיין לא נשלם הזמן של ד' מאות שנה שנגזר עליהם ורק בזכות הצדיקים נגאלו כמ"ש במדרש בשעה שאמר משה לישראל, הקב"ה גואל אתכם אמרו ישראל משה רבינו והיאך אנו נגאלין, והלא הקב"ה אמר ארבע מאות שנה ועדיין לא שלמו כו' מיד גלו הצדיקים ראשיהם כמ"ש הנצנים נראו בארץ, וכיון דזה היה באמצע הזמן, ואם הם היו טוענים "שלח" שרוצים לצאת מיד פרעה לחירות, והיו הם החוזרים באמצע הזמן, היו מאבדים עי"ז כל שכר פעולתם גם משנים שעברו, משו"ה הזהירם ד' אשר מפיהם לא יצא שום דבור המורה על שלוח לגמרי, רק המה יבקשו "נלכה" לימים אחדים, וד' יכריח את פרעה שהוא ישלחם מעצמו, והחניטה תהיה מצדו, ואז יהיה מחויב לשלם להם בעד עבודתם. ובזה יתיישב מאמר רז"ל בשוח"ט קי"ג, שאמר משה לפרעה אין אנו יוצאין מכאן עד שתאמר הרי אתם ברשותכם הרי אתם בני חורין ע"כ, ואינו מובן לאיזה תכלית הוצרך מרע"ה לכל זאת, דמאחר שאינו מעכב עוד בהליכתם. ובפה מלא אמר, צאו מתוך עמי, ילכו בע"כ שלא בטובתו, ולפמ"ש הוכרח לזה, דאם היו יוצאים שלא בטובתו היו מאבדים שכר העבודה, אבל כעת שהוא שחררם ושלחם מדעתו מחויב לשלם להם:
ומחמת אלו השלשה טעמים, הזהירם הקב"ה שהמה יטענו רק "נלכה", אכן זה לא הזהיר כ"א לזקני ישראל, אבל משה לא היה יכול לומר "נלכה" דהא עיקר הכוונה הי', להוציאם לגמרי לחירות, וא"כ בסוף יהא מוכרח לומר "שלח", ובאם יטעון מקודם "נלכה" איך יוכל לשנות דבורו אח"כ, לכן נצטווה משה לאמר בפעם הראשון "שלח", וגם הטעמים דלעיל לא שייך אצל משה, דטעם הראשון לא שייך, כי כל השבט לוי לא עבדו עבודה במצרים, וכ"ש משה שהוא לא היה כלל במצרים, ולא היה כלל מנתיני פרעה, ולא נחשב אצלו למרידה כל מה שיטעון, וטעם הג' ג"כ לא שייך, דבזה שמשה יכריח לפרעה שישלחם, לא יוכלו לאבד שכר עבודתם, כיון דאין הם בעצמם החוזרים, רק משום דלטעם השני שרצה הקב"ה שיטענו נלכה, בכדי שהכל יבינו קשיות לב פרעה, ושהמכות יגיעו לו בדין, א"כ אילו הי' בא משה בתחלה לטעון "שלח" היה עוד לפרעה אמתלא על סרובו שמשו"ה לא ישלחם, מפני שקשה בעיניו להפסיד עם רב בפעם אחת וכמ"ש, לכן צוה ה' שפעם הראשון ילכו עמו גם הזקנים, והמה בעצמם יטענו תחלה "נלכה", וגלוי היה לפניו ית' שפרעה לא יניחם, והכל יראו את קשיות לב פרעה, אח"כ יבוא משה ויטעון "שלח" ובזה אין עוד שום חשש משום צד, ובזה יתיישב לנו מה שהוצרך הקב"ה שילכו גם הזקנים עם משה, ולא היה די באחד משניהם, כי משה לבדו לא היה יכול לטעון "נלכה" דאיך ישנה דבורו אח"כ לומר "שלח", ולומר בתחלה "שלח" ג"כ א"א, דהא יהיה לפרעה אמתלא על סרובו, והזקנים לבדם ודאי לא יכלו לילך, דהא לא יוכלו לטעון "שלח" כפי הטעמים דלעיל, משו"ה יצא הסדר מאת ה', שבתחילה ילכו גם הזקנים, והמה לבדם יטענו, נלכה, ואח"כ יבוא משה ויטעון שלח:
וכיון שהיו שני שלוחים בדבר, משה, והזקנים, תבין ג"כ השנוי שפעם כתב "מלך מצרים" ופעם תארוהו בשם "פרעה", כי על הזקנים שהמה היו תחת שעבודו, יקרא בשם "מלך" שעליהם מלך בידו החזקה, ועל משה שהוא לא היה כלל תחת שעבודו, שלא היה במצרים, לא יכול להקרא בשם מלך, רק בשם "פרעה" שהוא תאר הקסריות של מצרים, ובכ"מ שמדבר עם הזקנים, נאמר מלך מצרים, ושמדבר עם מרע"ה נאמר פרעה:
ועתה קורא יקר, שום עינך ולבך לכל הדברים הנאמרים בהשכל ותראה איך יתורצו כל הדקדוקים, ופשטי הכתובים עולים כהוגן, בתחילה אמר, ובאת אתה וזקני ישראל אל מלך מצרים ואמרתם אליו אלוקי העברים נקרה עלינו ועתה נלכה נא דרך שלשת ימים, מחמת שעיקר הטוענים בפעם הזאת, לא היו כ"א הזקנים בלבד, כי משה לא יכול לטעון עמהם טענת "נלכה", לכן דקדק לומר "אל מלך מצרים" כי עליהם היה מלך והיו תחת שעבודו, וגם רמז בזה הטעם הראשון, שלא יתמהו הזקנים במה שהזהירם לומר נלכה דוקא מפני שעליכם הוא מלך, ולכן אם תטענו שלח, יחשב זאת כמרידה במלכות, ואחת דתכם להמית, ואמר עוד, אף כי "אני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך" פי' שלא נעלם ממני אשר אפילו להלוך לימים אחדים ג"כ לא יניח אתכם מרצונו, והסוף יהיה שאוציא אתכם ביד חזקה ולא ברצונו, בכ"ז ולא ביד חזקה" כלו' אתם מצדכם לא תבואו ביד חזקה לומר מתחלה שלח, ושברצונכם לפרוק עולו מצואריכם, וטעם הקפידא הוא, ושלחתי את ידי והכתי את מצרים בכל נפלאתי אשר אעשה בקרבו", פי' שברצוני לתת להם המכות, וא"כ אם תטענו מתחלה "שלח" לא יהיה אשמת סרובו כדאי לקבל המכות, כי אז יהיה לו אמתלא גדולה וכטעם השני, ועוד מפני טעם שלישי, כי ונתתי את חן העם בעיני מצרים והיה כי תלכון לא תלכו ריקם, פי' שצריכין אתם לצאת ממצרים ברכוש גדול, אשר יגיע לכם בעד שכר עבודתכם, ואם תטענו "שלח" תאבדו את זה, באשר אז תהיו אתם החוזרים, וידכם על התחתונה וסרו כל קושיות האלשיך שהבאנו:
זה הוא נוסח הטענה ששם ה' בפי הזקנים, אמנם בסוף קפיטל ד', אמר הקב"ה למשה, שהוא השליח השני "בלכתך לשוב מצרימה" כלומר כאשר אתה בעצמך תלך בלא הזקנים, "ואמרת אל פרעה" מדקדק לומר "פרעה" מפני שהוא לא הי' תחת שעבודו וכנ"ל, תאמר לו "שלח" את בני ויעבדני, שתאמר לו דברים ברורים ובתחלת דבורך עמו תאמר לו, שהכוונה הוא שישלח אותם לגמרי לחרות, ולא יהיו עוד עבדים לפרעה, רק יעבדו את ה':
והנה אם ישראל היו שומרים הסדר הזה כפי שציום ה', היינו שמקודם ילכו הזקנים לטעון "נלכה", שאז היו כולם רואים אכזריות פרעה, היה יכול משה לבוא אח"כ ולטעון "שלח", כמו שנצטווה הוא, אבל הכתוב בא ומודיע, כי "ואחר באו משה ואהרן אל פרעה", והזקנים היכן הם? ידוע דרשת רז"ל (מד"ר ש"ר) שהזקנים כיון שהגיעו לפתח פלטין של פרעה נשמטו שהיו מתייראים ממנו לבקש אפי' נלכה, באשר בלבם ידעו כי טענה זו אך תואנה היא לכן רתת לבם בקרבם לבקש אפי' דבר זה, ורק משה ואהרן לבדם באו, וכיון שנתבטל הסדר היה קשה למרע"ה, איך יטעון כעת, אם יטעון מקודם "נלכה" איך יוכל אח"כ לשנות דבורו ולומר שלח, ואם יטעון בתחלה "שלח" א"כ יהיה לפרעה אמתלא, ולא יהא ראוי לקבל המכות, ולכן השכיל מרע"ה, להגיד לישנא דמשתמע לתרי אפי, כי כפי שצוהו ה' לומר, שלח עמי ויעבדני, אין בזה שום כונה אחרת כ"א להוציאם לחירות לגמרי, כי מלת "ויעבדני" משמע שמעתה יהיו עבדים אלי ולא לפרעה, וכמ"ש רז"ל על פסוק כי עבדי הם, ולא עבדים לעבדים, ומשה שינה לשונו ואמר, שלח את עמי ויחגו לי במדבר, לשון זה נוכל לפרשו בשני פנים, או שנאמר שמלת "ויחגו" מפרש כונת השלוח, ותהיה הכוונה בזה, שישלח אותם רק לימים אחרים בכדי לחוג לד', ואח"כ ישובו לעבדו, גם נוכל לפרש, שהכונה היא שישלח אותם לגמרי, וממילא יחוגו במדבר, ובחר לשון זה שיוכל לפרשו כמו שירצה:
והנה אף שמשה אמר לשון דמשתמע לתרי אפי, מ"מ פרעה שרצה להגדיל את האמתלא על סרובו, צעק בקול שהכונה היא בטענתו לשלחם לגמרי, וע"ז אמר, ויאמר פרעה מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל, פי' לשלוח אותם לגמרי, לא אוכל למלאות בזה בקשתו, וגם נכתב בתאר פרעה מפני שהתשובה היתה בזה למשה, והזקנים כששמעו תשובת פרעה, שממאן לשלח אותם, דמשמע מדבריו להדיא, שאם היו מבקשים רשיון רק לימים אחדים, היה מרשה אותם, לכן באו אח"ז הזקנים בעצמם, ויאמרו אלוקי העברים נקרא עלינו "נלכה" נא דרך שלשת ימים, וטענה זו טענו אז הזקנים, לא משה ואהרן, כי מתחלה נתיראו מפני פרעה אפי' לטעון "נלכה", רק אח"כ כאשר שמעו תשובת פרעה, שרק לשלח אותם לגמרי אינו רוצה, באו הזקנים ואמרו, אותנו לא צוה ה' רק לבקש "נלכה", והאמת כן הוא שאותם לא צוה כ"א זה, וכעת נתאמת אצל פרעה, שגם מה שטען משה מקודם, שלח ויחגו, הוא ג"כ לימים אחדים, בכדי לחוג לד', כי מסתמא שניהם לדבר אחד מתכוונים:
והנה אף שהזקנים גלו דעתם בפירוש שבקשתם היא רק לימים אחדים, בכ"ז מצא פרעה מקום לכעוס עליהם, כי החזיקם עי"ז למחרחרי ריב ומדון, ומשביתי מנוחה וסדרים, דבשלמא אם היו מבקשים לפרוק העול לגמרי, אז היו מוכרחים לשלוח למשה שיטעון עבורם, באשר הם בעצמם לא יוכלו לטעון כזה, מפני שהיא מרידה במלכות, ורק משה אשר לא היה כלל במצרים יכול לטעון כזה, אבל אם כונתם רק לילך לשלשה ימים, שאין בזה נגד חקי המדינה, בקשה כזאת הלא יכלו הם בעצמם לבקש, וזמ"ש ויאמר אליהם "מלך מצרים" באשר תשובה הזאת היא להזקנים, דקדק לכתוב מלך מצרים, "למה משה ואהרן" אם טענתכם הוא רק לג' ימים, למה לכם לבקש ממשה, שהוא ילך עבורכם, והלא גם בעצמכם תוכלו לבקש זאת, ורק "תפריעו את העם ממעשיו" פי' העם המצרי, כאשר יראו שמשה ואהרן יבואו אל המלך, ידמו שמסתמא היא שאלה ובקשה גדולה נגד החק, ובאשר כל העם שואפים לחדשות, ואחד ישאל מחבירו, אם שמע גם הוא איזה דבר חדש, יתבטלו עי"ז ממלאכתם, ולכן כעם עליהם, והשיבם בכעס "לכו לסבלותיכם":
ונרויח לתרץ בזה קושיות המפרשים, איך אמר למשה "לכו לסבלותיכם" הא עליהם לא נגזר השעבוד, ורש"י ז"ל תי' שמעתה נגזר גם עליהם שעבוד, אמנם הקושיא היא רק כפי שחשבו כולם, שגם הטענה השני' של נלכה, טענו משה ואהרן, והזקנים לא טענו מאומה, ולפי"ז גם התשובה הוא למשה ואהרן, מחמת זה שפיר הקשו, הא המה לא היו תחת השעבוד, אבל לדברינו שטענת "נלכה" טענו הזקנים, וגם התשובה של "לכו לסבלותיכם" הוא להם, אין מקום לקושי' הזאת. ויתורץ לנו עוד קושיא אחריתא, שהקשו המפרשים בסוף הפ', כשגזר עליהם פרעה, המה ילכו וקוששו להם תבן, אמר הטעם, כי נרפים אתם נרפים ע"כ אתם אומרים נלכה נזבחה, והקשו הלא לא הם אמרו נלכה נזבחה, רק משה ואהרן, ולפמ"ש טענה הזאת באמת טענו הזקנים: וזאת היא התשובה שהשיב להזקנים, אכן לעומת טענת משה ואהרן, אמר עוד הפעם, ויאמר פרעה, ודקדק בתאר "פרעה" באשר התשובה היתה למשה, ואמר להם, אתם תחשבו, שרשיון לשלשה ימים דבר מצער הוא, לא כן, כי "הן רבים עתה עם הארץ", ואצל עם רב כזה, הפסד מרובה הוא לבטלם גם שלשה ימים, ועוד "השבתם אותם מסבלותם", כלומר גם העבודות והמלאכות שיעשו, המה מלאכות קשות, ועבודה גדולה ששויה הרבה מאד ולכן גם ביטול, שלשה ימים, ג"כ הפסד גדול הוא, ומתורץ כפל של ויאמר שני פעמים, מחמת שהיו בזה שתי תשובות, לטענת הזקנים, ולמשה ואהרן, וזמש"ל בהבנת הכתובים, ובעז"ה מתורצים כל הדקדוקים והקושיות שהקשינו, והכל על מקומו לפי טעמו:
ואחרי שבארתי בארוכה את הפרשה הזאת, ראיתי בזה לבאר סוף הפרשה, ויצו פרעה ביום ההוא את הנוגשים והשוטרים לא תאספון לתת תבן לעם גו' הם ילכו וקוששו תבן ואת מתכונת הלבנים אשר הם עושים תמול שלשום תשימו עליהם גו' כי נרפים הם ע"כ הם צועקים לאמר נלכה נזבחה לאלקינו, ולהלן בפרשה כאשר באו השוטרים לצעוק לפני פרעה, שינה פרעה עוד הפעם את גזירתו לאמר, ועתה לכו עבדו ותבן לא ינתן לכם ותכן לבנים תתנו, וכאשר נתבונן במקראות אלו נמצא הרבה שנויים שראוי להעיר עליהם, בפקודה הראשונה אמר ואת מתכונת גו' "תמול שלשום" ובפקודה השניה לא הזכיר תבות אלו, ולא אמר כ"א ותכן לבנים תתנו, בראשונה, כי נרפים הם, לא הזכיר מלת "נרפים" כ"א פעם אחת, ולבסוף כי "נרפים אתם נרפים" כפל התיבה הזאת שתי פעמים. בראשונה על כן הם "צועקים" נלכה נזבחה "לאלוקינו" ובשניה אתם "אומרים" נזבחה "לד'", מלבד מה שקשה לאיזה צורך הוצרך כלל לפקודה השניה, עוד יש לדקדק כי בתחלה אמר ויצאו נוגשי העם ושוטריו ואח"כ והנוגשים אצים לאמר גו' השוטרים היכן הם ז ורק אחר פקודה שניה נאמר ויראו שוטרי בנ"י אותם ברע גו' ולא נזכר בזה הנוגשים. ויש בזה עוד דקדוקים רבים למבין:
ולכן אני אומר בזה דבר מושכל בעז"ה, ידוע הוא אשר השוטרים היו מעם ישראל גופא, שוטר אחד על עשרה ישראלים, ועל עשרה שוטרים היה ממונה נוגש אחד מצרי כמבואר במד"ר. ובא הכתוב בזה להודיענו ההבדל הרב בין השוטר הישראלי לנוגש המצרי, אף שגם השוטרים היו מוכרחים למלאות אחרי פקודת המלך וגזירתו בכ"ז הנה מנמוסי המלכים שלא יאריכו הרבה בדברי פקודתם לבאר כל פרט ופרט, ויניחו מקום להשרים שיפרשו כוונתו, וכן היה גם בזה כי פרעה בעצמו בכתב פקודתו נתן מקום שיוכלו לפרשה באיזה פנים, והשוטרים פרשוה כרצונם לטובת ישראל קצת, והנוגשים פרשוה כרצונם למצות בזה עמק הדין על ישראל, וכ"א מהם מצא סיוע לדבריו מפתשגן כתב הפקודה, דהנה הפקודה הזאת היה מקום לפרשה בשני פנים, או שכוונת פרעה היתה זה רק להכביד עליהם העבודה שילכו בעצמם לקושש קש, וככלות השנה לא יחסר מסכום הלבנים, אבל לא הקפיד שיעשו דווקא בכל יום כפי שעור הקצוב ליום, או שנאמר שגם ע"ז הקפיד שבכל יום יעשו כשעור הקצוב, ולא יעבור יום אחד שלא ישלימו את חוקם, והנה אם נאמר כאופן הראשון, אף שבודאי גזירה קשה היתה, כי עתה יוצרכו לבלות זמן הרבה על לקיטת התבן, וא"כ יצטרכו לעשות מתכונת הלבנים בימים מועטים, בכ"ז עוד אפשר לגזירה הזאת להתקיים, כי חסיפו על שעות העבודה וישימו לילות כימים, ומה שהיו עושים בשלשים יום ידחקו א"ע לעשות בעשרים יום, אכן אם נאמר שכוונת פרעה לא היתה על הסך הכולל, שלא יחסר סכום הלבנים, כ"א שהקפיד שיעשו דוקא בכל יום כפי שעור הקצוב, אז א"א בשום אופן למלאות אחרי הפקודה, ונקח לדוגמא הנה על כל אחד היה קצוב לעשות מאה לבנים ביום וזמן העבודה ע"ז, שנים עשר שעות ביום, והנה ביום הראשון שאחר הגזירה נשתהו בלקיטת התבן כשתי שעות, באשר התבן הי' עוד סמוך להם, ויכלו ללקוט ממקומות הסמוכים, ולא נשאר לפניהם כ"א לעבוד עשר שעות, ובכ"ז יכולים למלאות הפקודה כי יוסיפו משלהם עוד שתי שעות, ולמחר אחרי שכבר נלקט התבן ממקום הסמוך יוכרחו לילך למרחק קצת ללקוט התבן, ואם יעברו עוד איזה ימים, ולא ישאר עוד תבן במקומות הסמוכים, ויוכרחו לילך למקום רחוק ממש, אשר שעת ההלוך יהיה יותר מיום או יומים ועוד אפשר איזה ימים, עליהם להתמהמה בדרך עד שיגיעו למקום התבן, וא"כ איך אפשר להם לעשות בימים הללו הלבנים, הא תינח אם כונת פרעה לא היתה כ"א על סך הכל של הלבנים שבכלות השנה או החדש לא יחסר הסכום, היו מתרחקים לילך ולקבץ התבן מקודם, והיו מתמהמהים ע"ז איזה ימים או שבועות, ואח"כ ישובו למקומותיהם הקבועים ללבון הלבנים, והיו ממלאים ימים אלו במשך ימי העבודה, אכן שיעשו סכומם הקצוב בכל יום זה אי אפשר בשום פנים:
והנה בלשון הפקודה היה מקום לפרש כשני הפנים הנ"ל, דאם פרעה לא הקפיד כ"א על כללות הסכום לא היה לו לומר כ"א בלשון כזה, "ותכן לבנים תתנו" ואמנם ממה שהוסיף בלשונו לאמר, אשר הם עושים "תמול שלשום" משמע שהקפיד גם על כל יום, פי' כמו שעשיתם תמול שלשום תשימו גם היום, ואכן אכתי יש מקום לומר להיפך, דאם הקפידא היתה דוקא על כל יום ולא על סכום הלבנים, היה לו לומר בפירוש בלשון הזה, לא תגרעו מלבניכם דבר יום "ביומו" כיון שזה עיקר הקפידא, ומדלא אמר כן מכלל שלא הקפיד על היום, רק על סכום הלבנים, ובמתכוון אמר לשון כזה שיש לפרשו בשני פנים, באשר לא נאה לפני מושל ארץ לגזור גזירה כזאת שאין הצבור יכולים לקיימם בשום אופן, להכי לא אמר מפורש דבר יום ביומו, ורק הטיל ארס בכתב הפקודה, ובטוח היה אשר הנוגשים עושי דברו יפרשוה באופן היותר קשה ועליו לא יהיה שום תלונה, ובזה יבוארו הכתובים דמיד אחר שנגזרה הגזירה יצאו נוגשי העם והשוטרים לבשר להם הבשורה, ואמרו בזה הלשון, אתם קחו לכם תבן כי אין נגרע מעבודתכם דבר, ולא הזכירו כלל שהקפידא היתה דוקא לכל יום, ובזה הוסיפו הנוגשים להרשיע, כי אם היו אומרים להם מיד שכן היא כונת פרעה לעשות דבר יום ביומו לא היו מתרחקים הרבה לילך למקום רחוק לקושש הקש, והיו לוקטים בסמוך להם, ולכה"פ הימים הראשונים לא היו צריכים להיות נלקים, ולכן במתכוון הסתירו מהם הכונה, ואמרו להם סתם שאין נגרע דבר מעבודתם, ובאשר חשבו לבטח, שלא יקפיד כ"א על כלל הסכום ומשו"ה "ויפץ העם בכל ארץ מצרים לקשש קש" כ"א מהם פנה לו למקום אחר, כי אם יהיו כולם במקום אחד קשה יהיה לקבץ שעור הקש הנצרך להם, ואמנם השוטרים נשארו כעת על מקומם, בלי עבודה כלל, כי אחרי שבעצמם לא יעשו הלבנים, רק פקודתם היתה להשגיח על עושי הלבנים, ועד שיבואו העם עם הקש ויתחילו ללבון הלבנים, נשארו הם במנוחה בלי עבודה כלל, וכיון שראו הנוגשים אשר העם נפוצו והלכו למרחוק, אז "והנוגשים אצים לאמר כלו מעשיכם דבר יום ביומו" שפירשו כונת פרעה שהקפידא הוא דוקא לעשות דבר יום ביומו, ובאשר שהעם בעצמו לא היו כאן, רק השוטרים בלבד, להכי "ויכו שוטרי בנ"י" ואף שהשוטרים טענו כי אין להם שום חטא ועון, באשר בפתשגן הפקודה לא נזכר כלל "דבר יום ביומו" ובודאי לא היתה הכונה כ"א שלא יחסר מסכום הלבנים וזה יקיימו אח"כ, אכן הנוגשים הראום מקום בפתשגן הפקודה, שהכונה הוא כדבריהם וזה שאמרו "מדוע לא כליתם חקכם ללבון כתמול שלשום גם תמול גם היום", ומלשון זה מוכת דהקפידא הוא דוקא על כל יום בפני עצמו, דאל"כ למה לו להזכיר כתמול שלשום ולא הול"ל כ"א ותכן לבנים תתנו, אכן השוטרים חשבו לבטח כי הנוגשים גילו בזה פנים שלא כהלכה בכוונת הפקודה, ופרעה עצמו לא נתכוון לזה, ולכן "ויבאו שוטרי בנ"י ויצעקו אל פרעה" באו בקובלנא לפניו על הנוגשים, אשר יכו להשוטרים שהמה ערבים בעד המלאכה, "תבן אין נתן לעבדיך" פי' עיקר כוונתך הוא שלא ניתן להם התבן, וא"כ אם אנחנו מצדנו מקיימים גזרת פקודתך, ואין אנו נותנין להם התבן הרי אנו מקיימים פקודתך, ומדוע "ולבנים אומרים לנו עשו" פי' לנו השוטרים מדוע יבקשו מאתנו שנמלא החסרון מפני שאנו ערבים, הלא מקיימים אנו גזרתך, ואלא וודאי שמה שאנחנו מוכים, הוא "וחטאת עמך" פי' רק הנוגשים הם האשמים בזה, ומדעתם יעשו כן, ואין אתה אשם בזה, והנה פרעה הרשע אשר בקרב לבבו היה לו נחת רוח מזה שהנוגשים יפרשו הכוונה לצד הרע, ורק רצונו היה להשתיק השוטרים שלא יוסיפו עוד לקטרג ולערער ע"ז, ולכן אמר להם, הן אמת שכוונת הפקודה יוכל להיות שקפידתי הוא רק על סכום הלבנים, ולא על כל יום, אלא דאם כן מוכרח אנכי לשנות סדר הנהגת השוטרים, ושלא יהיו עוד שוטרים מבני ישראל, רק כל עם ישראל ילכו כולם לעבודה בלי הבדל, והשוטרים יהיו ג"כ מן המצריים, והסביר להם טעם הדבר, דעיקר גזרת פקודתי על מניעת התבן, אין כוונתי להכביד עליהם מחמת זדון הלב, רק מחמת שראיתי כי נרפים הם במלאכתם ועי"ז ישעו בדברי שקר לבקש לילך לזבוח לאלוקיהם, ועי"ז הוכרחתי למנוע מהם נתינת התבן בכדי להכביד העבודה עליהם, ומצד האחד אמנם תקנתי כי כל העם כולו מחמת הכבדת העבודה בלקיטת התבן לא יוסיפו עוד לשעות בדברי שקר, אבל לכם השוטרים היתה הגזירה עוד לקולא גדולה כי מקודם בעת נתינת התבן, היתה עבודת הלבנים ג"כ בכל יום, והוצרכתם לכה"פ לבלות איזה שעות בכל יום להשגיח על עושי עבודה, שלא יתרפו במלאכתם, אכן עתה אשר העם יפוצו בכל הארץ ללקוט קש, ועד שיבואו הנה עם הקש, אין שום עבודת הלבנים, ואתם בטלים לגמרי באותן הימים, וממילא שלפניכם השוטרים היתה גזרת התבן טובה גדולה, ובאשר שגם אתם מבני ישראל, יוכל להתגבר גם בכם החשק והרצון לילך ולזבוח לד', וזה שאמר "כי נרפים אתם נרפים" פי' אתם השוטרים לבד שעד עתה הייתם נרפים, הן עתה הקלתי לכם ביותר ע"כ "אתם אומרים נלכה נזבחה לד'", ושינה בזה הלשון לומר אומרים במקום "צועקים", ו"לד'' במקום "אלוקינו" שאמר מקודם, באשר שהישראלים שרצו לילך ולזבות, הוא מחמת שחשבו שהעבודה קשה עליהם מאוד, ולכן רצו לילך ולהתפלל לד' להקל העבודה, ושפיר יונח ע"ז לשון "צועק" וגם "אלקים" שהוא מתייחס למדת הדין, אבל השוטרים אשר לפניהם היתה הגזירה לטובה, ואם הם ילכו לזבוח, ילכו להקריב קרבן תודה על אשר ריחם ה' עליהם להצילם מקושי העבודה, ולכן אמר אתם "אומרים" וגם לשון "ה'" שהוא מדת הרחמים, ואחרי שהסביר להם טעם הדבר, שאם לא אדקדק על שעור עבודת יום ביומו א"א לי עוד להחזיק שוטרים מבנ"י אמר להם "ועתה לכו עבדו" פי' ועתה שתרצו לעורר אותי לתת פקודה גלויה שהקפידא הוא רק על סכום הלבנים הכולל ולא לעבודת יום יום דווקא, לכו עבדו, פי' גם אתם השוטרים מוכרחים לילך לעבודה, ואי אפשר עוד להחזיק שוטרים ממונים מבנ"י, רק שכולם יתעסקו בעבודה, ואז "ותבן לא ינתן ותכן לבנים תתנו" פי' אז באמת לא אקפיד כ"א על סך הלבנים, אבל כ"ז שיש שוטרים מבני ישראל לא אוכל לעשות כן מטעם האמור, כי במשך אשר יקוששו הקש בטלים השוטרים לגמרי וא"כ לא תקנתי מאומה בגזירתי, שגם הם ירצו לילך לזבוח, וכאשר ראו השוטרים, שבטענתם שרצו להיטיב עם העם, כלתה הרעה עליהם, בחרו יותר לשתוק ולהסכים בפירוש פתשגן הפקודה כפי רצון הנוגשים שהקפידא הוא דווקא על כל יום בפני עצמו, וזמ"ש "ויראו שוטרי בני ישראל אותם ברע", פי' שעד עתה היו השוטרים מתאמצים לפרש הפקודה לצד הטוב, אכן עתה הוכרחו גם הם להסכים לצד הרע ולומר "לא תגרעו מלבניכם דבר יום ביומו" באשר הרעה נוגע גם להם, אכן כ"ז שלא היה נוגע לעצמם ולבשרם, התאמצו לפרש הפקודה לצד הטוב וזמש"ל בעז"ה: