מצות כהונה· רבי אברהם הכהן יצחקי
סימן מד
ישראל שמכר לגוי פרה מבכרת לפוטרה מן הבכורה אך לא מכרה לגוי אלא בכסף ולא משך:
כבר נודע פלוגתא דרבוותא אי קנין הגוי בכסף או במשיכה ולכן כ' דצריך לעשות שניהם כסף ומשיכה לצאת ידי המחלוקת וכמ"ש הטור ומרן בש"ע וא"כ בנ"ד דלא קנה אלא בכסף הוי כדין ס' בכור דספיקא הוא אי הלכה כמ"ד דסגי בכסף או כמ"ד במשיכה וס"ד לחומרא ואם באנו להתיר משום מכס העורות דחק המלכות ליקח כל עור מאת זובחי הזבח והו"ל שותפות גוי באמצע וכמ"ש מהרד"ף ז"ל בס' מכתם לדוד סי' ע"ש הנה הרב ז"ל לא ראה דברי הפר"ח דסי' ס"א דשותפות דלאחר שחי' לאו שותפות הוא לפוטרה מן הבכורה וכמ"ש שם בסי' ס"א ע"ש אך היה נראה להתיר להטיל בו מום ע"י נכרי דכיון דהטלת מום ע"י נכרי ליכא אלא איסורא דרבנן דאמירה לגוי שבות וכמו שנר' מדברי הרא"ש בפ' הפועלים דאמאי דמבע"ל שם אי מותר לומר לגוי חסום פרתי ודוש בה כ' ואע"ג דאסור להטיל מום ע"י נכרי בבכורות ואפילו בז"הז שהוא מדרבנן בקדשים החמירו מוכח דהטלת מום ע"י נכרי מדרבנן הוא ומ"ש ואפילו בז"הז וכו' לאלומי הקושי' כ"כ כ"נ מפשטו' דבריו גם הדבר מבואר מצד עצמו כיון דלא מצינו קרא לאסור ע"י נכרי דאע"ג דגרמא דרשי' ליה מקרא דאסור כדאי' בבכורות מ"מ גרמא עדיפא מנכרי דמעשה ע"י ישראל וכה"ג מצינו שם גבי חסימה דמבואר בגמ' שם בפ' הפועלים דגרמא חסימה מעלייתא היא ובאמירה לגוי מספק"ל אי אסורא ואפילו להצד דאסורא אינה אלא מדרבנן כמבו' שם א"כ נר' פשוט דהטלת מום ע"י גוי ליכא אלא איסורא דרבנן דאמירה לגוי שבות וא"כ יש להתיר בס' בכור להטיל מום ע"י גוי דהו"ל ספיקא דרבנן ולקולא אפילו לכתחי' כמ"ש האחרונים דלא כהרא"ם והרב בני חיי בא"ח סי' תרפ"ט כ' דגם הרא"ם לא כ"כ אלא גבי מ"ע דבעי' שלא יהיה בה שום ספק וע"ש שכ"כ גבי ס"ס בדאורייתא וה"ה בספק דרבנן ועפי"ד ניחא מה שחקר השיו"ט סי' צ"ד במתניתין דסוכה ע"ש איברא די"ל דלא אזלי' בס' דרבנן לקולא אלא היכא דכבר נעשה שרי' ליה אפילו לכתחילה אבל לעשות בידים ס' דרבנן דהיינו לו' לגוי להטיל בו מום לא ודכוותא מצינו דאסרו פתש"ג למוכרה לגוי שמא יחזור וימכרנה לישראל כמ"ש הפו' הרי דאפי' דהוי ס"ד לא התירו למוכרה לגוי לעשות ס"ד בידים מיהו הא ליתא דכבר כ' הת"הד סי' קע"ח בס' דרוסה דפלוגתא דרבוותא. דשרי למוכרה לגוי דלגבי מכירה לגוי דהיא מדרבנן הו"ל ס"ד והוי נמי ס"ס והביא מדברי המרדכי דנר' דכה"ג אסור וכ' דה"ד בס' דמציאות אבל בס' פלוגתא דרבוותא סמכי' אמאן דמכשיר במכירה לגוי שהיא מדרבנן ע"ש הרי דבס' פלוגתא דרבוותא כנ"ד שרי ע"י גוי דאינו אלא דרבנן ואע"ג דהש"ך בס"סי ל"ז כ' דדוקא בנדון הת"הר דאיכא בלא"ה צדדין להתיר אבל בע"א לא סמכי' בזה דלא הוי ס"ס מעליא והוכיח כן מדלא הוק"ל להת"הר מגמ' דפא"ט דנ"ג דלא שרי בס' דרוסה למוכרה לגוי ע"ש י"ל דלמאי דמסקי' שם לפרסומי איסורא הוא דעביד שרי למוכרה לגוי מדינא דכוותה כ' התוס' שם בד"ה אתי וכו' לחד תי' לענין חשש בתקלה ע"ש ואפילו לדברי הש"ך נר' דדוקא התם לענין ס"ס בדאורייתא דכי ימכרנה לישראל אתי לידי איסורא דאורייתא אבל בנ"ד שרי לעשות ס' דרבנן בידים וראיה לזה ממ"ש הרא"ש בבעיא דפ' הפועלים דמהו לו' לגוי חסום וכו' בשם הראב"ד כיון דבעיא דלא אפשיטא אזלי' לקולא דס' דרבנן לקולא ואף הרא"ש לא חלק עליו אלא מטעם דנפשטה הבעיא וזה נר' דעת הר"מ ופ' מרן בש"ע סי' של"ח דאסור וכ"כ הסמ"ע שם הטעם משום דנפשטה הבעיא ואע"ג דמדברי ה"ה נר' קצת משום דס' להחמיר ע"ש אינו מוכרח הרי דשרי לו' לגוי חסום וכו' ולעשות ס' דרבנן בידים ואע"ג דבריש ה' כלאים פ' הראב"ד דספיקא דבעיא הלזו לחומרא כבר כ' הרדב"ז בלשונות הרמב"ם סימן ר' שחזר בו ממ"ש בהשגות ע"ש ויש לעמוד בזה ממ"ש הת"הד שם והפו' דפת ש"ג אסור למוכרה לגוי מ"ש מהאי דחסימה דאפילו דלאו ספק דפלוגתא דרבוותא אזלי' לקולא ומ"מ נ"ד דמי ממש לההיא דחסימה שמותר לו' לגוי חסום ולעשות ס"ד בידים וה"נ מותר לו' לגוי להטיל מום ולעשות ס"ד בידים אח"ז האיר ובא ספר חתם סופר להרב מהר"ם סופר ז"ל וראיתי שם בסי' שי"ח שנשאל בזה אם קנה הגוי בכסף לבד אם יש איזה תקנה וה' השואל כ' דשרי להטיל בו מום אפי' ע"י ישראל וטעמא משום דהטלת מום בז"הז אינו אלא מדרבנן לרש"י ודעמיה והו"ל ס"ד ואפילו לדעת הרמב"ם דמדאורייתא הוא היינו משום דס"ל קדשה לעת"ל ומקריבין אע"פ שאין בית וזהו בא"י דוקא אבל בח"ל הרי ס"ל להר"מ בה' בכורות דאפילו בזמן הבית בכור דח"ל אינו קרב וא"כ הוי כמטיל מום בבע"מ שאינו אלא מדרבנן וה' המשיב האריך להתיר מט"א ושוב כ' להתיר להטיל מום ע"י ישראל חלילה אך הרוצה לסמוך להטיל ע"י גוי קטן דלא מחלף בישראל יסמוך עש"ב:
שבתי וראיתי מ"ש הרדב"ז ח"ג סי' תפ"ה דבס'. דבעיא דגמ' דקיימא בתיקו אזלי' לקולא אבל בס' דפלוגתא דרבוותא לא אזלי' בספיקו להקל אפילו בדרבנן דהו"ל ס' דחסרון ידיעה דלא ידענו דעת דבעלי הגמ' בזה כאיזה מהם משא"כ בתיקו דבעלי הגמ' עצמם לא ידעו לפשוט ע"ש ומעתה אין ראיה מדברי הראב"ד דפ' להקל גבי חסימה לנ"ד דפלוגתא דרבוותא גם בסאיריאים דמ"ד בבעיא דחסימה הלזו כ' דס' להחמיר דכל ס' דתיקו לחומרא וכ"כ מרן בב"י בא"ח בסי' תל"ז בשם הגה"מי ועיין להמנ"י כלל א' סק"ו במ"ש בשם הרדב"ז ודו"ק ולקמיה ית' עוד דיתד היא שלא תמוט דאין עושין ס"ס בידים ומעתה ודאי דאין להתיר בנ"ד להטיל מום ע"י גוי ואין להתיר משום דבדיניהן כסף לחוד סגי וכמ"ש המ"ב סי' נ"ט דכבר המג"א סי' תמ"ח הוכיח מגמ' דפ"ב דבכורות ומהתוס' סוף ע"א דלא אזלי' בתר דיניהן בענין זה דלא כהמ"ב ע"ש וכן הוכיח מהר"ם מינץ ס"סי פ"ב ע"ש:
ועוד נראה לומר דאפילו אי בהך בעיא דחסימה אזלי' לקולא מ"מ אסור לומר לגוי מדין שליחות להסו' דיש שליחות לגוי לחומרא מדרבנן והיא דעת התוס' בפ' הרבית והובא בטוש"ע ביו"ד סימן קס"ט ע"ש איברא רק' להסו' הללו דיש שליחות לגוי לחומרא אמאי גזרו אמירה. לגוי שבות גבי שבת הא בלא"ה אסור מטעם שליחות ונ"ל דהוצרכו לגזור לאסור אפילו אמר לגוי שיאמר לגוי אחר שיעשה המלאכה דמטעם שליחות לא מיתסר דקי"ל מילי לא ממסרן לשליח ומשום דגזרו שבות אסור אפילו בכה"ג כמו שהוכיחו האחרונים דלא כה' חוות יאיר ע"ש א"נ י"ל דנ"מ לשבות דשבות דמשום דגזרו דאמירה לגוי שבות מיתסר אפילו באיסור דרבנן כמו שהוכיחו התוס' בפ' כ"כ דקכ"א ע"א ע"ש ומשום שליחות נר' דלא מיתסר דמלבד דהסברא נותנת כן דכיון דהא דשליחות לגוי לחומרא מדרבנן הוא ולא מצינו שכ' כן אלא באיסורי דאורייתא מנ"ל לו' דהחמירו וגזרו. אפילו באיסורי דרבנן עוד יש להכריח ד"ז מגמ' דפ' שואל דקנ"א ע"א דאמתני' דלא יאמר לחבירו לשכור פועלים פריך מ"ש הוא מ"ש חבירו ומשני בחבירו גוי ופריך אמירה לגוי שבות ופירש"י וכבר תנן לה בפ' כ"כ גוי שבא לכבות וכו' וא"א אמאי לא פריך בפשי' הא בכל איסורין שבתורה כן הוא דיש שליחות לחומרא ועוד היכן מצינו במתני' ד"ז דאמירה לגוי שבות הא מתני' דפ' כ"כ י"ל מטעם שליחות נגעו בה אלא ע"כ באיסור דרבנן לא גזרו בו דין שליחות ומתני' דפ' שואל איסור דרבנן הוא דשכירות פועלים ולכך לא פריך מדין שליחות ומתני' דפ' כ"כ משמע ליה להגמ' דמיירי אפילו באינו צריך לפחמין דליכא אלא איסור דרבנן למ"ד מלאכה שאצ"ל א"ח עליה ולכך ע"כ דלאו משום שליחות נגעו בה ועפי"ז יש לקיים דברי הח"י בסי' ת"ן סק"ד להסוברים דמאי דבעי' צורך היום קצת הוא מדרבנן ודלא כהרב אליה רבה שם סק"ד ע"ש ואי קשי' הא התוס' בפ' כ"כ לא הוכיחו דגזרו אמירה לגוי אפילו. באיסורי דרבנן אלא מההיא דפ' שואל אבל ממתני' דפ' כ"כ י"ל בכבוי דאורייתא מיידי הא ל"ק דכוונת התוס' בפ' כ"כ היא דמהגמ' דפ' שואל מוכח דמ"ל להגמ' דמתני' דכבוי דפ' כ"כ בכבוי דרבנן מיירי ועכ"ל כן דאל"ה קשיא מאי פריך בפ' שואל אמירה לגוי שבות ור"ל דכבר תנינא בפ' כ"כ כדפירש"י הא מהך דפ' כ"כ י"ל דוקא באיסור דאוריית' ולכך תנן הא דפועלים לאשמועי' אפי' באיסורי דרבנן אלא ע"כ דכוונתם בפ' כ"כ כדכתי':
ועפי"ז נוחין לי דברי הפר"ח בסי' תס"ח דהתיר מלאכה בע"פ ע"י גוי ע"ש ולא זכר דעת הסוברים דיש שליחות לגוי לחומרא דהתם באיסור דרבנן קאי כמו שהוכיח שם במלאכה בע"פ מדרבנן הוא דאסיר ע"ש איברא מה שאסר הפר"ח שם להסתפר ע"י גוי משום דמסייע והוכיח מדין הקפת הראש דאמרי' בגמ' בפ' הלוקין דהניקף לוקה משום דמסייע ע"ש וכה"ג הוכיח הט"ז ביו"ד סי' קצ"ח סקכ"א לאסור קציצת צפרנים לאשה ע"י גוי מדין מסייע דהקפה ע"ש הם דברים תמוהים דבגמ' בפ' המצניע דצ"ד ע"א מסקי' מסייע אין בו ממש וכן אמרי' בפ"ב דביצה גבי כוחל ע"י גוי ביו"ט דמסייע אב"מ וההיא דהקפת הראש אינה ענין לכאן דהתם הניקף איתיה בהזהרה דלא תקיפו כתיב אלא משום דהוי לאו שאב"מ והו"א דלא לקי וע"ז הוא דאמרו בגמ' כיון דמסייע הוי לאו שיש בו מעשה אבל לאסור עיקר האיסור משום מסייע לא דמסייע אב"מ:
והרמב"ם בסוף ה' ע"ז כ' גבי כתובת קעקע דאם סייע הנחקק לוקה וכתב מרן בכ"מ ובב"י סי' ק"פ דלמד כן מהקפת הראש ע"ש והיינו משום דכתובת קעקע נמי גם הנחקק אזהר רחמנא מדכתיב בבשרכם ולא. כתיב בבשר כמ"ש ה' דינא דחיי לאוין ס"א ועתה ראיתי למהר"ץ בתשו' סי' פ"ב שהאריך בע"ז ע"ד הט"ז דסי' קצ"ח ולא יכולתי לעמוד ע"ד שכל דבריו לסתור דברי הנק"הכ וכעת אין עמדי ס' נק"הכ ברם ק"ל מדאמרי' במס' זבחים דקי"ו ע"ב דאסור לסייע הגוים להקריב הקדישן בז"הז אע"ג דהם שרו להקריב ומוכח מדברי התוס' שם דבעבודה שחייבין עליה בחוץ חייב המסייע כרת ע"ש ומ"ש מההיא דפ' המצניע דאמרי' מסייע אב"מ ומן האמור ניח"ל דברי רש"י בספ"ק דע"ז גבי עובדא דשתילי ערלי שכ' דהט' משום דאין ישראל אסור בעבודת קרקע ע"ש וק' דבלא"ה אמירה לגוי בשאר איסורין בעיא דלא אפשי' ואזלי' לקולא וא"ל דס"ל כהסוברים דאזלי' לחומרא דאכתי קשה בדברי הרא"ש שכתב כדברי רש"י ואיהו פ' להבעיא לקולא וע"פ האמור ניחא דמ"מ אסור מטעם שליחות ועיין להרב זרע אברהם חא"ח סי' ט' וי"ב ומן האמור י"ל ע"ד טובא:
תבנא לדיננא דאסור הטלת מום ע"י גוי מטעם שליחות כיון דקי"ל דאסור מדאוריי' להטיל ישראל מום אפי' בז"הז כדעת רוב הפו' איברא דאכתי קשת להסו' יש שליחות לחומרא מאי מבע"ל הגמ' גבי חסימה בלא"ה מיתסר משום שליחות וכבר ראיתי שעמד ע"ז הפנ"י בתשו' בי"ד סי' ג' ע"ש והמח"בר בא"ח סי' רמ"ד תי' דאסור שבות חמיר מאיסו' שליחות. וע"ז הוא דמבע"ל הגמר' אי גזרו איסור החמור דשבות בחסימה ומ"מ הוא מיתסר מדין שליחות אלא דהבעיא היא אי איכא גם שבות ע"ש ועיין בסוגיית הגמרא שם בפרק הפועלים בבעיא הלזו החסימה ולפי ט"ז שרי לומר לגוי שיאמר לגוי אחר להטיל מום דמילי ל"מ לשליח אבל לטעם הא' שכתבתי אפשר כיון שהחמירו לו' לגוי להטיל מום בקדשים כמ"ש הרא"ש החמירו גם בכ"הג:
ודע דנר' פשוט דאפי' להסוברים דיש שליחות לגוי לחומרא היינו לישראל דוקא דהחמירו. רבנן גבי ישראל אבל גוי בגוי כיון דאין שליחות לגוי בגוי אפי' לחומרא אין שליחות דלא שייכא גזירה דרבנן גבי גוי וזה נר' דעת הת"הד סי' רצ"ט. שלא הזכיר. מחלוקת הלזו שם בנדונו משום דבגוי בגוי עסיק ודלא כה' שבות יעקב ח"א סי' קס"ד ע"ש ועיין לה' משאת בנימין סי' צ"ז שכ' בפשי' דגוי בגוי יש שליחות כיון דשניהם שוין דדוקא אינהו לדידן ואנן לדידהו הוא דאמרי' אין שליחות לגוי אבל בגוי לגוי יש שליחות ע"ש ועיין להר מטה יהודה סי' תמ"ח:
ודע דעפ"ד הת"הר דסי' קע"ח שהבאתי למעלה דיש לחלק בין ס' דמציאות לס' דפלוג' דרבוותא ניחא אצלי מה שהק' מהרימ"ט חא"הע סי' י"ח עמ"ש הרא"ש בפ' החולץ דל"ז דהך דספק נפל הוא איסורא דאוריי' דא"כ היכי אמרי' התם אי אשת כהן לא תחלוץ כיון דספיק' דאורייתא הוא אמאי לא מפקי' לה מתחת בעלה כמו ס' בן ט' לא' ס' בן ז' לאחרון דתצא וחייבין באשם תלוי והוכיח עוד כן מכ"מ בגמ' דבדבר שהוא ס' דאורייתא אם נשאת תצא ומכח קו' זו הוציא דברי הרא"ש מפשטן דמ"ש ס' בדאורייתא היינו דבר שעיקרו היה נוגע באיסור דאורייתא ע"ש. וע"פ דברי הת"הר ניחא שפיר דשאני ההיא דנפל דפליגי רשב"ג ורבנן וכיון דס' דפלוגתא דרבוותא אמרי' דיש לסמוך על ס' רבנן ולא מפקי' מיניה ול"ד לשאר ספיקות דתצא ונ"ל ראיה לזה מדלא אפליגו הנך אמוראי אלא בדבר שנחלקו רשב"ג ורבנן דהיינו נפל מו הגג או אבלו אריה ואמאי לא איפליגו בפיהק ומת דאפילו רבנן מודו דנפל הוי כדאי' בפ' ר"א דמילה ולאו ודאי נפל אלא ס' נפל הוא דהוי ומלבד שהדבר פשוט שכן הוא כ"נ מדברי הר"מ ספ"א מה' יבום ע"ש וכ"כ הרז"ה בפר"א דמילה והריב"ש סי' תמ"ו ע"ש והשתא אמאי לא איפליגו בנפל דלכ"ע מורו דהוי ס' נפל אע"כ דוקא בספיקא דפלוג' דרבוות' הוא דאמרי' לא תצא והרמב"ם ספ"ב מה' יבום כ' אם מת בתוך ל"י והיא אשת כהן אינה חולצת ומסתמיות דבריו משמע דאפי' בפיהק ומת לא תצא ע"ש והיינו משום דס"ל דאפי' בפיהק לא הוי אלא ספיקא דרבנן דמדאוריי' וולד מעליא הוא דרוב נשים יולדות וולד של קיימא וכמו שכ"כ הר"מ שם בפי' ע"ש והרמ"ה הביאו הטור סי' קס"ד כ' אם נתייבמה לא תצא והוא תימה דלכל הפחות הוי ספיק' דאוריי' לענין יבום וכבר עמד ע"ז מהרימ"ט שם ותי' דהרמ"ה מיירי בפיהק ומת דרוב נשים היולדות ולד של קיימא חי והאי מדמת בתוך ל"י ש"מ נפל הוא ולכך לא תצא דאזלי' בתר רובא אלא דמדרבנן הוא דאינה מתייבמת לכתחי' ע"ש. וה' דברי אמת בתשו' ס"סי א' תמה ע"ד דהא איכא רובא דרוב הנשים יולדות ולד ש"ק וכנגדו איכא רוב דרוב היולדות ב"ק חי ל"י וכיון דאיכא רוב ומיעוט כנגד רוב ומיעוט הוי ס' דאורייתא. וכדאמרי' גבי ס' בן ט' לא' שם בפ' החולץ דפריך אמאי חייבין באשם הלך אחר רוב נשים דרובה לט' ילדן ומשני איכא רוב אחר כנגדו דרוב היולדות לט' עוברה ניכר והאי מדלא הוכר עוברה איתרע לה רובא והוי ספק ע"ש ונ"ל דשאני רובא דרוב ולדות מתקיימין ל"י. דעדיף טפי מרוב שכנגדו ול"ד להנך רובי דס' בן ט' דכי הדדי נינהו וכה"ג כ' התוס' בר"פ המוכר פירות בד"ה וזה הואיל וכו' ע"ש ועיין לה' דברי אמת בקו' דפ"ו ע"ב ועיין בגמ' דריש פרק המוכר פירות:
והנה המרדכי בפ' החולץ כ' דבכ"מ מצינו ס"ס ך לחומרא וא' מהם ההיא דפא"ט דס' דרוסה אסור למוכרה לגוי ומהרימ"ט חיו"ד סי' ב' דחה דש"ה דאין לעשות ס"ס בידים כדאשכחן דאע"ג דקי"ל דאזלי' בתר רובא אפ"ה אין מבטלין איסור לכתחי'ד דאין לעשות בידים דוב והוכיח כן מדאמרי' בריש כתובות בתולה נשאת ליום ד' משום דשמא תתקרר דעתו והיא אסורה לו ולא מ"ל דאסורה לו אלא מס' כגון אשת כהן וכדאי' התם בד"ט ע"ש והי"ל למשרי לישא בכל יום משום דכוי ס"ס דשמא תמצא בתולה ואפי' אינה בתולה שמא אינה תחתיו אע"כ דאין לעשות ס"ס בידים ע"ש וי"ל דעיקר תקנתם משום אשת כהן וגם קבל בה אביה קדושין פחותה מבת שלש שנים דליכא שום ס' ואסורה בודאי ולא חילקו בכל הנשים. עוד הוכיח מדאמרי' בפ' כ"ש ד"מ ע"ב ההיא ארבא דטבעא בחישתא דאסרה לזכונה לנכרים והא חיטין שנבללו אין בהם אלא איסור דרבנן כמ"ש הר"מ בפ"ה מה' ח"ומ ואפ"ה אסורה לזבונה ולא הוי ס' דרבנן כיון דבידים הוא ע"ש. גם הטור סימן תס"ז כ' בההיא ארבא דחשש חמץ הוא דאיכא ע"ש ולא שרי' משום דהוי ס"ס כיון דהוא בידים ועפ"ז ניחא מאי דק' בדברי הטור דא"כ מאי פריך בפ' כ"ש שם מההוא בגד שאבד בו כלאים נימא דש"ה דודאי איסור אבל הכא הוי ס"ס ועפ"ה ניחא דהא מילתא פשיטא ליה להגמ' דלא עבדי' ס"ס בידים ולא מייתי מההוא בגר שאבד בו כלאים אלא דאיכא האי חששא דשמא ימכרנו ועיין להלח"מ בפ"י מה' ערות דין ג' ועמ"ש בא"הע סי' ן' עש"ב. ומ"מ נקטי' דאין לעשות ס"ס בדאורייתא וספק א' בדרבנן בידים וכן תפס במושלם מהרשד"ם חיו"ד סי' מ"ה ע"ש מיהו בבעיא דקיימא בתיקו נראה מדברי הרא"ש דעבדי' ס"ד בידים וכמו שהוכחתי לעיל:
וכ"נ להוכיח דבבעיא דלא איפשטא בדרבנן עושין ס"ד בידים ממ"ש הר"מ בפ"ב מהלכות חמץ בבעיא דככר בבור כ' דמבטלו ודיו וכ"כ הרא"ש בפרק א"ע דמ"ו ע"א בבעיא דבית ועליה דמבטלו ודיו ע"ש וכ"כ מרן בב"י בסי' תל"ח גם בדעת הטור וע"ש להד"מ הרי דמבטלו ועושין אותו ס' דרבנן בידים להקל מיהו לזה י"ל דש"ה דכיון דע"כ צריך לבטל דמדאוריי' בביטול הוא והבודק צריך שיבטל כה"ג ל"מ בידים דהא מדאורי' צריך לבטלו ועפ"ז ניחא מאי דק"ל בדברי מרן בב"י דהכא מסיק שאפי' שנודע הספק בזמן שהוא מדאורי' כי מבטלו ונתגלגל דהוי מדרבנן אזלי' לקולא ואלו ביו"ד סי' נ"ז הקשה בס' דרוסה שנתערבה אמאי לא שרי מכח ס"ס ועוד ס' דרבנן הוא ולהקל ותי' משום שנודע הס' בזמן שהוא מדאורייתא ע"ש וע"כ דכה"ג ל"א ס"ד להקל דאל"ה אכתי ק' קושי' הב' הרי דס"ל דס"ד שנודע ואח"כ נתגלגל לדרבנן אזלי' בספיקו להחמיר הפך מ"ש כאן בא"ח ועפי"ה ניחא דשאני גבי חמץ דע"כ לבא לדרבנן שהוא צריך לבטלו מדאורייתא ובמנחות דס"ו כ' התוס' דיכול לספור בס' חשיכה דס"ד לקולא וכ"כ הרא"ש בס"פ ע"פ בשם ר"י ע"ש מוכח מזה דכל ס' דרבנן מותר להביא עצמו לס' בידים ול"ד בבעיא דלא איפשטא וכ"מ ממ"ש הרשב"א והר"ן ופ' מרן ביו"ד סי' פ"ג דמותר לקנות מן הגוי חתיכת דג טהור אפילו שמלוחה עם שאר חתיכות משום דציר דגים מדרבנן והוי ס"ד ע"ש הרי דמותר לקנות ולעשות ס"ד בידים:
והרב מוצל מאש קצבי סימן יו"ד הקשה ע"ד מהרימ"ט ומהרשד"ם הללו ממ"ש בס"פ אותו וא"ב אר"י אימתי בזמן שאין לו ריוח אבל בזמן שיש לו ריוח א"צ להודיעו הרי דא"צ להודיעו וסמכי' אס"ס בידים דשרי למכור וא"צ להודיעו וסמכי' אס"ס דשמא הא' שחט אתמול ואת"ל לא שחט אתמול שמא זה האחרון לא ישחוט היום ע"ש וי"ל דהתם לאו מכח ס"ס שרי' ליה אלא משום דמחזקי' ליה למי שקנה אתמול דלקח לשחוט בו. ביום דמסתמא שוחט ביום שלוקח וה' עצמו שם בתחי' דבריו הוכיח כס' הרא"ם דב' גופין ל"א ס"ס מהגמ' הלזו דא"א מאי קמ"ל ר"י הא ס"ס הוא אלא ע"כ דלא הוי ס"ס כיון שהוא בב' גופין ע"ש וכיון דלא הוי ס"ס טעמא מאי שרי ר"י וע"כ משום דמסתמא ששחט אתמול וכדכתי' והמג"א ר"סי תס"ז כתב דממ"ש הר"מ דימכרנו לגוי מעט מעט כדי שיכלה קודם הפסח משמע דטעמא משום דהוי ס"ס דשמא לא ימכרנו ואפילו ימכרנו שמא יאכלנו קודם פסח ועושין ס"ס בידים ואח"כ כ' וז"ל ובכה"ג כ' משם מהרשד"ם ורי"ט אע"ג דס"ס הוא שמא יאכלנו ישראל קודם פסח כיון דהוי ס"ס הנעשה בידים אסור וצלע דהא מיירי בחמץ הרבה ע"ש והרואה בדברי מהרשד"ם וה' מהרימ"ט וגם הכנ"הג שהביא דבריהם לא כ' דאפילו ימכרנו ישראל שמא יאכלנו קודם פסח והס"ס הוא דהחיטין חשש חימוץ הוא שיש בהם ולא ודאי חמץ וכמ"ש הטור וא"כ ס' אינו חמץ ואת"ל חמץ שמא לא ימכרני לישראל ובפ"ק דביצה ד"ד ע"ב אמרי' דר"א סבר נולדה בזה אסורה בזה ואמר ר"ז כוותיה דר"א מסתברא מדעבדי' ב' ימים וקשה כיון דר"א מספק"ל אי חק הוא שהטילו חכמים בין יודע בין א"י או דוקא לשאינו יודע א"כ אנן דידעי' בקבועא דירחא הוי ס' דרבנן ולקולא ואין לו' דמשום דמנהג אבותיהם כמ"ש בגמ' אח"ז דא"כ מאי קאמר כוותיה דר"א מסתברא ובשלמא מאי דאסר הביצה י"ל בתרנגולת העומדת לגדל ביצים ומשום מוקצה ואע"ג דמוקצה דרבנן אזלי' בספיקו להחמיר כמ"ש מהרש"א שם ד"ג ע"ב אבל מאי דעביד ב' י"ט אמאי הא ס"ד לקולא והצל"ח שם גבי ב' י"ט של ר"ה הקשה אמאי נולדה בזה אסורה בזה הא ס"ד לקולא ולא ידעתי אמאי לא הוק"ל. לעיל בדברי ר"א ולעיקר הקושיא גבי ביצה כבר כתבנו די"ל בתרנגולת העומדת לגדל ביצים ומוקצה ספיקו להחמיר אבל בהא דעביד ר"א ב' י"ט ק' כדאקשי' ואי ספיקא דדינא הוי ס' דחסרון ידיעה א"ש הכל:
עתה נדפס מחדש ס' חקת הפסח וראיתי לו בדצ"ז ע"א שהוכיח מדברי הרוקח שכ' דשרי לאשת כהן ליכנס באהל המת משום דהוי ס"ס דס"ל דשרי לעשות ס"ס בידים ע"ש וליתא דכבר הוא ס"ס ואינו עושה ס"ס בידים הוא אלא כיון דכבר הוא ס"ס שרי אפילו לכתחי' לסמוך אס"ס וכדכתי' לעיל אחז"ר להרב נחפה בכסף חיו"ד סי' ד' שמותר לומר לגוי קח חיטין וזרעם בשדה שלך בשביעית ועמד בקצת מהפרטים שכתבתי ולאפס הפנאי לא יכולתי לעמוד ע"ד ע"ש שהאריך:
ץ
ודע דמש"ל בראש אמי'ר משמא דה' מכתם לדוד דכיון דהמלך נוטל העור הוי שותפות דגוי ופטור ושהפר"ח אוסר בזה עתה ראיתי דאפילו נתפוס במושלם כדברי ה' מכתם לדוד יש להחמיר בדבר שנר' דדעת התוס' לאסור בכה"ג דבפ"ב דע"ז דע"א ע"א כ' דיש לחוש לס' מ"ד בגמ' דבעי שותף בדבר שעושה אותו טריפה ע"ש וכשהוא שותף בעור כיון דאין המלך נוטל עור בית הפרסות לא הוי שותף בדבר שעושה אותה טריפה דדעת התוס' בטרפיות הגלודה עור בית הפרסות מציל וכמ"ש מרן בב"י ביו"ד סי' נ"ט ע"ש וא"כ אפילו נוטל המלך מה ששותף בו אינו עושה טריפה ולא הוי שותפות הגוי לפוטרו לדעת התוס':