אור ברסלב
מצות כהונה סימן מג

מצות כהונה· רבי אברהם הכהן יצחקי

סימן מג

סימן מב

ישראל מומר אי איתיה בשליחות או דהוי כגוי:

הנה מדברי הרדב"ז בח"ג סי' תר"ג נר' דפשיט"ל דיש שליחות לישראל מומר וכ"כ בתשו' יכין ובועז ח"א סי' ק"ז ע"ש ועיין בתשו' מרן מהריק"א ז"ל בא"הע סי' י"ד ולהפ"מ ח"ב סי' ל"ח ועיין להתוס' בסנהדרין דע"ב ע"ב בד"ה ישראל שכ' דישראל מומר ל"מ ב"ב ע"ש וא"כ גבי שליחות דדרשי' גם שלוחכם ב"ב ממעטי' ישראל מומר דלא ב"ב וכ"נ להוכיח מדברי התוס' בפ' מרובה דע"א ע"א בד"ה בשלמא שהק' הא בישראל אמרי' לצעורי מכוין ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואמאי טובח ע"י אחר לע"א הוי שחי' שאינה ראויה ע"ש ואי איתא מאי קו' נימא בישראל מומר עסקי' וכמ"ש בגמ' בפ"ב דחולין דמ"א אמתני' דב' אוחזין בסכין שהביאו התוס' שם אע"כ דס"ל דישראל מומר ליתיה בתורת שליחות ואי במומר אמאי מחייב משלחו בתשלומי ד' וה' הא אין שליחות לגוי ואע"ג דעשאו שליח קודם מ"מ כשנעשה מומר בטלה השליחות למפרע ואין לומר כיון דאתרבי גבי טביחה שליחות אע"פ שהוא לד"ע וקי"ל אשלד"ע ה"נ אע"ג דאין שליחות לגוי גבי טביחה יש שליחות הא ליתא. דבסוף מעילה תנן השולח ביד חש"ו אם עשו שליחותן בע"הב מעל ופריך הגמ' והא לאו בני שליחות ע"ש הרי אפילו במעילה דגלי קרא דיש של"ע אמרי' דאין שליחות לקטן מיהו קשה דבגמ' בקמא דק"ו ע"ב דקאמר ולישני ליה בשותף וכו' אמאי לא נקט בטובח ע"י קטן והנה מהרש"ך ח"ג בראש הס' כתב בעידי קדושין שעברו על החרם שהחרימו הקהל שלא יזדמנו בקידושין דלא מפסלי להך עדות דקידושין גופא שנעשו בה רשעים והביא דברי התוס' בפ"ק דחולין די"ד שהק' אמתני' דהשוחט בשבת שחי' כשרה דמוקי לה הגמ' במזיד הא הו"ל שחי' מומר ותי' דבפעם א' לא הוי מומר וכ' דאין זה סותר דבריו דש"ה דבתחילת שחי' שיעור יציאת נשמה נעשה מומר ובגמר השחי' כבר נעשה מומר מקודם עש"ב והרב בני יעקב דקל"ח תמה ע"ז דא"כ מאי פריך הגמ' בפ' מרובה אלא שבת שחי' ראויה דתנן השוחט בשבת שחי' כשרה נימא דההיא מיירי בשוגג והכא במזיד מיירי דנעשה מומר ולכך. הוי שחי' שא"ר ע"ש וע"פ מ"ש לק"מ דאי במומר מיירי א"כ ל"מ משלחו דאין שליחות למומר ופריך הגמ' שפיר ומשני כר"י הסנדלר ואע"ג דר"י הסנדלר במזיד הוא דלא יאכל למ"ש אפילו לאחרים י"ל דמיירי במזיד בצינעא דלא נעשה מומר אלא מחלל שבתות בפרסייא ועמ"ש ביו"ד סי' י"א וסי' קס"א ע"ש ועוד נ"ל קו' הבנ"י דאי במומר מיירי ומשום שחי' מומר הוא דמיפטר אמאי לא תניא יו"הכ בהדי שבת כדכייל להו במתני' שם ולכך מוקי לה כר"י הסנדלר דמעשה שבת אסורין מדכתי' קדש אבל ביו"הכ לא כתיב וכמ"ש הרא"ש ז"ל שם בפ' מרובה ע"ש:

וראיתי למהרימ"ט ז"ל סימן קל"ח שהק' ע"ד מהרש"ך הללו מגמ' בפ' מרובה דמ"ב דאמרי' העידו על הגניבה ובתוך כ"ד העידו על הטביחה והוזמו על הטביחה אזדא לה גם עידות הגניבה ולפ"ד ה' למה נפסלה עדות דגניבה הא לה קדם לה הפסלות ועוד הקש' ממ"ש התוס' שם מגמ' דפ' חזקת דאמרי' אוקי ארעא בעידי אכילתה ולא הקשו כן אלא לרבא מוכת דלאביי כיון דלמפרע הוא נפסל נפסל גם אותו עדות עצמו עש"ב ולע"ד לא כ"כ מהרש"ך אלא בפיסולין מחמת עבירה ולא בפסולין מחמת שהעידו שקר דהנה התוס' בבכורות ריש דל"ו הקשו דקי"ל כאביי דאוכל נבילות להכעיס נפסל וכיון דלא קי"ל כר"מ דאמר מומר לד"א הוי מומר לכל התורה אמאי נפסל לעדות ותי' דעדות שאני דכתיב אל תשת רשע עד ור"מ דנקט עד זומם אתא לאפוקי מר"י וכו' ע"ש וא"כ כיון דפסלות דעידי עבירה הוא מגז"הכ הא קרא כתיב אל תשת רשע עד דהיינו שהיה רשע קודם שהעיד אבל עד שהוזם פיסולו משום שהעיד שקר והוי חשוד לאותו דבר עצמו דאינו נאמן עליו עוד ואפילו שבאותה שעה הוא שהעיד שקר מ"מ אגלאי מילתא שהעיד שקר ואמרי' שגם שאר העדויות שהעיד בעת ההיא שקר וכיוצא לזה כ' הכנ"הג ח"מ סי' ל"ד אות צ"ד לחלק בין פיסול שמכח העדות לפיסול שמחמת עבירה ליישב תשו' הרא"ש כלל ז' דלא קי"ל למפרע נפסל אלא בפיסול שמכח העדות ע"ש ודרך לימודי הוקשה לי בגמ' דפ' ז"ב דכ"ז דמייתי כתנאי מפלוגתא דר"מ ור"י בהוזם לממון אי הוזם לנפשות ואמרי' דאביי כר"מ ורבא כר"י ע"ש ומאי מייתי נימא דר"מ לטעמיה דס"ל מומר לד"א הוי מומר לכל התורה ואפילו מקל לחמור כדמוכח מגמ' שם בבכורות ד"ל ע"א דאמרי' אבל חכמים אומרים חשוד על המעשר חשוד על השביעית מאן חכמים ר"מ אע"ג דשביעית חמורה דאין לה פדיון כדאי' התם וא"כ לדידן דלא קי"ל כר"מ מנ"ל דאוכל נבילות נפסל ומאי קאמר אביי כר"מ:

עתה ראיתי בס' פ"מ בא"ח סי' ש"ד בקו' אשל אברהם עלה ונסתפק במומר לכל התורה או לחלל שבתות אי א"ל לחלל שבת אי מחייב שולחו מי אמרי' כיון דודאי עביד יש של"ע או לא וכ"ת מומר לאו ב"ב והוי כגוי ואין שליחות לגוי הא ודאי בן ברית הוא. ע"ש וכבר נת' דהדבר במחלוקת הוא שנוי:

חזרתי על המקרא וראיתי שי"ל מה שהוכחתי ץ מדברי התוס' דפ' מרובה דמומר ליתיה בשליחות והוא דהנה התוס' בחולין די"ד הוכיחו דבפ"א לאו מומר מדמוקי הגמ' ההיא דב' ששוחטין בסכין א' לשם א' מכל אלו וכו' בישראל מומר ואי בפ"א הוי מומר בלא לשום א' מכל אלו שחי' פסולה וכ' מהרש"ל דס"ל להתוס' כהסו' דנכרי וישראל שאוחזין בסכין ושוחטין שחי' פסולה אבל להסו' דשחי' כשרה משום דיד ישראל באמצע ליכא ראיה משם ע"ש והשתא י"ל דס"ל להתוס' דפ' מרובה דבפ"א הוי מומר וכשיש יד ישראל באמצע שחי' כשרה וניחא ההיא דב' אוחזין בסכין אבל שם בפ' מרובה דבשליח חד מיירי אי איתא דמיירי בישראל מומר בלא שחט לע"ז נמי הוי שחי' שא"ר דשחי' מומר פסולה:

באופן דמדברי התוס' בסנהדרין ובמרובה נר' דמומר לאו בר שליחות דלא כהרדב"ז גם מ"ש הרדב"ז שם דהיכא דעשהו שליח לשחוט ושחט לע"ז אינו אוסר אפילו ע"י מעשה דמ"ל לתקוני שדרתיך וכו' ע"ש אין נר' כן מדברי התוס' הללו דפ' מרובה שהרי ס"ד דמיירי בעשהו שליח לשחוט בכשרות וקאמר. בגמ' דאוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה:

איברא דמדברי הר"מ בפ"ו מה' גרושין דין ז' נר' דמומר בר שליחות הוא שכ' וז"ל אבל הפסולין בעבירה מדברי תורה פסולין להבאת הגט ואם הביאו ה"ז פסול בד"א כשנתקיים הגט בחותמיו אבל אם לא נסמך בו אלא ע"ד הפסול בעבירה מ"הת אינו גט ע"כ ואי איתא דמומר לאו בר שליחות כמו נכרי אפילו נתקיים הגט אינו גט וכ"כ הראב"ד שם להדיא וכ"כ בש"הג בפ"ב דגיטין אמתני' דהכל כשרין להביא את הגט ע"ש וכמ"ש הר"מ דבנתקיים פסול השיגו הראב"ד דכיון דנתקיים ואצ"ל ב"נ וב"נ אמאי פסול וע"ש לה"ה ודעת הרמ"ה הביאו הטור סי' קמ"א כהר"מ שכתב דפסולים אפילו בא"י דאצ"ל ב"נ ובע"נ ע"ש ונ"ל בדעת הר"מ והרמ"ה דאזלי. לשטתייהו דס"ל דאפילו בא"י נאמן השליח לומר שהבעל עשאו השליח כמ"ש הטור בסי' קמ"ב בשם הרמ"ה ובסי' קמ"א בשם הר"מ וע"ש להב"ש והרא"ש בפ"ב דגיטין הביאו הטור שם חולק דדוקא בח"ל הוא דנאמן לומר עשאו שליח ע"ש וא"כ כיון דאפילו בא"י ואפילו בנתקיים הגט סמכי' על השליח שיאמר שעשאו שליח דין הוא שיהיה הגט פסול כשהשליח פסול בעבירה אלא דכיון דהגט בידו מקויים פסול הוא דהוי והרא"ש דס"ל דבא"י א"נ לו' שעשאו שליח ס"ל דפסול בעבירה כשר בנתקיים כמ"ש בפ"ב דגיטין ע"ש ונ"ל דדעת התוס'. כהר"מ והרמ"ה דגם בא"י נאמן השליח לומר שעשאו שליח והוא ממ"ש בפ"ב דגיטין דכ"ג ע"א בד"ה הוא הדין וכו' וז"ל והא דאמרי' בי"נ היה יודע לו עדות עד שלא נסתמא ונסתמא פסול לעדות ש"ה דגבי גט אפי' אשה נאמנת תדע דאפילו סומא מעיקרא קאמר הכא אלא סומא אמאי לא ע"ש ודבריהם תמוהים דמעיקרא דס"ד דמתני' בא"י ליכא שום עדות פריך שפיר אלא סומא אמאי לא ומאי ראיה מייתו וכבר עמד בזה מהריב"ל ח"ג סי' ע"ה ונדחק בישוב דבריהם ע"ש והיה נ"ל דכוונתם דמעיקרא פריך סומא אמאי לא ולא משני לקושיתו אלא משום דלא מצי למי' בפ"נ ובפ"נ ואי איתא אמאי אצט' למי' משום דלא מצי למי' הא אפילו מצי למי' כיון דעדות הוא דבח"ל מיירי בכה"ג פסול אלא ע"כ דבגט אשה כשר ומ"מ לשונם אינו מתיישב שפיר ואולם אי ס"ל כדעת הר"מ והרמ"ה א"ש בפשי' דאפי' בא"י עדות היא שעשאו שליח מיהר ק"ל לדעת הר"מ והרמ"ה מדאמרי' שם בגמ' בספ"ב דגיטין אמתני' דאפי' הנשים שאינן נאמנות לו' מת בעלה נאמנת להביא את גיטה פריך בגמ' והתניא שאינה נאמנת להביא את גיטה ומשני ר"י דמתני' בא"י דלאו אדיבורה סמכי' וברייתא בח"ל ע"ש ואי איתא הא גם בא"י אדיבורה סמכי' דנאמנת לו' שהבעל עשאו שליח דהא בדליכא עדים עסקי' וצ"ע ועיין להריב"ש סי' נ"ג וראיתי למהר"ם שיף ז"ל שם אמתני' דהכל כשרים להביא את הגט שכ' הא דלא קתני ישראל ונעשה נכרי וחזר ונעשה ישראל משום דאפילו בהיותו נכרי כשר ע"ש והוא תימה דכיון שהמיר נק' עבריין על כל התורה וכמ"ש מהר"ם מפדואה סימן ל"ז והפסולים בעבירה מ"הת פסולין להבאת הגט לכ"ע אם לא נתקיים כמו שנתבאר ומתני' מוקי לה בגמ' בח"ל עסקי' דאהימנותיה דשליח סמכי' גם בקיום הגט ומאי דלא קתני מתני' ישראל ונכרי וישראל משום דלא בעי' תחילתו בכשרות דאפילו קבל הגט בהיותו מומר כשנעשה ישראל בשעת נתינת הגט כשר כמ"ש הרא"ש שם ובתשו' כלל נ"ד דלא בעי' בשליחות הגט תחילתו בכשרות וכמו שהוכיח מהריב"ל ח"ג סי' ע"ה מדברי הרא"ש ומהרא"י בפסקיו ולא בעי' תחילתו וסופו בכשרות אלא בשאר עדויות ע"ש ודע דמבואר מדברי הרא"ש ומהרא"י הללו דבשאר עדויות אפי' גבי הפסולין בעבירה בעי' תחילתו וסופו בכשרות דלא כמ"ש הש"ך בסי' ל"ד סקל"ג ע"ש ועיין במהרי"קו שורש פ"ה במעשה שבא לפני רש"י ע"ש ודע דממ"ש הר"מ בלא נתקיים הגט אינו גט מבואר דפוסל מדאורייתא הוא ועיין להרדב"ז ח"א סי' ר"ה:

תוכן העניינים

מצות כהונה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה