אור ברסלב
מצות כהונה סימן לו

מצות כהונה· רבי אברהם הכהן יצחקי

סימן לו

סימן לה

שאלוני רעיוני על מה סמכו פה העירה משנים קדמוניות להיות היהודים קונים מכס העורות דהיינו שכל איש אשר ישחט עגל ופרה ופרים ה"ז בכי יותן העורות שלהם אפילו עור הראש של עגל הרך לבעלי המכס ורובם נבילות וטריפות והרי משנה שלימה שנינו במס' שביעית פ"ז דאסור לעשות סחורה בנבילות וטריפות וכ"פ כל הפוסקים והנה בשאר העורות שאינם ראויים לאכילה ואין עומדים אלא למלאכה היתרן פשוט דכיון דעיקר הטעם דאסור הוא שמא יאכל דוקא במידי דראוי ועומד לאכילה הוא דאסור וכן הוא בירוש' דפריך הרי חמור וגמל ומשני למלאכתן הם גדילים ע"ש וכ"כ להדיא הרשב"א בתשו' ח"א סי' תפ"ט אך מה שיש לעמוד הוא בעור הראש של עגל דראוי לאכילה הוא:

והנה התוס' בפ' כ"ש דכ"ג ובפ' מרובה דפ"ב כ' בשם ר"ת הא דאסור מדאוריי' היינו להשתכר ולמכור לנכרי לאכילה אבל להשתכר בשומנן ועורן לא או שמגדלן שלא למכור אלא למשוח ולהדליק ע"ש אשר מבואר מדבריהם דאפילו במידי דראוי ועומד לאכילה כמו חזירים דמיירי בהו התוס' אם אדם זה מוכרן למלאכה שרי ולא אזלי' אלא אחר דעת אדם זה המגדלן א"כ לפ"ז בנ"ד שקוני המכס מעבדין כל העורות ואין מוכרין כלל לאכול שפיר יש להם על מה שיסמוכו סמיכה דאורייתא:

איברא דהרשב"א בתשו' ח"ג סי' רכ"ג חלק ע"ד התוס' ומסיק דלא אזלי' בתר דעת אדם זה אלא במידי דראוי ועומד לאכילה אסור אפילו דאדם זה אינו מוכר לאכילה אסור וכ"ד רי"ו הביאו הכנ"הג סי' קי"ז ע"ש ויש להוכיח שכ"ד הרמב"ם ז"ל והוא ממ"ש בפ"ח מה' מ"א כ"ד שהוא אסור באכילה מ"הת אסור לעשות בו סחורה וכו' חוץ מן החלב שהרי אמרה תורה יעשה לכל מלאכה ע"ש וא"א מנ"ל מן התורה דמותר החלב בסחורה דילמא בדעתו של זה האדם לייחדן למלאכה מיירי אלא ע"כ דס"ל כיון דהחלב ראוי ועומד לאכילה לא אזלי בתר דעת אדם זה וכדעת הרשב"א ורי"ו מיהו בלא"ה קש' נוקמה בנזדמנו לו או שנפלו לו בירושה דכ"ע מודו דשרי אע"כ דס"ל להר"מ דעיקר קרא להכי הוא דאתא להיתר סחורה ואי מוקמת ליה לקרא בהני גווני דשרי בשאר איסורין למ"ל קרא גבי חלב ולפ"ז צ"ל דמ"ש הר"מ בדין הקודם לזה כ"מ שנאמר לא תאכל וכו' א' איסור אכילה וא' א"ה עד שיפרט לך כמ"ש בחלב ע"ש לאו דמהכא יליף דהא אצט' להיתר סחורה כמ"ש בד"ז אלא דעיקר הלמוד הוא מנבילה ולא הזכיר חלב אלא לדוגמא בעלמא וע"ש בהלח"מ שנר' שלא ראה דברי הר"מ בד"ז ע"ש ומה שק' ע"ד הר"מ מגמ' דפ' כ"ש דכ"ג דמבע"ל קרא דחלב לדרשא אחריתי כבר כ' הפ"ת דמדאפקא רחמנא בלשון מלאכה נ"ל להר"מ ד"ז ע"ש:

ומן האמור י"ל בדעת הר"מ דס"ל דאיסור סחורה הוא מדאורי' דע"כ דס"ל עיקר קרא דמלאכה להיתר סחורה הוא דאתא דאל"ה נוקמא לקרא בהני גווני דשרי בשאר איסורים וכדמוקמי' קרא דאו מכור לנכרי דנבילה וכמ"ש התוס' בסוכה והר"ש בשביעית ע"ש ודלא כמ"ש מהריט"א ז"ל בס' קהלת יעקב דע"ו ע"ג דס"ל להר"מ כיון דאיסור סחורה סמכוהו חכמים ז"ל אקרא דיהיו ע"כ דל"ג בחלב דאי גזרו גם בחלב א"א דמתיר קרא בפי' הפך האסמכתא וכמ"ש התוס' במס' חגיגה דח"י ע"ש ועפ"ה א"א לו' כן לדעת הר"מ וע"פ סברת הר"מ ניחא מאי דק"ל בגמ' בזבחים דק"ו דאמרי' לא ליכתוב בחלב ונילף מנבילה מה לנבילה שכן מטמאה עש"ה דאכתי קשה לא ליכתוב לאו בחלב ונילף מדם בבנין אב וליכא למפרך מה לדם שכן לא הותר. מכללו דהא דם נמי הותר מכללו גבי דגים וחגבים דאצט' קרא למעטינהו כדאי' בר"פ דם שחי' ולדעת הסו' דדם שבישלו מדרבנן הוא דאסור ק"ו נמי איכא ומה דם שיש היתר לאיסורו ע"י בשול מוזהר עליו בלאו חלב דאין היתר לאיסורו לכ"ש אמנם עפ"ד הר"מ ז"ל ניחא שפיר דאיכא למפרך מה לדם שכן אסור בסחורה דודאי דם אסור בסחורה אע"ג דלא תנן ליה במתני' במס' שביעית ע"כ תנא ושייר וכן ראיתי לה' בית הלל ביו"ד סי' י"א שכ' בפשי' דדם אסור בסחורה ע"ש:

וראיתי לה' פ"ת סי' קי"ז סק"ד שכ' דדם מותר בסחורה כיון דאיתקש למים ע"ש ואע"ג דאצט' היקשה לדם קדשים שאינו מכשיר מ"מ אין היקשה למחצה אבל קשה דלפ"ד מאי פריך הגמ' בפ' כ"ש דכ"ב ולחזקיה למ"ל היקשה דדם למים ע"ש נימא דאצט' להיתר סחורה וכן קשה למאי דפריך בתר הכי גבי אמ"ה לחזקיה למאי הילכתא איתקש אמ"ה לדם והוצרך לומר דדם הוא דאיתקש לאמ"ה ואמאי לא משני בפשי' דאיתקש אמ"ה לדם להיתר סחורה דהא לפ"ד בפ"ת קושטא הוא דאמ"ה מותר בסחורה דאיתקש לדם דאין היקש למחצה ואפ"ל דלריה"ג דס"ל שם בפ' כ"ש דכ"ג ע"ב דגיד יליף בק"ו מחלב להיתר הנאה ולא פרכי' שכן הותר מכללו דבבהמה מיהו לא אישתרי ע"ש לדידיה איכא למילף אמ"ה מחלב בק"ו לענין היתר סחורה ולא אצט' היקשה וממילא דם יליף בהקשה מאמ"ה ולכך פריך שפיר למ"ל הקשה דם למים והוצרך לשנויי לדם קדשים שאינו מכשיר ואחר דאיכא הקשה דם למים אין הקש למחצה וילפינ' דם ממים להיתר סחורה ולכך פריך ל"ל הקשה דאמ"ה לדם ולא משני דם הוא דאיתקש לאמ"ה להיתר סחורה דהא כבר יש ללמדו מהקשה דדם למים ואין להקשטת היכי ילפי' אמ"ה מחלב להיתר סחורה איכא למפרך מה לחלב שכן אינו מטמא די"ל דעיקר קרא דיעשה לכל מלאכה בחלב נבילה הוא דכתיב ועפ"ז י"ל מה שהק' השע"ה בה' אישות דט"ו ע"א עמ"ש התוס' בקמא רע"ב אי תקרובת עבודה זרה אסורה בהנאה מדאורייתא או מדרבנן דתפשוט ממאי דפריך הגמ' שם בפ' כ"ש ואימא כמים הנשפכין לפני ע"ז ע"ש ולפ"ה י"ל דהכי פריך א"א דהוקש דם למים נימא דהוקש למים הנשפכין לפני ע"ז דאסורין בסחורה וקי"ל להגמ' דדם מותר בסחורה מדלא תני ליה במס' שביעית או מדתנן נמכרין לגננין לזבל איברא דלפמ"ש התוס' בפ' כ"ש דכ"ג ע"ב בד"ה ומה וכו' גם ריה"ג מודה דבעלמא פרכי' שכן הותר מכללו ע"ש מיהו התוס' מחלפא שיטתייהו ממ"ש בפ' העור והרוטב דק"ך ע"א בד"ה חלב ע"ש ומ"מ נ"ל דיש להוכיח דאמ"ה שרי בסחורה מההיא דפ' כ"ש דתניא מנין שלא יושט אמ"ה לב"נ שנאמר לפני עור וכ' התוס' דבשכר איירי ע"ש ואי איתא בלאו קרא דלפני עור אסור בסחורה ובשכר סחורה מקרי וכמ"ש הרב קול אליהו ח"א חיו"ד סי' כ"ז ע"ש אע"כ דאמ"ה שרי בסחורה ומזה יש להוכיח נמי דאיסורי נזיר שרי בסחורה דהא נמי תניא כוס יין לנזיר ועיין למהריט"א ז"ל שם בס' ק"י שהביא מברייתא דספרי והאריך בזה ע"ש ולע"ד מברייתא הלזו דפ' כ"ש יש ללמוד ד"ז שו"ר דמדברי התוס' במס' ע"א דס"ב ע"א בד"ה והתנן שהק' דילמא מתני' לכתחי' קאמר ע"ש נראה דמשכיר עצמו. להתעסק במ"א לית ביה לתא דסחורה דאי איתא מאי מק' הא ע"כ דיעבד קאמר דאי לכתחי' מ"ש יי"ן אפילו במ"א אסור ודלא כהרב קול אליהו מיהו זה תלוי בכוונת דברי התוס' וכמ"ש לקמן בס"ד:

ומן האמור דדם ואמ"ה שרי בסחורה כמו חלב ניחא מה שהק' התיו"ט לדעת הר"מ דאיסור סחורה מ"ה מדאמרי' בגמ' בפ"ק דבכורות ד"ו דמייתי כמה מקראות להוכיח דחלב בהמה טהורה שרי ולא מיתסר משום אמ"ה או משום דם נעכר ונעשה חלב ודחי דילמא לסחורה ואי איסור סחורה מדאורייתא הא כיון דשמעי' מקרא דשרי בסחורה שמעי' נמי דשרי באכילה ע"ש ועפ"ה לק"מ דקושטא דדם ואמ"ה שרי בסחורה:

וע"פ ס' הר"מ דחלב מותר בסחורה ניחא מה שהק' התוס' בחולין דק"ך בד"ה חלב לריה"ג נפש למאי אתא ע"ש די"ל משום דאין ללמוד חלב מחמץ דמה לחמץ שכן אסור בסחורה וכי פריך בגמ' לא ליכתוב בחלב ותיתי מהינך הומ"ל שכן אסורין בסחורה מיהו התוס' אזלי לשי' שכ' בפ' מרובה דחלב העומד לאכילה אסור בסחורה ע"ש וע"פ מ"ש דאמ"ה שרי בסחורה ניחא מאי דק"ל ע"ד הר"מ דחלב שרי בסחורה מברייתא דת"כ בפ' צו דבעי למילף דחלב נוהג בב"נ מק"ו מאמ"ה ע"ש ולדעת הר"מ נפרוך מה לאמ"ה שכן אסור בסחורה ולפמ"ש ניחא שפיר:

איברא דק"ל מגמ' דחולין דק"ג ע"א דפליגי אמוראי באכל חלב מ"ה מן הטריפה אי חייב ב' או ג' ומוקי לה כגון שנטרפה עם יציאת רובה עש"ה ולפי מה שנתבאר דחלב ואמ"ה שרי בסחורה נוקמה בנטרפה אחר יציאתה ולמ"ד ג' איסור חלב קדים וכן אי' אמ"ה דבהמה בחייה לאיברים עומדת ואתי איסור טריפה וחייל עלייהו באיסור מוסף מיגו דאיתוסף איסור סחורה ומ"ד ב' ס"ל לאו לאיברים עומדת ולדעת התוס' בחולין דק"א דס"ל דאיסור הנאה לא הוי א"מ ניחא דה"נ איסור סחורה לא הוי א"מ אבל לדעת הר"מ דהוי א"מ קש' ועו"ק לדעת הר"מ דחלב שרי בסחורה אמאי אצט' קרא ואכול לא תאכלהו לו' אתי נבילה וחייל על חלב בלאו קרא ידעי' דחייל באמ"ה מיגו דאיתוסף איסור סחורה ועו"ק אמאי אמרי' התם דלא חייל טריפה האבר הא איסור מוסף הוא:

וראיתי למהריט"א ז"ל בס' ק"י שם שהק' ע"ד הסו' דאיסור סחורה מ"ה מגמ' דבכורות דהוכיח דחלב שרי מדאסר בב"ח ודחיק לשנויי ואמאי לא משני דמאי דאצטריך לאסור בב"ח הוא לסחורה ואע"ג דאי חלב אסור באכילה אסור בסחורה מ"מ נימא דלא אתא בב"ח אלא לסחורה ומינה נילף דחלב שרי בסחורה עש"ב ולפמ"ש דדם ואמ"ה שרו בסחורה ק' טפי ונ"ל ליישב דהנה בחולין דקי"ג דרשי' גדי למעוטי את המתה וגדי לרבות את הטמאה וא"א דעיקר קרא דבב"ח לא אצט' אלא לסחורה הא תרוויהו מתה וטמאה אסירן וקיימן בסחורה לקושטא דמילתא ולקמיה ית' מהיכא נפ"ל איסור סחורה בכל האיסורין ואע"ג דהתם לא אמרי' הכי אלא למ"ד אחע"א אבל לר"ש דס"ל אין אחע"א דרשי' להו לשליא ודם ושליל ע"ש בפירש"י ומהרש"א שם ע"ש מ"מ י"ל דסוגיא דבכורות אזלא כמ"ד בפ' ד"א דל"ג א"ל לר"ש אחע"א בא"כ ע"ש איך שיהיה נקטי' דדעת הר"מ דאיסור סחורה מ"ה וכ"ד התוס' בפ' כ"ש ובפ' מרובה והת"הד סי' ר' כתב משם הגליון דמ"ש התוס' מדאורי' ל"ד אלא דכיון דיש לו אסמכתא מ"ה קרו ליה דאורי' אך מדברי התוס' בסוכה דל"ט ע"א בד"ה וליתיב שכ' דדוקא בקונה להרויח וכו' דבהדיא כ' או מכור לנכרי ע"ש נראה דמדאורייתא ממש אסיר וכ"כ הר"ש בשביעית ומ"ש הט"ז ליישב דהק' כיון דהתורה התירה בהדיא אין כח ביד חכמים לגזור בדבר שהתירתו התורה בהדיא ע"ש ועיין להתוס' במציעא דס"ד ע"ב ודע"א ע"ב ע"ש ואני תמיה ע"ז מגמ' דיבמות ד"ך ע"ב דפריך אלא מעתה אשה שאין לה בנים לא תתייבם גזירה אטו אשה שיש לה בנים ע"ש ועיין להשע"ה בה' יסו"הת ד"ב ע"ד ע"ש ע"כ נראה עיקר בדעת התוס' דאיסור סחורה מדאורי' ובפ"ק דחולין די"ז אמרי' בשר נחירה הותר להם מדכתיב ובתים מלאים כל טוב ופירש"י סיפיה דקרא ואכלת ושבעת וכו' ע"ש נר' דק"ל דילמא לסחורה לכך הוכרח לסיפיה דקרא ולפ"ז יש להוכיח דדעת רש"י דאיסור סחורה מדרבנן מיהו נראה דאינו מוכרח די"ל למשוח עורות וכדעת התוס' דכתי' בראש אמי'ר א"נ כיון דירושה להם מאבותיהם הו"ל כנזדמנו אך קשה בדברי רש"י מגמ' בפ"ק דבכורות דמייתי דחלב שרי מקרא דארץ זבת חלב ודבש ומי משתבח קרא במידי דלא חזי ליה ע"ש וא"כ אמאי אצט' לסיפיה דקרא וי"ל

:

נקטי' דדעת הר"מ והתוס' דמדאורי' אסיר וכ"ד רובא דרבוותא ודברי הרשב"א סתראי נינהו וכבר האריך בזה מהר"ש יונה ז"ל סי' י"ז ע"ש:

וע"פ פלוגתא דרבוותא הלזו נ"ל דבהא תלייא הסתירה שיש בדברי התוס' דביבמות דל"ג ע"ב בד"ה האר"י כ' דנבילה אחלב הוי איסור כולל ובזבחים ד"ע כ' דהוי איסור מוסף ועיין להשע"ה בה' א"ב ע"ש דביבמות ס"ל דאיסור סחורה מדרבנן ובזבחים ס"ל דהוי מדאורייתא ולכך הוי א"מ א"נ גם ביבמות ס"ל דהוי מדאורייתא אלא דאזיל לשי' בפ' מרובה דחלב אסור בסחורה אבל בזבחים ס"ל כדעת הר"מ דחלב מותר בסחורה ובפ"ב דע"א דס"ב אמרי' דאסור לפרוע שכירות החמרין מפירות שביעית משום דנמצא זה פורע חובו מפירות שביעית והתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה והתוס' בד"ה נמצא צדדו דלקדש אשה בפירות שביעית מותר והביאו ראיה לדבר וכ' הטעם משום פ"ור הקילו רבנן ע"ש נר' דס"ל דאיסור סחורה מדרבנן הפך ממ"ש בפ' כ"ש ובפ' מרובה ובפ' לולב הגזול והנה התוס' נסתפקו בלקדש אשה אי אסיר משום סחורה משום דס"ל איסור סחורה מדרבנן אבל אי הוו סברי דמדאורייתא אסיר נראה דפשיטא דאסור לקדש ואין להוכיח דשרי לקדש אפילו אי איסור סחורה מדאורייתא מדתנן בפ' הא"מ דנ"ו המקדש באיסורי הנאה א"מ ולא קתני איסורי מאכלות דאינה מקודשת אי איתא דקדושין הוי כסחורה ולהסו' איסור סחורה מדאורייתא דהא ליתא דודאי אפילו אי אסור לקדש מדאורייתא משום סחורה מ"מ הדבר שנתן לה אינו נאסר ומקודשת דלא אסרה תורה אלא להסתחר לכתחילה אמנם יש להוכיח מדאמרי' בפ"ב דסנהדרין דדוד קדש מיכל במאה ערלות פלשתים והוו קדושין אי לאו דנתן לה פרוטה דדעתה אפרוטה ומזה הוכיח המש"ל דבשר מת דנכרי שרי בהנאה והשתא אי איתא דלקדושי אשה הוו כסחורה איך דוד קדש בהם לכתחי' ולהסוברים איסור סחורה מדרבנן י"ל דעדין לא גזרו רבנן אלא להסו' דמדאורייתא אסור איך קדש בהם לכתחילה אלא ע"כ דקידושין לא הוו כסחורה ומ"מ י"ל דודאי מדאורי' לא הוו כסחורה אבל אפשר דמדרבנן גזרו אפי' לקדושין כיון דדמי לסחורה ועפ"ז י"ל דגם התוס' בע"א סברי דאיסור סחורה מ"ה כמ"ש בכ"מ אלא דס"ל דקדושין לא הוי כסחורה ומסתפקים אי גזרו בהו רבנן או משום פ"ור ל"ג בהו רבנן:

ב' בהגה"מי בפ"ח מה' ע"א וז"ל מכאן התירו שגובה בחובו יין של עכ"ום או שאר דברים טמאים שיכול למוכרן אבל לקנות יי"ן או דג טמא או דבר איסור וליתנו לעכ"ום אוסר מהר"ם ע"ש הנה יי"ן דקאמר היינו סתם יינן דס"ל דשרי בהנאה ומ"מ אסור לקנותו משום איסור סחורה דס"ל ביי"ן החמירו אע"פ שאינו אלא מדרבנן וכ"כ הכנ"הג בהג"הט ע"ש ועיין למור"ם בהגה ר"סי קכ"ג והטעם שאסור לקנות מאכלות אסורות ליתנם לגוי כ' מרן בב"י דמתנה כמכר דאי לאו דעביד ליה נייח לנפשיה לא יהיב ליה ע"ש ותמהני דבגמ' ר"פ בתרא דע"א אהא דתנן החמרין שכרן שביעית פריך אי דיהיב ליה שכרן מפירות שביעית וכי שרי לפרוע חובו מפירות שביעית לאוכלה אמ"ר ולא לסחורה ומשני אמר אביי בדרך היתר דהיינו שנותנים ז"לז מתנת חנם ע"ש הרי דמתנה שרי ואין בה איסור סחורה ונ"ל ליישב דיש לחלק בין שביעית לשאר איסורין דהנה הטעם דאסור לעשות סחורה במ"א הוא משום דילמא אתי למיכל מיניה ואפי' להסו' דאיסור סחורה מן התורה טעמא דקרא גופיה מה"ט וכמ"ש הט"ז סק"א וכיון דטעמא הוא דילמא אתי למיכל ודאי דה"ה מתנה דה"ט שייך גבי מתנה כמו מכר אבל שביעית דשריה באכילה ע"כ גזירת הכתוב הוא ולאו מה"ט וכיון דגז"הכ י"ל דוקא מכר הוא דהוי סחורה ולכך בגמ' גבי שביעית שרי מתנת חנם אבל בשאר איסורין אסור אפילו מתנה ועיין להט"ז סק"ב אך אכתי קש' להסו' דאיסור סחורה מן התורה מנ"ל הא לא גלי קרא אלא גבי שרצים כדאי' בפ' כ"ש ואי ילפי' בבנין אב משרצים איכא למפרך מה לשרצים שכן מטמא במשהו כדפריך הגמ' בפ' חרש דקי"ד ובכ"מ ועכ"ל דילפי' משרצים ושביעית במה הצד דכי פרכת מה לשביעית שתופסת דמיה שרצים יוכיחו והשתא לפי מה שנתבאר דשביעית לא אסיר אלא במכר ע"כ שאר איסורין דצריך למילפינהו משרצים ושביעית ליכא למילף אלא למכר דשוה בתרוויהו אבל מתנה דלא אסירה אלא בשרצים איכא למפרך מה לשרצים שכן במשהו וקש' על הגה"מי דאוסר מתנה בשאר איסורין וצ"ל דס"ל דעיקר איסור סחורה מדרבנן ובכולהו גזור רבנן אבל לדעת הסוברים מ"ה ע"כ מתנה לאו כמכר דלא כהגה"מי מיהו י"ל דמתנה מדרבנן הוא דאסיר ולפי"ז י"ל. דגם הגה"מי סובר דאיסור סחורה מ"ה כדעת רוב הפוסקים ומדרבנן הוא דאוסר במתנה והנה מור"ם בהגה בסי' קי"ז שינה לשון הגה"מי וכ' דאפילו לקנותו להאכילו לפועליו נכרים אסור והש"ך סק"ג תמה ע"ז והוכיח מדברי רש"י דס"ג ע"ב בד"ה ולא משום יי"ן שכ' משום הנאה ע"ש דס"ל דלהאכיל לפועליו שהם בביתו לא הוי סחורה ע"ש ואינו מוכרח דכיון דיי"ן אסור בהנאה נקט שפיר לשון הנאה ועוד דמשום הנאה אסור אפילו יי"ן ויין כשר שוין בשומא ובכה"ג איסור סחורה ליכא כיון דאין לו ריוח במה שקונה יי"ן וכ"נ מדברי התוס' שם שהקשו על רש"י אמאי שינה פי' שביעית מיין דה"נ היל"ל שמאכיל שביעית לפועליו ונמצא פורע חובו מפירות שביעית ע"ש הרי דס"ל דאסור להאכיל פירות שביעית לפועליו דהוי סחורה וכ"מ מדפריך בריש ההוא פרקא וכי מותר לפרוע חובו וכו' ואי להאכיל לפועליו מותר מאי פריך וכן הוכיח הט"ז:

וראיתי למהריט"א בס' ק"י שהוכיח מדברי התוס' בפ"ג דמעילה די"ג בד"ה אתיא דאיסור סחורה מ"ה והוא ממ"ש וי"מ דכי אסר רחמנא חלב פיסולי המוקדשין היינו באכילה דכתיב ואכלת בשר ולא חלב אבל בהנאה שריא וא"א דס"ל איסור סחורה מדרבנן א"כ בפ"ק דבכורות דהוכיח הגמ' דחלב בה"ט שרי מדאסר רחמנא חלב פס"המק הא דחולין שרי ודחי דחולין אסור באכילה ומותר בהנאה דפסו"המ אסור אפילו בהנאה ע"ש אמאי דחיק לשנויי הכי מה שאין האמת כן דחלב פסו"המ שרי בהנאה לדעת הי"מ ואמאי לא משני דחלב חולין שרי בסחורה וחלב פסו"המ אסור בסחורה אלא ע"כ איסור סחורה מדאורייתא ואי חלב חולין אסור באכילה אסור נמי בסחורה ע"ש ולע"ד י"ל דלא כ"כ הי"מ דחלב פסו"המ שרי בהנאה אלא לחזקיה דס"ל דלא תאכלו איסור אכילה דוקא משמע וה"נ ואכלת ולכך הגמ' במעילה הוצרך לג"ש ליתובי מילתא אליבא דחזקיה אבל לר' אבהו דס"ל דגם ל"ת איסור הנאה במשמע ה"נ ואכלת ושמעתא דבכורות אזלא אליבא דר"א ולכך דחי כן דקושטא הוא דחלב פסו"המ אסור בהנאה ומה שדחו התוס' דברי הי"מ מגמ' דחולין היינו משום דגמ' שם אזיל אליבא דחזקיה וכמ"ש התוס' שם בחולין ואע"ג דהתוס' בפ' כ"ש דכ"ג כ' דדוקא לא תאכלו הוא דאסור בהנאה לר"א אבל כי כל אוכל לא ילפי'. מלא תאכלו ע"ש וה"נ ואכלת לא ילפי' מל"ת מ"מ הי"מ לא ס"ל כן ועיין להפר"ח פ"ו מה' ע"א שהק' עמ"ש הר"מ תקרובת ע"א אינה אסורה בהנאה אלא מדרבנן הא קי"ל כר"א ע"ש וכבר תמה עליו השע"ה בה' אישות די"ד ע"ד מדברי התוס' דפ' כ"ש ע"ש:

ודע דמש"ל דאיסור סחורה הוא איסור מוסיף והקשי' לשאול לדעת הסוברים דאיסור סחורה מ"הת מגמ' דחולין דק"ג לפמ"ש. המש"ל בה' יסו"הת דכל איסור שאינו לוקה עליו לא הוי איסור מוסף ניחא שפיר דודאי לא לקי אסחורה אפילו להסו' דמדאורי' אסורה דהא מקרא דיהיו דכתיב לגבי שרצים דלא כ' בלשון לאו הוא דנ"ל אך ה' קול אליהו ח"א חיו"ד סי' ז' דחה דברי המש"ל והוכיח במישור דבכל גוונא הוי א"מ ע"ש:

איך שיהיה נחזור למאי דאתן עלה ע"ע היהודים קונים מכס העורות ובכלל עור הראש של עגל הרך דראוי לאכילה דנר' דיש להם על מה שיסמוכו דלדעת התוס' בפ' כ"ש אזלי' בתר דעת אדם זה ואי הוא מוכרן למלאכה אע"ג דעומדין לאכילה שרי והכנ"הג בהגהב"י אות כ"ב ייחס ס' זו לראבי"ה במרדכי ע"ש והגם דלדעת הרשב"א במידי דעומד לאכילה לא אזלי' בתר דעת אדם זה ושכ"ד רי"ו כמש"ל מ"מ כבר כ' מהר"ש יונה ז"ל בסי' י"ז דאף הרשב"א לא אסר אלא מדרבנן הגם דהרשב"א הוא מהסו' דאיסור סחורה מ"הת מ"מ בכה"ג דמוכרו למלאכה לא אסיר אלא מדרבנן גם לדעת הרשב"א ע"ש וא"כ הוי ספיקא דפלוגתא דרבוותא במידי דרבנן ואזלי' בספיקו להקל ועיין להט"ז בסוף הסי' ע"ע ישראל החוכר כפרים מהשר ועיין בא"ח ס"סי רמ"ד בדין קניית המכס ובאחרונים שם ובסי' ת"ן ע"ש:

ודע דמה שהוכחתי לעיל מדברי התוס' ר"פ השוכר דמשכיר עצמו לעשות במ"א אינו בכלל איסור סחורה דלא כה' קול אליהו דאי איתא מאי מק' התוס' דילמא מתני' לכתחי' קאמר הא אי מתני' לכתחי' אמאי לא אשמועי' ד"ז אלא ביי"ן אפילו במ"א כן הוא הנה המש"ל ברפ"ה מה' אישות הבין בכוונת קושיתם דמתני' לכתחי' קאמר היינו אי שכר כבר עצמו אסור ליהנות מן הדמים לכתחילה ע"ש ולפ"ז אין מדברי התוס' ראיה דמשכיר לא הוי כסחורה דודאי בסחורה איסורא דעבד עבד ומותר ליהנות מדמים אך לפ"ז קו' התוס' אין לה מקום כיון שכבר כ' דאסור משמע לכ"ע וכמו שתמה ע"ד המש"ל שם ע"כ נראה דהתוס' מפרשי בבעיא דנדרים כפי' הרא"ש שם דהבעיא אי שרי להחליף לכתחי' וקושי' התוס' דילמא מתני' לכתחילה היינו דלכתחי' אסור להשכיר עצמו ומעתה שפיר יש להוכיח מדבריהם דמשכיר עצמו לעשות במ"א לית ביה איסור סחורה דלא כה' קול אליהו:

תוכן העניינים

מצות כהונה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה