מצות כהונה· רבי אברהם הכהן יצחקי
סימן לה
יש לחקור בחל יו"ט של ר"ה בשבת אמאי אין תוקעין כלל כיון דמשום שבות הוא דאסירה אמאי אין תוקעין בי"הש של מ"ש הא קי"ל כ"ד שהוא משום שבות ל"ג עליו בי"הש ותקיעה בר"ה כיון דהיא מדאורייתא ס"ד לחומרא והיה מן הראוי לחייב לתקוע בי"הש דודאי מי שלא נזדמן לו בר"ה שח"ל בחול שופר אלא עד בי"הש מחוייב לתקוע בי"הש דס"ד לחומרא וכ"כ הי"ל לתקן לח"ל בשבת לקיים מ"ע דאורייתא וכן בנטילת לולב ביוט"א של סוכות שחל בשבת היל"ל בי"הש:
והנה המג"א בסי' שמ"ב נסתפק בהא דאמרי' כ"ד שהוא משום שבות ל"ג עליו בי"הש מי שאני לן בין אפוקי יומא לעיולי מי אמרי' דדוקא בעיולי יומא אבל באפוקי יומא כיון דאתחזק כל היום באיסור גזרו על השבות אפילו בב"הש או ל"ש ע"ש ונ"ל להוכיח דבב"הש דאפוקי יומא גזרו והוא מדאמרי' מרי' בפ"י דנדרים דע"ז דתני ר"ז אין מפירין נדרים אלא לצורך השבת אמר"א הא לא תנן הכי נדרה עד חשכה מיפר לה עד שלא תחשך וא"א צורך השבת אין וכו' מאי אריא חשכה אפילו בתוך היום א"י להפר ומסיק תנאי היא דמ"ד הפרת נדרים כל היום מיפר ולמ"ד מע"לע אינו מיפר דיכול להפר בחול ע"ש וא"א דבי"הש ל"ג מאי פריך ממתני' נימא דה"ק נדרה עם חשכה דהיינו בי"הש מפר לה קודם שתחשך שאם חשכה א"י להפר שמא בי"הש יום הוא וכבר עבר היום ולכך מפר בבי"הש מס' ומשום שבות דהפרת נדרים ליכא דל"ג בי"הש ומשום ספיקא דהפרה דבעל צריך להפר ב"הש ול"מ משתחשך דס"ד לחומרא וכי מפר בי"הש שרייא ממ"נ כיון שהנדר היה בבי"הש אלא ע"כ דגזרו באפוקי יומא בבי"הש אבל אין להוכיח מדלא מוקי ברייתא דר"ז ומתני' לכ"ע כל היום ופליגי בפלוגתא דתנאי אי גזרו בבי"הש משום שבות דודאי כי נדרה בתוך היום ל"מ להפר בבי"הש דס' דאורייתא הוא ומתני' דקתני התם עד שתחשך היינו ס' חשיכה ועיין בס"הק שש"א בא"ח סי' רצ"ט ע"ש אבל מנדרה בי"הש יש להוכיח שפיר ועפ"ז נתיישב שפיר חקירתינו דא"י לתקוע וליטול לולב בבי"הש משום דגזרו באפוקי יומא בבי"הש משום שבות ועוד נ"ל להוכיח ממתני' רפ"ד דדמאי הלוקח ממי שאינו נאמן על המעשרות ושכח לעשרן שואלו בשבת ואוכל ע"כ חשיכה מ"ש ל"י עד שיעשר וכ' הר"מ בפי"המ חשיכה לאפוקי בי"הש דאוכל ע"פ ומבואר בירוש' דדוקא בשבת הקילו משום צורך שבת וכ"כ הר"מ בחיבורו והשתא אמאי הקילו בבי"הש כיון דבידו לעשר שלא גזרו על השבות בבי"הש דאפילו למ"ד גזרו על השבות בי"הש בדמאי לא גזרו כדמוכח במתני' בפ' במה מדליקין דל"ד ע"א דבס' חשיכה אין מעשרין את הודאי דקסבר גזרו על השבות בי"הש כדפירש"י ובסיפא קתני מעשרין את הדמאי וקשיא ההיא דרפ"ד דדמאי וגם הר"מ פ' בפי"ב מה' מעשר וע"כ לחלק בין אפוקי יומא לעיולי יומא דבאפוקי יומא גזרו אפי' בדמאי וכ"ש בשאר שבותים וכ"נ להוכיח מדברי התוס' בפ"ק דביצה ד"ד ע"א בד"ה נימא שהק' דילמא טעמיה דרב משום מיגו דאיתקצאי בי"הש וכו' וא"א מאי קו' נימא דלא ניח"ל להגמ' בהכי משום דקי"ל כרב דנולדה בזה אסורה בזה וקי"ל. כ"ד שהוא משום שבות ל"ג בי"הש ולא איתקצצי בי"הש אלא ע"כ דבאפוקי יומא לכ"ע גזרו בי"הש ואיתקצאי בבי"הש ועוד נ"ל להוכיח. כן מדברי התוס' בפ' ב"מ דל"ה ע"ב בד"ה הקשה וכו' שכ' דניחא ליה לאשמועי' רבותא וכו' ואפילו בתרומה דקי"ל משבת או בתרומה דרבנן מחמיר ר"י וכו' ע"כ וי"ל בדבריהם דאמאי הוצרכו לומר בתרומה דרבנן הא ודאי שבות דאית ביה סקילה חמור מתרומה וסגי לן במאי דכ' דאשמועי' אפילו בתרומה דקיל משבת וצ"ל דהוק"ל דהו"ל לאשמועי' הלכה כר"י כמ"ש בשבות דשבת דקיל מתרומה דאכתי בי"הש הוא ואסור ולהכי כ' דאתא לאשמועי' דאפילו בתרומה דרבנן דקיל משבות דשבת מחמיר ר"י ולפ"ז שמעי' מדבריהם דגזרו על השבות במ"ש ולהכי אי לאו בתרומה דרבנן הומ"ל הלכה כר"י במ"ש דאכתי בי"הש הוא ואסור ועיין בס' בשמים ראש סי' קכ"א שנסתפק ספיקיה של המג"א והוכיח מדברי התוס' דפ' ב"מ הללו דל"ג אפי' במ"ש ע"ש ולע"ד דבריו תמוהים ואדרבה מדברי התוס' יש להוכיח דגזרו כמ"ש:
גם מההיא דעירובין ד"ל שהביא ה' שם דאמרי' ככר זו היום קדש ולמחר חול אין מערבין בה דמספק לא פקע קדושתה וה"נ במ"ש מספיקא אוקמיה אחזקתיה דאכתי יום הוא ע"ש ראיה נכונה היא ומה שדחה וז"ל ואין זה דומה לההוא דככר דשאני לן בין איסור דאתפיס אחפצה ובין איסור לגברי דלית עליה חזקת איסור וכו' אבל אין מחזיקין בזמן לזמן והזמן אינו מחובר ע"ש לע"ד מדברי התוס' בכ"מ מוכח דאמרי' בכה"ג אוקי אהזקתיה עיין ביבמות דס"ח ע"א בד"ה רישא וכו' וכבר הארכתי בזה בי"ד סי' ק"י לך נא ראה מיהו יש לדון בראייתו מההיא דככר די"ל דש"ה דהקדש מן התורה הוא אבל שבות דאיסור דרבנן הוא מנ"ל דאמרי' מס' לא פקע קדושתיה ועמ"ש בחי' במס' נדרים ד"ז ע"א עש"ב ומ"מ נר' דהדין דין אמת דגזרו ע"ה במ"ש וכמו שהוכחתי שהרי. מאי דקי"ל ספיקא דרבנן לקולא ה"ד בדלא איתחזק איסורא אבל בדאיתחזק איסורא ספיקו להחמיר וכמו שהוכיח הש"ך בסי' ק"י בכללי הס"ס אות כ' מתשו' הרשב"א ע"ש ועמש"ש בזה וא"כ וראי דגזרו על השבות בי"הש דמ"ש דכיון דאיתחזק איסורא לא גרע משאר איסורי דרבנן דודאי מ"ד כ"ד שהוא משום ישבות ל"ג עליו בי"הש היינו שלא החמירו בו והניחוהו בגדר איסורי דרבנן ולישנא דל"ג הכי משמע ועוד נ"ל להוכיח מגמרא דעירובין דמ"ג דהוכיח. הגמ' דיש תחומין למעלה מעשרה מהאומר ה"נ ביום שבן דוד בא דמותר לשתות יין בשבתות וי"ט וכו' וע"כ דיש תחומין ע"ש והשתא אפילו יש תחומין הא יכול לבוא בי"הש דתחומין דרבנן ול"ב בי"הש ולענין נזיר דא"י דאורייתא הוא אמרי' שמא בי"הש יום הוא ומקרי יום שבן דוד בא ומגמ' זו מוכח דס' נזירות להחמיר אלא ע"כ דגזרו בי"הש דמ"ש כיון דאיתחזק איסורא ולזה י"ל דהאי ברייתא אתיא כמ"ד גזרו בי"הש על השבותין דפלוג' דתנאי היא אך הר"מ בפ"ד מה"נ כ' דמותר בשבתות וי"ט שהדבר ספק אם יוכל לבא בשבת וכו' וס' נזירות להקל ע"ש ואי איתא הא הוי ס"ס להחמיר שמא אין תחומין ויכול לבא ואת"ל יש תחומין שמא בי"הש יום הוא ובכה"ג ל"א ס' נזירות להקל דהוי כמו רובא ואפילו בדרבנן אזלי' בכה"ג לחומרא ועיין להר"ן בפ"ב דנדרים די"ט בפי' הסוגיא דליטמא טמא שנראה מדבריו דמדמי' ס' נזירות לדרבנן ע"ש:
וראיתי להשע"ה בה' שבת דכ"ב ע"א שהוכיח דלג' ע"הש אפילו במ"ש מדברי התוס' במס' עירובין דל"ד ע"א בד"ה אמאי שכ' בהגה וז"ל וע"כ כצ"ל האמת לפ"ה דאי לעולם צריך להוליכו עד מקום השביתה א"כ תק"ל מרב ולא יוכל לתרץ מ"ש גזירה אטו יו"ט אחר השבת ע"כ ופי' הרב בכוונתם דה"ט דל"מ לתרץ גזי' אטו יו"ט אחר השבת משום דאפילו יו"ט אחר השבת שרי משום דכ"ד שהוא משום שבות ל"ג עליו בי"הש ועפ"ז הוכיח דלדעת התוס' דאפילו במ"ש ל"ג ע"ש ולע"ד דאין משם. ראיה כלל דכוונתם פשוטה לפניה דאין יכול לתרץ אטו יו"ט אחר השבת משום דכיון דאפילו ביו"ט אחר השבת לא אסיר הולכה פחות פחות מד"א אלא מדרבנן לא גזרי' וכמו דלא גזר רבי גבי אילן אטו יו"ט אחר השבת וכמ"ש התוס' שם בד"ה גזירה ע"ש והוא פשוט בכוונתם גם מה שהוכיח ה' שם מדבריהם בד"ה גזירה שכ' דאז ממ"נ אסור להשתמש ולא כ' משום דבמ"ש גזרו נראה דאפילו במ"ש ל"ג ע"ש נר' די"ל ע"פ מ"ש דהא מילתא באיסורא דרבנן דאיתחזק איסורא. דקי"ל ספיקו להחמיר וד"ז תלוי בשנויי דגמ' דעירובין דל"ו דלחד שנויא דוקא גבי טומאה דאית לה עיקר מ"הת אמרי' הכי ולאידך שנויא בכל איסורי דרבנן ספיקו להחמיר היכא דאיתחזק איסורא וקי"ל כהך שנויא וכמ"ש הש"ך בסי' ק"י ע"ש וא"כ י"ל דהתוס' נקטו ממ"נ אסור אפי' לאידך שנויי דשרי ס"ד באיתחזק איסורא אבל לדידן דקי"ל כאידך שנויא דס"ד באיתחזק איסורא להחמיר גזרו בע"ש ב"הש דמ"ש ועפ"ז גם מ"ש. השע"ה בשם הרשב"א שכתב שם בעירובין דל"ב בהדיא דל"ג אפילו במ"ש ע"ש י"ל דלא כ"כ אלא ליישב דר"י בר משרשיא ס"ל כאידך שנוייא דשרי אבל לדידן דקי"ל דכל ס' דרבנן דאיתחזק איסורא להחמיר וכמ"ש הש"ך מדברי הרשב"א גופיה מודה דגזרו ע"הש בי"הש כיון דאיתחזק איסורא נקטי' דבב"הש גזרו ע"הש וממילא נתיישבה חקירקינו דה"ט דלא תיקנו. ליטול לולב ולתקוע שופר בבי"הש דמ"ש:
וע"ל ע"פ מ"ש מדברי רש"י במס' עירובין דל"ה ע"א בד"ה ובעי סכינא דדוקא בשבות. א' הוא דל"ג בבי"הש אבל בב' שבותים גזרו וע"ש בתוס' ולהכי כיון דלולב איכא איסור טלטול וגזירת הולכת ד"א כדאיתא בר"פ לולב וערבה וכן תקיעת שופר איכא גזירה דתיקון כלי שיר והולכת ד"א גזרו אפילו בבי"הש ובהכי ניחא דהוצרכו בגמ' לטעמא דשופר משום גזירת ד"א ולא סגי בגזי' שמא יתקן כלי שיר. דהוצרכו לזה לאסור אפילו בבי"הש ועיין להפר"ח סי' תקפ"ח ולהשע"ה. הלכות שופר דפ"ו ע"ד ע"ש ומה"ט גם בהזאה אסור בבי"הש כמו שנראה מגמ' בפ"ק דיומא ד"ח ע"ב דפריך הזאה כל ז' מי איכא משום דאית בה נמי איסור טלטול ועמ"ש בחי' שם:
איברא דאני תמיה טובא ע"ד רש"י הללו מדאמרי' שם בעירובין דל"ב ע"ב דפריך בגמ' והא משתמש באילן ומשני רבי היא דכל דבר שהוא משום שבות ל"ג עליו בי"הש ופירש"י דה"ה דהומ"ל והא מפיק מכרמלית לר"ה אלא דחדא מנייהו נקט מוכח דלפום שנויא דגמ' אע"ג דתרי שבותי נינהו דמשתמש באילן ומפיק מכרמלית לר"ה ל"ג בי"הש ואף למ"ש התוס' דהומ"ל דקאי בכרמלית היינו דהמקשן ל"מ לאקשויי אבל למסקנא ניחא אפילו בר"ה כדקאמר באילן העומד בר"ה וצ"ע ועיין להתוס' במס' שבת דקנ"ה ע"א בד"ה למטה וכו' במ"ש א"נ כרבי וכו' וע"ש בגמ' ודו"ק:
ודע דמ"ש למעלה בראש אמי'ר דודאי מי שלא נזדמן לו שופר בר"ה עד בי"הש מחוייב לתקוע מספיקא נר' דתוקע בלא ברכה ואין זה דומה לס' קרא ק"ש דחוזר וקורא ק"ש בברכותיה כדאי' בגמ' ובפו' דהתם שאני דגברא בר חיובא אלא דהספק הוא אם כבר יי"ח אבל הכא בשעה זו שהיא בי"הש ס' אי מחוייב בדבר ודמי לטומטום ואנדרוגינוס דאע"ג דחייבין בלולב ובסוכה אין מברכין כמ"ש הר"מ בפ"ז מה' סוכה משום דס' הוא אי מחוייב בדבר ע"ש וכן סוכה בס' שביעי ס' שמיני יתובי יתבינן ברוכי לא מברכי' וה"נ דכוותא בשעת בי"הש ס' אי מחוייב בדבר כנ"ל פשוט ועיין להפר"ח סי' ס"ז ע"ש ועיין להרב קול אליהו ח"א חא"ח סי' שכתב דלמ"ד חומר הספיקות מדאורייתא היינו דוקא בחייב ודאי וס' אם יי"ח אבל בס' גברא אי בר חיובא אינו אלא מדרבנן כמו נשים בב"המ ותמה בזה על ה' מוצל מאש ע"ש ועיין להתוס' בפ' הערל דפ"ב ע"ב בד"ה תנן שנר' מדבריהם דלמ"ד אנדרוגינוס ספיקא הוא אינו מחוייב לישא אשה לקיים מצות פ"ור ולמ"ד זכר ודאי מחוייב ע"ש והוא תימה דמ"ש בסוכה ך דמחוייב וכן כוי בכסוי הדם:
ומן האמור בזה אני תמה על ה' שאגת אריה סי' מ"ג דעמ"ש התוס' במנחות דל"ו ע"א בד"ה רבי דר"י וחכמים ס"ל לילה זמן תפלין דמשמע דת"ק ס"ל לילה לז"ת ולכך כשתשקע החמה חולץ הקשה דכי פריך התם ארבה בר"ה דידיה אדידיה וס"ד דרבה בר"ה בחול מיירי תק"ל מימרא דרבה בר"ה לחודה דמדודאי חשכה חולץ אלמא דס"ל לילה לז"ת וא"כ ספק חשכה אמאי אינו חולץ הא ספיקא דאורייתא לחומרא ותי' דס"ד דמקשה דלא מיעטיה קרא ללילה מתפלין אלא מחיובא אבל איסורא ליכא ולא ס"ל כהינך אמוראי דס"ל עובר בעשה או בלאו ע"ש והוא תימא דא"כ ספק חשיכה אמאי אינו מניח כיון דליכא איסורא ואיכא ספיקא אי מקיים מצות תפלין באותה שעה ולפחות מדרבנן מיהא איכא מצוה ואמאי אינו מניח אלא ע"כ דאיכא נמי איסורא דעשה או ל"ת למר כדאי"ל ולמר כדאי"ל ולמאי דמוקי בגמ' דרבה בר"ה בע"ש איירי וס"ל כר"עק דנ"ל מדכתיב לאות אע"ג דלההוא דרשא ליכא איסורא הא דאינו מניח בס' חשיכה משום דילמא נפיק לר"ה ועיין להש"א בסי' מ"א ע"ש ולעיקר קושיתו אי ס"ל להמקשה כמ"ד בעשה ודאי דשפיר קמותיב הש"א דכיון דהאי פשה והאי עשה מן הדין הי"ל לחלוץ תפלין דשוא"ת עדיף דכי אינו חולץ הוי כמו שלובש בקום עשה רבוותא אמרי' במס' ברכות המוציא כלאים בבגדו פושטן אפילו בשוק אע"ג דמסקי' התם דבשוא"ת שרי משום דכשאינו פושטן הוי כמו שלובשן בק"ע ע"ש וה"נ דכוותא הו"ל לחלוץ דמאי אולימיה דהאי עשה מהאי עשה אמנם אי ס"ל להמק' כמ"ד בל"ת ניחא שפיר דאינו חולץ בס' חשיכה משום דאתי ס' עשה ודחי ס' ל"ת וכמו דאמרי' אתי עשה ודחי ל"ת הכי נמי בספיקן ועיין בפרט זה להרב משאת משה ח"א סי' א' ולהרב קול אליהו חא"ח סי' ו' והא דאינו מניח לכתחילה חומרא מדרבנן הוא כיון דאי' איסורא דל"ת:
ברם נ"ל להוכיח דלא אתי ספק עשה ודחי ס' ל"ת והוא מדאמרי' במס' יבמות דאצט' כהנת שנתערב וולדה בולד שפחתה הגדילו ושחררו זא"ז אין מטמאין למתים ומשמע דבכל גוונא אין מטמאין אפי' לצורך קבורת המת דמצוה קעביד ודינו כדין כהן ממש אשר עפ"ז ניחא מה שדקדקו שם התוס' אמאי קתני ברישא אין מטמאין כיון דתני בסיפא וכמו דלא תני אין סופגין את המ' ע"ש די"ל משום דלא דמי אין מטמאין דרישא לסיפא דבסיפא אשמעי' אע"ג דאיכא ספק מ"ע והוה ס"ד דאתי ספק מ"ע דשמא ישראל הוא ודחי ל"ת דס' טומאה וקמ"ל דלא דחי ואע"ג דבטומאה איכא ל"ת ועשה מ"מ ל"ת ועשה שאין שוין בכל נינהו וקי"ל דאתי עשה ודחי להו לחד תי' שכ' התוס' בפ"ק דיבמות ד"ה ע"א ע"ש ומעתה הדרא קו' הש"א לדוכתא דכיון דא"י ל"ת אמאי אינו חולץ בס' חשיכה הא קי"ל ס' דאורייתא לחומרא ולכן נ"ל דבסברת ת"ק אין להוכיח מאי קסבר בלילה אי זמן תפלין וכוונת התוס' דבדר"י וחכמים בע"כ דס"ל לילה זמן תפלין אבל בת"ק אין הכרח דאפשר דלילה לאו זמן תפלין ואפשר דס"ל לילה ז"ת אלא דחששו שמא יישן בהם ועשו הרחקה אפילו מתחילת חשיכה וניחא שפיר קו' הש"א ועיין למהרש"ל בפ' ב"מ דכ"ב ע"א בד"ה ואסור ובמ"ש בחי' שם ע"ש:
וראיתי להריטב"א ז"ל בחי' בפ' ב"מ דכ"ג ע"א שהביא דברי הרי"ף בפ' ר"א דמילה שכ' בנולד מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית דאינו מברך ולמד ממנו בספק נטל לולב אפילו ביום א' נוטל ואינו מברך לפי שהברכה מדבריהם ע"ש והוא תימא דמ"ש מס' קרא ק"ש ס' לא קרא דחוזר וקורא אותה בברכותיה:
והנה בת"ב בפ' אמור נ"ל דס' אחיו או ס' בנו אינו מטמא להם מדכתיב לה יטמא מטמא הוא לודאי ואינו מטמא לס' והביאו הרי"ף בה' טומאה והנ"י הקשה אמאי אצט' קרא הא ס' איסורא לחומרא ע"ש ומהרימ"ט חי"ד סי' א' הקשה כן וכ' דלדברי הר"מ דחומר הספיקות הוא מדרבנן ניחא ע"ש ומן האמור י"ל דקמ"ל דלא אתי ס' עשה ודחי ס' ל"ת:
וראיתי להרשב"א בתשו' ח"א סימן תתקע"ו ששאלוהו במתנה שאם תמות אשתו בלא זש"ק שיחזיר חצי הנדוניא ומתה והניחה ולד שמת בתוך ל"י שהוא ס' נפל והשיב כיון שהוא ספק הבעל פטור ודוקא בשכ' אם לא ישאר אבל אם כ' אם ישאר לא יחזיר חייב ועיין מהרשד"ם חא"ה סי' קצ"א מ"ש בכוונתו ומהר"ץ בסי' ס"א ב' בכוונתו דלעולם מה שמזכיר בפי' בתנאי דעתו על הודאי ולכך בכ' אם ישאר ר"ל אם ישאר ודאי אבל בס' חייב להחזיר והוכיח ד"ז מגמ' בשבת דקל"ז דאמרי נראה ואינו נראה א"ב ע"ש ובס' בשמים ראש סי' כ"ט בהגהת כ"ד הק' מדתנן ריש ברכות אמ"ל ר"ג אם לא עלה ע"ה חייבים וכו' משמע אם ספק אינו חייב ואמאי והא ק"ש דאורייתא. ע"ש ונראה דל"ק דה"ק אם לא עלה ע"ה חייבים לקרות כדינה ק"ש בברכותיה אבל בס' לא יברך כמ"ש לעיל דס' אי הוא בר חיובא קורא בלא ברכה ובגמ' בחולין די"א מייתי דאזלי' בתר רובא מרישא של עולה דליחוש שמא טרפה ומק' העולם לדעת הר"מ דאיסור הספיקות מדבריהם מאי ראיה מדלא חיישי' לס' טריפה וה' לב אריה שם תירץ דאפילו לדעת הר"מ היכא דההיתר מפו' בקרא ומכללא דהיתר שמעי' האיסור כגון טרפה דכתיב חיה אכול הא שא"ח לא תיכול בכה"ג מודה הר"מ דס"ד לחומרא מדאורייתא דלעולם מה שמפו' בקרא הוא הודאי וה"ק חיה ודאי אכול הא ס' לא תיכול ע"ש ודברי הרשב"א בתשו' הללו לפמ"ש מהר"ץ בכוונתו מסייעי ליה למר: