אור ברסלב
מצות כהונה סימן לד

מצות כהונה· רבי אברהם הכהן יצחקי

סימן לד

סימן לג

כתב מהרימ"ט ח"א ס"סי קכ"ז נ"ל הדברים שאם אמר אדם לחבירו צא והקדיש שור:

אחד משוורי אין בו דין הקדש דמילי נינהו וקי"ל מילי לא ממסרן לשליח וכו' מיהו תרומה חשיבה מעשה וכו אבל דיבור של הקדש מילי נינהו ולא ממסרן לשליח ע"ש ובודאי דלא נעלם מעיני הרב דעיקר דין מילי לא איתמר בגמ' ובפו' אלא לגבי שליח ב' דעילי ל"מ משליח לשליח כדאיתא במס' גיטין דס"ו אלא דסובר הרב דה"ט דכי אמר כתבו גט דצריך אינהו גופייהו לכתוב. משום דכי כתבו אינהו גופייהו הרי עבדי מעשה ולא הוו מילי אבל כי אמרו לסופר לכתוב אישתכח דאנהו גופייהו לא נעשו שלוחים אלא למילי ולא הוי שליחות דמילי ל"מ לשליח ועפ"ז דן דבדבר דליכא מעשה כלל כמו הקדש ל"מ אפילו לשליח א' איברא דק"ל מדאמרי' דפסחים דפ"ח ע"ב האומר לעבדו צא ושחוט עלי את הפסח וכו' שכח מה א"ל רבו ישחוט גדי וטלה ויאמר אם גדי א"ל רבי גדי שלו וטלה שלי וכו' ופריך בגמ' מה שקנה עבד קנה רבו אמר אביי הולך אצל רועה הרגיל רבו אצלו דניחא ליה בתקנתא דרביה ומקני ליה חד מנייהו ע"מ שאין לרבו רשות בו וי"ל מי הקדישו לפסח של רבו דהרי רבו א"י להקדישו קודם דעדיין אינו ברשותו דשל הרועה הוא והוא לא יבא עד הלילה וע"כ דהעבד הקדישו והוא עשאו שליח להקדיש ולשחוט ואיתיה בתורת שליחות דהא איתיה בפסח דנפשיה ולדברי מהרימ"ט לא הוי שליח להקדש דמילי נינהו ועיין להר"מ בפ"ג מה' ק"פ ואפשר לו' דכיון דעשאו שליח לשחוט ולהקדש אע"ג דשליחות דהקדש לחודיה מילי נינהו כיון דנכלל בשליחותו מילתא דמעשה לא חשיבי מילי ועפ"ז ניחה לי מה שהק' המח"א בה' שלושין סי' ז' ע"ד מהרימ"ט מדאמרי' בפ"ק דתמורה ד"י ע"א אי מקדיש עושה תמורה מצינו צבור ושותפין עושין תמורה דשוו שליח להקדושי ולדברי הרב ל"מ לשווי שליח לאקדושי ע"ש ולכאורה סבור הייתי לומר דכיון דעיקר ד"ז דמילי פלוגתא דר"מ ור"י שם בגיטין ולר"מ מילי ממסרן לשליח א"כ י"ל דהגמ' ה"פ מצינו לר"מ צבור ושותפין עושין תמורה והא ליתא דמדאצט' קרא לר"מ לרבויי נשים בריש תמורה ע"כ ס"ל דלא עבדי תמורה דאל"ה למ"ל קרא הא השוה אשה לאיש כדאיתא התם בריש תמורה ועפ"ז ניח"ל מאי דא"י למי' שם בגמ' דקאמר מאי הוי עלה וכו' והא כבר אפשי' דא"כ מצינו צבור ושותפין עושין תמורה ועפי"ה ניחא דלר"י דקי"ל כוותיה אין מזה הכרח דהא ל"מ לשווי שליח להקדש שור דכ"ז ליתא וגם ר"מ ס"ל מילי ל"מ לשליח ולא פליג אלא בג' דעשאן בד' וכמ"ש הריטב"א בחי' שם ואע"ג דלאביי בפ' כ"ה דכ"ט דפלוגתייהו בבזיון דבעל ולכ"ע מילי ממסרן וכמ"ש הריטב"א שם מ"מ לרבא פלוגתייהו במילי ורבא גופיה הוא דפריך בתמורה א"כ מצינו צבור ושותפין עושין תמורה והד"ק המח"א לדוכתא ועפי"ה ניחא שפיר דהתם ה"פ דשוו שליח להקדיש ולשחוט דכה"ג לאו מילי נינהו וכמ"ש:

אבל אכתי ק"ל מדתנן בפ' שבועת העדות דל"ה שילח ביד עבדו פטור ומפיק לה בגמ' מדכתיב אם לוא יגיד ע"ש ולדברי מהרימ"ט אמאי אצט' קרא למעט עבדו הא מילי נינהו ולא הוי שלוחו כמותו במידי דמילי וי"ל דעבדו כגופו והו"א דמהני כיון שהוא כגופו וכה"ג אמרי' במס' מנחות דצ"ג גבי סמיכה דאף דכבר ממעטי' שלוחו אצט' ידו יתירה למעט עבדו כיון שהוא כגופו ע"ש ועפ"ז ניחא מאי דקתני מתני' עבדו ולא קתני שלוחו דלעבדו הוא דאצט' קרא וא"צ למ"ש התיו"ט שם ובהכי ניחא מאי דק' מנ"ל למעט שליח ועבד מחד קרא גבי עדות מ"ש מסמיכה דבעי קראי לשליח ועבד איברא דלאביי דס"ל דלכ"ע מילי ממסרן לשליח וע"כ לא אימעיט שליח גבי שבועת העדות אלא מקרא דלוא יגיד מאי דנקט במתני' עבדו צ"ל כמ"ש התיו"ט מיהו קשה מנ"ל למעט שליח ועבד מחד קרא גבי עדות מ"ש מסמיכה דבעי תרי קראי לשליח ועבד ועפ"ה ניחא נמי מתני' דהאומר לעבדו צא ושחוט הפסח משום דעבדו כגופו ועי"ל דמיירי דנתן לו רבו מעות לקנות פסח והקדש רבו המעות דבכה"ג א"צ להקדיש את הפסח גופיה וע"כ לו' כן דבנתן לו מעות איירי דאלת"ה קשה לההו' דקנין דרבנן ל"מ בדאורייתא באיזו קניה קני הרב לפסח הא משיכה מדרבנן הוא דקנייה וד"ת מעות קונות אלא ע"כ בנתן לו מעות איירי עוד הק' המח"א מהפרת נדרים דבעל מאי משוי שליח להפר נדרי אשתו אע"ג דמילי נינהו ע"ש ולפמ"ש הרשב"א בחי' רפ"ב דקדושין אע"ג דמילי ל"מ לשליח בקנין מהני ע"ש י"ל דבהפרת נדרים בקנין מיירי וניחא נמי ההיא דתמורה דשוו שליח לאקדושי באופן המועל קאמר:

ואכתי ק"ל ע"ד מהרימ"ט ז"ל מדתנן ר"פ השולח קידם אצל שליח או ששלח אחריו שליח ואמר לו גט שנתתי לך בטל הוא ה"ז בטל ולדברי ה' ז"ל היכי מאי מבטל ליה ע"י שליח הא מילי נינהו ואין לו דהבעל הוא המבטל ושלח השליח להודיעו שהבעל מבטלו הוא דהא בגמ' שם אמרי' או ששלח אחריו שליח למ"ל מ"ד לא אלימא שליחותיה דבתרא משליחותא דקמא דלבטליה קמ"ל הרי דהשליח הוא המבטל וכן נר' מפירש"י שם בגמ' וכ"נ מבעיא דירוש' שהביא לקמן ע"ש ועו"ק מדתנן ר"פ הא"מ האיש מקדש את בתו נערה בו ובשלוחו ולדברי הרב היכי מצי משווי שליח לקבל קדושי בתו הא מילי נינהו ואפילו להסו' דבקדושי' לא הוו מילי היינו באיש המקדש דמסר כסף הקדושין ביד השליח אבל אשה המתקדשת לכ"ע הוו מילי ולקמן ית' זה ועוד קשה ממ"ש המרדכי בר"פ הא"מ משם הקדוש מדרוש דאפילו נתן כסף הקדושין ביד השליח ל"מ השליח לעשות שליח דמילי נינהו ול"ד לגירושין דמגרשה בע"כ ובשעת נתינת הגט ביד השליח הוי כמגורשת ולא הוו מילי אבל קדושין דצריך דעתה לעולם הוו מילי וכ"כ התוס' רי"ד בר"פ הא"מ מט"א ע"ש ולפי"ז ע"כ דלא כמהרימ"ט דאל"ה בטלת דין שליחות בקידושין מעיקרו אפילו לשליח א' איברא דק"ל ע"ד המרדכי דא"כ בגרושין גופייהו במילתא דלאו בע"כ שליח ל"מ למשווי שליח והדבר קשה דבספ"ב דגיטין אמרי' הוי שליח להולכה עד דמטית התם וכי מטית התם שוי שליח להולכה והא התם לאו בע"כ היא דאי בעיא לא משווי שליח ולא מגרשה וי"ל דאע"ג דלא מגרשה בשליחות זו מצי הבעל לגרשה בע"כ:.

וראיתי להרב קרבן העדה בפ"ג דגיטין אמתני' דהמביא גט בא"י וחלה שהק' ע"ד המרדכי מפשטא דגמ' ר"פ הא"מ דאמרי' ושלח ושלחה שעושה שליח והשליח שליח אשכחן בגירושין בקי' מנלן איתקש הויה ליציאה נר' דאכל מילי קאמר גם אמאי דהשליח עושה שליח ע"ש וי"ל דסוגיא דר"פ הא"מ אזלא אליבא דאביי דס"ל פלוגתא דר"מ ור"י בבזיון דבעל ולכ"ע מילי ממסרן לשליח ועוד נ"ל דע"כ לא כ' המרדכי דבקדושין הוו מילי אלא דוקא אי א"ל קדש לי אשה פ' דכיון דלא עשאו שליח אלא לקדושין דאשה א' אמרי' דהוו מילי שמא לא תתרצה לו אבל אי א"ל קדש לי אשה סתם דודאי ימצא מי שתתרצה לו לא הוו מילי וכה"ג אמרי' בפ"ק דמציעא גבי שדה זו כשאקחנה ממך וכו' ע"ש ובהכי ליתא למ"ש הק"הע שם מדברי הר"ן דס"ל כס' המרדכי והוא ממה שהוכיח הר"ן דיכול ליעשות שליח לקדש קרובתו לחבירו אע"ג דלדידיה ל"מ מקדש לה מדאמרי' בפ"ק דנזיר האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם אסור בכל הנשים ולא מתשרי בקרובות השליח ומדלא קאמר דחיישי' שמא השליח עשה שליח משמע דהוי מילי ע"ש ולפ"ה בהך דשליח לקדש סתם אפילו המרדכי מודה דמהני ומאי דלא חיישי' משום דדוקא בשליח א' הוא דאמרי' חזקת שליח עושה שליחותו אבל בשליח ב' לא והסברא לחלק ביניהם יתבאר מתוך דברי התוס' בעירובין דל"א ע"ב בד"ה וליחוש ע"ש ובמ"א יתבאר זה בע"ה ונהי דבכ"מ לא חיישי' שמא שויה שליח היינו משום דחזקת שליח עושה שליחותו בעצמו ולא ימסור שליחותו לאחר אבל כי אמרינן דמסר שליחותו לאחר תו אזדא לה חזקת שליח עושה שליחותו:

והנה בירוש' ר"פ השולח איתא וז"ל חלה שליח מה את עביד ליה כגיטין או כקדושין אין תעבדינה כגרושין ביד כל אדם מצוי לגרש אין תעבדינה כקידושין אין ביד כל אדם מצוי לקדש ופי' הק"הע דמבע"ל לשליח לבטל אי מצי משוי שליח לבטל אי דמי לגירושין או לקדושין ולא נפשטה הבעיא ותמהני מאי מבע"ל הא קי"ל מילי ל"מ לשליח ובטול מילי הוא ונר' דס"ל להירוש' כאביי דפלוגתא דר"מ ור"י היא בבזיון דבעל ומבע"ל בבטול למי מדמינן ליה לשליח הולכה דגט או לקדושין אבל למאי דקי"ל מילי ל"מ לשליח ליכא לספוקי כלל ומט"ז השמיטוה הפו' ומ"ש הק"הע דבעיא זו אינה אליבא דר' דס"ל אם בטלו מבוטל ע"ש נעלם ממנו דברי התוס' בר"פ השולח בד"ה ר"ן ע"ש:

עוד יש לעמוד בס' מהרימ"ט הלזו מדאמרי' ס"פ הבית והעליה דקי"ח ע"א דפריך אמתני' דאין שומעין לו מברייתא ומשני כאן בהגבהה כאן בהבטה ואמרי' בתר הכי הבטה בהפקר תנאי היא ע"ש הרי דאי הבטה בהפקר קניא היה קונה השוכר בהבטת הפועל והוי משום דשלוחו הוא ולס' מהרימ"ט ל"מ למשוי שליח לקנות לו בהבטה דהבטה ודאי דלא עדיף ממילי וי"ל דאע"ג דכה"ג מילי נינהו ולא ממסרן לשליח היינו שליח לחודיה אבל פועל ידו כיד בע"הב וכדאמרי' בפ"ק דמציעא ד"י ע"א דאפילו למ"ד המגביה מציאה לחבירו ל"ק חבירו פועל שאני ע"ש ומסוגיא הלזו למד המח"א בה' שלוחין סי' י"א בפועל גוי הוי שליח אע"ג דקי"ל אין שליחות לגוי ע"ש ובסוף ה' שותפין כ"כ גם לענין אשלד"ע ע"ש הן אמת שדבריו שם תמוהים אצלי מדאמרי' מרי' ברפ"ב דקדושין גבי שליחות יד עבדו ושלוחו מנין ואי איתא לעבדו א"צ קרא דגם בעלמא עבדו כגופו גם לד"ע דפועל ועבד כי הדדי נינהו ועיין לה' הלכות יו"ט דע"א ע"ש וכבר כתבתי בזה בחי' במציעא ד"י ע"ב ע"ש ועפ"ה א"ש מאי דאמרי' שם בס"פ הבית והעליה ת"ק סבר הבטה בהפקר קני אי יהבי אגרא אין אי לא לא דא"ש אפי' כמ"ד המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו מ"מ יש חילוק בין יהיב אגרא ללא יהיב דאי יהיב אגרא הו"ל פועל ומצי לזכות להם בהבטה אבל אי לא יהיב אגרא הוי כשליח דעלמא ולא מצי לזכות. להם בהבטה דמילי נינהו וזכי בה איהו דכיון. דיודע שאין חבירו זוכה מכוין לזכות לעצמו וכמ"ש במקו' שם ועיין להמח"א ה' שלוחין סי' י"ו ע"ש ועוד י"ל דאפילו כמ"ד המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו איתא דיש לחלק בין יהיב אגרא ללא יהיב אגרא דכי לא יהבי אגרא מהימן לומר דנתכוון לקנות לעצמו אבל אי יהבי אגרא לא מהימן עד שיאמר בתחי' שמירתו קודם הבטה א' בפני עדים אני רוצה לקנות לעצמי ובהא יכולין לעשות שלא יהיו עדים שם בהבטה א' וד"ז מתבאר מדאמרי' בפ' הגוזל בתרא דקי"ז ע"ב גבי שיירה שעמד עליה גייס לטורפה ועמד א' והציל אמר לעצמי אני מציל קנה לא אמר לא ומוקמי' לה בשותפין או בפועלים ולכך אמר אין לא' לא מתבאר מסוגיא הלזו דדוקא בפועלין הוא דבעי' אמר בתחי' משום דמסתמא לדעת בע"הב מציל ולא מהימן למי' דנתכוון לעצמו אבל אדם אחר מהימן למי' נתכוון לעצמו והרשב"א ח"ב סי' פ"ז כ' בשנים שנשתתפו במלאכת החייטי' או הרצענין דנעשו שכירין ז"לז ולא מהימן א' מהם לומר שחזר בו אלא מסתמא כל מה שעשו במלאכתן לזכות שניהם ודוקא עד שיאמר קודם שיעשה המלאכה בפני ערים שחוזר בו מן השותפות ולמד ד"ז מסוגיא הלזו דפ' הגוזל בתרא ומשמע דאדם אחר דלאו פועל מהימן:

איברא דק"ל ע"ד הרשב"א הלזו דאפי' בשותפות דאין לה מקום לחול ויכולין לחזור אמרי' דנעשו שכירין ז"לז דא"כ היכי מוכח הגמ' בפ"ק דמציעא ד"ט דהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו מדתנן בזמן ששניהם מודים יחלוקו בלא שבועה דילמא שניהם מודים שנשתתפו להגביה אותה שניהם לזכות שניהם דהו"ל פועל דידו כיד בע"הב כדמסיק שם בדף יו"ד ע"ש וקמ"ל דפועל המגביה מציאה קנה חבירו דלא כס"ד דרבא שם דפריך לר"ן מברייתא דפועל ע"ש ועיין עוד שם בגמ' במאי דרצה להוכיח ד"ז דהמגביה מציאה לחבירו מדתנן זה אומר כולה שלי וז"א חציה שלי וע"ש בתוס' ועוד קשה דמדברי הרשב"א גופיה שם בח"ב סי' ק"ג נראה דאפילו בשאר כל אדם דלאו פועל אינו נאמן לומר לעצמו נתכוון שנשאל בראובן שחייב לשמעון ולוי ונתן מעות לשמעון להוליכן ללוי וקבלם בשתיקה ואח"ז אמר דנתכוון לקנות לעצמו מפאת חובו והשיב דכה"ג ל"א שתיקה כהודאה מדאמרי' בפ"ק דמציעא ד"י רישא דאמר תחילה הרי אף דס"ל תן כזכי יכול לומר לעצמו נתכוון ולא אמרי' שתיקה כהודאה ע"ש ועיין בחלק ה' סי' קפ"ו ע"ש משמע דוקא משום דשתק לבד לא אמרי' בכה"ג שתיקה כהודאה אבל אמר אין לא מהימן לומר דחזר בו ולעצמו נתכוון איברא דיש לי לדון בראיה הלזו שכתב הרשב"א די"ל דלעולם ס"ל לעולא נמי תן לאו כזכי ולכך יכול לומר לעצמו נתכוון אלא דס"ל לעולא דאע"ג דלא עשאו שליח לזכות לו מ"מ כי נתכוון לזכות לו קני ור' יוחנן שם חידש לן דכי אמר תן גלי אדעתיה דלא ניח"ל לזכות עד שתבא לידו ועיין להנ"י שם ועיין בחידושים שם דכתבתי ליישב בזה דברי רש"י שם גבי התופס לב"ח ע"ש כהרא"ש מיהו בסתירת דברי הרשב"א נ"ל דיש לחלק בין אמר שנתכוון לעצמו. דהיינו בלבו לבד בין אמר שאמר בפי' בינו לבין עצמו דלעצמו נתכוון ובההיא דסי' פ"ז אמר בפי' אלא דלא אמר בפני עדים ולכך אדם אחר דלאו פועל נאמן לו' כן אבל בההיא דסי' ק"ג אמר שנתכוון בלבו לבר וכה"ג כי אמר אין מתחי' הוי מה שנתכוון אח"כ לעצמו דברים שבלב ואינם דברים ועיין למרן בב"י סי' קפ"א שכתב משם המרדכי גבי פועל דאפילו נתכוון הי"ו וכ' בב"ה דל"ד נתכוון דדברים שבלב לא מהנו אלא דאמר בפי' בינו לבין עצמו ע"ש והרשב"א חולק בזה בפועל דבעי' בפני עדים אבל באדם אחר. ס"ל לחלק כן ועיין להרשב"א שם בח"ב סי' שס"ט ע"ש ועיין להמח"א בה' שלוחין סי' י"ט ודו"ק והש"ך בסי' קפ"א כ' ע"ד המרדכי שהביאו מור"ם בהגה דמיירי דאמר שאמר בפניהם ע"ש ומדברי מרן בב"ה אין נר' כן אלא דוקא נתכוון הוא דלא מהני משום דהוו דברים שבלב מיהו לדינא נר' עיקר דצריך שיאמר בפני עדים כמ"ש הרשב"א ועיין להט"ז סי' קע"ו דין כ"ח ואם אמר שאמר בפני עדים והלכו למ"ה נשבע ונוטל לעצמו:

עוד י"ל בס' מהרימ"ט מגמ' דפ"ק דתמורה ד"ט ע"א דמוקי לברייתא דלא יחליפנו בשל אחרים בהקדש דעלמא וחולין דידיה ואמר מריה בהמה דהקדש כל הרוצה להמיר ימיר ע"ש ולס' מהרימ"ט הא מילי הוא ול"מ לשליח ואין לומר דכה"ג דכל הרוצה להמיר לאו שליחות הוא אלא רשות בעלמא הוא דיהיב הא ליתא דמדברי התוס' שם בריש תמורה ד"ב סע"ב שכ' דאי נכרי אינו מימר כי אמר כל הרוצה להמיר נמי לא מהני דכל מילתא דאיהו ל"מ עביד ל"מ למשוי שליח ע"ש מבואר דכה"ג שליחות גמורה היא איברא דק"ל ע"ד התוס' דהא כל ממיר ל"מ עבוד מקרי דהא המימר לוקה וכיון דאסור מקרי ל"מ עביד וא"כ היכי אמרי' בגמ' דלא יחליפנו בשל אחרים באמ' כל הרוצה להמיר הא גם בכה"ג ל"מ וכמ"ש התוס' גבי נכרי ומכח קו' זו נר' להוכיח דדוקא בדבר דאי עביד ל"מ הוא דמקרי ל"מ עביד ול"מ שליח אבל בדבר דאי עבר ועביד מהני מצי עביד מקרי וכמ"ש המח"א בהלכות שלוחין סי' ט' ע"ש ומדברי התוס' הללו ראיה גמורה לדבריו דלא במהראנ"ח שחולק בזה כמ"ש המח"א משמו ע"ש ומ"מ לס' מהרימ"ט קשיא ונ"ל דכה"ג דמימר בהמת הקדש דעלמא בבהמת חולין דידיה לא נכנס בגדר השליחות דסילוק רשות בעלמא הוא ודברי התוס' בריש תמורה מיירי בששתי הבהמות דהקדש ודחולין של נכרי וכה"ג דבהמה דחולין הנתפסת עתה בקדושה היא של הנכרי ע"כ לא מצי להקדושי אלא בתורת שליחות וגם אם אמר כל הרוצה וכו' שליחות מעליא היא ומשמע להו להתוס' דר"י דאמר קדשי עכ"ום עושין תמורה אפילו בבהמה דחולין דעכ"ום ומעתה אין ראיה מדברי התוס' הללו לס' המח"א וכזה ראיתי לס' קדושת יו"ט למהריט"א ז"ל הנד"מ בסי' יו"ד שהביא דברי הר"ב בש"מ כ"י על תמורה שכ' בההיא דמוקי בבהמה דהקדש דעלמא וחולין דידיה וז"ל ולא אמר בשל הקדש דידיה וחולין דעלמא וכגון דאמר כל הרוצה להמיר בחולין דידי ימיר לפי דלא תפיס הקדושה בבהמה דאין שליח לד"ע ולא יועיל מעשה של שליח בממון אחרים עכ"ד מבואר יוצא מדבריו דיש לחלק בין הנושאין בין בהקדש דעלמא וחולין דידיה להקדש דידיה וחולין דעלמא לענין שליחות כדכתי' ועמ"ש התיו"ט שם ע"ד ועמ"ש בסי' י"ט דל"ג ע"ג שכ' דבהמת הצבור הקדש א"י להמיר בה אפילו יחיד מטעם כ"מ דאיהו ל"מ עביד ולמד כן מדברי התוס' גבי נכרי וכ' דא"צ לזה הקשה דמעשר ע"ש ועפ"ה אי הקדש של צבור וחולין דידיה מהני אי לאו הקשה דמעשה ובעיקר ד"ז. שלמדו מהתוספת' נראה דיש ללמדו מהגמ' שם בתמורה די"ג ע"ב דפריך אי מותרות לנדבת צבור פשיטא דאין צבור עושין תמורה ע"ש ואי איתא נוקמא בבהמת הקדש דצבור ויחיד הוא המימר בהם אע"כ דאפילו היחיד אינו מימר בבהמת צבור והוא הדין הנלמד מהתוספתא:

ודע דלפ"ד מהרימ"ט יש ללמוד דאם יש לו חוב על חבירו ועשה שליח למחול לו ומחל לו לא אמרי' שלוחו ש"א כמותו דמילי נינהו ול"מ לשליח ועיין להמש"ל בפי"ו מה' מ"ול שכ' בפשי' דכה"ג שלוחו ש"א כמותו ומחילתו מחילה ועיין בש"ע ח"מ סי' קכ"ג דין ה' ע"ש:

תוכן העניינים

מצות כהונה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה