מצות כהונה· רבי אברהם הכהן יצחקי
סימן לב
נסתפקתי בהא דדרשי' בפ"ק דיבמות די"א דסוטה ודאי אסורה לבעלה בלאו דלא יוכל בעלה הראשון וכו' אחרי אשר הוטמאה וכן הא דדרשי' במס' סוטה ונטמאה ונטמאה א' לבעל וא' לבועל אי דוקא בנישואין הוא דאסירה אבל בזנות ליכא לא לאו דאחרי אשר הוטמאה ולא עשה דונטמאה לא לבעל ולא לבועל ובעודה תחת בעלה פשי' דאיכא לאו ועשה אם מקיימה תחתיו ובא עליה דהרי נשואה היא וכדאיתא בכ"ד אבל סא קא מבע"ל אי אחר שגירשה בא עליה בזנות אי עובר בלאו דאחרי אשר הוטמאה ועשה דונטמאה או לא וכן אם הבועל בא עליה בזנות אי עבר בעשה דונטאה א"ד דדוקא בנישואין הוא דעובר:
והנה התוס' בפ' החולץ בדמ"ט בד"ה סוטה הק' נוקמיה לקרא דכי תהיין לסוטה ולבועל ותי' ליה חד תי' דלא כתיב הויה גבי בועל ולא תפסי קידושי' דבועל ע"ש נראה מדבריהם דעשה דונטמאה דגבי בועל הוא בזנות דהא לא תפסי קידושין דבועל ובהא ל"פ ר"עק ורבנן ומ"מ אין ללמוד מזה לעשה דגבי בעל דאף שכ' התוס' בריש יבמות ד"ג דאין להחמיר בבועל יותר מבעל מ"מ לפ"ד התוס' בפ' החולץ מצינו דהחמירה תורה בבועל יותר מבעל לענין תפיסת הקידושין דבבעל תפסי קידושין ודבועל לא תפסי וכ"נ להוכיח דעשה דונטמאה דגבי בועל אפילו בביאת זנות מדאמרי' במס' סנהדרין דמ"א ע"א דפריך אשה חבירה דמיקטלא המ"ל הא יכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו ומשני שזינתה מקרוביה ומדנקט מקרוביה ולא נקט שזינתה מחייבי לאוין דהיינו גרושה לכהן או ממזרת ונתינה לישראל משמע דכה"ג אכתי יכולין לו' לאוסרה על בועלה בביאה בלא קידושין דכל חייבי לאווין אין אסורין אלא בביאה אחר הקידושין וכמ"ש הר"מ בפט"ו מה' א"ב ואפ' דבלא"ה אסורה מכח ביאת זנות מ"מ הפלגש דהיינו מיוחדת לו בלא קידושי' שריא מדאורייתא לדעת הר"מ כמ"ש לקמיה ואכתי המ"ל דמיקטלה הא יכולין לומר לאוסרה לבועלה בביאה בלא קידושין ולכך הוכרח לאוקומי שזינתה מקרוביה דבלא"ה אסירה להו אפילו בביאה בלא קידושי' איברא דלחד קי שכ' התוס' בפ' החולץ דלא תפסי קידושין דבועל י"ל דבחייבי לאוין יכולין לומר באנו להעיד כי היכי דלא תפסי קידושין דבועל אבל לתי' קמא שם דתפסי קי' דבועל ע"כ צ"ל דהא דנקט קרוביה טפי מכל חייבי לאוין משום דבחייבי לאוין יכולין לומר לאוסרה על בועלה בביאה באנו ולא מצי לאוקומה בכל חייבי לאוין ונקט קרוביה שפיר נקטי' דעשה דונטמאה דגבי בועל איתיה אפילו בביאה בלא קי' אבל בלאו דאחרי אשר הוטמאה ועשה דונטמאה דגבי בעל אכתי מספק"ל אי איתיה בביאה בלא שיאין או לא:
ומסתברא לי דלאו דאחרי אשר הוטמאה ליתיה אלא בביאה דאחר הקידושין דכיון דמקרא דמחזיר גרושתו הוא דנ"ל שם בפ"ק דיבמות לאו בסוטה ודאי ובמחזיר גרושתו לא לקי אביאה בלא קי' כדאי' בפי' יוחסין דע"ח ע"א ע"ש ה"נ בסוטה ודאי דהו"ל כאלו כתיב לא יוכל לשוב לקחתה אחרי אשר הוטמאה וכו' וכ"נ מדברי מרן בכ"מ בפי"א מהלכות גירושין די"ד שכ' דמ"ש הרמב"ם ז"ל שם דלוקה משום אחרי אשר הוטמאה הוא כשגירש' והחזירה דקרא בהכי מיירי ולא הוי לאו שבכללות דכולהו מחזיר גרושתו הוא וה"ק קרא לא יוכל לשוב לקחתה אחר שנשאת ולא יוכל לשוב לקחתה אחרי אשר הוטמאה אם גירשה ומ"ש בפ"א מהא"ב דאינו לוקה אלא משום זונה איירי בשלא גירשה ע"ש הרי דקרא ה"ק לא יוכל לשוב לקחתה דהיינו בקידושין אחרי אשר הוטמאה ולא הוי לאו שבכללות משום דכולהו מחזיר גרושתו משמע דחד דינא אית להו דלא אסיר אלא בביאה אחר הקידושין:
איברא דדברי מרן תמוהים אצלי טובא מגמ' דיבמות דנ"ו ע"ב דאמרי' כהן לוקה משום זונה ופריך משום זונה אין משום טומאה לא ע"ש ומאי פריך הא מיירי בשלא גירשה מדלא מחייב משום גרושה ובכה"ג ליכא לאו דטומאה לפ"ד מרן בכ"מ ועוד י"ל מגמ' בפ"ק דסוטה ד"ז ע"א גבי בא עליה בעלה בדרך וכו' דאמרי' סוטה שהיא בלאו לכ"ש ע"ש ולפ"ד מרן ליכא לאו כ"ז שלא גירשה אלא ע"כ דאפילו לא גירשה. איתיה ללאו דאחרי אשר הוטמאה ואע"ג דליכא לאו אלא בודאי סוטה כדאיתא בפ"ק דיבמות והתם בפ"ק דסוטה בס' סוטה איירי מ"מ קרי ליה לאו דכיון דאי זינתה ודאי איכא לאו בס' סוטה עומד בס' לאו וקרי ליה שפיר לאו וכן צ"ל בדברי המאירי בסוטה דכ"ג ע"א גבי אלמנה לכ"ג שכ' דמקנין להם לריבויי איסורי לאוין ע"ש גם מדברי הר"מ שם בה"ג נר' דבלא גירושין איירי ע"ש ומ"ש מרן בכ"מ ע"ד ה"ה עיין לה"ה בפי"ח מהא"ב דין ז' ע"ש ולקמן בסוף דברינו כתבתי ליישב דברי מרן בכ"מ ע"ש ומ"מ למדנו דקרא ה"ק לא יוכל לשוב לקחתה דהיינו קידושין אחרי אשר הוטמאה וליכא לאו אלא אחר הקידושין וכ"נ מדברי הר"מ בפט"ו מהא"ב דין ב' שכתב וז"ל שאין לך בכל חייבי לאוין מי שלוקה על בעילה בלא קידושין אלא כ"ג באלמנה ע"ש הרי בהדיא דכללא כייל לן רבי' דכל חייבי לאוין אין לוקין בבעילה בלא קידושין וכמו מחזיר גרושתו משנשאת:
איברא דיש לעמוד בדברי הרמב"ם הללו דנר' דמפ' להא דאמרי' בפי' יוחסין דע"ח ומודה רבא בכ"ג באלמנה דלקי אבעילה לחודא משום דכתיב לא יחלל זרעו והרי חילל דדוקא בכ"ג באלמנה וסובר רבינו דלאו דלא יחלל ליכא אלא בכ"ג באלמנה דביה כתיב קרא דלא כמו שנר' מפירש"י שם דכל איסורי כהונה דינם שוה דא"כ אמאי נקט הגמ' כ"ג באלמנה ע"כ מפרש לה הר"מ דדוקא בכ"ג באלמנה הוא דאיכא לא יחלל זרעו אלא שהדבר תימא דלעיל מינה פריך הגמ' אר"י דאמר כ"ג באלמנה לוקה. ב' משום לא יקח ולא יחלל ממתני' דאלמנה וגרושה חייב עליה משום ב' שמות מאי לאו ב' שמות ותו לא לאו ב"ש ע"ז וב"ש ע"ז ובסיפא דגרושה וחלוצה א"ח אלא אחת א"ח אלא על א' קתני ולעולם ב"ש ע"ש ולדעת הר"מ המ"ל בגרושה ב' שמות הא ליכא לא יחלל ולזאת י"ל דבכ"ג בגרושה הוא דאיירי מתני' דבכ"ג כתיב לא יחלל גם אגרושה ומ"ש הר"מ כ"ג באלמנה ל"ד ולאפוקי כהן הדיוט הוא דאתא מיהו הא ליתא דבפי"ז שם דין ב' וג' כ' להדיא דדוקא כ"ג באלמנה לוקה משום לא יחלל דהרי חללה בביאתו אבל בגרושה וחללה זונה בין כ"ג בין כ"ה אינו לוקה אלא בביאה אחר הקידושין ע"ש ולפ"ד אם היא אלמנה וגרושה אינו לוקה אפילו כ"ג כיון דכבר גרושה היא ומחוללת היא וזה הפך הגמרא וראיתי לה"ה שם שעמד ע"ז וכתב דרבינו דחה ההיא סוגיא מהלכה ע"ש וליישב דברי רבי' נ"ל דהגמ' שם פריך אר"י וללקי נמי משום לא יחלל זרעו ומשני בשלא גמר ביאתו ואח"ך פריך ממתני' דאלו הן הלוקין דאלמנה וגרושה וסובר רבינו דהגמ' הכי פריך דנהי דכיון שהיא גרושה א"ח משום לא יחלל משום דמחוללת היא משום דגרושה היא מ"מ כיון דהתנא דאלו הן הלוקין מהדר אלאוי יתירי הול"ל שני לאוין משום אלמנה וכן משום גרושה ובגמר ביאתו דמחלל זרעו דאף דא"ח משום חילול עצמה דמחוללת מ"מ בחילול זרעו חייב בין כ"ג דכתיב ביה קרא בין כ"ה דיליף מג"ש דזונה זונה כדאי' התם ומק' לר"י דמחייב תרתי הול"ל ב' ע"ז וב' ע"ז ובגמר ביאתו ומשני דה"נ קאמר ב"ש ע"ז וב"ש ע"ז ומ"ש רבינו דאינו חייב משום לא יחלל בחילול עצמה מיירי אבל בגמר ביאתו ליכא האי טעמא דמחוללת ועומדת ומחייב שפיר כנ"ל בדעת רבינו ולפי"ז בגמ' בכריתות די"ב דאמרי' מודה ר"מ בשפחה הומ"ל מודה ר"מ בכהן שא"ל ב' בעלת גרושה דאי בעי אמר לא גמרתי וכו':
ועפ"ז ניחא מ"ש עמ"ש הרמב"ם בפ"ב מהלכות נערה דין י"א או שהיתה מחייבי לאוין דמשמע דחייב בחייבי לאוין בביאה לחוד וזה הפך ממ"ש בפט"ו מה' א"ב דא"ח בביאה לחוד אלא אלמנה לכ"ג וכבר עמד ע"ז הר"א בנו של רבינו הביאו הר"מ שם ומ"ש לזה הוא תימה ועפ"ה ניחא שפיר דברי רבי' דמ"ש מחייבי לאוין היינו חייבי לאוין דכהונה ובגמר ביאתו דמחייב בביאה לחוד כאמור:
איך שיהיה נקטי' מדברי רבינו דבכל חייבי לאוין ל"מ בביאה לחוד וא"כ בלאו דסוטה ליכא אלא בביאה שאחר הקידושין ואף להריטב"א ז"ל שם בפ' ע"י שחולק על רבי' וסובר דבכל חייבי לאוין חייב בביאה לחוד ולא איירי הגמ' אלא בלאוין דכתי' בהו קיחה והויה ע"ש מ"מ בלאו דסוטה מודה כיון דכתי' קיחה והויה דגבי מחזיר גרושתו כתיב וכדתיבנא:
אך אכתי מספק"ל בעשה דונטמאה דגבי בעל אי מחייב הביאה לחודה אחר שגירשה כמו ונטמאה דגבי בועל או לא מחייב אלא בביאה אחר הקידושין כמו הלאו דאחרי אשר הוטמאה ונ"ל להוכיח ד"ז מגמ' דגיטין דפ"א דפליגי ב"ש וב"ה במגרש את אשתו ונתייחד עמה דב"ש סברי אין צריך גט ב' וכ"ה סברי צריכה ג"ב ואיכא תרי לישני בגמ' לל"ק פליגי בראוה שנבעלה אי אדם עושה בעי' בעי' זנות ולל"ב בלא ראוה שנבעלה פליגי. אי אמרי' הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה אבל בראוה שנבעלה לכ"ע אין אדם עושה בעי' בעי' זנות וכתב הרשב"א בחי' שם דב"ש לטעמייהו דס"ל לא אדם מגרש את אשתו אלא א"כ מצא בה ערות דבר ומזוהמת היא אצלו וב"ה לטעמייהו דמגרש אפילו לא מצא ערות דבר ואינה מזוהמת אצלו והשתא לל"ק דפליגי בראוה שנבעלה ב"ש ס"ל כיון דמזוהמת ליה לא בעיל לשם נישואין וב"ה ס"ל דלא מהזמה ליה ובעיל לשם נישואין אבל אי מגרש משום ערוה ב"ה מודו דמזהמה ליה ולא בעיל לשם נישואין ולל"ב דפליגי בלא ראוה ופליגי אי אמרי' הן הן עידי יחוד וכו' דב"ש ס"ל כיון דמזהמה ליה לא בעיל ולב"ה בעיל אבל בראוה שנבעלה כיון דראו דלא' מזהמת ליה אמרי' דבעיל לשם נישואין אפילו גירש בערות דבר וכמו שמבואר כ"ז בדברי הרשב"א שם ובדע"ט ע"ש וכל הפו' פ' כל"ב והשתא אי איתא דהלאו דאחרי אשר הוטמאה ועשה דונטמאה ליכא אלא בנישואין אפילו ראוה שנבעלה ע"כ דבעיל לשם בעי' זנות דאי בעיל לשם נישואין עובר בלאו ועשה אבל אי בעיל לשם זנות ליכא אלא איסורא דבעי' זנות דאפילו לדעת הר"מ בריש ה"א דפ' דלוקה משום לא תהיה קדשה ליכא אלא לאו ובכה"ג לא שביק היתרה ואכיל איסורא דכה"ג אמרי' בתמורה דכ"ו בארבעה בהמות לפניו ואמר אלו תחת אלו דאף דג' מהם תמורה הויין ולקי אמרי' לא שביק היתרה וכו' וה"ד לאחולי וכ"פ הרמב"ם בה"ת ע"ש וה"נ דכוותה דכל למעוטי תפלה ש"ד וכ"נ מתשו' הרשב"א שהביא מרן אה"ע ס"סי י"ז דמשם בא'רה דאף לגבי בועל דאסירה וקיימא מונטמאה אמרי' חזקה אין אדם עושה בעי' בעי' זנות למעוטי באיסורא ע"ש וכ"כ בש"הג בפ' מי שאחזו דתקפ"ט דאם גירש אשתו ונשאת לאחר וגירשה וחזר הא' ונתייחד עמה ל"ח לקידושין כיון דאי לשם קידושין חייב מלקות משום מחזיר גרושתו משנשאת אבל אי לשם זנות ליכא אלא איסור דבעי' זנות וליכא מלקות והב"ש בסימן קמ"ט ייחס סברא זו להר"מ והטור דנקטו עד שלא נשאת ע"ש:
הן אמת שדבריו תמוהים דהר"מ בריש ה"א כתב דהבועל אשה לשם זנות לוקה משום לא תהיה קדשה ע"ש וכ"כ הטור סי' כ"ו ועכ"ל לדעת הר"מ והטור דבעי' זנות קילא להו לאינשי ממחזור גרושתו דכתיבה בהדיא ולקמן ית' זה מ"מ נקטי' דכל למעוטי באיסורא עדיף טפי וא"כ בראוה שנבעלה נימא דלשם זנות בעיל כי היכי דלא נעבור בלאו ועשה דסוטה אלא ע"כ דעשה דונטמאה איתיה אפילו בבעי לחודה בלא קידושין א"כ שקולים הם דאי בעיל לשם קידושין איכא עשה דונטמאה ולאו דאחרי אשר הוטמאה ואי לשם זנות בעל איכא עשה דונטמאה ולאו דל"ת קדשה והלאוין דזנות ודטומאה שקולים בתרוויהו אתו מדרשא ולכך חיישי' לקידושין:
וראיתי להרשב"א בתשו' ח"א סי' תקנ"ז שהוכיח דב"ש דבעו דבר ערוה לאו דבעי' שראו עדים שזינתה דא"כ אמאי אצט' קרא דלא יוכל בעלה הראשון לאסור להחזיר גרושתו משנשאת הא אסורה וקיימא ע"ש והתוס' בסוף גיטין הביאו הירוש' שפריך כן ומשני לעבור עליו בב' לאוין מוכח דבסוטה ודאי מיירי אך ראיתי בירוש' שלפנינו דבכל הספרים גרסי' לעבור עליו בל"ת והן הנה דברי הרשב"א אלא שלא הזכיר הירוש' על דל שפתיו ומ"מ אף דלב"ש מגרש בערות דבר בלא עדים מ"מ כולל נמי בערוה בעדים ואכולהו אמרי' בראוה שנבעלה צריכה ג"ב וע"כ דעשה דונטמאה איתיה בבעי' בלא קידושין וכדהוכחנו:
ומצאתי להרדב"ז ח"א סי' רע"ז דנשאל בגירש את אשתו משום ש"ר ואח"כ בא עליה אי חיישי' לקידושין ומסיק דצריכה גט ב' משום דאי לשם זנות בעל איכא כולהו איסורי הלאו דאחרי אשר הוטמאה ובעי' זנות וכל מאי דאפשר לתקוני באיסורא עדיף עש"ב וכבר הוכחתי דלאו דאחרי אשר הוטמאה ליתיה אלא בנישואין ומ"מ דינו אמת דאי לשם קידושי בעל איכא לאו דאחרי אשר הוטמאה ועשה דונטמאה ואי בעל לשם זנות ועשה דונטמאה ושקולים הם וחיישי' לקידושין וראיתי למהריט"ץ סימן רמ"ז דכתב בבועל ביו"הכ ל"א אין אדם עושה בעי' בעי' זנות ע"ש וצ"ל שאני יו"הכ דאיסור כרת הוא וכ"כ הריב"ש בסימן ו' בבועל נדה ע"ש אבל בלא"ה אמרי' כל למעוטי באיסורא עדיף כדהוכחנו ובהכי ניחא מ"ש המש"ל ע"ד מהריט"ץ הללו מגמ' דתמורה הביאוהו הרב בני חיי סי' וה' סם חיי בליקוטי' ע"ש ועיין להרב יד אהרן א"הע סי' ל"ח ועיין להתוס' ר"פ ב"ש בד"ה טעמא ע"ש וראיתי להרב בני יעקב דקע"ב סע"ב שכ' בפשי' לפי דרכו דלאו דאחרי אשר הוטמאה בבעל איתיה אפילו בזנות בלא קידושין ע"ש:.
והנה בסוטה דכ"ה ע"א אבע"ל עוברת על דת אי צריכה התראה להפסידה כתובתה ופשיט לה מדתנן אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכ"ה לא שותות ולא נוטלות כתובה הא קינוי מקנין למאי אי לאוסרה הא אסירא וקיימא אלא לאו להפסידה כתובתה ע"ש וק"ל לפי מה שהעליתי דעשה דונטמאה איתיה בביאה בלא קידושין אמאי לא משני לאוסרה על בעלה בזנות אחר הגירושין ואף דהשתא אסירה וקיימא אהני הקינוי לאוסרה אחר הגירושין דכה"ג משני התם לאוסרה על בועלה ע"ש בפירש"י איברא דהא מילתא תלייא באשלי. רברבי אי ביאת זנות בפנויה אסורא מדאורייתא או לא דהנה הר"מ בריש ה' אישות כתב הבא על אשה ביאת זנות לוקה משום לא תהיה קדשה ובפ"ד מה' מלכים כתב דפלגש אסורה להדיוט וכתב מרן בכ"מ דאזיל לטעמיה דס"ל לוקה מ"ה ע"ש והראב"ד שם בה"א השיג דבקדשה ליכא לא מלקות ולא איסורא לאו והביא ראיה מפלגש ע"ש נר' דמודה מיהא דאיכא איסור מדרבנן מדלא השיגו בה' מלכים וכ"כ הרדב"ז ח"א סי' רכ"ה בדעת הראב"ד דלא כמור"ם בהגה אה"ע סימן כ"ו ע"ש וכ"נ דעת רש"י במס' יבמות דס"ט ע"ב דאהא דאמרי' התם ומה התם דלהאי איסורא ולהאי איסורא פירש"י דגזרו על יחוד פנויה נר' דס"ל דפנויה מדרבנן הוא דאסירה וקשה דא"כ מאי קאמר הכא דלהאי התרה וכו' הא בארוס נמי אסור לבעול קודם החופה מדרבנן וצ"ל דס"ל כמ"ש הר"ן ז"ל בפ"ק דקידושין דארוס שבא על ארוסתו לשם נישואין קני לה והוי נשואה אפילו בלא חופה ולהכי קאמר שפיר דלהאי התרה דאי אמרי' דארוס הוא שבא עליה אז אמרי'. חזקה אין אדם עושה בעי' בעי' זנות ובא עליה לשם נישואין וכ"נ מדברי רש"י בר"פ ארוסה דאהא דאמרי' בא עליה ארוס בבית אביה כתב רש"י בזנות ע"ש ועיין להרב מגלת ספר לאוין דכ"א ע"א מיהו ק"ל דבפי' החומש בפ' חיי שרה בפ' ולבני הפלגשים פירש פלגשים בקידושין בלא כתובה נראה מדבריו דבלא קידושין אסירה מדאורייתא ע"ש בהרא"ם וזה הפך מ"ש מדבריו ביבמות:
נקטינן דדעת רש"י והראב"ד דליכא אלא איסור מדרבנן ודעת הר"מ לפמ"ש ה"ה שם ובפט"ו מהא"כ דין ב' דלוקה אפילו בביאה באקראי אך מרן בכ"מ בספ"ב מה' נערה כתב דהר"מ סמך עמ"ש שם דדוקא במופקרת אבל ביאה באקראי אינה אסירא מדאורייתא וכ"נ מדברי הר"מ בפ"א מהלכות נערה דין י"א שכתב ב"כ וחייבי לאוין אם התרו בו לוקה ואם לא התרו בו משלם קנס ע"ש וא"א דבכל ביאת זנות איכא לאו ולוקה הו"ל לפלוגי הכי בכל ביאת זנות דאי התרו משום ל"ת קדשה לוקה ואם לא התרו משלם קנס אע"פ דדוקא במופקרת הוא דלקי ול"ש במופקרת קנס וכ"נ מהגמ' בפ' אלו נערות דל"ב דפריך ורמיני אלו הן הלוקין וכו' ולפמ"ש התוס' שם דס"ד דלקי ולא משלם ואמתני' דהכא פריך וס"ד דחייבי מלקיות שוגגין פטורין ולפ"ד ה"ה אמאי פריך אמתני' טפי מקרא גופיה היכי מ"ל קנס כיון דחייבי מלקיות שוגגין פטורין וצ"ל לדברי ה"ה דס"ד ממונא משלם מילקא לא לקי וס"ד דמתני' דהלוקין בכל גוונא מיירי אפילו בנערה ומ"מ פשטא דגמ' כדפי' התוס' ע"ש בהסוגייא ועיין להר"מ בפ"ד מה' א"מ דין ח' ולהלח"מ שם ונ"ל להביא ראיה לדעת הר"מ לפי מ"ש ה"ה דפנויה בזנות איכא איסורא דאורייתא מגמ' ר"פ ארוסה דאמרי' בבא עליה ארוס בבית אביה ופריך דכוותא גבי שומרת יבם וכו' והשתא אמאי לא מוקי לה בבא עליה בזנות קודם שקדשה וכן שומרת יבם בא עליה בזנות קודם שקידשה אחיו אלא ע"כ דאיכא איסורא דאורייתא ואינו הוי מנוקה מעון אבל בבא עליה ארוס בבית אביה כיון דלא אסירה אלא מדרבנן מנוקה מעון קרי' ליה ואפילו לדעת הר"מ בה' סוטה דבעי' מנוקה אפילו מאיסו' דרבנן מ"מ התם בר"פ ארוסה אקרא קאי וכמ"ש המש"ל שם ליישב השגת הראב"ד ע"ש ומזה י"ל ע"ד הסוברים שהביא המש"ל דדוקא בביאה שבא אחר הסתירה הוא דבעי' מנוקה דא"כ לוקמה שבא עליה קודם הקידושין וא"ש גם משומרת יבם ואי קשיא אי איתא דפנויה אסורה מדאורייתא א"כ במס' ע"ז דל"ז אמרי' דגזרו על יחוד הפנויה ופריך יחוד דאורייתא ומשני דגזרו ביחוד פנויה ואי פנויה דאורייתא גם יחוד דידה דאורייתא דמדאורי' מ"ל איסור לאו מ"ל איסור כרת וכבר ראיתי שעמדו ע"ז וי"ל דמדאורייתא לא אסיר אלא חייבי כריתות ומיתות דומיא דבן עם אמו והאב עם בתו דמקרא דכי יסיתך אחיך בן אמך הוא דנ"ל יחוד ועוד דיש לה היתר ע"י קידושין ודומיא דבן עם אמו בעי' וכ"כ התוס' בפ"ק דסוטה ד"ז ע"א בד"ה נידה ע"ש וניחה בזה מאי דאי' למי' בדבריהם כיון דטעמא דשרייא נידה ביחוד משום די"ל היתר מאי יליף מינה ר"י לסוטה דאין לה היתר ועפ"ה י"ל דהכי יליף כיון דנידה שרי' משום די"ל היתר ול"ד לבן עם אמו כ"ש סוטה כיון דבלאו היא ול"ד לבן עם אמו ורבנן אהדרו ליה דקרא לא מימעט אלא עריות דחמירי כוותה ומכאן מודעה דחייבי לאוין לא אסירי ביחוד מדאורייתא דלא כמ"ש הב"ש סי' כ"ב בשם הפרישה ע"ש:
וראיתי להכנ"הג בלשונות הרמב"ם דקמ"א ע"ב שהוכיח דהפלגש דשריא היא בקידושין דוקא מדכתי' ולשאול פלגש ושמה רצפה בת איה ואמרי' בירוש' בפ"ב דיבמות אשת חמיו אסורה לו מפני מראית העין וא"ת תורה היא לאיסור הרי דוד נשא את רצפה בת איה שהיתה אשת שאול חמיו שנאמר ואתנה את נשי אדוניך בחקך ואם איתא שהפלגש היא בלא קידושין היכי מוכח דשריא אשת חמיו דלא היתה בלא קידושין והו"ל כמו אנוסת אביו ומפותת אביו דשריא ושוב דחה דדוקא באנוסת אביו ומפותת אביו שהוא באקראי בעלמא משא"כ בפלגש שהיא מיוחדת לו ע"ש ונ"ל דאין לחלק בכך דא"כ מאי פריך הגמ' בר"פ נושאין וכ"ה בירוש' שם ורבנן האי לא יגלה מאי עבדי ליה ע"ש נוקמיה במיוחדת לאביו אלא ע"כ דאין לחלק בכך גם מה שדחה הכנ"הג דר"י הוא דס"ל דדוד נשא רצפה וכיון דהירוש' אליבא דר"י קאי הא ר"י ס"ל דפלגש בקידושין בירוש' בפ' אע"פ ע"ש לא היה צריך לזה דהרי ר"י אוסר באנוסת ומפותת אביו כדאיתא בר"פ נושאין וע"ש בגמ' ובודאי שנעלם ממנו משנה וגמ' דר"פ נושאין איך שיהיה הנה נתבאר דפלוגתא דרבוותא אי איסור פנויה מדאו' או מדרבנן וגם לדעת הרמב"ם כתב הרמב"ן הביאו ה' כ"מ שם בה"א דבמירחדת לו שריא ומעתה הדר"י למה שהקשי' אמאי לא משני לאוסרה על בעלה בביאת זנות או במיוחדת לו דשריא להמתירין הפלגש ובלא הקינוי היתה שריא דבכל חייבי לאוין א"ח על בעילה בלא קידושין כמ"ש בפט"ו מהא"ב ולדעת הריטב"א בפ' ע"י ודעמיה דס"ל דבכל חייבי לאוין אסור בבעילה בלא קידושין ניחא אבל לדעת הר"מ ז"ל דס"ל בחייבי לאוין א"ח בבעילה לחוד וס"ל דזנות דפנויה שריא מדאורייתא לפ"ד מרן בכ"מ או במיוחדת לו להרמב"ן קשה וצ"ל דמאלמנה לכ"ג פריך דחייב בביאה בלא קידושין כדאי' בפ' ע"י ופ' הרמב"ם ובהכי ניחא מאי דמשני הגמ' שם לאוסרה על בועלה דלכאורה אכתי תפשוט ממזרת ונתינה וע"ש במהרש"א ז"ל ועפ"ה ניחא דמעיקרא ל"מ למיפשט אלא מאלמנה לכ"ג אבל שאר חייבי לאוין מקנין לאוסרן על בעלה בביאה בלא קי' אחר שגירשה:
ומן האמור י"ל מ"ש התוס' בסוטה דכ"ו ע"ב בד"ה אבל וכו' הא שמעי' ליה מאלמנה לכ"ג ואפי"ה אצט' קרא ועפ"ה י"ל דהו"א דעיקר קרא דכי תשטה אשתו לא אצט' אלא לגרושה לכ"ה וממזרת ונתינה ליש' דמהני הקינוי לאוסרה על בעלה אחר הגירושין בבעי' זנות וקרי' ביה שפיר ונטמאה ונטמאה א' לבעל וא' לבועל ולעולם ליכא דין סוטה אלא היכא דאיכא נטמאה ונטמאה וע"י כל העריות אין מקנין קמ"ל ודע דעפ"ד הר"מ דבכל חייבי לאוין ל"מ אביאה בלא קידושין ניחא מה שהק' התוס' בפ' אלו נערות דל"ב ע"ב בד"ה ורמיני ע"ש גם ניחא מ"ש הר"מ בפ"ד מה' א"מ דין ט' נשא וכו' דבגמ' בתמורה דכ"ט איתא גרושה לכ"ה וכו' ע"ש וע"כ בנשא דבאתנן בעי' ביאת איסור כמ"ש בהרמב"ם וגמ' שם ע"ש וע"ש בכ"מ ואי קשיא להר"מ ז"ל דפנויה מדאורייתא מאי פריך בס"פ בן סורר למ"ד פנויה מאי כולי האי ומ"ל איסור לאו ומ"ל איסור כרת כדאמרי' ביבמות דפ"ב וי"ל דלענין גדר ערוה שאני שהרי מצאנו דיחוד עריות מדאורייתא ויחוד דפנויה לא אסיר מ"ה דמדרבנן הוא דגזרו על יחוד פנויה ועיין להרב המגיה בס' מש"ל בפ"א מהל' יו"ט דין י"ז ע"ש:
והרשב"ץ ח"ב סי' י"ט כתב וז"ל ומה שהיה אפשר לטעון בזה היאך אפשר למסור לו שבועה והלא רשע הוא כיון שבא על הפנויה והרי עבר על לאו דלא תהיה קדשה ואין זה טענה שהרי אמרו בפ' אלמנה לכ"ג דאונס ומפתה אינו פוסל בתרומה ואלו היתה ביאתו בעבירה היה פוסל ומ"ש שם אנוסה אסורה כבר פירשי שאינו מ"הת אלא מדרבנן שגזרו על יחוד פנויה ע"ש הרי שכ' בפשי' דאיסור פנויה מדרבנן ולא זכר דעת הרמב"ם וראייתו לא מיכרעא דכבר כ' התוס' ביבמות דס"ט ע"א בד"ה לא דאפילו לר"א דאמר פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה לא מיפסלא מתרומה דאין זה לאיש זר דבתרומה לא מיפסלא אלא מי שנבעלה לזר אצלה דהיינו הנך פסולים דמני להו שם לעיל דס"ח ע"א וע"ש בגמ' ולדעת הסו' דאיסור פנויה דרבנן הא דאמר ר"א עשאה זונה ע"כ במופקרת מיירי דאיסורא מדאורייתא דודאי מדעשאה זונה ע"כ דמדאורייתא אסורא כמ"ש ה"ה ריש הלכות אישות ע"ש ומדברי התוס' הללו יש להוכיח דס"ל דר"א דאמר עשאה זונה אפילו באקראי מיירי וס"ל דאיסור פנויה מדאורייתא דאל"ה מה ענין מילתא דר"א אמתני' דהתם דבאקראי מיירי:
חזרתי על הראשונות מה שתמהתי בריש דברינו ע"ד מרן בכ"מ בפי"א מה"ג דין י"ד מגמ' דיבמות דנ"ו וגמ' דסוטה ד"ז עתה חשבתי דרכי די"ל דדברי מרן דקרא בכל גוונא מיירי בין בא עליה אחר שגירשה בין קודם שגירשה ואין ביניהם חילוק אלא לענין מלקות דאם נשאה אחר שגירשה לוקה דלגבי הא מילתא לא הוי לאו שבכללות כיון דפשטיה דקרא בהכי מיירי אבל בבא עליה קודם שגירשה לא לקי דהו"ל לאו שבכללות וכה"ג. כ' התוס' בפ' כ"ש דכ"ה ע"א גבי דרשא דכל שבקדש פסול ע"ש ומ"מ מודה מרן דעובר בלאו אפילו קודם שגירשה וגם ה"ה י"ל דסובר כן ויש להעמיס דברי מרן הכ"מ בדברי ה"ה:
והנה כתב הרמב"ם ז"ל בפכ"א מהא"ב דין כ"ז וז"ל וכן מי שגירש את אשתו מן הנשואין לא תדור עמו בחצר שמא יבואו לידי זנות ואם היה כהן לא תדור עמו במבוי ע"ש וקשה לפמ"ש ה"ה בדעת הר"מ דפנויה אפילו אינה מופקרת קאי עליה בלאו דל"ת קדשה מ"ש דבישראל סגי בדירה חוץ לחצר ובכהן אסור בכל המבוי הא תרוויהו איסורי דאורייתא נינהו ומ"ל חד לאו מ"ל תרי לאוין וכן קשה למ"ש הריב"ש הביאו בב"י סי' קי"ט דבמינקת חבירו נמי אף דאיסו' דרבנן הוא אסור לדור במבוי כדין כהן ע"ש דא"כ בכל אשה אפילו אשת ישראל שלא נשאת אמאי סגי בחוץ לחצר הא בפנויה אפילו להחולקים על ס' הר"מ מודו דאי' איסור דרבנן ואפילו להמתירין הפלגש היינו במיוחדת לו דוקא אבל באקראי אסורה מיהא מדרבנן וגזרו אפילו על יחוד פנויה ועו"ק הא באשת כהן נמי ליכא איסורא דאורייתא לדעת הר"מ שכ' בפט"ו ובפי"ז דא"ח על בעי' בלא קידושין אלא אלמנה לכ"ג וא"כ אשת ישראל ואשת כהן תרוויהו לא אסירי מדאורייתא ואמאי החמירו בכהן לאסור אפילו במבוי טפי מאשת ישראל ולפי מה שהעליתי לעיל בדעת הר"מ דבגמר ביאתו דמחלל זרעו לוקה משום לא יחלל זרעו ניחא אך לפי מה שנראה מדברי ה"ה דככ"ג אינו חייב בבעילה לחוד ק' ואין לומר דנהי דלאו ליכא עשה דקדושים מיהא איכא דאע"ג דמסקי' ביבמות דכ' דליכא עשה דקדושי' באלמנה מן האירוסין מיהו בגרושה חללה זונה איכא עשה דקדושי' דעל כל מאי דכתיב באותה פרשה קאי עשה דקדושין כמ"ש התוס' בפ' אלו מציאות ד"ל ע"א ע"ש הא ליתא דעשה דקדושין קאי אלא יקחו וכיון דהלאו ליכא בבעילה לחוד גם עשה דקדושים ליכא וא"כ לא אסירה בעילה לחוד בלא קידושין מדאורי' כמו אשת ישראל ואין לומר דבאשת כהן חיישי' שמא ישאנה הא ליתא דודאי ל"ח לנשואין דלא שבקי' לים ולא חיישי' אלא לבעי' זנות וכמ"ש מדברי הר"מ שם ונ"ל דיש לחלק דבאשת ישראל אף אי הוי איסורא דאורייתא לא החמירו אלא שלא לדור בחצר דכיון דשריא ליה ע"י נשגאין ל"ח לבעי' זנות כ"כ דאי יצרו תוקפו עליה ישאנה בהיתר ול"ש היתרה ואכיל איסורא אבל באשת. כהן ומינקת חבירו אף דאיסורא דרבנן נינהו החמורר בו כיון שאינו יכול לישאנה עכשיו בהיתר וגס בה וכן גרושת ישראל שנשאת לאחר ונתאלמנה או נתגרשה כתב הרא"ש ז"ל בפ"ב דכתובות דכ"ח דאסור לדור עמה במבוי כדין כהן ע"ש אע"ג דליכא איסורא דאורייתא בבעילה לחוד כדאיתא בפ' ע"י והיינו משום דס"ל דאיכא איסורא מיהא מדרבנן וכיון דאין לה היתר בנשואין החמירו בה טפי מגרושת ישראל שלא נשאת ומ"ש הרא"ש אינה כ"א בלאו ר"ל דאפילו ע"י נשואין ליכא אלא לאו והוי כמו גרושה לכהן דליכא. אלא לאו בנשואין וס"ל כדעת הר"מ דבגרושה א"ח אלא בבעילה אחר קידושין ואף למ"ש הר"ן בהלכות שם דגרושת ישראל שנתאלמנה מותרת לדור במבוי עם בעלה הא' כיון דא"ח בבעי' לחוד ע"ש נראה דס"ל דליכא אפילו איסורא דרבנן בבעילת. גרושתו שנתאלמנה למנה דלא מצינו שגזרו בה רבנן אבל אי איכא איסורא דרבנן דלית ליה היתר בנשואין מודה הוא דאסורה כדין כהן כס' הריב"ש ודינו של הריב"ש אמת ודברי הר"מ לפמ"ש ה"ה דליכא איסורא דאורייתא בגרושה לכהן בבעילה לחוד תנא דמסייע ליה להריב"ש איברא דהריב"ש כ' שם דלהסו' גרושת ישראל שנשאת ונתאלמנה מותרת לדור עם הא' במבוי הוא משום דליכא אלא איסור מדרבנן ע"ש:
וראיתי למרן בב"י בס"סי קי"ט שכ' סניא באבל רבתי ספ"ב בש"א המגרש את אשתו לא ישרה עמה לא במבוי ולא בחצר וכו' בד"א בזמן שנשאת והכהנת אע"פ שלא נשאת ע"ש וק"ל דהא ב"ש ס"ל לא יגרש אדם את אשתו אלא"כ מצא בה ערות דבר וא"כ אסורה עליו באיסורא דאורייתא ומ"ש מאשת כהן ואף למ"ש הרשב"א בתשו' שהבאתי לעיל דבס' סוטה נמי מגרש מ"מ איכא עשה דונטמאה אפילו בבעילה לחוד כמו שהעליתי לעיל ואסור להחזירה וא"כ הו"ל להחמורי בדירת המבוי כמו באשת כהן ומ"ל איסור לאו מ"ל איסור עשה וצ"ל כיון דהוציאה משום ש"ר מזוהמת ליה ולא בשיל כמש"ל בשם הרשב"א ז"ל דבלא ראוה שנבעלה ל"ח לקידושין משום דמזהמת ליה ולא בעיל וכ"כ הרשב"א בתשו' סי' תת"ס בשם ר"י דזינתה תחתיו יכולה להיות יושבת תחתיו ומשמשתו ול"ח דילמא יבא עליה דכיון דזינתה תחתיו שונא אותה ולא בעיל ע"ש ומכאן הראת לדעת דאפילו בס' זינתה שונא אותה ולא בעי דהא ב"ש ס"ל דמצי לגרש בס' זינתה כמש"ל מתשובת הרשב"א ואכולהו קאמרי ב"ש דמזהמת ליה ולא בעיל ודלא כהב"ש סי' קי"ז שק"ח ע"ש וראיתי למרן בב"י בסי' ז' שכ' דמדברי הר"מ בפי"ח מהא"ב שכ' דטעמא דהקילו בשבויה בדירה ע"י עדים משום דספק הוא נר' דאם יש עדים שזינתה אסור לדור עמו ע"ש וצ"ל דש"ה דזינתה באונס ולא מזוהמת ליה אבל ברצון מזוהמת ליה וכמ"ש הב"ש שם סי' ז' ע"ש וכן מאי דתניא באכל רבתי בכהנת אע"פ שלא נשאת באונס מיירי וכמו שיתבאר לקמיה:
והנה מדברי הר"מ שם בפי"ח מה א"ב נראה דטעמא דאמרי' בשבויה הקילו משום דספק הוא וכל הספיקות מד"ס וכיון דס' דאורייתא דלחומרא הוא מדרבנן ע"כ הקילו וכ"נ דעת רש"י בקמא דקי"ד ע"ב בד"ה בשבויה דלא כמהרש"א שם וכ"נ קצת מסוגיא שם דשבויה ואיסורי דרבנן שוים בדינייהו ומעתה מאי דאמרי' בפ"ב דכתובות מהו לעשות בגרושה כן בשבויה הוא דהקילו היינו כיון דאיסורא דרבנן הוא ולפ"ז במינקת חבירו דאיסורא דרבנן הוא דינו כמו שבויה ולא כמו כהן וזה הפך דברי הריב"ש שכ' במינקת חבירו דאסור בדירה כמו כהן והוכיח כן מדלא קאמר בבעיא דגרושה בשבויה הוא דהקילו משום דמדרבנן ע"ש דלפמ"ש טעמא דשבויה הקילו הוא מהט' גופיה דאיסורא דרבנן הוא ועיין להפר"ח ביו"ד סי' ס"ט סק"מ ע"ש ומ"מ יש לחלק בין שבויה דאסרה חכמים מפני הס' דמ"מ ספיקא הוא ובין מינקת חבירו ודינו של הריב"ש אמת במינקת חבירו דאסור בדירה וכ"נ להדיא מדברי הרשב"א בתשו' סי' תתל"ט גבי הוחזקה לראות דם מחמת תשמיש וז"ל ועוד כיון דהכא אסורה לו עולמית לפירש"י איכא למיחש טפי דאפילו באיסורא דאורייתא חיישי' כדאמרי' בספ"ב דכתובות במגרש את אשתו דלא תנשא בשכגבתו כ"ש בוסתות דרבנן דחיישי' דילמא עבר עליה ע"ש הרי דאדרבה באי דרבנן יש להחמיר טפי:
והנה לפמ"ש לעיל דהא דתניא באבל רבתי בש"א המגרש את אשתו לא תדור וכו' דהוא מטעמא דמזהמת ליה ולכך כשלא נשאת מותר לדור צ"ל דבנשאת החמירו אע"ג דמזהמת ליה משום חומרא דאשת איש ובכהנת דהחמירו בלא נשאת אע"ג דמזהמת צ"ל דבאונס מיירי דלא מזהמת ליה כמש"ל והק' כל מגרש את אשתו לא אסור בדירה אלא בנשאת אבל בכהנת יש דאפילו בלא נשאת לא תדור והיינו אם גירשה משום דזינתה תחתיו באונס אבל אם גירש משום זינתה ברצון אפילו בכהנת תדור כיון דמזהמת ליה דאין סברא לחלק בין האיסורין וראיתי להרב עבודת הגרשוני סי' צ"ג שנשאל באשה שנשאת לכהן ונודע שהיא הרה לזנונים מקודם ואמרה שנתעברה מחייבי כריתות אם חייב להוציאה מביתו והשיב דשרי לדור עמו אע"ג דזונה אסורה לכהן משום דמזהמת ליה כיון שזינתה אע"ג דלא זינתה תחתיו אלא מקודם ולמד כן מתשו' הרשב"א דסי' חת"ס שהבאתי לעיל ע"ש ואע"ג דבכהן מיירי כיון דזינתה ברצון וההיא דאבל רבתי בזינתא באונס וכדכתיבנא:
וראיתי לסרב שבות יעקב ח"א סי' קי"ט שכתב דלא כתב הרשב"א בשם ר"י דבזינתה תחתיו מותרת לשמשו אלא בלא נתגרשה דכיון דמאוסה היא בעיניו לא בעיל באישות אבל אם נתגרשה אסור והוכיח כן מדתניא באבל רבתי בש"א המגרש וכו' לא תדור אע"ג דמשום ע"ד הוא דמגרש לה לב"ש ע"ש והוא תימא דדוקא בנשאת הוא דקתני לא תדור משום חומרא דא"א אבל בלא נשאת שרי אף דנתגרשה והיינו משום דמאיסה ליה ולא בעיל כלל וכ"ה ללישנא בתרא דפ' הזורק דקי"ל כוותה בראוה שנבעלה אמרי' דבעיל לשם קידושין כיון דחזי' דלא מזהמא ליה ובלא ראוה שנבשלה אמרי' דלא בעיל כלל לב"ש מטעמא דמזהמת ליה הרי דאין לחלק בין בעילה באישות לזנות גם מ"ש בשם עבודת הגרשוני שהתיר גרושה משום זנות בדירה ע"ש להד"מ דלאו בגירש מיירי אלא במאמין בעלה לדבריה אסורה ואין כופין לגרש ולא רצה לגרש או באינו מאמין וליכא תרי רוב דאסורה מס' ולא איירי כלל בנתגרשה ומ"מ נראה דדברי הרשב"א איתנהו אפילו בנתגרשה ומשום דמזהמת ליה ודוקא בנשאת הוא דלא תדור וכמ"ש:
ודע דק"ל לדעת הר"מ דפט"ו מה' א"ב דכל חייבי לאוין אין לוקין בבעילה בלא קידושין מהא דתנן בפ' המגרש דפ"ה ע"א הרי את מותרת לכל אדם אלא אלמנה לכ"ג וכו' ולכל מי שיש לה עליו קידושין אפילו בעבירת פסול ואמרי' בגמ' דכל שאין לה עליו קידושין לאתויי שאר חייבי לאוין ע"ש משמע דהוי שיור משום דקידושין תופסין בה ושייר דליהוי א"א לגבייהו דלא תפסי קידושין וכדפירש"י במתניתין ע"ש והשתא לדעת הר"מ למ"ל טעמא דתפיסת קידושין אפילו למ"ד אין קידושין תופסין בח"ל הוי שיור דהא לא היתה אסורה עליהם אלא בנשואין וע"י שיורו של זה נאסרה אפילו בזנות ואין לומר דשיור דזנות לאו שיורא הוא דהא בגמ' שם בעיא דלא אפשי' בחוץ מזונותיך ע"ש ואי איתא ליפשוט ממתני' מדקתני טעמא משום תפיסת הקידושין דאי שיורא דזנות הוי שיור תפ"ל דמשייר זנות וצ"ל דכי אמר ה"א מותרת לכל אדם סתם דעתו של אדם לא מתנה אלא על הנשואין ולא ס"ד לאוסרה בזנות ודוקא באמר חוץ מזונותיך בהדיא הוא דבעי בגמ' ואע"ג דאמרי' בגמ' בלאבא ולאביך דאי בנשואין הני בני נשואין אלא לאו לזנות דוקא באבא ואביך ע"כ דבזנות קאמר אבל באחר דוקא כי אמר בזנות אבל בסתמא נשואין הוא דמשייר ועפי"ז ניחא לי מה שהק' מהריט"א ז"ל בס' ק"י סימן ר"ן לדעת הר"מ דבזנות דפנויה חייב מלת"ק מאי מבע"ל בגמ' חוץ מזונותיך הא אסירא בלא"ה ולא הוי שיור והו"ל כמו עבד ונכרי דקתני מתני' דלא הוי שיור כיון דבלא"ה אסירה מל"ת קדשה ע"ש ולדעת מרן בריש ה"א דדוקא במופקרת הוא דכ"כ הרמב"ם ניחא גם לדעת הרמב"ן דבמיוחדת לפלגש שריא ניחא אכל לה"ה בריש ה"א ובה' מלכים דבכל גוונא אסור קו' הרב נכונה ועפ"ה ניחא שפיר דודאי אף דאסיר בזנות מל"ת קדשה מ"מ אהני שיורו לחייב עליה מיתה משום דהוי א"א לגבי דהאי דמשייר ליה ועבד ונכרי דקתני מתני' דלא הוי שיור אף דמשייר בזנות לחייב מיתה ה"ט משום דסתמא לא התנה ושייר אלא נשואין ועבד ונכרי לאו בני נשואין נינהו ולכך הוי שיור ובהכי נדחה מה שהוכיח ה' שם דאף לדעת הר"מ דאיסור שפחה לב"ח אינו אלא מדרבנן מ"מ עבד לב"ח מדאורייתא אסירה דאי מדרבנן הוא דאסירה אמאי לא הוי שיור ע"ש ועפי"ה אין להוכיח משם כלל דאף דאסור מדאורייתא מ"מ לאו בני נשואין נינהו ותנא בנשואין קא עסיק גם ניחא מה שהקשה ה' שם ע"ד התוס' בפ"ק דיבמות די"ו ע"ב בד"ה קסבר דביאת נכרי בב"י מדאורייתא ביאת היתר היא ובב"ד של שם הוא שגזרו וכ' בתי' בתרא דלא הוי ממזר אלא מדרבנן דנר' דגזירה דב"ד של שם לא מקרי מדאורייתא והקשה ה' ממתני' דהמגרש דלנכרי לא הוי שיור וא"א דמדאוריי' שרייא אמאי לא הוי שיור ע"ש ועפ"ז ניחא שפיר:
איברא דבלא"ה נ"ל דלק' דמ"ש התוס' ביאת היתר מדאורייתא ל"ד אלא דר"ל דליכא לאו ומ"ש בתי' בתרא דמדרבנן היינו הממזרות לא הוי אלא מדרבנן דאליבא דר"עק קיימי דיש ממזר מח"ל אבל מחייבי עשה לא הוי ממזר מדאורייתא וקרא דהוציאוה ותשרף לא הוי אלא חייבי עשה ולכך לא הוי ממזר מדאורייתא אלא מדרבנן וכ"מ מדברי התוס' בפ' ע"י דע"ה ע"ב בד"ה ורי"ש שכ' דהוציאוה ותשרף לא הוי אלא עשה אלא שכ' דאין סברא דכר' ישבב אתיא כיון שלא הוזכר ע"ש הרי דגזירת ב"ד של שם דאורייתא היא ומחייבי עשה היא וכפשטי' דגמ' בפ' א"מ דקרי לה לגזירת ב"ד ש"ש דאורייתא ע"ש וכ"נ להוכיח מגמ' דפ' החולץ דמ"ה ע"א דאמרי' נכרי ועבד הבא עב"י הולד פגום לכהונה מק"ו מאלמנה לכ"ג ע"ש ואי איתא דביאת נכרי לא הוי אלא מדרבנן. מאי ק"ו איכא ניפרוך מה לאלמנה שכן ביאת איסור מדאורייתא ולומר דיליף לפגום מיהא מדרבנן הא ודאי ליתא דלא שייך ק"ו בכה"ג אלא ע"כ מדאורייתא הוא ואף דאיסור עשה הוא דאית ביה יליף שפיר מאלמנה דמ"ל לאו מ"ל עשה וכמש"ל ומגמ' הלזו יש להוכיח דאף להר"מ דשפחה לב"ח מדרבנן מ"מ עבד לבת ישראל מדאורייתא וכמ"ש מהרשד"ם מדיליף מק"ו מאלמנה לכ"ג ועיין להשע"ה בה' א"ב דקי"ו ע"ש ומה שהק' הק"י והשע"ה מדפשיט בס"פ האומר דר"ט דיעבד קאמר מדא"ל טיהרת את הזכרים ולא טיהרת את הנקבות ולדעת הר"מ שאני זכרים דאיסורן בשפחה הוא מדרבנן ומשום תקנת הבנים לא גזרו אבל נקבות איסורן לעבד מדאורייתא ע"ש י"ל דלממזרת מודה הר"מ דליכא אלא איסור דרבנן לינשא לעבד דבקרא דלת"ק מבנות ישראל כתיב וכמ"ש רש"י ושאר הראשוני' שם לסברתם דשפחה לב"ח מדאוריי' דשרי ר"ט לממזר לישא שפחה משום דל"י קדש מבני ישראל וה"נ ס"ל להר"מ בקרא דלת"ק ואי לאו משום תקנת הבנים קי"ל לגזור מדרבנן לממזרת לינשא לעבד ומה שהוכיחו מדברי הר"מ בפט"ו דין ד' דלא ס"ל כן ע"ש איני רואה שום הוכחה משום דהר"מ ס"ל דשפחה לב"ח מדרבנן די"ל דלעולם מדאורייתא אך פשיט"ל להר"מ דלממזר לא אסירא מדאורייתא דל"י קדש מבנ"י כתיב אלא דהי"ל לגזור מדרבנן אף בממזר אי לאו משום תקנת הבנים אלא דמדברי הר"מ בפי"ב מה' א"ב הוא דיש להוכיח דס"ל דשפחה לב"ח הוא מדרבנן וכמ"ש מהרשד"ם סי' קצ"ו וכיון דמתבאר משם דס"ל מדרבנן ע"כ מאי דכ' בפט"ו ולא גזרו משום תקנת הבנים לאו על הממזר לבד קאי אלא אעיקר האיסור שפחה לב"ח אבל בעבד לבת חורין אף דס"ל דאיסורי מדאורייתא מ"מ לממזרת לא אסיר אלא מדרבנן ומשום תקנת הבנים לא גזרו דלגבי גזירת חכמים יש לגזור אף בממזר אי לאו משום תקנת הבנים ומה שהוכיח השע"ה מגמ' דיבמות דס"ט ומגמ' דקמא דפ"ח ע"ש אין משם ראייה דאף דאין אסור אלא מדרבנן מ"מ אין קידושין תופסין כמבואר שם ובכ"ד דמדאורייתא אין תופסין לנכרי ועבד בב"י וכיון דאין קדושין תופסין שפיר קרי ליה זר אצלה ואין ראוי לבוא בקהל ומ"מ נראה מוכרח הוא לדעת הר"מ דאף דאיסור שפחה לב"ח מדרבנן עבר לב"ח מדאורייתא וכמ"ש ודלא כמו שנראה מדברי הרדב"ז ח"א סי' קפ"ח וכן הסכים מהרח"ש ח"ג סימן מ"ד דעבד לב"ח מדאורייתא הוא לכ"ע ע"ש:
והנה ראיתי מסדרי גיטין שבשעת נתינת הגט ליד האשה כך סדרו לבעל לו' ה"ז גיטך וכו' תהיה מגורשת ממני ומותרת לכל אדם ישראלי ע"כ ומצד הנראה דלא התירה אלא לישראל אבל לנכרי ועבד אכתי א"א היא והוי שיורא אין לחוש דהתנן בפ' המגרש לעבד ולנכרי לא הוי שיורא אבל יש לגמגם דנראה דישראלי לאפוקי כהנים דלא נק' ישראל או לאפוקי גרים דלא נק' ישראל כדתניא בפ"ק דכריתות ד"ו ובכ"מ בני ישראל אין לי אלא בנ"י גיורת ומשוחררת מנין וכו' ע"ש וא"כ משייר בגט הוא ולא הוי כריתות איברא דבתוס' הביאה הרא"ש בפ"ג. דנדרים. ופ' הר"מ בפ"ט מה"נ והטוש"ע ביו"ד סי' רי"ז הנודר מישראל אסור בגרים ובכהנים הרי דגרים וכהנים נק' ישראל בלשון ב"א דלא כלשון תורה וא"כ מאי דנקט ישראלי לאפוקי עבד ונכרי הוא ולא הוי שיורא כמ"ש וכ"ז להוציא לעז על הגיטין שכבר ניתנו ע"י המסדר הלז אבל יש לבטל מנהג זה ולהשמיט תיבת ישראלי וכ"ה המנהג פשוט ועיין למהרימ"ט חי"ד סי' מ"ז ע"ש:
ועוד נ"ל להוכיח דעבד לב"ח מדאורייתא לדעת הר"מ ממ"ש בפ"ד מה' נחלות דין ו' מי שבא על שפחתו והוליד בן וכו' ואעפ"כ אינו נושא בת ישראל שהרי הוחזקה שפחה וכו' ע"ש וא"א דמדרבנן הוא הא ס' דרבנן לקולא אך לפמ"ש הש"ך ביו"ד סי' ק"י בכללי ס"ס אות כ' דהיכא דאתחזק איסורא לא אזלי' בס' להקל ע"ש אין משם ראיה ואכמ"ל:
וראיתי לעמוד על עיקר דין שפחה לב"ח לדעת הר"מ דהנה בפי"ב מה' א"ב דין י"א כ' ח"ל העבדים שהטבילו אותם לשם עבדות וקיבלו עליהם מצות שהעבדים חייבין בהם יצאו מכלל העכ"ום ולכלל ישראל לא באו לפי' השפחה אסורה לב"ח א' שפחתו וא' שפחת חבירו והבא על השפחה מכין אותו מכת מרדות מד"ס שהרי מפורש בתורה שהאדון נותן ש"כ לעבדו העברי והיא מותרת לו שנאמר אם אדוניו יתן לו אשה ולא גזרו חכמים בד"ז ולא חייבה תורה מלקות בשפחה אלא א"כ נחרפת לאיש כמ"ש אל יהא עון זה קל בעיניך מפני שאין בו מלקות מ"הת ע"ש מבו' מזה דשפחה לב"ח אינהי אסורא אלא מדרבנן שלא כדעת המתרגם שכלל אותה בכלל לאו דלא תהיה קדשה ול"י קדש ומוכיח לזה דאי אסורה מדאורייתא אמאי הותרה לע"ע וכן תפס במושלם הרדב"ז ח"א סי' קפ"ח וכן הוכיח מהרשד"ם חאה"ע סי' קצ"ז בדעת הר"מ ודחה דברי החולק עליו ע"ש וק"ל לדעת ה"ה בריש ה' אישות ובפ"ד מה' מלכים דסברת הר"מ דהבא על הפנויה לוקה משום לת"ק ואפילו במיוחדת לו דהיינו פלגש לוקה עליה מ"הת ואפי"ה הותרה למלך כמבואר בדברי הר"מ שם הרי מצינו דאסור לזה ומותר לזה מדאורייתא וא"כ מאי ראיה מייתי הר"מ דשפחה לב"ח לאו דאורייתא מדהותרה לע"ע הרי מצינו היתר הבא מכלל איסור בפלגש למלך וצ"ע:
וראיתי להרב בתי כהונה ח"א בחלק בית ועד דנ"א ע"ד שכתב דהר"מ על המלקות הוא דאיירי דלא חייבה תורה מלקות אבל איסור עשה אית בה דרחמנא אמר כי יקח איש אשה ומי שבועל בלא קידושין עבר אעשה דכי יקח ועפ"ז דן דגם בא על הגויה עובר בעשה מדאורייתא ומ"ש הר"מ מדרבנן לא קאי אלא אחיובי דנשג"א ונשג"ז ע"ש הן אמת שכ"כ ה"ה בריש ה"א דלדעתו בא על הפנויה אית בה עשה דכי יקח איש מיהו דוקא בבת קידושין אבל גויה ודכוותא דלאו בני קידושין ליכא איסור דאורייתא כלל כמו שמתבאר מגמ' בפ' א"מ דל"ו ע"ב דפריך בנותיהן דאורייתא הן ומשני דאורייתא גוי הבא עב"י ואתו אינהו וגזרו אפילו ישראל הבא על הגויה ע"ש הסוגיא דמשם באר'ה דליכא איסור דאורייתא בבא על הגויה ועיין לה"ה שם בריש ה"א ומעתה גם בש"כ כיון דלא תפסי בה קידושין לא שייך בה עשה דכי יקח איש אשה ועיין להרב עדות ביהוסף ח"ב דנ"ג ע"ב שכ' דשפחה לב"ח לאו הבא מכלל עשה אין בה מדכתיב אם אדוניו יתן לו אשה דתיבת לו יתירה למדרש לו ולא לב"ח ע"ש ונעלם ממנו גמ' בפ"ק דקידושין דט"ו ע"א דדריש לו לדרשא אחריתי וע"ש עוד בדנ"א ע"ג דתלי לה בפלוג' דרי"ש ור"עק בסנהדרין דנ"ד ע"ב ע"ש וקשה דא"כ בתמורה ד"ל אמאי לא מוקי פלוג' דרבי ורבנן בפלוג' דרי"ש ור"עק:
והמש"ל בפ"ג מה"ע דין ג' הקשה למ"ש מהרשד"ם בדעת הר"מ ז"ל דשפחה לב"ח שריא מדאורייתא מדאמרי' בפ"ק דקידושין דט"ו לו בע"כ ואי שריא מדאורייתא ע"כ דקרא דאם אדוניו יתן לו אשה לא אצט' אלא לע"כ דאי מרצונו אמאי אצט' קרא הא היתרה לו ע"ש וי"ל דאצט' אם אדוניו לעבד כהן דבודאי אסירה מדאורייתא משום זונה וכמ"ש הר"מ בפי"ב מהא"ב גבי גויה ה"ה שפחה וכ"כ מהרח"ש ח"ג סי' מ"ד בפשי' ואתי קרא דאם אדוניו למשרי ולעולם מרצונו ובהכי ניחא גם מה שהקשה המש"ל שם מההיא דפ' המניח דכ"ח ע"א דמוקמי' לההיא ברייתא בעבד כהן ואע"ג דחכמים ס"ל בפ"ק דקידושין דכ"א דאין עבד כהן נרצע מ"מ ת"ק דס"ל שם דרוצעין במילת ס"ל דרוצעין אף עבד כהן וכדאי' בירוש' שם דרש ר"י ב"רב המילת הזה נרצע שלא יהיה כהן ויפסל רמ"א אינו נרצע שמא יעשה בע"מ דגזרי' פחות מכרשינא אטו כרשינא וכ' ה' קרבן העדה שם דאף מדברי חכמים י"ל כן דמדרבנן הוא אבל מדאוריי' נרצע ע"ש ועוד אם היה כהן בע"מ ודאי דנרצע לכ"ע וכן י"ל מה שהק' הרב בתי כהונה סי' הנ"ל מגמ' דתמורה ד"ל גבי פלוגתא דתלין שפחתך אצל עבדי ע"ש ובמכילתא בפ' משפטים איתא רי"ש אומר אם בגפו יבא וכו' למה נאמר לפי שנאמר אם אדוניו יתן לו אשה יכול חובה ת"ל אם בגפו וכו' וי"ל מהיכא ס"ד למי' חובה הא אי לאו אם אדוניו הו"א אסור משום ל"י קדש ולכך אצט' קרא למשרי ומהיכא תיסק אדעתין חובה והמש"ל שם בה"ע כתב דהו"א חובה כדי לקיים לעולם בהם תעבודו ע"ש ותמהני דההיא דמכילתא רי"ש קאמר ליה. ורי"ש ס"ל בפ"ק דסוטה ד"ג לעולם בהם תעבודו רשות ע"ש בגמ' ואולם לפ"ד מהרשד"ם ניחא שפיר דכיון דמדאורייתא שריא ליה לא אצט' אם אדוניו ולכך ס"ד דאתא לחובה ואחר דגלי אם בגפו לרשות שבקי' לקרא דאם אדוניו דדחיק ומוקי אנפשיה דאצט' לכהן או לסיפיה דקרא האשה וילדיה וכו' וע"ש בהמש"ל מיהו י"ל דהוה ס"ד חובה. כדי לקיים מצות הענקה דאם לו מסר לו ש"כ א"מ להעניק לו כמ"ש מהרימ"ט בחי' לקידושין דט"ו ובזה ניחא מ"ש המש"ל בה"ע אמאי אצט' ואף לאמתך ת"ל מדאיתקש עברי לעבריה ע"ש וניחא גם מ"ש. הק"הע דת"ל דקרא סתמא כתיב דכל התורה בלשון זכר נאמרה ע"ש ומה שתי' דקרא אצט' ליוצאה בסי' דמעניקין לה ע"ש עיין להתוס' בפ"ק דקידושין די"ז ע"ש:
אמנם הדבר הקשה לס' מהרשד"ם הוא מההיא דאבע"ל בפ"ק דקי' דכ"א עבד כהן מהו שימסור לו רבו ש"כ חידוש. הוא ל"ש כהן ל"ש ישראל א"ד. שאני כהנים דריבה בהם הכתוב מצות יתירות ואסיקנא דשרי ע"ש וא"א דמדאורייתא שריא מאי חידושא וגם פשיטא דבכהן אסור משום זונה כיון דלא התירה התורה כאן האיסור וכבר הוקשה כן להמש"ל ומהרח"ש שם ע"ש והנה בירוש' שם איתא וז"ל אחר דינא דרבו מוסר לו ש"כ ר"א בר"מ בעא קומי ר"א הגע עצמך שהיה קונה כהן א"ל וישראל לא היתר הבא מכלל איסור כר"ש ושוב פשיט מברייתא דאין עבד כהן נרצע ע"ש ופי' הק"הע דמבע"ל ע"כ מהו שימסור לו ש"כ א"ל כיון דהתירה התורה האיסור גבי ישראל גם כהן שרי והשיב לו כר"ש דס"ל כי יסיר לרבות כל המסירין א"כ ה"ה שפחה דאסורה מדאורייתא ושריא רחמנא גבי ישראל וה"ה בכהן אבל לרבנן שפחה מדרבנן הוא דאסירה ולא הותר האיסור גבי ישראל ושפיר מבע"ל אליבא דרבנן אי שרי לכהן ע"ש ולא נהירא לי פי' זה דא"כ מאי פשיט בתר הכי מברייתא נוקמא כר"ש ובעייתו אליבא דרבנן ע"כ נראה דכולה מילתא דר"א והק' ובישראל לאו איסור הבא מכלל היתר לר"ש דקי"ל כוותיה ואח"כ ר"א בר ממל גופיה חזר בו מכח הברייתא דמייתי בתר הכי מבע"ל אליבא דכ"ע וכדאבעי"ל בגמרין ומעתה י"ל דמאי דנקט הגמ' כיון דחידוש הוא נקט הכי לר"ש וה"ה דמבע"ל אליבא דרבנן ומסיק דשרי לכ"ע ועי"ל דד"ז דשפחה לב"ח מדאורייתא שרייא כאן הוא דהשמיענו הכתוב ד"ז מדשרי לעבד וכדהוכיח הר"מ שם בפכ"ד מהל' א"ב וכמ"ש המש"ל שם בה"ע ע"ש וזהו בעיית הגמ' כיון דהשמיענו הכתוב דשרייא מי אמרי' לא שרייא אלא לישראל אבל לכהן אסורה משום שפחה דריבה בהם הכתוב מצות יתירות א"ד ל"ש ומסיק דמקרא מלא דיבר הכתוב ל"ש כהן ל"ש ישראל וא"ת ליתסר משום זונה מיהא י"ל דדוקא בגויה שאינה משומרת הוא דאסירה אבל במשומדת שריא וכמ"ש התוס' במס' סנהדרין דפ"ב ע"א ע"ש וא"ת ליתסר מיהא משום קרא דבתולות מזרע ישראל דמפקי' מיניה בקידושין דע"ח דאפילו גיורת פחותה משתי שנים משום דלא נזרעו בישראל ואפילו במשומרת ליתסר מה"ט וע"ש בתוס' דסנהדרין דאחר שתי' לחלק בין משומרת לאינה משומרת הק' מההיא דקידושין ע"ש וי"ל דס"ל להר"מ כיון דההוא קרא בדברי קבלה מדרבנן הוא דאסירה כמו שנראה שכ"ד רש"י שם בקי' ע"ש בחי' הריטב"א ומ"ש הר"מ בפי"ח מה' א"ב דין ג' הגיורת וכו' ה"ז זונה ואסורה לכהן זונה מדרבנן קאמר וראיתי לה"ה שם שכ' דס"ל לרבינו דגלי קרא דיחזקאל דבכלל זונה האמורה בתורה ע"ש דנר' מדבריו להדיא דזונה דאורייתא ממש היא וק"ל מדאורייתא בתמורה דכ"ט דאביי ס"ל דזונה גויה אינו לוקה הכהן עליה משום זונה והשתא ת"ל מקרא דבתולות מזרע ישראל כיון דלא נזרעו בתוליה בישראל וגלי לן קרא דבכלל זונה וע"ש בתוס' וכיון דלאביי ע"כ דל"א כן מנ"ל לומר דלרבא גלי קרא דבכלל זונה דקרא היא:
והנה בסנהדרין דנ"ז ע"א אמרי' כיוצא ביפ"ת מאי היא ב"נ שיחד שפחה לעבדו ובא עליה נהרג עליה ופירש"י עכ"ום בישראל שפ' שיחד ישראל לע"ע ישראל בעכ"ום שיחד עכ"ום שפ' לעבדו ולקחה ישראל בשביה ישראל בישראל דהיינו שפחה חרופה ע"ש והנה הא דהוצרך לומר ישראל בישראל אע"ג דלא קתני לה בברייתא משום דמדלא קתני לה ע"כ דאסור ועוד מי איכא מידי וכו' וכמ"ש רש"י שם בד"ה התרה הוא ע"ש ויש להוכיח דדעת רש"י כהר"מ דשפחה לב"ח מדאוריי' שריא דא"א דאסירא מדאוריי' אמאי אתי עלה מכח שפחה חרופה ת"ל משום ל"י קדש אע"כ מדרבנן הוא דאסירה ולכך כתב משום ש"ח כי היכי דלא יקשה מי איכא מידי וראיתי למהרש"א שהק' ע"ד רש"י אמאי שינה פי' ולא פי' ישראל בישראל בייחד שפחה לע"ע כמ"ש גבי עכ"ום בישראל ע"ש ועיין בפ' ד' מחוסרי כפרה בסופו דפליגי תנאי בשפחה חרופה ואיכא תנא דס"ל דשפחה חרופה היא שפ' ומאורסת לע"ע ואליביה שינה רש"י משנתו ולא שינה כלום והר"מ בפ"ג מה' א"ב פ' כמ"ד ש"ח היא חציה שפחה וחציה ב"ח ומאורסת לע"ע וק"ל דבפ"ט מה' מלכים דין ח' כ' ב"נ שייחד שפחה לעבדו ובא עליה נהרג ע"ש והשתא אמאי נהרג ב"נ כיון דישראל כה"ג שרי מי איכא מידי דלישראל שרי ולב"נ אסור דישראל שרי בשפחה מדאורי' לדעת הר"מ וש"ח אינה אלא חציה שפחה וחציה ב"ח איך שיהיה נקטי' דגם דעת רש"י שפחה לב"ח שריא מדאורייתא:
ומן האמור בזה דדעת רש"י ז"ל דשפחה לב"ח מדרבנן הוא דאסירה ניח"ל מ"ש רש"י ביבמות דצ"ט ע"ב אמתני' דכהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה דקתני ואין נושאים נשים לא כשירות ולא פסולות פירש"י לא כשירות משום עבד ולא פסולות שפחה משום כהן ע"ש והרב קרבן העדה שם הק' דמאי איריא משום כהן אפילו לישראל אסורה השפחה משום ל"י קדש ותי' דמילתא דפסיקא נקט דבישראל מצינו לפעמים דמותר בשפחה כגון דנמכר לע"ע אבל כהן אסור בשפחה אפילו נמכר לעבד כשמואל ע"ש והוא דוחק דמפירש"י אמתני' הפך מסקנא דגמ' בפ"ק דק דקידושין דנדחו דברי שמואל מכח ברייתא דמייתי שם ועפ"ה הנה נכון דלישראל כיון דמדרבנן הוא דאסירה הכא דהוי ספק הא קי"ל ספיקא דרבנן לקולא ועיין להרדב"ז ח"א סי' קפ"ח אבל לכהן אסורה מדאורייתא משום זונה כמש"ל וממתני' הלזו גופה יש להוכיח דאיסור שפחה לב"ח מדרבנן כדעת הר"מ מדלא קתני האי דינא דאין נושאין נשים אלא בכהן וכן להוכיח דאיסור עבד לב"ח מדאורייתא לכ"ע דאי מדרבנן אמאי אסור לישא נשים כשירות הא ספיקא דרבנן לקולא אפילו בכה"ג דמתירין שניהם אך מדברי רש"י בס"פ האומר דקדושין שכ' לכתחי' קאמר משום דכי כתיב ל"י קדש בישראל הוא דכתיב ע"ש נראה דס"ל דאיסור שפחה לב"ח מדאורייתא הוא וצ"ל דלעולם מדרבנן הוא דגזרו אלא דרבנן גזרו ואסמכוהו אלאו דלא יהיה קדש ודוקא בישר' כשר הוא דגזרו משום דמצאו לו אסמכתא בקרא אבל בממזר ל"ג וע"ש בהר"ן מיהו מדברי רש"י בפ' הבע"י דנ"ה ע"א בד"ה שפחה נר' להדיא דאיסור שפחה לב"ח מדאורייתא מלא יהיה קדש ולדעת הר"מ דאיסור שפחה מדרבנן קשה קו' התוס' שם בד"ה ולישתוק ומה שתי' לקושי' לא יתכן לדעת הר"מ:
וראיתי למהריט"א ז"ל שם שהק' לס' הר"מ מהא דאמרי' בפ' השולח ד"מ ע"א מי איכא דלעבדיה לא עביד איסורא ואיהו עביד איסורא וא"א דשפחה לב"ח מדרבנן שפיר לעבריה לא עביד איסורא דאורייתא אבל איהו דעביד איסורא דרבנן לא איכפת ליה דאיסורא דרבנן לא זהירי. ביה אינשי ע"ש ונ"ל דלא איכפת ליה לרב אי עבד עבדיה איסורא ומאי דקאמר לעבדיה לא עביד איסורא משום דעבר רבו אלפני עור ובכה"ג דלא קאי בתרי עברי דנהרא ויכול העבד לישא אותה בלא רבו ליכא איסורא דאורייתא וכדאי' בפ"ק דע"ז ד"ו ע"ש וכיון דס"ל דזהירי אינשי באיסורא דרבנן לעבדיה כ"ש לגבי דידיה וע"ש בפירש"י ומה שהק' עוד מהריט"א ז"ל ממתני' דפ' השולח דמ"א מי שחציו עבד וחציו ב"ח דא"א דמדרבנן למה יעבור האדון בעשה דלעולם בהם תעבודו כיון דמדאו' יכול לקיים עשה דשבת ע"י שפחה ע"ש נ"ל דמשום עשה דפ"ור הוא דכ"פי דע"י שפחה לא מקיים עשה דפ"ור ומאי דקתני לישא שפחה א"י שכבר חציו ב"ח ה"ק א"י לקיים עשה דפ"ור וב"ח מחוייב בעשה דפ"ור אבל עבדים לא מחייבו בעשה דפ"ור דלישראל נאמרה ולא לב"נ ודברי התוס' דריש חגיגה בד"ה לא תהו כבר תמה ע"ד מהרש"א ז"ל שם ע"ש:
והנה הר"מ בפ"ו מה"ע פ' דדוקא בהשיאו רבו ב"ח הוא דיוצא לחירות ע"ש וקשה מנ"ל הא למאי דמסיק בפ' השולח דפליגי ר"מ ורבנן באמ"ל צאי בו והתקדשי בו תו לא צריך לאוקומא בהשיאו רבו ואי גמר לה מהניח תפלין לפני רבו הא ל"ד דהתם ליכא איסורא אלא דאין רגילות כמ"ש התוס' בד"ה בשרבו אבל בנשא ב"ח מנ"ל וצ"ל דהר"מ סובר דגם בתפילין איכא איסורא וחולק על ר"ת דס"ל נשים מברכות אמ"ע שהז"ג וכ"כ ה"ה בפ"ב מהלכות שופר בדעת הר"מ והביאו ב"י בא"ח סי' תקפ"ט ע"ש ולפי"ז לדעת ר"ת ודעימיה אה"נ דאפילו נשא בפני רבו יצא לחירות ועפ"ז ניחא מ"ש הטור א"הע סי' ד' בנשא בפני רבו דחוששין לקידושין ע"ש בב"י ועפי"ה ניחא דלענין קדושין חשש לס' ר"ת ודעימיה ועיין למהרש"ך ח"ב בנוספות סי' ד' שנראה מדבריו דהר"מ סובר כדעת ר"ת וליתא אבל קשה בדברי הרא"ש שם בפ' השולח שכתב דדוקא בהשיאו רבו ובהניח תפילין כתב כדעת ר"ת ע"ש:
נחזור על הראשונות עמש"ל בשם הירושל' בסוף גיטין דפריך אב"ש דס"ל לא יגרש אדם את אשתו אא"כ מצא בה ע"ד אמאי אצט' קרא דלא יוכל בעלה הראשון וכו' הא אסירה וקיימה ע"ש וקשה מאי פריך נימא דאצט' קרא דל"י בעלה הא' להיכא דנשא אשה ונמצאת אילונית דלא הכיר בה דהא. ודאי אף לב"ש מצי מגרש לה כיון דלא הכיר בה ואין לו' דאילונית לב"ש לא בעיא גט דטעמא מאי דבעיא גט אפילו לא הכיר בה דאין אדם עושה בעי' בעי' זנות כמ"ש רש"י בגיטין דמ"ה ע"ב וב"ש ס"ל בפ' המגרש אדם עושה בעי' בעי' זנות וא"כ לא בעיא גט כלל דהא ליתא דכבר כ' התוס' ביבמות בפ' ב"ש דק"ז ע"א בד"ה טעמא דהיכא דהיו בתחי' דרך נשואין אין עושה בעי' בעי' זנות אפילו לב"ש ע"ש וה"נ דכוותא באילונית וא"כ בעיא גט לב"ש וצ"ל דכיון דבההוא קרא דכי מצא בה ע"ד גופיה כתיב ל"י בעלה הא' משמע דבתר גוונא איירי ובהכי ניחא מאי דמק' אמאי אצט' קרא למיסר גרושה לכהן ת"ל משום זונה עוד מקש' מקרא בפ' אמור ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה ושבה אל בית אביה ואי זונה היא מיפסלא מתרומה עוד מק' אמאי דאיתא בירוש' ריש סוטה דר"א ס"ל כב"ש דלא יגרש אדם את אשתו אלא א"כ מצא בה ע ע"ד דהרי תנן בערכין דכ"ג המקדש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה ר"א אומר כשיגרשנה ידיר הנאה ע"ש והא כי גירש משום ע"ד ל"מ מחזירה גם ל"ל כתובה. ועפ"ה ניחא הכל שפיר דבכולהו אמרי' דאיירי בנודע שהיא אילונית ולא הכיר בה כשנשאה דמצי מגרש לה אפילו לב"ש ולא פריך בירוש' מקרא דל"י בעלה הא' אלא משום דכתיב בההוא קרא גופיה:
והנה אם הכיר בה שהיא אילונית או הזקינה תחתיו ודאי שא"י לגרשה אפילו לב"ה כיון דבעי' הקדיחה תבשילו ואפילו עדיין לא קיים פ"ור א"י לגרשה דיכול לקיים ע"י שישא אחרת עליה ואולם מאי דמספק"ל הוא בכ"ג דא"י לישא ב' נשים מעולם דכתיב אשה א' ולא שתים כמ"ש הרמב"ם בפי"ז מה' א"ב ע"ש בכה"ג אי שרי לגרשה אפילו לא הקדיחה תבשילו כיון דחזקינה ומשום מ"ע דפ"ור ונ"ל דכיון דמאי דאסור לגרשה בלא הקדיחה תבשילו הוא איסור תורה כמו שהוכיח מהר"י כולי ז"ל בס' מש"ל בפ"י מה' גירושין דין כ"א ע"ש ומאי דאסור לישא ב' נשים הוא איסור תורה בכה"ג דע"כ לדחות איסור א' משום פ"ור יעשה מה שלבו חפץ אם לגרש אם לישא אחרת וכן הדין במקומות שקיבלו עליהם חרגמ"ה שלא לישא אחרת ושלא לגרש ועפ"ז י"ל דהשגת הראב"ד ז"ל מקרא דיהוידע ע"ש וה' שיו"ט סי' פ"ד הק' ע"ד הר"מ מגמ' דיבמות דס"א דפריך אלא מן האירוסין ליתי עשה ולידחי ל"ת ולדברי הר"מ גם מן האירוסין איכא עשה ול"ת אי יש לו אשה אחרת ע"ש ונ"ל דיבמה לא מק' אשה כדמוכח בגמ' דיבמות שם לעיל מזה דאמרי' א"ה שומרת יבם נמי אשה ולא יבמה וכן הוכיח מהר"ץ בתשו' מכמה דוכתין ע"ש וא"כ י"ל דמאי דממעטי' אשה א' ולא שתים היינו ב' נשים דומיא דאשה אבל יבמה ל"מ אשה ועוד י"ל דהר"מ לשי' אזיל שכתב הרב יבין שמועה משמו דס"ל דלאו הבא מכלל עשה הוי לאו לענין הדחיה ע"ש ועיין להי"מ וא"כ ניחא דאתי חד עשה ודחי תרי לאוי איברא דהך מילתא תלייא באשלי רברבי ואכמ"ל:
אבל ק' לס' הר"מ הלזו דכ"ג אינו נושא ב' נשים לעולם א"כ בפ"ג דהוריות די"ב דקחשיב דברים שבין כ"ג לכ"ה אמאי לא חשיב לה להא מילתא דאינו נושא ב' נשים ועיין במס' בכורות די"ח דפליגי תנאי אי קרובה ולא קרובות או קרובה ואפילו קרובות ע"ש ואי האי דרשא דאשה א' ולא ב' דתליא בפלוגתא דתנאי הלזו ניחא שפיר וניחא גם מ"ש השיו"ט אבל היותר נ"ל דהכא שאני דאשה קרא יתירה הוא ולהכי הוא דאתא ולהכי כ"ע מודו דדרשי' אשה א' ולא ב' ועיין בס' ג"מ למהריט"א ז"ל עש"ב:
ודע דמש"ל בפשי' דס' סוטה ליכא אלא עשה דונטמאה ומאי דקרי ליה הגמ' בפ"ק דסוטה לאו היינו שעומד בס' לאו ע"ש עתה ראיתי להרשב"א בחי' בפ"ק דיבמות די"א ע"ב שכ' דס' סוטה בלאו משום שעשה הס' כודאי וע"ש בתוס' והכוונה כיון דבודאי איכא לאו דאחרי אשר הוטמאה גם בס' אית בה לאו זה כיון דעשה הס' כודאי ולעולם הלאו אינו. אלא מאחרי אשר הוטמאה אבל ונטמאה אינו אלא עשה וכמ"ש התוס' בפ' א"נ ד"מ ובכ"מ ולפ"ז בבועל ליכא אלא עשה דהא לא כתיב ביה לאו אפילו בודאי וכן הוא מוכרח בגמ' שם ביבמות דפריך נבעלה הא כתיב ונטמאה ומשני ללאו מבו' יוצא דונטמאה עשה הוא ודלא כהרב דברי אמת בקו' דנ"ו ע"א שנראה מדבריו להדיא דאי לבעל בלאו גם לבועל בלאו דונטמאה הוא לאו להסוברים דסוטה לבעל היא בלאו ע"ש וליתא דודאי ונטמאה עשה הוא ולאו מאן דכר שמיה וכמ"ש מדברי הרשב"א ומהגמ' ומה שהק' אי איתא דונטמאה עשה אמאי לא מוקי רבנן בקי' דס"ח דכי תהיין בסוטה לבעל דעשה הוא דאית בה וליכא לא מיכתב כי תהיין לכהן ולא כי תהיין לבועל אבל חייבי לאוין נילף מיבמה ע"ש כבר כ' התוס' ביבמות דמ"ט ע"ב דשנואה משמע שנואה בתחי' נשואיה ע"ש ובפ' א"נ ד"מ דפריך הגמ' ליתי עשה ולידחי ל"ת פי' בש"מ בשם הראשונים דאדבר ערוה פריך ע"ש וע"כ דס"ל דונטמאה הוא לאו ואתי חד עשה ודחי תרי לאוי א"נ דמתני' איירי גם בס' סוטה ועלה פריך ולעולם דלא אתי חד עשה ודחי תרי לאווי ומ"מ שמעי' מדבריו דונטמאה אינו עשה דא"א דעשה הוא הא קי"ל דלא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה וי"ל דהתם לענין הדחיה אתמר וכבר כתבתי לעיל דדעת הר"מ דלאו הבא מכלל עשה לענין הדחיה הוי כלאו ולא כעשה והאי ונטמאה לאו הבא מכלל עשה הוא וכמ"ש התוס' בסוטה דכ"ח ע"א ע"ש אבל לשאר דברים עשה הוא וכדמסיק במכות די"ח ע"ש ודלא כהרב דברי אמת שהוכיח מדבריהם דס"ל ונטמאה הוא לאו ע"ש והתוס' שכ' שם בפ' א"נ דאדבר ערוה לא פריך משום דהוו לאו ועשה חולקין ע"ז וס"ל דגם לענין הדחיה לאו הבא מכלל עשה עשה באופן דעשה הוא לכ"ע ואין מי שיסבור דלאו הוא:
ראיתי להרב בני דוד בה' יבום פ"ב דין נ שנסתפק בבא על יבמתו על תנאי אי קני לה מדאורייתא אע"פ שלא נתקיים התנאי כיון דקי"ל אפילו ביאה בלא כוונת יבום קני לה ופשיט לה מדאמרי' בר"פ ארוסה דכוותא גבי שומרת יבם דאי איתא דלא קני לה בביאה ע"ת נוקמא בבא עליה ע"ת ע"ש ולא מיכרעא דאי בא עליה ע"ת ולא נתקיים התנאי הו"ל בעילתו בעי' זנות ולא הוי מנוקה מעון וכמש"ל דמה"ט לא מוקי לה בבא עליה בזנות קודם שקידשה אחיו וגם בנתקיים התנאי אם אנו אומרים דלא קני לה הוי בעי' בעי' זנות:
ודע דעפ"ד הר"מ הנז' דכל חייבי לאוין לא מחייבי בביאה לחוד אלא ע"י קדושין ניחא מה שהק' התו' בקדושין דע"ח ע"א הביא דבריהם מהרש"א ז"ל שם במאי דאמרי' גר נמי פוסל בביאה דהא ל"מ פוסל אלא בנשא בת ישראל ואיכא למפרך שכן יש בהם צד עבירה ע"ש ועפ"ד הר"מ י"ל דמ"ל פוסל בלא עבירה בביאה בלא קדושין דליכא איסורא דאורייתא לס' הר"מ דס"ל דלא אסירה פנויה מדאוריי' וס"ל דהנך פסולין דוקא ע"י קדושין ומ"מ פוסלין בביאתן לכהונה אפילו בלא קדושין דאפילו בן ט' שנים דלאו בר קדושין פוסל וכדאי' ביבמות בפ' אלמנה דס"ח ע"א ע"ש ועיין בס"פ נושאין ד"ק ע"ב דדחיק הגמ' לאוקומי .מתני' דהתם לשמואל ולס' הר"מ הלזו הומ"ל בראשון בנשואין וגירשה ושני בזנות דליכא לאו דגרושה ולא הוי חלל וע"פ מש"ל בישוב ס' הר"מ מגמ' דפ' ע"י ניחא שפיר דבגמר ביאתו מודה הר"מ מיהו בלא"ה י"ל ועמ"ש מהרש"א שם בפ' נושאין ץ בפירש"י ע"ש:
והנה איתא בת"כ בפ' בהר פרשתא ו' מנין לבא על שפחתו והוליד ממנה בן שאתה רשאי להשתעבד בו ת"ל אשר יהיו לך ופי' הז"ר דסד"א דאין אדם עושה בעי' בעי' זנות ואמרינן דשחררה קמ"ל ע"ש וק' לסברת הר"מ שכתבתי למעלה דאיסור שפחה לב"ח אינו אלא מדרבנן הא לא אסירה ליה מדאורייתא ואמאי אצט' קרא ואי משום זנות הא לס' הר"מ לדעת הכ"מ שכתבתי למעלה הבא על הפנויה לשם זנות ליכא אלא איסור מדרבנן וי"ל:
כתב הר"מ ז"ל בפ"י מה' גירושין המגרש את אשתו ואח"כ בא עליה בעדים מקודשת ודאי אבל ביחוד בלבד דאמרי' הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה מקודשת מס' שמא בא עליה וכ"כ הרא"ש בתשו' כלל ל"ה ולישנא דמרן בב"י סי' קמ"ט שכ' אנן סהדי דבא עליה לא דייק ומדברו הר"מ הללו ק"ל עמ"ש ה"ה בפ"א מה' נחלות דין ט' דמהירוש' בפ' מי שאחזו דאמר ר"ז זאת אומרת הרי היא כא"א לכל דבריה נר' דדוקא משום דמקודשת ודאי דאנן סהדי שבא עליה הוא דיורשה ע"ש דכיון דמהירוש' מבואר דבמגרש ונתייחד עמה מקודשת ודאי ובגמ' דילן לא נתבאר. ד"ז היכי פ' הר"מ בה"ג דמקודשת מס' אלא ע"כ דהר"מ מפ' הירושלמי דקאי אמתני' דמהיום ולאחר מיתה וכן פי' הקה"ע שם ע"ש וכ"נ מהירוש' שם בפ' הזורק אמתני' דהמגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי ע"ש ועיין להגהמ"ר שם בפ' הזורק שלמד מהירושל' שם דדינו כמו גט ישן דלכתחי' לבד הוא דלא יגרש בו אבל בדיעבד ש"ד ע"ש:
והנה מדברי התוס' בפ' הזורק דפ"א ע"ב בד"ה ב"ש נר' דללישנא דפליגי בראוה שנבעלה לא תלייא בפלוגתייהו באי מגרש את אשתו בל ערות דבר דהא חזי' דבא עליה ולא מהזמא ליה ובירוש' לא אוקמא בהכי אלא אפלוגתא מתני' דפליגי בלא ראוה אבל בתנא דברייתא ל"פ בהכי דאי איתא לא מקשה מידי דהכא שאני דמזהמת ליה ודלא כמ"ש הרשב"א בחי' שם הבאתי דבריו לעיל בראש אמי'ר וע"פ מה שנר' מדברי התוס' ניחא אצלי מה שהק' מהריט"א ז"ל בס' קדושת יו"ט הנ"מ בסי' נ"ד ע"ד הירושלמי הלז מדתניא בפ"ק דיבמות די"ד ע"ב אע"פ שנחלקו ב"ש וב"ה בצרות וכו' ובמגרש אשתו ולנה עמו בפונדקי לא נמנעו ב"ש מלישא נשים מב"ה ולא ב"ה מב"ש וא"א דפלוגתייהו תליא באי מזוהמת אצלו כמ"ש בירושל' מהיכ"ת דהוה ס"ד לו' שנמנעו הא באופן דהוי מגורשת לב"ש דהיינו דגירשה במצא בה ע"ד אפילו ב"ה מודו דל"ח דילמא בא עליה דמזוהמת היא אצלו וא"צ גט ע"ש ועפ"ה י"ל דהברייתא דפ"ק דיבמות ס"ל כתנא דברייתא דפ' הזורק דפליגי בראוה ולדידיה לא תלייא בפלוגתא דלא יגרש אא"כ מצא ע"ד אך מ"ש רש"י שם בל"א דס' א"א היינו מפלוגתא דלנה עמו בפונדקי בלא ראוה שנבעלה ע"ש תימה דמה ענין ז"לז הא התם בגירשה משום ד"ע דוקא וכבר תמה ע"ד הרב בנ"י דקע"ב ע"ש מה שנדחק ליישב דברי רש"י והנה התוס' שם הק' ע"ד רש"י דבהדיא חשיב התם. ההיא פלוגתא דפ' המגרש ע"ש ואפ"ל בדעת רש"י דתנא דברייתא דהתם ס"ל דפליגי בתרתי בראוה שנבעלה ובלא ראוה כתנא דמתני' וברייתא דפ' הזורק ומאי דקתני במגרש את אשתו וכו' היינו פלוגתא דראוה ומאי דקתני ס' א"א היינו פלוגתא דלא ראוה דבנתייחד מיירי ולב"ש א"צ גט אפילו ראוה שנבעלה ולב"ה צריכה גט אפילו לא ראוה דהן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה וב"ש סברי דלא אמרי' הן הן עידי יחוד וכו' ואע"ג דלא צריכי לה"ט דהא אפילו ראוה שנבעלה פליגי מ"מ משמעות הענין דפליגי נמי בהאי: