מצודת דוד על תהילים· רבי דוד אלטשולר
פרק פ
פסוק ב
רועה. אתה רועה ישראל קשוב תפלתנו:
נוהג. אתה הנוהג את יוסף כרועה המנהיג את הצאן ולפי שיוסף כלכל את השבטים במצרים לכן נקראו על שמו:
יושב. אתה הוא היושב על הכרובים שעל הארון הופיעה והאר לנו ישועה:
פסוק ג
לפני אפרים וגו׳. ר״ל לצורך גאולתם עורר את גבורתך וגו׳:
ולכה. כמו ולך כן הוא ע״פ המסורה ור״ל עליך:
פסוק ד
השיבנו. אליך:
והאר. הראה לנו פנים מאירות ושוחקות ונהיה נושעים:
פסוק ה
עשנת. כעסת למאס תפלת עמך:
פסוק ו
לחם דמעה. במקום הלחם האכלתם דמעה כי דמעת הבכי מונע תאות האכילה וכאלו משביע כדבר מאכל:
ותשקמו. השקית אותם בדמעות מלוא שליש ר״ל הדמעות הרוו צמאונם:
פסוק ז
מדון. בעלי דין ומריבה:
פסוק ט
גפן. ישראל הנמשל לגפן הלוא אותם הוסעת והוצאת ממצרים:
תגרש. מא״י גרשת שבעה עממין ונטעת אותם במקומם:
פסוק י
פנית לפניה. את העובדי כוכבים ההם ושרשת שרשיה של ישראל ותמלא את הארץ ממנה:
פסוק יא
צלה. של עדת ישראל:
וענפיה. של העדה ההיא היו ארזים חזקים ר״ל משלו על כל הארץ וגדלו למעלה:
פסוק יב
תשלח. פשטה ענפיה עד ים פלשתים והוא האורך:
ואל נהר. זה נהר פרת והוא הרוחב:
פסוק יג
למה. עתה למה תחשב לאויב ופרצת גדריה וכל עוברי דרך מלקטים פריה ר״ל למה נתתם להפקר לכל:
פסוק יד
יכרסמנה. הנמשל לחזיר מיער למה יכרית ויכלה אותה:
וזיז. החיות הזזים בשדה כ״א ירעה בה ויאכל פריה:
פסוק טו
שוב נא. שוב עתה אלינו:
פקוד. השגיח על הגפן הזאת:
פסוק טז
וכנה. מקום מושב הגפן אשר ימינך נטעה בה את הגפן והיא א״י:
ועל בן. ר״ל תן השגחתך על א״י ועל הבן אשר חזקת לך והוא ישראל:
פסוק יז
שרופה באש. הלא הגפן ההיא שרופה היא באש וכרותה ממקומה והמה הולכים ואבודים מגערת כעסך:
פסוק יח
תהי ידך. מעתה תהיה ידך להגן על איש שהושעת בימינך:
ועל בן וגו׳. הוא כפל ענין במ״ש כי היא היא ועל ישראל יאמר:
פסוק יט
ולא נסוג. לא נשוב אחור ממך:
תחיינו. ר״ל הוציאנו מן הגלות ונקרא אז בשמך להודות לך: