אור ברסלב

מצודת דוד על שמואל א· רבי דוד אלטשולר

פרק יז

פרק טז

פסוק ד

איש הבנים. על שערב לבו לגשת בין שתי המערכות, קראו איש הבנים, מלשון בין:

פסוק ה

שקלים נחשת. כמו שקלי נחושת, ואינם דומים לשאר שקלים:

פסוק ו

ומצחת. הוא מכלי מלחמה, ונעשה לכסות בו הרגלים:

וכידון. מן הכובע יצא למטה כעין כידון, להגן צוארו ממכת חרב:

פסוק ז

ועץ חניתו. הוא הבית יד, שהיתה עבה כמנור אורגים:

ולהבת. ברזל החנית, היה משקלו שש מאות שקלי ברזל, ומשונה הוא משקלי נחושת:

הולך לפניו. להגן בו עליו ממכת חרב וחנית:

פסוק ח

אל מערכות. אל החיל המסודר למלחמה:

למה תצאו. רצה לומר: למה תצאו כולכם למלחמה:

הלא אנכי הפלשתי. רצה לומר: אנכי הוא המיוחד שבהם, אחד מהשרים, ואתם הלא עבדים, ועם שאין מהדרך אשר שר וגדול ילחם מול עבד נקלה, עם כל זה ברו לכם איש, וילחם בי:

פסוק ט

להלחם אתי. רצה לומר: להתגבר בהלחמו אתי:

והיינו. כולנו נהיה לכם לעבדים, בעבור הנצחון האחד לאחד:

ועבדתם אותנו. כאומר הלא אתם עבדים לשאול, וכשאנצח תהיו עבדים לנו, ואין לכם בזה נפקא מינה גדולה כל כך:

פסוק י

אני חרפתי. כאומר איך לא תבושו, הלא אני מחרף את ישראל לומר שאין עמכם גבורה, ואתם תחרישון, ועד מתי, תנו לי איש וכו׳:

פסוק יב

אפרתי. בית לחם יושבת בארץ אפרת:

הזה. רצה לומר: הניכר והידוע לכל:

בא באנשים. לרוב זקנותו לא בא בעצמו במלחמה, רק בא בשלחו במקומו אנשים, ורבותינו ז״ל אמרו (ברכות נח א) שהיה בא במחברת אנשים אשר הלכו אחריו לגודל חשיבותו:

פסוק יג

הלכו אחרי שאול. לרוב חשיבותם הלכו ליד המלך:

פסוק יד

ודוד הוא הקטן. ולזה לא הלך הוא, והגדולים הלכו:

פסוק טו

הולך ושב. לא ישב בקבע בבית שאול, כי אם היה הולך ושב וכו׳:

פסוק טז

ויתיצב. עמד בין המערכות, ודבר דבריו בבוקר ובערב, עד נשלמו ארבעים יום טרם בוא דוד:

פסוק יח

לשר האלף. מה שאחיו היו נמנים בו:

תפקוד לשלום. תשגיח לדעת שלומם:

ואת ערובתם. את משכונם אשר משכנו לצורך פרנסתם, תפדם מיד הממשכן, ותקחם עמך:

פסוק יט

והמה. שלשת בני ישי:

נלחמים. מוכנים המה להלחם:

פסוק כ

ויטוש. עזב הצאן על שומר אחד, לשמרם עד בואו:

וישא. את איפת הקליא וכו׳:

המעגלה. היא המחנה, שדרכה לחנות בעגול, כי טוב הוא להיות נשמר מהאויב מסביב:

והחיל היוצא. ואז החיל היה יוצא אל המערכה, הוא מקום המלחמה, ובעת יצאם הריעו:

פסוק כא

ותערוך. סדרו וערכו מערכתם ישראל ופלשתים, זה מול זה:

פסוק כב

ויטוש. עזב והניח הכלים אשר עמו, ביד שומר הכלים של הבאים למלחמה:

וירץ המערכה. אל אחיו שהלכו כבר אל המערכה:

פסוק כג

ממערכות פלשתים. חוזר על מלת עולה:

פסוק כה

הראיתם. בראותם עולה, אמרו אלו לאלו בלשון שאלה, האם אתם נותנים לב להתבונן מעשה האיש העולה הזה, כי עולה לחרף וכו׳:

יעשה חפשי. מבלי לעבוד עבודת המלך:

פסוק כו

מה יעשה לאיש. אף שכבר שמע, חזר ושאל, להכנס בדברים ולומר שהוא ילך:

כי מי. במה נחשב הוא לחרף מערכות עם ה׳:

פסוק כז

כדבר הזה. האמור למעלה:

פסוק כח

למה זה ירדת. עדיין לא הגיד לו שאביו שלחו הנה:

במדבר. במקום גדודי חיות ולסטים:

למען ראות. להתענג בראיית המלחמה:

פסוק כט

מה עשיתי עתה. כאומר אם דרכך לכעוס עלי בעשותי דבר רע בעיניך, מה זה כעסת עתה, הלא עתה לא עשיתי מאומה, ורק דברים בעלמא דברתי:

פסוק ל

כדבר הזה. מה יעשה לאיש וכו׳:

פסוק לא

אשר דבר דוד. לבזות גבורת הפלשתי באמרו מי הפלשתי וכו׳, והרי הוא כאומר שהוא ילחם בו:

פסוק לב

אל יפול. לא יחרד לב אדם בעבור הפלשתי:

פסוק לג

כי נער אתה. ועדיין אינך יודע טכסיסי מלחמה, והוא רגיל במלחמה מנעוריו:

פסוק לד

ואת הדוב. ועם הדוב, שניהם יחד:

פסוק לו

גם הדוב. הבא עם הארי:

והיה הפלשתי. כאומר אבטח בה׳ שיהיה סוף הפלשתי כאחד מהם, על אשר חרף וכו׳:

פסוק לז

הוא יצילני. אם לא אוכל להמית אותו:

פסוק לט

ויואל ללכת. רצה ללכת בכלי מלחמה:

כי לא נסה. אלא שלא נסה, רצה לומר: לא בחן מעולם ללכת בכלי מלחמה, ולזה אמר לא אוכל וכו׳:

פסוק מ

ויקח מקלו. להטעות את הפלשתי, לחשוב שיגש אליו להכותו עם המקל, ולא יהיה נשמר מן הקלע:

ויבחר לו. הטובים והנאותים לקלעותם:

ובילקוט. הכלי שם בהילקוט, למען לא ירגיש בהאבנים:

פסוק מב

כי היה נער וכו׳. המורה אשר לא נסה במלחמה, לפי מעט השנים ומהתענג:

פסוק מג

הכלב אנכי. וכי כלב אנכי:

באלהיו. באמרו אלהי פלשתים יהרגך, וכדומה:

פסוק מה

בא אלי בחרב. רצה לומר: כל בטחונך בחרב וכו׳:

בשם ה׳. במבטח שם ה׳:

אשר חרפת. חוזר הוא על מערכות ישראל:

פסוק מו

ונתתי פגר. כי כשאמיתך ינוסו כולם ויפלו חללים:

פסוק מז

כי לא בחרב. כי הלא אינם בידי:

כי לה׳ המלחמה. על ה׳ להלחם על שחרפת עמו, ובידו לתת אתכם בידנו מבלי חרב:

פסוק מח

וירץ המערכה. כלפי מערכת פלשתים:

פסוק מט

אל הכלי. כלי הרועים אשר שם האבנים בה:

במצחו. נכנסה בכובע הנחושת ונקבה ונטבעה במצחו:

פסוק נ

ויחזק. נתגבר על הפלשתי המזוין ולא היה בידו כי אם הקלע והאבן:

וחרב אין ביד דוד. לכרות בה ראש הפלשתי:

פסוק נא

אל הפלשתי. סמוך לו, כי בעת קלעו באבן, עמד ממרחק:

את חרבו. של הפלשתי:

וימותתהו. וכבר המיתו בהקלע, ועתה כרת ראשו בחרבו:

פסוק נב

ויריעו. תרועת שמחה ונצחון:

פסוק נג

וישסו. רמסו ובזזו כל אשר היה במקום שעמד שם מחנה פלשתים:

פסוק נד

ויביאהו ירושלים. לבשר את העם:

פסוק נה

וכראות שאול. מאז בא להלחם עם הפלשתי:

בן מי זה הנער. מפני הרוח הרעה שכח שם אביו:

חי נפשך. הריני נשבע בחי נפשך אם ידעתי:

תוכן העניינים

מצודת דוד על שמואל א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה