מצודת דוד על שמואל א· רבי דוד אלטשולר
פרק יז
פסוק ד
איש הבנים. על שערב לבו לגשת בין שתי המערכות, קראו איש הבנים, מלשון בין:
פסוק ה
שקלים נחשת. כמו שקלי נחושת, ואינם דומים לשאר שקלים:
פסוק ו
ומצחת. הוא מכלי מלחמה, ונעשה לכסות בו הרגלים:
וכידון. מן הכובע יצא למטה כעין כידון, להגן צוארו ממכת חרב:
פסוק ז
ועץ חניתו. הוא הבית יד, שהיתה עבה כמנור אורגים:
ולהבת. ברזל החנית, היה משקלו שש מאות שקלי ברזל, ומשונה הוא משקלי נחושת:
הולך לפניו. להגן בו עליו ממכת חרב וחנית:
פסוק ח
אל מערכות. אל החיל המסודר למלחמה:
למה תצאו. רצה לומר: למה תצאו כולכם למלחמה:
הלא אנכי הפלשתי. רצה לומר: אנכי הוא המיוחד שבהם, אחד מהשרים, ואתם הלא עבדים, ועם שאין מהדרך אשר שר וגדול ילחם מול עבד נקלה, עם כל זה ברו לכם איש, וילחם בי:
פסוק ט
להלחם אתי. רצה לומר: להתגבר בהלחמו אתי:
והיינו. כולנו נהיה לכם לעבדים, בעבור הנצחון האחד לאחד:
ועבדתם אותנו. כאומר הלא אתם עבדים לשאול, וכשאנצח תהיו עבדים לנו, ואין לכם בזה נפקא מינה גדולה כל כך:
פסוק י
אני חרפתי. כאומר איך לא תבושו, הלא אני מחרף את ישראל לומר שאין עמכם גבורה, ואתם תחרישון, ועד מתי, תנו לי איש וכו׳:
פסוק יב
אפרתי. בית לחם יושבת בארץ אפרת:
הזה. רצה לומר: הניכר והידוע לכל:
בא באנשים. לרוב זקנותו לא בא בעצמו במלחמה, רק בא בשלחו במקומו אנשים, ורבותינו ז״ל אמרו (ברכות נח א) שהיה בא במחברת אנשים אשר הלכו אחריו לגודל חשיבותו:
פסוק יג
הלכו אחרי שאול. לרוב חשיבותם הלכו ליד המלך:
פסוק יד
ודוד הוא הקטן. ולזה לא הלך הוא, והגדולים הלכו:
פסוק טו
הולך ושב. לא ישב בקבע בבית שאול, כי אם היה הולך ושב וכו׳:
פסוק טז
ויתיצב. עמד בין המערכות, ודבר דבריו בבוקר ובערב, עד נשלמו ארבעים יום טרם בוא דוד:
פסוק יח
לשר האלף. מה שאחיו היו נמנים בו:
תפקוד לשלום. תשגיח לדעת שלומם:
ואת ערובתם. את משכונם אשר משכנו לצורך פרנסתם, תפדם מיד הממשכן, ותקחם עמך:
פסוק יט
והמה. שלשת בני ישי:
נלחמים. מוכנים המה להלחם:
פסוק כ
ויטוש. עזב הצאן על שומר אחד, לשמרם עד בואו:
וישא. את איפת הקליא וכו׳:
המעגלה. היא המחנה, שדרכה לחנות בעגול, כי טוב הוא להיות נשמר מהאויב מסביב:
והחיל היוצא. ואז החיל היה יוצא אל המערכה, הוא מקום המלחמה, ובעת יצאם הריעו:
פסוק כא
ותערוך. סדרו וערכו מערכתם ישראל ופלשתים, זה מול זה:
פסוק כב
ויטוש. עזב והניח הכלים אשר עמו, ביד שומר הכלים של הבאים למלחמה:
וירץ המערכה. אל אחיו שהלכו כבר אל המערכה:
פסוק כג
ממערכות פלשתים. חוזר על מלת עולה:
פסוק כה
הראיתם. בראותם עולה, אמרו אלו לאלו בלשון שאלה, האם אתם נותנים לב להתבונן מעשה האיש העולה הזה, כי עולה לחרף וכו׳:
יעשה חפשי. מבלי לעבוד עבודת המלך:
פסוק כו
מה יעשה לאיש. אף שכבר שמע, חזר ושאל, להכנס בדברים ולומר שהוא ילך:
כי מי. במה נחשב הוא לחרף מערכות עם ה׳:
פסוק כז
כדבר הזה. האמור למעלה:
פסוק כח
למה זה ירדת. עדיין לא הגיד לו שאביו שלחו הנה:
במדבר. במקום גדודי חיות ולסטים:
למען ראות. להתענג בראיית המלחמה:
פסוק כט
מה עשיתי עתה. כאומר אם דרכך לכעוס עלי בעשותי דבר רע בעיניך, מה זה כעסת עתה, הלא עתה לא עשיתי מאומה, ורק דברים בעלמא דברתי:
פסוק ל
כדבר הזה. מה יעשה לאיש וכו׳:
פסוק לא
אשר דבר דוד. לבזות גבורת הפלשתי באמרו מי הפלשתי וכו׳, והרי הוא כאומר שהוא ילחם בו:
פסוק לב
אל יפול. לא יחרד לב אדם בעבור הפלשתי:
פסוק לג
כי נער אתה. ועדיין אינך יודע טכסיסי מלחמה, והוא רגיל במלחמה מנעוריו:
פסוק לד
ואת הדוב. ועם הדוב, שניהם יחד:
פסוק לו
גם הדוב. הבא עם הארי:
והיה הפלשתי. כאומר אבטח בה׳ שיהיה סוף הפלשתי כאחד מהם, על אשר חרף וכו׳:
פסוק לז
הוא יצילני. אם לא אוכל להמית אותו:
פסוק לט
ויואל ללכת. רצה ללכת בכלי מלחמה:
כי לא נסה. אלא שלא נסה, רצה לומר: לא בחן מעולם ללכת בכלי מלחמה, ולזה אמר לא אוכל וכו׳:
פסוק מ
ויקח מקלו. להטעות את הפלשתי, לחשוב שיגש אליו להכותו עם המקל, ולא יהיה נשמר מן הקלע:
ויבחר לו. הטובים והנאותים לקלעותם:
ובילקוט. הכלי שם בהילקוט, למען לא ירגיש בהאבנים:
פסוק מב
כי היה נער וכו׳. המורה אשר לא נסה במלחמה, לפי מעט השנים ומהתענג:
פסוק מג
הכלב אנכי. וכי כלב אנכי:
באלהיו. באמרו אלהי פלשתים יהרגך, וכדומה:
פסוק מה
בא אלי בחרב. רצה לומר: כל בטחונך בחרב וכו׳:
בשם ה׳. במבטח שם ה׳:
אשר חרפת. חוזר הוא על מערכות ישראל:
פסוק מו
ונתתי פגר. כי כשאמיתך ינוסו כולם ויפלו חללים:
פסוק מז
כי לא בחרב. כי הלא אינם בידי:
כי לה׳ המלחמה. על ה׳ להלחם על שחרפת עמו, ובידו לתת אתכם בידנו מבלי חרב:
פסוק מח
וירץ המערכה. כלפי מערכת פלשתים:
פסוק מט
אל הכלי. כלי הרועים אשר שם האבנים בה:
במצחו. נכנסה בכובע הנחושת ונקבה ונטבעה במצחו:
פסוק נ
ויחזק. נתגבר על הפלשתי המזוין ולא היה בידו כי אם הקלע והאבן:
וחרב אין ביד דוד. לכרות בה ראש הפלשתי:
פסוק נא
אל הפלשתי. סמוך לו, כי בעת קלעו באבן, עמד ממרחק:
את חרבו. של הפלשתי:
וימותתהו. וכבר המיתו בהקלע, ועתה כרת ראשו בחרבו:
פסוק נב
ויריעו. תרועת שמחה ונצחון:
פסוק נג
וישסו. רמסו ובזזו כל אשר היה במקום שעמד שם מחנה פלשתים:
פסוק נד
ויביאהו ירושלים. לבשר את העם:
פסוק נה
וכראות שאול. מאז בא להלחם עם הפלשתי:
בן מי זה הנער. מפני הרוח הרעה שכח שם אביו:
חי נפשך. הריני נשבע בחי נפשך אם ידעתי: