מצודת דוד על עזרא· רבי דוד אלטשולר
פרק ג
פסוק א
בערים. היו בערי נחלתם:
כאיש אחד. ר״ל חיש מהר כביאת איש אחד:
פסוק ב
בן שאלתיאל. בן בנו היה כמ״ש (בד״ה):
להעלות עליו עולות ככתוב וגו׳. המה עולות התמיד:
פסוק ג
כי באימה. כי בעבור האימה והפחד שהיה עליהם מעמי הארצות מהרו בבנין המזבח להקריב בו לה׳ ולשאול מעמו העזר בעת הבאת הקרבנות:
עולות לבקר ולערב. הם התמידין:
פסוק ד
את חג הסוכות. ר״ל קרבנות החג:
ועולות יום וגו׳. העולות הראויות לכל יום במספר הראוי כמשפט התורה הביאו של כל יום ביומו:
פסוק ה
ואחרי כן. אחר סוכות הקריבו בו עולות תמיד בתמידות מבלי הפסק ועולות לחדשים וכו׳:
ולכל מתנדב. הקריבו לכל מי אשר התנדב קרבן:
פסוק ו
החלו. אז התחילו להעלות וכו׳ אבל לא הקריבו בתמידות עד אחר הסוכות:
לא יסד. עדיין לא בנו היסוד:
פסוק ז
לחוצבים. המה כורתי האבנים ממקום מחצבם:
ולחרשים. הם האומנים בוני הקיר:
לצדונים ולצורים. כי יודעים המה לכרות העצים כמ״ש (במ״א) בבנין שלמה:
אל ים יפוא. להשיטם עליו ולבוא לירושלים:
כרשיון. כרשות כורש אשר היה עליהם לבנות את הבית:
פסוק ח
בחדש השני. הוא אייר:
החלו זרובבל וגו׳. התחילו בבנין:
לנצח. לומר שירה ולנגן בעת הבנין:
פסוק ט
לנצח על עושה המלאכה. לנגוש עליהם לבל ירפו ידיהם מן המלאכה:
בני חנדד וגו׳. גם הם היו נוגשים על עושי המלאכה:
פסוק י
מלובשים. בבגדי כבוד ובידם החצוצרות:
על ידי דוד. בההלול האמור ע״י דוד:
פסוק יא
ויענו בהלל. הרימו קול בהלל וכו׳ לומר כי טוב להודות לה׳ כי לעולם מושך חסדו על ישראל:
על הוסד. כל השמחות הללו היו על אשר הניחו היסוד מבית ה׳:
פסוק יב
את הבית הראשון. שבנה שלמה:
ביסדו. בעת יסדו הבית הזה:
בעיניהם. ר״ל והמה רואים:
בוכים. היו בוכים על כי היה קטן הרבה מן הבית הראשון:
ורבים. אשר לא ראו הבית הראשון הם היו מריעים בשמחה להרים קול גדול על שמחת הבנין:
פסוק יג
ואין העם מכירים. אותן השומעים לא היו מכירים קול תרועת השמחה מפני קול הבכי:
כי העם. עם כי העם השמחים היו מריעים תרועה גדולה אבל קול הבכי נשמע עד למרחוק ובטל קול השמחים: