מצודת דוד על מלכים א· רבי דוד אלטשולר
פרק יד
פסוק ב
והשתנית. שני כסותך למען לא ידעו הרואים אשר את אשתי, כי חשב פן כשידעו אשר היא הולכת אל הנביא, יחקרו לדעת מה דבר עמה, ויהיה לו למוקש:
למלך. שאהיה למלך, ונראה אם כן בזה שדבר ה׳ בפיו אמת:
פסוק ד
קמו עיניו משיבו. לפי שדרך העין להתנענע בעת הראות, אבל כשנעדר הראות מן העין, תקום ותעמוד במקום אחד:
פסוק ה
כזה וכזה. הדברים שאמר לה:
והיא מתנכרה. עושה עצמה כנכרית, כאלו אינה אשת ירבעם:
פסוק ו
למה וכו׳. רצה לומר: למה לך להתנכר לבל יכירך מי, הלא אנכי שלוח בחזות קשה רק אליך, לא יודע לאיש, ואין לך צורך להתנכר:
פסוק ט
מכל אשר היו לפניך. רמז בזה לשלמה ולרחבעם:
אחרי גוך. כהמשליך דבר מה לאחוריו, לבל יראהו:
פסוק י
משתין בקיר. הוא הזכר, כי עושה קלוח ומשתין בקיר ולא כן הנקבה:
עצור. העושר, שהוא עצור ומעוכב בתוך הבית:
ועזוב. המקנה, שהוא עזוב בשדה:
בישראל. רצה לומר: בפרסום רב, למען יוסרו:
כאשר יבער. רצה לומר: כאשר המבער יבער את הצואה מבלי ישאיר שארית, כן אבערו עד תומו:
פסוק יא
לירבעם. מבית ירבעם:
כי ה׳ דבר. ובידו לקיים:
פסוק יג
דבר טוב. לא פירש מהו הדבר הטוב, ורבותינו ז״ל אמרו, שבטל משמרתו ועלה לרגל:
בבית ירבעם. בכל בית ירבעם, נמצא רק בו דבר טוב:
פסוק יד
זה היום. רצה לומר: האנשים אשר הם זה היום בעולם, שכבר נולדו:
ומה גם עתה. רצה לומר: גם מה אשר יולדו מעתה:
פסוק טו
כאשר ינוד הקנה. אשר לרוב רכותו, יתנודד במעט רוח, ויכה את עצמו בהעומד אצלו:
מעבר לנהר. הוא נהר גוזן, כי לשם גלו כמו שנאמר במלכים ב (יז ו, יח א) ובדברי הימים (א ה כו):
מכעיסים. המכעיסים:
פסוק טז
ויתן את ישראל. לדבר העונש הנזכר:
אשר חטא. הוא עצמו:
ואשר וגו׳. בעשות להם עגלי הזהב:
פסוק יז
תרצתה. אל תרצה, והיא היתה עיר המלוכה, עד עמרי שבנה את שומרון:
בסף הבית. יתכן שעמד הבית בקצה העיר, כי הנביא אמר לה בבואה רגליך העירה:
פסוק יט
אשר נלחם. מהמלחמות אשר נלחם:
ואשר מלך. מענין המלוכה אשר מלך:
על ספר וכו׳. ספר מיוחד היה להם, כתבו בו כל הקורות והספורים:
פסוק כא
ושם אמו. בא לומר, שהנה נדמה להמקור אשר חוצב ממנה, כי אמו היתה בת עובדי כוכבים ומזלות:
פסוק כב
מכל אשר עשו. יותר ממה שהכעיסו אבותם בימי השופטים:
פסוק כג
גם המה. כמו שבנו בני עשרת השבטים:
להם. לעצמם:
ותחת כל עץ רענן. חוזר הוא על הבמות והמצבות:
פסוק כו
ואת הכל. ולא השאיר מהם כלום:
פסוק כח
ישאום הרצים. להגן עליו מהאויב הבא פתאום:
והשיבום. אחרי בוא לבית המלך:
פסוק ל
ומלחמה היתה. עם כי שב מלהלחם בדבר הנביא כמו שנאמר למעלה מכל מקום לאחר זמן חזר ונלחם עמו כל הימים עד מותו:
פסוק לא
ושם אמו. חזר וכתבו, לומר שעד יום מותו נדמה במעשיו למעשה אמו: