מצודת דוד על ירמיהו· רבי דוד אלטשולר
פרק מג
פסוק א
את כל הדברים האלה. האמורים למעלה:
פסוק ב
אומרים. היו אומרים ולפי שארכו הדברים אמר שוב אומרים:
פסוק ג
כי ברוך וכו׳. יתכן שהיה להם תגר ומריבה עם ברוך ולכן חשדוהו בזה שהוא מסית בהם את ירמיה לנבאות להם להשאר שם למען יהיו נמסרים ביד הכשדים:
להמית וכו׳. ר״ל הקצת ימית והקצת יגלה לבבל:
פסוק ה
אשר שבו. אשר חזרו וכו׳ לגור בארץ יהודה:
פסוק ו
ואת כל הנפש. העבדים ושפחות:
ואת ירמיה וכו׳. גם אותם לקחו שלא בטובתם:
פסוק ז
כי לא שמעו וכו׳. אשר צוה להם שלא ללכת:
עד תחפנחס. היא מארץ מצרים:
פסוק ט
במלט במלבן. טמנם בחומר במקום עשיית הלבנים:
בפתח. סמוך לפתח:
פסוק י
ואמרת אליהם. אל היהודים ההם:
הנני שולח. ר״ל אעיר לבי לבוא פה:
עבדי. ר״ל עושה שליחותי:
ונטה. יטה אהלו ממעל להאבנים:
פסוק יא
אשר למות. הראוי למות ברעב ימות ברעב וכו׳:
פסוק יב
ושרפם ושבם. ר״ל אלהיהם מעץ ואלהיהם מכסף וזהב יקח בשבי:
ועטה. שלל ארץ מצרים יכרוך לקחת הכל כמו הרועה כשנוסע ממקום למקום שכורך עם בגדו כל כליו להביאם עמו ולא ישאיר מה מהם:
ויצא. נ״נ יצא משם בשלום ולא יוכלו אנשי מצרים לקחת שלהם מידו:
פסוק יג
מצבות בית שמש. המצבות שעמדו בבית אשר עבדו שם לשמש עבודת אלהות: