מצודת דוד על יחזקאל· רבי דוד אלטשולר
פרק ז
פסוק ב
לאדמת. על אדמת מושבותיהם:
על ארבע. ר״ל לא תשאר אף עיר אחת מא״י:
פסוק ג
עתה. ר״ל בזמן קרוב יבוא הקץ עליך:
כדרכיך. כפי דרכיך:
ונתתי עליך. ר״ל אשלם לך:
פסוק ד
כי דרכיך. גמול דרכיך:
ותועבותיך. תשלומי תועבותיך יבואו בתוכך:
וידעתם. אז תדעו שאני ה׳ נאמן לשלם גמול:
פסוק ה
רעה אחת רעה. ר״ל רעה שהיא אחת ומיוחדת שברעות הנה באה וזהו חורבן בה״מ:
פסוק ו
קץ בא בא הקץ. כפל הדבר לחזק הענין:
הקיץ אליך. כאלו התעורר מן השינה לבוא עליך והנה באה:
פסוק ז
באה הצפירה וגו׳. אתה יושב הארץ באה עליך הבוקר של יום הרעה:
קרוב היום מהומה. קרוב היום של מהומה:
ולא הד הרים. לא יהיה עוד הוד והדר על ההרים כ״א געול וטנוף מדמי החללים:
פסוק ח
עתה מקרוב. ר״ל מיד בזמן קרוב:
ונתתי עליך. ר״ל אשלם לך:
פסוק ט
כדרכיך. כגמול דרכיך:
ותועבותיך. תשלומי תועבותיך יבואו בתוכך:
וידעתם. אז תדעו ותבינו אשר אני ה׳ המכה בגמול העון ולא בא במקרה:
פסוק י
הנה היום. הנה קרבה היום והנה באה:
יצאה הצפירה. יצאה השחר מיום הרעה:
צץ המטה. המטה ההוכן להכות בהם הוציא ציץ והוא קרוב לעשות פרי ופרי המטה הוא ההכאה בו ועל הכשדים יאמר וכן נאמר באשור ומטה הוא בידם זעמי (ישעיהו י׳:ה׳):
פרח הזדון. נ״נ איש זדון כבר פרח ומהר יעשה פרי הזדון והוא הכליון והאבדון:
פסוק יא
החמס. נ״נ איש חמס קם להיות מטה המכה ברשע באכזריות רב:
לא מהם. ר״ל אין הכליון בא מנצחון הכשדים ולא מהמון עם הרב אשר עמהם ולא מהמיית׳ בקול שאון המבהיל ומפחיד כי לא בכח זרועם עשו מה שעשו כ״א יד ה׳ עשתה כל זאת:
ולא נה בהם. ר״ל אין ראוי שיהיה הנהי והיללה בעבורם כי לא עשו ברוע בחירתם ובעוצם ידם:
פסוק יב
בא העת. ר״ל הנה באה בגמול כי נתמלאה הסאה ובא העת אשר הקונה לא ישמח בקניית השדה וכדרך הקונה כי יגלה ממנה ולא תשאר בידו והמוכר לא יתאבל על מה שמכר שדהו כי אף בזולת המכירה לא תשאר בידו:
כי חרון. כי חרון אף ה׳ יהיה על כל המון העם ולא ישאר מי בארצו:
פסוק יג
כי המוכר. אף כי אם לא מכר שדהו לא היה שב אל השדה הזה שמכר להחזיק בה:
ועוד בחיים חייתם. ר״ל ואע״פ שיהיו נפשם עוד בחיים לא ישוב אליו אף בזולת המכירה:
כי חזון. כי כשנאמר החזון ההוא אל כל המון עמה לא היה מי ששב לה׳ וכל איש היתה נפשו קשורה בעונו ולא תתפרד ממנו לכן לא יתחזקו לשוב לארצם להחזיק בנחלתם:
פסוק יד
תקעו בתקוע. הנה בבוא האויב יתקעו הם בשופר להשמיע את העם לרדת אל המלחמה מול האויב וגם יכינו כל דבר המצטרך אל המלחמה אבל אין מי הולך למלחמה כי חרוני על כל המון עמה והבאתי מורך בלבבם ויראו לגשת אל המלחמה:
פסוק טו
החרב. חרב האויב תהיה בחוץ לעיר והדבר והרעב יהיו מבפנים בתוך העיר:
אשר בשדה וכו׳. אשר יהיה בשדה וכו׳:
פסוק טז
ופלטו פליטיהם. הפלטים מהם ימלטו ויהיו פזורים בהרים ויהמו בקול נהי כיונים המתקבצים בעמקים וכולם יהמו:
איש בעונו. כ״א יהמה בעונו ר״ל יתודה לומר עונו הטה אלה:
פסוק יז
תרפינה. יחלשו מלהלחם:
תלכנה מים. מזיעת אימה כאלו תמסינה והיו למים:
פסוק יח
וחגרו שקים. דרך אבל וצער:
ואל כל פנים. בכל פנים:
קרחה. כי ימרטו שער ראשם דרך צער ואבל:
פסוק יט
לנדה. לרחוק ולתעוב:
כספם וגו׳. ר״ל למה ישליכו כספם ויתעבו זהבם לפי שלא יוכלו להציל את נפשם ביום בוא עברת ה׳ כי האויב לא יקח כסף וזהב לפדיון נפש:
נפשם לא ישבעו. רצה לומר לא ימצאו לחם לקנות בהם להשביע הנפש ולמלאות המעים:
כי מכשול. כי המכשול הרע הזה היה בעוונם ולא על חנם:
פסוק כ
וצבי עדיו. הדר קשוטו אשר שמהו האל בינותם להיות להם לגאון ולתפארת וזהו בה״מ:
וצלמי. ר״ל והם העמידו בה גלולי תועבותם המשוקצים:
נתתיו להם. ר״ל לפניהם נתתיו לנדה כי בעיניהם יראו שתעבתי בו להרחיקו ממנו למסרו ביד האויב:
פסוק כא
לבז. לקחת כל הנמצא בה:
וחללוהו. עשאוהו חולין ומבוזה:
פסוק כב
והסבותי. סלקתי שכינתי משם ואח״ז חללו מקום הצפון שלי זה ההיכל וקה״ק:
וחללוהו. כפל הדבר וכדרך המתאונן המכפיל אמריו:
פסוק כג
עשה הרתוק. הכן שלשלאות לאסור הגולים:
משפט דמים. כולם חייבים מיתה:
חמס. כולם ראוים לחמס ושלל:
פסוק כד
רעי גוים. ר״ל רעים ואכזרים הם הכשדים:
והשבתי גאון עזים. אבטל גאות עזי הפנים הם ישראל:
ונחלו. יחללו ויבזו בתי מקדשיהם הם הבית וההיכל ובית קה״ק:
פסוק כה
קפדה בא. כריתה בא להם וכאשר יבקשו שלום לא ימצאו אותו:
פסוק כו
הוה על הוה תבוא. זה אחר זה וסמוכה לה:
ושמועה. ר״ל שמועה רעה:
ובקשו. כאומר הם יבקשו אבל לא ימצאו:
תאבד. כי מגודל הצרות יסתמו מהם מעיינות החכמה:
מכהן. כי על הכהן להורות וכמ״ש כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו (מלאכי ב׳:ז׳):
מזקנים. תאבד מזקנים:
פסוק כז
ונשיא. הוא המלך וכפל הענין במ״ש לחזוק:
שממה. תמהון לבב:
מדרכם. כמו דרכם כן אעשה עמהם וכמשפט הראוי להם אשפטם ואז ידעו כי אני ה׳ הנאמן לשלם גמול: