מצודת דוד על יחזקאל· רבי דוד אלטשולר
פרק ו
פסוק ב
שים פניך. החזר פניך מול ההרים:
פסוק ג
חרב. אחוזי חרב מלומדי מלחמה:
במותיכם. הבמות העשויות לעבודת כוכבים העומדים בכל המקומות ההם:
פסוק ד
ונשמו. יהיו שממה כי לא יהיה עוד מי יבוא להקטיר בה:
חמניכם. צורת חמה היו עושים להם לפסל כי עבדו לחמה וכן נאמר וישבת וכו׳ אשר נתנו מלכי יהודה לשמה (מ״ב כג):
לפני גלוליכם. במקום הרשע שם העונש:
פסוק ה
ונתתי וגו׳. ר״ל שמה יהיו ולא יקברו:
פסוק ו
למען יחרבו. ר״ל החורבן יהיה גדול באופן שיחרבו וישממו מזבחותיכם וכו׳ וכל מעשיכם יהיו נמוחים ונשחתים:
פסוק ז
ונפל חלל. רב חלל יפול בתוככם:
וידעתם. אז תדעו שאני ה׳ והכל בידי:
פסוק ח
והותרתי. אבל אשאיר מהם במה שיהיה לכם בין הגוים אנשים פליטי חרב כשתהיו פזורים בארצות הגוים:
פסוק ט
וזכרו פליטיכם. הפליטים מהם יזכרו בי בהיותכם בין הגוים אשר נשבו שם וחוזר ומפרש שיזכרו את אשר נשברתי ונעצבתי מלבם הזונה ולתוספת ביאור אמר אשר סר מעלי:
ואת עיניהם. ר״ל ומעיניהם הזונות אחרי העבודת כוכבים ר״ל אז יזכרו העצבות שהיו לפני מלבם הזונה ומעיניהם הזונות:
ונקוטו בפניהם. יכרתו בעיני עצמם ר״ל הם ישפטו הכריתה על עצמם על הרעות אשר עשו להוסיף על כל תועבותיהם שעשו מאז:
פסוק י
וידעו. אז יתנו לב לדעת אשר אני ה׳ הנאמן בתשלום גמול המעשה:
לא אל חנם וגו׳. כ״א בגמול המעשה:
פסוק יא
הכה בכפך. כף אל כף כאשר יעשו המקוננות:
ורקע ברגלך. בעט רגלך בארץ כי אז נראה כאלו מרקע ומרדד הארץ והוא ענין צער ואבלות:
ואמר אח. אמור כמתאונן האח על כל תועבות הרעות שעשו בית ישראל אשר בעבורם יפלו בחרב וברעב ובדבר:
פסוק יב
הרחוק. המרחיק עצמו מן המלחמה ויברח לארצות הגוים להמלט שמה הנה לא ימלט מן הדבר וימות בה:
והקרוב. המקריב עצמו למלחמה יפול בחרב האויב:
והנשאר והנצור. הנשאר בהעיר והוא בתוך המצור כי האויבים צרים עליה הנה הוא ימות ברעב מחסרון הלחם:
וכליתי. אשלים בם כל חמתי:
פסוק יג
וידעתם וגו׳. כשיהיו חלליהם בין גלוליהם במקום הרשע שם המשפט אז תדעו שאני ה׳ הנאמן בתשלום גמול המעשה:
אל כל. החללים יהיו על כל גבעה רמה ובכל ראשי וכו׳:
אלה עבתה. אילן אלה המרובה בענפים וקלועים זה בזה:
ריח ניחוח. הקטרת שמעלה ריח להיות לה לנחת רוח ואמר זה לפי מחשבת עובדיה:
פסוק יד
ונטיתי וגו׳. להכות בם:
ומשמה. הכל יתמהו מגודל חורבנה:
ממדבר דבלתה. משם תתחיל מקומות שוממות וכן יהיה בכל מושבותיהם:
וידעו. אז ידעו שאני ה׳ נאמן לשלם גמול: