מפעלות אלוקים· רבנו יצחק אברבנאל
המאמר השני · פרק ג
בביאור דעת אפלטון בענין החדוש ושאלת למה ברח הרב המורה ממנו.
וכת אחר' מהפילוסופי' שנזדכך יותר ראות עינם השכלי הציצו וראו בחדוש העולם ובריאתו יותר מהראשונים. וזאת היא כת אפלטון אשר קבלו שלא יתהוה דבר מלא דבר. כי כל הראשונים השתתפו בקבול ההקדמ' הזאת והיה דעתו עם זה שהעולם כלו נתחדש והשמים המקיפים גם כן היו מכלל הנבראים ומחודשים אבל מדבר ר"ל מחמר שהיה קדמון כקדמות האלוק.
והיו אם כן השמים וכל מה שבתוכם הוה נפסד ועם היות שארסטו אמר בשמו בספר השמיים והעולם שהיו השמיים נצחיים בלתי נפסדים. אין בזה סתירה כי אפלטון אמר שהשמים נתהוו מאותו חמר קדום שהיה מתנועע תנועה בלתי מסודר זמן בלתי בעל תכלית ובעת הבריאה קבלה הסדר ושהיו השמים כפי טבעם נפסדי' כמו שהיו הוים אלא שהאל יתברך נתן בהם הנצחיות. וכמו שכתב בספרו טימיאוס ומכאן לקח אבן סיני שהיה הגר' השמימיי מורכב מחמר וצורה והיה נפסד ואפשרי מעצמו. אבל היה מחוייב ונצחי מפאת סבתו.
והדעת הזה מאפלטון בחדוש העולם יראה בתחלת המחשבה שהוא קרוב מאד לדעת תורתינו. אחרי שלא יכחיש פשוטי ספורי התורה ונפלאותיה שהם כלם בשנוי הטבעים יש מיש ודבר מדבר. כי האל אשר ברא הנמצאים כלם מאותו חמר קדום והשפיע בו צורות מתחלפות כחפצו הוא משנה אותו במעשה הנסים כשירצ' עד שמפני זה החזי' הר"לבג בדעת הזה במאמר ששי מספר מלחמות כי גם הוא קבל הקדמת הראשונים שלא יתהוה דבר מלא דבר וקבל עם זה שהעול' בכללו מחודש ולכן אמר שנתחדש מחמר קדום. אלא שלא קבל שהיה החמ' הקדום ההוא מתנועע תנועה בלתי מסודר' קודם הבריאה ושקבל הסדר בבריאה כדברי אפלטון ובזה נתחלף מדעתו. וכתב בפירוש הרבה פעמים שלא נמצא בתורה פסוק מעיד על היות הבריאה מלא דבר ר"ל אחר ההעדר וגם מסכים לדעת אפלטון זה כתב בעל הכוז' במאמר הראשון וז"ל ואם היה מצטרך בעל התורה להאמין ולהודות שהיולי העול' קדמון ועולמים רבים קודם העולם הזה לא היה בזה פגם באמונתו אחרי שהוא מאמין שהעולם הזה חדש מזמן ידוע ותחל' האנשים שבו היו אדם וחוה ע"כ וגם הרב המורה בפכ"ז חלק שני כתב דברי' דומים לאלה. באמרו שדעת אפלטון לא יסתור יסודי התורה ולא יכחיש האותות ושימצאו לו דמיונות רבים בכתובי התורה אבל שאין ההכרח מביא אותנו להאמינו אלא אם התבאר הדעת ההוא במופת וכיון שלא התבאר במופת לא נטה אליו אבל נבין הכתובי' כפשוטיה' ונאמר כי התור' הגיד' לנו ענין לא יגיע כחנו להשגתו. והאות מעיד על אמתת טענותינו עכ"ל. ומפני זה אולי יאמר התורני אשר בשם ישראל יכונה קרוב לנו האיש אפלטון מאד בדעתו זה מגואלינו הוא. אבל הרב המורה בפי"ג חלק שני מצאנו ראינו שהרחיק דעת אפלטון זה תכלית ההרחקה ואמר עליו וז"ל אבל השתדלנו עוד לאמת מאמ' בעלי דעת השני ר"ל היות השמים הוים ונפסדים. אין לנו תועלת בו מפני שהם מאמינים בקדמות העולם ואין הפרש אצלנו בין מי שיאמין שהם הוים מדבר ונפסדים אל דבר או אמונת ארסטו שיאמין שהם בלתי הוים ונפסדים וכו'. וכן הרחיק מאד מציאות עולמים אחרים קודם העול' הזה עד שכתב בפ"ל ח"ב שמאמר רבי יהודה ברבי סימון שהיה סדר זמנים קודם לכן היה מגונה מאד להיותו מורה על קדמות הזמן והתנועה השמימיית אשר היא נושא הזמן ושמאמר רבי אבהו שהיה בונה עולמות ומחריבן היה מגונה מן הראשון עד ששניהם יורו על הקדמות.
והיקשו לי בדברי הרב אלה דברים ראשונה למה ברח כ"כ מדעת אפלטון והרחיקו מכונ' התורה במדרג' דעת ארסטו הנחש הקדמוני והפליט המאמר שהיה אפלטון מאמין בקדמות העולם כי הנה החדוש כבר יאמר על המצא' הצורות כחמר ועל המציאות התנועה המסודרת שלא היתה. כמו שיאמינהו אפלטון בענין העולם ושנית איך נראה הסתירה הזאת בדברי הרב המורה עצמו מפי"ג לפכ"ז הנזכרים. וגם לדברי בעל ספר הכוזר. ושלישית למה היה דעת רבי אבהו בעיני הרב המורה מגונה מדברי רבי יהודה ברבי סימון. אם שניהם השתתפו בדעת הקדמות. ורביעית מאין ראה הרב היה מאמר רבי אבהו מורה על קדמות העולם הזה שאנחנו בו. כי הנה באמרו שהיה בונה עולמות ומחריבן היה באמת מכחיש דעת הקדמות ומקיים דעת החדוש וחמישית הן תוי לדעת מאין לקח לו הרב שהית' הבריאה הראשונה מלא דבר ואחרי האפס הגמור בהיות שלא בא אצלו עליו מופת ולא טענה כי הנה הטענות שעשה בפי"ט מאותו חלק שני להכריע דעת החדוש מפאת תנועות הגרמים השמימיים והכוכבים לא הוליד מהם כי אם שהיה העולם בכונת מכוין ורצון רוצה ומיסד אבל לא שיהיה מלא דבר כמו שיתבאר אחר זה. ואם נפל הרב בזה מפאת לשון ברא שמורה על המצאת יש מאין הנה הוא באמת כפי דעת רוב המפרשים משענת קנה רצוץ. כי הנה הלשון ההוא יסבול הפירושים לפי שגם כן מצאנו לשון בריא' על המצאת יש מיש כמו שתראה בהוית התניני' שנתהוו מהמים ובאדם שנברא מן העפר וכמו שכתב הר"אבע ולמה אם כן נכנס הרב לקיים בריאת העולם מלא דבר בהיות זה הגדול שבספקות והבטולים שעשו הפילוסו' על דעת החדוש. ומה הכריחו על זה ומה הם פשוטי התורה אשר נחזיק בם ונבין אותם כפשוטיהם שבעבורם לא נטה לדעת אפלטון כמו שאמ' הרב. כי הנה בתורה כמו שכתב הר"לבג לא נאמ' שהיתה הבריאה מלא דבר או אחר ההעדר. אבל העידה תורה בלבד שהשם ברא את השמים ואת הארץ ולמה לא תפורש הבריאה ההיא כפי דעת אפלטון בבריאה והחדוש. כי הנה עם היות שלא בא עליו מופת. ר"ל על היות הבריאה מחמר קדום הנה גם כן לא בא מופת על סותרו כלומר שהיתה מלא דבר אחר העדר. וישאר אם כן הדבר הזה באפשרות שאפשר לפרש כתובי התורה עליו והר"לבג כתב שהרב המורה ברח מדעת אפלטון לא מפאת התורה כי אין בה דבר ינגדהו כי אם מפאת העיון מפני הספקו' שעשה ארסטו עליו ר"ל מהיות נמצא זמן בב"ת אפשרות באותו חמר שלא יצא למציאות והוא בטל ושיהיה העולם נמצא קודם היותו מפאת התנועה המבולבלת שהניח ואתה רואה מדברי הרב המורה שלא נתרחק מדעת אפלטון מפני זה בלבד כי הוא גם כן נסמך בדבריו לפשוטי התורה: