מפי אהרן· רבי אהרן בכור אלחדיף
מפתחות מספר "מפי אהרן" ע"ס א"ב · אות כ
כל היכא שמתקנים הקהל אין צריך שיהיה רוב מתו"ך. אבל אם הוא דבר שאינו למגדר מלתא ויש שם הפסד לשו"א בעינן רוב מתו"ך. ד"ה ע"א:
כל שהפועל יכול לומר הא קאימנא. אף אם אינו מוחזק נוטל כל שכרו. דף יו"ד ע"ב:
כל שהמחזיק משתמש עם בעל החצר הנודע לנו אין חזקת המחזיק כלום. דל"ט ע"א:
כל תנאי שהוא היפך הדין צריך להיות מפורש היטב בלשון השטר. דמ"ג ע"ב:
כשפוסק דין בש"ע בלשון יש מי שאומר נראה שהוא דין שאינו נזכר בשאר פוס' ואין שום חולק. דמ"ה ע"ד:
כל שיש לחוש שלא מטוב לבו מחל צריך שיקנו מידו דנ"ח ע"ד:
כשם שאין אדם מקנה דבר שלב"ל. כך א"י למחול דבר שלא בא לעולם. דס"א ע"ג:
כל הרחקות שאמרנו. אם לא הרחיק וראה חברו ושתק. ה"ז מחל וא"י לחזור וכו'. ד"ן ע"א
כל השטרות העולים בעש"ג כשרים אינו אלא כשהעדים הגוים רואים נתינת הממון. דס"ג ע"ד:
כל ספק בתקנה יד בעל התקנה עהת"ח. דף ס"ט ע"ב: כל שבררו הקהל עשרה או פחות או יותר כל שלא אמרו שילך אחר הרוב אינו כלום. דע"ב ע"א:
כל דבר שהקהל או ט"ה שנתנו מדעת הקהל א"ץ קנין ודבריהם ככתובים וכמסורים. דע"א ע"ב:
כותל שבין ראובן לשמעון והוא של אחד מהם יכול לסתרו כשירצה דצ"ב ע"א:
דרך מרן הקדוש להשמיט בש"ע מ"ש בבית יוסף. ד"ט סוף ע"ד:
העיד מרן הקדוש על הרשב"א ז"ל כי רב מובהק הוא אפי' נגד כל הפוסקים. דף יו"ד ע"ב:
למה פטרו גרמא בנזקין. וחייבו דד"ג. ומה הוא דבר הגורם לממון. ומזיק שעבודו של חבירו. די"ג ע"א:
כלל גדול יהיה בידך כל הגורם ומחמת גרמתו בא לחברו היזק ואינו תלוי בדעת אחרים כגון זה מחייב ר"מ. די"ג ע"ג:
היכא דמרן ז"ל סותר דבריו ממ"ש בתשו' למ"ש בש"ע נקטינן להלכה כמ"ש בש"ע. דכ"ב ע"ב: יכול המוחזק לומר קים לי כמ"ד שלא קבלנו הוראותיו דכ"ד ע"א:
אם מצאנו ראינו שני פסקי דינים דסתרי זל"ז בש"ע אמרינן במקום אחד סתם כדעת הרמב"ם ז"ל לבני אר"י ומערב דגרירי אבתריה. ובמקום אחר לשאר מקומות וכו'. דכ"ד ע"א:
כל שגילה דעתו מרן ז"ל דחולק הוא ע"ד הרמב"ם ז"ל אזלינן בתריה דף למ"ד ע"ב:
כל רב או פו' שעשה חבור כולל בין שעשאו בתחי' ימיו בין בסוף יש לתפוס דברי החיבור העיקר מדברי התשובה דף ל"א ע"א: כל פוסק שיש לו חיבור פסקים ותשובות הפסקים הוא העיקר דודאי הם היו באחרונה. דף ל"א ע"ב: היכא שסותר מרן דבריו מתשו' לש"ע ליכא מאן דפליג דעבדינן עיקר מה שפסק בש"ע כנודע. דף ל"א ע"ב: יכולים לומר קי"ל כמ"ש הרא"ש בתשו' ולא בפסקים דאע"פ שהסכמת להקת נביאים שאמרו דהפסקים עיקר דף ל"א עמו"ג:
דרך מרן לעולם להעתיק בש"ע לשון הפוסק אות באות ואף שיש קו' וכו'. דף ל"ד עמו' א':
לא קבלנו הוראות מרן נגד המנהג ד"ג עמו"א:
פוסק שכותב אם יסכימו עמי בעלי הוראה אפשר שהוא דרך ענוה. ויכול בע"ד לומר קי"ל דף כ' ע"ד:
פוסק שסובלים דבריו ב' פירושים יכול המוחזק לומר קים לי כהך פירושא דמסייע ליה. דכ"א ע"ד:
קבלנו דעת הרא"ש ז"ל היכא דלא גילה דעתו הרמב"ם ז"ל. ד"ט ע"ד:
אם קבלנו סברת מרן גם בתשובה אין הדבר ברור כ"כ דף ל"א עמו"ב:
כשכותב מרן יש מי שאומר הוא להלכה ולמעשה דס"ב:
לא זו אף זו אין שייך לומר בפוסקים. ויש להסתפק אם ה"ה זו ואצ"ל זו. ד"ן ע"ד:
אם בדיני ממונות בענין ספק ספיקא אם בעינן ס"ס המתהפך. דנ"א ע"ג:
אם בס"ס מפקינן ממונא מיד המוחזק שם:
הלכה כרב מנא ברוב הירושלמי דהיא מאריה דתלמודא דנ"ג ע"ג:
כלל על דברי מרן ומורם ז"ל בכ"מ שכותבים יש מי שאומר או יש אומרים מבלי שום חולק כן הלכה פסוקה דנ"ח ע"ד:
כלל גדול שקבלנו לדון כמרן הק' ז"ל ובמקום שלא נתבאר בדבריו סמכינן לדברי מפה"ד הרב חיד"א ז"ל וסי' לדבר אם יוספים אנחנו לשמוע שם:
מעמד שלשתן הוייא הלכתא בלא טעמא דנ"ט ע"ד:
אפי' מכמה ספקי לא מפקינן מיד המוחזק דס"ג ע"ב: ס"ס לכ"ע אין מוציאין מיד המוחזק דס"ג ע"ב: צוואה העשויה בעש"ג מבטלה מהרשד"ם דס"ג ע"ד:
מתנה טמירתא אפי' בקנין לא מהני דס"ד ע"ג:
מתנה שנותן הש"מ להמקבל שטרות שיש לו על אחרים בעי כתו"מ ואמירה וכו' שם:
כל היכא דאיכא לאסתפוקי בעיקר המתנה אי הוי מתנה או לא. לכ"ע היורש הוא המוחזק. דס"ד ע"ד:
מתנה שבטלה מקצתה בטלה כולה. דס"ה ע"א: הסכמה שהיא בחרם אין שבועה חלה עליה. שם ע"ד:
שבועה חלה על ההסכמה דלא עדיף הסכמה מאיסור דרבנן. דס"ז ע"א:
כבר נתפשט המנהג בהסכמת המורים דבתקנו רובם סגי. שם:
הסכמות לתקנות העיר אמדינן דעת מתקני התקנה בין להוציא המשמעות ובין להוסיף ולהכניס בכלל ההסכמה את אשר לא פורש. שם:
אי אזלינן בתר אומדנא דמוכח. שם:
כל שיש ס' במשמעות התקנות הולכים להקל לנתבע. דס"ט ע"ג:
מפתחות הכתובות בש"ע בראש כל סימן הם מעשה ידי מרן הק' ז"ל. שם ע"ד:
דרך מרן בש"ע שכ"מ שדבר הרמב"ם עשה ספרו על ס' הרמב"ם ובמקום שהרמב"ם אינו מדבר יסד ע"ס הטור. ד"ע ע"ב:
דרכו של רמ"א בהגה בכ"מ שכותב איזה דין או איזה פרט מדברי הש"ע בסתם כאילו הר' מהריק"ו מודה ואינו כן וכו'. ד"ע ע"ב:
בני העיר א"ץ להסכמת אדם חשוב שבעיר. ד"ע ע"ד:
ל"מ פסידא להאי אלא בדבר המצוי בידו ובאים בכח התקנה להפסיד ממונו שם:
רבא ורב ספרא יש לפסוק כרבא דע"ג ע"ב: במילי דמגדר מילתא אין חי' בין חכמים הראשונים לחכמי דו"ד ולא מקרי מגדר מילתא אלא במלי דשמייא. דע"ב ע"א: הסכמת החכמים א"צ הכרזה. דע"ג ע"ג:
תשו' הרמב"ן הם להרשב"א וכמ"ש רבן של כ"י מהרי"ק בהקדמתו לב"י. דע"ה ע"ב:
דעת מרן הק' ז"ל שהריב כ"ל אפי' במקום דאיכא ר"ל ופ"ל. דע"ו ע"ב:
כל שהוכרזה ההסכמה אעפ"י שלא נחתמה נתקיימה. דע"ז ע"א:
ל סגי בהכרזת ההסכמה שטועים דלת העם שהיא עפ"י תורה אלא צריך לקרותה ולהודיעם שהיא הור"ש. שם:
וב חכמה אלים מר"מ. דע"ע ע"א: הסכמה שהיא למגדר מילתא או לאפרושי מאיסורא אין לה התרה אפי' מדעת כולם. שם ע"ג:
הסכמת האבות אף בלתי חרם דין חרם ואלה אית לה. שם:
אפי' יש בעיר חכמים יותר מופלגים מהדיין ומנהיג בחכמה ובזקנה הכל בטלים לגביה. דפ"ג ע"א:
אב שנתחייב בשדוכין וקנס בעד בתו הגדולה אם פייסה ולא רצתה פטור מן הקנס. דפ"ג ע"ב:
נהגו הקהלות לעשות כל דבר עפ"י עדים מהקהל וע"י חכם הקהל. דפ"ג ע"ד:
כל אדם שעושה פעולה עם חבירו לא יוכל לומר לו בחנם עשית עמדי הואיל ולא ציויתיך. דפ"ד ע"ד:
כל ספק בתקנה העמד הדבר על ד"ת. דפ"ו ע"ג:
דוקא ברבים התובעים ליחיד מהני סילוק ולא להופכו. שם ע"ד:
כל בריא בחיובא וספק בחזרה חייב. שם:
ראובן החכם יכול לתפוס שכרו מאחד מבה"ע בעד כולם. דפ"ז ע"ב:
רב הנשכר לזמן ומת א' מהקהל. בניו חייבים. דפ"ז ע"ב: שנים שלוו אם כפר אחד מהם והודה אחד חייב בכל. שם מ"ג:
היכא שיש לומר שהיה משחק ומהתל במחי' צ"ק. דפ"ח ע"א: בענין ממון א"א להעיד אנשי העיר בלי הסתלקות זולתי בתקנות והסכמות והסי' צריך שיהיה להם ולזרעם אחריהם ולקרוביהם הפסו' לעדות ולזרעם הנולד אחר עדותם. דפ"ח מ"ג:
אם העיד בלי סלוק א"י להעיד עוד אפי' שנסתלק. שם ע"ד:
דיין שעשה פסק אם יכיל עוד לדון בדבר. שם: