מפי אהרן· רבי אהרן בכור אלחדיף
מפי אהרון · סימן יט
נשאול נשאלתי מאת רחימא דנפשאי הלא זה הו"ד איש החסד הדורש טוב לעמו והמלך חפץ ביקרו וישם רביד הזהב על צוארו משרת וואקיל חכם באשי שהוא שר וגדול ליאידים והוא המוציא והוא המביא וכל דבר השייך לכוללות העיר עפ"י יצאו ועפ"י יבואו ואתא ואייתיה בידיה פסקא דדינא מאת הרב הפוסק אשר האריך הרחיב למעניתי וגם הרב אשר הסכים על ידו הוא עדינו העצני ולעילא מכל העומדים ראשונה ב"ד רבא בעה"ק צפתנ"ו אתנו יחד כולם מהפכים בזכיתי ושאיול שאל האיש לנו לעיין בדינו ולהפך בזכיתי אם יראה בעיני עפ"י האמת והיושר ושלח לי הפסקים שבידי להפך בזכותו:
והגם כי לא ציל"א דעתאי כי עול הציבור והיחיד השהדגי על צוארי ושיבה זרקה בי ולא אוכל לצאת ולבוא בעומקי ההלכה כאשר היתה באימנה ולא נצרכה אלא להעדפה כי לא צריך לי ילמטלעתי כי הנה נמצא אתי תרי מנייהו מלכי שפסקו את הדין מנופה בי"נ נפה ועל צבא תהלתם בית דין דחתימי עלייהו א"כ מאן עייל בר נפחא בינייהי. ואולם להפצרת השואל דחביב עלי עד למאד כי חפץ חשד ומרבה להטיב לכל בריה וגדול רדכי בבית המלך ושומעו הילך בכל המדינות עפ"י מדותיו הטובות. מאליפות מרובבות. ולעשות רצינו חפצתי אמרתי אעלה בתמר אוחזה בסנסיניו אראה אם פרחה הגפן פתח הסמדר ואשיבה ידי עליך ואסירה כל בדיליך ואשיבה שופטיך ואח"כ יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה וזה החילי בעזרת צורי וגואלי:
ואענה גם אנכי חלקי. טרם כל הבא נבא אל הרב הפוסק הראשון למ"ש ראשית אמריו להפך בזכותו מהאי דינא דאיתא בטור חו"מ סי' שע"ה סעי' וא"ו וז"ל היורד לתוך חורבתו של חבירו ובנאה שלא ברשות וכו' אפיק שפה ועמל שפה לזכותו מדין זה לבנות בע"כ של המוחים ע"כ יאמר דשנייא ההיא שכבר בנה שלא ברשות ואין מוחה בידו בעת הבנין אשר לא כן בנ"ד שהמוחים אינם מניחים אותו לבנות והוא רוצה לבנות בע"כ ואין לו עיקר כהאידנא:
גם מ"ש להביא ראיה לדמותו לההיא שהביא מור"ם ז"ל בסעי' ז' וז"ל ראובן שהיה לו בית רעוע ויצא מן העיר וכו' גם בזה לא בתר כי פה הם צועקים אל תבנה אל תבנה. גם מ"ש הנה מלשון הדין הנ"ל לכאורה נראה כי אויר גג הבירה הנז' דינו כדין חורבה שאינה עשויה ליבנות מאחר שעמד בלתי בנין שנים רבות אין מספר ע"כ:
ואנכי לא ידעתי מאין מפיק לה האי לישנא דלכאורה דלא משמע לא מינה ולא מקצתה שכיון שעמד שנים רבות בלי בנין דאין זה אלא דברי נביאות דהתם חורבה עשויה להבנות ואם עמד שנים רבות מאי הוי גם במ"ש וג"כ דינו כדין היורד לתוך חורבתו של חבירו ובנאה שלא ברשות מאחר שים מעכבים שלא לבנות דתיבת מאחר שיש מעכבים שלא לבנות אין לה מובן. וכנראה שהבין ובנאה שלא ברשות פי' מאחר שיש מעכבים נקרא שלא ברשות ולא כן האמת כ"א דבר בהיפכו דפי' שלא ברשות הוא דאין מעכבים. עוד כתב מפני כמה טעמים הא' עמידת הגג בלתי בנין יסבב שיפול מרוב ימים כאשר נפל מקודם וכו' עד והרי זה דומה וכו' ולא אדע מאי קאמר דמאחר שנפל וחזרו ובנאוהו הא ודאי שבנאוהו בנין חזק שלא יפול והיה להם לחוש לנפילה ולבנותו בעליה ע"ג וכל הבנינים גלוים לחורב ביום ולקרח בלילה ולמה לא יפלו:
ומה דמות תערכו להא דכתב מור"ם בסי' שע"ה ראו' שהיה לו בית רעוע ויצא מן העיר וכו' ובא שמעון והוציא הוצאות להציל הבית מן הנפילה הוא פי' ההוצאות שהוציא אל תוך הבית לא לבנות עליה ע"ג להציל מן הנפילה ידבר זה לא יאמר להיות דומה לנ"ד:
ומנא אמינא להאי מילתא מדברי מהרימ"ט ז"ל ח"א סי' ק"ו יעו"ש ודייק מדברי מרן הב"י שהביא מתשו' תלמידי הרשב"א ז"ל ינתנו טעם לדבריהם שאם לא כן נמצא אדם כיפה את חבירו לעשות שדה גינה וחצ בתים וכו' יעו"ש בדבריו. עוד נראה בתשו' הנז' כי אש מחה בעל הקרקע בתחילה אין לי כלום כמ"ש הרב בתשו' הנז' וז"ל בד' קכ"ט ע"ד בפסקא המתחלת ומיהו נראה ועדין יש לדקדק כיון שאינו יכיל לכופו לסייע עמו לגדור וכי מפני שקדם הלה יבנה משלו יפסיד ולדידי לא קשיא שהרי זה דומה במקצת ליורד לשדה חבירו ונעשה שלא ברשת שאילו מתחי' בא לימלך ומיחי על ידי אינו חייב לו כלים ע"כ:
מפורש יוצא בתשו' הרב מהרימ"ט ז"ל הנז' בפסקת ולכאורה וכו' כל כצויה ראובן בעל הקרקע וגילה דעתו שאינו חפץ בו אינו חייב לו וכו' דהשתא דצווח אפי' על התחתונה לית ליה שהרי מיחה בשעת בנין ע"כ וכן תראה בכמה מקומות מפורש יוצא כנז':
ואביא את השלישית הלא היא תשו' מהר"א ששון המובאה לעט"ר הרמ"ז ז"ל בכנסיה שלי חו"מ מ"ב סי' שע"ה הגהט"ו אות ב' וז"ל דוקא ביורד שלא ברכות אבל במותה את חבירו ואמ"ל שלא יבנה פשיטא שיכול לומר טול עציך ואברך מהר"א ששון סי' קכ"ד וז"ל שם דרי"ו ע"ג. ומיד נראה לזכות את ראובן בר מדין ובר מדין שהרי כל מה שנאמר בגמרא ובפוסקים הוא ביורד שלא ברשות אבל במוחה את חבירו ואמ"ל לא תבנה נ"ל דפשיטא וכו' ובתשו' עט"ר בס' בעי חיי חו"מ ח"א סי' רכ"ג דרפ"ב ע"א שהרחיב קחנו משם דשמעת מינה מתשו' מהר"א ששון הנז' דכשעומד וצווח א תבנה אל תבנה הורע כחו לענין אם עבר ובנה שיכול לומר לו טול עציך ואבניך ואין מניח לו הבנין אשר בנה מינה שמעינן דאם עדין לא בנה יכיל לעכב עליו שלא להניחו לבנות ולפי"ז אזדא לה ראית הרב הפוסק מכל וכל ואדרבא איפכא מסתברא:
ועיין לעט"ר הרמ"ז בס' בעי חיי לח"מ ח"א סי' רכ"ג דרפ"ב ע"א וז"ל ואפי' בשותף דעלמא דמיקרי יורד ברשות לא פסיקא לך אי הוי כיורד ברשות לגמרי או לא דמלישנא שאמרו שותף כיורד ברשות דמי ולא אמרו שיתף יורד ברשות הוי משמע כיורד ברשות ולא יורד ברשות לגמרי כמ"ש הרב הנמק"י וכו' אף אנו נאמר היורד ברשות דוקא למאי דפריש תלמודא במימרא דשמים שנוטל בשכרו המגיע לכתפים בין בשדה שאינה עשויה ליטע וכו' ע"כ. ואנן נמי נימא הכי בנ"ד דלא הוי כשו' וכאמור:
עוד מצאתי לעע"ר הרמ"ז הנז' בתשו' הנז' דרפ"ב ע"א שהביא משם רבו הרב מהרימ"ט וז"ל אבל מצאתי למירי הרב בסי' הנז' הסכים דלא נתנו להשותף דין יורד ברשות אלא היכא דניחא ליה לבעל הקרקע בבנין אז שמין וידו על העליונה בין בשדה העשויה ליטע ובין בשדה שאינה עשייה ליטע אבל כשאינו רוצה בבנין לדברי האומרים דאף בשדה העשייה ליטע וכו' יעי"ש וכדאמרן דגם לדברי מהרימ"ט חוזר ונראה דכשעומד וצווח יגרע נחלתו ובנ"ד כן הוא שמעכבים עליו מלבנות:
ואי בעית לפוטרו מצד השני שכתב הרב הפוסק דזה נהנה וזה אינו חסר דכופין אותו על מדת סדום גם בזה לא בחר דהנה מוצא דין זה היא בש"ע סי' שס"ג סעיף ו' וז"ל הדר בחצר של חבירו שלא מדעתו שאמר לי צא ולא יצא חייב ליתן לו כל שכרו ואם לא אמר לו צא אם אותי חצר אינה עשויה להשכיר אינו צריך להעלות שכר אעפ"י שהוציא את בעל הבית בע"כ מן הבית והוא דר בו ואפי' היה רגיל להשכיר רק עכשיו לא עביד למיגר בתר האי שעתא אזלינן אף שדרך זה הדר לשכור מקום לעצמו זה נהנה וזה אינו חסר הגהה ודוקא שכבר דר בו אבל לא יוכל לכופו לכתחילה שיניחנו לדור בי אעפ"י דכופין על מדת סדום במקום שזה נהנה וזה אינו חסר ה"מ בדבר דאי בעי ליהנות לא יוכל ליהנות אבל בכהאי גוונא דאי בעי בעל החצר ליהנות ולהרויח להשכיר חצרו היה יכול אלא שאיני רוצה אין כופין אותי לעשות בחנם ונ"ד הוי כאמר לי צא דחייב לתת לי כל שכרו. וגם לסברת מיר"ם שפי' בדברי מר"ן ודוקא שכבר דר בו וכו' ולנ"ד כיין שעדין לא בנה הו"ל כעדין לא דר בו שאין יכיל לכיפם שיכולים לומר שאנחנו יכולים ליהנות בי ומכ"ש למ"ש הסמ"ע הביאו הב"ח ס"ק י"ב וז"ל אפי' בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר כיון דגילה דעתי דלא ניחא ליה ביה ואין אומרים בכה"ג כופין על מדת סדום כ"כ הסמ"ע ועיין לטט"ר הרמ"ז בכנסיה שלו מ"ב בח"מ סי' קע"ד הגהט"ו אות ב' יעו"ש:
ונ"ד גילו דעתם דלא ניחא להו ומ"ש ה' הפוסק שהוא כמו הפקר בעלמא לא אוכל שאת את דבריו דאם הוא כדבריו היה לו לזכיתו בטענה זו דהוא זוכה מן ההפקר ואין שום אדם יכול לעכב עליו להיות זוכה שהרי כל הקודם זכה:
ומ"ש הרב הפוסק הנז' וז"ל והגע עצמך אם היתה חורבה או בית רעוע של שותפים ומגיע מהם נזק לכולם ורצה אחד מהם לבנות החורבה או לחזק הבית הנז' בכדי להרחיק הנזק ויש הנאה לכולם האם יכולים השותפים לעכב עליו זה מן הנמנע ורחוקה מן השכל וכו' יעו"ש וקשיא לי כיון דהוציאו מדין הפקר והכניסו בדין השותפים הי"ל להסתייע מדין אחד מן השותפים שבנה הו"ל כיורד ברשות וכמ"ש בש"ע בחו"מ סי' שע"ה סעי' ח' וז"ל והשותף בשדה שיש לו חלק בה כיורד ברשות הן ושמין להם וידם על העליונה ואינם יכולים לעכב עליו:
ולדידי גם מזה אל תנח ידיך מלומר ואם באנו לדונו כדין השותפים דהו"ל כיורד ברשות לא חצית להאי כללא. והרי לך למרן מלכא הרמ"ז בתשו' חו"מ ח"א סי' רכ"ג דרפ"א ע"כ וז"ל ומטעם שותף רואה לשמעון שום תפיסה לזכות דלא אמרו שותף כיורד ברשות דמי אלא בשני שותפים בקרקע שאין זולתם אבל בבית של הקדש שיהיו כל הקהל כשותפים להיות זה בונה וזה הורס זו רעה חולה ולא שבקת חיי לבית של הקדש שכל אחד יבנה במה לעצמו כמי שירצה ויתפרע מן הקהל ונמצאו נכסי הקדש יורדין לטמיון ע"כ. ומעתה כל ראיותיו שהביא שם להחזיק דין השותפים אין בהם צורך לדידן:
עוד כתב הרב הפו' לזכותו מדין אפוטרופוס וגדול האחים וז"ל עוד זאת כי ראובן הנז' יש לו דין אפוטרופוס וגדול האחים ע"כ והא ודאי כי אשר במאמרו אפוטרופוס וגדול האחים רצה לרמוז לדין הש"ע סי' ר"ץ סעי' ר' וז"ל רשאי האפוטרופוס ללבוש בגדים נאים מנכסי היתומים לתועלתם כדי שיהיו דבריו נשמעין והוא שיהיה להיתומים הנאה בנכסיהם בהיות דבריו נשמעין ע"כ וגם גדול האחים כן דינו וכמו שכ' הש"ע סי' קע"ו סעיף ט' ולכן רצה לדמות דינו דיכול לבנות בעל כרחם כיון שהוא לתועלתם שיהיו דבריו נשמעין. וכמ"ש המשכה"ר במערכת ן' אות ו' וז"ל נגידים ראשי עם קדש המתמנים על הצבור בכח שירותם בחצר בית המלכות מצוה קא עבדי כי על הרוב יגיע הנאה לישראל ע"י לדבר על לב המלך להשיב חמתו מהשחית ומינה שאם נשבע ע"ד רבים שלא לשבת עוד מתירין לו כמו שמתירין לכל נשבע ע"ד מצוה כך עלה בדעתי. ושוב מצאתי להגאון מהר"ם ז"ל בתשו' ח"א סי' ט"ו ועיין בשיורי כנה"ג י"ד סי' רכ"ח אות קכ"א ע"ש ע"כ. וא"כ בנ"ד נמי נימא הכי דודאי דאית להו הנאה לציבור כמ"ש ולזה יכול לבנות ולעשות כחפצו ורצונו ואולם לבבי לא כן יחשוב והנך רואה בעיניך לשון הש"ע שם וז"ל וגדול האחים אף במה שקנה לעצמו אין שמין לו אבל לכתחילה יכולים למחות בו שלא יהנה ובסי' רפ"ח סעי' א' וז"ל ויש אומרים דגדול האחים אין שמין מה שעליו. וכתב באר הגולה אות א' ודין שהאחים יכולים למחות מבואר בסי' רפ"ו ע"כ וז"ל מר"ן ז"ל בסי' רפ"ו סעי' ד' במה דברים אמורים שאין תועלת לקטנים במה שלובשים הגדולים אבל בגדול האחים דנושא ונותן בנכסים ויש תועלת לקטנים במה שלובשים יפה כדי שיהיו דבריו נשמעין הרי לובש מתפיסת הבית ואם מיחו בידו הרשות בידם:
והרואה יראה כי כל בתר איפכא ואין הנדון דומה לראיה כי נ"ד הם מוחין בתחילה וכשמוחין הרשות בידם עוד כ' הרב הפו' נר"ו וז"ל ועלית על כולנה כי הוא וואקי"ל ח' באשי וכו' ועי' להרב משא מלך וכו' כי חכם העיר שנתמנה עפ"י רשות המלך שקול כמו מלך הנה דברי המשא מלך הנז' נטולה היא בידו מדברי הרב קנין פירות. עוד כתב ודין המלך מבואר בשמואל ח' ויאמר זה יהיה משפט המלך וכו' לא טובה השמועה הזאת כי דמיון הח' למלך הוא לענין מורא דוקא כמ"ש שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך וכמ"ש מאן מלכי רבנן לא למשול בשל אחרים ולקחת ארצם מידם ואפי' המלך בעצמו לדעת שמואל כי כל האמור בפ' מלך מותר בו דהלכתא כוותיה גם ראה תראה במס' סנהדרין ד"ך ע"ב בתוס' ד"ה מלך מותר וכו' בין תבין אשר לפניך דלא בכל המלכים נאמר ולאו בכל הקרקעות נאמר ומה גם לתי' התוס' הראשון דדוקא לעבדיו מותר ולא לו ועיין בדרשותי שפירשתי כפי תירוצי התוס' הנז' פסוקי עפרון עם אברהם יעו"ש
ומ"ש ה"ה להביא ראיה מדברי הרב החינוך דמלך הרשות בידו לעשות לו דרך וכו' אנכי לא ידעתי מה לו ולהרב החינוך ז"ל הרי היא משנה ערוכה במס' סנהדרין ד"ך ע"ב ופסקה הרמב"ם בה' מלכים פ"ה ה"ג ועי"ש להלח"מ שם הלכה ג'. ואני בכו"ר אתנהו טעם נכון לדברי הרמב"ם שפי' לעשות לו דרך לצאת בו למלחמה ודלא כרש"י שפי' לעשות לו דרך לצאת בה לשדהו ולכרמו הוא משום סמיכות מ"ש דרך המלך אין לה שיעור דאם איתא כדברי רש"י למה אין לה שיעור דבשלמא לדברי הרמב"ם שפי' לצאת בה למלחמה אין לה שיעור משום ריבוי אוכלוסין אנשי צבא המלחמה:
שוב ראיתי מ"ש הרב המסכים ע"ד הרב הפוסק הראשון דברים אשר לא נתחיורו בעיני לפיקו"ד טרם כל מה שהביא מדברי מור"ם בסי' קע"ח לא דמיין אהדדי דשם מיחה השותף אחר הבנין אשר לא כן בנ"ד שהם מוחים קודם הבנין. גם מה שהביא מתו' מהרימ"ט אדרבא משם תבוא וכמש"ל. גם מה שהביא מהרב פ"מ ז"ל סי' מ"ה לא ראיתי כל תמונה אשר הוכח תוכיח ממנה שאפי' מיחו בו קודם שיבנה שיכול לבנות בע"כ אם לא שנאמר שלדעתו כי הוא שר התו' ולמאן דיצבי יתנינה ודי בהערה זאת:
יבוא השלישי ויכריע אחוז מזה וגם מזה דאפי' שמוחים בו יכול לבנות בע"כ אמינא ולא מסתפינא דכן הוא להלכה ולמעשה כוותייהו ולא מטעמייהו וטע' הדבר להיותו גובה להקדש כפי נימוס המלכות שהוא ג"כ וואקיל אל אווקף:
ועיין לעט"ר הרמ"ז כנה"ג יו"ד סי' רכ"ט סעיף ן' וסעי' נ"א וז"ל גזבר הקדש רשאי להוציא הוצאות על נכסי הקדש ולתועלת ההקדש הכל לפי צורך השעה ואעפ"י שיצטרך למכור מקצת ולקיים מקצת. ואם הוציא הוצאות אין אומרים לו המתן ומהפירות שיצאו תתפרע אלא יכול למכור מקצת כדי להתפרע מורי הרב בתשו' ח"ב ח"מ סי' א'. ומה גם שהוא ממונה מהקהל גם כן ובמקום אחר הארכתי בדבר שאינם יכולים לסלקו מכמה טעמים האמורים שם כל אחד על מקומו:
ולך נא ראה לעט"ר הרמ"ז בס' בעי חיי לח"מ סי' רכ"ג דרפ"א ע"ד וז"ל ולא מיקרי יורד ברשות בנכסי הקהל הפרנסים והגזברים המתמנים לפקח על זה אותם מקרי יורד ברשות ולא מטעם דכשותפים הם אלא דמסתמא כיון שממנים אותם לפקח על עסקי הקהל הרי זה כמו שנתנו להם רשות כל הקהל שיעשו ויבנו ויהרסו כרצונם ועליהם לשלם במיטבא ודבר זה אפילו שהשכל מחייבו ואין צריך שום ראיה מדברי הרשד"ם ז"ל חיו"ד סי' קפ"ב הוא מבואר שנדון שלו היה על בנין ב"ה ושקיל וטרי הרב ז"ל לומר מכמה טעמים דהוי כיורד שלא ברשות ע"כ:
ועדיפא מינה נ"ד שהוא ממונה מן הקהל והא ודאי כשנתמנה היה עפ"י רוב הציבור כי מלכותנו האדירה יר"ה עפ"י הנימוס אין ממנים וואקי'ל ח' באשי כי אם עפ"י ערצ'חאל החתומים בו רוב הציבור וכמ"ש עט"ר הרמ"ז בכנסייה שלו חו"מ מ"ב סי' רכ"ה שהביא משם מהר"מ די בוטון סי' נ"ח שכתב שבהקדש עניים אפי' שמכרו הגזברים אין להם הנאה ומוכח מדבריו שם דבקרקע שהוא ב"ה עצמו וכו' ושם מסיק דבזמננו זה הממונים והפרנסים מדעת כל הקהל ע"כ עניני ב"ה נתלו הכל לדעת עצמה הו"ל כמו שהתנו בפי' בין לעוות בין לתקן וכו' וכן הביא לנו הר' פרמ"א בח"א סי' קי"ח בסופו משם הרב מהר"א ששון בסי' קפ"ג דבזמננו הממונים והפרנסים נמנים אף על עניני ב"ה עצמם והם דברים נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת ע"כ. וגם אית ליה רשות המלך ודינא ד"ד שהוא סי' ופטרון בכל נכסי כוללות העיר בכללותם ובפרעותם בכל מעשיו אשר יעשה בהם הוי ברשות כאדם העושה בשלו ולית אינש שיכול למחות בידו. ומר"ן הש"ע ביו"ד סי' רנ"ז סעיף ב' כתב וז"ל ואין מחשבין בצדקה עם גבאי צדקה ולא בהקדש עם הגזברים שנאמר ולא יחשבו עם האנשים אשר יתנו את הכסף על ידם לתת לעושי המלאכה כי באמונה הם עושים ע"כ:
וכ"ת דכ"ז לא נא' אלא דוקא שמוציא הוצאות לצורך ההקדש בדבר שאינו שייך לעצמו אבל בדבר שהוא שייך לעצמו איכא למיחש לזלות שפתים. וכמ"ש מור"ם בסי' ר"ץ ס' ח' וז"ל הגה"ה יש אומרים כמו שהאפוטרופוס יכול ליתנם לאחרים כך יכול לקבל המעות לעצמו ובלבד שיעשה בב"ד בשביל לזות שפתים ע"כ. וא"כ ה"נ איכא לזות שפתים ולבעבור זאת נטל רשות מבדה"ץ של עיה"ק צפת"ו שהם הרודים בעם צידון יע"א. וכ"ת דאלו דברי מור"ם ומר"ן דהוא מארי דאתרין לא העלה אותם על שוה"ט. אי משום הא לא איריא דהלא היא כתובה ביתה יוסף מחודש כ"ה כתב הראב"ד וכו' ומ"ש שגנאי ליקח אותם לעצמו משום לזות שפתים אין בית מיחוש כיון שהודיע הדבר לב"ד ע"כ וכבר ידוע מ"ש בעלי הכללים ז"ל על מר"ן הק' הגם שהשמיט הדין על השולחן הטהור כיון שהובא בב"י דעתו לפסוק כיוהיה כמי שיעו"ש בדבריהם באורך. וא"כ כיון דאית ליה רשות ב"ד תו ליכא לזית שפתים:
וא"ת דבנ"ד איכא למשדי בה נרגא לחוש משום חשדא שיוציא מנה ויתבע מאתים שהרי כתב מר"ן בסי' ע"ב סעי' א' וז"ל המלוה על המשכון וכו' ויש מי שאומר דדוקא לאחרים יכול להשכירם אבל לא לעצמו משום חשדא ע"כ. גם בש"ע יו"ד סי' רנ"ז סעיף ב' כתב בסתם וז"ל גבאי צדקה שאין להם עניים לחלק מצרפים המעות דינרים לאחרים אבל לא לעצמם וכן אם צריכים למכור מה שגבו מהתמחוי ימכרו לאחרים אבל לא לעצמם מפני החשד ואתייא במכ"ש בנ"ד דאיכא חשדא דממונא:
לזאת אשיב לך נא ראה מ"ש הב"ה בסי' ע"ב ס"ג וז"ל חשדא פי' הסמ"ע דיחשדו איתו דמשתמש בשביל הלואתו בלא נכייתא ובטור מייתי ראיה לזה ע"ש ובזה מתורץ דלא תיקשי מסי' רס"ז סכ"ב דבאבידה יכול לשומם בעצמו בלא ב"ד ולא חשדינן ליה משום דכאן י"ל שאין כונתו להשבת אבי' אלא דמשתמש בו בלא נכייתא ודלא כהב"ח שהק' דברי המחבר אהדדי. והש"ך תירץ דלא דמי להתם דכבר השיב אבידה כשהכניסן לביתו לכן לא חשבינן ליה דאם היה רוצה לגזול לא היה אומר שהוא אבידה אבל הכא שאינו משיב אבידה אלא עתה בשעת השכירות שפיר יש לחושדו שמשכיר לעצמו בפחות עכ"ל:
ועיין מה שפי' הט"ז דברי הב"י בדין זה ע"ש. ובתשו' בית יעקב המובא בפתחי תשובה ביו"ד סי' רנ"ז ס"א וז"ל שאם ידוע שאין בקופה של צדקה רק דבר מועט מותר דבדבר מועט ליכא חשדא וכן הא דריש ס"א גבאי צדקה אינם רשאים לפרוש אם הגבייה דבר מועט ליכא חשדא ע"ש ע"כ:
מכל האמור נפקא לן דבאופן דאיכא לבטל החשדא יכול לעשות אפי' לעצמו ולכן אבקש לו מנוח אשר יטב לו להאיש מרדכי גדול להיות נקי מה' ומישראל וכמ"ש מור"ם ביו"ד סי' רנ"ז סעיף ב' בהגה"ה ומ"מ כדי שיהיו נקיים מה' ומישראל וכו' התיקון לזה צריך שיהיה הוצאת הבנין ע"י שני עדים אשר ע"ז ליכא מלכות לעכב על ידו כי הוא אדון בדבר לעכב עליהם בכל מידי דשייך לכוללות העיר ולא הם. ולעילא מכל איכא עדיפותא בנ"ד דעיר צידון יע"א יש בה תוס' מעלה שהיא ס' ארץ ישראל וכמ"ש רז"ל ע"פ וירכתו עד צידון אי עד ועד בכלל או עד ולא עד בכלל וא"כ הו"ל יורד ברשות מפני ישוב הארץ אך ורק שיהיה עפ"י שנים עדים שאז יטול כל הוצאותיו הגם שיהיה ההוצאה יתירה על השבח וכדין ארץ ישראל:
ומעתה ק"ל למה מר"ן בח"מ סי' ע"ב כתב בלשון יש מי שאומר וכו' והלא הלכה פסוקה היא דהיכא דאיכא חשדא אינו יכול לעשות לעצמו. ונ"ל לתרץ עפ"י מ"ש הב"ה משם הט"ז בסי' רנ"ז ביו"ד סק"א וז"ל לפרוש שלא יחשדו אותו מאחר דיש ריעותא שעושה שלא כדין שהדין נותן נגבית בשנים והוא פורש מחבירו וזה מביאו לידי חשדא ע"כ:
ולפי"ד אלה נפקא לן לההיא דח"מ סי' ע"ב שאינו עושה שלא כדין להביאו לידי חשדא פשוט הדבר דליכא חשדא ולכן כתב מר"ן ויש מי שאומר שהיא סברא יחידאה וס"ל דגם בהא איכא חשדא אח"כ הדרי בי מתירוץ הנז' בראותי שם ביו"ד סי' רנ"ז סעיף ב' וז"ל גבאי צדקה שאין להם עניים לחלק מצרפים המעות דינרים לאחרים אבל לא לעצמם וכן אם צריכים למכור מה שגבו מן התמחוי ימכרו לאחרים אבל לא לעצמם מפני החשד. שהנה שם ליכא ריעותא אם אינם עושים לא כדין ואפ"ה פסק מר"ן דאיכא חשדא. לכן נ"ל לתרץ באופן אחר לתי' הנז"ל כיון דהחשדא היא שעוברים על לאו דאורייתא שהוא לא תגזול לא תגנוב חיישינן לחשדא אשר לא כן בההיא דסי' ע"ב דליכא בה איסור תורה שאינה ריבית קצוצה אלא אבק ריבית וכמ"ש משה"כ חידושים ס"ק א' וז"ל ריבית וריבית קצוצה לא הוי וכו' יעו"ש וכיון דאיכא שכירות הוי חות דרגא ולא חיישינן לחשדא אליבא דהלכתא שהיא חשדה ורחוקה לחוש אפילו באבק ריבית ואיכא שכירות וכמו שמצינו למור"ם שם שכתב ודוקא שלא התנה עמו מתחילה אבל התנה עם הלוה מתחילה שרי ע"כ. וצריך לדעת אמאי שרי והלא איכא למיחש לחשדא דמי ידע אם התנה אם לא. דאטו כל המתנה לפני כו"ע מתנה אם לא שנאמר כדאמרן דכיון דאיכא תנאי הו"ל חות דרגא ולא חיישינן לחשדא דאבק ריבית שהוא מדרבנן אבל יש שאומר שהיא סברא יחידאה חייש אפילו לחשדא כזו שהיא רחוקה:
העולה מן המחובר האמור ומדובר תורה יוצאה בהינומא וראשה פרוע להלכה ולמעשה שיכול לבנות הגם שמוחים בו לא תועיל מחאתם וכמ"ש הרבנים עליונים למעלה שני צנתרות הזהב איש ואיש כאשר אהב ועלית על כולנה דאית ליה רשותא מב"ד רבא שבעי"ק צפת"ו ומכל אילין דהוו יצא בדימוס בדינו ואין פוצה פה ומצפצף הנראה לענ"ד כתבתי וצור יש' יצילנו משגיאות ויורנו מתורתו נפלאות:
הלא אהרן הנני ב"א ס"ט פסק ב"ד עה"ק טבת"ו הנשמט מסי' א'
ראה ראינו כל מה שכתב מע' הר' הגדול מעוז ומגדול סבא קדישא אהרן קדוש ה' בכור קרייה רחמנא לראש פינה והן אמת כי לא נעלם מענ"ק מ"ש הרב מהר"ם מפאדובה ז"ל לרבינו דרכי משה ז"ל כי לפני גדולי התורה ראוי לבא בקצ"ר אמיץ והנה מע' הגאון פני יצחק נר"ו חד בדרא שר התורה כל רז לא אניס ליה תורה דיליה ויצא מוניטון שלו בעולם צדיק בארץ ישולם ואולם תורה היא דהנה הרב בעי חיי ז"ל סי' ר"ך לא זיכה לקהל אלא מפני שהם מוחזקים ויכולים לומר קים לי כמהר"מ ז"ל שכתב עד שיהא לו הפסד ממקום אחר נראה דהיכא דהוא להיפך שהיחיד הוא מוחזק הוא יכול לומר קי"ל דלא כמהר"מ ז"ל אלא כמהרי"ח ז"ל בין דבר מצוה או אונס למקום שאין אונס או דבר הרשות או כדעת התוס' בפ' מ"ח ורגילות והרא"ש ז"ל בין רגילות ליתן יותר וכו' ואפי' שאינו מפסידו ממקום אחר ע"ש ועי' בכנה"ג ז"ל סי' רס"ד הגהב"י אות ב':
וא"כ נ"ד דהיחיד הוא המוחזק עליו להרים דגל הקי"ל ובר מן דין כפי הנראה מדברי הכנה"ג ז"ל סי' רס"ד הגהב"י אות ח' כתב וז"ל להשתדל להוציא לו כתב פיטורים מן המלכות אף לדברי מהר"ם ז"ל חייב לשלם לו כל מה שנדר לו מור"ם ז"ל סי' פ"ו וא"כ אף נ"ד נמי שהתנו עמו לעשותו חכם באשי להשתדל להביא מן השררה יר"ה אפי' לדברי מהר"ם ז"ל חייב:
ואולם נראה לנו דהרב כנה"ג ז"ל ציין לדברי מהר"ם ז"ל כמקודם וסמך להמעיין בדברי מור"ם ז"ל סי' פ"ו דף מ"ח ע"א עיניו יחזו שכתב וז"ל אפי' לדברי מהר"ם ז"ל מ"ש בנ"ד צריכה לשלם מידי דהוה אצייד שביטל ממצודתו דהא מי שנוסע והולך למרחקים מביתו אין לך מפסיד גדול מזה ע"ש. הרי דאף בהשתדלותו עם המלכות יר"ה אם לא הפסיד ממקום אחר אינו חייב אלא שכרו לדעת מהר"ם ז"ל ודלא כמו שמובן מפשיטות הכנה"ג ז"ל. ואולם הרווחנו לנ"ד דהרחיק ג"כ נדוד מביתו שגם מהר"ם ז"ל מודה לסברת מור"ם ז"ל דמסתמא ודאי הפסיד דלא בעינן שיברר כמה הפסיד אלא דמסתמא ודאי הפסיד ואפי' דלא הפסיד כמו שהתנו עמו עכ"ז חייבים ליתן לו כל מה שקצבו ליתן לו וכמ"ש הרב לחם רב ז"ל סי' רכ"ז דאפי' בהפסד מועט סגי ושכן כתב הרא"ש ז"ל והביא דבריו ז"ל הכנה"ג ז"ל שר. גם שמעינן מדברי מור"ם ז"ל דלא בעינן שיהא רב או מלמד או סוחר והעתיקוהו ממקומו כמ"ש הרב פנ"י בח' הששי סי' ב' דהא בנדון מהר"ם ז"ל לא חייב להאלמנה אלא מפני שהמשתדל הנז' הועתק מעירו ומסתמא אין לך הפסד גדול מזה ע"ש:
גם מ"ש הרב פנ"י נר"ו דתפיסתו מאחד מהם לא הוייא תפיסה לומר קי"ל אפי' נימא דהקהל הוו כשני שותפים שלוו לצורך שותפותם שניהם ביחד אחרי דמר"ן ז"ל בב"י ז"ל סי' ע"ז פליג על מהריק"ו ז"ל שורש ק"ך בהא. ולזה חלק על הרב הק' כפי אהרן ז"ל סי' ה' וכתב עליו בח' הששי סי' ב' דף ד' סוף ע"ב דל"מ המוחזק לו' קי"ל כסברת ה' כפי אהרן ז"ל דסברתו זרה ויחידאה ודחויה לגמרי. ואנן בדידן אחרי ראותנו כל מה שדחה דבריו בח"ג סי' יו"ד דמ"ב ע"ד ראינו שאין בכל דבריו ראיה עצמית לדחות דבריו ז"ל כי מה שטען עליו שאין יכו"ל קי"ל כמהריק"ו ז"ל אחרי שקבלנו הוראות מר"ן ז"ל גם בב"י ז"ל, הנה דבר זה במחלוקת הוא שנוי וכמ"ש איהו גופיה בכמה מדבריו הקדושים בח"א דק"ג ע"א ודף קי"ז ע"ג וקכ"ו סוף ע"ד וח"ג דף כ"ג ע"א. וא"כ הוא יכול לומר קי"ל דלא קבלנו הוראותיו בב"י ז"ל וקי"ל כמוהרי"ו ז"ל ומה שחילק בין מה שהביא איזה סברא מהסכמתו בב"י ז"ל להיכא שכתב ונראה לי דגילה דעתו דבזה לא נחלקו הפוסקים ז"ל הרי סברא זו דידיה היא וחידוש הוא שחידשו דהרי כל תשובותיו של מר"ן הק' ז"ל הא ודאי גילה דעתו וסברתו בהם להלכה ולמעשה ועכ"ז פליגי הפוסקים ז"ל אם קבלנו הוראותיו בתשובותיו ויכול המוחזק לומר קי"ל. ובר מן דין דהנה הרב קול אליאו ז"ל סי' יו"ד ח"מ ח"א הביא בנדונו מ"ש הרב ב"י ח"מ סי' נ"ג מדעת עצמו ודחאם מכח מ"ש מר"ן גופיה בב"י סי' רצ"א משם תלמידי הרשב"א ז"ל דגם באתריה דמר הרב קול אליאו ז"ל קבילו עלייהו הוראות מר"ן ז"ל ע"ש וכמ"ש הגאון פנ"י ז"ל גופיה בספרו ח"ג סי' ה' דכ"א ע"ג ע"ש:
ומה שטען עוד דא"כ היכי משכחת לה דקיימא לן כמ"ש הב"י ז"ל יכולים אנו לומר היכא דליכא חד מינייהו מוחזק. גם מ"ש וליכא למימר דלדידהו ולסברתייהו ליתא להאי כללא דכל כי הא הוה להו לפרש ע"כ ד"ק אתה תחזה דזה דוחק דודאי המוחזק יכול לומר דליתא להך כללא גם מ"ש הגאון פני יצחק נר"ו שם להוכיח דמר"ן ז"ל בשולחנו הטהור פסק דלא כמהריק"ו ז"ל והוא מדכתב בש"ע סי' ע"ז ס' ב' שכתב שותפין שלוה אחד מהם לצורך השותפות ע"ש כבר תרגמה הרב כפי אהרן ז"ל דף קי"ט ע"א שסעיף זה הוא הדין שכתב הטור ז"ל שהוא במחלוקת הרא"ש והרמב"ן ז"ל והש"ע ז"ל פסק כהרמב"ן ז"ל כמו שכתב בב"י ז"ל ע"ש. ומאי דכתב הגאון פני יצחק נר"ו דמאי שנא אם לוה אחד לצורך השותפות ולא אמרינן בה רצה מזה גובה משנים שלוו לצורך השותפות דאמרינן בהו רצה מ"ג וכו' נראה דהחילוק מבואר דשנים שלוו לשותפותם כיון דשניהם לוו ביחד ולא חלקו המעות רצה מז"ג דיכול המלוה לומר עליך סמכתי לכל אחד ואחד. ולא כן אם אחד לבדו לוה לצורך השותפות הגם שחבירו ג"כ הוא ערב בעדו אם לית ליה כיון דהיה לצורך השותפות אבל לענין שיהא רצה מז"ג אעפ"י שהוא לא לוה ממנו לא יגבה ממנו דאינו יכיל לומר לא עליך סמכתי דאדרבא סמך על מי שלוה ממנו והממון של הלואתו גביה. ולזה אם רצה לגבות מן האחר לא יגבה ממנו לא כן אם לוו שניהם כאחד וכמדובר וכה דבר לה מהריק"ו ז"ל והמבי"ט ומוהרימ"ט ומהריק"ש ז"ל. וא"כ אחר שדחיות שדחה הרב פני יצחק נר"ו להר' כפי אהרן ז"ל לא עמד טעמם בם א"כ יכול המוחזק לומר קי"ל כמהריק"ו ז"ל וסיעתיה ז"ל והר' החסיד כפי אהרן ז"ל לגבות מאיזה מהם שירצה וגם דאינו יכול לדחותו אצל הכוללות כיון דאינו יכול לאשתעויי דינא בהדי רבים וכמ"ש הר' החסיד כפי אהרן ז"ל שם סי' ה' דף קי"ט ע"ב. וא"כ הוא הדר דינא שכיון שזוכה הנתבע בדין מדין קי"ל כמבואר יכול הוא לומר דנזקקין לנתבע תחילה וכמ"ש הר' מטה שמעון ז"ל סי' כ"ד אות ך' משם מהר"י חנדאלי ז"ל בס' שני המאורות הגדולים דקל"ח ע"א והביא דבריו הגאון פני יצחק ז"ל ולישרי לן מר הגאון פני יצחק נר"ו אשר הטו אשורנו מדרכו דרך הק' ועמו הס"ר כי כך היא דרכה של תו' וה' יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות כ"ד צעירי הצאן בדה"ץ הבעה"ח פעה"ק טבת"ו ברוב עז ושלום:
הצעיר יעקב הכהן סקלי ס"ט. הצעיר ברוך טולידאנו ס"ט. הצעיר שמואל ן' קיקי ס"ט.