מפי אהרן· רבי אהרן בכור אלחדיף
מפי אהרון · סימן יד
שאלה זהו נוסח הסכמה הנעשית בעה"ק טבריא ת"ו וז"ל הן אמת כי מזה זמן אשר יושבי עיה"ק טבריא ת"ו הם שותפים יחד בענין הבשר ואין לשתי הקהלות הק' ספרדים ואשכנזים הי"ו זולת מקולין אחת. והשו"ב, במקולין הנז' המה שלשה ת"ח מהאשכנזים הי"ו כי חכמי הספרדים אינם מתערבים במלאכה הזאת דטריחא להו מלתא ולא נפקא להו מידי כי תהלות לאל יתברך שלום ואמת יחדיו ידובקו בין שתי הקה"ק הנז' ואין אחת מתקנאת מחברתה מעולם. עד כי בימים האלה נראה בעליל לארץ חורבה דנפיק מהשותפות במקולין הנז' דברים שלא ניתנו ליכתב ואין האזן יכולה לשמוע רח"ל:
א'. כי יען שיש כמה מהת"ח הרשומים אשר נשא לבן אותן לקרבה אל המלאכה ללמדה כי מצאו עצמם חייבים בה משלשה דברי' ש חיוב החכם. ולזה לפרקים הם שוחטים לאיזה יחידים מזה נמשך כי כמה מהאשכנזים אשר ימצאו אצל הספרדים ולא יחפצו לאכול מארוחתם ובפה מלא יאמרו כי אסור להם שחיטת ספרדי ולא עוד אלא כי גם אם יאמרו אליהם שחיטת אשכנזי היא זאת הם עונים כי הוא בשר שנעלם מן העין ועל דבר זה יתחמץ כל לבב וכדי בזיון ב'. כי בין פרת יוסף רבו אוכליסי עי"ק ת"ו ובהיות המקולין משותפת הקצבים עושים קשרים שלא להרבות השקיעה ונעשה דוחק הבשר. וכמה פעמים שיש יולדות וחולים ואינם משיגים חתיכת בשר למחית נפשם וכ"ש בערבי שבתות וימים טובים:
ג'. עלית על כלנה כי דרך אחינו האשכנזים לשלוח נשותיהם לעמוד בחנויות הקצבים ולהפך עדתנו הספרדים אשר לא תעמוד רק האנשים ומזה נולד ערבוביא בין בחורים ובחורות ועינינו רואות וכלות רח"ל:
ועוד בה כמה סיבות מכריחות ומכריעות אשר תכלה היריעה מהכילם. ולזה בהתאסף ראשי עם מק"ק עדתנו הספרדים לראות מזור לכל הנז' ושלחנו אחר גדול השו"ב מהאשכנזים עם גדולי ממוניהם ובקשנו מהם לעכם עצה יחד לתקן המעוות וגם להוסיף עמהם שו"ב ספרדי שיקח ש"ט מכוללנו ומנחלתן לא יגרע ובכל זאת לא אבו שמוע. אזי קמנו ונתעודר אנן הבעה"ח רוב בנין ורוב מנין והסכמנו בהסכמה גמורה בכל חו"ת באופן המועיל לפו"ד שמהיום הזה והלאה נפריש מקולין לעצמנו כל עדתנו הספרדים ויהיה השו"ב בה ג' מחכמי הספרדים המומחים במלאכת השו"ב ושום אחד מעדתנו איש או אשה קטון או גדול לא יקנה בשר כי אם מהמקולין שלנו ולא מהמקולין של האשכנזים ובע"ה הננו מוכנים להכריז הסכמתנו זאת ביום שב"ק הבא קרוב בבכ"נ וב"מ ואחר ההכרזה כל העובר על דברינו אלה ופורץ גדר מלבד כי עבריינא יתקרי ונח"ש כרוך על עקבו עוד בה הרשות נתונה ביד גובי קנסות אשר נמנה לקונסו ולעונשו כפי ראות עיניהם ואין להרהר אחר מדותיהם והסכמתנו זאת יתד בל תמוט והיא אמתני ותקיפא ככל ההסכמות העשויות בישראל מימות יב"ן ושומע לנו ישכון בטח ושמ"ר. ולזה עשו קונטראטו עם שלשה קצבים הר"י הכהן הי"ו והר' אליהו אודיז הי"ו והר' משה איל פילאלי הי"ו להיות הם מוכרים הבשר לבדם לכל ק"ק הספרדים הי"ו וזר לא יתערב בתוכם. וע"ז נתחייבו בסך עשרים לי"פ להר' מסעוד משקל הי"ו ובעדם נתחייב הר' מסעוד משקל הי"ו הנז' לכוללות הספרדים סך עשרים לי"פ לפורעם בזמן שיבטלו הקצבים הנז' ממכירת הבשר להספרדים באיזה אופן שיהיה. ונתחייבו הקצבים הנז' לשחוט בכל יום בשר לא פחות ממה שישחטו קצבי ק"ק האשכנזים הי"ו. וכן למכור הבשר הכשר בע"ש ובערב יו"ט וביום חמישי בשבוע לא פחות משתי חנויות ויען כי חוששי' הם אילי ח"ו ישתוו קהלתנו עם ק"ק האשכנזים הי"ו ויגיע להם נזק מזה. לזה מוד"א הבעה"ח חו"ר ומנהלי טבת"ו שאם ח"ו ישתוו קהלתנו עם ק"ק האשכנזים בענין המקולין מו"מ מחוייבת כוללות עי"ק ת"ו לפרוע לקצבים הנז' סך עשרים לי"פ מכיס הכוללות אם לא הכריחו האשכנזים שישחטו להם ויקנו מהם ככל שאר הקצבים. גם תנאי מפורש היה ביניהם שאם יבררו הקצבים הנז' שקנה שום אחד מקהלתנו בשר ממקולין של האשכנזים הי"ו אזי יגבו דמי הבשר ההוא מהקנס אשר נגבה מהאיש ההוא. וכ"ז נו"ן בכל חו"ת מידינו דלא וכו' ודלא וכו' בביטול וכו' ובפיסול וכו' לדעת הרשב"א זלה"ה וע"ד אמו"ץ ח"ש פה עה"ק טבריא ת"ו בש"א לח' חשון התרנ"א ליצירה והשו"ב וקים וחתמו על שניהם ההסכמה והקונטראטו רוב בנין ומלבד אשר היו במעמד ולא חתמו וכמה וכמה שלחו אחריהם ולא אבו וא"ל כל מה שתעשו אנחנו מסכימים עליו והוכרזה ההסכמה הנז' בבכ"נ ובבמ"ד וכולם שמעו ושתקו ואדרבה נפתח מקולין של ספרדים עפ"י הקונטראטו הנז'. וכל מי שהיה לוקח משחיטת האשכנזים הי"ו מענישים אותו ככתוב בהסכמה. וכמה וכמה עברו ונענשו ועברו בזה כמה חדשים עד שעמדו בעלי פניות ובטלוה. והחזירו הדבר כמו שהיה ושאל השואל אם ההסכמה והקונטראטו הנז' אם עשויים כדין או לא ואם העומדים לבטלה יש כח בידם לבטלה ומה יהיה משפט העובר עליה יורנו המורה ושכמ"ה:
תשובה למה זה תשאל לשמי אשר לא דימיתי ולא עלתה על לבי מכמה טעמי תריצי ראשונה כי איני מאנשיה במקום שבעלי תשו' עומדים וצריך נגר ובר נגר דליפריקיניה. גם את השני כי כו"ע ידעי לה שאנכי הצעיר פרוש מאהבה ואיני מתערב ואיני מכניס עצמי להטפל בשום דבר וא"כ מה לי כי נזעקתי. גם את הג' שלא יחשדני שומע באמור אלי שאני נוגע בדבר היותי ספרדי ובן עיר. ואת רב"ע כי אי אפשר לומר ונקה לנקות עצמו האדם מן המתאוננים ודוברים רע על נפשי ומרננים וחושדים בכשרים אשר יש בכל דור ודור וכמו ששמעתי באומרי' שאני עושה זה להתגדל ולהתיהר וליטול שכר לעצמי:
הנה לטור ראשון כל קדושי עליון אשר ראיתי הלא בספרתם וכל אשר בשם חכם יכונה ויודע ספר חייב להטפל בדבר דבמקום דאיכא חילול ה' אין חולקין כבוד לרב:
ומה גם כי הנה אנכי ב"א ואספתי באומרי'ם מפי סופרי' ומפי ספרים מה שתעלה מצודתי ואערכה לפני בעלי תריסין משפט והמה בחכמתם את אשר יבחרו יקריבו ואם יסכימו לדעתי המעט אזי ישמח לבי ויקובל האמת ואם לאו דברי אלה לעו וכלא חשיבין:
והטור השני נופ'ך שפי"ר קנאת ה' צבאות תעשה זאת לצאת ממחיצתי ולהכניס עצמי בדבר כי יותר קשה עלי הדבר להעלים האמת ולהכחידנה תחת לשוני ולאפרושי מאיסורא תערובת אנשים ונשים:
והטור הג' לש"ם שב"ו דהגם שאני ספרדי ובן עיר אין בי שום נגיעה בדבר כאשר ידוע לכל באי שער עירי וכל ק"ק האשכנזים הי"ו מגדולם ועד קטנם יאכלו ענוים בשמחה משחיטתי וכאשר עד היום הם אומרים קח לך חרבות צורים וזבחת ואכלת וילוו אליך כל עם הקהל אם כן לבעבור זאת נקי אנכי לביתי ואין לי שום נגיעה בדבר:
והטור הרביעי שוהם וי"ש פ"ה לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות ואל יחוש למלעיגים ואעשה כן גם אני והשומע ישמע והחדל יחדל ואני את נפשי הצלתי:
טרם אענה יש לחקור בשאלה הזאת המוצגת לפנינו אם יש כח מספיק ביד הציבור לתקן תקנות ולגזור גזרות על הציבור ולאסור איסר עליהם מה שלא אסרה תורה ולא מצינו בו אפי' לתא מדרבנן ואם המצא ימצא לפו"ד שיש להם כח לעשות ולגדור גדר. עדין אנו דנים אם יש היתר ויכולים הציבור לעשותו מפני האי' שבו שהוא לעבור על לאו דלא תתגודדו שדרשו רז"ל שלא תעשו אגודות אגודות ובקיומה נעשית העיר שתי כיתות ק"ק ספרדים וק"ק האשכנזים הי"ו שאלו אינם אוכלים משחיטת אלו ואלו אינם אוכלים משחיטת אלו:
ותשוב תתפלא בי הגם דנימא דלית בקיומה לאו דלא תתגודדו כאשר אבאר בתשו' לקמן. מ"מ יש טעם בריר שאין לה קיום כיון דלית בה הסכמת אדם חשוב וכמ"ש בב"ב ד"ח ע"ב ויתבאר היטב בתשו' השאלה אי בעינן א"ח בתקנות בני העיר או דוקא בני אומנות.
לו שקול ישקל דלא בעינן א"ח בתקנות בה"ע כאשר יתבאר עדין צריכים אנו למודע"י אם יכולים הרוב לכוף את המיעוט ועוד צריך לדעת אם הרוב הוא רו"ב או רו"מ וגם אי בעינן רוב מתו"כ או לא:
אשים דברתי אי ליכא רובא אם השתיקה אחר ההכרזה אי הוייא כאילו הסכימו כולם או לא. וגם ע"כ דבר שהיה בכלל והם כמה הגם שלא פורש אם נאמר שהוא קיים נחזי אנן אם יכולים לחזור ולבטלה:
למשפט נקרבה אחת באחת יגשו לטענה הראשונה עיני ראו כי דב"ז נפתח בגדולים עפ"י התו' אשר יורוך שדרשו רז"ל אלו התקנות והגזרות והמנהגות שיורו מהם לרבים כדי לחזק הדת ולתקן העולם וכמ"ש הרמב"ם בה' ממרים פ"א ה"ג ז"ל ודברים שלומדים מן הדין וכו' וכן התקנות והגזרות והמנהגות אם ראו מקצתם שראוי לגזור או לתקן תקנה או שיניחו הקהל המנהג הזה וראו מקצתם שאין ראוי לגזור גזרה זו ולא לתקן תקנה זו וכו' נושאים ונותנים אלו כנגד אלו וכו' ומוציאין הדבר אחר הרוב ועי' בתשו' הרא"ש ח"א סי' ס' דכ"ו ע"א יעו"ש. וכן כתב הריב"ש בסי' שצ"ט וז"ל יכולין בה"ע לעשות ביניהם תקנות וגדרים והסכמות ולקנוס העובר עליהם מד"ת ואינם צריכים להורמנא דמלכא ולטעם דינא דמלכותא דגרסינן ורשאין ב"ה להתנות וכו' ולא זו בלבד אמרו אלא אף בכל ענין שיראה בעיניהם לתקן ולקנוס העובר הרשות בידם אלא דלרבותא נקט הכי ואע"ג דאיכא דברים הכוללים לכל בני המדינה אבל הם נגד מוכרי פירות לבד או נגד פועלים לבד ואית להו פסידא בהם אעפ"כ הרשות בידם דהכי גרסינן עלה בתוספתא רשאים בה"ע לומר כל מי שירצה אצל פ' יהא נותן כך וכך וכל מי שירצה אצל מלכות נותן כו"ך וכל מי שתראה פרתו בין הזרעים נותן כו"ך עכ"ל התוספתא. גם מהר"ם אלאשקאר סי' ע"ט ד"י ע"א הביא התוספתא וכן הר' משפטי שמואל סי' ק"י דקכ"ג ע"ד וציין מקומה פ"ק דב"ב וגם שם דקכ"ד ע"א הביאה גם מהר"מ אלשיך סי' נ"ט בהזכירו לשון הריב"ש כתב על התוס' הנז' הלא היא כתובה בפ' בתרא דמציעא מ"מ פוק חזי כמה אשלי רברבי קא מסהדי עלה:
נקיטינן מדברי התוספתא הנז' דלכל מילי רשאין בה"ע להתנות ולהסיע על קצתן. ועיין להמט"ש ח"ג סי' רל"א בהגהט"ו אות י"ד מ"ש שם והאריך הרחיב בפרט הנז' יעוש"ב:
והרמ"ז בשיירי יו"ד סי' רכ"ח בהגהט"ו אות מ"ד הביא לנו משם הר"א די בוטון בתשו' כ"י סי' צ' ז"ל הסכמה שהיא בחרם אין שבועה חלה עליה דחרם הוי מדאורייתא. ושאין בה חרם הרי היא מדרבנן ושבועה חלה עליה עכ"ל. ולפי האמור שההסכמה דנ"ד אית בה חרם ואין שבו' חלה עליה ואפי' שישבע שלא לקיימה חייב לקיימה וכ"ש שאינו יכול לבטלה:
ואחר ההשקפה בנ"ד אין צורך לאומדנא כי הוא מפורש יוצא ממ"ש בה שהוא פורץ גדר כל העובר והנה ידוע כי הפורץ גדר נאמר עליו ישכנו נח"ש ומפרש בה ונח"ש כרוך על עקבו א"כ אפי' החולקים דס"ל דלא אזלינן בתר אומדנא בתקנה הזאת אזיל ומודה והוייא דאורייתא אליבא דכ"ע:
ועיין ט"ז ס"ק מ"ב הרש"ך ס"ק צ"א הבאה"ט ס"ק ס"ב ס"ג באורך ובין תבין את אשר לפניך לנ"ד וגם בזה קח לך דברי מור"ם שם בהגה"ה ובבאה"ט ס"ק ס"ג ואתייא כ"ש לנ"ד:
ואעלה ואגידה מש"ל מפי' התו' אשר יורוך וכו' משמע דאפי' בלא חרם איכא לאו דלא תסור וכנראה שזוהי כונת הבני חיי יו"ד סי' של"ד דע"א ע"ג וז"ל וכ"ש חרמי ציבור דבליכא חרם נמי מושבע ועומד מהר סיני הוא דמה"ט כתבו הפוס' דמי שנשבע שלא ליכנס בתוך תקנת הקהל לא חלה עליו השבועה. ומדברי מרן הש"ע יו"ד סי' רכ"ח ס' ל"ג וז"ל הנשבע שלא ליכנס בתקנת הקהל הרי זה שבועתו שבו' שוא ולא כתב טעם למה הוי שבועתו שבו' שוא והלבוש כתב שם דדעתו בטל אצל הקהל וחרם התקנה חל עליו בע"כ ע"ש והבאה"ט שם ס"ק ס"ב וז"ל כתב הט"ז וצריך לשאול על שבועתו ולקבל עליו חרם הציבור ואם תקנת הקהל הוא למגדר מלתא דעבירה אז אין השבו' שלו חלה כלל ואין צריך התרה עכ"ל. אבל אם התקנה הוא על עסקי ממון חלה השבועה וצריך לשאול על שבועתו ויקבל עליו חרם הציבור ע"כ. ובערך השולחן שם וז"ל הנשבע וכו' הוייא שבועתו שבו' שוא דתקנת הקהל נמי דאורייתא היא. תה"ד סי' רפ"א ועיין בס' ארעא דרבנן אות תרנ"ד ע"כ. ומהראנ"ח ח"ב סי' ע"א דק"א ע"ב הביא דברי הסמ"ג במצוה ל"ח וז"ל חילוק ג' שנשבעין לבטל את המצוה כגון הנשבע שלא להתעטף בציצית והורה גאון שבכלל זה הנשבע שלא ליכנס בתקנת הקהל אלא שהיה נר' לחלק בזה דכיון דמכח נשבע לבטל את המצוה אתיא עלה א"כ לא יהיה זה אלא כנשבע אחר שכבר גזרו הציבור גזרתם או כשהיו ממשמשין ובאין לגזור גזרתם דהוי כאילו גזרו ממש:
והילך לשון התה"ד בסי' רפ"א וז"ל תשובה יראה לכאורה דשרי וכה"ג ממש נמצא כתוב ע"ש אחד מהגדולים שהורה פעם אחת עשו תקנה שלא למכור בשר ביוקר מן הערך שקצבו להם והיה לא' בשר ששחט כדי למכור קודם התקנה. והתיר לו למכור ביוקר הואיל והיה בידו קודם התקנה והביא ראיה מפ"ק דחולין בעי ר' ירמיה אברי בשר נחירה וכו' וכתב רש"י דלענין דרוש וקבל שכר בעי לה וכתב באשר"י שם דאין נ"ל דלענין זה בעי לה וכו' ומפרש הוא דנ"מ אף לדידן דבעייא זו שאם אחד אסר את עצמו וכו' ע"כ. והיינו כנ"ד וכו' אמנם נר' דכיון דסלקא בתיקו וק"ל כל תיקו דאורייתא לחומרא ולענין תיקו דנדרים פסק אשר"י במס' נדרים בכמה דוכתי לחומרא ובנ"ד דתקנו בחרם ובאלה וקבלו עליהם בשבועה א"כ הוי דאו' והוראת אחד הגדולים הנז' י"ל דתקנה בעלמא היתה ולא בחרם ולא בלה אלא בקנסות בעלמא ואפי' שיש לי קצת הרהור עליה. דבסמ"ג במצות שבועת שוא כתב בשם הגאונים דהנשבע שלא ליכנס לתקנת הקהל חשיב ש"ש כמו נשבע שלא לאכול מצה וכו' אלמא דתקנת הקהל נמי דאורייתא היא ופסק האשר"י נ"מ אף לדידן בנדר דרבנן כגון ע"ד שאין בו ממש וכה"ג כמה נדרים אשכחן במס' נדרים דאינם אלא בבל יחל מדרבנן וכה"ג הוי תיקו דרבנן לקולא עכ"ל. ועי' להר' בית יעקב סי' קנ"ד דקי"ד ע"ב במה שתי' אהרהור התה"ד על הסמ"ג יעו"ש:
ואני בעוניי לא זכיתי להבין אמרי קו' במ"ש אהרהור שיש לו מדברי הסמ"ג וכו' דמוכח מינה דתקנת הקהל נמי דאו' היא דעדין יכולים אנו לחלק ולומר דהוראת אחד מן הגדולים דוקא בתקנות הקהל שהיא בלי חרם ולא באלה אלא בקנסות וכמ"ש הוא ז"ל בדבריו שם אבל בתקנה שיש בה חרם ואלה ושבו' אזי הוא דאו' והו"ל כנשבע שלא לאכול מצה וכו'. וזו היא ס' הסמ"ג וכו':
ואולם אחרי רואי ראיתי בדברי הסמ"ג עצמו שהביא סיעתא על דברי הגאון מר"י טוב עלם ומתשו' הגאונים ומתשו' רש"י יעו"ש ותשו' רש"י אביא אותה לקמן כאשר יראה המעיין ומינה מוכח דאף בלא שבועה ובלא חרם הרי עובר ושבו' שבועת שוא יעו"ש וכמ"ש הגאון המובא בסמ"ג ואזדא לה קושיתנו על התה"ד ופי ר צדיק ברור מללו:
וראיתי להחק"ל יו"ד ח"ב סי' מ"ט דכ"ד ע"א וז"ל עוד נ"ל וכו' שהרי אין בהסכמה זו כ"א איסור דרבנן וכו' שהנה אם היה בהסכמה זו חרם או שבועה היה בהסכמה זו איסור תורה אכן כשאין בה לשון חרם או שבועה איני רואה מקום שיהיה בו איסור תורה אמת שראיתי לסמ"ג וכו' ופשט דבריהם מורים דפשיטא להו דגם בכל הסכמת ציבור אף בלא חרם ושבו' אית בהו איסור תורה וכו' וראיתי לתה"ד וכו' אך הדבר מתמיה בעיני איך יהיה בתקנת הציבור בלי חרם איסור תורה שהרי מפורש בדברי הרמב"ם בפ"א מה' ממרים ה"א וב' דכי כתוב לא תסור היינו על ב"ד הגדול שבירושלים שהם עיקר תורה שבע"פ שנמסרה למשה בי"ג מדות שהתורה נדרשת או הל"מ שכולם ד"ת נינהו וכו'. עוד כתב בחק"ל ח"מ ח"ב סי' ק"ח דקכ"ט בענין הסכמת הקהל בלי חרם כתב שאין בו אלא איסור דרבנן דאפי' תקנת ב"ד הגדול אין בה לאו דלא תסור מדין תו' כמו שהכריע הרמב"ן בס' המצות בשורש א' והסכים עמו החינוך סי' תק"ח והרשב"ץ בס' זוהר הרקיע וא"כ כ"ש תקנת הקהל וגם הביא לתשו' התה"ד שצידד בסי' רפ"א שיש בהסכמת הקהל איסור תורה וכתב שם שכן הכריע בחא"ה סי' ע' דקנ"ט ע"ש והיינו ודאי משום שכתב שיש להרהר:
ואגב אורחין ראיתי להרב ארעא דרבנן אות תרנ"ד שכ' וז"ל תקנת הקהל כתב מהרש"ך ח"ג סי' ק"ח דתקנת הקהל אפי' לא היה כתוב בה אלה או שבו' יש לחוש למ"ש התה"ד בסי' רפ"א דתקנת הקהל דאו' הוי ועיין בכנה"ג יו"ד סי' רכ"ח בהגב"י אות ר"ל שתמה על דברי הסמ"ג שכתב הנשבע שלא ליכנס בתקנת הקהל הוי שבועתו שבו' שוא וכו' ותמה עליו (מהראד"ב) דאע"ג דאדם חייב להיות בתקנת הקהל ושלא לפרוש מהם אין זה אלא מדרבנן ולא מדאורייתא ושבועה חלה ע"ד מדרבנן בשב וא"ת ונראה דאשתמיטיתיה דברי התה"ד הנז' ועי' בתשו' בית יעקב סי' קנ"ד דקי"ד ע"ב עכ"ל. הנה מדברי הגאון ארעא דרבנן נראה שהבין שקושיא זו היא קושית הכנה"ג והא ודאי דאגב חריפותיה לא דק והיא באמת קושית מהראד"ב כאשר יעויין שם בדברי הכנה"ג אמנם ק"ל על הגאון ז"ל הנז' שכ' ונראה דאשתמיטיתיה דברי התה"ד וכו' דהשמטה זו איני יודע דאדרבא דברי התה"ד מסייעים קצת לקושית מהראד"ב ז"ל דהתה"ד הביא פסק הגאון שהתיר הבשר והתה"ד ז"ל יצא לחלק בין קבלו עליהם התקנה באלה ושבועה אז הוי דאורייתא ואם לאו הוי דרבנן והגם שכ' שיש להרהר עליו מדברי הסמ"ג אין זה כי אם הרהור בעלמא ואינו מוכרח כאשר יעויין היטב בדב"ק. ואף כי יהבינא ליה כל דיליה עכ"ז קושית מהראד"ב תפול אף לדעת התה"ד ואם כונתו לו' דרבים קמו בסברא זו עדיפא היה לו להביא דרבים המה המסייעים לדעת הסמ"ג והם הר"י טוב עלם ותשובת הגאונים ורש"י המובאים בדברי הסמ"ג וגם לקמן נציגם בעז"ה:
גרסה נפשי לתאבה בדברי הרמ"ז הנז' ושם ראיתי בלשון הסמ"ג שכתב במקום ליכנס בתקנת הקהל כתב בשבועת הקהל ולפי גירסא זו נלע"ד שבא לרמוז לחילוק התה"ד בתשובה הנז' שכתב אחרי כותבי עיינתי כי פי' זה לא יתכן והוא מדברי התה"ד שמדברי הסמ"ג הרהר על הוראת אחד מן הגדולים יעו"ש והוראת אחד מן הגדולים היא בלא שבועה ובלא אלה וכמ"ש התה"ד ועלה מהרהר מדברי הסמ"ג הא ודאי שהתה"ד הבין בסמ"ג דאיירי בלא שבו' וכפשוטה [עיין לעיל שהקשתי על התה"ד]:
או דבא לפ' מ"ש גאון זה שכלל זה הנשבע שלא ליכנס בתקנת הק' הכונה בשבו' הק' כי היכי דהוי דומיא דנשבע לבטל את המצוה שכבר הוא מושבע ובזה נחה שקטה תמיהת מהר"א ד"ב הנז' מעל הסמ"ג ח"א והרב מהר"א ד"ב וכו' והסמ"ג הוא כסברת התה"ד וכמ"ש ע"ד הסמ"ג וכ"כ בתה"ד וכו' וכדברי הסמ"ג ראיתי על דברי הגאון הנז' ז"ל וכן ראיתי בתשו' ר"י טוב עלם ובתשובת הגאונים ור"י בר יאודה ורש"י ותשו' רש"י הובאה בהראנ"ח ח"ב סי' ע"א דק"ך ע"ג הביא תשו' המרדכי בסי' שנ"ו משם תשו' רש"י ז"ל ועל אותו ששמע שהציבור ממשמשין עליו לגזור גזרתם ונשבע שלא לקיים גזרתם ואח"כ גזרו גזרתם אם חייב לקיים אם לאו כך ראיתי שהנשבע לעבור ע"ד הציבור נשבע לשוא הוא ואם התרו בו חייב מלקות מדאורייתא וצלל במים אדירים והעלה חרס בידו ולא נפטר מתקנת הקהל אעפ"י שקדמה שבועתו לגזרתם שהרי נשבע לבטל את המצוה הוא אסור מחקי המצוה מדבר זה מושבע ועומד מהר סיני והרי הוא בכלל ארור אשר לא יקים ואין לך מצוה שלא נכרתו עליה מ"ח בריתות והרא"ש כתב על תשו' זו דמיירי שגזרת הציבור היא ע"ד הרשות ועכ"ז אומר רש"י שכיון שנשבע כנגד גזרת הציבור אין שבועתו חלה ואפי' קודם שגזרו הציבור גזרתם אלא שהיו ממשמשין וכו' יעו"ש באורך. ורואה אני את דבריו במ"ש שהרי נשבע לבטל הוא אסור וכו' דגם מכאן הראיה דלא כמ"ש לפ' כדברי הרמ"ז הנז' במ"ש או דבא וכו':
ואני אפרש את דברי שכיון דאית לאו דלא תסור וכמש"ל עפ"י התורה אשר יורוך אלו התקנות וכו' ואפי' ע"ד הרשות כבר מושבע ועומד מהר סיני ודבריהם היא השבועה שמהר סיני וא"כ תקנת הקהל היא עצמה שבו' הקהל שהיא שבו' התורה ופי' תשו' דברי המרדכי שהביא מהראנ"ח שהרי נשבע לבטל את המצוה הוא אסור מחקי המצוה הוא מלאו דלא תסור:
ואמינא לה מתשו' הרשב"א ז"ל שהביא מהראנ"ח שם דק"ך ע"ד וז"ל ציבור שמתקנים תקנה לצורך ציבור וכו' ועמדו אנשים ונשבעו שלא ליכנס באותן החרמות אם עשו הציבור לאחר מכאן ההסכמה אם יהיו פטורים אם לאו. תשו' דע שכל ציבור וציבור יש להם רשות נגד יחידיהם וכו' ואלה שנשבעו על תקנת הקהל עשו שלא כהוגן ואין רשאין לעשות כן וכו' וצריכים הם לשאל על שבועתם לקבל עליהם תקנת הציבור יעוש"ב. גם בדקכ"א הביא תשו' המיוחסת להרשב"א ז"ל וז"ל הסכימו הקהל למנות אנשים נאמנים על המסים והחרימו עליהם ובשעת החרם מסר אחד מודעה שאינו נכנס באותו חרם ולא מקבל ההסכמה. תשובה אין כל אדם רשאי ליפטר עצמו מתקנת הקהל והסכמתם כפי שהיחידים משועבדים הם להקהלות וכמו שכל הקהלות משועבדים לב"ד הגדול כך כל יחיד ויחיד משועבד לב"ד שבעירו. ולפיכך זה שהוציא עצמו מן ההסכמה לא עשה כלום וכו' יעו"ש. וזהו כונת הרשב"א ז"ל דע וכו' יש להם רשות נגד יחידיהם הוא בכח לאו דלא תסור וכן מ"ש בתשו' המיוחסות ז"ל לפי שהיחידים משועבדים הם לקהלות וכו' הוא מלאו דלא תסור
ועיין להרמ"ז בתשו' ביו"ד סי' ר' הביאה החק"ל ח"ב יו"ד דפ"ה ע"א וע"ש מה שתמה עליו וז"ל וראיתי בתשו' הכנה"ג ח' יו"ד סי' ר' שהביא דברי הסמ"ג ורש"י והג"מ דנשבע דלא ליכנס בתקנת הקהל הוי שבועתו שבו' שוא ודברי הרב"ד שהקשה דהסכמה בלי חרם אינו מד"ת אלא מדרבנן וכתב דזו כבר יישבה הדש"ך ח"ג סי' ק"ח שכתב שתקנת הקהל וכו' וכדבריו כתב המ"ץ ח"ב סי' ד' ודבריהם נכונים שכ"ן מתשו' רש"י וכמדומה שהראד"ב לא ראה תשו' רש"י הלזו עי"ש ואחר המחי' דבריו תמוהים שהרי דברי הגמ' שהביא הם דברי הסמ"ג ודינא קא בעי מאין הרגלים שיהיה בתקנת הציבור איסור תו' מי אלים מכל מצות דרבנן וגם כבר הביא שהריב"ל כתב בשם הרשב"א דהסכמה בלי חרם ספקא להקל והדין עמו אם לא שיש לישב בדרך שכתב דגם הם בהסכמה בחרם איירי וא"כ מ"ש שלזה כבר יישב הרש"ך ח"ג סי' ק"ח הלא אין בדברי הרש"ך ז"ל כ"א שהביא דברי התה"ד שלמד מדברי הסמ"ג אלו בתקנת הקהל ד"ת ואם הראב"ד ק"ל בעיקר דברי הסמ"ג איך יתיישב זה במה שהביא הרש"ך דברי התה"ד שהביא דברי הסמ"ג אלו ועוד ק' במקום שכתב דהרש"ך יישבה טפי הו"ל להביא דברי התה"ד דעיקר דברי הרש"ך הם שהביא דברי התה"ד. גם מ"ש שלא ראה תשו' רש"י מה בכך פשוט דאף אם לא ראה גם לרש"י הוה ק"ל הכי. ועוד קשה איך לא נרגש שהרא"מ בתשו' ח"א סי' ז"ן פי' תשו' רש"י הלזו דאיירי בהסכמה בחרם דמינה דכל חרם אינו אלא מדרבנן. ותשו' המ"ץ ח"ב שהביא כעת אינו מצוי אצלי ע"כ:
ואנא מזרעא דרב קאתינא אמינא ולא מסתפינא דחייב לאפוכי בזכותיה דאדוני זקן ואען ואומר שלפי מ"ש לעיל הנה נכון אתי דברי עט"ר הרמ"ז ודיוק זה הוא נראה מדברי הרש"ך שהביאו עט"ר הרמ"ז שם וכעת אין הס' בידי לבאר את דבריו ולבעבור זאת הביא הרמ"ז דברו הרש"ך ואני סומך על הקורא. ונעים כי תשמרם בבטנך יכונו יחדיו על שפתך ולכן לא יכולתי להאריך במה שיש לי להרחיב הדברים ול"ת את הכל וד"ב. ולפו"ד יתורץ תמיהת מהר"א ד"ב שהביא הרמ"ז דדא ודא חדא היא:
ומהרש"ך ח"ג סי' ק"ח דקי"א ע"א וז"ל ועוד אני מוסיף לו' שאפי' התקנה הזאת שתיקנו הקהל וכו' לא היתה נעשית בחרם ובאלה יש לחוש למ"ש התה"ד והוראת אחד מהגדולים דלעיל י"ל דתקנה בעלמא וכו' כ"ז היה ראוי שיחוש זה המערער הרוצה לישא וליתן במעות מזויפות וכו' יעו"ש:
תשוב תראה להחק"ל יו"ד ח"ב סי' מ"ט דפ"ב ע"ד שהק' על התה"ד סי' רפ"א וז"ל שהכריח מדברי הסמ"ג דתקנת הקהל מדאורייתא דמלבד דלא מהני לפי מה שהתבאר איך אפשר יעלה על הדעת כן וכי מי אלים תקנת הציבור במילי דרשות מתקנת הב"ד וכל ישראל שאין בה איסור תו' וכו' יעוש"ב. ומיהו אחר הישוב נמי הא לא קשיא שהרי גם התה"ד סתם תחי' דתקנה בלי חרם הוי דרבנן כדברי הגאון שהביא אלא שכתב ואפי' שיש לי קצת הרהור עליו וכו' ודבריו צריכים ביאור שאין זה קצת הרהור אלא סתירה גמורה וכו' אכן נראה שגם הרב דעתו כן אלא שיש לי קצת הרהור מדברי הסמ"ג ולא ביאר יעוש"ב. ובע"ד גם מה שהק' על מהרש"ך ובסו"ד כתב כי ע"כ איני רואה מקור לחוש בספק הסכמה בלי חרם. ושם דפ"ה ע"א ז"ל וגם יש לי להביא ראיה דהסכמה בלא חרם דרבנן שהרי בתשו' משפטי שמואל סי' כ"ה ומשא מלך דנ"ג ופ"מ ח"א ס"ד וח"ב סי' ק"י והפמ"א ח"א סי' נ"ד ומגן גבורים סי' י"ב יחד כולם העלו דהסכמה בלי חרם ספקא להקל ש"מ דפשיטא להו דלא אסור אלא מדבריהם וכו' עש"ב. גם שם הביא תשו' מהר"י טאייטצק הובאה בס' ת"י סי' רי"ב דקי"ב ע"ג שהביא תשו' הרשב"ץ והשיב עליו וכו' נראה דרפייא בידיה אי הוי מד"ת ונוטה דעתו דהוי מד"ת:
ואחרי המחי' מכל מה שנתבאר נר' דאין ספק דאין בהסכמה בלי חרם איסור תורה שכן דעת רוב הפוס' ושם ע"א הביא תשו' מהר"ש חסון בס' בית שלמה יו"ד סי' י"ב שהביא דברי הסמ"ג ותשו' רש"י שכתבו דנשבע נגד תקנת הקהל הוי ד"ת ופי' דהיינו מלאו דלא תסור והביא דברי הרמב"ם דפ"א דהלכות ממרים שיש בכל מילי דרבנן לאו דלא תסור והביא תשו' הרמב"ן סי' ר"פ שהיא להרשב"א דנשבע נגד תקנת הקהל וחרמם צריכים שאלה והכריח דאי קאי בלא תסור כדעת הרמב"ם לא היה מצריך שאלה או דס"ל ליתיה כ"א בב"ד הגדול שבירושלים ע"ש ודבריו תמוהים בעיני וכו' ע"ש באורך. ובע"ב האריך למעניתו אי איכא לאו דלא תסור ובסוף העמוד ז"ל וע"ע למאי דאתן עלה נראה עיקר דאין בתקנת הציבור בלי חרם איסור תורה מכל מה שנתבאר וכו'. ובע"ג הביא תשו' המבי"ט ח"א סי' רמ"ו כתב דשבועה חלה על ההסכמה דלא עדיף הסכמה מאיסור דרבנן ע"ש:
גם הביא משם הר' נחלה ליאושוע סי' י"ז שהסכימו מהר"א ירושלמי ומהר"ש סבע דהסכמה בלי חרם אינה צריכה התרה דאינה אלא אזהרה בדרך הסכמה ועי' ע"ז מ"ש המחבר שם גם בתשו' מהר"ש גאון בס' משפטים ישרים סי' כ"ח מתבאר דפשיטא ליה דהסכמה בלי חרם ספקה להקל וכ"כ מהרח"ש ח"ג ס"ל אך ק' שראיתי להר' שם בסי' ל"ו דנקיט בפשיטות דתקנת הקהל דבר תורה וכו' יעוש"ב:
ואדברה וירוח לי דבהסכמה ל"ב שיהיה בה חרם וכמו שאמרו בגמרא רשאין בני העיר להתנות וכו' דמשמע שהם רשאין אפי' בלי חרם. גם ההיא דבני בישן נמי דאיתא בפסחים ד"ן וז"ל בני בישן נהגו דלא הוו אזלין מצור לצידון במעלי שבתא אתו בנייהו לקמיה דר"י א"ל אבהתין אפשר להון אנן לא אפשר לן אמ"ל כבר קבלו אבותיכם עליהם שנאמר שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך ע"כ וההיא דקבלו אבהתייהו אין בה לא חרם ולא שבועה דשמעת מינה דכל הסכמה או קבלה אע"ג דליכא חרם או שבו' אינם יכולים לבטלה מכח דהוייא דאורייתא. ועי' בשער אפרים סי' ס"ג דכ"ח:
בהגהת בנו פי' על דברי הרב המחבר ז"ל בסופה כתב וז"ל אמנם נר' לענ"ד שראיתו נכונה בזה מאחר שדבריהם כגחלי אש והרי היא כאילו נעשה בחרם ואפ"ה יכולה לומר אי אפשי בתקנתם וה"ה בנ"ד וק"ל ע"כ:
ואנכי העבד לא ידעתי לכוין אימרא דמה זו ראיה והנה אתך לשון התיו"ט המובא שם במשנה דאבות פ' ב' משנה יו"ד וז"ל וכל דבריהם כנחלי אש אף קלות שבקלות כי פורץ גדר של חכמים כגון יחוד של פנויה שסתם אשה נדה דכ' תהיה בנדתה עד שתבא במים דשמעת מינה דדוקא בהנהו דאיכא בו סרך איסור אשר לא כן באותו נדון דתקנת חכמים היא לטובת הלקוחות או לטו' האשה שם הוא דיכול לומר אי אפשי בתקנת חכמים שהיא לטובתי וליכא ביה סרך איסור אשר לא כן במקום דאיכא חרם אין כח בהם לבטלה. ועדין יש כח במתעקש לכל אשר יאמר ואתיא במכ"ש לנ"ד דאי' בהסכמה מגדר מלתא ואפרושי מאיסורא. ובפרט דהנה כבר הוכחנו כי ההסכמה דנ"ד אית בה חרם:
הן כל יקר ראתה עיני למוהריב"ל ח"א סי' מ"ד העד העיד בנו שכבר נתפשט המנהג בהסכמת המורים דבתקנו רובם סגי וכמו שנתבארו הסוברים לעיל וא"כ אין מן הצורך עוד להאריך בדבר המחלוקת הנז'. ועדיפא מינה דבנ"ד אתייא אליבא דכ"ע דכיון דהוכרזה בבכ"נ ובב"מ ולא היה מי שמיחה בדבר ונעשה מדעת כולם:
את הקב"ץ האחד עלה בידינו דיכולים ב"ה לתקן תקנות כחפצם ורצונם לתיקון העיר כב"ד הגדול וכמש"ל ועיין בס' החינוך סי' קי"ב דנר' היפך מזה דכתב דאזלינן בתר משמעות תקנה ולא בתר הכתוב ודלא כמ"ש החק"ל לעיל:
והרמב"ם הלכות מלוה ולוה פ"ב ה' ג' כתב וז"ל ותקנות אחרונים היא ואין מדקדקין בה להחמיר אלא להקל ע"כ ומהרח"ש סי' ק"ה דקנ"ב ע"ד הביא מחלוקת בזה יעו"ש ובסי' כ"ז ועי' הר"י הלוי בכלל ד' סי' כ"ח ד"ס ע"א וב'. והרב קול אליאו ח"ב ח"מ סי' ל' דפ"ה ע"ג כ' וז"ל ויותר מהמה הרואה יראה שפתיו ברור מללו להקת הנביאים בעניני הסכמות ותקנות העיר דאמדינן דעת מתקני התקנה בין להוציא המשמעות ובין להוסיף ולהכניס בכלל ההסכמה את אשר לא פורש בהדייא ולהעניש על ההוספה מאומד כמו הנכתב והמפורש בהדייא וכמ"ש מהרד"ך בית ל"ב ומהריב"ל ח"ב סי' פ' ומהרשד"ם ח"מ סי' רנ"ח ומהר"י הלוי סי' כ"ח ומהראנ"ח סי' ק"א כולם בהסכמה עלו להוסיף ע"ד ההסכמה כל שישנו תחת סוג האפשרי דלהכי איכוון הבא לתקן ומכללם למדנו דאפי' לאפוקי מיד המוחזק אהני אומדנא דדעת המתקני' כנר' מתוך נדונם איש על מקומו וכו' יעו"ש באורך:
ומפורש יוצא לנ"ד שכתוב בה שכל העובר פורץ גדר ומשמעות דבריהם הוא דכל הפורץ גדר ישכנו נח"ש שהוא נידוי חרם שמתא כידוע וא"כ הו"ל כמפורש והגם שמרן הרמ"ז בשיירי יו"ד סי' רי"ח בהגהט"ו אות כ"ט כ' וז"ל הא דהולכים אחר הכו' והאומדנא היינו היכא דליכא דררא דממונא ואפי' נשבע סתם אבל במילתא דאיכא דררא דממונא אין הולכים אחר הכונה והאומדנא וכו' וכ"ש למ"ש הרב הנז' שם באות ס' וז"ל דבאומדנא דמוכח אפילו היכא דאיכא דררא דממונא אזלינן בתר האומדנא הר"מ מטראני שם עכ"ל. ובנ"ד אין לך אומדנא דמוכח גדול מזה דהוי כאילו נתפרש ממ"ש הר' מים רבים יו"ד סי' ס"א דנ"ד ע"ג הביא משם הרדב"ז בסי' רע"ט ואח"כ כתב וז"ל הרי אפי' היכא דאי' אומדנא דמוכח כתב הרב דאינו כלום כיון שהוציא בשפתיו סתם ולפי"ז בנ"ד שהסכימו סתם בלי שום גילוי דעת וכו' יעו"ש:
אף אתה אמור שהרב כתב בלי שום גילוי דעת כלל לא כן נ"ד שהוא מפורש יוצא כנז' הא ודאי דאזלינן בתר אומדנא דמוכח כזה. וחילוק זה מפורש יוצא בדברי הרב הנז' שם בע"ד מה שתירץ לקושיא שהק' על הרדב"ז וז"ל וי"ל ואח"כ כתב. הכלל העולה דאם יהיה שם אומדנא בריאה וטובה יודה הרב דלא מיקרו דברים שבלב ואעפ"י שהוציא בשפתיו סתם כמפרש דמי וכו' ע"ש באורך. ועוד זאת היתה יתירה בנ"ד שכתוב בהסכמה וכל העובר על דברינו אלה עבריינא יתקרי דמזה נר' פשוט וברור דהסכמה זו עשויה בחרם שכל העובר עליו עבריינא יתקרי. עוד כתב בסו"ד וז"ל וידוע מן התלמוד דסמכינן על האומדנא דמוכח עכ"ל. ומי לנו גדול ובקי בכל חדרי התלמוד כמוהו בדומים וכ' וידוע מן התלמוד וכו' א"כ ממנו נקח לנ"ד שהיא אומדנא כמעט מפורשת דאיכא בהסכמה חרם וכמש"ל. ובמ"א הארכתי והעליתי כדעת מרן הק' דפסק דאזלינן בתר אומדנא דמוכח מהש"ע מכמה מקומות:
ולך נא ראה להשער אפרים סי' ס"ג דכ"ו ע"ב וז"ל תשו' וכו' צריכים אנו לדקדק תחילה בלשון התקנה וכו' כי כבר כתבתי והארכתי בפסקים אשר לי בסוגיית הגמרא דבב"מ בפ' המקבל ר"מ היה דורש לשון הדיוט וכו' ר"י היה דורש לשון הדיוט וכו' וגם במ"ש התוס' שם שאעפ"י שלא נכתב כאילו נכתב דמי. וכתבתי שם ממשמעות לשון הסוגייא דאתי לאשמועינן דדורשין לשון הדיוט אפי' באיסור חמור דחשש ממזרות ומיתת ב"ד ואפי' שיש לפ' פירוש אחר וכמבואר בנמק"י שם ואפ"ה דרש לשון הדיוט והתיר אשת איש ולא חש לחשש ממזרות חלילה כמו כן צריכים אנו לדקדק בטופס לשון התקנה וכו':
ואולם עוד לאלו"ד מילין כי נפלנו ברשת זו דאין כח ביד ב"ה לתקן תקנה כזו דאיכא בה איסורא רבא דלא תתגודדו. וכל חכם לב בכם יבואו ויגידו כי הסכמה זאת איכא בה לאו דלא תתגודדו וכל היכא דאיכא איסור תורה לא חיילא וכמ"ש מורם בש"ע א"ח סי' תס"ג בדיני העומר וז"ל ולא ינהגו בעיר אחת מקצת מנהג זה ומקצת מנהג זה משום לא תתגודדו ע"כ. וא"כ אף אנן נימא הכי בנ"ד במכ"ש
אדברה ולא אראנו דעיקרא דהאי מילתא דלא תתגודדו היא בפ"ק דיבמות די"ג ע"ב ומשם תשו' מוצאת וז"ל תנן התם מגילה נקראת בי"א בי"ב בי"ג בי"ד בט"ו לא פחות ולא יותר וכו' אמ"ל ר"ל לר"י אקרי כאן לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות וכו' אלא אמר רבא כי אמרינן לא תתגודדו כגון ב"ד בעיר אחת פלג מורין כב"ש ופלג מורין כב"ה אבל ב' ב"ד בעיר אחת לית לן בה יעו"ש:
אערכה לפניו משפט בדבר זה דתלוי במחלוקת היות עירנו זאת יש בה ב' קהלות אשכנזים וספרדים יצ"ו והיכא דאיכא ב' ב"ד בעיר א' אי הוי כשני עירות או לא הנה ראיתי למרן בס' אבק"ר סי' קצ"א פסק דהוו כב' עירות ורבים חולקים. ולדידן כיון דמר פסק דהוו כב' עירות לא נטה ימין ושמאל מדבריו ולא משגיחין בחו'. ועי' מהר"מ אלשיך סי' מ"ו דק"ב ע"ב וק"ג וק"ד ובדק"ה כתב ז"ל כללו של דבר וכו' יעו"ש. ואל תבא במשפט מדברי המבי"ט ח"א סי' ר"פ דע"ד ע"ג וז"ל דהשתא הוו כולהו בני עיר אחת כיון שהוא מנהג ביניהם שמתקבץ מכל הקהלות כשרוצים לעשות הסכמה דבר שהוא לתיקון העיר וכו' יעוש"ב. וא"כ ה"נ נימא דנ"ד כן הוא דעיר האלד'ים עירנו זאת. גם השני קהלות ספרדים ואשכנזים יחשבו לעיר אחת. לזאת אשיב הנה עמך המבי"ט ח"ב סי' ע"ז דט"ו ע"א שכתב שכל הבכ"נ של העיר חשובים כעיר אחת והביא ראיה מלשון הג' ב"ה יכולים להתנות וכו' יעו"ש דיש לחלק דהיינו דוקא בבני עיר אתת וחלוקים הם בבתי כנסיות אשר לא יאמר כן בנ"ד שהם ב' קהלות ספרדים ואשכנזים וחלוקים הם בב"ד והם פוסקים בדיניהם כמורם וק"ק הספרדים פוסקים כמרן. ומוכרחים אנו לומר שגם המבי"ט אזיל ומודה שבנדון כזה הו"ל כב' עירות דאי לא תימא הכי איך הם יכולים לפסוק כמורם והספרדים כמרן. ולכן דייק בדבריו שכל הבכ"נ של העיר וכו' דכונתו רצויה דדוקא בבכ"נ אבל בתי דינים לא וכן מפורש יוצא בדברי מהרח"ש בס' תו"ח ח"ג סי' ק"ב דקמ"ו ע"א וב' ובסי' ק"ז דקנ"ה ע"ד יעו"ש משפטי שמואל סי' ס"ה דמ"ו ע"ד גם בסי' פ"ד דע"א שהביא משם מהרד"ך בית י"ג וז"ל ולענין ההסכמה וכו' כמו שתמצא היום בסאלוניקו אשר היא עיר ואם בישראל שהספרדים ב"ד בפני עצמם והאשכנזים ב"ד בפני עצמם וכו' יע"ש. וכן נראה לחלק מדברי מהריב"ל ח"ג סי' ס"ד שכתב שאפי' רוב כופין למיעוט הקהלות באנשים ממקומות חלוקים כגון רומניא ואשכנז וספרד אין הרוב וכו' אף אנו נאמר כן בנ"ד:
ועיין להרמ"ז שם אות ק' וק"א וק"ב וק"ג וק"ד גם בשיירי יו"ד בהגהב"י אות רמ"ח ורמ"ט שהאריך הרחיב בדבר יעוש"ב. ועיין משפטי שמואל סי' כ"ה ד"ך ע"א שגם שם האריך הרחיב והביא שם בע"ב ס' החינוך שכתב אבל בב' ב"ד חלוקים והם שוים בחכמה לא נאמר בזה לא תתגודדו. ובדכ"ב ע"ב הביא וז"ל למדנו מכאן דבין לדעת ר"ל ובין לדעת ר"י כל שאינו ענין איסור תורה או לפחות איסור דרבנן לא שייך לומר לא תתגודדו מן המקשה ברור שהשיב בתמיה גם ר' יוחנן לא השיב לו מה לי הכי ומה לי הכי אלא והתם לא אסור וכו' משמע דהכי ס"ל וכו' א"כ משמע ודאי דלכ"ע בין לריש לקיש ובין לר"י בדבר דליכא איסור לא אמרי' לא תתגודדו והדברים ק"ו ומה התם דאע"ג דליכא איסור מכל מקום איכא צד חומרא וסייג פרישות ועכ"ז אמרי' דלא שייך ביה למימר לא תתגודדו בנ"ד דליכא לא רמז ולא רמיזת שום חומרא בין יהיו כל הממונים יחדיו בין לא יהיו עאכ"ו ודבר זה ברור כשמש לא יאמר בענין זה אדם דשייך לא תתגודדו אלא מי שרודף אחר תאותו להשלים רצונו וחפצו. ונניח שנרצה לומר דגם בזה שייך למימר לא תתגודדו וכו'. מ"מ בנ"ד שהקהלות הם נפרדים לעצמם כמנהגם לא ראי זה כראי זה לכ"ע אפי' בדבר איסור אין כאן משום לא תתגודדו ע"כ. נפקא לן לנ"ד שאף אנו נאמר כן. עוד הביא רב אלפס שכתב אבל ב' ב"ד בעיר אחת לית לן בה וכ"ש ב' ב"ד בב' עיירות עכ"ל בהלכות ולא הביא כ"א מ"ש רבא יעו"ש. גם הרא"ש כתב כן ומ"ש מה שהק' מלולב ושופר ותי' יעו"ש ומ"ש סי' כ"ו דכ"ג ע"ב וז"ל מכל מה שכתבנו למדנו שהדין עם התושבים מכמה צדדים אחת דבדבר דליכא איסור לא איסור תורה ולא איסור דרבנן לא שייך ביה למימר איסור לא תתגודדו וכן בפשיטות כדמוכח מן הגמרא כנ"ל וכן נראה מדברי בעל החינוך שכתב בפ' ראה וז"ל ממורי י"א למדתי שאין איסור זה אלא בחבורה אחת שחולקין קצתן על קצתן והן שוין בחכמה דאסור לעשות כל כת מהם כדבריו שזה גורם מחלוקת ביניהם אלא ישאו ויתנו בדבר הרבה עד שיסכימו כולם לדעת אחת ויעשו הכל כדברי המחמירין אם המחלוקת הוא ע"ד שהוא מן התורה אבל בב' בתי דינים חלוקים ואינם שוים בחכמה לא נאמר על זה לא תתגודדו והביאו ראיה ממעשה דמס' חולין שאמר שם נפקי שפרי דרב ואסרי ונפקי שפרי דשמואל ושרו ע"כ למדנו שצדקו דברי הרד"ך ז"ל שלא נאמר לא תתגודדו אלא בב"ד פלג אמרי הכי אבל בב' ב"ד לא נאמר לא תתגודדו. עוד למדנו שלא נאמר זה אלא בדבר אסור אז שייך לא תתגודדו שתי תורות אבל בדבר שאין בו איסור אפי' ב"ד א' פלג יעשו כן ופלג יעשו כן לית לן בה וכו' יעו"ש באורך:
גם בתשו' הרא"ש סי' נ"ג נראה דס"ל הכי בענין ב' קהלות דהוו כשתי עירות שכתב באמצע התשו' דע"ז ע"ג וז"ל שהרי אין לומר שעניי כל הקהלות נקראים עניי העיר אלא כשכל ב"ה כולם משותפים בכל עניניהם אבל היכא שהם נחלקים לחבורות חבורות קהלות קהלות הו"ל כל קהלה וקהלה עניי עיר אחרת שבזה אפי' ר' יצחק בר ברוך מודה בו יעוש"ב והרשב"ץ ח"ב סי' רצ"ב בתקנה ט' בפי' ז"ל לפי שיש מקומות נחלקים וכו' יעו"ש ופ"מ ח"ג סי' כ"ב דל"ד ע"ב וז"ל אך על הכל אמינא דהגם דבסעיף זה דברי מהרש"ך במחלוקת הם שנויות על הכל במאי דכ' דהיכא דהוי מגדר מילתא דכ"ע יודו דיכופו הרוב את המיעוט ואפי' בקהלות מחולקות לא ראינו מי שקרא עליו ערעור וכו' ומה גם אם בנ"ד כבר הונהג כך מימי קדם ואנחנו מה פה כן נהגנו להיות כל הקהלות הספרדים לכל דבריהם כעיר אחת זולתי בדבר השייך לשני הקהלות אזי הם משותפים ובתקנה המוצגת לפנינו היא שייכא דוקא לקהלות הספרדים א"כ פשוט וברור דק"ק הספרדים הם כעיר אחת ולך נא ראה להרא"מ עוד בסי' נ"ז דכ"ב ע"ב קחנו משם וגם בדברי המהרח"ש הכתו' לעיל:
ועיין מהרשד"ם יו"ד סי' מ"ב דכ"ג ע"ג שהביא משם מהר"י ן' חביב וז"ל ראיתי מ"ש הגאון וכו' בוחן לבות הוא יודע דאי לא דמסתפינא מקול המולה הייתי אומר שראוי לשום נגד פנינו מאמרם על לא תתגודדו לא תהיו אגודות אגודות וכיון שגירושי איטליה וכו' לא היו מכשירים בדין הנפיחה גם אנחנו וכו' כמ"ש נותנים עליו חומרי מקום וכו' גם לסיבה עצמית כי מצאתי בבואי הנה חכמים ספרדים חסידים ואנשי מעשה וכו' ולמה לי להכניס עצמי בין ראשי ההרים עכ"ל הרי שאלו גדולי עולם לא חששו למשנת נותנים עליו וכו'. וגם המהר"י ן' חביב שתק והודה לדבריהם ומה שנלע"ד כי לא אמרו זה רק ביחיד או ביחידים שבאו למקום החומרא אבל כאשר הם קהל בפני עצמו הרי הם כאילו יושבים אלו בעירם ונוהגים כמנהגם ואלו בעירם וכו' ואין מקום ללא תתגודדו וכמ"ש הגאון מהרד"ך סוף בית י"ג. כי ממנו נקח לנ"ד במכ"ש כי אפי' לבטל מנהג האיסור כתב ה' דליכא לא תתגודדו ויכולים להפרד כ"ש וק"ו לנ"ד שלא באו לבטל מנהג האיסור אלא להיות במנהגם זולתי להפרד במקולין לבד ולנהוג כמנהג הראשון פשוט הדבר דאין להם לומר לא תתגודדו ועי' למהר"מ אלשיך סי' נ"ט דק"ג ע"א וב' שהאריך בפרט הזה. ועיין להר' משפטי שמואל סי' כ"ו דכ"ב ע"ד מה שהאריך ובתו"ד כתב והגם דליכא לא תתגודדו ניחוש לאחרי רבים להטות וכל הרבנים לא חשו ומכל מקום יש לנו ליתן טעם בזה יעו"ש וגם בדכ"ג ע"א כ' וז"ל אי נמי איכא למימר שמצות אחרי רבים וכו' לא מצוה פסיקתא היא אלא כשהדבר כמו בסנהדרין שהיו כולם עומדים במקום אחד ונתוועדו על דין אחד יש להם לעשות כדברי הרוב אבל בדבר שלא נתוועדו לפלפל יכול כל אחד לעשות כמקומו. ונ"ד נתוועדו יחד כמש"ל ולטענת אח"ר ליכא למיחש. היות כי ק"ק הספרדים מתקני ההסכמה הם רבים ואדרבה על ק"ק האשכנזים תפול התמיה שהיה להם להניח עם השוחטים אחד ספרדי ובזה היו מקיימים מקרא שכתוב אחרי רבים להטות והיה נשבת הריב והמדון. ומהריב"ל ח"ב סי' ע"ב כתב וז"ל ובטעם הב' וכ"ש עד ואפי' בשלוניקו דכל איש ואיש מדבר כלשון עמו וכשבאו מן הגירושין כל לשון ולשון קראו קהל בפני עצמו ואין יוצא ובא מקהל לקהל וכל קהל וקהל מפרנסים עניי לשונם וכל קהל וקהל נכתבו בפנקס המלכות לבדם דמזה נר' כל קהל וקהל כעיר בפ"ע אפי"ה נוהגים שרוב הקהילות כופין לקהל להסכמתם וכו' יעוש"ב. הרי שלך לפניך מדברי מהריב"ל לנ"ד שכל קהל וקהל נכתבו בפנקס המלכות לבדם ונעשה אחד מוכטאר לכל קהל וקהל בפ"ע לקבץ ממון השייך למלכות ולכל דבר שאלתם לדעת כל מי שהוא חייב מקהלם למלכות כמו שיש לקהל ק' ספרדים לבדם ולישמעאלים לבדם ולערלים לבדם. ושאני נדון הרב בסאלוניקו שכן נהג. ומה שיש מהתימה במנהג סאלוניקו ממ"ש מוהרדכ"ץ ז"ל למ"ש מהריב"ל הנז'. עי' למ"ץ ח"ב סי' נ"ט דק"ץ ע"א וב' ע"ש מה שחילק אף אנו נחלק בנ"ד. ואת הקב"ץ השני דליכא בה איסור דלא תתגודדו מ"מ איכא למימר דאין בה מועיל מחמת כי הסכמה זו ליכא בה אדם חשוב ובדליכא א"ח לא הוי הסכמתם הסכמה כאשר אבאר:
ואען ואומר דבר זה שורשו פתוח גם בב"ב פ"ק ד"ח ע"ב וז"ל ורשאין ב"ה להתנות על המדות ועל השערים ועל שכר הפועלים ולהסיע על קצתן ופי' רש"י בד"ה ולהסיע על קצתן לענוש את העובר על קצת דבריהם ולהסיע על קצתן מד"ת עכ"ל. והן עוד נביא דתרי לישני של ר"ת המובאים במרדכי דבתרא בפ"א אות ת"פ ז"ל רשאין בני העיר להסיע על קצתן פירש ר"ח שנעשין [הקיצוח] מדעת כל זט"ה מדעתן או מחמתן ס"ה הוו כחבר עיר וכל כמיניה ופי' ר"מ הטעם דט"ה הוי בעירם למה שהובררו כמו גדולי הדור בכ"מ כמו שגדולי הדור הפקרם הפקר בכ"מ דמגדר מלתא ותקנתא כך ט"ה הפקרם הפקר. והרב המרדכי מצא בשם ר"ת רשאין ב"ה להסיע על קצתן האי רשאין להסיע על קצתן קאי להתנות ופירש היכא דכבר התנו בנתים אבל אם לא התנו מתחילה אין כח בב"ה להכריח אחד מבני עירם למה שירצו ודקאמר הפקר ב"ד הפקר כגון ב"ד דר' אמי ור' אסי דאלימי לאפקועי ממונא כדאיתא פ' השולח והא דאמרינן ובאת אל הכהנים וכי תעלה על דעתך וכו' היינו שבכל זמן שבדורם אין גדול כמותו אבל אם יש בדורם כמותו אין בידינו להפקיע ממון עכ"ל:
ומהר"ם אלשיך בסי' נ"ט מד"ק ואילך עסו' התשו' שהכריע בסברא קמא כר"ת דרשאין קאי להתנות והוכיח במישור דהרי"ף והר"י ן' מיגאש ורש"י והרמב"ם והרמב"ן והרשב"א והרא"ש ואבי העזרי והטור ורי"ו והריב"ש י"א אלה עמודי עולם והירושלמי בראשם כולהו ס"ל דפשטא דברייתא דרשאין קאי להתנות יעוש"ב והוא עמהם הרי י"ג מכילן דרחמי וגם הפרי הארץ הנה גם הוא נמנה עמהם בח"מ ס"י דקכ"ד ע"א ע"ש בדבריו. ועיין בתשו' רא"ם ח"א סי' נ"ז שגם הוא אסף וקבץ הסוברים לסברת ר"ת לל"ק דרשאין קאי אלהתנות וסברי כוותיה ואף הוא עמהם ע"ש בדבריו באורך זולתי שיש הפרש בענין וגם מהרשד"ם בח"מ סי' ת"ח וביו"ד סי' תי"ז תי"ח ובסי' תי"ז הוסיף עליהם הר"א מגרמיזא ור' יונה ורבו של הריטב"א ושם סי' תי"ז הוסיף עוד להר"י טוב עלם ולדעת כולם. ומילתא דקאי אלהתנות ברובם סגי שראיתי מילתא דתמיהא למהר"מ אלשיך שמנה עם הי"א עמודי עולם להרמב"ן מתשו' דסי' ר"פ והנה שם מפורש יוצא שהיא מהרשב"א ז"ל שכתוב בה עכ"ל הרשב"א. עוד זאת היתה יתירה בתשו' אלו המיוחסות להרמב"ן והם להרשב"א ז"ל וכמ"ש מהריב"ע בס' ב"י בח"מ ס"א וז"ל שהרי הביא מר"ן בב"י יו"ד סי' רכ"ח תשו' הרשב"א וכינה אותם בשם תשו' הרמב"ן וידוע שהם תשו' הרשב"א כמ"ש בהקדמתו עכ"ל ובמ"א הארכתי מה שיש להק' על המהריב"ע קחנו משם ממקומו מדין א"ח:
ואולם במ"ש בתשו' הנז' לחשוב את הרמב"ם הרא"ם בסי' כ"ז אית ליה בדעת הרמב"ם דצריך שיאותו כולם מתחי' ובלא"ה אין כח ברבים לתקן נגד המועטים במלתא דאית להו ר"ל ופ"ל, והפ"מ ח"א ס"ד ד"ט ע"ג שפי' טעמו ועיין להפמ"א ח"א סי' נ"ד דק"ז ע"ד מה שהק' ולא הניח מהם כ"א הרמב"ן והרשב"א ואבי העזרי והריב"ש:
ותבט עיני בשורי לאגרת החרם של הרמב"ן הובאה ברי"ו ח"ב נתיב י"ד כתב וז"ל וכן הדין באנשי העיר אם יסכימו כולם או רובם במעמד ט"ה והחרימו כיון דרשאין להסיע על קצתן וכו' עד ונמצא העובר על קצתן מכל אנשי העיר עובר על החרם עש"ב. אשר מזאת התשובה יש להביא ראיה נכונה דהרמב"ן סבר בל"ק כר"ת דרשאין קאי אלהתנות וברובא סגי. ואם נפש אדם למשדי נרגא לתשו' המובאה ברי"ו ממ"ש הכל בו שם בסופו משם הרמב"ן ז"ל וז"ל מ"מ אין מקצת הציבור מתירין ואפי' רובם עד שיהיו שם כל המחרימין או כנגד וחשובים כמותם כמ"ש חלקו אינו מופר עכ"ל. שניא דא מן דא דהתם כיון דהוי לאגודה אחת והחרימו עד שיהיו שם כל המחרימין ולא סגי ברוב:
ועיין להרא"ם ח"א סי' נ"ז דצ"ד ע"א דשם אסף וקיבץ הפ' דפליגי בהאי ברייתא והביא שהרב ס"ל שנאותו כולם והביא ראיה לדברי הגאונים דמפרשי להאי ברייתא דמיירי דבהתנו כולם מתחי' מפרכא דרב יימר ושנוייא דרב פפא וכו' יעוש"ב. ועיין עוד שם בד' צ"ה ע"א וז"ל וכ' בסו"ד והארכתי לפ' לפי שיש מרבותי שהיו אומרים דהא דתניא ורשאין בה"ע להסיע על קצתן ה"מ אם כולם נאותו יחד והוא עמהם ושוב חזר בו אבל בלא דעתו לא אלומי לעשות ואני אשר עם לבבי כתבתי עכ"ל יעו"ש בדבריו. ובדפ"ו ע"ג שכתב וז"ל אבל משנוייא דרב פפא אין לדקדק דמדקא מוקי דרשאין בברייתא בדליכא מנהיג בעיר דמשמע אבל אם איכא מנהיג אין רשאין להסיע על קצתן אם לא מדעתו מכלל שאם לא היה החכם שבעיר מנהיג אותם רשאין להסיע על קצתן ואעפ"י שעשו אותם הקציצות שלא מדעתו וכו'. ובע"ד כתב שהגאונים הב' ס"ל וכו' יעוש"ב. ועי"ש בדס"ז ע"ג וז"ל ומכיון שכן הוא הא ודאי פשיטא הוא שאין באותו חרם ממש כל עיקר לאותן שלא הסכימו בו שאין בידם של אלו לגזור שום גזרה ושום תיקון בלתי הסכמת הרב המנהיג אותם משום דכולהו בטלי לגביה בין לדברי הגאונים הראשונים בין לדברי הגאונים השניים דכ"ע לא קמיפלגי אלא כשהיו עפ"י המנהיג ולא התנו כולם מתחילה אבל היכא שהיה שם מנהיג ועשו שלא מדעתו לא שנא התנו כולם מתחי' לא שנא לא התנו בו אעפ"י שעשו אותו חרם עפ"י כל ב"ה ועפ"י כל טוביה בין לדברי הגאונים הראשונים ובין לדברי הגאונים השניים אין החרם הזה חל על אותם שלא הסכימו בו כלל לא ריחו ולא ריח ריחו והטועה בזה הוא טועה בדבר שאין תינוקות של בית רבן טועים בו:
אחד הרואה את דבריו אלה ישפוט בצדק דבין לדברי הגאונים הראשונים ובין לדברי הגאונים השניים הכל תלוי בדעת החכם המנהיג ואפי' בתקנות בה"ע בעי' א"ח שהוא המנהיג וכן מוכרח פשטא דשמעתא וז"ל הנהו בי תרי טבחי דעבדי ענינא בהדי הדדי דכל מאן דעביד ביומא דחבריה נקרעוהו למשכיה אזל חד מינייהו עבד ביומא דחבריה קרעו למשכיה אתו לקמיה דרבא חייבינהו רבא לשלומי איתיביה ר' יימר בר שלמיא לרבא ולהסיע על קצתן לא אהדר ליה רבא א"ר פפא שפיר עבד דלא אהדר ליה מידי ה"מ היכא דליכא אדם חשוב אבל היכא דאי' א"ח לאו כל כמנייהו דמתנו עכ"ל וכן מוכח פשטא דשמעתא:
הן כל יקר ראתה עיני למהריב"ל ח"א סי' מ"ח העד העיד בנו שכבר נתפשט המנהג בהסכמת המורים דבתקנו רובם סגי וכמו שנתבארו הסוברים לעיל. וא"כ אין מהצורך עוד להאריך בדבר המחלוקת הנז' ועדיפא מינה דבנ"ד אתייא אליבא דכ"ע דכיון דהוכרזה בבכ"נ ובמ"ד ולא היה מי שמיחה בדבר הו"ל מדעת כולם:
אלכה אל אחד הגדולים הב"י עייאש ח"מ ס"א דס"ו ע"ג כשבא לת' על מה שפי' לישב ב' לשונות דר"ת וז"ל וי"ל דהמרדכי איירי בסתם עיר שאין בה אלא ב"ד סתם שאין להם רשות אלא לדון ולהורות בין איש לרעהו ולא יש להם מבוא בדברים הנוגעים לרבים ולא בתקונים השייכים לציבור דדבר זה אינו מצוי בכל המקומות הב"ד ובמקומות המועטים הוא שימצא בהם א"ח שהוא חכם העיר שכל צרכי המדינה יהיו נחתכים על פיו וכו' שזהו פי' א"ח כמ"ש הרמב"ם ור"ת בלשון ב' מיירי בסתם עיר שאין בה א"ח וגם ליכא ט"ה המבוררים לצרכי העיר אלא בכ"ד שרוצים להסכים ולתקן שום תקנה מתקבצים בני העיר כולם או רובם או יחידים שלהם וכל מה שיסכימו יודיעו אותם וכשישתקו ולא יעכבו הו"ל כאילו הסכימו כולם בפי' וכו' עכ"ל. וכסדר הזה נוהגת עירנו זאת מימי עולם ומשנים קדמוניות:
והרא"ם שם דצ"ו ע"ב וג' הביא לנו בענין הפ' דאיפליגו בפי' האי ברייתא דרשאין ב"ה בפ' דגדולי העיר בעירם אם הם כגדולי הדור דהגאונים הא' ס"ל דאותו כח שניתן להם לב"ד הגדול וכו' ומאחר שכן הוא איך יתכן מעתה לשום חכם וכו' ואפי' שאין באותו אקלים או באותו מלכות כמותו וכ"ש לט"ה וכו' והגאונים הב' ס"ל כי זה הכח שניתן לב"ד הגדול וכו' כמ"ש יפתח בדורו וכו' ואפילו שלא ביררו וכו' ואפי' שלא אמרו זה בפי' גמור אנן סהדי וכו' ואעפ"י שעומדין קצתן וצווחין על אותם התקנות והגזרות אין זה אלא כאותן שהתנו ביניהם כבר והסכימו עליהם וכו' יעוש"ב והב"י עייאש ז"ל ח"מ דס"ד ע"א האריך הרחיב ע"ד הרא"ם יעוש"ב גם שם ע"ב דחה דברי הרא"ם במ"ש הרא"ש והטור בנו סברי דבעינן כולם אלא דברובא סגי גם שם בע"ב פי' השני לשונות של ר"ת להשוותם לדעת מוהרי"ק יעוש"ב. גם שם דס"ד ע"ג תמה על הרא"ם שאמר בפשיטות דדעת הרא"ש כר"ת דהרי הוא עצמו בתשובה סי' נ"ג העתיק תשובת הרא"ש וכו' ומוכח התם דהרא"ם עצמו מסכים הולך לתשו' זו דהרא"ש דניזיל בתר רובא יעוש"ב ובסו' העמוד כתב וז"ל דליכא מאן דאמר דבעי' הסכמת הכל ולא יספיק הסכמת הרוב אלא ר"ת ודעימיה שכתב כן בפירוש אבל כל מי שסתם דעתו ולא פי' לא קאי בשיטת ר"ת וס' ר"ת היא יחידית וליכא מאן דחש לה וכמ"ש מהר"ם השיך ואעפ"י שמורה וכו' וע"ש מה שהק' על המבי"ט דבסי' רל"ז. ומה שהק' הרא"ם מתשו' הרמב"ם עיין להבי"ע הנז' דס"ז ע"א מה שדחה והחק"ל ח"מ ח"א סי' קט"ו דקע"ט ע"ג. ועיין להרשד"ם חיו"ד סי' קי"ז דע"א ע"ב וז"ל אחרי הודיע ה' לנו את כל זאת אומר שמאחר שרש"י וה"ר אליעזר מגרמיזא והר' ר' יונה והרמב"ן והרשב"א והרא"ש כמו שהוכחתי והריב"ש ז"ל ואבי העזרי והריטב"א ורי"ו כל אלו דעתם שיכולים הרוב לכוף את המיעוט ושחלה גזרתם חרם ונידוי שלהם על המיעוט בע"כ וכו' יעוש"ב. ובע"ג כתב וז"ל אך בתנאי שיהיו גזרתם ותקנתם בהסכמת ט"ה או טובי הקהל ואם יש חכם או חכמים המנהיגים את הקהלות צריך שיהיו עמהם ואם לאו אין בדבריהם ממש וחלילה לו' שהרא"ם ז"ל נוטה דעתו לעשות מעשה כסברת ר"ת דלא היא אלא אם הסכים להתיר חרם פקראים היה שכפי הטעמים שנתן אליבא דכ"ע לא חל עליהם החרם כלל יעויין היטב שכלל דבריו ע"כ. ועיין לעט"ר הרמ"ז בכנה"ג מ"ב ח"מ סי' רל"א בהגהט"ו אות י"ב באורך גם באות קי"ט ובשיירי סי' רכ"ח בהגהב"י אות רנ"א באורך. ועיין להר' מט"ש ח"ג סי' רל"א בהגהט"ו אות י"ד מ"ש בענין רשאין ב"ה להתנות וכו' ומ"ש ע"ד הרא"ם דסי' נ"ז יעו"ש שהאריך הרחיב:
ומידי עוברי בפרט הלזה ראה ראיתי למור"ם בתשו' סי' ע"ג דע"ו ע"א וז"ל והא דאמרינן רשאין ב"ה להסיע על קצתן היינו אם נעשה מתחי' מדעתו ועבר עליו אבל בלא"ה לא וכן נר' שם מסקנת המרדכי וכן הוא דעת הרשב"א והריב"ש וכו' יעוש"ב:
ואשים דברי שכתב לעיל מפו' יוצא מדברי הרשב"א והריב"ש דאית לנו דהרוב יכולים לכוף את המיעוט נראה דס"ל כסברת ל"ק דר"ת וכמ"ש מהר"ם אלאשקר בסי' מ"ט יעו"ש בדבריו ואל תשיבני מתשובת הרשב"א שהביא הריב"ש בסי' תע"ז שנר' שהיא היפך מ"ש דלא היא כאשר יראה הרואה ולבבו יבין כל ישר הולך ואין מן הצורך להאריך בזה ועיין עוד שם בע"ב וג' מה שמחלק הוא עצמו בתשו' הנז' באורך ומשם תבין ותרוה את צמאונך. ומ"ש מורם בתשו' שם ע"א וז"ל וכן דעת מהרי"ק שורש א' וי"ד ע' בזה בספר משפטי שמואל בסי' ק"א דק"ה ע"ג. ומהריב"ל ח"א כלל ז' סי' מ"ח כתב ג"כ וז"ל אבל הרמב"ם ור"ת ומקצת רבוותא ס"ל דמיירי בהתנו ביניהם מתחילה ונאותו בו כולם ושוב חזרו בהם קצתם וכו' יעוש"ב. ועי' למהר"ם אלשיך בסי' נ"ט דחשיב להרמב"ם עם כת הסוברים דלא בעי כולם אלא אם הסכימו הרוב יכולים לכוף את המיעוט כמש"ל:
הדרן למ"ש המהר"מ אלשיך הנז"ל בדק"א ע"א במה שכלל להרא"ש ובנו הטור שהם מכת הסוברים דל"ב כולם אלא ברובא סגי ויכולים להסיע. אנכי הדל באלפי לא יכולתי להבין אמרי קדשו דהלא הרא"ש בפי' כתב ואפי' כל ב"ה וכו' אם לא מדעת א"ח ע"כ וגם הטור בנו הוא מכת הסוברים דב"ה ובני אומנות דין אחד להם א"כ איך אפשר לו' דאית להו דברובא סגי והלא בבני אומנות צריך כולם והוא כתב וכן כל בעלי אומניות כנראה דמדמי להו אהדדי וכמ"ש אביו ואפי' כל בני העיר א"כ איך יכללו עם כת הסוברים דהרוב יכול לכוף את המיעוט וכפי זה חסרי להו מנינא:
ולדעתי המעט הוא שלכן הרא"ם פשפש ולא מצא כל הני אשלי רברכי הנאמרים וכעת אין הספר בידי לדעת מי ומי ההולכים בסברא זו לדעתו זולתי מה שאני זוכר כעת שהוא הכריח שהרמב"ם סבר כל"ב דר"ת. וגם דהרא"ש והטור השוה אותם בס' זו כהרמב"ם ז"ל. גם מה שהביא ממהר"י ן' מיגאש וכו' לא זכיתי להבין דבריו דמה שהביא למהר"י ן' מיגאש הוא למה שמפרש א"ח שהוא ממונה מן העיר דוקא ולא לדבר אחר. גם מה שדקדק בד"ק ע"א מדברי הטור וז"ל ומ"ש וכו' דא"כ דבעי כולם פשיטא וקושיא הזאת תקשי גם לר"ת ומה שתי' ר"ת יתרץ גם הטור ואין זה הכרע ומ"ש וליכא למימר וכו' דא"כ פשיטא שאם כולם מסכימים שרשאין להתנות וכו' הנה הבי"ע בח"מ ס"א דס"ו ע"ב כתב שם דלאו פשיטא היא דבא להשמיענו דהא קי"ל דנתקיימו הדברים בתנאים ועי' שם כשרצה להשוות הב' לשונות של ר"ת לד' מהרי"ק ז"ל עי"ש בדבריו:
ואענה חלקי גם אני דלאו פשיטא היא דבא להודיענו במ"ש דאם הסכימו כולם לאו היינו כי לא נשאר עד אחד כי א"א וכמ"ש הח"ס בח"מ סי' קע"ז דמ"ו ע"ג וז"ל ומ"ש בכרכים לא מהני זט"ה אלא כולם פירוש וזה מהנמנע שיהיו כולם ע"כ. ובא להגיד לנו במ"ש עד שיסכימו כולם הוא דאין כח ברוב לכוף את המיעוט אפי' שלא הסכימו וכמ"ש הרשב"ם שהביא שם בתוך דבריו וז"ל ואם הרוב הסכימו המיעוט נגרר אחריהם בין שהיו שם ובין שלא היו שם וכו' ע"ש בדבריו:
והראיה שהביא שם דאמאי נדחק ר"ת ללשון אחרון למימר דרשאין קאי אלהסיע וכו' עש"ב ולפי קענ"ד דלא קשה מידי דבא להודיענו לפי האמור חידוש זה דקאי אלהסיע שהרוב יכולים לכוף למסכים אבל למי שלא הסכים אין לקונסו כלל. ומה שהכריח מדברי הרמב"ן בתשו' אומר אני דלאו מר חתים עלה שהרי כתוב בו בפירוש עכ"ל הרשב"א:
ועיין בלשון המרדכי וז"ל ולכך בעינן דעת כולם דאם הסכימו כולם או אותם שלא הסכימו לא חל עליהם שום דבר דמה שאין כן להמתקנים עצמם אם היו רוב ב"ה או רוב בני אומניות ודאי כל מה שתיקנו הוא מתוקן וקבוע יתד בל תמוט ע"כ והיינו ממש כמו שכתבנו לפ' הקו' כפשטה:
הט לבי למה שהקשתי מדברי הרא"ש שכתב בלשון הג' ואפי' כל ב"ה וכו' אנכי הרואה בתשובה שהבאתי לעיל דאית ליה שהרוב יכול לכוף את המיעוט. אשר מזה נראה דסותר. ולתרץ לזה נאמר דרוב ככל ומוכרחים אנו לומר שגם הטור בנו סבר כן דלא ליהוי פליג על אביו. והרמב"ם כבר הוכחנו דאית ליה דרוב ככל א"כ פה הוא מוכרח דאית ליה כל"ק דר"ת שהרוב יכולים לכוף את המיעוט. וע' לעט"ר הרמ"ז בסי' רל"א הגהט"ו אות קי"ט מ"ש בשם הרא"ם ח"א סי' נ"ז נר' דמדק' רב"ה וכן כל בעלי אומניות נר' דס"ל דב"ה בעניני העיר במילי דרשות בבעלי אומניות באומנותם ומדטבחי מיירי בהתנו תחי' ש"מ דב"ה נמי בכה"ג קא מיירי והסכים לזה תשו' הרא"ש בכלל ט' ס"ד ופקפקו בזה הרשד"ם יו"ד סי' קי"ז ובס' מקור ברוך סי' י"ט וכבר כתבתי לעיל אות י"ב שיש בזה מחלוקת עכ"ל ע"כ:
ניהדר אנפין למ"ש המהר"ם אלשיך שמנה אותם שם ומי יבא אחריו והנה שם הוא מנה גם את עמודי ההוראה אשר ביתה יוסף נכון עליהם שלשה אלה הרי"ף והרמב"ם והרא"ש יחד כולם ס"ל דרשאין קאי אלהתנות שיכולים רוב אנשי העיר להתנות והרוב כופה את המיעוט להסיע על קצתן וכו' עש"ב והעמודים והמכונות האלה מרן הב"י סומך על רובן וכ"ש עתה דכולהו קיימי בחדא שיטה ובהצטרפות כל הפוס' אשר מנאם הרב הנז' שהם י"ב נשיאים והירושלמי ע"ג הרי י"ג ומהר"ם עצמו שהביאם הרי י"ד החזקה ועי' במ"ש לקמן:
הגדתי היום מכל האמור דרוב הפוס' פליגי אהאי דינא וסבירא להו בתקנות בני העיר נמי בעינן א"ח וכאשר כתב כן הבי"ע בח"מ ס"א דס"ג שכתב על דברי רבו וז"ל ותלמיד כמוני אעפ"י שאיני כדאי להכריע שעדין לא הגעתי לחצי שיעור מ"מ אחר עקבות הרבה מהפו' אני הולך שהרי לא נמצאת סברא זו מפו' אלא להריב"ש ולא לזולתו ואדרבא מצינו להרשב"א מ"ש בכ"מ שהרי הביא מרן בב"י יו"ד סי' רכ"ח תשו' הרשב"א וכינה אותה בשם תשו' הרמב"ן וידוע שהם תשו' הרשב"א כמ"ש בהקדמתו ע"ש וכיון דאיכא מחלוקת בזה בדברי הרמב"ם ומרן הק' זה אומר דאית ליה דגם בב"ה בעי' א"ח וזה אומר דאית ליה דבב"ה ל"ב א"ח וא"כ יכולים הצבור לומר קי"ל כפי' הסוברים בדעת הרמב"ם דל"ב א"ח בתקנות ב"ה שהם הריב"ש ומהר"ם אלאשקר ז"ל כיון שהתקנה היא להעמיד הדת וכמו שאבאר:
ויציבא מילתא דהגם דיש מחלוקת וספק בתקנה דידן אי מהני א"ח או לא וכמש"ל מ"מ בנ"ד אפי' למ"ש החק"ל ח"מ ח"א סי' קט"ו דקע"ו ע"א וז"ל כל ספק ומחלוקת בתקנה יד בעל התקנה על התחתונה אף שהוא מוחזק דמספק אוקמא אד"ת כמ"ש הרא"ש כלל נ"ו סי' ז' וכו' ע"ש. והביא לכמה פוסקים דסברי מרנן כן גם הביא לנו תשו' מרן אבק"ר סי' ק"ח דסבר דכל ס' בתקנה יד בעל התקנה על התחתונה וכו' ע"ש ובע"ב העלה שיכול המוחזק לומר קי"ל ע"ש בדבריו. א"כ אף אנו נאמר כן בנ"ד דגם שימצא ס' בתקנה יכול המוחזק לומר קי"ל:
והגם כי בנ"ד אית לן ס' מרן אבק"ר דאית ליה דיד בעל השטר על התחתונה. ומי יבא אחרי המלך אחר שקבלנו הוראותיו ואין המוחזק יכול לומר קי"ל נגד סברתו מ"מ באנו למחלוקת אחרת אם קבלנו הוראותיו גם בתשו' וכמו שהארכתי במ"א והגם שהעליתי שם שאנו קבלנו הוראות מרן הק' אף בתשו' ואין המוחזק יכו"ל קי"ל נגד התשו' א"כ גם בזה אין יכול המוחזק לומר קי"ל וגם הרשב"א בח"ג סי' שצ"ו הביאו החק"ל שם והוא לעיקר דינא אבל לכל הקהלות יש להם דינים ותקנות ע"ז שלא מדין התלמוד ורשאין הם בכך ומ"מ כל שיש ס' במשמעות התקנות כנדון שלפניו הולכין להקל לנתבע וכו' חדא שכתב שהוא חוץ מגדר הדין אי אתה יכול להכניסו עד שיהיה ברור אבל שאינו ברור העמידנו על דין הש"ס יעו"ש:
ובנ"ד התקנה עפ"י ד"ת לפי גדר מילתא ולאפרושי מאיסורא ודבר ברור הוא ובזה גם מרן אזיל ומודה דיד בעל התקנה על העליונה ויש לי על מה לסמוך בחי' זה ממ"ש שם החק"ל שהביא דברי הפמ"א דדמי תשו' דהרא"ש אהדדי והעלה דכי כתב הרא"ש בתשו' בדאיכא ס' בתקנה גם שהוא מוחזק ידו על התחתונה אינו אלא בתקנת ב"ה שאין כח בתקנתם מספק לבטל ד"ת אבל תקנת חז"ל וכו' עי"ש:
נפקא לן מדבריו שהטעם הוא שאין כח בתקנתם מספק לבטל ד"ת אבל כשאינו לבטל ד"ת אפי' שהוא ספק לא איכפת ותקנתם קיימת וכ"ש לס' התשב"ץ ח"ב סי' רצ"ב בפי' ס' התקנות בפי' תקנה ג' וז"ל בתקנה זו הופקעה ירושת הבעל שהיא דאו' ורשאין הם בכך שכן מצינו שתקנו כתובת בנין דכרין וכו' ע"ש. אשר עפ"י דבריו אלה נראה שגם בתקנות ב"ה יש כח לבטל ד"ת דנ"ד הוא מכ"ש לקיים הדת. ואם תראה עוד למהר"מ אלאשקר בסי' מ"ח דק"ח ע"ב שכתב וז"ל וכ"ש למאי דמפרש ר"ת דלאו דוקא בב"ד דר"א ור"א וכו' אלא ב"ד חשוב שבדור וכו' רבא באתריה כ"ז שאין גדול כמותן דאם יש גדולים כמותן אין בידם להפקיע הילכך ב"ד דליכא דאלים מיניה יכול לאפקועי ממונא וכ"ש בהסכמת כל הקהל עכ"ל:
וא"כ בנ"ד דב"ד שבעיר וגם דליכא דאלימי בעיר כוותייהו יחד כולם הסכימו בדבר הא ודאי כי יכולים להפקיע אפי' בלא רשות א"ח כי הם אלימי ומה גם שהנה גם הוא היה מסכים עמהם וכמ"ש הרב הנז' בסי' מ"ט דק"י ע"א וז"ל הילכך יכולים אנשי העיר לתקן תקנותיהם ואפי' להסיע ממדת ד"ת ואינן צריכים להסכמת א"ח שבעיר וכ"ש הם וב"ד דאלימי טפי ואפי' להפקיר ממון שיש לו בעלים ולהפקיעו יכולים לתקן וכו' יעו"ש ובע"ב כ' וז"ל ודבר מסכים הוא מן המפרשים וכבר כתב הרשב"א ז"ל דהצבור כב"ד של בני עירם וכ"ש בנדון שלנו שתקנו תקנתם הם ובית דינם ואין בה הסעה ממדת ד"ת ע"כ. ונ"ד עדיפא דמלבד דליכא בה הסעה ממדת ד"ת עוד בה דאית בה מגדר מילתא ואפרושי מאיסורא שהיא לקיום הדת:
ואנכי הרואה דהנה מצינו מערכה לקראת מערכה בפוס' דיש מהם דבעו אדם חשוב גם בתקנות ב"ה ויש מהם דל"ב א"ח בתקנות ב"ה ראשון בק' הוא הריב"ש בסי' שצ"ט שכ' וז"ל ומ"ש בגמ' בד"ט ע"א גבי הני טבחי דהני מילי היכא דליכא א"ח אבל היכא דאיכא א"ח לאו כל כמינייהו דמתנו כלו' אלא א"כ יסכים הוא עמהם נר' דהיינו דוקא בבני אומנות דכל היכא דאיכא א"ח ולא עשו בהסכמתו לא הוו כבני העיר וכו' אבל בב"ה יכולים להתנות ואינם צריכים להסכמת א"ח שבעיר וכן נר' מדברי הרמב"ם שלא הזכיר דין זה של א"ח בבני המדינה רק בבני אומנות ואע"ג דמלישנא דגמרא משמע דקאי אף על בני העיר דכי אותביה רב יימר לרבא דחייבינהו להנהו טבחי דקרעו למישכא דחברייהו מברייתא דלהסיע על קצתן דמתנייא גבי בני העיר שני ר"פ ה"מ היכא דליכא א"ח וכו' אבל היכא דאי' א"ח ועשו בלתי הסכמתו אינם אלא כיחידים ולא כב"ה ולעולם ב"ה אינם צריכים להסכמת א"ח שבעיר אלא כל שהסכימו רוב הקהל וגדוליהם הרגילים לפקח בעסקיהם תקנתם קיימת וכ"נ מדברי הרמב"ן ז"ל שכ' וז"ל הא דאמרינן בהנהו טבחי דהיכא דאי' א"ח לאו כל כמינייהו דמתנו נראה משום דילמא איכא פסידא דלקוחות דמיקרי זביני הילכך לאו תנאה הוא עד דשקלי רשותא מיניה ואע"ג דחזינא השתא דליכא פסידא לא הוי תנאייהו תנאי עכ"ל. נראה מל' שלא נאמר דבר זה של א"ח אלא בב"א ומפני שבתקנה אפשר שיהיה הפסד לב"ה אבל בב"ה עצמם יכולים להתנות כרצונם וכו' עכ"ל:
ולי אנא עבדא ברגליו אעבורה אם יראה בעיני מו"ר לפרש דברי הגמרא שאמרה ה"מ היכא דלי' א"ח דהיינו ב"ה שאין בהם דין א"ח הכונה היא כך ה"מ היכא דיכולים להסיע בכל אופן אבל היכא דאיכא א"ח דהיינו כבני אומניות לאו כל כמינייהו. ומרן בכ"מ בה' מכירה בפ' י"ד הלכה י"א שכתב שם בד"א במדינה שאין בה חכם וכו' הביא ס' הריב"ש וז"ל כתב הריב"ש דבתקנות בני העיר אפי' בלא א"ח נמי. וכ"ן מדברי הרמב"ם שלא הזכיר דין זה של א"ח רק בבני אומנות והאריך בטעם הדבר עכ"ל:
עיני כל חכם לב ישר יחזו במ"ש והאריך בטעם הדבר כונתו מבוארת דלא תקשי דהוא היפך פשט דברי הגמרא דכבר האריך ובין תבין דהנה גם הוא מסכים לדבריו ומחזקם באורך דבריו להודיענו דס"ל כוותיה ואין להגיה עליו כלום. גם את זה נתון אל לבי לדייק ג"כ מדברי הש"ע ח"מ סי' רל"א דס' כהריב"ש מחי' הסעיפים דדין ב"ה הוא בס' כ"ז, ודין בני אומנות הוא בס' כ"ח וכל פרטיה שהוא בד"א וכו' יחד כולם בסעיף אחד ולא עשה כן הרמב"ם שעשאן בג' הלכות אם לא שנאמר שלזה כיוין וכללם בסעי' אחד להודיענו שפסק כהריב"ש וכמ"ש בכ"מ שם ע"ד הרמב"ם ועיקר סמוכין דיליה בסי' זה הוא עפ"י מה ששמעתי מאת רחימא דנפשאי מע' הרב החריף ובקי בכל חדרי התו' כמהר"ר שיפמאן הי"ו שמפתחות הכתובות בראש כל סי' הם מעשה ידי מרן הק' בעצמו:
ומי האיש החפץ לדין בדברי הסמ"ע בח"מ סי' רל"א סעי' כ"ח ס"ק מ"ז וז"ל או של כל בני העיר כ"כ הטור. וגם המרדכי פ"ק דב"ב אבל מהר"ם אלאשקר בתשו' סי' מ"ט כתב בשם הרמב"ן והרמב"ם דדוקא לבני אומניות הוא ע"ש עכ"ל. ומדוע לא זכר את הרב"ה ומדבריו אלו נר' דגם הוא סבר כדעת הרמב"ם והרמב"ן הוא כדעת מהר"ם אלאשקר דאלת"ה הוה ליה ליחס לס' מורם גם להרמב"ן והרמב"ם ודלא כמהר"ם אלאשקר אלא דזוהי ודאי סברתו ועי' להבאר היטב ס"ק כ"ז במה שציין. ועיין בפ"ת ס"ק וא"ו שהעלה להלכה כמורם דאין לחלק בין ב"א לב"ה. ולדידן שקבלנו הוראות מרן ז"ל ולפי מה שהעלינו דס' כהריב"ש דינא יתיב דדוקא ב"א בעי א"ח ולא כן ב"ה ומדברי מורם שכתב או של כל ב"ה נר' שבא לחלוק על מרן דס"ל דדוקא ב"א דבעי א"ח אשר לא כן בבני העיר וכמש"ל:
ועיין במהראנ"ח ח"ב סי' נ"ב דמ"ט ע"ג וד' מה שהרחיב בדברי הריב"ש והרמב"ן קחנו ובואה ובדמ"ו כתב וז"ל ומ"מ מפני שאנו מדמין לא נחלוק ע"ד ה' ואין לנו אלא דבריו דאין ספק שצריך בב"ה חבר עיר יותר מהנהו טבחי אלא אדרבא איפכא מסתברא אלא שלפי דברי הריב"ש שהוא תולה דין אי בעי הסכמת א"ח בתנאי ב"ה או דוקא בתנאי דהנהו טבחי בסברא זג של הרמב"ן דטעמא דבעינן א"ח בתנאי הטבחים משום דאי' פסידא לאחריני בתנאם וכו' יעו"ש בדבריו:
ואני אב"א אחורי ארי הוא הריב"ש ומלאתי את דבריו להוכיח במישור דהרמב"ם דס"ל דדוקא בבני אומניות הוא דבעי' א"ח לא כן בב"ה ל"ב א"ח וכמ"ש הר' הנז' דאם איתא דס"ל דגם בב"ה בעינן א"ח היל"ל וכן כל בעלי אומניות וכו' דבזה הוה מוכח דשקולים הם ויבואו ב' וכמ"ש הטור דסבר דדינם שוה אלא ודאי דס"ל להרמב"ם דגן לחוד שהם בני אומניות דוקא הוא דבעי' א"ח אבל ב"ה לא וכמ"ש הריב"ש
גם אנכי ידעתי כי כך המדה בדברי הרמב"ם להביא לשין הגמרא מבלי תוס' ומגרעת. ופניתי אני למ"ש מרן הב"י ביו"ד סי' רנ"ו וז"ל ואע"ג דהרמב"ם סברא ולישנא דמתני' נקיט ואתי ליכא למימר בכי היכי דדחיק ר"י בפי' דמתניתין הכי נדחוק אנן בפי' דברי הרמב"ם דבתראה הוא ואם איתא דסבר הכי הו"ל לפ' ולא לסתור דבריו כסתימת המשנה עכ"ל:
יהיו דבריו אלה לפני לעד דאם איתא דסבר דגם בב"ה בעינן א"ח הו"ל לפרש דבריו ולומר וכן וכו' ולגלות דבריו שהם סתומים וכמ"ש עלה הרב תורת חסד סי' קצ"ט דקכ"ו ע"ד ע"ש:
וארוצה עד איש האלקי'ם הוא הרמב"ם שמצינו ששינה מלשון הברייתא בכאן א"כ גם פה הול"ל הני מילי בני אומניות וכו' אלא ודאי בכונה מכוונת עשה זאת לומר לך היכא דאיתמר שהוא בבעלי אומניות איתמר היכא דלא איתמר שהוא בב"ה לא איתמר ול"ב א"ח שם כל קבל דאשתכחת רוח יתירה להר' פרי הארץ ח"מ ח"ב ס"י דקכ"ג ע"ד וז"ל ולדידי אינה דחיה דעינינו הרואות בכמה מילי דהר"מ והרי"ף והריב"ה עבדי רבנן דמשנו בדיבוריהו ואינם מעתיקים המימרא כצורתה וגורעין ומוסיפין כדי להורות לנו את הדין כ"ש הכא דהוו מצו לתקן הענין בתיבה א' להיות מוסיפין תיבת כל ב"ה והיה מספיק ומדלא הוסיפו בה דבר זה יורה שדעתן נוטה ללשון א' של ר"ת:
אנהירו לעיינין דהוה מצי לתקן הענין בתיבה אחת שהיה מוסיף תיבת וכן וכמ"ש הטור אם לא שנאמר דסבר כמ"ש הריב"ש ולכן הגם ששינה כמה שינוים שאינם כתובים בגמר' שאמר בד"א במדינה שאין בה חכם חשוב לתקן וכו' יעו"ש ותוספת דברים אלו הוא כדי לבאר ל' הגמ' וגם הטור הוסיף כמה דברים שכתב בד"א כשאין אדם גדול וחכם וכו' אבל אם יש חכם ומנהיג אפי' כל ב"ה וכו' ע"ש וכתב הב"י דברי הר"ן שכתב שפי' פי' הרא"ם א"ח שממונה פרנס על הציבור וכו' ע"ש. והרי"ף הביא לשון הגמרא כצורתה אות באות ולא שינה בה כלום. ולפי"ד הר' פרי הארץ הו"ל לשנות ולהודיע שגם בב"ה בעי' א"ח והו"ל לכתוב וכן א"כ הנה גם הוא נ"ל דס"ל כמ"ש הריב"ש דבב"ה ל"ב א"ח ואם מפני פשטא דשמעתין אשר ממנה נקח דדינם שוה או יפרשיה כמ"ש הריב"ש או כמ"ש בעניותין לקמן. ומדברי הנמק"י ז"ל שישחוט זה בהמותיו וכו' ה"מ דליכא א"ח ואעפ"י דאיכא פסידא לאחריני בתנאייהו דמיקרים השער מצו עבדי אבל היכא דאיכא א"ת המתונה על הצבור לאו כל כמינייהו דמתנו אלא א"כ נטלו רשות מאותו פרנס כיון דאיכא פסידא לאחריני בתנאייהו אבל אם ליכא פסידא תנאייהו תנאי והיינו בדהתנו אהדדי כל בני אומנות אחת דהוו כבני עיר אחרת לגרמייהו ורשאין להסיע על קצתן עכ"ל:
תוכו רצוף דהיכא דליכא פסידא אע"ג דאיכא א"ח לא בעינן רשותו ומאי דבעינן כל בני אומנות כי היכי דהוו הם כבני עיר אחרת לגרמייהו ורשאין להסיע וכו' אע"ג דאיכא פסידא. ברם לגבי בני אומנות אחת חות דרגא דדוקא היכא דאיכא פסידא בעינן א"ח אבל היכא דליכא פסידא והתנו כל בני אומנות הו"ל כבני עיר אחרת כך נ"ל להבין בדברי הנמק"י ודייקנא לה מדבריו שכתב לגרמייהו שהוא שפת יתר שדי אומרו כבני עיר אחרת וש"מ שהם לגרמייהו אם לא שבא לומר שבני עיר אחרת הם לגרמייהו ורשאין להסיע אפי' בלי רשות א"ח:
על כן יאמרו שהכ"מ סבר כן בדעת הרמב"ם שהביא לשם בפ' י"ד מה' מכירה הי"א לשון הריב"ש ולא הזכיר שום חולק ולכן בש"ע סי' רל"א ס' כ"ח הגם כי שינה את תפקידו להביא לשון הרמב"ם אות באות וכאן שינה לשונו אם איתא דסבר כהטור הו"ל להוסיף עוד תיבת וכן וכמ"ש הטור ולא לשתוק וכמ"ש היד מלאכי בכללי הש"ע אות א' משם הרמ"ז וז"ל שדרך מרן בש"ע שכ"מ שדיבר הרמב"ם עשה ספרו על ס' הרמב"ם ובמקום שהרמב"ם אינו מדבר בהם יסד על ס' הטור יעו"ש בדב"ק אם לא שנאמר גם הוא בראיתו דברי הריב"ש שהביאם בכ"מ שעליהם סמך לפרש דברי הרמב"ם א"כ נמצא שהרמב"ם מפורש יוצא מדבריו כמו שפירש הריב"ש והנה גם הוא סמך עליהם ולא כתב וכן כמ"ש הטור להורות נתן שגם הוא סבר כדברי הרמב"ם כפי' הריב"ש ולכן לא כתב וכן כלשון הטור:
א"נ י"ל דדרך מרן בש"ע כמ"ש הי"מ בכללי הש"ע אות י"א כתב משם ס' הלכה למשה ח"ב שכתב דדרך מרן להעתיק בש"ע לשון הפוס' אות באות ואף שיש קו' או פי' בדברי הפוס' ההוא דמ"מ לענין דינא הוא ז"ל מעתיק דבריו לבד ואח"כ כל אחד יפרש כפי עיונו יעו"ש בדבריו. ולכן כשכתב ע"ד הטור שכתב וכן כל בעלי אומנות וכו' לא ביאר מהיכא מפיק הטור האי וכן שכן דרכו דרך הק' לבאר דברי הטור איה מקום כבודו וכאן העלים עין קו' ודאי שסמך שכל אחד יפרש כפי עיונו ואח"כ כשחיבר ס' הכ"מ שהוא אחר שחיבר הב"י וכמ"ש הי"מ בכללי הש"ע אות מ' יעו"ש בדבריו ראה תשו' הריב"ש מה שפי' בדברי הרמב"ם הסכים כוותיה והביאה להורות לנו שדעתו נוטה לדבריו ולכן גם הוא הביא לשון הרמב"ם כדרכו דרך הק' להעתיק לשונו:
ואם נפשך לומר דמדברי מהר"ם שכתב שם ז"ל או של כל ב"ה ולא כתב י"א מוכח מיניה דגם מרן מודה בזה והיינו כדברי הטור אי מהא לא איריא כמ"ש הי"מ בכללי הש"ע ורמ"א אות י"ט ז"ל דרכו של רמ"א בהגהה בכמה מקומות שכותב איזה דין או איזה פרט מדברי הש"ע בסתם כאילו הר' מהריק"ו מודה דבריו ואינו כן והא דלא קאמר וי"א הוא משום שבדברי הש"ע אין הכרח כל כך וכו' עש"ב:
ואוסיפה לך שגם מהר"ם אלאשקר בסי' מ"ט כתב כדברי הריב"ש ממש יעו"ש בדבריו. גם מהריט"ץ בסי' ק"ט ד"ק ע"א הביא דברי הר"מ הנז' שהביא דברי הריב"ש ולא דברי החו' זולתו שכתב ז"ל ובאמת אין הפנאי לפלפל בדברי הריב"ש וגס לבקש תשו' הריב"ש במקומה אמנם מה שנראה מדברים הללו נראה כת תקנת בני העיר יפה מתקנת בני אומנות וא"כ ק"ו וכו' יעו"ש. ומדוע לא זכר שר לדברי החולקים דשקולים הם נראה דס"ל שגם מרן סבר כהריב"ש והיינו כדאמרן ולפי הנראה שגם הוא אזיל ומידה לדבריהם עד שדן ק"ו כן נלע"ד:
שא נא עניך וראה מ"ש הרב דרכי נועם ח"מ סי' ל"ח דף רנ"ג ע"א וז"ל אם כן לא מן ה' הוא זה לענין גזרות ותקנות להצריך שיאותו כולם ושיהיה מדעת החכם וקל להבין למוצאי דעת עכ"ל. ודעת חסרתי ויש לי מה להשיב עליו וכמש"ל. ואולם כעת אין הפנאי בידי לשנות פ' זה ולכוין דעתי:
עוד תשוב תראה בס' אבק"ר סי' ק"ץ שהביא חולקים על מהר"י צאייח דסבר שהרמב"ם סבר שגם ב"ה צריכים לא"ח וז"ל ומ"ש שאם עשו בלא א"ח לאו כל כמינייהו וכו' ע"ש באורך הנך רואה שהביא פוס' רבים דדוקא בבני אומנות אבל לא בתקנות ב"ה יעו"ש. ועיין בפ"מ ח"א ס"ד ד"ט ע"ג וד' מ"ש שם להכריע מדברי הריב"ש סי' שצ"ט והביא שגם בס' משא מלך הכריע כן אבל לא מדברי הריב"ש וז"ל המשא מלך שהובא שם למהריב"ע בדמ"א ע"ג שכתב שאין הכרח מדברי הרמב"ם אך לא הכריח כן מפאת דברי הריב"ש רק דקדק כן מדברי הרמב"ן הנז' שהביא הרב המגיד שחילק בין ב"ה לבני אומנות דבבני אומנות כתב שדעת הרמב"ן דבעינן שנאותו כל בני אותו אומנות ולא כתב כן אצל ב"ה משמע שמחלק בין בני אומנות לבני העיר וא"כ אפשר דמאי דכתב הרמב"ם רשאין ב"ה לאו בכל ב"ה מיירי אלא ברוב בני העיר ועוד שהרמב"ם ז"ל סתם דבריו כלשון הברייתא ואין לדקדק מדבריו ולא מידי ע"כ תו"ד מהריב"ע. והעולה מדבריו שאין מדברי הרמב"ם הכרע חותך וכו' ונחזור להר' אבק"ר סי' ק"ץ וכו' שכתב ואפי' למי שסבר שבתקנות בני העיר צריך א"ח הרי החכמים השלמים בתי דינים שבעיר חתמו בהסכמה וכו' ע"ש. גם המבי"ט ח"א סי' ר"פ דע"ד ע"ב וד' והרשב"ץ כתב שאם הסכימו וכו' ואפ"ה נ"ל דהיינו מפני שתקנו וכו' וכן מפני שנעשית ההסכמה במאמר חכמי העיר וברשותם וכו' אבל אם נעשית ההסכמה בלי רשות החכמים או בלי רשות אותם הגדולים יותר מאותם הדיינים שמינו וכו' דאין ב"ה יכולים להסיע על קצתן אם יש א"ח שאינו בפניו יעו"ש בדבריו דס"ל דהכל תלוי בגדולים שהם החשובים ונ"ד כולהו איתנהו:
ותוספת מרובה להר"י פראנסיס הובא בס' פ"מ ח"ב סי' מ"ט דפ"ו:
וז"ל ומכלל דברינו לה שמיע לי דאפי' דהיה צריך בנ"ד להתנות על הדבר הזה מעיקרו ובעת עשייתו שיהיה מדעת חבר עיר וכפשטא דשמעתתא דהנהו טבחי דבעי התם חבר עיר והכא נמי יאמר האומר דהוה בעי חבר עיר כיון דעושי הבציר בני אומנות מקרו ולא בני עיר דודאי אעפ"י שהולכים לעיר אחרת בשעת הבציר והסכמתם היא לענין הענבים שלוקחין שם לא מפני כך בני אותה העיר יקראו כיון שהם תושבי העיר הזאת ולעירם הם חוזרים ולקבעייהו קמא הדרי ואינם הולכים שם כ"א מפני סחורתם א"כ בכי הא ודאי דבני אומנות מקרו ולא בני עיר ועל הכל אף את"ל דבעי הס' א"ח כהנהו טבחי מסתמא תלינן כי כן הדבר שבהסכמת א"ח נעשה וכמ"ש הרא"ם ח"א ס"ז די"ז ע"ד לענין מנהג ותיקין ואיהי היא הך דנ"ד דא"ח עכ"ל:
מדבריו אלה כל ישר הולך בעיניו יראה ולבבו יבין כי הר' הנז' הוא מכת הסוברים כהריב"ש דבב"ה ל"ב א"ח. ועי' בפ"מ ח"א ס"ד ד"ט ע"ב מ"ש בזה ויש לי להכריח עוד מדברי מהריב"ל בסו' ח"א דס"ג ע"ד וז"ל אבל מ"מ ק"ל לכאורה דנהי דנתנו חכמים רשות לב"ה שיעשו תקנה לעצמם כנגד הפועלים ומוכרי המזונות כי הם הרבים ולא יצא דבר בלתי מתוקן מת"י אבל יש לתמוה איך נתנו ג"כ רשות ויכולת לבעלי אומנות אחד לעשות תקנה לתועלתם כנגד כל בני העיר כההיא דהנהו טבחי וכו' וניחא לי בהא דכתב כהריב"ש בשם הרמב"ן וז"ל ב"ה אינם צריכים להסכמת א"ח שבעיר וכו' הא קמן בהדיא דלא ניתן להם רשות לבני אומנות לתקן תקנה ביניהם אלא א"כ בהסכמת א"ח משום דבודאי אותו א"ח לא יניח להם לעשות תקנה שיצא ממנה נזק לב"ה וכו' ע"ש ומדלקח דברי הריב"ש לת' קו' נראה דס"ל כוותיה. וזה בא ואמר הרא"ם סי' נ"ז דנ"ו ע"א וב' וג' שחילק שם ונמצא מחלוקת בין הרמב"ם ודעימיה ובין הרמב"ן והרשב"א והוא דלהרמב"ם קאי חי' הג' אתרוייהו בין אב"ה ובין אבני אומנות משא"כ להנך רבוותא וכו' ועיין להר"י עייאש ח"מ ס"א דס"ד ע"ד ע"ש ולקמן אבאר: