אור ברסלב
מפי אהרן מפי אהרון › סימן יב

מפי אהרן· רבי אהרן בכור אלחדיף

מפי אהרון · סימן יב

סימן יא

שאלה אחת מד' ארצות הק' חמד זו טבריא תובב"א נתנו לראובן שליחות כולל לערי תורקייא יע"א ונסע לשו"ר עפ"י שליחותו והתחיל לעסוק בה בהלכות שלוחין ומפני חמת המציק המלחמה האדירה הנעשית בין המוסקוף ובין הישמעאל בשנת התרל"ח ותהי מהומה גדולה בכל מלכות ישמעאל כידוע ולא יכול האיש להתאפק אי משום צערא דגופא דהיה עליו לטורח אצל הבע"ה שלא יכול לזוז ממקומו מפני סכנת דרכים ובנפשו דיבר וגם כי ההוצאה יתירה על השבח ולכן הוכרח לחזור בו וישב ראובן ונתעכב בעי"ת בירות יע"א אשר על חוף הים עד קץ המלחמה ואנשי העיר נסבו עליו פעמים שלש ואת רב'ע חמשת באמור אליו קום לך חזור בך לגומרה של מלאכה דאם לא תעשה כן נשלח אחר במקומך ולרוב דוחקם שדחקו אותו השיבם עפ"י דבריהם שימנו אחר ולהציל עצמו נתכוון כי לפי דעתו לא אתי איניש על יבשתא שילך בימים הרעים האלה ויכניס עצמו בספק נפשות. ועוד טוען שהי"ל להודיעו שיש אחר שרצונו לילך אף בזמן הזה ואזי או היה מסכים ללכת הוא בעצמו או היה מוחל להם ברצונו אם לא שנתכוונו להזיקו בידים וחייבים מדין דינא דגרמי. ואתה קדוש יושב תהלות יורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו דין אמת לאמיתו אם מחי' הויא מחי' ואין לו כלום או לא הויא מחי'. ואם חייבים הקהל לשלם מדד"ג שגרמו לו או הוי גרמא בנזיקין ופטורים ושכמ"ה:

תשובה ידעתי בינ"י ידעתי ערכי עלי שאיני מאנשיה בסוד קדושים רבה להורות נתן ולא בי היא ואולם לרוב הפצרת השואל וגדולה אהבה שמקלקלת את השורה דחקתי ונכנסתי בתחום שאינו שלי ואמרתי יש לי תקוה שחבירי בעלי ההוראה יסכימו על ידי ובה אדע כי מצאתי חן בעיני אלדים ואדם וזה החילי. וה' אלדים יעזור לי:

תשורנו עין רואי שורש דבר נמצא בו מקורו יוצא במס' סנהדרין ד"ו ע"א על הא דתניא ביצוע בג' דר"מ וחכמים אומרים פשרה ביחיד מסיק עלה בגמ' והלכתא פשרה צ"ק וכתבו התוס' ד"ה צ"ק אין לדקדק מכאן דבעלמא מחי' צ"ק וכו' ומיהו בעל ה"ג ז"ל פי' דצ"ק על המחי' אפי' שעושין הקנין אחר הפשרה ומ"מ אין ללמוד מכאן על שאר מחי' שתהא צ"ק וכו':

גם במס' מציעא דקי"ב דקדקו התוס' ד"ה חוזר עליו דמחילה אצ"ק עיש"ב ומ"ש התוס' להביא מהא דע"ע דאם לא היה גופו קנוי היתה המחילה מועלת ומכאן משמע דמחי' אצ"ק ועי' בת' קי' די"ו ד"ה והרב שמחל וכו' שכתבו ומיהו יש לדחות דכיון שהוא מוחזק בגופו אין לך קנין גדול מזה ע"כ:

ומדי עוברי ראה ראיתי להר' הנמק"י בפ"ק דמס' סנהדרין בד"ה ושנים שעשו פשרה וכו' כתב וז"ל ואיכא למידק מ"ש גבי פשרה דבעי קנין והלא מחי' אצ"ק כדמוכח בקי' דט"ז גבי ע"ע דגופו קנוי דאי לא לימא ליה באפי תרי זיל. וכו' עי"ש. ולפי"ד התו' הנז' אי מהא לא אירייא דיש לדחות כאמור. א"כ היה לו להקשות ממקומות אחרים לא מקי' דיד הדוחה נטויה. ועי' להנמק"י דמצי' בפ' המקבל שהביא לההיא דקי' ואייתי בידיה ראיה מגיטין פ' השולח דל"ג יעו"ש. וכן כתב הרא"ש בפ"ק דסנהדרין ובפ' המקבל ואייתי בידיה מכמה דוכתי אפי' למקומות שדחו אותם התו' הנה הוא הביא אותם לראיה דמחי' אצ"ק יעו"ש בדבריו באורך:

והרי"ף בתשו' הובאה בס' העיטור אות מחי' דצ"ג וז"ל פשרה אינה אלא בקנין ומחי' שאינה בדרך פשרה אצ"ק דלא מחסרא משיכה ע"כ. ולפי הנראה מדבריו דדוקא מחי' דלא מחסרא משיכה כגון מחי' חוב שהוא ת"י אזי הוא דלא בעי קנין לא כן באו"א שאינה ת"י ודאי כי צריכה קנין או דליבעי משיכת השטר:

והרמב"ם בפ"ה מה' מלוה הלכה י"א כתב וז"ל יש דברים הרבה שאינם צריכים קנין ואין לקנין בהם טעם כגון וכו' או המוחל לחבירו חוב או פקדון שיש לו בידו ע"כ. ובפ"ג מה' זכיה ומתנה ה"ב כתב מחל לחבירו חוב שיש לו עליו או נתן לו הפקדון שהיה מופקד אצלו הרי זו מתנה הנקנית בדברים בלבד ואין צריך דבר אחר כמו שביארנו:

ומה שקשה דהרמב"ם נראה כסותר עצמו עי' מה שתי' הלח"מ וז"ל ולכן נר' לישב דברי רבינו דהך דהכא הוי דוקא משום דהוי דוכתא דדינא דמתנה אבל בפ"ה מה' מכירה אין כונתו שם אלא לבאר שאין צריך לאותם הדברים קנין ולאו בדוקא נקט מוחל חוב או פקדון אבל לעולם דפקדון לא מהני אלא לשון מתנה וכדכתב הרב ז"ל ע"כ. ובפ' ה' מה' מכירה כתב המגיד משנה ז"ל ודין המחילה שאצ"ק יש ראיה לדבר מדאמרינן בפ"ק דקידושין דט"ז זאת אומרת וכו' אלמא דמחי' השיעבוד אם לא היה גופו קנוי באמירה בפני שנים סגי ע"כ. והא דמחי' אינה צ"ק פסקו רבינו בעה"ט בח"מ סי' י"ב ס"ט וז"ל אבל מחי' אצ"ק כתב הר' ישעיה ז"ל מה שצריכים קנין דוקא במידי דמצי למיהדר ביה כגון אתן לך או במחול לך ותפיס שטרא אבל במחול לך ולא תפיס שטרא אצ"ק ע"כ. וכתב שם הב"י ז"ל ומ"ש רבינו בשם הר"י דמה שצריכה קנין דוקא במידי דמצי מהדר ביה וכו' אבל במחול לך ולא תפיס שטרא אצ"ק זהו מה שכתבתי בסמוך בשם התוספות ע"כ:

ואנכי העבד לא מצאתי בדברי התוס' שום זכר דין דתפיס שטרא:

ולפי חומר הנושא אפשר לומר בכונת הרב ב"י במ"ש על דברי הר' ישעיה ז"ל זהו מ"ש בסמוך בשם התוס' מבוארת שם בהדיא בסו"ד דמה שהעתיק מדברי התוס' בא לומר דגם התוס' סוברים כהר' ישעיה דקנין דפשרנים הוא לגבי הנתבע הנותן אבל לגבי המוחל אין צריך קנין ולאפוקי מהרא"ש ז"ל דלא מפליג ומצריך קנין לשני הצדדים בין אם קנין דפשרה קודם או לאחריו וכמבואר והטעם כדבריו שהעתיק הב"י ז"ל שם לא כן להתוס' ז"ל אם הוא לאחר. ואפשר לומר עוד דגם הטור שכתב דהרא"ש ז"ל לא חילק היינו הך חילוקא לא חילוקא דתפיס שטרא או"ל תפיס ואכמ"ל וברור. ומרן הב"י ז"ל הביא לשון הרא"ש והתוס' עי"ש ובשוה"ט סי' י"ב ס"ח כתב מחילה אצ"ק וכו' ומכל אילין נראה מדסתמו דבריהם ולא פורש נראה דבכל ענין איירי בין אי תפיס שטרא בין אי לא תפוס שטרא ובדברים בעלמא מהנייא המחילה. א"כ אתאן לנ"ד דכבר מחל בכתבו הגם דתפיס שטרא מחילתו אמתני ותקיפא לדעת מרן הק' שאנחנו קבלנו הוראותיו לכל אשר יחפוץ יטנו:

מי יתן תבא שאלתי לדעת דין זה דאי תפיס שטרא אם מהנייא מחילה עיקר יסודתו בהררי קדש הירושלמי ספ"ק דגיטין דין ד' וז"ל מחל שטר ר' חנינא ור' מנא חד אמר מחל וח"א לא מחל עד דמסר שטרא עכ"ל הירושלמי הביאו הש"ך בחו"מ סי' רמ"א ס"ק ד':

והנה לענין הלכתא לא אתבריר לן הלכתא כמאן והר' בעל העיטור כתב וז"ל והא דהירושלמי ליתא בגמ' דילן ולקולא ע"כ והש"ך שם וז"ל ואפי' היו לו וכו' וכן כתב בעל העיטור דצ"ג ע"ב ע"ש ודוק. דלא תקשי ממוחל לעיל סי' ס"ו ומביא הירושלמי דפליגי בזה ופסק לקולא ולפי"ז הוי ספיקא דדינא ודוק עכ"ל. עי' פי' בשורשי הים די"ו ע"ב:

ואני בער לא זכיתי להבין דב"ק של הש"ך ז"ל מסיפיה לרישיה כי בתחילת דבריו כתב אדברי מרן ז"ל ואפי' היה לו שטר או משכון וכו' וכן כתב הר' בעל העיטור ז"ל ובעיני יפלא דהרב בעל העיטור בתחילת דבריו באות מחי' כתב בפי' דבמשכון אם לא החזירו לא מהני מחילה ונסתייע מהא דעבד עברי היפך דברי מהר"מ ז"ל שנסתייע ממנה דהוייא מחילה אפי' שלא החזיר המשכון וגם בשטר כפי דברי הש"ך ז"ל כתב בסו"ד ופסק לקולא וכפי"ז הוי ספיקא דדינא וכו' ומוכרחים אנו לומר בפי' דבריו שכתב בדברי הר' העיטור ז"ל דפסק לקולא הוא כמ"ש לקמן דאלת"ה מאי האי דקאמר אחר דפסק לקולא וכפי"ז הוי ספיקא דדינא וכו' אם לא שכיוין למ"ש לקמן וכן משמע בסי' פ"א ס"ק ע"ב בש"ך וכפי דבריו לא בשטר הוי ספיקא דדינא ואיך כייל להו בחדא מחתא משכון ושטר. גם במ"ש דלא תקשי ממוחל לא ידעתי לכווני אימרא דהרב העיטור כתב שם דההיא דהמוחל דברי הכל היא דליתיה שטרא בידיה וכו' ע"ש. וכן העתיק הש"ך גופיה דברי העיטור שם בסי' ס"ו ועי' להר' מוהר"א גירון בס' תיקון סופרים מ"ש בזה במה שהקשה כן מיהו לזה י"ל דהש"ך לא כיוין כ"א אשטר ולא אמשכון וכן מוכיח הציון דלא נקט כ"א אפי' הו"ל שטר וכונתו לומר דלא מפקינן ממונא משום שלא החזיר השטר כיון דהוי ספיקא דדינא כל כמה דלא החזיר דבהכי איירי אבל אה"ן אם תפס לא מפקינן מיניה ובהכי לא איירי השתא. וכן נראה שהבין הרב קול אליאו ז"ל בכונת הש"ך והוא דוחק דא"כ העיטור פליג אמוהר"ם ז"ל היכא דתפס וא"כ לא הול"ל וכן כתב בעל העיטור בסתמא ושבקיה רבי למנהגיה:

וראיתי להמשכה"ר במערכת המ'ם אות ז' דקע"ג ע"א כתב וז"ל וראיתי להש"ך וכו' ולא הבינותי דבריו דהרב העיטור ז"ל מוכיח מדליתיה להאי דינא בגמרא דילן אמטו להכי עבדינן בה לקולא ולא משום ספיקא דדינא וכו' ע"ש באורך:

ולדידי חזי לי דאי מהא לא איריא דאיכא למידק דברי הש"ך במ"ש שהרב העיטור פסק לקולא ולא פי' מה הוא לקולא אחר דאיכא קולא לזה וקולא לזה אם לא שתאמר דהש"ך מפרש למילת לקולא דקאמר הרב העיטור כך הוא יען משום דלא ברירא לן הלכה כמאן הו"ל ספיקא דדינא ואזלינן לקולא ואין מוציאין מיד המוחזק המחזיק בממון ולא השטר מיד המחזיק בו ונ"מ אי תפס בעל השטר אין מוציאין מידו וכמ"ש הרב נחלת שבעה סי' י"ט אות א' בתוך דבריו שם וז"ל הנראה לענ"ד הואיל והוא ספיקא דפלוגתא יקנה בקנין היכא דתפיס שטרא או משכון כדי שלא יכנס לספק ואף שמספק כתב דיכול לו' קי"ל כמ"ד מחל אין מוציאין ממון מיד המוחזק מ"מ גם השטר לא מגבינן ביה ולא קרעינן ליה ונ"מ אם תפס לא מפקינן מיניה ע"כ:

ואפשר לומר דגם הרב משכה"ר כן הבין בכונת הש"ך בדעת העיטור שכתב ולקולא אלא דקשיתיה דא"כ למה תלאו העיטור משום דליתיה בגמרא דילן דבל"ז איכא למימר הכין אמטול"ה רצה לפרש פי' אחר ואולם שעיקר פירושו בלתי מובן כמש"ל וצ"ע. וכן פסקו הרב מגן שאול סי' כ"ד והרב ד"מ ח"ב סי' ה' ועי' בס' מ"מ ח"א סי' ס"ב דנראה דצריך להחזיר השטר או לקורעו ולפ"ד הד"מ הנז' נ"ל אם תפס יכול לומר קי"ל כמ"ד לא מחל עד דמהדר שטרא:

ולכן דקדק הרב העיטור בלשונו לכתוב ולקולא דהיינו דפסקינן לקולא לב' הצדדים ואם תפס לא מפקינן מיניה וכ"נ דמפרש לה הרב שורשי הים ז"ל ח"ג דט"ז ע"ד ז"ל ולענין הלכה למעשה וכו' אמנם חוב שיש עליו שטר מהני מחילתו שלא להוציא מיד הלוה מאחר דאיכא פלוגתא בירושלמי וכמ"ש הש"ך בסי' רמ"א ואם תפס מלוה משל לוה אין מוציאין מידו ע"כ. ברם אי קשיא הא קשיא ע"כ הני דמפרשי דהוי ספיקא דדינא דמנה להו הא ודברי הרב העיטור יכולים אנחנו לפרשם באופן אחר וכמ"ש הרב מהר"א גירון ז"ל בפי' על הר' העיטור בס' תיקון סופרים ד' רי"ד ע"א וז"ל אמנם לענ"ד וכו' אלא כונתו לאסוקי להלכה דאין מחילת חוב שבשטר מהנייא אם לא שמחזיר לו השטר וזהו לקולא כלומר לבעל השטר דיד בעל השטר בזה על העליונה מכיון דהוא מוחזק בשטר וזה הלוה בא להוציא למלוה מחזקתו דהוא מוחזק בשטרא ואעפ"י דבעלמא קי"ל וכו' בכגון זה דהלוה בא מתורת מחילה וכל טענה כזו הלוה הוא המוציא ונסתייע מתשו' הרשב"א ז"ל דאייתי מרן הב"י ז"ל בטור אה"ע סי' צ"ג דמשם באר"ה באר היטב דהבא בטענת מחילה ידו עה"ת וא"כ הוי קולא למלוה עש"ב ותרוה צמאונך ועי' מה שגמגם הרב ברכי יוסף ז"ל וז"ל שם באותו פרק בסי' י"ב אגב אסיפא עי' להר' מהר"א גירון ע"ש ולזה כבר הרב ערוך השולחן ח"מ סי' י"ב קיים דברי הרב מהר"א גירון הללו יעו"ש:

ואני ברגליו אעבורה להכריח מדברי הר' העיטור ז"ל עצמו שכונתו לפסוק כמ"ד לא מחל עד שיחזיר את השטר מסיום דבריו שכתב ומוחלת כתובתה איירי כגון שהחזיר הכתובה ר"ל דלא תקשי ממוחלת כתובתה דמשמע מינה היפך פסק דמשמעות מינה כמ"ד דאין צריך להחזיר את השטר דאיכא למימר דגם שם איירי כגון שהחזירה הכתובה והוי כמ"ד לא מחל וגם למ"ש הרב קול אליאו ז"ל בכונת סיום דברי בעה"ע ודוק. אחרי כותבי מצאתי ראיתי להרב ערוך השולחן אה"ע סי' ק"ה שכתב ולדעתו ההיא דהמוכר שט"ח לחבי' וכו' י"ל כיון דליתיה לשטרא בידיה דליהדר ליה בהא ודאי מחי' מחי' וכן ראיתי לבעל העיטור דצ"ג ע"ב והביאו הש"ך בח"מ סי' ס"ו ס"ק ע"ד ע"ש אי נמי דמיירי שכ' לו שובר בקנין על אותו שטר שמכר ומהמוחלת כתובתה לבעלה י"ל כגון שהחזירה הכתו' וכמ"ש בעה"ע שם עי"ש. ומההיא דצריכה לישבע שלא מחלה הכתובה נמי י"ל דחיישינן דילמא מחלה לו בקנין ושטר ועיין להב"ש סקי"ב ומ"מ וכו' ע"ש. גם אלין סרכין תלתא מדוע לא פסקו הלכתא כר' מנא דהוא מאריה דתלמודא דירושלמי והלכתא כוותיה ברוב הירושלמי כמ"ש הרב יד מלאכי ז"ל בכללי הה"א אות קצ"ה וז"ל הלכה כר' מנא ברוב הירושלמי נתיבות משפט דף רצ"א ע"ב:

שו"ר שהביאו הרב מוהריק"א בכלליו בס' יבין שמועה ד"ל ע"ג בשם בעל התרומות ז"ל שער ס"ד והזכירו עוד הרב שדה יאושוע בפי' הירושלמי טל מס' פסחים ד' ה' ע"ב ע"כ. והרב שדה יאושוע ז"ל נתן טעם לדבר דר' מנא הוא מאריה דתלמודא דירושלמי ולכן הלכה כדבריו ע"ש:

ואי משום דלא איתבריר לן סברת ר' מנא כיון דלא פי' מי הוא האומר מחל ומי הוא האומר דלא מחל לכן הוי ספיקא דדינא אי משום הא לא אירייא דאחד הרואה להרדב"ז ז"ל בס' יקר תפארת דצ"ג ע"ד בסופו ז"ל ופסק רבינו כמ"ד בשני כיסין מחלוקת חדא דסתמא דמילתא כיון שהתלמוד הקדימו דברי ר' יוחנן הם וכו' ע"ש הבי"ד הרב נחמד למראה בפי' על הירושלמי דמס' תענית פ"ב דר"א ע"ג והסכים לדבריו שהמוזכר בראשונה הוא האומר סברא ראשונה ואייתי בידיה מאי דאיתא במס' מ"ק ד"ו ע"א וכו' יוצאין אף על הכלאים וכו' פליגי ר"א וריב"ח ח"א וכו' וח"א וכו' ופסק הרמב"ם ז"ל כמ"ד הא' וכו' והביא מהרמב"ם ז"ל בדין החורש בשביעית דפליגי בה ר' יוחנן ור"א דח"א לוקה וח"א אינו לוקה והרמב"ם ז"ל פסק כמ"ד בתרא דאינו לוקה עי"ש מה שחילק. ובסו"ד כתב וז"ל ולכל הדברות ולכל האמירות למעלה וכו' וגם ס"ל דח"א ראשון קאי לדברי ר"ל כיון דהוא מוזכר בראשון ע"כ. נמצא לפי"ז דח"א הראשון הוא המוזכר ראשון וח"א בתרא הוא הנאמר בשנייה וכאן דקאמר הירוש' ר' חנינא ור' מנא נמצא דהלכה כר' מנא וכמ"ש הר' שד"י דהוא מאריה דתלמודא דירושלמי וכאמור ואפשר לומר להבנתם לדברי העיטור ז"ל גרמא להם כי הוא ראשון לכל דבר שבקדושה ומי יבוא אחרי המלך ז"ל לחלוק עליו ולפי הבנתם סבור מינה דהעיטור ז"ל קיבל דהך דינא הוי ממיעוטא ודוק. אכן לפי' מהר"א גירון ז"ל אתי שפיר בטעמא דפסק העיטור ז"ל כמ"ד לא מחל משום דהלכה כר"מ וכו' דהוא המוזכר בסוף וכו' כמש"ל

ואנא חירגא דיומא נ"ל שלזה כיוין הסמ"ע ז"ל בפי' לדברי מרן ז"ל בסי' י"ב ס"ח שכתב דמחילה אצ"ק משום וכו' והיינו דוקא בדלא נקיט המוחל וכו' דבתפס שטרא וכו' לא מהני ביה אפי' מחילה גמורה והיינו משום שר"ל ולפרש בדברי מרן ז"ל שפסק בדבריו כר' מנא בירושלמי והיא היא שהזקיקתו לפרש כן בדעת מרן ז"ל וכאשר אבאר לקמן באר רחובות שכן הוא דעת מרן ואין מהצורך למ"ש הר' משכה"ר ז"ל משם הרב קרית מלך רב ז"ל דבסי' י"ב חסר מדברי הסמ"ע ז"ל לדעת רבינו ישעיה ז"ל ועי' לקמן סי' רמ"א עי"ש דאי אמרת חסורי מחסרא הכי מחסרא לדעת ר' מנא בירושלמי ואפי' יהיבנא ליה כל דיליה להר' קמ"ר ז"ל דנחסר מדברי הסמ"ע ז"ל לדעת ר' ישעיה ז"ל עכ"ז נוכל לומר דכונתו כן היא דהלכה כר' מנא:

דלדידי חזי לי דרבינו ישעיה גופיה פסק כמ"ד בתרא דבירושלמי דלא מחל עד דמסר ליה שטרא והיינו משום דהלכה כר' מנא וכ"כ הר' כהונת עולם ס"ז ד"ט ע"א וז"ל כבר ראיתי להר' ישעיה הבי"ד הטור בסי' י"ב וכו' הרי שפסק כמ"ד בירושלמי דלא מחל והסמ"ע הביא ס' זו בסתם. גם מהר"מ ברודו הובא בס' פ"מ ח"א סי' פ"ב דקפ"ד ע"ב צידד לישב למוהרשד"ם והגם כי לא פורש מי זה אמר לא מחל נוכל לומר שרבינו ישעיה ז"ל סבר דח"א בתרא הוא המוזכר שני שהוא ר' מנא וכמ"ש הרדב"ז ז"ל בס' יקר תפארת כנז':

המורם מכל האמור שרבינו ישעיה והרב העיטור ז"ל ומרן ז"ל לפי מה שפירש הר' הסמ"ע ז"ל כולהו סברי מרנן כסברת ח"א דירושלמי דלא מחל עד דמסר שטרא שהוא ר' מנא מאריה דתלמודא דירושלמי. והנה גם הוא מרן הק' בכלליו שבס' יבין שמועה הובאה לעיל ס' דהלכה כר"מ ברוב הירושלמי. נמצא לפי"ז דרבינו ישעיה ז"ל לאו יחיד בדבר אלא דאדרבא הוא פסק כהלכתא ומרן ז"ל פסק כוותיה וכן משמע מדברי מורם ז"ל בסי' רמ"א ס' ב' שכתב ויש אומרים דאפילו הי"ל שטר או משכון וכו' שהיא ס' מהר"מ ז"ל משמע דמרן ז"ל לא פסק כן אלא כדברי ר"י ז"ל. ולכן כתב מורם ז"ל ויש אומרים שהיא סברת החולקים ומוכרחים אנו לומר דיש אומרים שכתב מורם ז"ל פה הוא לחלוק לא לפרש ולהשלים דברי מרן ז"ל שדיבר במלוה על פה דאלת"ה אלא דבא לפרש יוצא לנו מזה דמרן ז"ל סבר גם במשכון מהני מחילה בלא חזרת המשכון. ואיפכא מצינו לו במשכון כמ"ש בש"ע אה"ע סי' כ"ח סי"ב ז"ל היה לו משכון על חוב שהי"ל אצל אחרים וקידש בו אשה הרי זו מקודשת לפי שב"ח יש לו קנין בגופו של משכון. הרי דשפתיו ברור מללו דלא כהר' המרדכי לפי סברת המפרשים בדבריו דאפי' לא החזיר המשכון והשטר דכולהו בחדא מחתא קיימי וכמ"ש לדברי הסמ"ע דבסי' רמ"א ס"ק ז' שפי' לדברי מורם ז"ל וז"ל וצריך הנותן להחזיר השטר והמשכון שפי' שחייב להחזיר ואפי' לא החזיר מחילתו הוייא מחי' וגם החולקים אזלי ומודו דלפי דברי מרן ז"ל בשולחנו הטהור הנז' דב"ח יש לו קנין בגופו של משכון ויכול לקדש בו את האשה מוכרח דס"ל דצריך להחזיר המשכון וכ"ז שלא החזיר מחילתו לא הוייא מחילה דאי לאו הכי היאך יכול לקדש בו את האשה כי ניחוש דילמא מחל החוב ומשכונא כל היכא דאיתיה ברשותא דמאריה איתיה אם לא שתאמר דס"ל למרן ז"ל דאם איתא שמחל לא מהני מחילה בלתי חזרת המשכון א"כ ה"ה והוא הטעם בחזרת השטר נמי לפי ס' החולקים דמפרשי לפי דברי הסמ"ע ז"ל בדברי מורם ז"ל דשער ומשכון חדא מלתא נינהו א"כ מדשמעינן למרן ז"ל דצריך להחזיר לו המשכון כנז' חולק על הרב המרדכי ז"ל א"כ ה"ה נמי בשטר:

ועיקרא דהאי מילתא היא במס' קידושין ד"ח ע"א אמר רבא אמר רב נחמן וכו' איתיביה רבא לרב נחמן קדשה במשכון מקודשת ותי' התם במשכון דאחרים דבין משכנו בשעת הלואתו בין שלא בשעת הלואתו אלים שיעבודיה לחשוב ממון לקדש בו את האשה ולהקנות בו עבדים וקרקעות וכו' עי"ש. ופסקו הרי"ף ז"ל שם בקידושין וכתב עליו הר"ן ז"ל שם דהא דר' יצחק בכל ענין איירי אפי' משכנו שלא בשעת הלואתו כמ"ש במ"א בס"ד עכ"ל ופסקה הרמב"ם ז"ל בה' אישות פ"ה הלכה כ"ג ופי' העור באה"ע סי' כ"ח דברי הרמב"ם ז"ל הנז' דבכל ענין איירי וכן כתב הר' המגיד שם ז"ל היה בידו משכון וכו' שם כוותיה ופירשוה בין משכנו בשעת הלואתו ובין משכנו שלא בשעת הלואתו וכן העלה הרמב"ן ז"ל במס' שבועות עכ"ל ה"ה ז"ל ומה שהקשה מרן ז"ל על רבינו בע"ה עי' מה שתירץ הר' לח"מ ז"ל פ"ה מה' אישות שם עי"ש וכפי דברי הר' לח"מ ז"ל שהביא ראיה מדברי הרמב"ם ז"ל עצמו מה' שכירות אזדא לה דיקדוקו של הר' ב"ח ז"ל בדברי הרמב"ם ז"ל עי"ש, וכבר מפורש יוצא דברי הרמב"ם ז"ל מהרמב"ם עצמו דבכל ענין איירי בין משכנו בשעת הלואתו בין משכנו שלא בשעת הלואתו וכו' והרב מחנה אפרים ז"ל בהגהותיו על הטור וב"י ז"ל תמה ע"ד הרב ב"י ז"ל שהרי מפורש יוצא מפ' יו"ד מה' שכירות והוב"ד בספר יד אהרן אה"ע סי' כ"ח הגהת ב"י אות כ"ד וקושיא זו כבר קדמו הר' הלח"מ ז"ל פ"ה מה' אישות:

וגם הרב ב"י אסיק למילתיה דהרמב"ם ז"ל מיירי בכל ענין וכן פסק בשולחנו העטור חו"מ סי' ע"ב ס"ב מפורש יוצא דסתם כדרכו דרך הקדש לתפוס לשון הרמב"ם ז"ל ומורם ז"ל שכתב ויש אומרים פירושו שבא לחלוק ע"ד מרן וכאשר נצטיין בצדו טור בשם הרמ"ה ז"ל החולק בזה דאי כדרכו בכמה מקומות ויש אומרים לפרש דגם הדעה הראשונה אזיל ומודה בהא וכונתו לפרש דברי הרמב"ם ז"ל כן די"ל לבאר דבריו ולחלוק אמרן ב"י ז"ל ולפרש דברי הרמב"ם ז"ל דאיירי במשכנו שלא בשעת הלואתו כדרכו בכ"מ ומדלא כתב הכי משמע דס"ל דהרמב"ם ז"ל ליכא לפרשו אלא כמ"ש הב"י דבכל ענין איירי זולת שהביא ס' החולקים שהוא טור בשם הרמ"ה ז"ל. ודברי מרן ז"ל כדברי הרמב"ם ז"ל. ומעתה פשוט וברור הדבר דמרן ז"ל חולק על המרדכי ז"ל דליכא למימר דהמרדכי ז"ל איירי במשכנו בשעת הלואתו ומרן ז"ל איירי במשכנו שלא בשעת הלואתו דלפי האמור דברי מרן ז"ל הם דברי הרמב"ם ז"ל דבכל ענין איירי:

ומידי עוברי בדברי מרן בשולחנו הטהור סי' ע"ב ס"ב ראיתי להר' ש"ך ז"ל ס"ק ט' וז"ל אמת שבמרדכי דפ"ק דקידושין כתב בשם התוס' דאף לענין קידושי אשה קונה בשעת הלואתו אבל אינו כן בתוס' שלפנינו. וגם קשה לפי"ז מאי איכא בין בשעת הלואתו לשלא בשעת הלואתו והמרדכי עצמו שם הביא בשם התוס' דר' יצחק אמר דוקא שלא בשעת הלואתו וצ"ע ע"כ:

ולי אני עבדך הוא שהמרדכי לא נתכוון להתוס' שלפנינו אלא לדברי התוס' דקידושין ד"ח ע"ב ד"ה משכון דאחרים שכתבו שם בפי' כדברי המרדכי ז"ל והר' הש"ך ז"ל אשתמיטיתיה לדברי התו' הנז' ולכן הק' שאינ וכן בתוס' שלפנינו. ברם זו שקשה בדברי מרן ז"ל בשולחנו הטהור דב"ח יש לו קנין בגופו של משכון ושינה מלשון הרמב"ם ז"ל וז"ל לפי שב"ח יש לו מקצת קנין בגופו של משכון מה שאין כן דרכו בכל המקומות אלא שהוא כותב דברי הרמב"ם ז"ל אות באות אין נגרע דבר וצריכים אנו לדעת מדוע כתב הרמב"ם ז"ל מקצת קנין בגופו של המשכון ועלה בדעתי ליישב בדברי הרמב"ם ז"ל שאמר מקצת קנין בגופו של משכון וכו':

ומצאתי שקדמני הר' כרם שלמה ז"ל באה"ע סימן י"ט דס"ז ע"ב ע"ש שתמה לדברי מרן ז"ל דקאמר דהרמב"ם לישנא דברייתא נקיט ואזיל והא חזינא ליה להרמב"ם ז"ל שהוסיף מדיליה כמ"ש אעפ"י שאינו שלו וגם מילת מקצת עיין שם מה שתירץ. ומרן ז"ל תפס לשון הברייתא ולא הוצרך להוסיף כיון דאיירי בין משכנו בשעת הלואתו בין משכנו שלא בשעת הלואתו:

או יאמר בדעת הרמב"ם ז"ל שכתב מקצת קנין הוא משום דאי יש לו קנין גמור הו"ל להתחייב באונסין כדין שואל לא כן מרן ז"ל דקאי בדין קידושין לדבר זה הו"ל קנין גמור לקדש את האשה והרמב"ם ז"ל אגב גררא השמיענו כל הפרטים. אי נמי אפשר לומר דסברתו כמ"ש הרשב"א ז"ל הוב"ד בס' שורשי הים ח"ב בשורש קידושי משכון דכ"א ע"ב וז"ל דאע"ג דמשכון של אחרים קנוי לו ומצי מקדש בו את האשה אפ"ה אינו קנוי לו ממש ואי אקדיש ליה מלוה או זבין ליה לא עבד כלום ולענין קידושין כיון שיש לו מקצת קנין לענין שביעית ושאינו עושה מטלטלים אצל בניו הו"ל כדידיה ומתקדשת האשה בו. יעוש"ב מ"ש בדין מחילה לדעת הרשב"א ז"ל:

נמצא לפי האמור בדברי מורם ז"ל דהמרדכי משוה להו שטר ומשכון בחדא מחתא ומצינו למרן ז"ל דפליג עליה במשכון א"כ הוא הדין בשטר וכאמור. ובהא דמשכון דל"מ ביה מחילה בלי חזרת המשכון מקורן של דברים איתא בירושלמי דכתובות פי"ג הלכה ב' וז"ל רבי בא בר ממל בעי הפורע שט"ח של חבירו שלא מדעתו פלוגתא דחנן ובני כה"ג אמר ר' יוסי טעמון דבני כ"ג תמן לא עלתה על דעתו שתמות אשתו ברעב ברם הכא מפייס הוינא ליה והוא מחיל לי הגע עצמך דהוה גביה משכון מפייס הוינא ליה והוא יהיב לי משכוני וכן הובא בנדרים פ"ד הלכה ב' ע"כ. ועוד דליכא מאן דפליג וכן פסקו כל הפוסקים כמ"ש לקמן:

וכי תימא דמהירושלמי הזה דבשטר לא בעי חזרת השטר וכמ"ש הרב שורשי הים ח"ג דף י"ו ע"ב וע"ג אחר דהביא דברי הירושלמי כתב וז"ל הרי להדיא דבשטר אפי' בלא טעמא דמפייס הוינא ליה ויהיב לי ניחא ליה דבמחי' בלחוד מהני וגבי משכון דוקא הוא דאצטריך למימר ויהיב לי וזה ברור ע"כ:

ואנכי תולעת לבבי לא כן ידמה בפי' הירושלמי ולפי קוצר ענ"ד אפש"ל הירושלמי באו"א והוא זה דמפייס הוינא ליה והוא מחיל לי ר"ל ברצון גמור ובמה יוודע שהוא ברצונו הטוב אם לא בחזרת השטר ודייקנא ליה מדברי הירושלמי דקאמר והוא מחיל לי דמלת והוא אך למותר דהול"ל מפייס הוינא ליה ומחיל אם לא שרצה לרמוז שהוא ברצונו ימחול ולא ישטה בי ויחזיר לי את השטר ומאי דקאמר הגע עצמך שיש עליו משכון ר"ל דכיון שיש חפץ בידו לא מהני ביה מחילה אלא נתינה וכן פי' הרב שדה יאושוע בביאורו לדברי הירושלמי דגיטין וז"ל וחד אמר לא מחל עד דמסר ליה שטרא כלומר עד שיתן השטר בידו או יקרענו בב"ד דאנו אומרים דבמשכון לא שייך מחילה אלא נתינה ע"כ. ומה שהקשה על פירושו הר' שורשי הים ח"ג די"ו ע"ב ז"ל גם זה שפירש הרב וכו' קחנו משם. ולפי האמור אין כאן קושיא ולגבי דידי לא מצאתי לדברי הר' העיטור ז"ל מפורש יוצא דשטר לא חשיב למשכון לדעת מ"ד לא מחל ואדרבא מצאתי סעד לתומכו הוא הר' המאירי ז"ל שפירש כן למ"ד לא מחל דשטר חשיב כמשכון להך מ"ד וכמ"ש הרא"ש בתשובה בכלל ץ' ס"י הביאה הטור בח"מ סימן ע"ג וז"ל ששאלת ראובן שרוצה לפדות משכונו ואמ"ל שמעון כבר מחלת לי וטוען ראובן שאינה מחי' לפי שאין בה קנין. תשובה מחילה לא בעיא קנין מיהו מחילה לא שייך במשכון וכו' אלא א"כ שיאמר לו אני נותנו לך ע"כ. גם מוהרי"ק בשורש צ"ד כתב כן והביא ראיה מהא דע"ע וכו' משמע דמטעם דאין גופו קנוי וכו' אבל לא כשגופו קנוי דדמי לממון שהוא בעין דלא שייך ביה מחילה. וכן דקדק מלשון הרמב"ם שכתב מחל לחבירו חוב או שנתן הפקדון וכו' ואע"ג שהפקדון ביד הנפקד. גם מרן בח"מ סי' רמ"א ס"ב פסקה לכן קאמר מפייס הוינא ליה ויהיב לי משכוני. והרב המאירי הובא בשיטה מקובצת על מס' קמא דמ"ט ע"ב כ' וז"ל משכונו של ישראל ביד הגר ומת הגר זכה בעל המשכון מיד בשלו שתכף למיתתו נפקע השיעבוד אעפ"י שלא בא המשכון בידו ואם בא אחר והחזיק בו מוציאין מידו ומכאן אתה למד שמי שהלוה לחבירו על המשכון ומחל לו הלואתו אעפ"י שלא חזר לו משכונו שמחילתו מחילה מיד ונפקע השיעבוד. וכבר ראיתי לגדולי הדורות שלפנינו שלא היו דנין כן ולא עוד אלא שהיו מפרשים כמ"ש בירושלמי דין דמחל שטרא לחבירו חד אמר מחל וחד אמר לא מחל עד דהדר ליה שעריה שזה שאמר לא מחל הוא מפני שהם מדמים אותה למשכון שאינו נמחל עד שיחזירנו ואין הדברים נראין לי. ומ"מ אח"כ מצאתי קצת ראיה לדבריהם ממה שאמרו בתלמוד המערב הפורע ש"ח של חבירו שלא מדעתו פלוגתא דחנן ובני כה"ג כלומר שנחלקו במי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופירנס את אשתו לחנן פטור ולבני כה"ג חייב. ר' יוסי אומר אף לבני כהנים פטור התם לא עלתה על דעתו שתמות אשתו ברעב ברם הכא מפייס הוינא ליה ומחיל הגע עצמך דהו"ל משכון מפייס הוינא ליה ומחיל וזו שבכאן נ"ל הטעם שמשימות הגר הו"ל כאילו חזרה לידו אחר שבאותה שעה לא היה שם זוכה וזכה זה בשלו וכל מקום שהוא ברשותו היא ומ"מ אפשר שאם החזיק זה מעת שהגר בעולם שזכה בשעת המיתה בשיעבודו או שמא אף בזה יש לפקפק שמאחר שלא היה הגוף של גר ואין לו עליו אלא שיעבוד נפקע שיעבודו לגמרי ואינו אלא כמחזיק בנכסיו של זה הישראל וכן עיקר הר' המאירי ז"ל עכ"ל שיטה מקובצת. ואם פירוש הירוש' כמ"ש הר' שורשי הים ז"ל הנז' היאך מ"ד לא מחל מדמה לה למשכון והוא היפך תחי' דברי הירושלמי אם לא שתאמר דהרב המאירי ז"ל מפרשה ע"ז או כמ"ש במ"א בדברי הרב קול"א ז"ל ע"ש. ותמה אני על הרב שורשי הים ז"ל היאך לא שלטה עין קודשו בדיקדוק דברי הר' המאירי שהוא דלא כוותיה. גם הרא"ה ז"ל הובא בשיטה מקובצת הנז' כ' שם ז"ל ומיהו בעלמא ודאי כיון דבע"ח קונה משכון לא סגי ליה במחילה באמירה בעלמא כדאשכחן נמי גבי ע"ע דגופו קנוי שהרב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול ודכוותה וכו'. הנה הוא סבר דל"מ מחי' באמירה בעלמא בלא חזרת המשכון. והרשב"א ז"ל הביאו הר' שורשי הים ח"ג די"ו ע"ג כ' וז"ל ועיין בחי' הרשב"א ז"ל פר"ק דמס' קידושין ד"ח וז"ל והילכך מלוה שיש עליה משכון כיון דאית ליה בגוויה קצת קנין ואינו יכול למחול אחר שנתנו לה וסמכה דעתה מקודשת וכו' עכ"ל הרשב"א ז"ל וכונתו לענ"ד במ"ש דאינו יכול למחול אחר שנתנו לה דאילו קודם שנתנו לה בידו למחול ע"י חזרת המשכון ולא שיכול למחול בלא חזרת המשכון אפילו בעודו בידו כנז"ל ע"כ. ועי"ש דכן פירש גם דברי הרב בעל התרומות והטור סי' ס"ו ע"פ דברי הר' בעל העיטור ז"ל עש"ב. גם הרדב"ז בחדשות סי' תקס"ז כשהביא דברי הירושלמי דמפייס הוינא ליה ומחזיר לי משכוני כתב שם וכן הסכימו רוב הפוס' ע"כ. והרב ברכ"י ז"ל בחו"מ סי' י"ב דנ"ד ע"ד הקשה על הרב משאת משה ז"ל דרבים אשר אתנו ס"ל כמהר"ם ז"ל דבתפס שטרא או משכון מחילתו קיימת וכמעט רבינו ישעיה ז"ל הוא יחידאה ע"כ כתב עליו דאשתמיטיתיה כמ"ש דהריטב"א ז"ל ס"ל כמהר"ם ז"ל והוא ז"ל הביא מכמה מקומות דהריטב"א ז"ל מבואר בדבריו להיפך ובהא סליק ז"ל הרי דהרב העיטור והריטב"א ורבו והר"ן ז"ל שהם מן הפוסקים המפורסמים ס"ל דלא כמהר"ם ז"ל ודלא כהרב מ"מ ז"ל דס"ל דמאן דפליג אמהר"ם ז"ל יחידאה הוא וגם שהריטב"א ז"ל כמהר"ם ס"ל שהרי הוכחנו איפכא. גם הרב מחנ"א ז"ל בה' זכייה מהפקר ד"ל ע"ב הביא שתי תשו' למהר"ם ז"ל אחת בסי' ע"ד ואחת בסי' ר"ך ועי' מ"ש עליו הר' שורשי הים ז"ל ח"ג די"ו ע"א עש"ב. ובסו"ד כתב נמצא סברת מהר"ם ז"ל הלז היפך ס' הרא"ש ז"ל בפ' הפרה מן הקצה אל הקצה כמבואר שם באורך:

עוד כתב ודע דסברא זו של מהר"ם ז"ל הביאה הר' המפה סי' רמ"א ס"ב וז"ל ויש אומרים אפי' הי"ל שטר או משכון וכו' ובעמוד ד' פסיק למילתיה ואין ספק דאילו הר' המפה ז"ל היה רואה כל הני רבוותא לא היה סומך על סברת מוהר"ם ז"ל דס"ל דמהנייא מחילה בלי חזרת המשכון דס' יחידאה היא:

ואני אומר אחרי נע"ר דאם היו רואים מהר"ם והמרדכי והרב המפה ז"ל והשיטה דקידושין לחד מקמאי הובאה בדברי הר' ברכ"י ז"ל סי' י"ב דנ"ה ע"א דסברי דלא בעי חזרת המשכון אם שלטה ע"ק בלשון ירושלמי הנז' המפורש יוצא דבעי חזרת המשכון וליכא מאן דפליג עליה הא ודאי דכולהו אזלו ומודו דבעי חזרת המשכון וליכא אפי' יחיד בדבר. מעתה אי"ל דמהר"ם והמרדכי ז"ל הדרי בהו בתשו' סי' תק"ד מכח הירוש' הנז' ולא סתרי אהדדי עם ההיא דסי' ס"ד בדבר המחי' וכמ"ש מרן הביאו הרב מ"מ שם שהוכיח דמטעם זה לא מהנייא מחי' במשכון וכ"ז לפי פי' עט"ר הרמ"ז בכנה"ג בדברי מהר"ם גם לפירושן וז"ל מוהר"ם כדברי הירושלמי ועי' להרב קצות החשן סי' רמ"א סעיף ב' מ"ש לתרץ הראיה שהביא מהר"ם ז"ל מע"ע לדעת הרשב"א ז"ל והריטב"א ז"ל עי"ש א"כ כל הני רבוותא דסברי דבעי חזרת המשכון סברי מרנן דה"ה נמי בשטר וכולהו פסקי הלכתא כמ"ד לא מחל דבירושלמי וכמ"ש הר' המאירי ז"ל דמדמה ליה למשכון והנה בפלוגתא דהירושלמי דח"א מחל וח"א לא מחל מוכרחים אנו לומר כי היכי דלא להרבות מחלוקת ולימא דפליגי אי צריכה קנין או לא אלא דכ"ע ס"ל דמחילה אינה צריכה קנין אלא דלמ"ד מחל ס"ל דגם חזרת השטר לא בעי ומ"ד לא מחל ס"ל נהי דקנין לא בעי חזרת השטר מיהא בעי והכרח לדבר מדקאמר עד דמסר ליה שטרא דהכי הול"ל עד שיתפוס קנין ואם נדחוק עצמינו לפרש דמ"ד לא מחל ס"ל דמחילה צ"ק וחזרת השטר במקום קנין קאי הא ליתא חדא שדבריו סתומים והו"ל לפרש ועוד שמצינו להרמב"ם ז"ל שכתב יש דברים שאינם צריכים קנין וכו' והוא שלא יהיה דברי שחוק והיתול וכו' וניחזי אנן הרמב"ם ז"ל כמאן פסק אי פסק כמ"ד מחל הרי ההוא אמר שאין צריך חזרת השטר אלא בדברים בעלמא ולא פירש בדבריו שצריך שלא יהיו דברי שחוק. ואולם אי נימא דפסק כמ"ד לא מחל וכדאמרן הנה הוא מפורש יוצא בחזרת השטר דלא הוי דברי שחוק והיתול ולעולם דס"ל דמחי' אצ"ק:

ונראה דלזה כיוין הר' פני משה ז"ל בפי' על הירושלמי שכתב למ"ד מחל דמחי' אצ"ק עוד כתב עד דמסר ליה שטרא צריך שיחזיר לו השטר חוב שלו ואז הוי מחילה נראין הדברים שכיוין למ"ש. עוד יש להביא ראיה מדברי מרן ז"ל בשולחנו הטהור חו"מ סי' ס"ו ס"ל וז"ל המוכר שט"ח לחבירו ויש משכון בידו ומסרו ביד הלוקח שוב אינו יכול למחול ללוה מה שכנגד המשכון והיינו דלא כמהר"ם ז"ל דלפי"ד צריך להחזיר השטר והמשכון ומהנייא מחילתו והגם כי הרב מחנ"א ז"ל בה' זכיה מהפקר סי' ט' רצה להוכיח מדין זה להיפך דאפי' בלא חזרת המשכון המחילה מהנייא כבר הרב שורשי הים ז"ל ח"ג די"ו ע"ג סתר את דבריו בדברים של טעם עי"ש עכ"ז הנה גם הוא אזיל ומודה כדברי מרן ז"ל דל"מ מחילה בלי חזרת המשכון דהעיקר דיוקא דידיה מדברי הרב בעל התרומות והטור ז"ל מדהוצרכו לומר שכבר זכה הלוקח במשכון לא כן מרן ז"ל שלא זכר דברים אלו ליכא למידק מיניה ואדרבא איפכא מסתברא. וטעמו של מרן ז"ל הוא משום דבעי חזרת המשכון ולכן מה שכנגד המשכון אינו מחול לא כן השאר הו"ל כמלוה ע"פ דנמחל בדברים בעלמא ובשטר דכולא חדא מילתא אם לא החזיר את השטר ל"מ מחילה דאינו עדיף ממשכון כמ"ש לקמן והיינו עדיפותיה:

גם מדברי מרן ז"ל בשולחנו הטהור אה"ע סי' ק"ה ס"ה וז"ל המוחלת כתובתה אינה צריכה לא קנין ולא עדים והוא שיהיו הדברים שהדעת סומכת עליהם ולא יהיו דברי שחוק והיתול או דברי תימא אלא בדעת נכונה ע"כ. הנה גם הוא נראה ג"כ שפסק כמ"ד לא מחל עד דמהדר ליה שטרא וכדאמרינן לעיל בדברי הרמב"ם ז"ל והא דהביא אותה דמוחלת כתובתה ומשם נראה דלא בעי חזרת השטר הנה כבר פירשנו במ"א דליכא למידק מדבריו דקאמר אינה צריכה לא קנין ולא עדים דשמעת מינה אף שלא החזירה לו הכתובה מהני מחי' וכמ"ש הרב ח"מ ס"ק י"ד והב"ש ס"ק י"ב דאיכא למימר דחזרת השטר בעי וכמו שהארכתי במ"א:

או דנימא דשאני כתובה דאפי' לא החזירה הכתובה הו"ל כהחזירה אם הדברים אינם דברי שחוק והיתול וכו' היינו משום שאסור לשהות עם אשתו אפי' שעה אחת בלא כתובה וכמ"ש מרן שם סי' ס"ו ס"ג וז"ל אם כתב לה כתובה ונאבדה או שמחלה לו ודוקא שכתבה לו התקבלתי כתובתי צריך לכתוב אחרת בעיקר הכתובה שאסור לשהות אדם עם אשתו וכו' ועי"ש בס' בית שמואל ז"ל ס"ק ט' שכתב שם בתוך דבריו. והמחבר ס"ל עיקר כהרמב"ם ז"ל כמ"ש בסעיף ט' וה"מ דס"ל דמחילה בע"פ לא מהני נר' דלמד וכו' מ"מ אי אפשר להפסיד אותה כשמחלה בע"פ דיד הנמחל עה"ת כמ"ש בחו"מ סי' ס"ה סעי' כ"ג והק' שם מהא דידן ויצא לחלק דשאני הא שמגרש אותה או אלמנה שמחלה לא כן כשמוחלת בעודה תחתיו אז לא מהני מחי' בע"פ כ"א כתיבה עיש"ב. וכפי מ"ש אין צורך לחילוק זה כי בסי' ס"ו איירי בדין אם צריך לכתוב כתובה אחרת או לא ושם לא מהני אלא דוקא כתובה לא כן בסי' ק"ה איירי בדין מחילה ובדין מחי' כשהשטר אינו יכול להחזירו מפני סיבה אזי בדברים שהדעת סומכת עליהם מהני וכמ"ש הרב העיטור ז"ל בדין המוכר שט"ח וחילוק זה אמינא ליה מדברי מרן ז"ל סי' צ"ג סעיף ח"י אלמנה שאין שטר כתובה יוצא מתחת ידה אין לה מזונות שמא מחלה כתובתה או מכרה וכו' דמשמע דדוקא כשאין כתובה יוצאה מתח"י חיישינן שמא מחלה לא כן בנשואה דהכתובה צריכה להיות בידה אזי מהנייא מחילתה אף בלי חזרת הכתובה כשאינם דברי שחוק והיתול כדין המוכר שט"ח:

ואל תשיבני ממ"ש מרן ז"ל סי' צ"ו ס"ב דא"ל מדין גילגול נגעו בה וכמ"ש הר' חלקת מחוקק ז"ל שם וככתוב במ"א. גם הטור ומרן ז"ל בסי' כ"ח ס"ח נראה דסברי דנייר הוי כמשכון וז"ל מרן ז"ל אמר לה התקדשי לי בשט"ח ונתנו לה שמין הנייר אם יש בו ש"פ מקו' וא"ל הרי היא ס' מקו' וכ' הר' ב"ש ז"ל שם ס"ק כ"ב וז"ל התקדשי לי בשט"ח אע"ג דהלוה משלם שכר הסופר אם כן הנייר שלה הוא מ"מ לא גרע ממשכון. ועיין בס' נתיבות משפט סי' ס"ו ס"ק י"ב שכתב בתו"ד וז"ל מ"מ נראה כיון שהטור כתב גבי שט"ח דלא גרע ממשכון אלמא דחד דינא אית להו למשכון עם נייר השט"ח דכמו בנייר השט"ח יש לו קנין גמור לענין זה שיכול למוכרו לצור כמ"ש התוס' והר"ן ז"ל והרבה פוסקים בכמה מקומות אין מספר וכבר כתבתי לעיל וכו' עי"ש והביא שם משם התומים וז"ל ובתומים תי' דהנייר עדיף ממשכון ובסו"ד כתב ואם מכר להמשכון ופי' שמוכר גם לגוף החוב שיהיה של הלוה ואחר כך מחל המוכר להלוה שיעבוד הגוף תלוי בפלוגתא המבואר בסעי' כ"ד אם צריך להעביר הנייר דמאן דס"ל שם דצריך להחזיר הנייר משום דאין קנין לחצאין ה"נ צריך להחזיר המשכון ולמאן דס"ל שם דאין צריך להחזיר הנייר והמכירה קיימת לענין הנייר ה"נ אין צריך להחזיר המשכון דמשכון ונייר של הש"ח דין אחד להם וכמ"ש הטור באה"ע סי' כ"ח דנייר של השט"ח לא גרע ממשכון כן נ"ל ברור עכ"ל:

גם תמיהא לי מילתא טובא על הרב ט"ז ז"ל בח"מ סי' י"ב דהביא דברי הסמ"ע ז"ל וכתב וקשה הא כתב רמ"א בסימן רמ"א דאין חילוק בזה ומדוע עשה עצמו מעלומי עין בפי' הסמ"ע ז"ל שבסי' רמ"א דפירש כדברי מרן ז"ל החילוק הזה בעצמו וסו"ד הרב הע"ז ז"ל כתב וכדברי הרמ"א ז"ל שם הוא עיקר ע"כ. ולדידן לפי פירוש בדברי הסמ"ע ז"ל גם מרן ז"ל מודה בזה והו"ל תרווייהו עיקר ויסוד ברם אי קשה על הר' הסמ"ע ז"ל הא קשייא לפי פירושנו בדבריו שהקשה עט" הרמ"ז הרב הכנסת ז"ל סי' י"ב הגהת ב"י אות ו' דסברת היש אומרים שהביא מורם ז"ל היא סברת המרדכי ז"ל והמרדכי קרי בחיל דאפי' לא החזיר השטר או המשכון קני בלא קנין ע"ש מה שתירץ ואף אנן נמי תירצנו בעניותינו במ"א. ובעיקר פי' דברי הסמ"ע ז"ל בסי' רמ"א ס"ק ו' כן פירש הרב עט"ר הרמ"ז הכנה"ג ז"ל שם ובסי' רמ"א הגב"י אות ח"ה ובס' בני חיי בסי' י"ב הגהב"י אות א' וכן פירש הרב כרם שלמה חיו"ד סי"א די"ב ע"א וכן פירש הרב דרכי נועם בח"מ ס"ג נמצא לפי פירוש מרן ומורם ז"ל הכי ס"ל דצריך להחזיר את השטר ואם לא החזירו לא מהני מחי' דפסקו כר"י וכהנה רבים המפרשים כן ולעיל ביארתי דרבים הם הפוסקים כרבינו ישעיה ולקמן אבאר איך פסקו כרבינו ישעיה:

והגם כי הרב ברכ"י ז"ל חו"מ סי' י"ב אות י"ב דחה לפירושם זה בדברי הסמ"ע ז"ל ופי' דמ"ש וצריך הנותן להחזיר השטר וכו' הוא דחייב להחזירו ומ"ש כן הוא לפרש דברי מורם ז"ל כי כן דרכו בסמ"ע ז"ל לפרש אבל דעת הסמ"ע לדינא אינו כן וכבר גילה דעתו הכא בדין זה יעו"ש עכת"ד. הנה הרואה בדברי עט"ר הרמ"ז בכנה"ג מהדורא בתרא בחו"מ סי' י"ב שהנה גם הוא הביא להאי פירושא ודחאו. וגם יש בפי' לשון המרדכי ז"ל דקשה לכאורה עפ"י פי' הרב הסמ"ע ז"ל ברם קושייתו השנית על דברי הסמ"ע ז"ל שכתב אחר שמחל לו חובו לא חש ליישבה. ולפי דעתי המעט הוא אפשר לומר דכך הוא פי' וצריך להחזיר וכו' וכ"ז שלא החזיר ל"מ מחילה אבל אם החזיר אפי' אחר שמחל לו חובו לא תימא שצריך מחי' מחדש יען שמחילה הראשונה קודם חזרת השטר לא הוייא מחילה א"צ הדבר בעת חזרת השטר לחזור ולמחול מחדש לכן קאמר דאחר שמחל חובו בתחי' שיכול לומר משטה הייתי אם רצונו לקיים את מחי' צריך להחזיר לו השטר ולא יצטרך שום מחי' אחרת מחדש כ"א בחזרת השטר גילה אדעתיה כי מחי' היתה מרצונו הטוב והגמור ורוצה בקיומה דאי לאו הכי לא היה מחזיר את השטר או יאמר והוא הנכון בעיני כמ"ש לעיל. ודעת קדושים אמצ"ח דמדברי הש"ך דכתב דמורם ז"ל לא כתב כן ר"ל דמורם ז"ל פסק להיפך. ונמצא דלפי"ז דהסמ"ע והש"ך ז"ל אזלי ומודו כדעת מרן ז"ל שצריך להחזיר השטר זולתי שהשיג עליו דמורם ז"ל כתב להיפך. גם הט"ז ז"ל שכ' וכדברי רמ"א ז"ל שם הוא עיקר. משמע דמרן ז"ל לא פסק כן דפסק כר"י ז"ל ולדידן שקבלנו עלינו הוראות מרן ז"ל ולפי האמור ס"ל למרן ז"ל כי צריך להחזיר השטר א"כ בנ"ד שעדיין שטר ההרשאה והפשר ביד התובע הא ודאי כי לא מהנייא מחילה. ומנא אמינא לה דמרן ז"ל פסק כר"י מהא דכתב מרן ז"ל בסי' ע"ג סעיף י"ט משם תשו' הרא"ש ז"ל וכן בסי' רמ"א ס"ב דמשם מוכח דפסק כר"י ז"ל וכמ"ש הרב דרכי נועם ז"ל סי' ג' מתשו' הרא"ש ז"ל שסובר כר"י ז"ל אף אנו נאמר כן בדעת מרן ז"ל שפסק להלכה ועיין בתשו' הרב מהר"ם גלאנטי ז"ל הובאה בס' דרכי נועם ז"ל בסי' כ"ז דרכ"ז ע"א ז"ל א"כ גבי מ"ש רבינו ישעיה ז"ל גבי פשרה דצריכה קנין כד תפיס שטרא משום דכגבוי דמי ניחא שהשטר נכתב בתוקפו ולגוביינא קאי וכד אתינן עליה מכח מחילה אפי' ב"ה יודה בהאי דכגבוי דמי כיון שהשטר בידו המחי' רפויה ומשטה ביה ולהכי צריכה קנין עכ"ל יעו"ש באורך ולפי"ד אלה נמצא רבינו ישעיה ז"ל אליבא דהלכתא ולכן פסק מרן ז"ל כוותיה:

והגם כי הרב ברכ"י שם דנ"ג ע"ד כתב כי דבריו קשים וכו' ע"ש מ"מ כתב בד' נ"ד ע"ד וז"ל וכ"ז לדעת מורם והסמ"ע והש"ך וסיעתם דסברי דרבינו ישעיה ז"ל שם אינו מחלק בין מחי' דעלמא למחי' ע"י פשרה וכמש"ל בד' נ"ג ע"ד ע"ש שכ' דלגבי התובע ומוחל כנ"ד אין הפרש בין מחילה דבעלמא למחילה ע"י פשרנים ובד' נ"ג ע"ג כ' וז"ל והר' בני חיי ז"ל בסי' י"ב בחו"מ בהגהב"י כתב כיון דתפס שטרא בידיה משמע שהמחילה לא היתה מרצונו וכן משמע מסתמיות מרן ז"ל וכל האחרונים ז"ל שלא הביאו מחלוקת בדין זה עכ"ד. הנה למה שהקשה עליו הרב ברכ"י דנ"ד ע"ב דהרי המחלוקת מפורש אף שנודה לחילוקו כדי אמרה מהר"ם ז"ל במשכון דוקא משא"כ בתפיס שטרא וכו' ע"ש אחר המח"ר מכבוד רבנותו דכונת הרב בני חיי ז"ל במ"ש שלא הביאו אחרונים מחלוקת בדין זה הכונה הוא מדלא הביאו נראה דלא חששו לס' המרדכי משם ראב"ן ז"ל ופסקו דלא כוותייהו דהי"ל לחוש ולהביא ס' החולקים ומדלא הביאו ש"מ דלא חשו לה. אי נמי אפ"ל בכונת הר' בני חיי ז"ל דגם המרדכי ס"ל בס' ראב"ן ז"ל דלא פליג וגם הוא אזיל ומודה דאם תפס שטרא בידיה משמע דהאחי' לא היתה ברצונו ומ"ש בשם ראב"ן ז"ל שאם מחל חוב שהי"ל על חבירו בין בשטר בין בע"פ מדעתו בלא פשרנים קנה הואיל והחוב ביד הלוה זכה במה שבידו וכו' הכונה הוא בחזרת השטר דוקא דאם לאו הכי מאן לימא לן דהוה ברצונו ובדעתו ולא היה משטה בו כיון שהשטר עדיין בידו ומנא אמינא לה מדברי ראב"ן ז"ל עצמו שכתב בין בשטר בין בע"פ מדעתו בלא פשרנים קנה דהיכי ידעינן דהוי מדעתו אם לא בחזרת השטר. וכי תימא דהאי מדעתו קאי אבלא פשרנים הול"ל מעצמו בלא פשרני' לא דיבור מדעתו דש"מ דגילה דעתו דהיא מחי' גמו' ועי' בתשו' ראב"ן ז"ל סי' ק' דל"ב ע"ג שכ' להא דהביא המרדכי ז"ל משמו דבין במלוה בשטר בין במלוה ע"פ ונסתייע מהא דאמר שמואל המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול וכ"ש אם לא מכרו דנראה מדבריו דאפי' החזיר השטר הוי מחול וזה היפך מ"ש מ"מ בנ"ד אמינא ולא מסתפינא דגם הראב"ן ז"ל יודה שאם לא החזיר את השטר לא מהנייא מחילה דשם טעמא דמילתא הוא משום דאמ"ל עיינתי בחשבוני ולא פש לי גביה מידי והרי הוא כמחי' שהודה לו שאינו חייב לו כלום לא כן בנ"ד ליכא למימר הכי ומה גם כי ע"י כתביהם זה נכנס וזה יוצא באמור אליו צא מן המקום אשר אתה שם וחזור בך לשליחותך ועי"ז כתב להם כתב המחי' ואיכא למימר דמשטה בהו וכמ"ש ראב"ן עצמו במוחל ע"י פשרנים ודאי צריך קנין שלא יתבענו עוד דאי לא תימא הכי מצי למימר משטה הייתי בכם ומפני שהייתם מפצירים בי ומטריחים אותי ולא הייתי יכול להשמט מכם ומבקשתכם ואמרתי דברי בכדי לדחותם מעלי עכ"ד. וא"כ כ"ש וק"ו בנ"ד שמכריחים אותו לצאת ולהכניס עצמו בתוך קשרי המלחמה ולא אסיק אדעתיה שיש אדם שיקבל לצאת ולהכניס עצמו בסכנה ולהישמט מהם ומבקשתם כתב להם המחילה בכתב אשר לא תועיל ולא תציל כיון ששטר ההרשאה והפשר והכוללת עדיין הם בידו ובאופן כזה המחי' צריכה קנין:

גם לשון הירושלמי שהביאו הרב העיטור ז"ל הוא דידן ד"ה היא דאפי' למ"ד מחל היינו דוקא בש"ח שהחוב הוא ביד הלוה דלא מחוסר משיכה וכמ"ש הרי"ף בתשובה הביאו הר' הנז' בתחילת דבריו ואפי' המפרשים דברי בע"ה שכתב והא דהירושלמי ליתיה בגמ' דידן ולקולא ע"כ שמפרשים דבריו שפסק לקולא כמ"ד מחל הגם שלא החזיר את השטר הכא בנ"ד אזלי ומודו דדברי הכל היא וכ"ש כי אנכי הרואה לפי ענ"ד שכך פי' דברי בעה"ע במ"ש ולקולא שרצונו לפסוק כמ"ד לא מחל עד שיחזיר את השטר והוי קולא לנתבע וכן משמע מסיום דבריו שכתב ומוחלת כתובתה ר"ל דלא תקשי ממוחלת כתובתה דמשמע מינה היפך פסקי אלא גם שם איירי כגון שהחזיר הכתובה וכפי"ז הבעהע"ט דידן הוי ופסק דאף בש"ח צריך להחזיר השטר הגם שאינו מחוסר משיכה משום פי' זה לא הוי ספיקא דדינא אלא מפורש יוצא דפסק כמ"ד דצריך להחזיר השטר והרב פ"מ בפי' על הירושלמי קא מסייע לן שפי' שצריך להחזיר השטר חוב דמשמע דפלוגתא היא דוקא בש"ח דלא מחוסר משיכה לא כן בנדון אחר כולהו אזלי ומודו דצריך להחזיר את השטר שכתב בפי' מדעתו ורצונו בלא פשרנים. גם מה שכתב הואיל והחוב ביד הלוה זכה במה שבידו אין כונתו לומר דלא בעי חזרת השטר אלא כונתו לומר שאין צריך שטר מחי' דבחזרת השטר גילה דעתיה דהמחילה היתה ברצונו ולכן לא מצא מחלוקת מפורש שראב"ן ז"ל הוא היפך רבינו ישעיה ז"ל וס"ל דמרן ז"ל וכל האחרונים ז"ל שלא הביאו מחלוקת בדין זה הכי ס"ל בפי' דברי ראב"ן ובע"פ צריך לגלות דעת כדבריו שלא יהיה דברי שחוק והיתול ודברי תימא אבל בשטר הגם שדבריו אינם דברי שחוק וכו' תפיסת השטר שלא החזירו משמע שלא היתה מדעתו ורצונו והשוואת מלוה בשטר למלוה ע"פ הוא דוקא שצריך להיו' כדבריו דברים המוכיחים שהיא מחי' גמורה והיינו דקאמר מדעתו כנז' וקאי מלת מדעתו לפניו לא לאחריו אבלא פשרנים וכאילו אמר בלא פשרנים דהיינו אמחילה דעלמא אבל במחי' שע"י פשרנים אפילו שתהיה בדברים המועילים צריכה קנין. זה נלע"ד להליץ בעד הר' בני חיי ז"ל בכדי דלא תקשי עליו מדברי ראב"ן ז"ל שהביא המרדכי ז"ל מלבד שהרואה יראה בספרן של פוס' שפי' דברי ראב"ן ז"ל כנז' והכריחו לה מכמה אנפי ע"ש בדבריהם ותרוה צמאונך:

וכפי האמור אזדא לה תמיהת הרב ברכ"י ז"ל בד' נ"ד ע"ב על הרב משאת משה ז"ל דאשתמיטיתיה דברי ראב"ן ז"ל שהביא המרדכי ז"ל בסמוך שם דלא אישתמיט מיניה דאף הוא ראה וידע דתרוייהו שקולים הם ובין שטר ובין משכון אי תפיס להו לא מהנייא מחילה ע"כ. ושם סמוך ונראה הביא הרב דרכי נועם ז"ל בתשו' ח"מ סי' ג' שפירש דברי הרא"ש ז"ל דלא פליג ארבינו ישעיה ז"ל וז"ל בתוך דבריו וכן דקדק הר' הסמ"ע ז"ל סי' רמ"א וצריך הנותן להחזיר השטר וכו' משמע שאם לא החזיר השטר לא נמחל החוב ע"כ ותמה עליו הר' ברכ"י ז"ל הנז' וז"ל ודבריו קשים בעיני חדא במה שהבין דרבינו ישעיה ז"ל קאי אמחי' בעלמא וכו' והדבר ברור שאין כן דעת רבינו ישעיה ז"ל והטור ז"ל אלא דקיימי אפשרה וכו' ותו כי הכי פירשם מרן ז"ל בב"י כמבואר בדבריו ע"ש דבריו באורך. ואני בער ולא אדע דמאי קא מקשה ליה הר' ישעיה ז"ל לפשרה קאי כמבואר בהדייא מלשונו ומדברי הטור ז"ל ומדברי מרן ב"י ז"ל דלמה לא יפרש למילתייהו כמ"ש הוא ז"ל לעיל מזה דדעת רבינו ישעיה ז"ל הכי אמרו פשרה צ"ק הוי הנותן או פורע אבל התובע ומוחל מוקמינן ליה בדינא דעלמא בלי פשרה דאז אף אי תפיס שטרא אף במחילה דעלמא בלי פשרה בעי קנין ע"ש ואז ליכא למקשי עליו מה שהקשה הר' נ"מ:

ובר מן דין בנד"ד אף המרדכי ז"ל משם ראב"ן ז"ל יודה שהרי כתב אם מחל לחבירו חוב שיש לו עליו בין בשטר בין בע"פ מדעתו בלא פשרנים קנה הואיל והחוב ביד הלוה זכה במה שבידו דמשמע דלא אמרה למילתיה אלא בש"ח דמלוה להוצאה ניתנה ושטרא לראיה בעלמא לא כן בנד"ד דאינו חוב והשטר הוא שטרי אקנייתא וכמ"ש מרן ז"ל בסי' ע"ג ס' י"ט וז"ל משום דבאדם שחייב לחבירו מעות שייך לשון מחילה וכתב שם הסמ"ע ס"ק מ"ח משם הטור דהמחי' עולה במקום הפרעון לא כן בנ"ד ליכא למימר הכי. ואל תשיבני מאותו סי' עצמו שכתב מרן ז"ל אבל כשיש לו ביד חבירו חפץ לא שייך לשון מחי' אלא לשון מתנה. דמשמע מדבריו דדוקא חפץ אבל דבר אחר לא כבר כתב הסמ"ע ז"ל ס"ק מ"ט וז"ל לאו דוקא חפץ אלא ה"ה מעות כל שהן בידו בתורת פקדון ובעין ודוקא בהלואה דניתנה להוצאה שייך לשון מחי' וכן מבואר לקמן רס"י רמ"א עי"ש:

וחזי הוית להר' ברכ"י ז"ל חו"מ סי' י"ב דנ"א ע"א שכ' וז"ל וכה הראני חד מן קמייא דברי הרב המאירי ז"ל בשיטה מקובצת קמא דמ"ט אההיא דמשכונו של ישראל ביד הגר כנז"ל והוא נר"ו תמה על דבריו ועתה אין מקום אתי להתישב בדבריו ע"כ וחד מן קמייא הוא הרב קול אליאו ז"ל ח"ב סי' כ"ב ושם ראיתי את השאלה ואת אשר נגזר עליו והנה תחילת אמרי פיהו תשובה הנה ראיתי הדבר מפורש במרדכי ז"ל פר"ק דסנהדרין וז"ל נשאל לר"מ אם מחילה צריכה קנין היכא דיש למוחל משכון בידו והשיב נ"ל דבר פשוט דלא בעי קנין ונהי דב"ח קונה משכון להתחייב עליו כש"ש מ"מ אין גופו קנוי למלוה ומהני מחילה אע"ג דהמלוה מחזיק במשכון כדאמרינן בקידושין דאי לאו דע"ע גופו קנוי מהני כי אמר ליה באפי תרי זיל ע"כ:

וכתב עליו וז"ל הן אמת דראיה זו איני מכיר בעניותי ואדרבא משם ראיה דלא מהני מחילה דהא כיון דקי"ל דב"ח קונה משכון כל ימי ההלואה ואם לא יפרענו הרי הוא שלו דמי ממש לע"ע דגופו קנוי ואע"ג דמשכון אינו קנוי ממש אלא לימי ההלואה חשיב כקנוי לו ואי בעי מסלק ליה בזוזי ע"ע נמי וכו' וכד דייקינן שפיר הורע כחו של משכון מע"ע וכו' עי"ש עכת"ד:

ולדידי חזי לי דלפי דברי המרדכי ז"ל שכתב ע"ע אין גופו קנוי למלוה וגם מסוף דבריו שכתב דמשכון כל היכא דאיתיה ברשותא דמאריה איתיה ולא קנאו אלא להתחייב עליו כש"ש. א"כ מה יזעק אליו דמשם ראיה דלא מהני מחילה דהא כיון דקימ"ל דמהר"מ הנז' מפורש יוצא מדבריו דאין גופו קנוי למלוה כלל אלא להתחייב עליו כש"ש דוקא ולפי סברתו זאת ראיה היא אמתני ותקיפא כחומת ברזל ואין צריך להביא לו סעד לתומכו משיטה לקידושין כי גם מיניה וביה תשובה מוצאת וכאמור:

גם מ"ש דמורם ז"ל בחו"מ סי' רמ"א פסקה לתשובת הר"מ הלזו וכתב עליו דה"ה נמי אם היא מלוה בשטר ולא החזיר לו את השטר ע"כ. הגם כי יש מפרשים בדברי הסמ"ע ז"ל שם ס"ק ו' מ"ש בדברי מורם ז"ל דקאי כשיטת מהר"ם אם לא החזיר השטר והמשכון לא מהנייא מחילתו כמ"ש הרב עט"ר הרמ"ז בכנה"ג מהדורא בתרא סי' י"ב. גם הרב דרכי נועם ז"ל חו"מ סי' ג' והר' בני חיי בסי' הנז' מ"מ יש מפרשים כוותיה וכמו שהביא דבריהם הר' ברכ"י ז"ל בסי' י"ב ע"ש ותרוה צמאונך א"כ מדוע לא זכר ש"ר לכת החולקים ולדחות דבריהם והר' הנז' ז"ל פושטה כאגרת בלי שום חולק כאילו היא הלכה פסוקה כדברי מורם ז"ל:

זאת ועוד אחרת במ"ש דמורם ז"ל כתב עלה דה"ה נמי וכו' ונעלם מעיני קודשו דהא דמלוה בשטר הביאה הרב באותו פרק עצמו המרדכי ז"ל ה"ח משם ראב"ן ז"ל א"כ אינם מדברי מורם ז"ל וכאשר תראה בציונים אדברי מורם ז"ל שכתב שם מרדכי ז"ל פר"ק דסנהדרין דמשמע דבין בשטר ובין במשכון הכל הוא במרדכי שם. כתב עוד וז"ל וראיתי להר' הש"ך ז"ל וכו' עי"ש מה שפירש בדברי העיטור ז"ל ולדידן הנה אנחנו בקד"ש לעיל הארכנו שיח וביארתי דברי הר' העיטור ז"ל דלא כוותיה דמ"ש לקולא הוא קולא לנתבע יעו"ש במקומו בארוכה ודברי הש"ך ז"ל בסי' רמ"ז סק"ד אדברי מורם ז"ל שכתב אפי' היה לו שטר וכו' וכן בעל העיטור ז"ל דבריו נראין כפירושן דאי לא החזיר השטר או המשכון לא מהני מחילתו דהנה הר' העיטור ז"ל קרי בחיל בדין משכון שצריך להחזיר המשכון בשעת המחילה א"כ גם בשטר סבר כן לפי דברי הרב הש"ך ז"ל ומוכרחים אנו לומר ולפרש דקולא לתובע כי היכי דליהוי השטר והמשכון כהדדי ודין אחד להם. ומ"ש הרב הנז' ז"ל על מ"ש בשיטה מקובצת קמא משם הר' המאירי ז"ל וז"ל ומכאן אתה למד שמי שהלוה לחבירו על המשכון ומחל לו הלואתו אע"ג שלא החזיר לו את המשכון שמחילתו מחילה מיד ונפקע שיעבודו וראיתי לגדולי הדור שלפנינו שלא דנין כן ולא עוד אלא שהיו מפרשים כמ"ש הירושלמי דין דמחל שטרא לחבריה שזה שאמר שלא מחל הוא משום שמדמים אותה למשכון וכו' עי"ש וכתב הוא ז"ל וז"ל נראין הדברים דס"ל כאן בתחי' דדוקא בשטר כל שלא החזיר את השטר לא הוי מחילה אבל במשכון אעפ"י שלא החזיר המשכון הוי מחילה ע"כ:

ואחר המחילה לא הבינותי דבריו דמהיכן הוציא דבר זה מדברי הר' המאירי ז"ל שלא דיבר בו כלל וכלל ואין משמעותו כן כלל עד שהוצרך לומר עליו מה סברא יש בזה לא ידעתי מי אמר סברא זו עד שלא ידע מה סברא זו וכמו שארחיב הדברים לקמן. ומה שהביא לדחות הראיה של הר' המאירי ז"ל לגדולי הדורות מההיא דהירושלמי דהפורע שט"ח ש"ח וכו' עי"ש וז"ל לפי קצורי אין שום ראיה מזה הא למגמר דבעי חזרת המשכון דאיכא למימר דמ"ש הגע עצמך שהי"ל משכון הכונה דכיון שהי"ל ודאי דבשעת מתן דמים היה לוקח המשכון הפורע והרי הוא עתה בידו של פורע זהו מ"ש הגע עצמך שהי"ל משכון והנה הוא עתה יוצא מתחת ידו של הפורע מה היה דינו. מי נימא דכיון שהיה תפוס משל לוה הרי זה אין מוציאין מידו או דילמא לא שנא. ומשיב דאפ"ה מוציאין מידו בטענה שיאמר מפייס הוינא ליה ומחיל והיינו אפי' בלא חזרת המשכון ע"כ. ובאמת דאנא עבדא מחוינא קידה דלא חזינא תיובתא. דאי נימא כפי פירושו נמצא דהעיקר חסר והו"ל להירושלמי לומר הגע עצמך וכו' והרי הוא עתה בידו של פורע כיון דלפי פירושו עיקר קושייתו היא זאת ומדלא פירש ש"מ דעיקר קושייתו במ"ש הגע עצמך שיהיה לו משכון ולא מהני מחילה כיון שהמשכון בידו וע"ז השיב אפ"ה הייתי מפייסו כלומר עד שיחזיר לי את המשכון. גם אם הפירוש הוא כדבריו מה השיב הירושלמי מפייס הוינא ליה ומחיל הו"ל להשיב מהנייא מחי' אפי' לגבי משכון ומה גם דלפי פירושו נמצא דהקושיא נעשית תירוץ. דקושיית הגע עצמך שהי"ל משכון הוא אפי' דקאמר מפייס הוינא ליה ומחיל ומה נתחדש בתירוצו ואם להודיענו דאפי' בלא חזרת המשכון הי"ל לפרש לא כן לפירושן. הכונה היא מפייס הוינא ליה ומחיל מחילה המועלת במשכון דהיינו החזרה ובפרט שכן פירש הרא"ש ז"ל בתשובותיו כלל ט' סי' ג' ובתשו' הרשב"א ז"ל ח"ג סי' תכ"ו הביאם הרב הנז' שפירש מפייס הוינא ליה והוה מהדר לי משכוני נמצא דמ"ש הירושלמי ומחיל הוא מחי' המועלת במשכון והיינו . כדפרישית:

וגם אי יהיבנא ליה כל דיליה לפי פירושו דהמשכון ביד הפורע וקאמר עלה דמפייס הוינא ליה ומחיל בלא חזרת המשכון מ"מ היינו דוקא כשאין המשכון תחת יד המלוה וכמ"ש הרב העיטור ז"ל דלא תקשי ממוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחל לו מחול דהא איכא לפרושי דהא ליתיה שטרא בידיה דליהדר ליה. ואפי' מ"ד מהירושלמי דמחל שטרא לחבריה אינו מחול עד שיחזיר לו את השטר הכא מודה דליתיה שטרא בידיה שיחזירנו לו ע"כ:

אף אנן נימא הכי גבי משכון דכיון דאין המשכון ביד המלוה מהני מחילתו אף בלא חזרת המשכון לא כן אי איתיה בידיה לא מהני מחילה עד שיחזיר לו את המשכון דשטר ומשכון כחדא שריין. וא"כ אף לפי פירושו בדברי הירושלמי מפורש יוצא דצריך להחזיר לו את המשכון בשעת מחילה והראיה שהביא הרב קול אליהו ז"ל מדברי הטור ז"ל בסי' קכ"ח אזדא לה דשנייא היא. וכן מצאתי ראיתי להרב שורשי הים ח"ג דט"ז ע"ג שדחה בזה דברי הרב מחנה אפרים ז"ל שהביא מדברי הר' בעל התרומות עי"ש. ומלבד כל האמור תמהני איך פה קדוש יאמר דבר זה להוכיח מהירושלמי דאפי' בלא חזרת המשכון מהנייא מחילה ונסתייע מדברי הטור עי"ש בדבריו:

ולפי קוצר דעתי ומיעוט שכלי דברי הירושלמי אינם סובלים פירוש כזה שכונתו לומר הגע עצמך שיש בידו משכון וכו' ומפייס הוינא ליה וכו' הוא כן שבעל המשכון אומר לפורע שאם לא היית פורע הייתי מפייס ליה ומחיל בחזרת המשכון לא עתה שאתה גרמת לי נזק בפרעונך לכן איני חייב לך לפרוע ודבר זה פשוט וברור בדברי הירושלמי ואין מי שיכחיש בזה וכל אלו הפירושים לפי נוסח הירושלמי שהביאו הרב שיטה מקובצת פרק הפרה דמ"ט ברם הרואה יראה בגוף הירושלמי פי"ג מכתובות ובפרק אין בין המודר דשם נאמר בפירוש מפייס הוינא ליה והוא יהיב לי משכוני ולא על הר' שיטה מקובצת תלונתינו כי קצר במובן ולא נפקא מינה מידי לפי דבריו:

ואולם לדברי הרב קול"א ז"ל הנז' דבעי מפשט לה דאפי' בלא חזרת המשכון הוייא מחילה מדוע לא שלטה עין קודשו בדברי הירושלמי עצמו ובו תחזה אשר מפורש יוצא ותכל תלונותיו מעל הרב המאירי ז"ל ואין לך ראיה מפורשת יותר מזו וכי תאמר בלבך מי גילה לך רז זה דנוסחא זו היא האמיתית ולא נוסחת הר' שיטה מקובצת ז"ל דכמה גירסאות משובשות בדברי הירוש' אף אתה אמור לו הנה עמך התוס' במס' קמא דנ"ח ד"ה א"נ אפי' במשכון מפייס הוינא ליה ויהיב לי משכוני עי"ש. וכ"כ התוס' בכתובות דק"ח ע"א ד"ה הא מני וכן כתבו התוס' במס' מציעא דל"א ע"ב ד"ה אם יש וכן הביאו הרדב"ז ז"ל בישנות סי' ד"ן דפ"ז ע"ב ובחדשות ח"ג סי' תקט"ו דז"ן ע"א וסי' תקס"ז דק"ג ע"ב וכן הביאו הרב מהרימ"ט ז"ל ח"א סי' קכ"ד וכן הביאו הרב מחנה אפרים סי' י"ד דק"א ע"ב והא דאישתמיטתיה להר' קול אליהו ז"ל כל האמור ובודאי הגמור שאחר כל אילין אריותא ודברי הירושלמי עצמו גם הרב קול אליהו ז"ל הנז' אזיל ומודה שראיית הרב המאירי ז"ל שהביא היא לסברת גדולי הדורות. ומה שהקשה וז"ל ואני תמה דלפי שיטתו של הר' המאירי ז"ל שהיה סבור בתחי' וכו' כבר מילתי אמורה דאין שום הוכחה לזה ומנא ליה הא ותמיהני מהרב ז"ל איך לא זכר ש'ר את דברי הרא"ה ז"ל המובאים שם דמפורש יוצא דמחילת חוב שיש עליו משכון לא מהני בלי חזרת המשכון ומדוע לא הקשה עליו מדברי הירושלמי דהפורע שט"ח ש"ת וכו' ומוכרחים אנו לומר דמפרש לה כפירושנו. א"נ כפי' הרב ז"ל בין הכי ובין הכי הדין יוצא מבין שניהם דלא מהני מחי' בלי חזרת המשכון וכדאמרן:

אתאן לדידן לפי דברי גדולי הדורות שהביא הרב המאירי ז"ל והנה אם הוא ביקש להם עזר לתמוך סברתם ומדברי כולם דינא יתיב והלכתא כמ"ד בהירושלמי דלא מחל עד שיחזיר את השטר וזה שאמר שלא מחל מפני שמדמים אותה למשכון שאינו נמחל עד שיחזירנו. וגם הרא"ה ז"ל שדיבר במשכון ה"ה נמי בשטר וכמ"ש הטור אה"ע סי' כ"ח דנייר הש"ח לא גרע ממשכון הביא דבריו הרב נתיבות משפט סי' ס"ו ס"ק י"ב כתב וז"ל ומ"מ נראה כיון שהטור ז"ל כתב גבי שט"ח דלא גרע ממשכון אלמא דחד דינא אית להו למשכון עם נייר השט"ח דכמו בנייר השט"ח יש לו קנין גמור לענין זה שיכול למוכרו לצור כמ"ש התוס' והר"ן ז"ל והרבה פוס' בכמה מקומות אין מספר וכבר כתבתי לעיל וכו' עי"ש והביא שם משם התומים ז"ל וז"ל ובתומים תירץ דנייר עדיף ממשכו' ובס"וד כתב ואם מכר המשכון ופי' שמוכר גם לגוף החוב שיהיה של הלוה ואח"כ מכר המוכר ללוה שיעבוד הגוף תלוי בפלוגתא המבואר בסעי' כ"ג אם צריך להחזיר הנייר דמאן דס"ל שם דצריך להחזיר הנייר משום דאין קנין לחצאים הכא נמי צריך להחזיר המשכון ולמאן דס"ל שם דאין צריך להחזיר הנייר והמכירה קיימת לענין הנייר. ה"נ אין צריך להחזיר המשכון דמשכון ונייר השט"ח דין אחד להם וכמ"ש הטור באה"ע סי' כ"ח דנייר השט"ח לא גרע ממשכון כן נראה לי ברור עכ"ל. וגם הבית שמואל ז"ל באה"ע סי' כ"ח ס"ק כ"ב כתב הטעם דלא גרע ממשכון וכן בסי' ס"ד ס"ק ו' בסופו וז"ל דכיון שהשטר בעולם דינו של השטר ושל המשכון שוה עי"ש:

ומוכרחים אנו לפרש לדעת גדולי הדורות שהביא הרב המאירי ז"ל הנז' דטעמא דמילתא דמשכונו של ישר' ביד הגר וכו' דמוציאין מידו הוא דכיון דמת הגר פקע שיעבודיה מיניה. וכתבו התוס' דאפילו משכנו שלא בשעת הלואתו ואפי' למ"ד ב"ח קונה משכון דכ"ע אין לו אלא שעבוד עליו. וכ"כ הר' מוהרימ"ט ז"ל ח"ב סי' פ"ד דצ"ו ע"ד והביא שם משם הרא"ש ז"ל מכאן פסק רבינו מאיר ז"ל נכרי שהלוה לישראל על המשכון ונפל המשכון מיד הנכרי ומצאו ישראל חייב להחזירו לבעליו לפי שגוף המשכון שלו ולא היה לנכרי עליו אלא שיעבוד כיון דנפל מיניה פקע השיעבוד ע"כ ואעפ"י שמהר"ם ז"ל וכו' עי"ש. ולא דמי לגר דגר תיכף למיתתו נפקע השיעבוד ונכסיו הפקר וחוזר לבעליו וגם בנכרי תיכף לנטילת המשכון פקע שיעבודיה וחוזר לבעליו מה שאין כן במחילה דלא הוייא מחילה כל זמן שהמשכון בידו שיכול לומר משטה הייתי בך והא לך ראיה שלא החזרתי המשכון:

והרב מחנה אפרים בהלכות זכיה מהפקר סי' י"ט ד"ל ע"ג הקשה לסברת הרי"ף ז"ל ודעימיה דס"ל דב"ח קונה משכון וכו' מה יענו לההיא דהמחזיק במשכון של ישר' שהיה ביד הגר המציין מידו ואי קנאו הגר למשכון קנין גמור אמאי מוציאין מידו של זה וכו' ומתוך פי' רש"י ז"ל בפרק כל שעה למדתי ישוב לזה שכתב ב"ח קונה משכון כל ימי הלואה קנוי לו וכו' עכ"ל ולפי"ז אתי שפיר דמוציאין מיד המוחזק דנהי דגר קני ליה משכון מ"מ כיון דמת הגר ופקע ההלואה פקע נמי קנין המשכון שאינו קנוי לו אלא בזמן דאיכא הלואה אזדא לה מלוה אזדא לה משכון:

ומה שדקדק הרב הנז' ז"ל מלשון רש"י ז"ל הנז' לתרץ מה דקשה מתו' אהדדי דאם במקי' פקע שיעבודיה ואין צריך להחזיר המשכון עיין להרב קול אליהו ז"ל שכתב עליו ז"ל ובכן מ"ש התוס' ושאר פוסקים גבי המקדש בהנאת מחילת מלוה שיש עליה משכון וכו' ליכא לדייק דס"ל דאף בלי חזרת המשכון הוייא מחי' דאיכא למימר וכו' אבל בעלמא אין לנו וכמו שכן כתב הר' בית שמואל ז"ל סי' כ"ח וכו' ע"כ ועיין מה שהקשה לו הר' שורשי הים ז"ל ח"ג די"ו ע"ג:

עוד כתב הר' קול"א ז"ל הריני חוזר על דברי הרב העיטור ז"ל שכתב במוחלת כתובתה כגון שהחזירה כתובתה ע"כ ומאן יהיב לן מעפריה וכו' ומהורמנותיה דמרנא הר' בעל העיטור ז"ל נראה לענ"ד להוכיח ממוחלת כתובתה דלא בעי חזרת השטר ממ"ש הרמב"ם ז"ל הלכות אישות פרק י"ז הלכה י"ט ופסקו מר"ן ז"ל בסי' ק"ה וז"ל המוחלת כתובתה לבעלה אין צריך לא קנין ולא עדים והוא שיהיו דברים שהדעת סומכת עליהם ולא יהיו דברי שחוק והיתול ואי צריך חזרת הכתובה מהיכא תיתי שיהיו דברי שחוק והיתול והרי החזירה השטר ואין לך מחילה גדולה מזו אלא ודאי דבדברים בלבד הוייא מחילה לפיכך הצריך שלא יהיו דברי שחוק והיתול עכ"ד:

ובהורמנותיה דמר הר' קול"א ז"ל אנכי העבד לא זכיתי להבין מאי קא מקשה להרב העיטור ז"ל דאטו גברא אגברא קא רמית וכי הרמב"ם ז"ל ומרן ז"ל הם תנאי או אמוראי דקא מקשיה מינייהו להר' העיטור ז"ל. ומלבד כ"ז לפי קוצר דעתי לא קשה שיכולים אנו לומר דגם הרמב"ם ומרן ז"ל אזלי ומודו דבעי להחזיר השטר וכמו שנבאר לקמן. ובמ"ש מוחלת כתובתה וכו' אין צריך לא קנין ולא עדים משמע דוקא קנין או עדים הוא דלא בעי הא חזרת השטר בעי דחזרת השטר הוא גילוי על דבריו אשר דיבר שאינם דברי שחוק והיתול וכמ"ש הרב חלקת מחוקת סי' ס"ו ס"ק י"ג דבמוחלת כתובתה לבעלה אם לא כתבה לו התקבלתי יכולה היא לומר משחקת הייתי בך ודברי הבאי אמרתי ע"כ:

אף אנו נאמר כן אם לא החזירה הכתובה. והר' ב"ח ז"ל סי' ס"ו בפסקא המתחלת ומ"ש או שמחלה לו עליה ז"ל וי"ל דרבינו לא הביא וכו' ואעפ"י שאין שם לא קנין ולא עדים מיהו כתיבה ודאי בעינן כדעת רבינו וכו' והוייא מחי' בכתיבה זו בלא קנין ובלא עדים עכ"ל. דמשמע מדבריו דס"ל בדעת הרמב"ם ז"ל דדוקא משום דאיכא כתיבה הוא דמהני מחילתה אבל בדברים באמירה בעלמא לא מהנייא מחילה והא ודאי כי גם חזרת הכתובה הוייא ככתיבה:

ומ"ש המוחלת כתובתה לבעלה אין צריך לא קנין ולא עדים וכו' תיבת לבעלה הוא אשגרת לישן דדייק זה שכתבו הרמב"ם ומרן ז"ל הוא דכל מין מוחלת כתובה בין לבעלה ובין לאחרים. ואפי' אי יהיבנא ליה כל דיליה לא קשיא מידי להר' העיטור ז"ל דכונתו מבוארת דמהא דמוחלת כתובתה ליכא לאוכוחי מינה למ"ד בירושלמי דמחל שטרא לחבריה מחול ואפי' בלי חזרת השטר דאיכא לאוקומי כגון שהחזירה כתובתה ואתייא לדברי הכל. א"כ מה תצעק אליו שהר' העיטור ז"ל לא קאמר דדינא הכי אלא דאיכא לאוקומי כר"ה ולא לענין דינא קאמר. וגם לפי פירושו שפירש בדברי הר' העיטור ז"ל שכן כתב ותירץ דאיכא לאוקומי כגון שהחזירה הכתובה וכו' באופן דס"ל דאין ראיה מהבבלי. א"כ גם לפי דבריו הוא כתב דאיכא לאוקומי לא שהיה אוקמתא גמורה עד דתקשי מינה. ברם אי קשיא על מרנא הר' בעל העיטור ז"ל הא קשיא. ובמטותיה דמר לישרי לן כי מה אני לבוא בסוד קדושים להאי גברא רבא דכוותיה דכל רז לא אניס ליה ובקי בחדרי תורה איך לא זכר ש'ר להסתייע מלשון הירושלמי שכתב הגע עצמך שיש בידו משכון מפייס הוינא ליה ויהיב לי משכוני:

עוד כתב הר' קול אליאו ז"ל וז"ל וכן ראיתי להרב בית שמואל ז"ל דקדק כן מלשון זה והביא משם הר' חלקת מחוקק ז"ל שכתב כן ע"כ וז"ל הר' חלקת מחוקק ז"ל באה"ע סי' ק"ה ס"ק י"ד לא קנין ולא עדים משמע אף שלא החזירה לו הכתובה מהני מחילה וכן משמע לעיל סי' צ"ו דאף שהכתובה בידה מהני מחילה דהא צריכה לישבע שלא מחלה הכתובה שמע מינה דמהני מחילה אף דנקיטא הכתובה ובמרדכי פ"ק דסנהדרין מביא ראיה וכו' מהא דאמרינן המוכר ש"ח לחבירו וכו' אעפ"י שמסר הש"ח לקונה וכו' ודלא כמ"ש הסמ"ע ז"ל סימן י"ב וכו' והמרדכי חולק על דברי הרמב"ם ז"ל לפי דבריו ולפי מ"ש מוכח דגם הרמב"ם ז"ל הכי ס"ל ע"כ. הנה מה שהביא ראיה מסי' צ"ו לפי ענ"ד אין משם ראיה וכמ"ש הר' בית שמואל ז"ל שם ס"ק י"א וז"ל בזה מיושב נמי הא דמשמע מהרמב"ם ז"ל אפי' כשהכתובה בידה צריכה לישבע שלא מחלה ולמ"ש שפיר דחיישינן שמא מחלה על תנאי לכן הכתובה בידה ועיין ב"ח ז"ל ע"כ. גם הב"ח סי' ס"ו פירש דברי הרמב"ם ז"ל המוחלת כתובתה אינה צריכה לא קנין ולא עדים מיהו כתיבה ודאי בעי וכמ"ש דבריו לעיל. ומה גם כי הר' חלקת מחוקק עצמו שם באה"ע סי' צ"ו ס"ק י"א כתב ז"ל אע"ג דהכתובה עדיין בידה ואם איתא דמכרה או מחלה הו"ל ליתן הכתובה לידו ומ"מ מדין גילגול נגעו בה דאולי כתבה לו שובר וכו' עי"ש דמשמע מהכא כל בתר איפכא דאם לא החזירה הכתובה מחילתה לא הוייא מחילה ומפני מה הצריכוה שבועה מדין גילגול וכו' דאולי כתבה לו שובר וכו' א"כ נמצאו דברי הר' חלקת מחוקק סתרי אהדדי דבסי' ק"ה הביא ממנה ראיה וכאן כתב להיפך:

ומדברי הטור ז"ל סי' צ"ו מפורש יוצא בדברי הרמב"ם ז"ל שאם לא החזירה הכתובה לא מהני מחילה וז"ל הטור ז"ל והרמב"ם ז"ל כתב שצריכה לישבע ג"כ שלא מחלה לו כתובתה וכו' ונראה שאם כתובתה בידה אינה צריכה לישבע ע"ז שאילו מחלה לו או מכרה היתה מחזרת לו הכתובה והגם שהר' ב"י ז"ל כתב וז"ל ומ"ש רבינו ונראה וכו' אינו מוכרח שכבר אפשר שנתנה לו שטר מכר או מחילה ולפיכך לא חשש ליקח מידה שטר הכתובה. הנה בין למר ובין למר כולהו אזלי ומודו דמחי' בדברים לא מהני בלי חזרת השטר זולתי כשהשטר כתובה בידה חיישינן שמא כתבה לו שטר ולכן לא חשש ליקח הכתובה מידה. גם מה שהביא הר' חלקת מחוקק ז"ל הנז' מדברי המרדכי ז"ל דמחיל ותפיס שטרא מהני מהא דאמרינן המוכר ש"ח לחבירו וכו' אם כזה לא ברירא לן מילתא דלפי דברי הר' בעל העיטור ז"ל שכתב דשאני התם דליכא שטרא בידיה דליהדריה אם כן אין משם שום ראיה:

ולי נראה דלזה כיוין הר' ב"ש ז"ל שכתב וז"ל מיהו מה שהביא ראיה מסי' צ"ו ומפ"ק דסנהדרין במרדכי ז"ל יש לדחות ע"כ. כנראה שכיוין למה שכתבנו. ברם הראיה שהביא מההיא דמוחלת כתובתה דאין צריך לא קנין ולא עדים אזיל ומודה בה והביא אותה לראיה וכפי האמור ומדובר גם מזה אין שום ראיה וכאמור. ומה שדקדק עוד הר' קול"א ז"ל שם דע"ט ע"א להוכיח מדברי הרא"ש ז"ל כלל ס"ג סעי' ג' שנשאל על קרקע של יתומים וכו' והשיב מזימה עשו וכו' כי ב"ד כדין מכרוהו כי לא ידעו באותה מחילה טמירתא וכו' יעו"ש וכתב הרב הנז' ז"ל דפשיטא דכששלחה את המורשה שלה לגבות כתובתה הוציא המורשה הכתובה בידו או דכשתבעה כתובתה עד שבאו ב"ד להכריז את הקרקע בה שעתא הוציאה כתובתה בידה והניחה ביד ב"ד דהא קימ"ל דאם אין כתובה בידה אינה גובה שמא מחלה. וא"כ למה ליה להרא"ש ז"ל למימר כי לא ידעו ב"ד בההיא מחילה טמירתא. ת"ל דאעיקרא אין כאן מחילה מאחר שלא החזירה הכתובה ליתומים אלא ודאי דס"ל דאע"ג שלא החזירה הכתובה יש כאן מחילה אלא משום דב"ד וכו' עי"ש:

ואנכי לא ידעתי דמאין פשיטא ליה דהמורשה הוציא הכתובה בידו דאפי' שאין בידו שטר הכתובה יכול לגבות אם היורשים מודים או אם היא תשבע שלא מחלה ואפי' שאין שטר הכתובה יוצא מתחת ידו. גם במ"ש או דכשתבעה כתובתה וכו' והניחה ביד ב"ד לא אוכל לדעת למה צריך להניחה ביד ב"ד דבראיה בעלמא סגי להו ולקחה אותה בידה ובשעת מחילה החזירתה ומה ששלחה ע"י המורשה לגבות הוא בחושבה שיכולה לגבות כתובה ביד ב"ד. וכי הרא"ש ז"ל כתב שהגבו ב"ד להמורשה עד שתקשה ליה. ועלית על כולנה דמאן לימא לן ז"ל דהרא"ש מדבר במקום שכותבים כתובה עד דתוכח מינה, נימא דהרא"ש ז"ל מיירי במקום שאין כותבים כתובה וליכא שום הוכחה מינה. עוד קשה לי על הרב קול"א ז"ל במ"ש שוב מצאתי הדבר מפורש יותר בהריב"ש ז"ל סי' ת"ד וכו' עי"ש וכתב הר' קול"א ז"ל עין רואה דס"ל להדיא דאף אם לא החזיר השט"ח יש כאן מחילה שהרי כתב שאם החוב קדם אל המחילה נכלל החוב בכלל המחילה אעפ"י שהשט"ח יוצא מת"י של המלוה וזה מבואר עכ"ל:

ונוראות נפלאתי על הרב הנז' ז"ל דפשיט לה מפשט מדברי הריב"ש ז"ל דאינו צריך להחזיר השטר חוב ואחד הרואה בדברי הריב"ש ז"ל עיניו יחזו עפעפיו יבחנו דשנייא נדון דידיה דאיכא שטר מחילה בקנין ובזה אפי' שעדיין השטר בידו מהנייא מחי' והא לך לשונו מבואר ממ"ש שאם קנין השט"ח קדם לקנין המחילה שנכלל החוב במחילה ואם קנין המחילה קדם לקנין החוב לא נכלל במחילה וגובה המלוה ש"ח. הנה מפורש יוצא שאם קדם קנין הש"ח לקנין המחילה אזי הוא דהוי מחול משום דאתי קנין המחילה ומבטל הש"ח לא כן מחילה בדברים ושטרא בידיה מאן לימא לן דהריב"ש ז"ל סבר שאין צריך להחזיר השטר. עוד כתב הר' קול"א ז"ל וז"ל וכן מתבאר מדברי הר"ש ן' הרשב"ץ ז"ל בתשו' סי' ע"ח ואמינא ולא מסתפינא אחר המחילה מכבוד רבנותו דאי משם אין שום ראיה והמעיין בדבריו יראה דגם שם בשלה ואח"כ יצא שטר מחי' על הכתובה ובזה פסק דמהני מחילה אפי' דהשטר כתובה בידה היינו משום שטר המחילה לא היכא דליכא שטר מחילה וכאמור. עוד כתב הר' קול"א ז"ל הנז' וממוצא דבר יראה הרואה דדינא הכי הוא דמחי' לא בעי חזרת השטר ולא משום ספק כמו שהבין הרב ש"ך ז"ל ע"כ:

ואחרי נע"ר לדידי חזי לי כל בתר איפכא וכאמור. ובדב"ק כתוב ושוב ראיתי להר' אבא מארי ז"ל שהכריח גם הוא דאין צריך חזרת השער כבר עמדנו גם על דבריו לעיל ומשם בארה. עוד כתוב וז"ל וכן נר' שהסכים הר' עט"ר הרמ"ז הכנה"ג חו"מ במ"ב סי' י"ב בקשתיו ולא מצאתיו. (א"ה ע' בכנה"ג מ"ב סימן י"ב הגהב"י אות ו' ד"ג סע"א שכ' כן.) עוד כתב הר' קול"א ז"ל וז"ל וכן נראה מדברי הרשב"ץ ז"ל ח"ב סי' רע"ח ע"כ ולכשתדוק שפיר אין משם ראיה דטעמא מאי אמרינן דבעי חזרת השטר היינו משום דיכול לומר משטה הייתי בך והראיה שלא החזרתי לך השטר לא כן בנדון הרשב"ץ ז"ל דהמחילה נעשית בערכאות לא יכול למימר משטה הייתי בך דדבר העשוי בערכאות אין מועיל בו טענת השטאה. דאין אדם עשוי להשטות בערכאות ולכן מהנייא מחילתו אע"ג דאיכא שטרא בידיה לא כן בנדון הר' קול"א ז"ל דהמחילה היא בדברים בעלמא כ"ז שלא החזיר השטר יכול לומר משטה הייתי:

ומה שהביא וז"ל וכן יש ללמוד מדברי הרב משפטי שמואל סי' ס"ו דנ"א ע"ב כל לגבי דידי דמשמע איפכא שכתב בדנ"א וא"כ בנ"ד אע"ג דאלו מחזיקים בממונם אחרי דשטרו בידו דלגוביינא קאי פשיטא דלא נגרע כחו בטענה קלושה כזו וכו' עי"ש. והגם דיש לחלק בנדונית מ"מ נקטינן מיהא דהיכא דשטרו בידו דלגוביינא קאי נקרא גם הוא מוחזק וצריך טענה אלימתא לאפוקי מחזקתיה וכן משמע ג"כ לנ"ד דלא מפקינן מינה שטרא בטענת מחילה זו שקלושה היא שכ"ז שלא החזיר השטר יכול לטעון משטה הייתי בך ואפי' נגד המוחזקים מהני שטר לענין אי תפיס אח"כ וכמ"ש הר' נחלת שבעה בסי' י"ט אות א' וז"ל ואפשר שבמקום שיש שטר ביד המוחל אז צריך קנין דאם לא הקנה בקנין אינו צריך להחזיר לו השטר ואין המחילה כלום וכן פסק בסמ"ע חו"מ סי' י"ב אף שהוא סותר למ"ש בסי' רמ"א מ"מ נראה עיקר כמ"ש בסי' י"ב דבתפס שטרא כ"ז שאינו מחזיר לו מיד לא מהני ביה מחילה גמורה בלא קנין אבל צ"ע דרמ"א ז"ל כתב בפי' בסי' רמ"א דאפי' היה לו שטר או משכון דהוי מחילה בדברים בעלמא וכן גילה דעתו רמ"א ז"ל בסי' י"ב ועל הסמ"ע ז"ל קשה דפסק בסי' י"ב דלא כהרמ"ה ז"ל ובסי' רמ"א לא גילה דעתו כלל. ועוד יש לדקדק בלשון רמ"א ז"ל שכתב מ"מ דמחילה אינה צריכה קנין וכו' אפ"ה מחילתו מחילה משמע דלפעמים מצינו דמחילה צריכה קנין והיינו בתפוס שטרא או משכון והכי הול"ל הואיל ומחי' אינה צריכה קנין לפיכך אפילו הקנה לפני עדים פסולים וכו' וצ"ע. ונראה לענ"ד הואיל והוא ספיקא דפלוגתא וקנה בקנין היכא דתפיס שטרא או משכון כדי שלא יכנס בספק ואף שמספק אין מוציאין ממון מיד המוחזק מ"מ גם השטר לא מגבינן ביה ולא קרעינן ליה ונ"מ אי תפס לא מפקינן מיניה ע"כ:

והנה הר' דבר משה ז"ל הסכים לסברת הר' נחלת שבעה ז"ל בח"ב חו"מ בסוף סי' ה' עי"ש גם הרב שורשי הים ז"ל ח"ג דט"ז ע"ד ז"ל ולענין הלכה למעשה וכו' וסברת מהר"מ ז"ל שהביא המרדכי ז"ל וכו' הביאה הרב המפה ז"ל וכו' דס"ל דמהני מחי' בלי חזרת המשכון סברא יחידאה היא ואין ספק שאילו הרב המפה ז"ל היה רואה כל הני רבוותא לא היה סומך על סברת מהר"מ ז"ל בזה אמנם חוב שיש עליו שטר מהני מחילתו שלא להוציא מיד הלוה מאחר דאיכא פלוגתא בירושלמי וכמ"ש הר' הש"ך ז"ל בסי' רמ"א ואי תפס מלוה משל לוה אין מוציאין מידו ע"כ. גם שם בדף הנז' כתב הר' משפטי שמואל ז"ל וז"ל דהא הטעם דמחילה חשיבא היינו דהוי כמי שנתן לו מתנה אמנם דבר ברור הוא דבעינן ל' שבמתנה שכמו שבמתנה צריך ל' גמור ומהני ואעפ"י שבדעת הנותן לתת בלשון הגרוע מ"מ לא אזלינן בתריה אלא בלשון המועיל והטוב כן במחילה בעינן לשון טוב ולשון מוחלט שגומר בו המחילה ע"כ. ומחילה דנ"ד לא הוי לשון מוחלט כיון שיכול לטעון משטה הייתי ואפי' אי יהיבנא ליה כל דיליה מ"מ אין משם ראיה שכן כתב הר' מ"ש ז"ל ולאפס פנאי הנני בא בקצרה ואיני מחליט דעתי בענין המחילה ויסמכו על דברי. הרי דהרב עצמו פסיק ותני שאין ללמוד ממנו דבר בענין המחילה:

ומה שהביא ראיה מדברי הרשב"א ז"ל בתשו' ח"ג סי' ט' וסי' יו"ד המעיין שם בדבריו יראה דאין משם ראיה יען דנדון הרשב"א ז"ל מיירי דאיכא בידיה דנמחל שטר מחילה וכמ"ש הר' קול"א ז"ל עצמו בדף ע"ט ע"ד וז"ל אע"ג דהשע"ח יוצא מת"י הרי יש כאן מחילה גמורה ותלינן לומר שלא הוצרך ליקח מידו השט"ח מאחר דאית ליה בידיה שטר מחילה דגורע ליה לההוא שטרא ע"כ. אם כן יוצא לנו מזה דהיכא דיש לו שטר מחיצה בידו הוא דאין צריך להחזיר השטר לא כן בנדון הרב ז"ל הנז' שהוא באמירה בעלמא מאן לימא לן דסברי כל הני רבוותא דמחי' מהני בלי חזרת השטר. ומה שהביא מהרשב"א ז"ל בתשו' סי' פ"ו ח"ב כעת אין הספר איתי לדעת שורשן של דברים. עוד כתב וז"ל ואין ספק אצלי דלענין מחילה בלי חזרת השטר ראוי לדון דהוי מחילה כמו שהעליתי בכמה ראיות ע"כ. לישרי לן מר דכבר העליתי דאין משם שום ראיה. ומ"ש וז"ל ולפחות כיון שלא נמצא זה בתלמוד מעדותו של הר' בעל העיטור ז"ל ראוי לדון לקולא ואין מוציאין ממון מספק ע"כ. הנה לעיל הארכנו שיח בזה ופירשנו לדברי העיטור ז"ל ומשם בארה. ומ"ש אך מחילה במלוה שיש עליה משכון גם הרב הנז' אזיל ומודה דלא מהני מחילה בלא חזרת המשכון עי"ש בדבריו ואייתי בידיה להא דהרב מחנה אפרים ז"ל שדיקדק מדברי הר' בעל התרומות ז"ל שהביא הטור ז"ל בסי' ס"ז וכו' עי"ש:

תוכן העניינים

מפי אהרן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה