מפי אהרן· רבי אהרן בכור אלחדיף
מפי אהרון · סימן י
קבלת ס' הפו' אפי' נגד מרן ז"ל
ראיתי ונתון אל לבי לשנות פרק זה משום מעשה שהיה שאחד המיוחד מיחידי סגולה אשר בעי"ק טבת"ו אשר הוא בוטח כי שאול שאל האיש ממני לעשות לו נוסח שטר והגם כי אני איני מטפל בעיה"ק הנז' בשום דבר כי העיר עז לנו היא עיר מלאה של חכמים ושל סופרים ואינם צריכים לי ולמטלעתי מ"מ לאהבת השואל דחקתי ונכנסתי בתחום שאינו שלי וכתבתי בנוסח בפירוש קבלתי עלי ס' הפוסק אפי' נגד מרן הק' ועמד אחד מרבני עירנו והשיג עלי ממ"ש הר' חק"ל במ"ב סי' י"ב בח"מ ד' כ"א ע"ב וז"ל ומלבד כל זה תמיהני במה שנהגו סופרי ירושלים לכתוב שיזכה בעה"ש אפי' עפ"י ס' יחיד ואפי' שיהיה נגד מרן הק' דמלבד דלמה שביארנו אין בו מועיל להוציא מיד המוחזק בר מן דין נראה שאין בו מועיל שהרי בא"י קבלו דעת מרן להלכה נגד שאר הפו' ואף המוחזק לא מצי אמר קי"ל נגד דעת מרן ונחלקו ה' גו"ר עם מוהרא"י בח"מ כלל וי"ו סי' י"ז דלמוהרא"י אף אם הנתבע אינו מאתריה דמרן אלא התובע לבד לא מצי אמר קי"ל נגד מרן ולהגו"ר דוקא כשהנתבע באתריה דמרן הוא דל"מ אמר קי"ל אך כששני הבע"ד הם מאתריה דמרן כ"ע מודו דחייבים לפסוק כדעת מרן והט' לזה כתב ה' משאת משה ח"מ סי' ח' דעשאוהו כרבים ע"ד שכתב הרשב"א דסברו וקבילו למפסק כוותיה באתריה ע"ש ולדבריו הסכים ה' נחפה בכסף ח"מ סי' כ"ז ובתשו' ה"ה פאת נגב חיו"ד סי' כ"ב וכן נראה מדברי ה"ה ברכ"י ח"מ סי' ז' אות ג' וא"כ איך יתכן שישוו שני הבע"ד לפסוק הדין היפך דעת רבם מרן כיון דאתריה דרב ולכתוב כן בשטר שאין זה כבוד מרן ז"ל וגם ראיתי בתשב"ץ ח"ג סי' ר"י שכתב וזה ששאלת אם יש תקנה בזה כשקיבל עליו שלא יהא ניתר כדעת הפוסקים בזה להחמיר ואומר שאפי' בדיעבד לא הוי היתר שאין לו לעבור ע"ד דהרי קבלו עליו כרבו ואם עבר ע"ד והתירוהו לעבור ע"ד שאין אותו היתר והחרם חל עליו דדמי לבני העיר שקבלו עליהם דברי רב אחד שהמתיר כנגד אותו רב חייב נדוי כמ"ש בסו' פ"ק דשבת וכו' ודין היחיד בזה כדין בני העיר שלא לעבור ע"ד עי"ש. מדבריו יש לדון לנ"ד דאף אם כתבו כן בשטר אינו מועיל וחייבים לקבל את הדין כדעת מרן ז"ל ואם דעתו להתחייב לחבי' אעפ"י שאינו חייב יכול להתחייב מבלי שיתלה שיהיה נגד מרן שאין זה כבוד הרב ולדידי חזי דחשיב זה כזלזול כבוד מרן ואם יבוא שטר כזה לידי אקרענו ע"כ:
אמרתי ואומר כי לא נעלם ממני כל דבר ואוסיפה לך מ"ש ה' חוקי חיים בסי' כ"ז ד' מ"ט ע"א וז"ל וכן ראיתי בס' זל"א בח"ב וח"ג בכללי הקי"ל הביא מכ"י מוהר"ח מודעי ז"ל דמה שהורגלו ליכתוב שקיבל דעת הפוס' אפי' שתהיה ס"י לא מהני כיון דאתריה דמר הוא הוי כאילו קבלוהו יע"ש. ומאחר שכן בנ"ד שקבלו ס' אפי' שתהיה נגד מרן ז"ל ודאי ל"מ כלל ואפי' אם לא היה ס' מרן בזה הומ"ל קי"ל וכמ"ש ה' משפט צדק בח"א ס"י דיכול המוחזק לומר קי"ל כסברת ר"ת דאם התירו מותר ע"ש כ"ש שאין אנו צריכים לקי"ל דהרי סתם מרן הב"י עכ"ל. גם הר' שעות דרבנן ד"ך ע"ג שרצה לומר דלא מהני נגד המנהג שנהגו לפסוק כמרן ולחלק יצא בין כשהוא בתחי' הקנין דאפי' שקיבל נגד מרן מהני דהוה ליה תנאי גמור וכל תנאי שבממון תנאו קיים יע"ש באורך ועי' מ"ש עליו ה' גנזי חיים בכללי הקי"ל דקל"ו ע"ג:
ואקחך אל מקום אחר הלא הוא ה' חקות החיים ח"מ סי' נ"א דס"ט ע"ד וז"ל שהביא לדברי הרמ"ז ה' חק"ל תפוחין קדישין וז"ל ואשובה אראה להגאון מ"ז ז"ל בס' נ"מ חק"ל מ"ב בחח"מ ס"ג דקע"ג ע"ג שרצה להחליש סברא זו דל"מ קבלה זו בשטר והביא מהך תשו' של ה' מהרימ"ט ח"א סי' קכ"ב שעמדו ע"ד רבני האחרונים וסו"ד העלה דאין ולאו ורפיא בידיה ולא ידעינן מה אידון ביה כ"א בזאת מ"ש דמה שנהגו לכתוב אפילו נגד סברת מרן דלא עשו כלום הדין עמו וכבר קריתי תגר על זה בתשו' אחרת דישתקע הדבר ולא יאמר ושלי"ת שבעי"ק ירושת"ו ועי"ק חברון ת"ו שנהגו הסופרים בכך מנעתי אותם עד שאמרתי שאם יבא לידי שטר מחדש שכתוב כך אקרענו יעו"ש עכ"ל וכו':
עוד כתב שם ואנכי עבדו ותלמידו אחר המחי"ר נראה דמלבד דיש לחלק בין תנאי שמתנה אדם לחבירו היפך הדין דהוא מתנה עמ"ש בתורה דתנאו בטל ול"ד למי שיש לו זכות אפי' בודאי ומתנה למחול לחבירו וכ"ש בספק זכות, זאת ועוד דכל שכבר נתפשט המנהג בהכי לכתוב בשטרות בידיעת המתחייב כשהוא ג"כ חותם בעל הדבר כמנהג א"י ת"ו או שאינו יודע לחתום כל שכתו' בשטר בעדים שמעידים שנטלו ממנו קנין ע"ז שקיבל על עצמו ס' יחידאה שכותבים ועל הנאמנות מפורש כדחזי די בזה והותר ואין מקום לספק בזה כלל דהכי דיינינן ליה כיון שהוא בעצמו מתחייב בהכי והוא מנהג פשוט וברור ברוב המקומות וכל כה"ג ספרין פתיחו כי אזלינן בתר מנהגא ואין לומר קי"ל כנגד המנהג כידוע בפוס' וכמ"ש בכמה מתשובותי ובסה"ק גנזי חיים בכללי הקי"ל יעו"ש בס"ד. והנראה לומר בדעת מהרה"ג מ"ז ז"ל שהחליש כח קבלה זו בשטר הוא משום כי בימיו לא נתפשט עדיין האי מנהגא בין הסופרים לכתוב בכל השטרות תנאי קבלה זו ולא הוקבע המנהג כאשר יראה מדבריו שכתב בתשו' סי' י"ב דקצ"ט ע"ג שכתב וז"ל והנה אמת שמקרוב סופרי העיר שלוניקי יע"א נהגו לכתוב בשטרות שיזכה בעה"ש אפי' עפ"י סברת יחיד ושלא יוכל המוחזק לומר קי"ל כמאן דפוטר אותי וכו' וסופרי ירושת"ו הוסיפו על המדה אפי' נגד מרן וכותבים כן בלי דעת הבעלים המחייבים אותו כשכותבים כן וכו' יעו"ש דש"מ בזמנו עדיין מתורת המנהגות לא הוקבע המנהג הלזה להיות המנהג הזה מנהג פשוט כדי לקיימו גם בעירנו איזמיר יע"א כד הוינא טליא לא היו נוהגים לכתוב בשטרות כן כ"א מזה זמן קרוב לארבעים שנה מו"מ שהתחילו הסופרים וכותבים בשטרות כדברים הללו וע"י כך התחילו לנהוג עד שהוקבע המנהג לכתוב כן בכל השטרות דכן שמענו שכן נוהגים ברוב המקומות ומעתה הרי הוא הוקבע המנהג ובלא"ה גם ה' מ"ז ז"ל כבר גילה דעתו בתשו' סי' ג' ע"ד התשו' הלזו שבסי' י"ב דאין ולאו ורפיא בידיה ולא ידע מאי אידון ביה כמ"ש שם דש"מ מדבריו אלו דלא החליט המאמר לגמרי אפי' בזמנו שלא הוחזק המנהג הזה להיות פוסק הדין בפשיטות דלא מהני כתיבת קבלה זו בשטר כ"א שהוא מסופק וכל כי האי אין ספקו מוציא מידי ודאי של הרבנים הנ"ל ומכ"ש עתה בזמנינו שהוקבע המנהג שגם ה"ה מ"ז הוא משלנו דמהני כתיבת קבלה זו בשטר ובתנאי שיהיה בידיעת המתחייב כמ"ש מוה"ר ז"ל מ"ג שכבר מלתי אמורה משום חששא דהוי מתחייב בדבר שאינו קצוב דלא ידע מה מחיל ליכא דכל עיקר חיובו יהיה על שטר מכירה זו או מתנה או מחילה ועל אותו דבר קצוב הוא בא החיוב וכמ"ש בסה"ק חקקי לב שם דצ"א ע"ג ובסה"ק נשמת כל חי חח"מ דכ"ח ע"ב יעש"ב:
עוד שם במ"ב כתב וז"ל באופן שזה שנהגו הסופרים לכתוב בשטרות שקיבל המתחייב לדון ולזכות לשכנגדו עפ"י ס' זרה ורק היא יחידאה ושלא לומר קי"ל ואפילו כנגד מרן ז"ל כן יש לנו לדון מאחר שכן נהגו וכבר נקבע המנהג וקי"ל דהכל כמנהג המדינה וכו' ומ"מ נלע"ד דאם נתחייב בכך דהיינו להתחייב לחבירו אפילו כנגד מרן דהרי הוא חייב. ונראה להליץ דמה שכותבים אפי' נגד סברת מרן חלילה שכיוונו לשום זלזול כבוד ח"ו להתריס כנגדו אלא דהוי כמי שמתחייב לחבירו נגד הדין וכי משו"ה ח"ו מיקרי מזלזל בדין ההוא כי אין כונתו להתחייב במה שאינו חייב מן הדין ולא הוי משמעות נגד הדין לזלזל כנגדו כן נמי כוונתם לומר אפי' כנגד מרן שהוא היפך דעתו וסברתו. ועיין לה' גנזי חיים בכללי הקי"ל אות ח"ן דקל"ה ע"ג וז"ל אמנם הרה"ג מ"ז ז"ל בס' חק"ל מ"ב חח"מ סי' ב' וג' וד' שדא ביה נרגא משום כבודו של מרן ז"ל דאיך יתכן לכתוב כן ואם בא שטרא כדנא לידו שכתוב כן אקרענו יע"ש, הנלע"ד אחרי המחילה רבה נראה דחלילה דחשבו לומר נגד מרן לנגוע בכבודו לא כמו שמתחייב נגד הדין הפוטרו והוא מתחייב כן מתחייב נגד פסק מרן שפוטר אותו אלא דהואיל ונפק מפומיה דרב וכו' יעו"ש, עוד כתב שם ע"ד וז"ל ובהא דאם כתוב בשטר שקיבל לקיים השטר אפי' על ס' זרה והיא יחידאה ואפי' נגד ס' מרן במקומות שפוסקים כמרן וכו' ונראה מדבריהם שחששו לכבוד מרן שאינו לפי כבודו לכתוב דבר שנהגו ולענ"ד אחר המחי"ר נר' להליץ דאין בזה קפידא שאם המתחייב רוצה להתחייב נגד מרן ולתת משלו מה שמרן פטרו מה איכפת ליה למרן בזה אכן וכו' וה"ה פנ"י בח"ה ח"מ ס"ג דקל"ח ע"ג כתב וז"ל הרי דנתפשט המנהג בעי"ק ירושת"ו אחר הגאון החק"ל ז"ל לכתוב כן בפי' אפי' נ"מ ז"ל ולא נמנעו מלכתוב כהאי לישנא. ויען שה' החק"ל ז"ל קרא תגר ע"ז דחש לה מר משום כבוד מרן ז"ל לכך הוכרחו רבנים שאחריו ז"ל להוסיף לכתוב ג"כ אף שהחק"ל ז"ל לא הסכים בזה והא ודאי דהיינו טעמא דסבירא ליה בפשוט דאין זה זלזול ח"ו וכמו שהליץ בעדם ה"ה החבי"ף ז"ל שם ובודאי דעדיין כל תנאי שבממון חייב ונתחייב אדם במש"ח אותו עלה וכנז"ל:
עוד תמצא לה' פנ"י הי"ו ח"ה ח"מ ס"ג ד' חק"ל ע"א וב' וג' שהעיד בגודלו שם וז"ל ועדותי זאת נאמנה שבהיותי דר בעה"ק ירושת"ו מזה קרוב למ' שנה עיני ראו ולא זר כמה שטרות דחתימי עלייהו סהדי רברבי מרבני וגאוני עי"ק ירושת"ו ז"ל שהיו אחר הגאון חק"ל ז"ל ומצאתי כתוב בהם בזה הלשון ממש וז"ל וקיבל עליו פ' הנז' ס' הפוסק המקיים שט"ד אפי' שתהיה סברא זרה ויחידאה נגד כל הפוס' ואפי' נ"מ ז"ל ואף שהחק"ל ז"ל לא הסכים בזה עכ"ל:
ועיין למר בריה דרבינא בס' ארח משפט בסי' כ"ה. בכללי הקי"ל אות כ"ג שהביא לדברי ר' אבה'ו וכתב ונלע"ד אחרי ניו"ק צ"ע דזה לא מקרי דלא ידע מאי דמחיל כיון שבפירוש הוא אומר שעל כל ס' שיפול שנתחייב שלא לומר קי"ל וא"כ הו"ל כאילו פירש בהדיא שנתן לו כח לשכנגדו שיהיה לו דין מוחזק והא ודאי מקרי ידע ומחיל שהרי ידוע הוא דגדול כח המוחזק להיות ידו על העליונה ואין המחילה כאן על הספקות שיפלו כ"א שמחל לו כח המוחזק:
וראיתי עוד שם להגאון מ"א ז"ל שהביא מהנמק"י בפ' הזהב והריטב"א ז"ל בחי' לשם שכתבו דכל תנאי שיש בו איסור לא ידע דמחיל לא מהני ומכח זה הכריח דגם מה שכותבים בשטרות לדון עפ"י סברת יחיד הוי מתנה עמ"ש בתורה וא"כ כיון דקי"ל כל ספק אוקי אחזקתיה כדאיתא בחולין די"א וא"כ כיון דלא ידע מאי דמחיל בצירוף דהוי תנאי היפך הדין אינו מועיל כלום כי בכל אלה איני רואה מקום בס' מחלוקת פוסקים להוציא מיד המוחזק מפני שכתוב בשטר שיזכה בעל השטר עפ"י ס' יחיד עכ"ל, ואחרי נטר"ק לא זכיתי להבין דבריו שהרי קרוב ופסול פסולין לדון ולהעיד מד"ת ואפי"ה קי"ל בסי' כ"ב ובסי' ל"ו דאם קיבל עליו מהני ותו במקומות שנהגו לפסוק כהרמב"ם ז"ל אפי' נגד רבים הוי קבלה והרי הוא נגד הדין דמד"ת אחרי רבים להטות ומה גם כשהוא להוציא מיד המוחזק דהוי נגד רובא וחזקה וגם כשקבלו הוי לא ידע מאי דמחיל לכ"ע ע"כ:
ועיין עוד שם לה' החק"ל וז"ל אה"א ס"ט מאי דפשיט ליה לר"א גאון ז"ל במתחייב שיהיה לשכנגדו כח המוחזק דהוי ידע מאי דמחיל הכח הנז' ולא לעיקר הסברא שיפיל אחהמ"ר לבבי לא כן יחשוב דאין שום ממשות בנתינת כח זה כי אם לכשיבקע הנוד ויפול הס' ביניהם ואפשר דבשעת החיוב יהיה דעתיה למחול לו בכח ההוא ספק שיפול מאלף עד ד"ת ובשעת התביעה אפי' להיות הס' מב' אלפים או עשרה ונמצא דהוא לא ידע בעת התנאי דמחילת כח המוחזק ההוא דמה יעלה מחילתו והרי הוי לא ידע מאי דמחיל גמור ודוק. ועיין לרב חביבא נר"ו בס' קנין פירות אות ק' סי' ס"ט. לזה י"ל בנ"ד שק' ס' הפוסק וכו' אפי' נגד מרן כיון דהוי דידע מאי דמחיל בכח ההוצאה שהוא סך ידוע ובזה אפי' החק"ל יודה ולא נשאר לס' החק"ל כ"א מפני כבודו של מרן ואפ"ה כבר הוכחנו דאין בזה שום זילותא למרן הק' ובפרט כי בנ"ד לא הוי נגד מרן וכמו שאבאר ובקבלת ס' יחידאה אפילו שהיא זרה מהני אפי' לדעת החק"ל ז"ל ח"מ ח"ב ס"ג וד' שהחליט דקבלת ס' יחידאה הוי קבלה זולתי בדבר שהוא נגד מרן וגם ה' מהר"מ סוזין שם סוף סי' ד' הודה לדבריו וביטל דעתו. גם ה' אהל יצחק בח"מ סי' צ"ה דקט"ו ע"ב אשר רצה להשיב ע"ז לסוף הדר ביה וקיים דקבלת ס' יחיד הוי קבלה והחזיק הדבר מטעם דהמנהג פשוט בכל המדינה לכתוב כן בכל השטרות א"כ לכ"ע יד בעה"ש עה"ע. עו"ש הובאו דבריהם אלו לה' גנזי חיים דקל"ו ע"א וב' יעו"ש באורך ותיוהא חזינן הכא במ"ש ה' הנז' שם בע"א וז"ל כי מז"ה ז"ל בס' חק"ל מ"ב ח"מ סי' ב' אשר השיב ע"ז כבר הדר ביה שם בסי' ג' וד' ע"כ. והרואה יראה כי איפכא מסתברא כי בסי' י"ב שהוא אחרון שאוסר לקבל ס' הפוסק אפי' שהיא ס' זרה וכו' הוא שחזר בו עמ"ש סי' ג' וד' ודלא כמ"ש הר' הנז' שבסי' ג' וד' חזר בו ממ"ש בסי' ב' דלא היא אלא היא בסי' י"ב ועיין לה' פנ"י ח"ה ח"מ ס"ג מ"ש שם באורך:
עוד מצאתי כתוב אצלי בענין המקבל עליו ס' הפו' אפי' שהיא ס' יחידאה ודחויה וכו' ויש מחלוקת הפו' הא פשיטא דהמתחייב עצמו לא מצי למימר קי"ל נגד מה שקיבל כיון שכבר קיבל עליו להיות נדון כס' הפו' המקיים מידי דהוה אמקבל עליו עד קרוב או פסול ונאמן עלי אבא וכו' דאם קנו מיניה לא מצי הדר ביה אפי' קודם גמ"ד וכמבואר ברבים מהפו' עיין זל"א ח"ג בדיני הקי"ל שהביא תשו' הרדב"ז ותשו' מהראנ"ח ח"ב סי' ל"ו ועיין בס' חקקי לב ח"ב סי' עו"ב אסף איש טהור כל הנמצא כתוב בספרן ש"ץ בזה:
ברם מה שיש לעמוד ולברר הוא אם מועיל קבלה זו אף לגבי יורשים או אפשר לומר מורישנו קבל אנו לא קבלנו. ועי' ב"ד ח"מ סי' קכ"ט בש"מ שאמר ויירש שאר נכסי פ' כתב וז"ל ואע"ג די"ח ואו' דאפילו בלשון ירושה הויא אפוטרופא אין קפידא בנ"ד חדא שהרי כתב בשטר הצוואה הנז' שיהיה נדון עפ"י ס' הפו' המקיים הצוואה אפי' יחיד נגד רבים וכו' עי"ש ש"מ דסבר דאף לגבי יורשין מהני קבלת מורישן ואף שבסי' ט"ו הצריכה עיון קצת אף לגבי המתחייב עצמו כאשר יראה הרואה שם אחרי כן עיין ומצא שמועיל אף לגבי יורשין כי התשו' שבסי' קכ"ט היא מאוחרת בזמן כ' שנה אחר ההיא שבסי' ט"ו:
וחזינן להרב פרי הארץ ח"ב סי' י"א דקל"ה ע"ג שמדמה האי קבלה למי שמתחייב בל' חיוב לדשלב"ל ושאינו ברשותו וכיוצא דמהני בלשון חיוב וכשבא לגבות מהיורשים מצי למימר הוא נתחייב ואנחנו לא נתחייבנו וכן מדמה ליה למי שנשבע לקיים מתנתו בדשלב"ל דכתב הריב"ש בחי' בסי' ע"א ובסי' של"ה שאין להבין שהשבועה תקיים הקנין ותעשה מה שאינו בעולם כאילו בא שזה אינו נכון אלא שהוא חייב לקיים מכח שבועתו ונ"מ וכו' שאם מת אין היורשין חייבים לקיים ע"כ. וכן ה' שד"ה והוא הטעם במק' ס' הפו' המקיים ומתנה דלא מהני לגבי יורשין ומצו למימר הוא קבל ואנו לא קבלנו עי"ש:
הנה מה שדימה ק' ס' הפו' לנשבע הרואה יראה דלא דמו דלא קאמר הריב"ש אלא משום דלפו"ד אי ליכא שבו' אין שם חיוב כלל אליבא דכ"ע דהוי אסמכתא ואין כאן חיוב אלא משום השבו' ולהכי שפיר קאמר דשבועה זו אינה עושה מה שאינו ישנו ומקיים החיוב לא שחיובא עליה רמיא מטעם קיום שבו' וכו' מה שאין כן במקבל עליו ס' הפו' הרי אותו פו' ס"ל דלפו"ד זכה וכיון שקבל עליו קבלו כהוגן להתנהג עפ"י תו' אותו פו' הרי שקבל בפי' עליו לעשות את מה שאינו לדעת הפו' האחרים קיים הוא קבל שיהיה קיים כפי"ד הפו' המקיים נמצא שהוא קיימו ואשרו כדין כל תנאי שבממון שתנאו קיים לא כן בשבו' ואף בדבר שיש מחלוקת הפו' ונשבע לקיימו לפום מאי דכליל לן הריב"ש שהשבו' שאין בה אלא איסו' שבועה ואי לא ציית לא נחתינן לנכסיה כמבואר שם משא"כ במקבל ס' הפו' דהוי כקבל עליו שום תנאי שבממון כתחז"ל אם מסרב פשיטא דבית דין יורדין לנכסיו נמצא דנכסיו משועבדין לקיום חיובו א"כ ה"ה דלגבי יורשין נמי חל החיוב כן נ"ל. ומה שדימה אותו למתחייב בלשון חיוב לדשלב"ל וכיוצא דלא מחייבי היורשים הנה מצאנו ראינו לרוב הפוס' ס"ל היפך דבריו הלא המה הר' תורת חסד הובא בפמ"א ח"א סי' ח' דאפי' לא באו לעו' אלא אחר שמת המתחייב חייבים היורשים דכיון דנתחייב גופו נגררים אחריו נכסיו להשתעבד כמבואר שם ובסי' ט' שהפמ"א הסכים עמו והוסיף להביא ראיות לדבר והביא שאף מהר"ש גאון שם בסי' ז' לא אמרה אלא משום דסבר בההיא דהרשב"א דלא היה בפי' שום שעבוד נכסים ומ"ש בשאלת הרשב"א סי' אלף קכ"ט וששיעבד נכסיו לכך לא שכתוב בשטר כך אלא שכיון שנתחייב ממילא משתעבדין נכסיו ואפ"ה לא מהני לגבי יורשין אלא שהת"ח והפמ"א פליגי עליה דכיון דממילא משתעבדין נכסיו ונגררין אחר חיובו למה יפטרו היורשין מלפרוע מנכסיו אשר כבר נשתעבדו בחייו משנתחייב אבל אם כתוב בפי' שיעבוד בשטר אף מהרש"ג מודה דחייבים היורשים:
ודרך למודי ראיתי לעמוד במה שרצה ללמד ממה שפטר הרשב"א את הקונה ממה שנתחייב הגוי וי"ל הן על מהרש"ג במה שנתקשר בדברי הרשב"א הללו למצוא דברי טעם דלמה לא יתחייב הלוקח מהגוי וכי הוא עדיף ממאן דאתי מחמתיה ותירץ דכיון דמן הדין אינו זוכה לא מטעם חיוב ולא בדרך הקנאה א"כ יכול לו' הקונה הוא נתחייב אני לא נתחייבתי ומכאן למד ליורש והת"ח מתרץ דטעם הרשב"א משום שהגוי אמר אני נתחייבתי משמע דוקא אני ע"ש:
ולענ"ד נראה פשוט דלא אמרה הרשב"א אלא דוקא בלוקח דכיון דמוכר לא חל עליו מה שנתחייב מוכר בדרך חיוב כיון דכל עוד שהיה ביד המוכר לא חל החיוב עלייהו כ"ז שתרצה א"ל וכל עוד שלא יסתום לא חל החיוב וכשמכר לאחרים ורצה שיסתום הלוקח אז בא החיוב והא קאמר דפטור הלוקח לא כן ביורש דאף שהחיוב בא אחר מיתת המוריש כיון שנתחייב ונשתעבדו ממילא הנכסים. מחוייבים היורשין לקיים חיובו. וכיוצא בזה בענין הנאמנות באה"ע בסי' צ"ח דלהרי"ף גם שכתב בפי' שבו' אין לי וליורשי וכו' שאין היורשין משביעין אותה וכתב הרי"ף דוקא יורשים אין משביעים אבל לוקח משביעין ע"ש ואף שפטר אותה בפי' והט' אין כח להוציא מיד הלקוחות אף אם מכר אחר הנאמנות ע"ש ודי"ז משטרות ולאו דוקא בכתובה כמבואר שם ומעתה כן נאמר כונת הרשב"א ובזה אינו סותר ההיא תשו' של הרשב"א מובאה במהריב"ל ח"ב ס"ס ל"ו כמו שהקשה ה' ת"ח עיין שם כנ"ל:
עוד מצאתי כתוב לענין מי שקיבל עליו ס' הפוסק המקיים המתנה אפי' שהיא סברא יחידאה ודחויה ואפילו נגד מרן מהני קבלה זו אף לגבי היורשים עי' באדמת קודש ח"ב סי' יו"ד והובא פסקו בס' קמ"ר סי' ב' שם מבאר דמהני שכבר נשתעבדו נכסיה ואף שהקמ"ר ד' ע"ז בפסקו הא' מ"מ בס"ד כשהשיב על הרב אל המ"ק לא סתר דבריו ומדשתק כהודאה דמיא ועיין פרי הארץ ח"ב סי' י"א בהקדיש העליה שאצל אחרים דהוא דבר שאינו ברשותה והוי כדשלב"ל שהוא מחלוקת אי הוי הקדש או לא כתב שם וז"ל ומהאי טעמא אין להעמיד ההקדש ממ"ש בשטר וקבלה על עצמה סברת הפוסק וכו' דתברתא בצידה וכו' דמאחר שמתה אין קבלתה מוטלת לגבי יורשים דמצו למימר היא קבלה ס' הפו' ואין אנו אחראין לה וכו' ע"ש ופשוט דלא אמרה אלא קודם שכתב שהיה בהקדש ההוא שיעבוד נכסיו אבל אם היה בשיעבוד נכסיו אזיל ומודה דאף אם היה מחלוקת בפו' אי מהני או לא כתב כשקבל ס' הפו' המקיים ההקדש לא מצו היורשים למימר אין אנחנו אחראים דמה לנו ולאחריותם מאחר שקבל הבע"ד ושעבד נכסיו הרי החיוב מוטל על הנכסים והרי נתחייבו וזה פשוט למתבונן בדבריו. ועיין בית דוד ח"מ סי' קכ"ט שאחד מהטעמים שקיים המתנה משום שכתוב בה שקבל עליו להיות נידון עפ"י ס' הפו' המקיים הצוואה ע"ש ואף שלא היה שם שיעבוד נכסים אלא אמר יירש הוא וב"כ כל שאר נכסיו והתם לגבי טענת היורשים הוא אמר דמהני ואף שהוא עצמו בסי' ט"ז בסופו הצריכו עיון קצת ע"ש נראין הדברים שלבסוף חזר נמצא דשפיר דמי שהתשובה זו שבסי' קכ"ט היא עשרים שנה אחר אותה תשו' שבסי' ט"ז. ועיין לה' שער אשר ח"ב בסי' כ"ו בסופו שהעלה דקבלת ס' הפו' מהני גם ליורשיו יעו"ש. זה הוא מה שעלתה מצודתי לקיים מ"ש בשטר קבלת ס' הפו' אפי' נגד מרן והבוחר יבחר. כ"ד
אהרן אלחדיף ס"ט