אור ברסלב
מפי אהרן מפי אהרון › סימן ט

מפי אהרן· רבי אהרן בכור אלחדיף

מפי אהרון · סימן ט

סימן ח

שאלה הרב כמוהרי"ט הי"ו יש לו חצר שבה כיפות פתוח פתחיהם לחצר סמוכה לה. ובאחת הכיפות יש גם חלון קטן פתוח אל החצר הנז'. ובחצר ההיא הסמוכה להכיפות יש בחלק ממנה שני בתים גדולה וקטנה של הר' ואיידי אשכנזי. והבית הקטנה הנז' בנויה היא תוך אמצעה של חצר. מכוונת כנגד החלון של הכיפה הנז' השייכה לכמהרי"ט יצ"ו בתוך ד"א שלפני החלון. ויהי היום רצה הר"ז הנז' לסתור את הבית הלזו הקטנה הסמוך לה גם לול של תרנגולים. ולחדש בנינה לעשות במקומה בית גדול ארוך ורחב יותר. ועי"ז יאפיל את פתח הכיפה של כמהרי"ט יצ"ו וגם רוצה לסמוך ממש כותל הבית שיבנה סמוך אל פתח הכיפה הנז' והחלון שבה. וטענתו היא כי החצר התחתונה שבה הב' בתים אלה. היא כולה שלו ואין לכמהרי"ט בה רק דריסת הרגל ליכנס משם אל פתח הכיפה. והר' כמהרי"ט טו"מ כי החצר משותפת חלק כחלק לשניהם ואין להר"ז בה לעצמו ולחלקו לבדו רק הב' בתים שבה. אבל כל אמצעה של החצר הפנוי משותפת היא. ולא עוד אלא שטוען שהארבע אמות שלפני פתח הכיפה ברוחב. לאורך כל החצר הם שלו לבדו ואין להר"ז בהם אף שותפות כלל. ומה שבנוי מכותל הבית של הר"ז תוך ד"א של חלון הכיפה. הוא מפני שהיו מתחי' ב' החצרות לאחד ואז נבנו כרצון בעליהם כי עשה בשלו. משא"כ עתה שנתחלקו החצירות לב' בעלים. זכה הקונה את הכיפות אחי' בד"א שלפניהם בחצר הסמוכה. ומכחו זכה כמהרי"ט הנז'. ועל פי שטרי המכר והמקנה שביד שני הצדדים רבו הטענות ביניהם. ונמשך הדבר גם בין מורי ההוראה פעהקת"ו. כי רבני ודייני הצדק דק"ק ספרדים הי"ו זיכו לכמהרי"ט בטענותיו. ושכנגדם הדומ"ץ לק"ק האשכנזי' נ"י זיכה להר"ז לבנות כרצונו ולסמוך בנינו אל פתח החלון והכיפה של כמהרי"ט יצ"ו וכתב פס"ד בזה לאמת דבריו, על זה השיב החכם הפו' ע"ד הרב הדומ"ץ הנה הנם לפניך זה אומר בכה וזה אומר בכה ולבעבור זאת קבלו אותי ב' הצדדים להכריע ביניהם כפי מה שיראו לי מה"ש אם לשבט ואם לחסד ולכן ערכתי את דברי ב' ואו' לפניכם את אשר נ"ל להכריע.

פס"ד מהרב הדומ"ץ דק"ק אשכנזים נ"י

באתי להציע לפני כת"ר את אשר נ"ל להלכה בנדון הדו"ד שבין החכם הרב כמהרי"ט נ"י ובין הר' זאיידי נ"י ראיתי להר' הפוסק הי"ו שכתב דהחצר ההיא הוי חצר השותפין וע"כ אין רשות ביד הר"ז הנז' לבנות אפי' רחוק מהפתח יותר מד"א ובקוראי הדבר הזה נבהלתי וכשתוממתי כי איך יעלה ע"ד שום בר אוריין אשר יודע רק צורתא דשמעתתא שחצר שיש לאדם בכולה חזקה שיש עמה טענה וגם שטר תוסב מחציתה לאדם אחר שאין לו עליה טענה כי הלא הר"ז הוא מוחזק בהחצר הרבה יותר משיעור שני חזקה וגם טוען שקנאו מהסיניור ז"ל ויש בידו השטר מקנה שנתן המוכר להסיניור ז"ל וגם יש להר"ז חוג"א מהממשלה על החצר והר"י הנז' אין לו על החצר לא טענה ולא חזקה כי אין טוען שקנה את החצי חצר וגם אפי' היה טוען כן צריך חזקת ג"ש וחזקה הוא שיעידו עדים שהיה משתמש בחצר והרי אין לו עדים ע"ז ואף אם היו עדים שנשתמש בחצר כיון שהחצר הוא ידוע ומוחזק להר"ז והוא דר עמו ביחד ובזה שדי ביה בנתיבות המשפט נרגא בסי' ק"מ בביאורים ס"ק י"ט ובחידושים ס"ק כ"ב ע"ש. ואין להר"י רק שטר על הכיפות ופשוט דע"י קנין הכיפות אין קונה חלק בחצר דקי"ל המוכר בית בסתם לא מכר חצר כדאי' בתוספתא פ"ג דב"ב סוף ה"א וכ"כ בפשיטות במס' ב"ב דס"ג סוף ע"א בשם ר"ת ובפרט שהממשלה עצמה אשר מכירות הכיפות ההם שנשתלשלו זה מזה עד שבאה ליד הר"י נתנה חוג'א להר"ז על כל החצר והפקודה שבאה אח"כ מהממשלה היא רק על הכיפות ובמה איפה יצא חלק חצר מתחת יד הר"ז לרשות הר"י ובפרט שהחוג"א שיש להר"י מהשופט מבואר שיש להר"ז רשות ללכת דרך פתח החצר להמדרגות זה מורה לנו בבירור שאין להר"י בחצר רק דריסת הרגל וגם מבואר שם שיש להר"י חלק בבית הכסא וגם מזה יש ראיה שאינו שותף בחצר דאל"כ לא הוצרך לפרש דבר זה. על כן לא ידעתי מה הי"ל להרב הפוס' לומר שאין רשות לר"ז לבנות כלל לחצר. אך מאשר ידעתי את הרב הפוס' הי"ו דלאו קטיל קני הוא וידיו רב לו בש"ס ובפוס' ובפרט שגם בי דינא רבה דהספרדים הי"ו אשר כח להם לברר הלכה למעשה אליבא דהילכתא בלי עיקוש ופתלתול גם הם הסכימו עמו וחלילה לו' שעשו זאת רק אגב ריהטא וחפשתי בחפש מחופש לעמוד על דעתם הרחבה ואחרי העיון מצאתי להם מקום אשר לפי דעתי תמכו עצמם עליו אם דינם זה אחר הס"ר לדעתי הוא טעות כאשר אבאר לקמן מ"מ דבר זה אפשר עכ"פ להעלות על הדעת רק בשעה שכתבו הסכמתם אישתמיט להו דברי הרשב"א שהביא הב"י סי' קע"א ס"ס ל"ו לענין איצטבאות שבבתי כנסיות:

והוא כי הרשב"א אחר שכתב שרשות ביד ראובן לעשות מחיצה בינו ובין שמעון כשיכניס המחיצה לחלקו וגם הרב רמ"א בסי' קע"א ס"א הביא די"ז כתב הרשב"א וז"ל ואל תתמה ותטעה במה שאמרו בריש ב"ב בונין את הכותל באמצע פשיטא וכו' מהו דתימא מצי אמר ליה וכו' למעוטי בתשמישתא לא איתרצאי קמ"ל דאלמא משמע דאפי' מכניס בתוך שלו נמי בעי ריצוי כל שבא למעט אפי' באויר וסיים הרשב"א דלא היא דהתם טעמא משום שהחצר כולה משותפת אבל בשעושה מחיצה בחלקו המבורר לו אינו יכול לטעון טענת מיעוט אויר. ודנתי שטעם הבי דינא רבא הוא משום שסוברים שיש להר"י ד"א לפתחו בתוך החצר ואף שהד"א הם מבוררים ומסויימים עכ"ז כיון דאישתמיט להו דברי הרשב"א סברו לדון עפי"ד הגמ' שהביא שם הרשב"א דגם על מיעוט האויר בעי ריצוי:

והנה אחרי שהרשב"א פסק שאין מיעוט האויר טענה היכא שחלק כ"א מבורר הרב רמ"א פסק כוותיה מי יבא אחריהם לדון בהיפך ע"כ בנ"ד אפי' אם יש להר"י ד"א לפתחו מ"מ כשירחיק הר"ז הנז' ד"א אין הר"י יכול למונעו מלבנות:

אולם כד דייקינן שפיר יתברר לנו שאין להר"י כלל ד"א לפתחו מטעם שאבאר בע"ה דודאי פשוט שאז היה ידוע וברור לנו שהממשלה לא באה רק על עסק הכיפות לחודייהו ולא על הד"א של פתח לא היה להר"י שום טענה על הד"א של הפתח אחרי שכל החצר היה ידוע להרב הסיניור ז"ל והסיניור מכר להר"ז ובנד"ד יש להר"ז ראיות מכריחות שלא היתה הפקודה מהממשלה על הד"א כי הר"ז טוען שהיה אז מוחזק בבנין קבוע כנגד הפתח בתוך הד"א וגם היום אנו רואים שיש שם בנין של אבנים נמוך של הר"ז ועל הבנין מונחים מטלטלים שיש להר"ז ואפי' כשהיה הבנין הזה שכנגד הפתח בעת שהוציאו את הר"ז מהכיפות היה להם לפקודי הממשלה להרוס גם את בנין הזה ולהסירו כי הלא באו לעשות ולקיים דבר מלך שלטון והסירו את הפותחות שהיו קבועים אז בדלתות וקבעו פותחות אחרות תחתיהן והיה להם להסיר גם את הבנין הזה ומדהניחוהו ולא הסירוהו זה ראיה ברורה שלא על עסקי הד"א באו ובפרט שבין קונה הכיפות היה גוי ג"כ ובודאי אם היה הפקודה גם על הד"א לא היה הגוי שותק מלהשתדל שיסיר הר"ז את תשמישו מעל הד"א שנמכר לו מהממשלה ואפילו לא יברר הר"ז שבעת שהוציאוהו מהכיפות הי"ל אז בנין הקבוע הנז' מ"מ כיון שעכשיו הר"ז תו"ח מוחזק בהבנין הזה לפני הפתח יותר משני חזקה וגם ידוע שהוא לקח מהסיניור טוענין ללוקח כיון שידוע לנו שהיה החצר בחזקת המוכרו וא"כ הרי יש לו להר"ז חזקה וטענה על הד"א של הפתח ועומדים הד"א בחזקתו אף אם נסתפק שמא היה הפקודה גם על הד"א אוקי ארעא בחזקת מרא קמא שהוא הר"ז ואם יאמר האומר דזה שייך רק אם היה ידוע לנו שהפקודה שבאה מהממשלה הוא חוק שנתחדש אחרי שכבר קנה הר"ז את החצר והחזיק בו אולם שמא החוק ההוא הוא חוק ישן נושן שבנינים ישנים ועתיקים שייכים להממשלה א"כ אם החוק הזה כולל גם הד"א של פתח לא זכה הר"ז כלל בהד"א וחזקתו היתה בטעות וא"כ לא היה הר"ז מ"ק כלל:

הנה אם נאמר כן יש לו להר"ז יותר זכות בהד"א כיון שהחוק היה מקודם א"כ היה בד"א ת"י הממשלה בעת שקנה הר"ז את החצר א"כ אחרי שנתנה הממשלה חוג"א על החצר וגם הד"א הם בכלל החצר נקנו הד"א מהממשלה להר"ז עפ"י החוג"א שנתנו לו והרי הם שלו:

ויש עוד טעם לזה משום דמלכותא לא משוית נפשה הדרנא כדאמרי' במס' ב"ב ד"ג מלכותא שאני דלא הדרא בה וכיון שכתבה וחתמה ונתנה להר"ז חוג'א על החצר בסתם קנה הר"ז כל החצר וגם הד"א בכלל. ואין להקשות סו"ס הא חזינא דהדרא בה דהא הוציאה את הר"ז מהכיפות. לק"מ דבזה לא משוית נפשה הדרנא דהא בהחוג"א אין מבואר כיפה על כן הד"א בחזקת הר"ז ומי ימחה לו שלא לבנות בשלו ומ"ש הרב הפוסק שמאפיל על הפתח בבנינו והן אמת דבמאפיל א"י לבנות אפי' בשלו אולם בפתח ליכא טענת האפלה כי אם כשאין להבית אורה מצד אחר כי אם מהפתח כמ"ש הריב"ש הביאו הב"י סי' קנ"ד סי"ד מח"ו ובסל"ג מחכ"א ובנדו"ד יש להבית חלון ואף דיש כותל נגד החלון תוך הד"א מ"מ מלשו' הריב"ש משמע דכשאין אור כלל כ"א מהפתח ההוא. ועוד יש מקום לומר שאין להר"י חזקת אורה כלל אפילו אם לא היה שום חלון רק הפתח הזה כשנניח שהממשלה לא באה על עסקי הד"א והד"א שייכים להר"ז הרי דומה ענין זה לאחין שחלקו או למוכר בב"א לשני בני אדם החצר לאחד והבית לשני המבואר סי' קנ"ד סכ"ז וכ"ח דמה שהיה זכותו של הר"ז קודם אין בזה גריעותא לגבי הר"ז וא"כ דינא הוא שאין להם זע"ז חלונות כמבואר שם ובזה יש אומרים שאין מועיל מה שהחזיק הר"י אח"כ שני חזקה רק הרשב"א הכריע שיש לו חזקה מיהו טענה בעי כמבואר שם בהרשב"א שהביא הב"י כיון שלא הוא פתח את החלון ובזה ודאי דבעי' טענה והר"י הנז' אין טוען שום טענה על כן יש רשות להר"ז לבנות גם בתוך הד"א של הפתח להאריך הכותל הצפוני לצד מערב בקו שוה עם הכותל הישן לעשות בבנינו חלונות ופתחים ובלבד שלא יהיו נגד חלון ופתח של הר"י וצריך להרחיק רק משהו מכנגד חלון או פתח של הר"י ואף דמבואר בש"ע סי' קנ"ד ס"ג דבנתנו לו רשות לפתוח פתח או חלון לחצר אחרת אסור לפתוח אפילו שלא כנגד חלון או פתח מ"מ הכא שאני כיון שביררנו שהחצר כולו הוא של הר"ז א"כ יש להר"ז רשות להשתמש גם במקום הפנוי שבין ביתו ובין בית של הר"י ע"כ שייך בכאן הטעם שהביא הסמ"ע סקי"א בשם הרמב"ן דיאמר אי בעינן לאסתכולי בך לדעת יכול אני ליכנס לחצר ולהסתכל בך:

אולם להגביה כותלו אם אין בכותל של הר"י ד"א מכנגד גג של הר"ז עד החלון של הר"י שלמעלה אין יכול הר"ז להגביה כותל של הבית יותר מכפי שהיה כ"ז נראה לפענ"ד להל' למעשה עפ"י ד"ת הק' וה' יצילנו משגיאות ויאיר עינינו בתורתו דברי המכבדם ומוקירם

הק' יחיאל מיכל היילפערין נ"י דומ"ץ דק"ק האשכנזים פעה"ק טבריא ת"ו.

ראיתי לבא עפ"י סדר פס"ד של הרב הדומ"ץ נ"י על ראשון ראשון ועל וכו' ואף כי היה לי מקום עוד להאריך בשאר פרטים עכ"ז לאהבת הקיצור בחרתי לבוא בדרך קצרה בפרטי הטענות שכתב הרב נ"י אשר מהם יצא לידון לזכות את הר' זאיידי נ"י באשר לפענ"ד אינם כדאי לזכותו לעשות מעשה ולהאפיל על פתח הכיפה של הרב כמהרי"ט הי"ו מכמה אנפי. ואף כי אנכי עפר ואפר תולעת יעקב ובמה נחשב מול גדולי ורבני עיה"ק ת"ו יושבי כסאות למשפט יצ"ו אך לשואלי דבר נדרשתי ותורה היא וללמוד אני צריך:

תחילה וראש כתוב למר נ"י שבראותו דברי הדיינים יצ"ו נתפלא מאד דאיך חצר שיש לאדם בה חזקה וטענה וגם שטר. תוסב לאחר שאין לו עליה כל זה כי הלא וכו' עד שדי בה נרגא בנתה"מ סי' ק"מ וכו' ככתוב בד"ק. והנה מ"ש שאין לו עליה כמוהריט"ו לא חזקה ולא עדים כבר הודיעוהו הדיינים יצ"ו שכמה עדים יש לו שנשתמש בכל החצר כשבעה שנים ויותר בכל תשמישים המועילים לענין חזקה ובפרט מלאכת הכביסה שלעולם מכבסים בחצר הוא וכל הדרים אצלו ושופכים מים בעת הצורך במעבורת שבחצר וכמה תשמישים זולתם. וגם טענה מצורפת לחזקה יש לו שהרי הוא טוען שהוא קנה מהגוי חלק בחצר כנודע שהגוי היה משתמש בחצר כל צורכו ובודאי שהי"ל חלק בה דטוענין ללוקח וכמ"ש מהרשד"ם ח"מ סי' ער"ב כה"ג ממש וז"ל ומ"ש שאין לו טענה עם החזקה הרי טוענין אנו ללוקח שבודאי כיון שפתח בית זה פתוח לחצר, ועוברים ושבים דרך שם בודאי שהבעלים הראשונים קנאוה לחצר בשותפות ונסתייע מתשו' הרשב"א ג"כ ע"ש וכ"ש הכא בנד"ד דהלוקח גופיה שהוא כמהריט"ו הי"ו טוען טענת מכר שלקח מהגוי גם החצר. ועם דמהרשד"ם שם איירי באין ידוע שטר הקנייה כיצד היה אם הבית לבדו או עם החצר מ"מ לפי מה שנוכיח להלן דבין מהחוג"י של זאיידי ובין מהחוג"י של כמהרי"ט נ"י אין ראיה כלל להוציא החצר מתח"י כמהרי"ט. א"כ חזר הדבר להיות בספק למי החצר וא"כ ה"ז דומה נד"ד לדמהרשד"ם דשפיר הוי חזקה שיש עמה טענה. ובפרט למה שנבאר דאדרבא כל החצר היא למהריט"ו דאא"צ לכ"ז. ומ"ש מר עוד דאף אם יש עדים שנשתמש הר"י בחצר ג"ש כיון שהחצר הוא ידוע ומוחזק להר"ז והוא דר עמו ביחד ובזה שדי נרגא בנתה"מ וכו'. הנה לע"ד אין ראיה כלל משם וכמו שנבאר. דהנה הנתה"מ איירי שם ע"ד הקצה"ח שם סק"ג ד"ה ומקומות בהכנ"ס שהביא מתשו' הב"ח סי' ז' שכל שהמחזיק משתמש עם בעל החצר הנודע לנו אין חזקת המחזיק כלום וראייתו מפ' חזקת הבתים ההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בהאי ביתא א"ל מינך זבינתא א"ל בשכוני גוואי יתיבנא א"ל ר"נ זיל ברור אכילתך ופירשב"ם שאני דר בבית שלפנים מהבית שהחזקת בו ומאחר שיש לי עליך דרך דריסת הרגל אינה חזקה ע"ש שמזה דן הב"ח כנז' והקצה"ח הביא עוד ממוהרח"ש סי' ל"א ומ"א ורשד"ם סי' שנ"ג ומהרימ"ט ח"ב דקיימי כולהו בשי' הב"ח וס"ל דאף הראשונים החולקים על פי' רשב"ם בפירושא דהך סוגיא מודו דאף דדריסת הרגל שיש לו על המחזיק לא מבטלת חזקתו מ"מ כשמשתמש עמו תשמיש גמור לכ"ע לא מהני חזקתו והוסיף עוד הקצה"ח בשם מהרח"ש שכתב משם רשד"ם שם דאפי' להחזיקו בשותף ל"מ כשבעל החצר משתמש עמו ושוב האריך לסתור דבריהם והעלה דלהחזיקו כשותף מהני וע"ז תמה הנתה"מ דאיך מלאו לבו לחלוק ע"ד הראשונים הנז' וסו"ד העלה כדבריהם ונרגש אח"כ מתשו' הרשב"א שהביא הב"י סו"ס קנ"ג שכתב דמי שהיה לו דריסת הרגל על דרך חצר חבירו ה"ז חזקה שיוכל למונעו מלסתום דרך ביאתו דמשמע דאף דבעל החצר משתמש בחצר ולעולם הוא עובר ושב שם מהני ליה חזקתו ותי' דאולי לא ס"ל להרשב"א כרשב"ם או דאיירי בעושה גשר וכו' ע"ש דעפי"ז דן את הדין הרב הנז' ג"כ בביאורים שם שהזכיר מר דראובן ושמ' הדרים בבית שהיא ידועה לאחד מהם אין יכול השני לטעון שלו מכח חזקה מאחר שגם בעל הבית הנודע מקודם היה משתמש עמו שם. וקודם שאבא לבאר דגם ה' נתה"מ יודה בנד"ד מטעמים ברורים שאכתבם לקמן ראיתי להעיר ע"ד הנתה"מ דאישתמטיתיה תשו' מהרשד"ם סי' ער"ב דמינה נובין ונדון בנ"ד לזכות כמהריט"ו דהנה המהרשד"ם שם אחר שדן בנדונו כדברי תשו' הרשב"א הנז' נרגש מדברי רשב"ם וכתב בסתם דאין הנדון דומה לראיה וכו' ע"ש וכונתו היא כמ"ש בס' פרי הארץ ח"ב דק"ע סע"ד דלא כ' הרשב"ם דל"מ חזקת המחזיק כשבעל החצר משתמש עמו כי אם כההיא עובדא דשכוני גוואי שעל מקום המחזיק עצמו עובר עליו בעל החצר ויד שניהם שוה בו אבל אם המחזיק משתמש במקום מסויים מהחצר ואין בעל החצר משתמש עמו שם כההיא דתשו' הרשב"א דבעה"ב יש לו דרך כניסה ויציאה לבא אל ביתו הפתוח לחצר ואילו בעל החצר אין נכנס לשם רק לשאר החצר הוי חזקה. וכ"כ הכנה"ג סי' קנ"ז אות י"ד בדעת הרשד"ם. (ומה שפי' מהרח"ש סי' כ"ב בכונתו הנה מלבד מ"ש איהו גופיה שאינו נכון זאת ועוד אני תמה דאיך אסיק אדעתיה ז"ל לפ' כן דא"כ הוי סותר המהרשד"ם א"ע משם לסי' שנ"ג שהביא הקצה"ח וזה פלא ג"כ דה' מהרח"ש ז"ל גופיה הזכיר דברי מהרשד"ם הנז' בסו"ס ל"א כמ"ש בשמו הקצה"ח.) וגם הב"ח סי' ז' שהביאו הקצה"ח והנתה"מ חילק כיוצא בזה ע"ש היטב. וא"כ מעתה נ"ד לא דמי כלל דאנן איירינן באופן שהמחזיק יש לו מקום מסויים בחצר שמשתמש בו דבכה"ג הוי חזקה וכאמור. ואמנם לא הוצרכתי לזה כי אם לרווחא דמילתא אכן הרואה יראה בתשו' הב"ח שם ( שממנו מוצא דינו של הנתה"מ שהזכיר מר) שחי' בין בית לחצר דדוקא בית הוא דאם נשתמש בעל החצר עם המחזיק ל"ה חזקה משום דבית עבדי אינשי דמושלי לאחרים אבל חצר שבו פתוחין בתים לו ואחד מבני הבתים החזיק להשתמש בחצר הוי חזקה שפיר דלחצר קפדי אינשי וכו' ע"ש. ולהכי הנתה"מ נקט דינו בדו"ש הדרים בבית אחד שהיזק מוחזקת לאחד מהם ולא נקט שדרים בחצר אחד וכל אחד בביתו והיינו דבכה"ג מודה הוא דהויא חזקה וחילוק הנז' שכתב הב"ח בתשו' חזר ושנאו על הטור ס"ס ק"מ וה' ערך השולחן ס"ס קנ"ד כתב שכ"ה דעת מהרשד"ם ז"ל ע"ש. ועוי"ל דל"ד נ"ד לנדון הנתה"מ הנז' דהתם איירי בבית שהיה מבורר לנו מתחי' שהיא של אחד מהם אבל אם מתחי' לא נתברר בבירור גמור שהיא שלו אז יש לו למחזיק דין חזקה גמורה להיותו כשותף לכה"פ וכדמשמע מדברי הנתה"מ שם להדיא וכ"כ מהרימ"ט הביאו הכנה"ג סי' ק"מ ע"ש. וא"כ ה"נ בנ"ד שלא נתברר בבירור גמור שהחצר היא להר"ז כי מהחוג"י והשטר מקנה שבידו אין ראיה כמ"ש להלן א"כ מהניא שפיר חזקת הריט"ו לחזקה גמורה. ולקמן בס"ד יבואר עוד טעמים אחרים דשייכי בנ"ד דממילא אין ראיה כלל מדברי הנתה"מ ז"ל:

ועתה נבא לבאר איך אין לו זכות להר"ז בחצר כלל כ"א תשמישי החצר לבד תחי' וראש נעורר כי גם אם היה ספק לנו בזה לא נוכל לחשוב את הר"ז למוחזק מכח מה שכתוב על שמו בטאבו וכמו שהוכיח והביא לנו ה' שער אשר ח"ב ס"ס כ"ז דאף היכא שנפל מחלוקת בגופו של קרקע אין כתיבת פנקס הטאבו חשובה לחשוב הנכתב ע"ש מוחזק ע"ש. וגם החוג'י שכתוב בה החצר ע"ש הר"ז כמ"ש מר שהפקודה שבאה אח"כ היא רק על הכיפות וכו' אין זה כלום כי אף את"ל שכן הוא לא אלימא המכר אשר קנה הר"ז כ"כ לדחות החצר ממהרי"ט כי הר"ז בא מכח הסי' ז"ל שמכר לו עפ"י מושל הטאבו שהיה אז ונודע לכל כי מושל הטאבו ההוא היה דרכו למכו' קרקעות המלך בדב' מועט עפ"י (הטעם הכמוס עמו) והעד ע"ז כי כמה מכי' שמכ' שלא נתקיימו עת בא הערכאות החדשים וכמו שהעידו ע"ז הדיינים יצ"ו וכיון שכן אפילו הבתים שיושב בהם הר"ז עצמם אף שקיימו בידו הערכאות אח"כ המלא החזיק בהם מהרי"ט הי"ו לקנותם מהממשלה היה זוכה בהם ומכ"ש חצר זו דקיימינן עלה וחילי היא ממה שכ' מורם ז"ל בד"מ סי' ס"ח בשם הא"ז בפ"ה דגיטין וז"ל שטר של מכי' בית הנעשה בידי עכו"ם ולא לפני ערכאות ואח"כ דנו הערכאות עליו והעמידו הקונה בבית אינו כלום מאחר שהשטר לא נעשה בידי ערכאות חספא בעלמא הוא אעפ"י שדנו אח"כ על פיו עכ"ל, וטעמו הוא משום דכיון שכל המכי' הנעשים עפ"י העכו"ם לא מהני כי אם מכח דינא דמלכותא דינא הלא"ה לא הוה מהני כי הרבה מדרכי הקנאות שחסר אצלם והם צריכים עפ"י דתה"ק ולכן כשהמכר נעשה בערכאות שפיר הוי דינא דמלכותא משא"כ ע"י עכו"ם הדיוטות וא"כ בנ"ד נמי כיון שהשופט ההוא שהיה מוכר בזול אינו בכלל ערכאות ובפרט שהרבה מעידים שנענש מהמלך על מעשיו ההם דבכה"ג לית ביה דינא דמלכותא וכמ"ש מרן בתשו' אה"ע סי' יו"ד דאם סופרי הממשלה שנתמנו עפ"י השופטים ידענו דמרעי נפשייהו והיו נענשים בדיני המלכות אין להם דין ערכאות עש"ב. ומובא בכנה"ג סי' ס"ח הגה"ט ס"ק י"ח וא"כ כל מה שמכר השופט ההוא אין לו דין ערכאות ואין מעשיו מועילין כלום ובפרט לפי מ"ש מרן הב"י סי' ס"ח דלדידן היושבים בתוגרמה הדבר נודע דדינא דמלכותא הוא שלא יהיו השטרות נעשים אלא בערכאות וכ"כ הריב"ש וכו' ע"ש וא"כ גם שנאמר דהפקודה שבאה אח"כ להוציא את הר"ז היא רק על הכיפות ולא על החצר עכ"ז גם הקיום שקיימו החצר ביד הר"ז לא מהני מידי כיוון שעיקר המכר נעשה עפ"י החוג'א שהיה לו מהשופט ובכה"ג לא מהני כמ"ש הד"מ הנז' שפסקה גם כן במפה שם סק"א ע"ש. ולפי"ז גם מ"ש דמלכותא לא משוית נפשה הדרנא וכו' ליתא דהשופט ההוא אינו בכלל ערכאות להיות נחשב מכלל מלכותא והראיה ע"ז שכמה מן המכירות אשר מכר הוא שלא נתקיימו ואין לך הדרנא וחזרה יותר מזו. ובזה נסתר גם כח החזקה שהחזיק הר"ז זה כמה שנים בחצר שמלבד מה שדחו הדיינים יצ"ו דהו"ל כנכסי דבי ר"ג וכו' דאין מחזיקין בהן וכה"ג האריכו השואל והמשיב בשו"ת חקרי לב ח"א מח"מ סי' ק"ד וק"ה והוכיחו מכמה מהראשונים ז"ל דאין מחזיקין בכל נכסי מלכות מה"ט דידעי המחזיקים שלא תכון חזקתם בידם וכו' עש"ב. עוד זאת יש לסתור החזקה הנז' ממה דקי"ל כל חזקה שאין עמה טענה אינה כלום והכא טענת הר"ז היא שהחצר היא קנויה בידו מכח החוג'א והשטר וכבר הוכחנו שאין החוג'א ההיא חשובה לכלום ומכ"ש השטר מקנה שנתן הסי' ז"ל להר"ז דלא חשיב כלום כי מה שיש לו זכות להסי' גופיה מכר ואיהו גופיה לא היתה חזקתו והנייתו מהמוכר כלום כנז"ל, ומעתה מה שהאריך מר לדקדק מלשון החוג"א של הר"ז שכתוב בה החצר ובחוג"א של ריט"ו לא כתוב רק דריסת הרגל והכיפות והמוכר בית לא מכר חצר כדאי' בתוס' וכו' הנה אף דיהיבנא ליה כל דיליה מאחר שכל עיקר הקנין שיש להר"ו בחצירו ובבתים שלו שלא כדין הוא ועד עתה מי שירצה לקנותה מערכאות קנינו קנין וכאמור א"כ עתה שקנה מהריט"ו את הכיפות והקנין שלו קנין גמור הוא אלים לדחות קנינו של הר"ז לקחת את החצר מידו כי אף שכתוב בתוג"ית מהרי"ט רק הכיפות מאחר שקנה מהערכאות הו"ל כאלו קנה מחדש את החצר דהו"ל החצר בלי בעלים כיון דהמכר של הר"ז אינו כלום נמצאת עודנה של הממשלה יר"ה וכיון שהקנו לו הכיפות מסתמא הקנו לו גם את החצר ואין ראיה מהתוס' פ"ג דב"ב דהמוכר בית ל"מ חצר דהתם שאני שהבית והחצר היא של אדם דעלמא ונוכל לומר דמכר בית ושייר חצר לעצמו אבל הכא שהערכאות של הממשלה מכרו את הכיפות איך נאמר דשיירו חצר לעצמם להממשלה שהרי מלבד שאינם משתמשים בה לצורכם עוד זאת דאין דרך הממשלה שיש לה ארצות וקרקעות רבים להקפיד למכור בית ולשייר החצר ובפרט חצר כזו אשר לא תועיל כ"כ לתשמיש בפ"ע כ"א לצורך הבתים וא"כ בודאי שהממשלה מכרה גם את החצר למהרי"ט הי"ו וזה מלבד שדחו הדיינים יצ"ו ראיתו מהתוספתא הנז' דהמנהג בממשלה למכור החצר עם הבית ולא כדין תוה"ק שצריך לפרש הכל וא"כ הוא עמוד חזק לסמוך עליו אליבא דכ"ע ועיין בתשו' מבי"ט ח"ב סי' ס"ו וע"ב ותשו' משפט צדק ח"א סי' יו"ד דשו"ט בנידון כיוצא בזה גופיה וכתבו דכשהמנהג למכור חצר אגב בית אין דין התוס' אמור עש"ב. ויש להביא ראיה סמך לדברי הדיינים יצ"ו ומינה תברא לדברי מר נ"י דאם כדבריו שבא לדייק בהחוג"א מכח שכתוב רק כיפות והמוכר בית לא מכר חצר א"כ תידוק מינה במ"ש בחוג"א של הר"ז חצר סתם דגם הכיפות בכלל שהרי משנה ערוכה בפ' המוכר את הבית ופסקוה הטוש"ע סי' רט"ו דהמוכר חצר סתם מכר כל הבתים הפתוחים לתוכה והכיפות הן פתוחין לחצר אלא ודאי דבלשון שטרי ערכאות לא דייקינן כלל וחשבינן להו כאינם בדברים המסופקים לנו. וכ"ר להכנה"ג בתשו' בעי חיי ח"א מח"מ סי' י"ו שכ' להדיא דלא דייקי' אלא בשט"ד לא בשטרי ערכאותיהן ע"ש. ובזה אין מקום ג"כ למה שדקדק מר מהחוג"א הן מבהכ"ס הן מהמדרגות מלבד מה שדחו הדיינים יצ"ו שטוען מהרי"ט הי"ו כי מחמת שהיה חושש פן המלכות תקח מידו הבהכ"ס והמדרגות אשר לו לחצר העליונה והוצרך לכתוב כנז' בחוג"א למען לא יטעון הר"ז למונעו מלהרבות עליו דיורין דלכאורה הויא טענא אלימתא ולכן הוצרך לבארם בחוג"א שלו למען תהיה לו לראית אמו"ץ:

ובלא"ה אני תמה ע"ד מר שהסכים דשרי ליה להר"ז לבנות דהויא חצירו מכח תוספתא הנז' דהרי התוס' שם מסיימת בזה הלשון אבל אוירה של חצר מכר לו וכו' ע"ש. והא ודאי דאין כונתה על דריסת הרגל לעבור ולשוב דרך חצירו דהא לא איצטריך לאשמעינן מאחר דאפי' מכר בית פנימי שפתחו פתוח לבית חיצון קי"ל דהמוכר בעין יפה הוא מוכר ויש ללוקח דרך עליו מבית החיצון שנשאר למוכר ומכ"ש בחצר אלא ודאי דכונת התוס' לומר דשיעבד לו ללוקח אוירה של חצר גם למילי אחריני כגון שלא יוכל לסתום בפניו דמ"מ מדברי הרשב"א שהביא הב"י רס"י קנ"ד דפתח הפתוח לחצר אף שאין החצר של בעל הפתח או החלון חשיבי הד"א שלפני הפתח משועבדים לו ע"ש. ור"ל האויר שבד"א שלפני הפתח משועבדים לו שיוכל למנוע את בעל החצר מלסתום כנגדו עד שמפני זה הוצרכו בשאלוניקי לנהוג שאם ירצה בעל החלון להניח את בעל החצר לעשות מחיצה תוך ד"א בחלונו צריך שימכור לו האויר כמ"ש בשבט בנימין סי' קצ"ז בשם הגאון בתי כהונה וע"ש. וא"כ ה"נ דקאמר התוס' שמכר לו אוירה של כל החצר ה"ז יכול למנוע את בעל החצר מלסתום כנגדו אפי' בריחוק ד"א כיון שכל אוירה של חצר מכר לו ועי' בכנה"ג סי' רי"ד הגה"ט סק"ב בשם מהר"ש הלוי ז"ל שחילק חילוקים רבים בדי"ו דהמוכר בית ל"מ חצר דמכולהו נפק"ל בנ"ד שאין רשות להר"ז לבנות כו"ע וביותר לפמ"ש מהר"ש הלוי הנז' סי' נ"ד דהמוכר בית ל"מ חצר וכו' מ"מ אם חפר שוחה בחצר קנה והחזיק בחצר אעפ"י שגם חבירו נשתמש ג"כ בה וחפר שיחין ומערות דידוע מנהג העולם שאינו חופר שוחה אלא מי שיש לו זכות בכל החצר וכו' עש"ב וא"כ ה"נ בנ"ד טוען מהרי"ט נ"י שזה זמ"ר שחפר לאורך כל החצר וברוחב עד המעבורת וחזר ורצפם באבנים וזה מורה שיש לו חלק בכל החצר מטעם הנז' דאין אדם בונה וסותר במה שאינו שלו דדוקא בשאר תשמישים דלית בהו היכרא כהנחת חפצים וכדומה הוא דכשמשתמש חבירו עמו לא חשיבא חזקה משא"כ בתשמישי קבע כזה וא"כ אין לך הוכחה גדולה מזו לזכות לכמהריט"ו בחצר אף להנתה"מ שהזכיר מר שכתב דכששניהם משתמשים ל"ה חזקה דבכה"ג יודה דחזקה גמורה היא כמ"ש מהר"ש הלוי ז"ל הנז'. ומכח זה ג"כ יש ראיה אחרת שבאמת העדים ההם יעידו ג"כ שהרבה טרח ויגע מהריט"ו לכפות את הר"ז בעת ההיא שיניח עמו בהוצאת ריצוף אבנים הנז' ולא רצה הר"ז באומרו כי מה לו להפסיד במקום שאין לו בו תשמיש ושוב הניח כמהריט"ו כל ההוצאה וזו ראיה להיות המקום ההוא שלו לכל הפחות דבכה"ג כתב בתשו' משפט צדק ס"ס י"ד שהיא ראיה גדולה שיש לו חלק בכל החצר ע"ש גם בתשו' פני יצחק לכמהרי"ץ אבואלעפייא הי"ו בח"ב בתשו' א' לח"מ הביא ראיה מההוצאה בכה"ג ע"ש וז"ב ופשיט. וכ"ז לא הוצרכתי כ"א למטוניה דמר. אבל לפי מ"ש שבאמת כל החצר היא למהרי"ט הי"ו מטעם שקניית הר"ז בה אינה כלום אא"צ לכ"ז דודאי לא יוכל הר"ז כ"א להשתמש שם ומ"ש מר לצדד בדעת הרבנים הדיינים יצ"ו שעלה על דעתם למחות ביד הר"ז מלבנות דחילייהו מרפ"ק דב"ב וטעו באופן הס"ד דהרשב"א בתשו' שהביא מרן הב"י סי' קע"א בענין איצטבאות וכו' מעולם לא עלה על דעתם טעות זה וכ"ז אינו אלא דברים בעלמא ואף לשיטתיה דמר שחשב כן ודחה ממה שהשיב הרשב"א לחלק בין נדונו להך דריש ב"ב בונין את הכותל באמצע דבעי ריצוי וכו' אין הנדון דומה לראיה והתם שאני דמי שרוצה לעשות המחיצה הכל שלו דבמקומו הוא עושה אבל בנ"ד גם לדעת מר דשייך בנ"ד המוכר בית ל"מ חצר עכ"פ אוירה של חצר מכר משא"כ בההיא דהרשב"א אף באויר אין לו זכות לשני רק משום דוחקא וז"ב ופשוט:

ומ"ש עוד דהר"ז טוען שהחזיק מאז בבנין קבוע כנגד הפתח ועוד היום יש בנין קטן של אבנים קבוע וכו' הנה מהרי"ט טוען שמעולם לא היה רק הבנין שעודנו היום וא"כ אין לדיין אלא מה שעיניו רואות היום וכמ"ש הטוש"ע סי' ק"מ דאם המערער מכחיש בחזקה על המחזיק להביא ראיה וא"כ מהבנין של היום אין ראיה כלל דאף שהיום כעת הוא בנין קבוע מ"מ זה לא כביר כשנה וחצי שלא היה רק אבנים סדורות זה ע"ג זה ולא חשי' חזקה כי אם בדבר קבוע. ואף שכתבו הטוש"ע סו' סי' ק"מ דריחיים ולול של תרנגולים וכו' הוו חזקה כבר מפורש שם בפוס' דכולהו קביעי בבנין בקרקע כמו שיעו"ש. ואף את"ל דהוי חזקה לא מהני ליה כ"א לענין שיכול להשתמש בחצר וגם שלא יוכל המערער לערער עליו באותה חזקה שהחזיק אבל לא שיוסיף עליו דהא אפילו בחצר שותפין נשאל מהרשד"מ חח"מ סי' רנ"ד בשותף שהחזיק בבית אחד קטן בחצר אם יוכל להוסיף עליו להרחיבו או לבנות עליו והשיב דאין לו אלא מה שהחזיק ע"ש ומכ"ש נ"ד דכל החצר היא למהרי"ט הי"ו וכדהוכחנו:

ומעתה כפי כל האמור אא"ל עוד להאריך בסיום דברי הרב הפוסק הדומ"ץ נ"י מאחר שיסודי הפס"ד שלו אין להם סמך ויסוד כו"ע ועכ"ז לא ראיתי להעיר בקצת סו"ד אשר המה תמוהים לענ"ד. מ"ש לדמות כפי שיטתו נ"ד לאחין שחלקו דאין להם חלות זע"ז וכו' ואף אם החזיק אחד מהן יש אומרים דל"מ רק הרשב"א וכו' ואיהו מצריך עמה טענה וכו'. האמת שדבריו תמוהים שהרי רוב עמודי ההוראה קיימי בשי' הרשב"א הנז' הלא המה רש"י שהביאו הרמב"ן בשם רבינו שלמה המובא בב"י סי' קע"ג והרשב"א הביא כן בשם בעל העיטור ג"כ וכ"ד הנמק"י כמ"ש בשמו הד"מ סי' קנ"ד סכ"ב ושם בנמק"י כתב שכ"ה דעת הרמב"ם ע"ש וגם הרא"ש הכי ס"ל כנראה מתיך דבריו שהביאו הב"י סי' קנ"ד ע"ש היטב וא"כ מאחר דהרמב"ם והרא"ש ורש"י ורשב"א ובעה"ע ונמק"י כולהו ס"ל הכי איך כתב דרק הרשב"א הוא דסל"ה שהרי עינינו רואות דרבו מאן דס"ל כהרשב"א יותר ממאן דס"ל איפכא כאשר יראה המעיין. ומ"ש דסו"ס בעי טענה כבר כתבתי דאיכא טענה וכמש"ל. גם מ"ש עוד מדברי הריב"ש שהביא הב"י סס"י קנ"ד דבפתח אין בו טענת האפלה אא"כ אין לו אורה ממקום אחר. הן אמת דמלשון הריב"ש שהביא מרן הב"י בזה"ל ופתח זה של שמעון דין חלון יש לו כיון שהוא עשוי גם לאורה שאין לו אורה לביתו מצד אחר ע"כ. משמע לכאורה כדדייק מר דבפתח אין בו טענת מאפיל כשיש לו אורה צד אחר ואין לו דין חלון העשוי לאורה והייתי רוצה לדחות הוכחה זו ולומר דהריב"ש ס"ל כהסוברים דאף בחלון בעינן שלא יהא לו אורה מצד אחר כמו שהביא מרן הב"י שם בשם הר"ש [ועי' בשיטה מקובצת לב"ב דנ"ח ע"ב ד"ה גמ' א"ר זירא וכו' שכתב שכ"ה דעתו של הרמב"ם ז"ל כהר"ש וצ"ע בריב"ש שהביא מרן באבקת רוכל שאזכירהו להלן בסמוך דס"ל בדעת רמב"ם איפכא] ולכן הוצרך הריב"ש ז"ל להזכיר טעמא דאין לו אורה מצד אחר ולעולם דלא שנא ליה בין חלון לפתח וממילא נ"מ לדידן דס"ל דגם כשיש לו אורה לחלון ממקו"א הוא בכלל חלון עשוי לאורה אין חילוק בינו לפתח דגם בפתח דינא הכי. אלא שזה דוחק שהרי הריב"ש גופיה נדחק להסכים דעת הרמב"ם דס"ל דחלון העשוי לאורה מיקרי גם כשיש לו אורה מצד אחר וכמ"ש בשמו מרן בתשו' אבק"ר סי' קכ"א ע"ש ומסתמא דאיהו נמי סל"ה אכן סו"ס לא פלטינן מדוחקא כי מה שפי' מר בדעת הריב"ש שרצונו לחלק בין חלון לפתח הוא דוחק עצום ובפרט שלא מצינו לשום פוסק שהזכיר חידוש זה. והרב המו' מר דיינא כמהר"ר שמואל ן' קוקי נ"י העיר ליישב דברי הריב"ש ע"נ שלא הוצרך הריב"ש לומר הטעם דאין לו אורה מצד אחר אלא משום דאיירי באופן שכבר היה בנוי כנגד הפתח כותל אחד בתוך הד"א של הפתח ורק שהשואל דרש מהריב"ש להודיעו אם יוכל בעל הכותל להוסיף עוד להגביה הכותל ממה שהוא ולזה אם היה להבית אורה מצד אחר מלבד הפתח ההוא היה מותר לבעל הכותל להגביה כותלו כיון שבלא"ה אין להפתח ההוא דין הרחקת ד"א שנתנו חכמים ז"ל ולכן הוצרך הריב"ש לומר דאיירי בשאין לו אורה ממקו"א דאז הוא דאסור לבעל הכותל להוסיף באפלה אפילו כל שהוא. ועם שאין ראיה ברורה לפי' זה עכ"ז האמת יורה דרכו דכ"ה העיקר בדעת הריב"ש ודפח"ח וש"י. ובחפשי באמתחות הספרים ראה ראיתי בס' משחא דרבותא ח"ב סי' קנ"ד שהק' מדברי הריב"ש הנז' על תשו' הרא"ש גבי חלונות שבמרתף שהביא הטור ס"ם קנ"ד דכל דליכא ד"א פנויים מכנגד הפתח שרי לבעל הכותל להוסיף כפי רצונו. ותי' דשאני התם דאיירי הרא"ש באופן שיש לו אורה ממקו"א משא"כ בנדון דהריב"ש ודלא כהכנה"ג שעשאם חולקים עש"ב. הרי להדיא סמך חזק לפי' הרב כמהרש"ק הי"ו הנז' בד' הריב"ש:

ואיך שיהיה נמצינו למדין מכל האמור שלא יוכל הר"ז לבנות כנגד הפתח כו"ע מכמה טעמי ובפרט למה שהוכחתי דכל עיקר גוף החצר היא לכמהריט"ו הי"ו ואין לו זכות להר"ז בה כי אם להשתמש תשמיש בעלמא לא בנין וסתירה וכמדובר ותו ל"מ. כנלע"ד אם יסכימו עמי הרבנים המו' בדה"ץ הי"ו ועל צבאם עט"ר מורינו הרב הגדול ר"מ ור"מ מלכא לעלמין חיי הוא אהרן בחיר ה' ונשיא העדה. ואם לאו והיו דברי כלא היו עבד לקונו.

יעקב משה טולידאנו

ס"ט הסכמת הרבנים הדיינים יצ"ו ע"ד הר' הפוסק הי"ו הנז'

עינא דשפיר חזי מ"ש כת"ר חפ"ש מחופ"ש בספרי הפוס' יורה יורה לאוקומי ארעא בחזקת מרה. הדרא ארעא והדרא. ועם כי לעיקר דינא הלכה כמותו. שה' אתו. מ"מ ראינו להרגיש עליו בקצת דבריו כאשר נבאר. ראשונה מה שהק' ע"ד הנתה"מ מדברי הרשד"ם עפ"י מה שפי' ה' פרי הארץ ככתוב בד"ק. וכי גברא אגברא קרמית דאפשר דהנתה"מ יפרש דברי רשד"ם באו"א. ומ"ש עוד לסייע לכמהרי"ט נ"י מתשו' הב"ח סי' ז' וממ"ש ג"כ בס"ס ק"מ לא שמיה מתיא דהתם מיירי דהיה המחזיק משתמש במקום מסויים כמבואר בדבריו לא כן בנ"ד נר' דלא חשיב מקום שמשתמש בו מהרי"ט למקום מסויים כ"כ אך באמת ה' הדיין נ"י לא קלע אל המטרה כיון דהוכחנו דהמלכו' יר"ה מכרה כל הזכיות שהיה להם לכיפות וא"כ גם החצר מכרה עמהם א"כ הר"ז אין לו שום קנייה בחצר מהמלכו' ומה שלא מיחתה בו על שהיה משתמש בחצר הוא מפני שכן דרכה כי הנך דבי ר"ג וגם מה שהניחו מהרי"ט להר"ז היא חזקה בטעות וכ"ש שאין עמה טענה דגם לדברי הר' קצה"ח דמהני להיות שותף כשמשתמש המחזיק בעל החצר זהו דוקא כשטוען ג"כ שקניתי ממך התשמיש בחצר שאהיה שותף עמך או שטוען שקנה מהמלכות משא"כ עתה שנתברר שקנייתו מהמלכות אינה קניה וגם לא קנה ממהרי"ע שום קניה וא"כ אין שום זכות לזייאדיה נ"י בחצר:

ומ"ש עוד דל"ד נד"ד לנדון הנתה"מ מטעם דהתם איירי ברית שהיה מבורר לנו מתחי' שהיא לאחד מהם וכו' קי' זה הוא ברור ומפו' יוצא ג"כ מדברי הרי"ף ז"ל ע"ש:

גם מ"ש להביא ראיה מהג' שער אשר שכ' שאף אם היה לנו ספק בזה לא נוכל לחשוב להר"ז נ"י למוחזק וכו' מכח דאין כתיבת פנקס הטאבו חשובה לחשוב הנכתב על שמו מוחזק וכו' ע"ש. נר' דאין ראייתו ראיה דהרב מיירי וגם כל הפוס' דאייתי בידיה באופן שהמחזיק הכ' על שמו בטאבו אינו זוכה בדין רק שטוען שהוא מוחזק מצד מה שכתוב על שמו בטאבו ולא כן שכנגדו הוא זוכה בקרקע מד"ת ולזה כתב הרב הנז' שחזקת המחזיק מצד הטאבו אעפ"י דנפל במחלו' הפוס' אם המחזיק דינא קמשתעי אם יכול להחזיק בקרקע במה שכתוב ע"ש בטאבו ליקח הקרקע דומיא דהבת שרוצה לזכות בקרקע ובזה הוא שכתב הרב הנז' דאין לה שום זכות מכח הטאבו כלל לא כן בנ"ד שהרב מהרי"ט אינו כתו' ע"ש החצר בטאבו וגם את"ל שהחצר אינה כתובה לא ע"ז ולא ע"ז א"כ היא הפקר וכל הקודם בה זכה וכבר זכה בה הר"ז זה רבות בשנים אי לאו טעמא דאין מחזיקין בנכסי מלכות וכמ"ש בפסקינו הקודם:

וגם למה לא נסייעו ליה להר"ז מתשו' הר' תומת ישרים סי' מ"ב שהביאה בתשו' ה' שער אשר שם שכתב דאם נתן לבנו החנות והעבירה ע"ש בטאבו לבד בלי הקנאת שום שטר ואח"כ חזר האב ומכרה לאחר בכסף דאינה מכירה מאחר שכתבה ע"ש בנו בטאבו והכא נמי אם נודה להרב הדיין נ"י שהחצר קנויה היא לר"ז בטאבו קודם למהרי"ט נ"י א"כ אין לו שום זכות למהרי"ט נ"י בחצר. אך האמת יורה דרכו דשניא נ"ד מנדון הרבנים הנז' דכולם מיירי בדבר המבורר שנכתב ע"ש המחזיק בטאבו אך בנדו"ז הר"ז אין כתוב ע"ש בטאבו החצר בפי' רק הבית וא"כ נאמר מוכר בית ל"מ חצר ומ"ש לו המצר דרך רשות הרבים. מצרים הרחיב לו כמו שהוא האמת שהרי בתוך החצר יש ג"כ הקבוואת ובודאי לא מכרום לו ומדהא ליתא הא נמי ליתא וכמ"ש בפסקינו הראשון:

גם מה שהאריך להוכיח דאין ממונה על הטאבו חשוב ערכאות למכור וכו' וא"כ גם מה שקיימו בידו הערכאות אף הבית אינו כלום וכמ"ש הא"ז וכו' הנה עמו הסליחה בזה דודאי החוג'א של הבית שקנאה מהסיניור ז"ל אינה של המלכות רק זכה בה מכח המוכר הראשון שבנאה בעצמו עפ"י רשיון המלכות יר"ה שהרשית לכל הבאים לבנות בקרקעה ולזכות בבנינו אך על החצר שהיא גוף הקרקע עודנה להממשלה כמ"ש כת"ר ואי לאו דאין מחזיקין בנכסי מלכות היתה בהפקר והיה הר"ז זוכה בה לדעת הרב הדיין נ"י שכמוהרי"ט לא קנאה מהממשלה:

ומ"ש כת"ר לפרש ד' התוספתא המוכר בית ל"מ אלא אוירה של חצר שפירושה היא על הד"א הגם שפי' זה אינו רחוק אך אינו מדוקדק כ"כ דמלבד דכל כי האי הו"ל לתנא לפרש כיון דל"מ את החצר הראשון פירושו להשתמש בחצר ומה שסיים אלא אוירה של חצר קאי על הד"א שלא לסותמם ולא קאי על השימוש וא"כ הו"ל לפרושי, ועוד דא"כ תיקשי למהר"ש הלוי ז"ל שהביא הכנה"ג סי' רי"ד הגה"ט או"ב דס"ל דמכר את הבית ל"מ אפי' ד"א בחצר הגם שלזה י"ל דלא כתב מהר"ש הלוי כן כ"א דוקא להשתמש באותם הד"א אבל לענין שלא לסתום את החלון המוכר את הבית מכר את הד"א בחצר שלא יוכל לסתום ולבנות בהם, והנה ספר מהר"ש הלוי ז"ל אינו מצוי בידינו לדעת מחלוקתם:

אך עינא דשפיר חזי בטור סי' קנ"ד שהביא מחלוקת הר"י ברצלוני ור' יונה ז"ל בזה. דהר"י ברצלוני ז"ל ס"ל המוכר את הבית אינו יכול לסתום את החלונות עד שירחיק ד"א. והר"י ס"ל דיכול לסתום ע"ש. וא"כ תיקשי להר"ר יונה ז"ל מהתוס' ע"פ מה שפירש כת"ר [ובדרך אגב יש להעיר על הרב מהרר"ב ז"ל סי' קמ"ו שכ' וכן ראיתי למורי ה' נ"י שכתב בפסקיו סי' ש"ג גבי מי שהיה לו בית ויש בה חלון על החורבה ומכר הבית לאחר ושייר לעצמו ואח"כ מכרה לאחר דאע"ג דמי שמחזיק בחלון על החורבה אין לו חזקה לדעת קצת פוסקי' ז"ל מ"מ כיון דמוכר בעין יפה הוא מוכר הרי כאילו מכר לו הבית עם החלון שלא יוכל לסותמו וכו' ע"ש ולא ידעתי מאי ראיה מייתי מחלון על החורבה לחלון על החצר, דאף הר"י ז"ל דפליג על הריב"ר ז"ל בחלון על החצר דאם מכר את הבית יכול לסתום החלון מודה הוא דאם פתוח על החורבה גם הר"ר יונה ז"ל מודה דאם מכר את הבית אינו יכול לסתו' הד"א של חלון כיון שהם על החורבה וכן מבואר בנמק"י ז"ל סו"פ לא יחפור ובסמ"ע ז"ל סי' קנ"ד ס"ק ס"א ע"ש.] ומע' הרב כמהרב"ץ אלקלעי הי"ו פי' דהתוס' מיירי במוכר בסתם הבית לזה מכר אוירה של חצר ד' אמות. ולא כן הר"י ברצולני והר"י ז"ל פלוגתם היכא דמכר הבית ופי' בפי' דשייר החצר לעצמו. והנה הגם שפי' זה כפתור ופרח. לא נתחוור בעינינו דא"כ קשה למהר"י ברצולני ז"ל דהא התוספתא מיירי דוקא בסתם לזה מכר אוירה של חצר שלא לסתום את חלון עד שירחיק ד"א משמע הא אם פירש ששייר לעצמו החצר לא מכר את האויר. וגם דהברייתא לא פירשה ד"א. ושמעתי באומרי' משם ה' חסדי דוד ז"ל שפי' הברייתא דמה שמכר אוירה של חצר הוא לענין דריסת הרגל לצאת ולבוא:

ומה שטרח כת"ר בדברי הריב"ש ז"ל סי' רכ"ה שהביא ה' הדיין נ"י שלפי דעתו שהפתח אין לו דין אורה ויכול לסתום פתח הבית כיון שיש לו אורה ממקום אחר. הנה אנחנו בפסקינו הראשון לא נטפלנו להשיבו ע"כ קוץ וקוץ מדבריו כי עקרנו לו הנדר מעיקרו במאי דס"ל שהחצר היא לזאיידיה נ"י. אך גם לפי סברת ה' הדיין נ"י ל"ד נדון זה לנדון הריב"ש ז"ל כעוכלא לדנא. דנדון הריב"ש ז"ל מיירי שאם יהיה להבית חלון של אורה שדינו לתת לו ד"א אזי אין לפתח דין אורה לדעת הדיין נ"י בדעת הריב"ש ז"ל. אכן נדון זה דחלון שיש למהרי"ט הי"ו בנוי כנגדו בריחוק אמה וחצי או ב' אמות וא"כ אין לו חזקת חלון לאורה כס' הרא"ש ז"ל וע' בכנה"ג סי' קנ"ד הגה"ט אות ס"א ולה' ירך אברהם ז"ל ח"מ סי' מ"ע ולה' לחם שלמה ז"ל דקי"ג ע"א ולה' משחא דרבותא ז"ל סי' קנ"ד דגם הריב"ש מודה לדינו של הרא"ש ז"ל. וא"כ כיון שהחלון אין לו דין חלון שאין לו אורה כ"א מאמה וחצי הו"ל הפתח אין לו אורה ממקום אחר. ונפלאת היא בעינינו על הרב הדיין נ"י אשר לא נחית לחלק בכך גם לפי סברתו בדעת הריב"ש ז"ל. ובעיקר סברתו בדעת הריב"ש שהפתח אין לו דין אורה אין העת מסכים עמנו להאריך יותר לבר ההלכה מפי סופרים ומפי ספרים ויה"ר שהאי"ת יניח לנו מסביב ויאיר עינינו ובתורתו נהגה אכי"ר. כללא דמי' לענין דינא כל מן דין סמוכו לנא אב בחכמה ורך בשנים ושפתים ישק משיב דברים נכוחים נופת צופים יעלו על שפתי מאן דתלד אמיה כוותיה תלד אשרי יולדתו. יורה יורה ידין ידין אמת לאמתו.

הצעיר יעקב הכהן הצעיר שמואל הצעיר יאודה סקלי ס"ט ן' קיקי ס"ט דבוה ס"ט

וזאת תשובתי על דברי הפסקי דינים הנזכרים.

טרם כל ראה ראיתי את כל הכתוב בדברי הרב הפו' נ"י רבא דעמיה מדברנא דאומתיה דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא וז"ל ובקוראי הדבר הזה נבהלתי וכו' כי איך יעלה ע"ד שום בר אוריין אשר יודע רק צורתא דשמעתתא שחצר שיש לאדם בכולה חזקה שיש עמה טענה וגם שטר וכו' ככתוב בד"ק. ותמהתי על המראה דהיאך שבקיה רבי לחסידותיה לדבר תועה על הב"ד אין זה כ"א אורייתא הוא דקמרתחא ליה וכן אמר התנא ואל תאמר קבלו דעתי וגם אני שמעתי את כל הדברים הנאמרים בתו' שבע"פ לכן אמרתי שאין רצוני להטפל בדי"ז כ"א עד שירצו הבע"ד לקבל את הכרעתי כפי מה שיורוני מן השמים ובראותי שקבלו לעשות ככל אשר אומר אליהם אזי מצאתי חובה לעצמי לשאת ולתת בדבר הלכה זו להשקיע ריב ומדון וזה החלי וה' אלד'ים יעזור לי. ואומר הגם שהרב הפוסק חביב עלי עד למאד אולם האמת אהובה יותר אצלי כי לפי ראות עיני הנני להשיב על דבריו אחת לאחת. ראשו' על מ"ש שאדם שיש לו חזקה וכו' בכולה וכו' לזאת אשיב דמי החזיקו בכולה אחר שהוא משתמש עמו בחצר במלאכת הכביסה דהוי תשמיש גמור להיות בו חזקה גמורה שהרי מור"ם ז"ל בהגה סי' קס"א כתב דאף דבשותפין אין יכולים למחות זע"ז בכביסה הייני שכל אחד יכבס בחלקו אבל בחלק חבירו שבחצר מוחין ואף מרן ז"ל שלא הזכיר חי' זה וכ' עט"ר הכנה"ג שטעמו הוא מדלא הזכירוהו הראשונים דמשמע דלא קיל"ן הכי ע"ש מ"מ הא ודאי דכ"ז הוא בחצר השותפין אבל אחר שאין לו חלק בחצר כלל ויבוא לכבס בחצר חבירו ודאי שבעל החצר מוחה וסמוכין לזה מדברי מהר"מ אלשיך ז"ל סי' צ"ד דאיירי בשוטח בגדיו על גג חבירו ואפי"ה כתב דכשמשתמש ע"ג קרקע ממש (כמו מלאכת הכביסה) הויא חזקה ודוחק לומר דפליג על מרן ז"ל ועוד דדברי הנמק"י בשם הירוש' שפסקה מור"ם איירי בשותפין שהרי קאי על מ"ש בגמ' פ' ח"ה בכל השותפין מעכבין וכו' חוץ מן הכביסה ע"ש. משמע דבאינם שותפים אף שהם שכנים מעכבין וע"ע למהרשד"ם ז"ל סי' רס"ז שהביא דברי הנמק"י לדינא ע"ש. וא"כ בנ"ד לדעת הר"ז שאין לכמהריט"ו הי"ו חלק בחצר כלל היה לו לעכבו מלכבס וא"כ מזה מוכח דהחזיק מהריט"ו להיות שיתף בחצר וראיה מדלא מיחה בו ואף דקיל"ן דחזקת ג"ש צריכה להיות ביום ובלילה בתדירות מ"מ כבר כתב הרב סם חיי ז"ל ס"ס ע"ל דכל דבר אזלי' בתר תשמישו דאם הוא דרכו שלא להיות תשמישו ביום ובלילה ואם דרכו להיות אחת לי' שנים ה"ז חזקה בפעם אחת כמו שיעו"ש. וא"כ מכ"ש בנ"ד דכל זמן שיצטרכו לכבס המה מכבסים שם הרי זו חזקה. ומ"ש עוד ה"ה וגם שטר וכו' אדרבא שטר שבידו הוא תברתיה שהרי כתוב שם דהחצר השייך לכל הבתים שסביביו היו להסי' ז"ל וכשמכר להר"ז מכר כל זכותו וא"כ גם כשלקחה הממשלה את הכיפות בודאי שלקחה גם החצר השייך להם וכמש"ל וגם למה העלים השטר שקנה בו מן הסיניור ז"ל אשר כתוב בו מפו' יוצא כי לא מכר לו כ"א החצי כאשר שמעתי מפי עט"ר הסי' ז"ל שמכר לו בסך אלף ות"ק גרוש בלי אחריות בעבור שחשש שחציה היא של המלכות יר"ה. ובפרט שמהרי"ט הי"ו טוען עליו להוציא שטרו שקנה בו מהסי' ז"ל באומרו שיש לו בו זכות ממנו א"כ לפו"ד צריך לזה חרם סתם שנחרים על זאיידי נ"י אם יש לו איזה שטר שבו זכות למהריט"ו ולא נאבד ממנו ואולי גם שבועה היסת הוא חייב דה"ז דומה למ"ש מרן בח"מ ס"ס י"ו דאם הטוען אמר שבודאי יודע הוא שיש לו זכות בשטר שביד המערער משביעים אותו היסת ע"ש. וכאן הוא טוען ודאי שיש לי זכות וכ"ת דנ"ד כבר עבר זמ"ר וקיל"ן דעד ג"ש מיזדהר איניש בשטריה טפי לא וא"כ היאך יתחייב שבי' או ח"ס. לזה אמי' לך אנא דכיון דאי' אומדנא דמוכח שעדיין מיזדהר בשטר שבידו ואף הוא היה עמהם ומדוע היה לבז אם לא שהחביאו בעבור הזכות שיש לשכנגדו בו וא"כ לפחות יתחייב ע"ז ח"ס דבאומדנא דמוכח כבר פסק מרן ז"ל דדנין על פיה ככתוב אצלי במקו"א ובפרט דנ"ד עדיף מאומדד"מ שהרי יגיד עליו ריעו השטר של הר"א ן' טובא שכתוב בו בפירוש. ומ"ש עוד כי הלא הר"ז הוא מוחזק בחצר הרבה יותר משני חזקה וכו' והלא גם כמהריט"ו הנה גם הוא מוחזק בה הרבה שנים במלאכת הכביסה וכמש"ל:

ומ"ש עוד וגם יש להר"ז חוג'יה מהממשלה על החצר וכו' לא כן הדבר כ"א כך כתוב בחוג"א בי'ר בא"ב כאני"ה שר"ל אחד בית מקום. ומהמצרים אין ראיה די"ל מצרים הרחיב לו וכמ"ש מרן הש"ע סי' רי"ד ס"ז ע"ש:

ומ"ש ה"ה עוד והר"י הנז' אין לו חזקה ולא טענה וכו' כי אינו טוען שקנה את החצי חצר וכו' הנה בפני ב"ד טען שקנה חצי החצר מהגוי עפ"י דינא דמלכותא דאז אין בזה שייכו' לומר דין בא מכח גוי וכו' מאחר שקנה מהמלכות ג"כ שהיה לה חלק בחצי החצר השייך לכיפו' כמו שכתוב בחוג"יט השופט שבידו שקנה הכיפות הם וכל תשמישיהן שר"ל כל תשמישי החצר וכמבואר בהרא"ש פ"ק דב"ב סי' ן' בדין גוא"א וז"ל זולתי החצר לפי שאינו דבר העומד לעצמו אלא משתמש הוא לבית ואין בית בלא חצר וכו' ע"ש. הרי דחצר תשמישי בית הוא וגם שבחוג"ית זאיידי לא נזכר חצר רק בי"ר בא"ב כאני"ה וכבר ביארתי דלא קאי על החצר כלל וכמש"ל ואפי' את"ל שלא טען תחי' כלל רק שתק מ"מ הרי כתב מורם סי' פ"א סס"א דאם יש לו טעם על שתיקתו לכ"ע יכול לחזור ולטעון וה"נ יש לו טעם דמה ששתק הוא מפני שלא ראה מ"ש בחוג"א תשמישים כאמור. ומ"ש ה"ה נ"י עוד להסתייע מדברי הנתה"מ דאפי' יביא עדים שנשתמש בחצר לא יועיל לדבר הזה יסלח האדון דכיון דהוכחנו מדברי מורם דס"ל דכביסה הויא חזקה ושגה מרן ז"ל אזיל ומודה בנ"ד וכמש"ל א"כ מי הוא אשר יבוא אחרי המלכים האדירים האלה אשר בית ישראל נשען עליהם. ובפרט שדין זה דהנתה"מ במחלוקת הוא שנוי מערכה מול מערכה אספם וקבצם ה' פני יצחק הי"ו בח"ב ח"מ שטה א' וע"ש שכתב בשם עט"ר הרמ"ז הרב כנה"ג סי' ק"מ הגב"י או"ח דבפלוגתא זו המחזיק הוא המוחזק ולא מארי ביתא יעו"ש. גם ראו הביא לנו ה' הנז' הי"ו בשם מהר"ש הלוי ז"ל המובא בכנה"ג ח"מ סי' ק"מ הגב"י בסתם בלי חולק כלל וכמ"ש הרב דבר משה בסי' ק"א והוא דאין דין הנתה"מ ורשב"ם אמור אלא כשבא לערער על החזקה הוא בעה"ב גופיה אבל לוקח הבא מכחו לא דמאי חזית לומר דטוענין ללוקח בדידיה ולא נטעון בעד הלוקח השני המחזיק עש"ב והיינו ממש כנ"ד

ומ"ש עוד ה"ה ופשוט דע"י קנין הכיפות אין קונה חלק בחצר דקיל"ן דמוכר בית ל"מ חצר כדאי' בתוס' פ"ג דב"ב דהמוכר בית ל"מ חצר וכו' הן אמת שבתוס' שם הכי איתא ואף דמרן ז"ל לא העלה על שולחנו הטהור די"ז מ"מ עט"ר הרמ"ז בכנה"ג סי' רי"ד ס"ק ב' מייתי בשם מוהר"ש הלוי ז"ל דאתיא במכ"ש דמוכר את הבית ל"מ את היציע שפסקה מרן שם, ואמנם כ"ז לא שייך לנד"ז חדא דהרי עט"ר הסי' ז"ל מכר את הכיפות עם חלק החצר השייך להם לזאיידי נ"י וכשלקחה המלכות להכיפות בודאי שלקחה את חצר השייך להם וכשמכרה הכיפות להקונה הי"ו בודאי שמכרה גם את החצר השייך להם כי מאי דקי"ל מכר את הבית ל"מ חצר הוא מט' דאמרי' דשייר חצר לעצמו אבל הכא אם נאמר דשייר חצר לעצמו א"כ מאי חזית לומר שזכה בה ר"ז אימא דאדרבא מאחר שחלק החצר ההוא נגרר אחר הכיפות זכה בו קונה הכיפות מההפקר. ועוד הרואה יראה למור"ם ז"ל בס' המפה סי' רי"ד וז"ל וכ"ז לא מיירי אלא בשעת המכר או מתנה אבל מי שהודה שמכר ביתו או נתנו הכל בכלל דא"צ להודות רק על הכלל לא על הפרטים עכ"ל, והוא מתשו' הרשב"א שהביא מרן הב"י שם וה"נ הראיה ממה שכתוב בחוג'י רק בית לבד אין ממנה הוכחה כלל כי אין זה שעת המכר ממש רק עיקר קנייתם בכסף ואחר שגומרין משא ומתן לגמור המכר אז כותבין החוג'י לראיה ובזה אף הסמ"ע שכ' שם בדעת רמ"א דכשמכוין לקנות באותה הודאה מדקדקין לכתוב הפרטים יודה בנד"ז מאחר שאין קונים בערכאותיהם ומקנים רק בכסף לבד והחוג"י היא הודאה וראיה לבד וכמ"ש בתשו' ה' זרע אברהם ז"ל בח"מ סי' ח' דצ"ג ע"ב וא"כ גם דקי"ל בש"ע סי' קצ"ד דגוי אינו קונה ומקנה ליש' אלא בכסף מ"מ הרי כ' שם מרן דכשמשפט המלך לקנות באופן אחר אזלינן בתרייהו דדר"ד ע"ש. וא"כ לפי"ד ה' ז"א הנז' דהעיד שעיקר קנין ערכאותיהן בתוגרמה להקנות בכסף לבד ונמצא דהחוג'י היא שטר הודאה וראיה בעלמא ואינם מתכוונים להקנות בה אין מדקדקים לכתוב בה הפרטים כמ"ש מורם ז"ל ובפרט לדעת הט"ז שם שחלק על הסמ"ע וס"ל דשטרי הודאה אף שמכוין להקנות בהם אין מדקדקין בהם בפרטים ע"ש דודאי בנ"ד אין שום ראיה מהחוג יטיס כלל:

ובלא"ה הדבר ידוע מנהגם של ערכאות בכל החוג'ים שדרכם שלא לכתוב כל המצרים והפרטים רק הבתים וסתמם כפירושם ובמקום מנהג אין כל הדברים הנז' אמורים וכמ"ש מרן ז"ל בס"ס רט"ו וז"ל אף במוכ' ולוקח אין כל אלו הדברים אמורים אלא במקום שאין מנהג וכו' אבל במקום שנהגו שהמוכר כך מכר כך ה"ז מכור וסומכין על המנהג בין בקרקעות בין במטלטלין וזה עיקר גדול בכל מו"מ הולכין אחר לשון ב"א באותו מקום ואחר המנהג עכ"ל. וגם מה שהצריך הרב המבי"ט ח"ב סי' מ"ו להיות המנהג ידוע ומובא בכנה"ג ס"ס רט"ו בהגה"ט שייך גם בנ"ד וכמ"ש הרב המשיב הי"ו כי זה נודע לכל שהערכאות דפה אינם כותבים בחוג'י המצרים ושכן מנהגם לקרות לחצר וכל תשמישי' בכלל בית סתם וע"ע לה' משפט צדק ח"א ס"ס י"ד שנשאל בנדו"ז גופיה דמכר בית ל"מ חצר ואסיק דכשהמנהג למכור בית עם החצר וקרו לה בית סתם ה"ז גם החצר מכור עמה ואנן בדידן בקיאינן במנהגם של ערכאות אלו יותר ממה שבקי בהם ה"ה נ"י כידוע. וא"כ לפי כל האמור נפק"ל דכמהריט"ו יש לו חלק בכל החצר והם שותפין לחצאין וגם למטוניה דה"ה נ"י דכתב דנ"ד הוא בכלל המוכר בית ל"מ חצר דאנא אמינא לך דליטעמיך נמי הניחא שבעבור זאת לא נחשוב לכמהריט"ו שותף ממש בחצר לחצאין אבל הד"א שלפני פתחו לא תיסק אדעתין שלא יהיו בכלל בית שהרי כתב הרשב"א בתשו' המובאת בב"י סי' קע"ב מחו' ז' גבי דין גוד או איגוד דכל בית שאין לו ד"א לפירוק משא לפני פתחו לא מיקרי בית וא"כ מינה נלמוד דמ"ש בחוג"י בית הוא עם ד"א שלפני הפתח לכל הפחות. ונר' שזהו כונת התוס' שהביא ה"ה נ"י דמסיימת אבל אוירה של חצר מכר לו דהיינו פירוק משא הנעשה באויר ומה שפי' ה' חסדי דוד דקאי על דריסת הרגל הוא דוחק דלא שייך ביה כ"כ לשון אוירה של חצר. ושוב מצאתי כדברי במהר"ש הלוי ז"ל סי' ג"ן שהביא הרב עט"ר הרמ"ז בכנה"ג ר"ס רי"ד סק"ב שהביא ממהר"ש שאלודיש ז"ל דהמוכר בית אף דל"מ חצר מ"מ ד"א הפירוק משא הוא בכלל בית והוסיף לומר דיש לו גם ד"א אחרים במילואה של חצר לתשמיש ולא אמרי' דל"מ את החצר אלא לענין שלא יוכל בעה"ב שקנה הבית לעכב עליו מלהשתמש בה ואף דמהר"ש הלוי ז"ל בסי' ד"ן דחה דבריו והעלה דדוקא דריסת הרגל ליכנס ולבוא הוא דאית ליה ואפי' ד"א של פירוק משא אין לו ומשמע שם ג"כ דאף אם אין בחצר ד"א אינו בכלל בית וגרע מחד ויציע דקי"ל דאם אין בהם ד"א נמכרים בכלל בית אלא הוי כבור ודות מטעם דבית תשמישיה לחוד וחצר תשמישיה לחוד וכו' עש"ב. מ"מ נלע"ד דאילו ראה הרב הנז' דברי הרא"ש שהבאתי לעיל דפ"ק דב"ב שכתב דחצר מתשמישי הבית וא"א זולתו וגם תשו' הרשב"א שהזכרתי בסמוך דאין בית בלי ד"א דפירוק משא לא היה אומר כן. ואמנם עכ"ז גם לדבריו אין סתירה לנ"ד דכאן כ"ע מודו דאית ליה שותפות לחצאין והוא ממ"ש מהר"ש הלוי שם דכ"ז הוא כשבא המוכר לעורר קודם שישתמש הלוקח בחצר אבל אם הלוקח כבר נשתמש ושתק המוכר לא יוכל שוב לעורר עליו דאז מדשתק גלי דחצר נמי בכלל המכר. ועוד כתב שם דאם החזיק ג"ש ובא בטענה אף במה דקי"ל המוכר בית ל"מ את היציע אם החזיק ג"ש ובא בטענה הוי חזקה ע"ש דיליף נמי בזה למוכר את הבית סתם דאם החזיק בחצר ג"ש קנה גם החצר. וע"ש לעט"ר הכנה"ג שהביא כן גם ממהר"ש יונה ז"ל שהסכים לזה ע"ש. וא"כ בנ"ד נמי דאיכא כל הני מילי שנשתמש בחצר וגם החזיק יותר מג"ש ודאי דזה מוכיח שיש לו קנין בגוף החצר למחציתה:

ומ"ש עוד ה"ה להביא ראיה דכמהרי"ט הי"ו אין לו חלק בחצר מדכתוב בחיג'ית השופט שיש למהריט"ו חלק בבהכ"ס וגם מזה יש ראיה וכו' עד דבר זה ע"כ. אי מהא לא איריא דבא לטפויי מלתא דגם העליות יש להם חלק בבהכ"ס כי היכי דלא לימא ליה הר"ז דאין לו חלק כ"א לכיפות שלמטה וכן נאמר גם לענין המדרגות כיון שיש לו מדרגות גם ב"ה שם במדרגות וחשש פן המלכות תסלק לו המדרגות והבהכ"ס שהם בר"ה וכמ"ש בפסק הרב המשיב הי"ו:

ועמ"ש ה"ה נ"י להוכיח שהממשלה לא באה רק על עסק הכיפות לחודייהו ולא על הד"א של פתח מכח שטוען ר"ז שהיה אז מוחזק בבנין קבוע נגד הפתח בתוך הד"א וגם היום אנו רואין שיש בנין של אבנים נמוך וכו' ועל הבנין מונחים מטלטלי הר"ז וכו'. הנה מאודות הבנין הקבוע שהיה כבר זה לאו מילתא היא שמלבד מה שדחו ע"ז הרבנים יצ"ו עוי"ל דאף חזקת הלול גופה ל"מ דהא בעי' חזקה שיש עמה טענה ומה שטוען ר"ז שקנה החצר מעט"ר הסי' ז"ל אינה טענה דהרי גם הכיפות עצמם לקחם מעט"ר הסי' ז"ל וא"כ כשלקחה הממשלה אותם בודאי שלקחה גם חלק החצר השייך להם וגם מה שטוען שבחוג"י כלו כתוב חצר לזה כבר ביארנו לעיל שאין בחוג"י הוכחה כלל דכונת בי"ר בא"ב כאני"ה לא קאי על החצר. ומ"ש עוד דגם אם לא יברר ר"ז וכו' טוענין ללוקח כיון שידוע לנו וכו' באמת הדבר תמוה דהרי גם הר"י הוא לוקח וטוענין לו שקנה החצר השייך לכיפות ובפרט שהר"י הוא לוקח אחר ר"ז והוא הנקרא לוקח וז"ב. גם מ"ש ה"ה נ"י וז"ל ואף אם נסתפק שמא היה הפקודה גם על הד"א אוקי ארעא בחזקת מרא קמא גם לזאת יחרד לבי דאם נאמר כן מרא קמא הוא המלכות מאחר דאותם ד"א דשייכי לכיפות הם בכלל הכיפות וכשמכרו הכיפות בודאי שמכרו הד"א להרי"ט והרי לו חזקה שיש עמה טענה גמורה. ואף שיהיה ספק אם מכרו לו גם הד"א מאחר שיש עדים לחזקת הרי"ע בהם אז לא מוקמי' להו בחזקת הר"ז וכדמשמע בתשו' אבקת רוכל למרן ז"ל סי' קע"ט דבמילתא דעבידא לגלויי ובאו עדים עליה לא אמרי' אוקי ארעא בחמ"ק ע"ש:

גם מ"ש ה"ה נ"י עוד דא"כ הוא הד"א ת"י הממשלה בעת שקנה הר"ז את החצר א"כ אחרי שנתנה הממשלה חוג"א עה"ח גם הד"א הם בכלל וכו' ואי מהא לא איריא דאדרבא הד"א הם בכלל הבית כמש"ל משם הרשב"א א"כ המלכות כשלקחה הכיפות לקחה גם הד"א השייכים לה אפי' למטוניה דמר ולדידן כבר הוכחנו שגם חלק החצר שאחר הד"א של פריקת משא הוא קנוי לכמהריט"ו הי"ו. ומ"ש עוד דמלכותא ל"מ עצמה הדרנא וכו' וכוין שכתבה חוג"א להר"ז עה"ח הרי גם הד"א בכלל וכו' כבר כתבנו סתירת זה דבחוג"ית הר"ז לא כתוב חצר בפי' ומצרים הרחיב לו וגם אין הד"א בכלל חצר רק בכלל הכיפות וכמש"ל:

ומ"ש עוד ה"ה נ"י דבפתח ליכא טענת האפלה כי אם כשאין להבית אורה מצד אחר כ"א מהפתח כמ"ש הריב"ש הביאו הב"י סי' קנ"ד וכו'. הנה הרואה יראה בהריב"ש שם דלא הוצרך לומר שאין לו אורה מצד אחר כ"א מטעם דאיירי באופן שבלא"ה לא היה מקום ד"א פנוי מהפתח והלאה דאיירי בשיש מכבר כותל גבוה בתוך ד"א של הפתח ולכן הוצרך הריב"ש לומר דפתח זה שאין לו אורה מצד אחר דין חלון יש לו אבל אם היה המקום פנוי ואין שום בנין בתוך הד"א של הפתח הא ודאי דאין חילוק בזה בינו לחלון דאף כשיש לו אורה מצד אחר לא יוכל לבנות כנגדו תוך ד"א של הפתח וכדס"ל להריב"ש גופיה שהביאו מרן בתשו' אבקת רוכל ס"ס קכ"א דפי' דעת הרמב"ם דאף כשיש לו אורה ממקום אחר לא יוכל לבנות כנגדו כ"א בריחוק הד"א ובפרט דנ"ד נמי אין לו אורה ממקו"א מיקרי שהרי החלון שבכיפה הרי הוא כסתום מאחר שבתוך הד"א שלו בנוי בית של ר"ז הי"ו וא"כ גם אם יהיה האופן שכנגד פתח הכיפה יש בנין גבוה ד"א או יותר לא יוכל להוסיף ולהגביה כיון שאין לכיפה אורה מצד אחר וכנדון הריב"ש וכו' ומכ"ש דבנ"ד ליכא בנין גבוה ד"א נגד הפתח דודאי לא יוכל לבנות כותל נגד ועוד הרואה יראה לה' לחם שלמה דקי"ג ע"א שהביא דברי הריב"ש הנז' והק' עליו מתשו' הרא"ש דס"ל דכל שהוא בנוי כותל מכבר בתוך ד"א יכול להוסיף עליו ותי' דהריב"ש איירי באופן שהכותל נמוך מן הפתח שכנגד הפתח הוא אויר פנוי וכו' ולכן אסר הריב"ש להאפיל עליו בהוספתו לכותל בהגבהתו ע"ש וא"כ ממילא נובין ונדון לנ"ד במכ"ש דאפי' בנדון הריב"ש ז"ל דאיירי שהפתח גבוה מהארץ הרבה עד שהוא כחלון דאז אין בו פריקת משא סמוך לפתח רק דין מאפיל אורה לבד ואפי"ה אסר הריב"ש להוסיף להגביה על הכותל משום דמאפיל וא"כ כ"ש בנ"ד דאיירי' בפתח הסמוך לארץ ופנוי כנגדו דיש בו דין פריקת משא דצריך לו ד"א לפירוק משא וגם דין האפלת אורה דודאי א"י לבנות כנגדו כלל. ושו"ר שדיברו מזה הרבנים המשיבים הי"ו ככתוב בדב"ק:

וע"ש עוד בלח"ש דקי"ד ע"ג שהביא ד' מהרש"ך ח"ב סי' קע"א וז"ל ובאמת כי מתחי' פקפקתי שלא היה בנ"ד מקום לפסוק להרחיק ד"א מצדדי הפתח יען כי אפשר שהיה לבית אורה מצד אחר והאמת אצלי כי עיקר הכנסת אורה לבית ז"א כ"א מהפתח הפתוח לצד מזרח כי הן אמת שיש לבית זה חלון מצד אחר לצפון וכו' ומלבד כי האורה הנכנסת לשם היא מועטת עתה מקרוב דעתו לסותמה וכו' ע"כ והק' עליו הלח"ש שם ב' קושיות דהרי מהריב"ש הנז' משמע דאם יש לה אורה אפי' כל דהו מיקרי יש לה אורה ושם תי' לזה דצ"ל בדוחק דכיון שהאור הנכנס משם הוא מועט כמי שאין לו אורה ממ"א דמי, ועוד הק' עליו דמה הועיל במה שדעתו אח"כ לסותמה הרי הוא פתוח ע"ש, ולי נראה דקו' חדא מתרצת חבירתה דודאי מהרש"ך ז"ל הוה סגי ליה הטעם האחד לבד דכל שהאור הנכנס מהחלון יש כנגדו כותל תוך ד"א שלו הרי הוא כסתום וכמי שאין לו אורה כלל דמי וכמו שיר' המעיין שם בהרש"ך דאיירי שהחלון ההוא יש כנגדו כותל גג אחד סמוך לו וכנד"ד ולהכי קאמר כיון שהוא סמוך לו חשוב כסתום ול"כ הטעם השני דדעתו לסותמה אלא להוסי' נופך שאז אין אוא"ד להיות בו אור כלל ונמצא דגם מהרש"ך עיקר סמוכין דיליה על הטעם הא' וכמ"ש ג"כ הלח"ש גופיה שם ומזה יצא לנו ג"כ לנ"ד הוכחה גמורה דהאור הנכנס מחלון שסמוך לו כותל הבית הוא כסתום ונמצאת כיפה זו אין לו אור ממ"א כלל:

ומה שדימה עוד ה"ה נ"י נד"ז לפי שיטתו לדין אחים שחלקו והמוכר לשנים בב"א דאין להם חלונות זע"ז וכו' ובזה י"א דל"מ חזקה אח"כ רק הרשב"א וכו' מיהו טענה בעי וכו' והר"י הנז' אינו טוען שום טענה וכו' ע"ש ולזה כבר כתבנו שהרי טען בפני ב"ד שיש לו שותפות בחצר מחמת קניית הכיפות מכח מה שהחזיק במלאכת הכביסה וכו' ומכ"ש לד"א שלפני הפתח שטוען שהם בכלל מקנת הכיפות ואעיקרא דדינא שכתב דרק הרשב"א הוא דס"ל דמהני חזקה אח"כ הוא פלא שהרי רוב הפוס' אזדו כשיטתיה:

מעתה ניהדר אנפין להשיב על מ"ש כת"ר עוד בפסקו האחרון, שבו האריך להשיג על פס"ד של הרב המשיב הז"ו אשר יכנהו כת"ר בשם ההוא מדרבנן, וע"ד דייני הצדק הספרדים הי"ו (תשובתו זאת נאבדה ומתוך תשובתי על הדבר, יובנו טענותיו) הנה מה שהשיג בראשונה עמ"ש בפס"ד דההוא מדרבנן יצ"ו דיש לו לכמוהרי"ט נ"י חזקה מצורפת לטענת שלקחה מן הגוי וכו' וע"ז כתב רו"מ נ"י דמה הי"ל לכתוב ד"ז שמבואר להדיא בגמ' ב"ב ל"ה דיש' הבא מחמת גוי הרי הוא כגוי דאין לו חזקה אלא בשטר וכו', ואחהמ"ר מי לא ידע בכל אלה דודאי אם באנו לדון אחר חצי החצר מכח חזקת הגוי לבד אנה"ן שייך בזה לומר דין הבא מכח גוי וכו' אמנם מאחר שהגוי עצמו קנה מישראל הר' יצחק אשכנזי נ"ע כנודע וראינוהו שהיה משתמש בחלק החצר השייך להכיפות מזה יש הוכחה דקנה את החלק ההוא מישר' ולא נחזיקהו בתורת אלם לומר שלקח החלק ההוא באלמותו וה"ז דומה למ"ש הרשד"ם סי' ער"ב המובא בפס"ד הנז' שהוכיח מכח פתח הפתוח לחצר דטוענין ללוקח שבודאי יש לבעל הפתח חלק בחצר בשותפות מכח המוכר הראשון וזכו בה האחרונים ע"י השתלשלותה זמ"ז דמה מכר א' לשני כ"ז שתבוא לידו. ועוד אעיקרא דמילתא לא כתב בפס"ד הנז' דטענת מהרי"ט הי"ו היא מכח גוי רק לרווחא דמילתא שהכל יודעים זה שהגוי היה משתמש אמנם גם בלא"ה גם הישראל הראשון שמכר לגוי היה משתמש בחצר כנודע עפ"י עדים, ועוד הדבר מובן מאליו לפי מה שנודע שהיה מסתתר לאצור חטים בכיפות אלו ומתחלה לא היה פתח לכיפות מצד רה"ר רק פתח החצר לבד ולעולם היה מניח שקי החטים בחצר לפני פתח הכיפות ואין מוחה בידו ואולם לא הוצרכתי לכ"ז רק להודיע שאין די"ז דבא מכח גוי שייך בנ"ד גם לשיטת רו"מ נ"י אכן לפי"מ שנבאר להלן שאין ראיה ברורה ביד זאיידי נ"י שחלק החצר של הכיפות שייך לו וא"כ לפי"ז ל"ש בזה הדין הנז' וכמבוא' בהרמ"ה פ' חזקת הבתים סי' ס"ח וז"ל אבל אם אין ראיה לתובע שהיא שלו אעפ"י שטוען ברי שהיא שלו לא אמרי' בזה בו"ש בריא עדיף ואין מוציאין אותה מיד הנתבע דומיא דמנה לך בידי והלא אומ' א"י ע"ש, וכתבו ה' ערך השולחן סי' קמ"ט סק"ט, וכ"מ בפשיטות מלשון הפוס' והש"ע שכתבו בזה"ל קרקע הידוע של ישראל וכו' עי' בדבריהם ז"ל.

ומ"ש עוד ובנ"ד יש עוד טעם נוסף דחזקת הר"י בחצר ל"ה חזקה וכו' ובזה הביא רמ"א בסי' ק"מ סי"ג דגם דריסת הרגל דבעלים מבטלת החזקה וכו' ומ"ש ההוא מדרבנן לחלק בשם הב"ח על הטור לחלק בין בית לחצר אמת וכו' אולם בתשו' כתב וכו' ובאמת הט"ז סי' ק"מ סי"ג תי' באו"א ושוב אין הכרח לחילוק הב"ח וכו' אחהמ"ר המעיין היטב בט"ז סי' ש"מ בעיניו יראה דשייך נמי חילוק הט"ז בנ"ד דעיקר תירוצו שם הוא לחלק דאם המחזיק כונתו להחזיק בכל החצר או הבית אז דריסת הרגל דהמערער או שימושו במקום מסויים בחצר שהיתה ידועה לו בבירור מבטלת חזקת המחזיק אחר שכונת המחזיק להחזיק בכל החצר או הבית מכח מה שלא מיחה בו בעל החצר ולזה כשטוען המערער שהיה לו עליו דריסת הרגל ולכן לא מיחה בו א"כ נתבטלה חזקתו גם במקום שלא דרס רגל המערער בו, אבל בההיא דהמעמיד בהמה במקום מסויים ורוצה להחזיק רק במקום ההוא דוקא לא אתי דריסת הרגל דמערער שיש לו במקו"א ומבטלת חזקתו במקום ההוא דלא קרב זה אל זה כלל זהו תוכן כונת הט"ז שם, וא"כ בנ"ד נמי שאין כמהריט"ו הי"ו טוען להחזיק מכח חזקתו רק על חצי החצר שמשתמש בו הוא לבד ואין לזאיידי עליו שם אפילו דריסת הרגל שאין לו פתח בית ליכנס דרך שם א"כ שפיר הוי חזקתו חזקה ומשה"ק רו"מ נ"י עוד ע"ד ההוא וכו' שכתב דהנתה"מ ס"ל נמי כחי' הב"ח בין בית לחצר ממשה"ק הנתה"מ גופיה לדברי הרשב"א כו' הדין עמו בזה:

ואמנם מ"ש דהב"ח ז"ל תבר לגזיזיה בתשו' דשם לא ס"ל כחילוקו שכתב בפי' על הטור וכו' אהח"מ לא עיין יפה בזה והא ודאי דרו"מ הטעהו לשון השטה הנז' בתשו' הב"ח סי' ז' דאיירי ברו"ש הדרים בשני בתים בחצר אחד ועכ"ז אסיק מטעם זה דהנתה"מ וש"פ ז"ל דאין חזקת המחזיק חזקה ומזה דן רו"מ שחזר בו הב"ח מסברתו הכתובה בפי' הטור לחלק בין בית לחצר. אכן לכשתידוק מהא לא איריא ופלא על רו"מ דאישתמיט ליה דברי הב"ח בתשו' הנז' דשו"ט בזה וסו"ד מייתי להחילוק הנז' וכ"ע שהוא העיקר כמו שיעוש"ב, וא"כ ע"כ לומר דנדון הב"ח בשאלה לא איירי בבתים פתוחים לחצר רק איירי באופן שהבית של המחזיק אין לה פתח לחצר שהחזיק בה המחזיק רק כותל אחורי הבית פונה לחצר אבל פתחה פתות לחצר אחרת או לרה"ר והמעיין היטב בתשו' הב"ח שם בעיניו יראה ולבבו יבין דקושטא הכי הוא דנדון שאלתו בהכי איירי מכמה דיוקים ברורים אין צורך לבארם. ונמצא דגם הב"ח בתשו' אדרבא מאשר ומקיים לחילוק הנז' והוא העיקר לדעתו כמבואר שם. ובלא"ה לפי מה שיתבאר להלן דאף שלא יהיה ברור שחזקת מהרי"ט הי"ו חזקה גמורה עכ"ז גם כן אינו מבורר שהחלק ההוא השייך לכיפות הוא להר' זאיידי הי"ו ועליה אנו דנים כמ"ש להלן. א"כ אין דברי רו"מ בזה צודקים כלל דאף הפוס' דמרעי חזקת המחזיק מכח מה שגם המערער משתמש עמו זה אינו רק כשברור לנו שהחצר הנידונית או הבית ברורה וידועה להמערער וזה בא להוציא מידו משא"כ אם מסופקת לנו אם היא של המערער בבירור בכל אופן חזקת המחזיק חזקה גמורה היא, וכבר רמז לזה ההוא מדרבנן הי"ו בפסקו בשם מהרימ"ט וש"פ ז"ל וכ"מ מדברי הט"ז הנז' ע"ש, וכ"כ מהרשד"מ סוס"י ער"ב להדיא וזה מוסכם מכל הפוס' ז"ל בפשיטות. וכבר ידעתי דרו"מ לא השגיח ע"ז מטעם דמסיק להוכיח דידוע לנו שהחצר היתה ידועה להר"ז הי"ו וזה לא ניתן ליאמר כמו שיתבאר. ואדרבא לפי"מ שנוכיח גם שלא יהא למהרי"ט חזקה כלל מאחר שמסופק לנו למי שייך חלק החצר השייך לכיפות מוקמינן לה בחזקת מרייהו קמא דהיינו הכיפות שהחלק שייך להם הרי הוא בחזקתם והזוכה בהם זוכה בחלקם:

ומ"ש עוד דאין יכולת ביד שרי המלוכה למכור מהחצר כלל לא כולו ולא מקצתו כיון שזכה בו הר"ז וכו' הרי מכרו דבר שאינו שלהם וכו'. הא לאו מילתא היא דמהרי"ט טוען ששטר מכר הניתן להר"ז מהסי' ז"ל כתוב בו בפי' שלא מכר לו באחריות של אינם ב"ב וכ"ש של הממשלה יר"ה כאשר יגיד עליו ריעו השטר של ר"א ן' טובא הי"ו שהיה שותף דהר"ז הי"ו חלק כחלק. וגם יש שני עדים ע"ז ששמעו מפי הסי' ז"ל שאמר להם דטעמו שמכר להר"ז הכיפות בזול הרבה הוא מחמת שיודע שעתידה המלכות יר"ה עפ"י הרוב שתקח אותם ואומדנא דמוכח ג"כ יש לזה שלעולם שטרי המכירה נכרכים יחד ומיזדהר בהו ומאחר שהראה הר"ז השער שניתן להסיניור ז"ל מהמוכר הראשון הא ודאי שגם השטר השני הוא אתו עמו וממה שלא רצה להראותו איכא אומדנא מזה שיש לו בו חובה ממה שכתוב בו בפי' העדר האחריות מהמלכות יר"ה וא"כ על הר"ז להביא שטרו או עדים שקנה באחריות המלכות יר"ה וא"כ לפי"ד מהריט"ו הי"ו יכולים שרי המלוכה יר"ה למכור חלק חצי החצר כרצונם דאם אין להם רשות היאך מכרו אף את הכיפות. ומ"ש עוד דאף שיהיה ספק על הפקודה אם באה גם על החצר וכו' לא פקע זכותו של הר"ז מספק דהמוציא מחבי' ע"ה וכו' הא נמי ליתא דמאחר שאין אנו דנים רק על חלק חצי החצר ולא גם על הכיפות א"כ כיון שהחלק ההוא שייך לכיפות אדרבא נימא דלא פקע זכות הכיפות מחלק החצר השייך להם ואוקי ליה בחזקתייהו דאינהו מרא קמא טפי מהר"ז וכמ"ש לעיל. ומה שתמה עוד על הבד"ץ יצ"ו שכתבו דהממשלה לא הסכימה רק על הבתים של הר"ז ולא על שטח החצר דאיזה סברא מצאו לזה וכו'. טעמם הוא מכיון דהכיפות היו בנוים מקדם קדמתה מהבנינים העתיקים ומתחלה זכו בקרקע שלפניהם אבל הבתים דהר"ז אינם עתיקים כ"כ אלא נבנו עפ"י פקודת הממשלה שגזרה אומר לכל החוסים בצלה שיבנו בתים להוצאתם בקרקע המלכות להיות להם לדורות עולם ולכן זכה הר"ז בבתים שלו יען זכה בהם הבונה אותם הראשון ואין כח בשרי המלוכה למוכרם משא"כ הכיפות שהם של הממשלה יר"ה וגם החצר שהיא קרקע עולם ולא נבנה בה בית א"כ יכולים למוכרם כרצונם. ומשה"ק עוד על הבד"ץ יצ"ו שפירשו תיבת כאנ'ה על הבית לבד ולא על החצר דהרי יש בחצר ב' בתים וכו'. כ"ז ליתא שרו"מ כתב זה מחמת שלא ידע הדברים על בוריין כי באמת בתחי' לא היו שני בתים רק בית הגדול לבד אבל הקטן בנה אותו הר"ז להוצאתו ויש עדות גמורה ע"ז ג"כ ואתי שפיר תיבת כאנ"ה בלשון יחיד דקאי רק על הבית הגדול דהר"ז הי"ו. ומ"ש עוד דאין לומר ג"כ שמכרו רק חצי החצר לבד להר"ז דהו"ל לפרש דודאי המוכר דבר לא נאמר שמכר רק חצי דבר וכו'. אין מזה שום ראיה דבשלמא אם אין הכיפות כלל רק בתי הר"ז לבד ובא מערער לערער ליקח חצי החצר אנה"ן שנאמר דאין חצי דבר יתפרש על דבר שלם אבל בנ"ד שהחצי חצר שייך לכיפות וחציו שייך לבתי הר"ז הי"ו. על כל חצי השייך לכל אחד מהם יקרא חצר סתם דהו"ל כשני חצירות חלוקים ועוד מאחר דלא כתיב חצר בפי' רק כאנ"ה יתפרש שפיר הבית עם חלק החצר השייך לה וזה פשוט וברור, ומ"ש דעכ"פ הוי כספיקא דפלוגתא (אי כהב"ח דיש חילוק בין בית לחצר אי כהט"ז והנתה"מ דאין חילוק ביניהם) בחזקה והוי מחזיק מוציא מחבירו ועליו הראיה וכמ"ש הכנה"ג וכו' הנה לפי"מ שנבאר דאין להר"ז בירור שהחצר כולה שלו א"כ אין בזה דין מוציא ואדרבא הוי הר"ז מוציא חלק החצר השייך לכיפות מחזקת מרא קמא דהיינו המלכות שמכרו הכיפות למהרי"ט הי"ו ומה מכר ראשון לשני וכו' והוי מהרי"ט מרא קמא טפי מר"ז וזה ברור ואף אם יהיה ספק לנו מי הוא מרא קמא המחזיק שהוא מהרי"ט הוי מוחזק ואידך מוציא מיקרי ובפרט שהר"ז בא להזיק להרי"ט הי"ו ובכה"ג לכ"ע המחזיק שניזק הוי מוחזק דעד כאן ל"פ הפוס' ז"ל בדיני נזקי שכנים אם המזיק הוא מוחזק או הניזק כי אם בעושה בשלו ולהכי ס"ל לאיזה פוס' דמזיק מיקרי מוחזק וכמבואר במט"ש סי' קנ"ד הגה"ט סקמ"ה שאסף וקבץ סברות הפוס' בזה ע"ש משא"כ כשמסופקים בגוף הקרקע למי הוא כ"ע מודו דהניזק הוא מוחזק כמ"ש במט"ש שם סקמ"ו בשם הרב בני אברהם והפמ"א ז"ל וכ"כ מהרח"ש ח"א ס"י וה' לחם שלמה דקל"ו ע"א והסכים כן בד"ה אמנם ע"ש:

ואעיקרא שהביא רו"מ הי"ו להסתייע מהכנה"ג לא ידעתי איה מקום כבודו דאדרבא בכנה"ג שם הגה"ט ס"ק י"ד בשם מהרש"י הביא דבפלוגתא דרבוואתא אמרי' ארעא היכא דקאי תיקום וכ"כ רשב"ם בב"ב דל"ב ע"א ע"ש בתוס' והסכימו לדבריו רוב הראשו' ואחרונים ז"ל ועיין בתשו' למהר"י כולי ז"ל בסו"ס עזרת נשים סי' ב' כתב דסוגיין דעלמא אזלא הכי וכ"כ המע"ש סי' ק"מ הגה"ט אוי"ז ובנדיב לב ח"ב סי' ז"ך כתב דבאזמיר הסכימו הרב בתי כהונה ודעימיה וקבלו עליהם לדון כן ובחקקי לב ח"מ סי' פ"ד פ"ה האריך בזה וכן בחיים ושלום סי' כ"ט ל' והביא מכמה פוס' ז"ל שהסכימו לזה ושכן דעת מרן ומורם ז"ל כ"כ מרן בתשו' אבק"ר סי' קכ"ו להדיא ומעתה אני תמה על רו"מ שכתב בזה"ל, ובספק חזקה הוי המחזיק מוציא וע"ה כמ"ש הכנה"ג וכו' וסברא זו כתב ג"כ הט"ז בסי' קנ"ד וכו' והש"ך וכו' ואף דשם הוי ספק דמציאות ובנ"ד הוי ספיקא דפלוגתא מ"מ לא מיסתבר לחלק בהכי וכו'. וזה פלא שכותב בפשיטות מלבו דברים העומדים במחלוקת בין הראשונים ה"ה התוס' ורשב"ם בב"ב דל"ב ד"ה והלכתא וזולתם ובין האחרונים כולם ובפרט שהסכימו היפך דעת מר וכמ"ש בסמוך ואף הריטב"א גופיה שהביא הש"ך סי' קנ"ד ס"ק י"ד שהזכיר מר דס"ל דבספק מציאות מוקמי' ארעא בחמ"ק ס"ל דבפלוגתא דרבוואתא היכא דקאי תיקום וכרשב"ם ז"ל שם וכמו שהביא ה' מורה צדק ס"ס קמ"ו ורס"י ק"ן המובא בחפץ חיים רס"י ן' שכ"כ בשם הריטב"א להדיא ע"ש:

ומ"ש להוכיח דזכה הר"ז בחצר מתחילה מכח מה שבודאי שכתוב בשטר שנתן הסי' ז"ל להר"ז של יצטרך לשום זכיה וקניה בעולם כנהוג בשטרי פעה"ק טבת"ו ולכן גם בלי החוג'יט זכה הר"ז בחצר וכו' וכמ"ש בתשו' חשק שלמה וכו'. הנה לפמ"ש בסמוך דהריט"ו הי"ו טוען שיש לו זכות בשטר ההוא באומרו שכתוב בו בפי' שהסי' לא קיבל עליו אחריות שאינם ב"ב וכו' כמש"ל א"כ כשבאו שרי המלוכה ולקחו הכיפות עם החצר נתבטל המכר למפרע וזכה בהם הקונה מהם דאל"כ גם על הכיפות נאמר שלא כדין זכה בהם מהרי"ט הי"ו, ועוד נלע"ד דמה שכותבים הלשון הנז' בשט"ד שלא יצטרך וכו' אינו אלא לשופרא דשטרי דאם כונתם להתנות כנז' א"כ למה לוקחים אח"כ החוג'יט ומצריכים הלוקחים להמוכר ליתנה להם אחר שלא יצטרכו עוד לה ואדרבא אנו רואים שאף שכותבים כן בשטר לא סמכא דעתייהו עד שיקחו החוג'יט ובפרט לפמ"ש מהרלנ"ח ז"ל ומובא במהריק"ש ח"מ סי' ס"א דכל תנאי שהוא היפך הדין צריך להיות מפורש היטב בלשון השטר באופן שיובן שכך קבלו עליהם המתנים שאם וכו' ע"ש, וכ"כ הג' באר שבע בשו"ת סי' ט"ל עש"ב, וא"כ ה"נ תנאי זה שלא יצטרך לחוג'יט איננו לפו"ד דקי"ל דינא דמלכותא דינא וכמ"ש מרן בשה"ט סי' קצ"ד דאם משפט המלך שיקנו כי אם בשטר או וכו' צריך לדון כמותם בזה ע"ש וכ"כ בשו"ת חשק שלמה הנז' עש"ב, וא"כ תנאי זה שהוא היפך הדין צ"ל מבורר ומעו' היטב בשטר שלא נאמר דלשופרא דשטרא נכתב לשון הנז' שלא יצטרך לשום קניה וכו' ועוד הרואה יראה להפוס' ובפרט לכנה"ג וחשק שלמה ומט"ש סי' ס"א שהאריכו בכמה חילוקים לתרץ תשו' הרשב"א דסתרי אהדדי בלישנא יתירה בשטר אי אתי לטפויי במילי דלא אידכר בש"ס וסו"ד מסקנת הפוס' ז"ל דלהוציא מיד המוחזק לא דרשי' לישני יתירי מדעתינו ולהחזיק דרשי' כדעת הרדב"ז המובא שם ובפתחי תשובה שם וסי' י"ג ס"א בשם הנוב"י ז"ל ג"כ וא"כ ה"ן נימא דמאחר שחלק החצר שייך לכיפות דאינהו מרא קמא כשהוציאו שרי המלכות את הכיפות מהר"ז מסתמא נמי דחלק החצר גריר אבתרייהו וע"י לישנא יתירה של השטר בא להוציא החלק ההוא מיד בעלי הכיפות בהא לא דרשי' לישנא יתירה כנז' ובפרט לפמ"ש בסמוך דטוען מהרי"ט שבשטר הניתן להר"ז מהסי' ז"ל כתוב בפי' שלא באחריו' ב"ב ואומדנא דמוכח נמי איכא ממה שלקחו הכיפות ואין מוחה בהם א"כ ה"נ חלק החצר דידהו נגרר בתרייהו ובזה אין מקום ג"כ למה שסיים רו"מ דאפי' שלא יהא ברור לנו שהכשירו הערכאות חוג'יט דהר"ז הי"ו כל שא"י בבירור שפסלוהו אין ס' זה מוציא מידי ודאי וכו' כיון שנשלח המושל לכך שיהיו כל מעשיו קיימין ואז היו שטריו בחזקת כשרות וכו'. דלפי האמור ל"ד כלל דאין זה ספק אם פסלוהו כ"א קרוב לודאי דמאחר שפסלו מקנת הכיפות והוציאום מידו הא ודאי דגם חלק החצר הוציאוהו כיון דשייך לכיפות ואפילו יהא ספק שקול אוקי ארעא חלק החצר ההוא בחזקת מארא קמא דהיינו המלכות בעלי הכיפות לא ביד הר"ז שהוא אחרון להם וכמש"ל:

ומה שחזר עוד לדייק מכתיבת המדרגות בחוג'יט ולא איישר בעיני ד' הבד"ץ יצ"ו דנכתבו לטפויי שלא יגעו בו לרעה, מכח דיותר טוב הי"ל לכתוב שיש לו חלק בחצר וכו'. באמת פלא ע"ד רו"מ דמאי קאמר הלא גם בחצר השותפין קי"ל דלא יוכל להוסיף בית וכיוצא מטענת שלא להרבות בדיורין וא"כ גם שיכתוב שיש לו חלק בחצר ויהיה שותף בה עם הר"ז הי"ו אם יקומו שרי המלוכה להסיר להרי"ט הי"ו את מדרגותיו שבחצר העליונה הקבועים ברה"ר דאז יוכרח מהרי"ט ליכנס ולצאת דרך המדרגות שבחצר זו שאנו דנים עליה יוכל הר"ז לטעון דאין לו רשות מכח שמרבה בדיורין דהו"ל כשותף שיש לו בית בחצר השותפי' שפתחה פתוח לרה"ר דקי"ל שיכולים השותפים לעכב עליו מלעשות פתחה לחצר השותפין מטעם מרבה בדיורין. ובזה אזדא לה נמי מ"ש רו"מ נ"י להוכיח מההיא דאין בכלל אלא מה שבפרט כאומר נכסי סתם וכו' דלפמ"ש ל"ד כלל דהכא איצטריך לכתוב מדרגות כנז'. ובפרט לפמ"ש ההוא מדרבנן יצ"ו בשם הרב בעי חיי ז"ל דלא דייקינן בשטרי ערכאות כשט"ד א"כ אין מכל דקדוקי רו"מ בחיג'יט שום ראיה:

ומה שהביא עוד ד' הבד"ץ הי"ו שתמהו דאיך אפ' שבתים של המלכות הפתוח פתחים לחצר שלא יהיה להם חלק בחצר ותמה רו"מ דאדרבא איפכא מסתברא וכו' והאריך בזה בדברים עמוסים ותוכן דבריו דמאחר שהכיפות הם בנויים מזמ"ר ושייכי להמלכות מכח שהם בנינים עתיקים משא"כ החצר ובתי הר"ז נבנו עפ"י הוצאות המייסדם בגזירת המלכות בטוב חסדה שכל מי שמייסד ובונה זוכה בקרקעיתה וא"כ בעין יפה נותנת ואף שהיה חלק בחצר משועבד לכיפות עכ"ז נתנתו בעין יפה להבונה וכו' ככתוב בד"ק באורך בזה. ובאמת כל דברי רו"מ בזה אינן אלא דברי נביאות ולא ניתנו ליאמר וכ"ש ליכתב ועם שבלי אריכות כל אשר עיני בשר לו יכיר האמת כי יש לדחותם בקש ובנילי דחטיתא מ"מ לא אכחד מלהודיע דאישתמיט לרו"מ דין ערוך בש"ס ופוס' ובש"ע סי' קנ"ה סי"ג י"ד דשנים שלקחו קרקע מהשר כשבא לבנות הא' כותל נגד כותל חבירו צריך להרחיק ד' אמות ממנו משום דוושא דכותל וכו' ומשמע ודאי דאיירי אף בלקחו שניהם בבת אחת וכ"ש אם בעל הכותל הראשון לקח מקודם וכמבואר שם בב"י. ואפי"ה לא אמרי' דיוכל הבונה לבנות סמוך לכותל הראשון מטעם דהמוכר בעין יפה מוכר וכ"א יעשה מה שלבו חפץ וכמו בקונים מלקוחות והא לך לשון הה"מ המובא בב"י שם ויש מקשים במה נשתעבד ראובן לשמעון בהרחקה זו ופי' שהמשנה איירי דוקא בלוקח מן המלך דבסתמא נשתעבדו לו ד' אמות חוץ לכותלו לדוושא וחבירו הלוקח מן המלך צריך להרחיק ד"א שכבר נשתעבדו לו וכ"כ נ"י בהסכמת האחרונים וכו' ע"ש, הרי דבלוקח מהמלך שייך יותר לומר דהבונה הא' שיעבד לעצמו ד"א הצריכים לכותלו לדוושא וא"כ מכ"ש לדין חלונות ופתחים דאף בלקוחות דעלמא יכול לעכב על שכנגדו מלהאפיל תוך ד"א דחלונו א"כ ק"ו ב"ב של ק"ו בלוקח הראשון מהמלך דשייך לעכב על שכנגדו יותר:

תוכן העניינים

מפי אהרן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה