אור ברסלב
מפי אהרן מפי אהרון › סימן טז

מפי אהרן· רבי אהרן בכור אלחדיף

מפי אהרון · סימן טז

סימן טו

ישאו הרים שלום לרבא דעמיה מדברנא דאומתיה רב האי גאון המפורסם כקש"ת מוה"ר רפאל זילבערמנאן דומ"ץ בעי"ק צפ"ת היאור יחש"ל כיר"א:

רב וגדול.

יקרת מכתבו הופיע אלי בדבר הברירה אשר נבררתי מצד הרה"ג כמהר"א אלחדיף נ"י לדון לו אודות תביעתו לבני צפת"ו לאמר אלי כי הנברר מצידם סידר פס"ד לזכותם וגם אני אחוה דעי:

הנה לא אפון כי מני"ר ידע או שמע שלא היה לי חפץ ליכנס בתגר זה ובפרט כאשר הלכתי לעי"ק צפת"ו ונבהלתי משמוע זעקת דלים ועתה נוסף גם הוא כי ראיתי דברי הפוסק הנברר הנז' ונרתעתי לאחורי מדברות קו' כגחלי אש ואורייתא מרתחא ליה להטיל מום בת"ח רשומים אשר ידעתים מאז ועד עתה ואל חכמתו הוא נשען להאמין לכל דבריו ודברי שכנגדו הכל הבל ואני מה לי ולצרה וכו' לכן הסכמתי בדעתי להשמיט עצמי מן דין עסק ולהחזיר פס"ד הנז' לידה"ק לולי פני יאושפט הרה"ג דין אב"א למלכא נ"י אשר הרהיבני לעיין בזה ולא יכולתי להישמט והגם כי אני בגולה ואין שום ספר עמדי זולת הש"ע הקצר ואיזה זכירות בכתב ובע"פ ולא אוכל לבא בארוכה כמדתי עכ"ז אמרתי להסתפק במעט מחזיק המרובה. ובלא"ה אני תמיה על הפוס' החדשים מקרוב דיתבי אדוכתייהו באתרא דמארי ביתא מרן הק' זלה"ה ואינם מבררים דעתו ד"ע וילכו אנה ואנה לחפש בס' הפוסקים הסומכים על דגל הקי"ל. ולדידן ל"נ מידי ואין לנו אלא מ"ש בש"ע ולזה גמרתי לעיין בזה בש"ע שבידי ומשם תצא תורה וה' אלדי'ם יעזור לי:

הנה הרבנים המורשים כמהרמ"א הי"ו מצד הרה"ג הי"ו וכמהרי"ך הי"ו מצד הכוללות מתנגדים אודות המינוי שלא נעשה ברוב מתי"ך מר אסר ומר שרי והרב הנברר האריך שכיון שחסר רוב מתו"ך לית בה ממשא וחיליה ודאי מדברי הפוס' שהביא בתחילת דבריו יעו"ש. ובהא מיהא מודה דמינוי רב אף אם הוה ביה רווחא להאי ופסידא להאי הרוב כופין את המיעוט כאשר למד הרב חוקות החיים ח"מ ס"ג ע"ש:

ואני טרם אחלה להשיב בזה תמה אני למטונייהו נמי הלא הנמשך מזה דאי בעינן רוב מתו"ך או גם אם רוב אינם כופין למיעוט במינוי זה דליהוו הממאנים פטורים מהשכר אבל המסכימים מאז ואח"כ מי יפטרם אי הדרי בהו והלא אפי' לגבי איסור ההסכמה אשר פסק ביו"ד סי' רכ"ח ס"ל דהרוב כופין למיעוט בהתרת ההסכמה ואית לן למימר נדר שהותר מקצתו הותר כולו. עכ"ז פסק שם דמי שלא הסכים בהתרה לדידיה לא הותר ע"ש כ"ש לגבי דררא דממונא דחבריה מי שלא מיחה במינוי יתחייב ודאי בשכר הקצוב כולי ואין זה ענין לשוכר פועל לעשות בשל חבירו דסי' של"ו דיטול מה שעשה בשכרו דהכא שכרו לעשות בשלו הוא דהא כל המסכימים צריכים גם הם להנהגת רב ומו"ץ וחייבים לשלם שכרו במושלם וכיון דאית להו שותפות וחלק בנכסי הכולל הרי חלקם משועבד לתשלום שכרו. וא"כ לא ידעתי במה הורע תביעת הרב הנז' בזה:

ועתה אשימה עיני לנגד היסוד שבנו עליו וזכורני כי מי שירצה לפלפל בשני סעיפים דרוב כופין למיעוט ורוב מתו"ך יוכל לחבר מחברת כזה. אבל אני לא אביט הן לדעת הש"ע בזה ובענין רוב כופי"ל יש לי גילוי בדעת מרן דבנ"ד כופין חדא מהך דיו"ד סי' רכ"ח שכתבתי דרוב כופין למיעוט בביטול ההסכמה וכ"מ שם סל"ג ול"ד דמיעוט המוחים בהסכמה אינו מועיל וגם למי שירצה לחלק בדעת מרן בין דאיכא רו"ל ופסי"ל ובין ליכא כבר סתם פיו איש ירושלים הרה"ג מהרמב"ח הבי"ד הרב מר ואהלות ח"מ סי' ו' דהעד העיד דגם ברו"ל ופסי"ל דעת מרן דרוב כופין למיעוט:

שנית ממ"ש שם כי כן פשטה ההוראה בכל ישראל ובל"ס דהוה ברירא ליה למר דפשטה ההוראה בכל ארץ ישראל סביבות מושב תהלתו היא ירושלים ת"ו ומעתה אין להסתפק עוד בזה בדעת מרן דהא פשטה ההוראה עדיף ממנהג. וכמ"ש הרב ב"כ דק"א ע"ג וז"ל והן לא יהא דלא פשטה ההוראה ופד"ר היא מ"מ הואיל והוחזק לעשות כן ונתפשט המנהג מי שבא לבטל המנהג עליו הראיה ע"ש. ובמנהג ברור לן דעת הש"ע בח"מ סי' רט"ו ס"ח דזה עיקר גדול וכו' ללכת אחר המנהג ובסי' רל"ט סי"ט כתב דמנהג מבטל הלכה ע"ש:

שלישית הן לו יהי דיש ספק בזה במילי אחריני אבל במינוי רב כיון שהוא תיקון העיר אין בו ספק דבני העיר כופין זה את זה לכל צורכי העיר וכמפורש בריש סי' קס"ג וע"ע באו"ח סי' נ"ה סי"ז דאם יש בעיר כופין לשכור חזן ע"כ. ומינה דכ"ש שכופין לשכור רב. ומה שנראה נגד זה ממ"ש בא"ח סי' נ"ג סי"ח שאפי' יחיד מוחה במינוי חזן. ועי' במ"א שם דה"ה במינוי במרביץ תורה. אין זה מסייע לנ"ד חדא דהמ"א עצמו ז"ל כתב דזהו דוקא ברוצה לקבל אחר ובנ"ד מעולם לא בחרו אחר לרב ומו"ץ רק לחכם באשי כידוע ועוד דמבואר שם בש"ע דאינו יכול למחות רק כשלא הסכים מתחילה. והכא מפורש בטענת כמהרי"ך הי"ו שיחד היו מסכימים ורק בקצבת השכר הוכחשו אז יצאתה כת המתנגדת גם מבואר דצריך שיהיה טעם הגון למוחה בפני טובי העיר והכא ראינו שישב הרב ששה חדשים וטו"ה מחזיקים בידו ולא שתו לב לעוררים ועכ"ז א"כ בטלה טענת דרוב אינן כופין למיעוט בנדון דידן:

וגם טענת רוב מתו"ך ידעתי גם ידעתי מ"ש מרן בסי' י"ח באומר איני יודע דהולכים אחר הרוב אבל לעומת זה כתב בסי' י"ג ס"ז בביררו עשרה לדון ואחד אמר איני יודע שאפי' הסכימו התשעה לדעת אחד אינו כלום. וכבר מור"ם והאחרונים עמדו בזה. אמנם העיקר הוא בנ"ד כיון דהסכמה הזאת רק לקבל הרב הזה ולסומכו עליהם ואיננה ענין הוראה ותקנה פשיטא דדעת מר"ן בזה דלא בעינן הסכמת הכל ולא רוב מתו"ך ומעשה רב יוכיח שנעשה בזמן הסמיכה למהר"י בי רב ז"ל אשר סמכו ידיהם עליו מרן ז"ל וכל קדושים עמו לדון ולקנוס וכו' ולא חשו לטענות מהרלב"ח ז"ל דהם לא הסכימו עמהם ולא הוי הסכמת הכל ולא רוב מתו"ך. וראיה זו קיימתיה מסברא דנפשין ושוב זכיתי ומצאתיה להרה"ג מהרימ"ט ז"ל סי' ע"ט הבי"ד הכנה"ג ז"ל סי' י"ג והברכי יוסף שם והבי"ד הפת"ש סי' רל"א וגם הג"פ ז"ל בכלליו כ"א דמבואר מדב"ק כמ"ש ובזה בטלה טענת עיה"ק צפת"ו איתן מישב הק' הנז' דעבדי עיבדא ברוב שלא מתו"ך ופלא על הרב הפוסק הי"ו שהביא כמה פעמים דברי הפת"ש והעלים זאת. וא"כ המינוי והקצבה המפורש בו עשרים לי"פ וק"ן גרוש בחילוק הכל חייבים בה ואין פוטר אותם:

וכי תאמר בלבבך איכה יתחייבו בחד"ר נהי דאין לחוש בזה משום דבר שאין לו קצבה דאינו משתעבד להרמב"ם ז"ל כיון דמרן בסי' ס' וסי' ר"ז פסק דלא כוותיה וגם משום אסמכתא אין לחוש אע"ג דגזים ואיהו בידו כיון דחתימי עלה חשובי העיר לית אס' בב"ד חשוב כמ"ש בסי' ר"ז ובמידי דרבים לא בעינן קנין כידוע באחרו' בסי' כ"ב וב"י סי' של"ד עכ"פ הא משום דשלב"ל איכא אמינא לך דגם בדבר שלב"ל הא איפסיקא הלכתא בסי' ס' דשייך ביה קנין אי הוי בלשון חיוב. והשתא גם אי בנד"ד לא נעשה הדבר בלשון חיוב כבר הוגד לי שכתוב שם והכל נו"ן באוה"מ כתחז"ל. וידוע הוא מ"ש מרן ז"ל בסי' רמ"א סי"ב דבחסר בשטר משפטי התנאי ונכתב בו וק"מ בחו"ת העשויים כתחז"ל. הרי זה משלים החסרון ודון מינה דה"ה אי חסר תיקון אס' ודשלב"ל כתחז"ל משלמת וכן נזכרתי שהאריך בזה הרב משכנות הרועים ז"ל ע"ע. וזכורני למהרימ"ט ז"ל חו"מ סי' ס"ט שכתב דת"ח גם בלא לשון חיוב מתחייב לדבר שלב"ל, והכא כמה ת"ח איכא:

ובר מן דין אני אומר שאם באנו לערער בזכית זה בואו ונערער ע"כ הזוכים בחד"ר דאית ביה משום אס' ודשלב"ל. וא"כ גם כל הזוכים נוכל להפקיע זכותם אתמהה ומעולם עוף לא ציפצף בזה. ומוכרח לומר הט' דכיון דהמזכים אינם מזכים ממונם ממש רק זכות החזקה דאית להו להמתנדבים דהוגבלה להם ולא לזולתם מכח הך דינא דמכירי כהונה המפורש בח"מ סי' רע"ח ויו"ד סי' ס"ד דגם דהוי דשלב"ל דהו"ל כמטא לידייהו. אמטו"ל כאשר הסכימו והכניסו אחד עמהם להיות גם הוא חבר למכור אחולי אחלו גביה והדר זכי בהדייהו בזכותם ושוב לא מצו לאפקועי זכותיה. ומינה לנ"ד נמי הרי הכניסו עמהם להרב הנז' הי"ו להיות חבר וממילא קא זכי מדין כירי כהונה. ובהא נמי זוכה לשתי שולחנות עיה"ק טבת"ו ועיה"ק צפת"ו דשפיר מצי להיות שני מכירים רק שיסכימו לו שאר חברים בתחילה:

ומעתה שוב אשוב לעיין בטענת מהרמ"א הי"ו הבא לחייבם גם בקצבה הב' שביררו החיוב על הכו' שלשה רבנים אשר דרכם להוציא ולהכניס מסך ששים לי"פ אם תחסר ההכנסה הנז' וכמהרי"ך הי"ו השיב שאין בה ממש כי לא נחתמה משאר הרבנים המנהיגים ומר ניהו הרב הפוסק הי"ו הוסיף קמח כי גם החותמים הנז' אין להם מינוי ומעשיהם בטלים. וגם שהמעשה האחרון סותר לראשון שקצבו הם ואחרים עמהם רק ב' לי"פ. וגם כי לא הסכים בזה כמהרא"ח ז"ל חבר עיר ומעכב ושקו"ט לחזק דבריו עפיה"ד ובדרך אגב כתב דמאן לימא לן שלא היתה כונתם להטעותו בקצבה הנז' אחר שחזרתו הוי דבר האבד וכו':

ואני עני לא ס"ל דחזרת הרב הזה היי דבר האבד והוא דהן אמת דשכירות הרב דמיא לשכירות מלמד ובמלמד כתב מור"ם סי' של"ה ס"ה דחזרתו הוי דבר האבד. אבל הנה תוך כדי דיבור חזר וכתב שם דהמלמד ששכר עצמו לזמן יש לו דין פועל כלו' דחוזר ועי' להבאה"ט שם דחילק שאם לא היה מוצא מלמד קודם לזה. או שעתה יוכל למצוא בנקל או שהתינוק יוכל ללמוד תנ"ך לי מלמד דבכל אלו לא הוי דבר האבד. וא"כ בנ"ד נמי דקודם הרב הזה א היה אחר מוכן. וגם שיוכלו להנהיג עסקיהם ע"י הרבנים הנמצאים. גם אם לא עצהיו"ט מ"מ אינו דבר האבד ומצי לחזור ול"מ אמרי נתכוננו להטעותו. ומה גם כי ההוא אמר שזמנו של שטר פ' מוכיח כי בעוד שלא נגמר המינוי הראשון ולא הגיע אז לידו ולא התחיל לשרת בק' כלל נכתב הנייר השני כי מיד אשר שמע הקצבה הא' צעק העבודה לא אקבל בזה ואזי הלכו החותמים הנז' ונמלכו בוועד הגדולים ובהסכמתם עשו הנייר השני ולפי"ז אפילו אי הוה דבר האבד כיון שלא התחיל לא מצו להטעותו:

גם מה שכתב שהסכמת חבר עיר מעכבת בזה נפלאת היא בעיני עליו דמלבד שהוא סותר עצמו דבעי מינוי ברוב מתו"ך לכל ממונא וחבר עיר זה מתי נתמנה עוד בה דאם באמת היה לחבר עיר מדוע ביקשו להם לרב ומו"ץ אחר. ומי ישליטם בזה אחר דקי"ל בכל שררה הוא ובניו בקרב וכו' ומעלין בקדש ואין מורידין:

ועוד מאי מייתי ראיה מדברי מר"ן בסי' רל"א על פי הגהת מור"ם שהוסיף או של כל בני העיר והלא כתוב שם בסמ"ע ובבאה"ג כי מר"ן בכ"מ הביא דברי הריב"ש ז"ל דלא בעי הסכמת חבר עיר אלא בבני אומנות ולא בבני העיר. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל שלא הזכיר חבר עיר רק בבני אומנות. וכיון דבש"ע הביא דברי הרמב"ם ככתבם וכלשונם ממש הכי ודאי סבירא ליה. ומה נשאר עוד לפנות אל ההג"ה אחר גילוי דעת מרן ז"ל:

גם מ"ש להפקיע מינוי הרבנים הנז' מפני שלא יש להם מינוי לא נכון בעיני דלמה לא יפקיע מכח זה גם פשרי השליחות ושטר חוב ומכירות וכו' העשויים מהזט"ה ובפרט במכר ושכי' דמכח זה ימשך ליתא דריביתא דאין במכירתם ממש ח"ו ואיך קמאי שתקי בהא. ומוכרח לומר דהוא משום דקי"ל בס' ב' דעו"ה שהמחום בב"ד עליהם מעשיהם קיימים. ולא נחלקו רק אם יש להם כח להכריח הציבור במה שאינו נהוג מקדם ואיכא רו"ל ופסי"ל והכרעת מור"ם ז"ל דהולכים בזה אחר המנהג והך המחום לא ס"ל לקמאי כמר דבעי המחום במינוי ואסיפות וכו' דטו"ה קמאי דקמאי כבר המחום בדורם כדבעי עפיס"ד ויש כח בידם לכוף לציבור והמה מכניסים אחרים עמהם שב"ק הראוים לאותה איצטלא א"כ מעשיהם קיימים והדר הנכנסים יש להם כח להכריח הציבור וכו' והם יכניסו לאחרים. כמו שהיה בענין הסמיכה שהנסמך הראשון הוא דבעי מינוי. ואח"כ הנסמך יסמוך בלי המלכה. ומעתה נפל בנין כת"ר והכח ביד טו"ה שבזמנינו גם בלי מינוי הכריח הציבור בדבר הנהוג מקדם. והא חזינן דמנהגם להוציא מהכולל ולזכות לאחרים גם בלי המלכת הקהל ומעשיהם קיימים וה"ה בקצבת הפרס הזה. ואי מהנך דהוסיף כת"ר לא אירייא. אך בזאת שטען כמהרי"ך הי"ו דבעי הסכמת כל הזט"ה הדין עמו. וכמ"ש בסי' ק"י בהגה קהל שביררו ד' או ה' ברורים אין הולכים אחר הרוב ע"ש. זולת אם יברר הרב דבימים ההם לא היתה ההנהגה זולת על השלש האלה או שנמלכו עם השאר ושתקו דגם בזה כתב הרדב"ז ח"ב סי' רכ"ג הבי"ד הבאה"ט סי' קל"ח דאחד שאמר לבני החבורה עשינו זה ושתקו דשתיקה כהודאה ע"ש וכ"ש אם הסכימו בפירוש:

אך מלבד זה מצאתי זכות להרב הנז' במה שקצבו לו שלשה הרואים הנז' אפילו אי הוו כשאר העם יען כי אחר שהעיר צריכים לו והוא לא יקבל רק בקצבה הברורה הנז' וקצבו עמו ובני העיר ושאר הזט"ה שמעו ושתקו הוייא שתיקה כהודאה. והרי זה דומה למ"ש מורה סי' של"ו וסי' פ"א דהשוכר פועל בפני חבירו ושתק חבירו וה"ה בשוכר מלמד לבן חבירו ושתק דחייב לתת לו כל שכרו דשתיקה כהודאה. והגם דמפורש שם דשתיקה דמתחי' וע"ס לאו כהודאה הנה פה רמז מיר"ם לסי"ג לומר דכיון דהו"ל לאסוקי אדעתיה ולמחות בכל גוונא כהודאה דמייא ובל"ס דמשום ששכר בפני אבי הבן להכי אמרינן דהו"ל לאסוקי אדעתיה למחות ה"ן כיון שקצבו עם הרב במעמד ג' דודאי שמעו השאר כדאמרינן לענין טירפא דכיון שנחתם שטרא בתרי קלא אי"ל וכ"ש ג' דמילתא דמתאמרא באפי תלתא אפי' משים לישנא בישא לית בה. א"כ הו"ל לאסוקי אדעתייהו ולמחות ומדשתקי הודאה הוא דקא מודו וכ"ש כיון שהרבנים הנז' נושאים ונותנים בעניני הכולל לא ליהוו גריעי מדין אשה שהשכירה מלמד לבנה וידע בעלה ולא מיחה שדינה מפורש ביו"ד סי' רמ"ח דמעשיה קיימים ועיין בש"ך שם דהתם אע"ג שלא היה בפני הבעל. וכן הסכים לדבריו הברכ"י ז"ל שם משום דמסתמא ניח"ל. וה"ן כיון שדרך הרבנים הנז' לצאת ולבוא בעסקי הכולל ובפרט בדין עסק אשר הם הובררו להטפל בו עם הרב הנז' כידוע וקצבו עמו. והשאר שמעו כנז' וגם הרב הטוען בעדם הודה ששמעו נימא כיון ששתקו מסתמא ניחא להו במעשיהם. וגם מט' אחר שהם שותפים עמהם בעסקי הכו' וידוע בסי' קע"ו דאע"ג דאין לשותף לשנות ממנהג וכו' אם עבר ועשה שלא מדעת חבירו והודיעו והסכים למעשיו דפטור ומעשיו קיימים. ועיין להסמ"ע שם דהא דבעי והסכים למעשיו היינו משום שעשה מעשה שאין בידו להשיב ומשום הכי אי הסכים למעשיו להדיא אין שתיק לא דמצי אמר מה אועיל אם אצעק אחר שהמעוות לא אוכל לתקון אבל במאי דמצי לתקן כגוונא דנ"ד ושתק אין ה"נ דשתיקתייהו כהודאה ע"ש. ואע"ג דלדברי הפוסק הי"ו. הרי כבר גילו דעתם מעיקרא בנייר המינוי הא' דקצבו לו שני לי"פ וק"ן בחד"ר. וכה"ג מצאתי בזכירות שנסתפק הבני אהרן ז"ל סי' קי"ב בשתיקותא דלאחר גילוי דעת אי הוייא כהודאה או לא. מ"מ אומר אני דלע"ד מהך דסי' קע"ו נראה פשוט דהוייא כהודאה דהא המנהג אין לך נ"ד גדול הימנו ומשו"ה לא בעי לאתנויי בהדי שותף ועכ"ז אמרינן אי עבר ועביד במידי דמצי לתקן חבירו ועכ"ז שתק הוי הסכים למעשיו ומה שעשה עשוי ורק אין הס' אתי לע"ש:

ובר מן דין נראה דנד"ד גם הרב ז"ל שם לא נסתפק בו דהא אחר האמת מעשה שלשת הרבנים הנז' לאו מעשה חדש הוא אלא שהם העריכו כי החד"ר והעשרים לי"פ עם הכנסת מאגידי מן הזולת אשר הסכימו עליהם הכל ודאי יעלו לס' לי"פ לשנה ורק הרב הנז' הי"ו לא בעי למשכוני נפשיה באחריותן ושאל הנייר הב' והמה רצו לעשות חפצו ורצינו וא"כ נאמר שגם השאר כששמעו הבינו שהנייר הב' אינו מתנגד להא' ולפיכך שתקו והסכימו:

ומה שטען הרב הטוען כי כששמעו מיחו לענ"ד נראה דעליהם להביא עדים כשרים ע"ז דהא כל חזקה במקום שערא היא ומי ששערו בידו לא בעי חזקה וכיון הבא מכח חזקה אין להפקיע חזקתו אלא במחאה בפני שנים וכשרים כמ"ש בסי' קמ"ו דאין מחאה בפחות משנים ואפילו מחזיק מודה לא מהני ע"ש. א"כ כ"ש הבא מכח שטר כנ"ד וטוען ששמעו ושתקו ועולה לו לפו"ד דשתיקתם כהודאה והם טוענים שמיחו דודאי בעי מחאה בפני שנים וכמה דלא אתו סהדי שערא מעלייא הוא וגבי ביה:

באופן דלקוצ"ד קל"ה כמות שהיא שגם בקצבת הס' לי"פ שיחדו לו הרבנים הנז' מצי למגבי במושלם על שלשת השנים כיון שהתחילו ושרת את אחיו בהוראה ועסקי הכולל ששה חדשים ולא מצו הדרי בהו וכמ"ש בסי' של"ג ס"א וס"ב שאם הלכו החמרים היינו התחילו אעפ"י שלא היו מוצאים להשכיר עצמם אמש נותן להם שכרם כפועל בטל רק שלא יהיה הבעה"ב אנוס. וסיים בהגה"ה דמלמד שהשכיר עצמו לשתי שנים והתחיל שנה ראשונה הוי התחלה גם לשניה ע"ש. דון מינה לנ"ד שהתחיל כבר דמשלמים אגריה לג' שנים אע"ג שלא היה מוצא להשכיר עצמו ולא הפסידוהו ממ"א. ולאו דוקא כפועל בעל אלא שכרו מושלם נמי כיון דקיבלוהו לרב ומו"ץ. הלא ידוע דכל בעלי תורה כאוכלוסי דמחוזא דאי לא עבדי חלשי. וכמו שראיתי משם מרן ב"י שהביא דברי הרשב"א דבני חבורה ששכרו להם חכם לדרוש וחזרו בהם דחייבים לשלם לו שכרו במושלם ולא שייך הכא אינו דומה הבא טעון לבא ריקם וכו' דפקודי ה' ישרים משמחי לב וכו' כי הלומדים בתורה נוחים הם ואינם עושים מלאכתם יגפו ויעפו כאוכלוסי דמחוזא וכו' ע"ש וכ"פ להדייא בסוף סי' של"ד בשוכר מלמד לבנו וחלה התלמיד וכו' ואין המלמד מכיר בו פסידא דבעה"ב ונותן לו כל שכרו מושלם וסיים בהגה"ה דכל לומדי תורה יותר נוח להם ללמוד מלילך בטל. וכן משמע בתשו' הרא"ש כלל ק"ד ס"ד וכ"ה סי' י"ז ע"ש. ומינה למורה הוראות ועוסק בצרכי ציבור דשמחה רבה אי"ל ואי לא עבדי חלשי דעפ"י הש"ע יתחייבו שכרו מושלם כי הדרי בהו:

אבל מה יועיל לו כ"ז להרב הנז' הי"ו מקמי הך טענתא דטעין עליה כמהרי"ך הי"ו כי הוא הניחם והלך לו ובזה נמחל שעבודו. וגם בידינו דוכראן סהדותא כי מחל להם ברצון שאמר לאנשים הבאים לרצותו קודם לכתו מחלתי וכו'. ובזה נתאמץ הרב הפוסק הי"ו להפקיע זכותו מכל וכל וכלפי לייא חייבו באיזה הוצאות שגרה להם כאשר טען כמהרי"ך הי"ו. ובזה לישרי לן מר דלמטוניה נמי דעדות זו אית בה ממשא אמאי לא פטרו מכחה בהנך הוצאות כיון דאמ"ל מחלתי והנני הולך והם לא מיחו בו הרי גם הם נמחל שעבודייהו דאיבעי להו למחויי ביה קמי סהדי אטו כהך דסו"ס של"ג שכתב מור"ם דבעה"ב שאמר לפועל לך מעמדי דנמחל שעבוד בעה"ב ולא נמחל שעבוד הפועל גם אם נתרצה לבעה"ב. זה אין הדעת סובלו. וכ"מ בזכירות משם הכנה"ג סי' של"ד בהגהב"י שכתב דנהי דאין כח לבעה"ב למחול שעבוד שוכר שעליו אבל אם נתרצה שוכר לאמירת בעה"ב איהו נמי נמחל שעבודיה ע"ש וכ"ש כיון שהוא מוחזק היכי מפיק מיניה ממונא דהוצאות בלתי ראיות:

אלא דבלא"ה אחר ההתבוננות מעט לא נהירא לי עדות זו דלאו בת סמכא היא לא לחיוב ולא לפיטור אחר שהעדים הנז' הם מבני קהלם נוגעים בעדות נינהו ופסולים להעיד כמ"ש בסי' ל"ז ואע"ג שכתב שם בסוף הסימן עכשיו נהגו לקבל עדים מהקהל על תקנתם והסכמתם והקדשות וע"כ עניניהם וכו'. הנה מהפרט שפירט תקנות והסכמות וכו' וכלל כל עניניהם למוד סתום מן המפורש ואין בכלל אלא מה שבפרט דדוקא מידי דדמו להנך פרטא הוא שנהגו ולא בתביעה שבין יחיד לרבים. וכ"כ הפת"ש שם משם הרב שב יעקב ז"ל והברכ"י ז"ל שם משם מהר"י זיין ז"ל ע"ש וא"כ נ"ד פלט מהא. וא"ן יש לחלק מכח הטעם שנתן בזה הרשב"א ז"ל מאריה דהאי דינא שאם נאמר שלא יועילו עדים מהקהל לא יהיה תיקון לעולם לצרכי ציבור ע"ש דבנ"ד דיש כמה קה"ק אשכנזים הי"ו ומהם יוכלו להביא עדים ויש תיקון דבכה"ג ליכא מנהגא ובזכירות מצאתי שכ"כ הרב תו"ח ז"ל סי' קכ"ג וקפ"ה וגם הכנה"ג בסי' ל"ז הביא שני החילוקים וזולתם המוציאים נד"ד ממנהג זה ע"ש. ועתה לו יהי אלא ספק מנהג כבר ידעת בספק מנהג בס' תקנה דקי"ל באה"ע סי' קי"ח דכל ספק בתקנה העמד הדבר על דין תורה. והכא דין תורה הוא דבני הקהל פסולים להעיד. ואע"ג דהפמ"א ז"ל סי' י"א כתב דבבא להחזיק גם בס' תקנה אין להוציא מידו אם תבין הדברים כפשטן הלא המה נגד דעת מרן דהא הך דאה"ע סי' קי"ח שורשה מתשו' הרא"ש ושם איירי גם להחזיק. ועוד כי בתשו' מרן לאה"ע שם מפורש די"ז כמה פעמים גם בלהחזיק אבל העיקר כמו שהוכחתי במ"א מדברי הפמ"א ז"ל עצמו דגם הוא לא אמרה אלא בתקנות דהוזכרו בש"ס דהשתא הדרי הו"ל דינא. אבל בתקנות חכמי הדורות גם המוחזק הורע כחו בספק תקנה ומצאתי כן להמח"א ז"ל ועתה זכיתי ומצאתי כן עוד להפת"ש בסי' ח"י שכ"כ משם ה' נאות דשא וה' מסגרת השולחן ז"ל ממש ויעלוז לבי

ואם נפשך לומר דמסלקי נפשייהו והדר ליסהדו. הנה מלבד שממ"ש בסי' ט' גבי גזברים דבעינן שאין להם הנאה לא הם ולא כל קרוביהם. וא"כ גם כל קרוביהם בעו סילוק וזה דבר רחוק. עוד בא דהשתא שכבר העידו תו לא מהני סילוק כמ"ש הכנה"ג שס משם מהרש"ך ז"ל משום דעבידי לאחזוקי שקרייהו. ואין זה ענין למ"ש הש"ע דגם לאחר העירעור מהני הסילוק דלאחר עדות מיהא לא מהני ומובן. וכבר גליתי דעתי בעת קבלת העדות דסילוק בתביעת יחיד לרבים לא מהני דממה יסלקו עצמם ועתה שישו בני מעי כי מצאתי לי חבר ורב גדול בזכירות שכן כתב הרב משפטי שמואל סי' ס"ו דדוקא ברבים התובעים ליחיד מהני סילוק ולא ביחיד התובע לרבים ע"ש:

וכ"ש דיפה השיב ע"ז כמהרמ"א הי"ו דמתוך כעס מחל הרב הנז' הי"ו. והרב הפוסק בזה סמך את ידיו עליו ממ"ש מור"ם בסוף סי' של"ג. וי"א דמחילה בכעס לא שמה מחילה. ולדידי אי מהא לא אירייא דמדכתב בלשון וי"א דהו"ל מחלוקת ומדוע בני עירו המוחזקים לא יאמרו קי"ל ברם בקושטא אנכי מצאתי דעת מרן מפורש דמחילה בכעס לא הוי מחילה. והוא כי הרמב"ם ז"ל פ"ה דמכירה כתב יש דברים הרבה שא"ץ קנין וכו' ונהגו להקנות בהם ואינו מועיל אלא להודיע שאינו אומר דברים אלו כמשחק אלא שגמר בלבו ואח"כ אמר לפיכך אם אמר בלב שלם אני גמרתי ואמרתי. לעשות דב"ז אינו צריך דבר אחר. ומהרימ"ט בח"מ סי' קי"ח דן מדבריו אלה דמחילה מתוך כעס ל"מ. ומצאנו להטור והש"ע ביו"ד סי' רס"ז ס"ג שפסקו משם הרמב"ם המשחרר עבדו בכל לשון והוציא בשפתיו דברים שמשמען שלא נשאר לו עליו שעבוד כלל ושגמר בלבו לדב"ז אינו יכול לחזור בו ע"ש. והא ודאי דמאי דנקט ושגמר בלבו לשיטתיה אזיל דבעי לב שלם ולא מתוך כעס. והש"ע דגריר אבתריה ודאי דהכי ס"ל. וכ"מ ג"כ ממ"ש בריש סי' רמ"ב דבמתנה כל שראינו שהיה אנוס א"ץ למודעא והמתנה בטלה מפני האונס שקדם מטעם דכיון דגילה דעתו שאינו חפץ במתנה א"ץ מודעה. ועי' מזה בסי' ר"ה ג"כ ושם כתב דמחילה במתנה. וא"כ הוברר דעת מרן דכל מחילה שאינה בלב שלם כנז' וה"ה למחילה בכעס דאינה מחילה. וצדקה טענת מהרמ"א הי"ו ומאי דשח ושחק עליו הפוסק הי"ו לאמר דדייני סדום דייני הכי דעל הנתבע להביא ראיה ושוה"ד שעל הרב הנז' הי"ו לברר שלא מחל אלא בכעס אחר המחי' שכח דין מפורש וכלל גדול בש"ע סי' ע"ה וז"ל מנה לי בידך שהלויתיך וכו' והלה אומר יודע אני שהלויתני ואיני יודע אם החזרתיו לך אם לאו חייב ע"ש. דכל בריא בחיובא וס' בחזרה חייב. וא"כ בנ"ד נמי כיון שהוברר החיוב עליהם לדעת כמ"ש ובאים לפטור עצמם מכח מחילתו והוא טוען שמחל בכעס והם לא ידעו דעתו הו"ל ס' בחזרה דעדות העדים שמחל ברצון לא מן ה' הוא ולא מכח זה קאתי הרב הפוסק הי"ו נמי דקאמר לן דגם בס' על הרב הי"ו לברר. ובהא הנה פשוט בס' בחזרה חייבים לשלם כל שהוא ס' דמציאות כנ"ד. ומיהו גם למ"ש שאין בעדות העדים ממש מ"מ אהנייא לדידהו דטעני בבריא שמחל וברצון דלא ישלמו חלקם אבל לגבי אחריני הא לא אהנייא ומספק"ל אם מחל ואם ברצון ולכן חייבים הם לשלם וכמ"ש. ואין לומר כיון דהפקענו שעבודו מאלו גם לאינך מחול. דהא גבי שנים שלוו בשטר אחד בסי' ע"ז קי"ל דאם מחל לאחד מהם חלק חבירו אינו מחול וד"ב:

ובן בנו של ק"ו דאפי' היה מתברר בעדים כשרים שהרב הנז' הי"ו מחל להם ברצון אין אני רואה במחילה זו ממש דהא הגם דקי"ל באה"ע סי' כ"ח מקדש בשכירות אינה מקודשת דישנה לשכירות מתחילה וע"ס והו"ל מלוה עי' בקידושין דמ"ח מ"מ כל כמה דלא עביד עבידתא שכירותו עדיין לא באה לעולם. ואה"ן דאוקימנא לעיל דחייבים שכר פעולתו גם בלא עבד היינו משום דכיון דאי לא עבדי חלשי וזמן אתי ואע"ג שהם בטלים בו הו"ל כעוסקים. אבל קודם בא הזמן פשיטא ודאי דעוד לית ליה זוזי גבייהו השתא וא"כ היכי מהנייא מחילה להנך זוזי והלא בסי' ר"ט פסק מור"ם דמחילה דבר שלא בא לעולם לא מהני ובודאי שהדין הא' גם לדעת מרן כיון דמחילה דינה כמתנה כמ"ש סי' ר"ה וסי' רמ"א ממילא לית בה קנין בדבר שלב"ל כמתנה דל"מ בדבר שלב"ל כמ"ש בסי' ר"ע. ומה דפשיט"ל להרב הפוסק הי"ו דגבי הפועל לא בעי אפי' לשון מחילה אלא מכיון שהלך מהבע"ב אפי' בסתם הרי חזר ואי בעי למיהדר תו לא מצי ולכך עורר קסת'ו עלי למה הייתי מדקדק על העדים אם שמעו מפיו מחילה וכו' אני לא דקדקתי אם אמר לשון מחילה ממש אלא כיוונתי לחוקרם אם שמעו מפיו איזה מאמר שיורה כן או אם שתק והלך בשתיקה דלדידי הא צריכה רבא. ואם הלך בשתיקה ל"מ חזר בו ודלא כמ"ש הפוסק הי"ו דלדידיה הך דמור"ם בסוף סי' של"ו הוייא תיובתיה שכתב במלמד שאמ"ל בעה"ב לך מעמדי וכו' יכול לחזור בו שלא נמחל שעבודו של נער:

וזכורני כי בב"י מביא מהגדולים דלא נמחל שעבודו באמירה ע"ש ולא משום שעבודו של נער. ומ"מ גם מור"ם סיים בשאר פועל דבעי שיאמר לו בפני שנים לך מעמדי ואז פטור גם בלא מחילה או בעינן דהפועל יודה שא"ל הלא"ה אלא שמנע הפעולה בשתיקה לא מיקרי חוזר ודאי. והשתא ומה דבע"ה דלית ליה גבי פועל אלא שעבוד הגוף בעי שיאמ"ל לך ולא בשתיקה. פועל דאי"ל גבי בעה"ב שעבוד ממון לא כ"ש דאין שעבודו נמחל בשתיקה. וע"ש בפת"ש שכתב דלדעת רש"י והרמב"ם ז"ל אם כבר קיבל דמים הפועל מבע"ה דלא נמחלו לו עד שיאמר לו מחילה בפי' זיל ואין לי עליך דמים ול"ד שעבוד ממון לשעבוד הגוף ודלא כהש"ך ז"ל. אמור מעתה דלכ"ע מיהא לא נמחל השעבוד בין דבעה"ב בין דפועל עד שיגיד בפה שהלך וחזר מתנאו אבל בשתיקה לא וכל עוד שלא נשלם זמן שכירותו מצי הדר לתנאיה. וכן יש לדקדק מדברי מרן בסי' קפ"ה ס"ג וז"ל וכן השוכר את הפועל להציל כל שיציל הרי הוא למשכיר ואם אמר לעצמי אני מציל ה"ז חוזר בו מהשכירות וכל שיציל אחר שאמר לי הרי הוא שלו הרי דלא נקרא חוזר בו מהשכירות עד שיאמר בפיו לעצמי אני מציל ולא מן הסתם:

ויגדל נא כח נד"ז מטעם אחר דזה לא יכחישהו אדם דלא נמלט ה' הנז' הי"ו אלא מהכעסות ובזיונות בהיותו אצלם ולא היה לו עם מי שישיח דאגתו כי קרוביו היו בעה"ק טבת"ו. ומפני זה הלך אל עירו לפוש עד אשר יראה תכלית הדבר וזה הוי אמתלא להליכתו. וכבר ידוע באה"ע סי' ע' דאפילו באשה שאין הבעל חייב במזונותיה רק כשהיא אצלו שאם הלכה ממנו ונתנה אמתלא שהשכנים מוציאים עליה שם רע דחייב לזונה במקום שהיא ע"ש. וז"פ דגם בלא אמתלא אם חזרה בה דלא נמחל שעבודה בהליכה לבד וחייב במזונותיה משתתבע לשוב אי לא בעי לאהדורה ונ"ד נמי דהוי דכוותה וכיון שסמוך ונראה תבע אותם לדין תורה על יד הרה"ג דומ"ץ דק"ק אשכנזים הי"ו ובזה גילה דעתו שמבקש לחזור והם השיבו שיעמדו עמו לד"ת ככתוב בידו א"כ הרי א"ל זיל ומאי דבעית לאשתעויי בהדן בדינא הכא קאימנא ובזה חייבים הם לשלם שכרו כיון שחזרו בהם ועוד דכיון שהם שכרוהו למלאכה ידוע להיות רב ומו"ץ דהיינו לדון בין איש לרעהו ולהיות חכם באשי דהיא שייכא לד"ת שבהיות בידו המשרה יוכל להעמיד הדת על תילה ואליו ישמעון וזולתה יהיה הדבר רפוי כידוע בזמן הרע הזה בעוה"ר וגם בתי דינין היו לולא סמיכתם על חכם באשי הי"ו היתה העזרה ננעלת ואין בידינו להעמיד הדת על תילה ולא הזמינו לו המלאכה הנז' להביא לו המשרה הנז' מקמ"ר קושטא יע"א שאע"ג שהלכו לירושת"ו הי"ל לסיים לשליח לקושטא יע"א ולהוציא הוצאות הצריכים להנז' והם באו עדיה ולא סיימוה קמיה א"כ הם פשעו וחייבים לשלם לו שכרו ואפילו אי הוו אזלי לקושטא ולא היה עולה בידם היה הדין נותן לשלם לו שכרו כיון שרגילות הוא להשיג המשרה הנז' למאן דמתבעי והם לא השיגוה הו"ל כהך דסי' של"ה דהשוכר למלאכה ידוע ונשלמה בחצי היום דאם יש מלאכה קלה ואינה עושה וא"ל אני פועל מאינך דאי לא עבדי חלשי משלם שכרו מושלם:

והנה כבר כתבתי דד"ת בלי משרת חכם באשי היא מלאכה כבדה מהיות שניהם יחד. וגם כיון שרגילות להשיג המשרה הנז' לא איבעי ליה לאסוקי אדעתיה ולהתנות וכ"ז גם אם היו שולחים לקושטא ולא היו משיגים לא היו פטורים אלא בנתבקש מהם ממון הרבה יותר מהמנהג דאז הוה שייך טענה אטו תרקבא דדינרי בעי למיתב ליה. אבל בדבר הרגילות לא ש"ז וכמ"ש ביו"ד סי' רל"ב סי"ב בהגה"ה. אבל עתה שלא הלכו כלל ולא שלחו א"כ הו"ל לא הזמינו לו מלאכה כלל. ומאי שייך לפלפל בענין התנאי ובענין אסמכתא שטען הרב הפוסק הי"ו ובלא"ה כבר כתבתי דבבד"ח לית אס'. ואפי' אם יאמרו ששלחו והוציאו הרבה הי"ל להודיע ולהתנות בהרב הנז' הי"ו ע"י עדים כשרים שעשו כל זאת ויחזור למקומו והשתא דלא הוה לא זה ולא זאת מאין הרגלים לפוטרם:

עוד זאת שמעתי מהרה"ג הנז' הי"ו שכבר הוא תפוס מנכסי א' מהחותמים שיש לו עליו שט"ח ורצונו לתופשו בעד כולם. וגם בזה נלענ"ד דדינא קא מישתעי עפ"י מ"ש מור"ם בסי' קכ"ח ס"ב ואחד שנתפס מכח מס של קהל אחר ותפס משל א' מן הקהל יכול לתופשו בשביל כל הקהל כי כולם אחראין וערבאין זה בשביל זה וא' נתפס על הכל. ומשמע דיהיב להו דין ערב קבלן מדלא הצריך לתבוע מכ"א ואחד מהם תחי' כדין ערב סתם בסי' קכ"ט. וה"ן כיון דאסיקנא לעיל דנתחייבו במה שקצבו א"כ יכול לתפוס מאחד בעד כולם בלי שיתבעם תחילה. וכן דן מהך מהרשד"ם ז"ל ביו"ד ס"צ בראובן החכם כנ"ד שיכול לתפוס שכרו מאחד מבה"ע בעד כולם ע"ש. והגם שלכאורה נראה שאין זה עולה לדעת מרן כיון דשייכות בני העיר להדדי אינו אלא מכח שותפות כמ"ש בסי' קס"ג. ואילו בשותפים מפורש בסי' ע"ז ס"ב דאין להם אלא דין שנים שלוו בשטר אחד דאם יש נכסים לאחד מהם לא יתבע מהב' תחילה:

הנה מצאתי להרב תו"ח סי' קס"ז דק"ן שנשאל כנ"ד ופסק דהרב יכול לתבוע שכרו מכל אחד מבני העיר בעדו מאיזה שירצה הוא תחי' משום דעדיף שותפות בני העיר משאר שותפים. כי ק"ל למר אמאי בשוכר מלמד ומת הנער קי"ל דפטור הבעה"ב ממה שלא למד ואילו ברב הנשכר לזמן ומת אחד מהקהל הסכימו האחרונים שבניו חייבים וכו' אלא דרב שאני דלבעבור תועלתו אנ"ס דגמרי ומשעבדי נפשייהו באופן שלא יגיע לו שום הפסד וא"כ משעבדי ליה נפשייהו נמי להיות ערבנים וקבלנים עש"ב. וא"כ נימא דגם מרן סובר כן. ומלבד זה הלא קי"ל בסי' קכ"ט סיו"ד דגם ערב סתם אם הבע"ח גברא אלמא יתבע הערב תחי'. וכל יחיד לגבי רבים דאיכא זיל הכא קא מדחי ליה וזיל הכא קמדחי ליה הוי כגברא אלמא דיתבע הערב תחילה. וכ"ש בנד"ד דלא בעו לאודויי ליה ונפל בידו נכסי אחד מהם דיש לדון כמ"ש בסי' קע"ו סל"א בשנים שלוו אם כפר אחד מהם והודה אחד שיתחייב בכל ע"ש:

וכ"ת דכיון דאכתי הלכה זאת אינה ברורה מפי הרב המכריע ועוד לא נגמר הדין ואולי הרב הנז' הי"ו אין לו זכות בדברי הרב הפוס' הי"ו והאיש אשר נושה בו שטרו בידו חזק הרי זה דומה למ"ש בסי' כ"ד אין נזקקין אלא לתובע תחילה ולחד פירושא שם בהגה"ה מיירי דראובן תובע משמעון בענין שלא יוכ"ל פרעתי ושמעון משיב יש לך משלי כו"ך ומבקש זמן להביא עדים יותר מזמן ב"ד אעפ"י שאנו יודעים שיש לו עדים בדבר נזקקין לתובע וצריך לשלם לו מיד. וכ"כ מר"ן בסו"ס פ"ה ראובן נתחייב לשמעון מאתים ושמעון לראובן מנה ושמעון כבר עמד לדין ונתחייב במנה ואמר לראובן תחסר המנה ממאתים שיש לי עליך אם שטרו של שמעון מקויים הדין עמו ע"כ. וא"כ בנ"ד דאכתי לא אתבריר חיוב הרב הנז' הי"ו ולא נתקיים בדין אין לו לגבות משטר האיש הזה כי חזק הוא ולא הזכירו הפוס' דמשתלם מאחד ע"כ בני העיר אלא כשחיובו ברור:

אף לזאת כמה תשו' בדבר. חדא דלא אמרו אלא לתובע זולת היכא דמטי ליה איזה פסידא בדין עיכובא והכא דאיכא שטרא ביד האיש הזה בתורת מכר ושכירות וכל עוד שלא נגמר הדין לוקח הוא שכירותו לית ליה שום פסידא:

שנית דכיון שעתה קרוב כבר הדבר ליגמר כד נפיק אורייתא מפי הרב המכריע הי"ו לזה או לזה. א"כ אין זה דומה למ"ש מור"ם ז"ל דהנתבע מבקש זמן יותר מזמן ב"ד דהבקשה הזאת אין לה שיעור ואין לדבר סוף וממונו של זה מתעכב שלא כדין מה שאין כן הכא:

ועלית על כולנה והיא העיקר דכיון דעכ"פ לא יבצר ענין זה ממחלוקת והתפוס משני הצדדים יזכה בקי"ל, והשתא אם נאמר להרב הנתבע מהאיש ההוא זיל שלים והדר אישתעי דינא הרי הפסיד תפיסתו ולא יכו"ל קי"ל והו"ל זיילי נכסי ובזיילי נכסי דנתבע כ"ע מודו דנזקקין לו כמפורש שם בסי' כ"ד. וכבר כתב כן המט"ש שם אות כ"ד משם תשו' שני המאורות הגדולים ז"ל שם דהיכא דמגריעין כח הנתבע דאית ליה טענות לזכות בהם מכח הקי"ל וכשאנו מוציאים מידו לא מצי למיפק מיד התובע כה"ג נזקקין לנתבע דהו"ל כזיילי נכסי דלוה ע"ש. ואין זה גרוע ממ"ש בש"ע סי' ע"ג סיו"ד שאם רואה הדיין אמתלא לבע"ח שכשיגיע זמן חובו לא יוכל לגבות וכו' דמצוה על הדיין לעכב ממון הלוה גם שבמקום אחר ע"ש ודון מכ"ש לנדון דידן:

באופן נלאתי לצדד לבקש זכות לעה"ק צפת היאור חו' בין בעיקר החיובים בין בענין המחילה והחזרה ולא מצאתי זכות תולה להם עפ"י התורה. ואיני סומך בזה על דעתי דבלא"ה הא איכא מר עוקבא הרה"ג המכריע מני"ר ומי יתן והיה כי ע"י הק' יתוקן הדבר וישפוט שלום דבר השוה לשניהם שלמא רבא דמר נפיש זכותיה ודבריו נשמעים ואנא זעירא אנא אני בא. ואם כה יעשה ימלט נפשי כי היכי דלא לימטי לי שיבא ואז ישמח לבי ויעלוז. אנכי החותם פה כפר פקעין ת"ו בפ' אלו הן הגולי"ן בכסליו התרס"ד בא סימן ונתתי שלו"ם באר"ץ לפ"ג ליצירה:

הצעיר אליאו ילוז ס"ט

תוכן העניינים

מפי אהרן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה