אור ברסלב
מפי אהרן מפי אהרון › סימן טוב

מפי אהרן· רבי אהרן בכור אלחדיף

מפי אהרון · סימן טוב

סימן טז

ראה ראיתי את כל טענות ותביעות המורשים החתומים לעיל שהם מט' הרב כמהרי"ץ הכהן הי"ו הבא בהרשאה מאת כוללות עי"ה צפת"ו והר' משה מאיר חי אליקים הי"ו הבא בהרשאה מאתי החו"מ והם כל אחד בירר לו דיין אחד לדון בדין וזבל"א. שהרב המורשה מכוללות עי"ק צפת"ו בירר הרב כהר"י ידיד הלוי והרב המורשה שלי בירר למע' הרב כמהר"א ילוז הי"ו ושניהם ביררו למכריע את מע' הרב הדומ"ץ דק"ק אשכנזים בעיה"ק צפת"ו הרה"ג רפאל זיל בעראמנן הי"ו וראיתי טענת הרב המורשה של כוללות עי"ק צפת"ו והנני להשיב עליהם היות כי יש הרבה דברים שלא יוכלו לדעתם לא המורשה ולא הנברר שלי ואני אבארם. תחילת דיבר מה שטען הרב המורשה של כוללות עי"ק צפת"ו כי הם לא שלחו להביאני כ"א לעשות שלום ע"כ:

הנה מלבד מה שהשיבו הרב המורשה כמ"ש עוד בה שמדוע לא זכר חת"י הנמצאת בידי שכתוב בה להיות לראש ולקצין וחתומים הוא ורעיו אשר היו באותו זמן לועד כללי שנתמנו בחתימות הרבה מאנשי העיר:

ומ"ש רק זה שלא כנגד זה באונס. ע"כ לא אוכל לדעת מי אנסם והם ג"כ הוא והמורשה וחבירו כמהר"ש הלוי יצ"ו שהלכו לעי"ק ירושת"ו בחתימת כל הזט"ה לעשות כל אשר ביכולתם לא ידעתי מי אנסם והאנוסים שהיו לפי דבריו מדוע לא מיחו בהם. וגם לך לא ראה בגוף הפס"ד בביטול טענת האונס. ומ"ש ועכ"ז טרחנו וכו' והמכתבים וקיום המינוי וכו'. אדרבא מדבריהם אלו היא הוכחה גמורה כי ברצון גמור היה הדבר מרו"ס. ומ"ש והשיב שכבר מחל והלך לו כאשר יבורר זה בעדים ע"כ הנה ראיתי את קב"ע אשר עשו וזה נוסחה:

במותב תלתא כחדא הוינא אנן ב"ד דח"ל כד אתא קודמנא ה"ה נסים הכהן חלאליה הי"ו ואסהיד אחר האיום והגיזום כדחזי איך שסמוך לנסיעת מע' הרה"ג בכור אהרן אלחדיף הי"ו מפה עיה"ק צפת"ו בארבעה או חמשה ימים באו כמה אנשים שהיו מתנגדים אליו במינוי רבנותו ונסים הנז' הי"ו אף עמהם וחילו פניו לשבת במקומו ובשררתו ולא אבה ואמר בזה"ל מחול לכם לא אשב. וכמו כן העיד בפנינו הישיש הנכבד הר' חביב יאיר הי"ו איך שהיה עמהם בשעה שהיו מחלים פני הרב הנז' הי"ו והבטיחוהו שישתדלו לו במשרת ח' באשי ולא קיבל וביאר דבריו שהרב הנז' היה מדבר עמהם ברצון רק שלא נזכר אם אמ"ל הרב הנז' לשון מחילה וכן העיד בפנינו הרי"ץ צנאניץ הי"ו שגם הוא היה מהמחלים פניו של הרב הנז' הי"ו ובמעמדם ולא אבה שמוע ואמ"ל מחול (בזה"ל מסמאח מא בקעוד) וביאר שכל דברי הרב הנז' עמהם היו בנחת וברצון ע"כ הגיעו דברי העדים הנז' בפנינו ובפני שני המורשים אחד מצד מע' הרב הנז' יצ"ו והשני מצד כוללות עה"ק צפת"ו ולראיה ח"ש פה עיה"ק צפת"ו בש"א לח' אב הרחמן ש' התרס"ג ליצירה והשו"ב וקים:

הצעיר אליהו יאלוז ס"ט. הצעיר יוסף חיים מאמאן ס"ט. הצעיר יוסף ידיד הלוי ס"ט.

טרם כל אני צועק על העדות דאיך תועיל עדותם מאחר שהם מבני העיר ונוגעים בעדות הוו ולא חזו ולא מידי וכמ"ש מרן בשולחנו הטהור בסי' ל"ז סי' י"ח וי"ט ע"ש. ועי' לה' ברכי יוסף שם או"ג מ"ש בזה וע"ע בבאה"ט מ"ש משם הש"ך וכן בפ"ת סק"י ע"ש. והגם שנניח במונח שסילקו את עצמם מהנאה עכ"ז צריך הסילוק קנין וכמו שהאריך עוד בזה להלן להוכיח במישור שאין העדות זו מהנייא כלל מכמה טעמי:

ואמנם עתה יש לעיין בגוף הקב"ע בעצמה שקיבלו אותה שלשת החו"מ הנז"ל. דאף שתמצא לומר דהעדים ההם יכולים להעיד ע"י סילוק וכיוצא. הנה קבלת העדות מיהא לא תועיל לכלום שהרי אחד מהג' הנז' הוא הנברר של ק"ק ספרדים הבא מכחם להפך בזכותם על פי הטענות שלהם. ואם כן איך יוכל לקבל עדות דהוי כדן דין שהרי הוא נוגע בדבר וכמ"ש מרן בסי' ל"ז סי"ט אין דנין בדייני אותה העיר. עי' להפ"ת סקי"א מ"ש. וא"כ כיון דלדון אינו יכול כ"ש שאין לו רשות לקב"ע ונמצא דפשו להו תרי וקב"ע בעי שלשה כמ"ש מר"ן בסכ"ח סכ"א ובבאה"ט שם דהו"ל כשנים שדנו שאין דיניהם דין כמ"ש בסי' נ"ב ס"ב. והכנה"ג בהגהב"י אות קט"ו כתב משם מו"ה מהרימ"ט ז"ל בתשו' לאה"ע סי' מ"ג דאפי' לבה"ג דס"ל דשנים שדנו דיניהם דין מ"מ מודה הוא דקב"ע בעי ג' ע"ש. ועיין להרב פנים במשפט שם. והגם שהוא נברר בזבל"א וזבל"א היינו רק להפך בזכותם עפ"י טענותיהם ולא שיפסוק דין עפי"ו ומכ"ש שלא לקבל עדות וכמ"ש:

ואנכי הרואה דאף לפי עדות העדים הנז' שהעידו שאני מחלתי אף שנניח שעדותם אמת ומקויימת עכ"ז ע"כ לא פסק מר"ן בשוה"ט סי' י"ב דמחילה אינה צריכה קנין וכ"פ בסי' רמ"א כי אם בדלא תפיס שטרא בידיה וכמ"ש הסמ"ע והביאו הבאה"ט שם דבדנקיט המוחל שט"ח בידו ל"מ מחילה וכו'. ועי' להפ"ת סקי"ד שם. ועי' להברכ"י בסי' י"ב מדנ"ג עד נ"ה כי האריך הרחיב לישב דעת הסמ"ע ע"ן עם דברי הרמ"א והביא להקת הפוס' בזה:

ולי נראה שגם מר"ן סל"ה דבתפיס המוחל שערא בידיה אין מחילתו מחילה ממ"ש מור"ם בסי' רמ"א בלשון וי"א אפי' היה וכו'. מכלל שהבין דמרן קאי בדלא תפיס דוקא וכבר הארכתי להוכיח כן במקום אחר כיד ה' הטובה עלי ואכמ"ל. ועי' להרב בני חיי בסי' זה שכתב שכדעת הסמ"ע משמע נמי מסתמיות כל האחרונים ע"ש מה גם דעפ"י שהוכחנו שהעדים נוגעים בעדותם הם א"כ יכו"ל משטה הייתי בכה:

ואתה קח לך מ"ש הרב פנים במשפט סי' י"ב או"ט מדברי הרמב"ם דהיכא שיש לו' שהיה משחק ומהתל במחילה צריכה קנין ע"ש. ואנן נמי נימא הכי בדעת מר"ן שהוא כלשון הרמב"ם ממש. ועי' לקמן מ"ש עוד בזה בשם הר' מנחת זכרון מש"ה. ונד"ד אם איתא דמחל להם היה מחזיר המינוי שבידו וכן כל הזכיות שמסרו בידו. אם לא שנאמר דאף אם כדבריהם כן הוא שאמ"ל שמחל לדחייא בעלמא אמר להו הכי. ועוד דאיכא אומדנא דמוכח שלא מחלתי שהרי בהיותי שם שלחו לי ע"י כמהר"מ מאמאן הי"ו לקבל מהם בעד טענותי סך חמשים לי"פ ולא רציתי באומרי כי איך אמחול על טענותי בסך הנז'. כי הסך הנז' בלא"ה הם חייבים לי באין או"ד כו"ע ואיך אמחול על השאר ועד שנעמוד על ד"ת אם יעלה לפו"ד ליקח הכל הנה מ"ט ואם לאו החמשים לי"פ הם שלי דהיינו שכי' ששה חדשים בסך שלשים לי"פ ועשרים של ההוצאות הרי חמשים לי"פ ועוד כשחזרתי לטבת"ו הפצירו בי ע"י כתביהם בחת"י אשר הוא כמוס תח"י לקבל מהם הסך הנז' ולא רציתי מהטעמים הנז"ל ומאותו יום עד עתה אין דובר אלי דבר. ואדרבא דוחים אותי מיום ליום שנעמוד לדין ושו"א לא העלה על ד"ל שפת"ו לומר שכבר מחלתי ואדרבא אומרים שנעמוד לדין וקבעו לי זמן לעמוד בדין. ויש לדון בזה שלא יועיל כאשר כתוב אצלי בעד שהעיד על שו"ב שחשוד מזה זמן רב והוא עצמו היה אוכל משחיטתו יעו"ש דל"מ עדותו מאחר ששתק כל אותו זמן ובטחוני חזק כי מע' הרב כמהר"ם מאמאן יצ"ו יעיד על זה כי מעולם לא נשמע דבר זה של המחילה אם לא שדבר זה חדשים מקרוב באו ומי כחכם ויבין את זאת שהיא אומדנא דמוכח שלא מחלתי ולא אמחול ויקוב הדין את ההר:

ועוד שאלה אחרת אני שואל מכם אשר יגיד פשר דבר מע' הרב כמהר"מ מאמאן יצ"ו שהיה הוא ראש המשתדלים עמי לשבת איתם. ובאמת יהגה חיכי מה שאני זוכר אחר כמה שנים שהיו מהבאים אצלי מע' הר' הנז"ל והרי"ץ הכהן חלאליה הי"ו ולהבדיל הרי"ץ פינעו ז"ל והביאו בידם תנאים שאחתום עליהם ואזי יבוא שלום ובראותי שיש בהם תנאי אחד שיש עליו חרם מן הראשונים ז"ל שלא לעשותו היתה תשובתי שעל כולו אחתום חוץ מזה והסכמה זו היא כמוסה אצלי בזכיות הכולל. וכשראו שלא רציתי לחתום הלכו להם וזהו מה שהיה סיבת המניעה והרב הנז' יגידיה ויערכה ותנאם הנה מצויה אצלי תחת ידי בכתיבת הסופר שלהם ולא נזכר שום מחילה וכ"ז היה טרם נסיעתי:

ואל תשיבני דא"כ לפי"ז מה יועיל לעדות הרב כמהר"מ מאמאן הי"ו ועדות בן אחיו כמהרב"מ הי"ו אשר שאלתי שהם מבני העיר והרי כתב הרא"ש בתשו' כלל ו' סימן כ"א דאפילו לחובתן אינם יכולים להעיד דאין חילוק דעד הפסול פסול לכל אלא חלקם יכולים לוותר בהודאתם יעו"ש. הנה מלבד דק"ל על הרא"ש מההיא דפ"ק דע"ז דאוה"ע באים בטענה לפני הקב"ה וכו' א"ל הקב"ה יבואו עדים ויעידו בכם שישראל שיקיימו את התו':

ואוסיפה לך דברי המש"ל בפ' ט"ו מה' עדות ה"א מאי דהק' על הרא"ש וז"ל כל עדות שתביא הנאה וכו' בתשו' הרא"ש כלל ו' סי' ך' כתב שאינו יכול להעיד לא לזכות ולא לחובה דאין חילוק בעדות הפסול פסול לכל. ודברי תימא הם דכל נוגע בדבר לא מפסיל אלא משום בעל דבר וכשמעיד לחובתו כשר ככל אדם ונאמנים נמי לחוב בעדותם לקהל וזכורני לא' מגדולי המורים א"ה תמצאנו בב"י סי' ל"ז ס"ז ד"ה מצאתי כתוב ועי' הרשב"א סי' אלף ק"ו בשני שותפים שהעידו בחובתם שנאמנים נמי לגבי שאר השותפים להוציא מהם וצ"ע ע"כ. וז"ל הרשב"א שכתב דלחובתם יכולים להעיד דע"כ לא אמרינן דין נגיעת עדות אלא היכא דאית להו הנאה. אמנם היכא דלית ליה הנאה אלא אדרבא בעדות זאת חוב הוא לו אזי ודאי דיכול להעיד כהודאת בעל דין כמאה עדים דמי וליכא נגיעת עדות כלל וכו' יעו"ש:

וכן כתבו התוס' לחלק בין פיסול בגוף ובין פיסול ממון וז"ל בפ' חזקת הבתים דמ"ג וקשה היכי מהני סילוק גבי עדים כיון שמתחילה היו פסולים ואנן בעינן שיהיה העדות תחילתו וסופו בכשרות. ותירץ דזה דוקא בפיסול הגוף אבל בפיסול ממון לא בעי' תחי' בכשרות ע"ש. ועי' בסמ"ע סי' ל"ז סק"א ובש"ך שם ע"כ. וכ"כ הר' צמח צדק סי' ל"ז דמ"ז ע"ג וד' ויצא לחלק בדברי הרא"ש ושם הביא שהרב"י בח"מ סי' ל"ז וסי' קמ"ו ששני שותפים שהעידו חובתם נאמנים לחייב את חבריהם והיינו היכא דלית להו הנאה בחיובא דחברייהו וכו' ולא אמרו לפסול עדות הפסולים בין לזכות בין לחובה אין עליו שום עדות אלא כבעל דין עצמו אבל בני העיר דוקא לזכות אין יכולים להעיד אבל לחובה בני העיר נאמנים ע"כ וע"ש שהביא שכן דעת הרמב"ם. עוד ע"ש שהביא חבר לדעת הרא"ש הוא הרדב"ז ח"א סי"א דמשמע מינה דאין ב"ה יכולים להעיד אפי' לחובה:

והגם כי מצאנו חבר להרא"ש כנז"ל לדידן ל"מ המוחזק לומר קי"ל כיון דפסקה מר"ן על שוה"ט שם סי' ל"ז ס"ו ואנן קבלנו הוראותיו ול"מ לומר קי"ל דלא כוותיה וגם מה שתירץ הרב ערך השולחן שם בעד הרא"ש לא יועיל ולא יציל לנ"ד כיון שמר"ן הק' פסק דלא כוותיה ולדידן יוסף הוא השליט הוא המסביר לכל עם הארץ ארץ ישראל מקודשת:

ולך נא ראה להר' צמח צדק שם שנדחק לתרץ על קושית הרא"ש וז"ל שם דמ"ה ע"ד. אבל צריכים אנו לדחוק וכו' בין לזכות בין לחובה ע"כ. וא"ת שיסלקו עצמן דבר זה אי אפשר וכמ"ש הרא"ש עצמו שם אות ט' בפסקת ומ"ש הר' מנחם וכו' אינו מהני סילוקן בדבר זה. דרב"ז של פריעת מס הנהוג לעולם ואי אפשר להם להסתלק שלא יהנו לעולם מן המס שיתן ע"כ. ולפי דברי הרב הנז' נפקא לן בדברי הרא"ש דאי לא היה משום קרוביהם היו יכולים להעיד לחובה. ועט"ר הרמ"ז בכנסיה שלו ח"מ ח"א ס"ו בהגהט"ו אות מ"ד וז"ל דוקא לזכותן של בני העיר אבל לחובתן של ב"ה נאמנים מהר"ר בצלאל ס"ה בשם הריטב"א ז"ל וכן ראיתי להריב"ש ז"ל בסי' תמ"ו והרא"ש בתשו' כלל ו' סי' כ"ה חולק ע"כ ומרן מלכא הנז' בסי' ל"ז בהגהב"י אות ו' יעו"ש שהאריך בדבר. ועי' להר' פרי צדיק ח"א ולמהר"ש פרימו בתשו' כהונת עולם ס"א קול אליהו ח"ב ח"מ ס"ג ועי' להח"ש סי' ל"ה בהגהב"י אות ה' ו'. ועי' להר' פנים במשפט בסי' ל"ז אות כ"ד ושם ס"ה אות י"א יעו"ש ושם בסי' ג"ל אות ה' בענין שונא גמור דכתב רש"ל דאפי' רבנן מודו דפסול להעידו יש לדעת אם בא להעיד לזכות שונאו אי מקבלינן סהדותייהו יעו"ש. ועי' בס' קנין פירות במע' נו"ן אות תרמ"ב סק"ב:

ומכל האמור נקח לנ"ד שלחובה יכולים להעיד. ומעתה נשוב למה שהתחלנו בתחילת דברינו לפסול עידי המחילה מטעם דנוגעים בעדותם הם שהם מבני העיר ואית להו הנאה ובהא קא מסהדי לזכות ב"ה ולהפקיע חיובם וכמו שכבר זכרנו ממ"ש מרן בסי' ל"ו דפסולים הם שהרי לא סילקו עצמם ואפי' את"ל שסילקו הרי לא קנו מידם וסילוק צריך קנין וכמש"ל. ועי' להר' פנים במשפט סי' ל"ז אות א' וז"ל כל עדות שיש לאדם וכו' מדסתם מרן אופן הסילוק באיזה לשון סילק עצמו והצריך קנין משמע דלדינא בכל מין סילוק ובכל לשון של סילוק בעי קנין ובלא קנין מגן שוייא. וכן דקדק ה"ה בס' מחנה יאודה ז"ל ולשון רבינו והרמב"ם סתום דמשמע דבכל לשון סילוק לא סגי בלא קנין יעו"ש באורך:

ועיין לעט"ר הרמ"ז ח"מ ח"א סי' ל"ז אות כ"ח הגהט"ו וז"ל הא דמהני סילוק היינו דוקא ברבים התובעים ליחיד אבל ביחיד התובע לרבים ל"מ סילוק. משפטי שמואל סי' ס"ה ועיין בנימין זאב סי' תנ"ג ע"כ ועי' למהר"ש הלוי שאלה א' דפ"ה ע"ג וד' שכתב דבענין ממון אי אפשר להעיד אנשי העיר בלי הסתלקות זולתי בתקנות והסכמות יעוש"ב. וכן בדפ"ז ע"א ועי' לח"ש בסי' ל"ז הגהב"י אות ל"א ול"ז והסילוק צריך שיהיה להם ולזרעם אחריהם ולקרוביהם דפסולים לעדות ולזרעם אחריהם הנולד אחר עדותם ע"ס כל העו' כ"כ הח"ש בסי' ל"ז הגהט"ו אות ך' יעוש"ב. ובנד"ד לא יתכן להם לסלק עצמם מהנאת העיר וגם לחלק לקרוביהם ע"ס כל הדורות וכמובן:

ואם יאמר האומר שגם עתה יסלקו הנאתם ויבואו להעיד על המחילה דב"ז אי אפשר לאומרו כאשר תראה להק"ש סי' ל"ג בהגהב"י אות ט"ו דכתב אם העיד בלי סילוקן דאינו יכול להעיד עוד אפי' שנסתלק ועי' מה שהניח בצ"ע. ועיין עוד לעט"ר הרמ"ז ח"מ סי' ל"ז בהגהט"ו אות ע"ה וז"ל אם העיד בלי סילוק כבר נפסל ושוב אינו יכול להעיד אפילו בסילוק הרש"ך ח"א סי' תס"ח ע"כ. ועיין שמחת יו"ט ד"ל ע"ג והש"ך בסי' ל"ד ס"ק ז"ך ובית יאודה עייאש דע"א ע"א ובמור"ם סי' ל"ג ס"ב ובפ"ת שם סק"ה ועיין להרב שדה חמד בקונטריס דברי חכמים סי' מ"ג דנ"א ע"א וב' במה שהאריך בדבר. ועי' להרב פנים במשפט סי' ל"ג ול"ז אות ה' והח"ש סי' ז' בהגהב"י אות ע"ו בחכם שגילה דעתו יעו"ש ובסי' י"ז הגהב"י אות יו"ד וי"א וי"ב וי"ג יעו"ש. ועי' להרב קנין פירות מע' ד' אות כ"א וז"ל דיין שגילה דעתו לאחד מבע"ד ובאות כ"ט כתב דיין שעשה פסק אם יכול עוד לדון בדבר. ועי' להרב פנים במשפט סי' ל"ג אות טו"ב דה"ט משום דעבידי לאחזוקי שקרייהו:

וכ"ת היכא מיקרו נוגעים בעדות הוא דוקא דאית להו הנאת ממון אבל לא הנאת רצון וכיוצא מדברים אחרים וכמ"ש מהרימ"ט ח"ב ח"מ סי' ע"א שכתב שכיון דאין להם הנאת ממון אעפ"י שעושים רצונם לא מיקרי בשביל זה נוגע לעדות ויכולים להעיד וכו' יעו"ש:

ולך נא ראה לעט"ר הרמ"ז בכנסייה שלו ח"מ ח"א סי' ל"ז הגהט"ו אות מ"ד שהביא משם מהריב"ל בתשו' שכתב דאפי' אין להם הנאת ממון אלא עשות רצונם מקרי נוגע בעדות ואינם יכולים להעיד יעו"ש. וכן סבר הרא"ש בכלל ו' סי' כ"ה וכן פסק הטור בסי' ל"ז ס"ט דכיון דאית ליה טירחא בהוצאתה מיאודה יותר מלוי הו"ל נוגע בעדות אע"ג דליכא הנאת ממון יעו"ש, וכ"ן שפסק מר"ן הש"ע בסי' ל"ז ס' י"ז. ועיין להרב פנים במשפט שם אות א"ך במע' ה' שציין גם מדברי הש"ע שם ס"ך נראה לומר כן:

ועיין לעט"ר בכנה"ג ח"מ ח"א סי' ל"ז בהגהט"ו אות מ"ו שאחר שהביא דברי מהריב"ל דסי' ל"ד הנז' סיים וכתב וז"ל ובסי' מ"א כתב דכיון שהם מעידים וניכר לכל שמחמת שנאה וקטטה ביניהם הם מעידים נוגע בעדות מיקרי וכן כתב הרשד"ם חלק יו"ד סי' קי"א ובעל משפט צדק בח"א סי' ע"ה ומהר"ש הלוי ז"ל בחלק יו"ד סי' ז' וחלק ח"מ סי' י"ח הרבו להקשות עליהם ועכ"ז הסכימו על דבריהם ע"כ. ועי' להר' שדה חמד בקונ' דברי חכמים אות ע' סי' ע"ג דכ"א ע"א וב'. ועי' להר' מהר"ש הלוי ז"ל בס"ז דכ"ז ע"א שהביא מהרשד"ם בסי' קי"א וז"ל ואם כונתך שהם מעידים עליו שבפי' קיבל עליו החרם הא ודאי שהם נוגעים בעדות כל עוד שהם רוצים לעמוד בחומרתם כי יש להם הנאה שלוקחים נקמתם מהם במה שלא יהיה מורה. והטור כתב בה' עדות בשם הרמב"ם שאם יש לעד שום צד הנאה בעו' אפי' רחוקה ונפלאה הרי זה לא יעיד כ"ש כי זה דרך קרוב מאד עכ"ל:

ממנו נקח לנ"ד שכונתם שאין רצונם להיות הוא המורה וביאתם אינו אלא לפנים ביודעם שכבר מאס מושב העיר וסופם הוכיח על תחילתם כי לא לרצון להם שבתו עמם. ועיין להח"ש בהגהט"ו סי' ל"ז אות ג' שהנקימה חשיבא הנאה יעו"ש ושם באות כ"ה וכ"ז ועי' בס' קנין פירות במע' ס' אות ג' וז"ל סילוק וכו' אבל בעידי הנאה אינו מועיל דמצי טעין שמפני שלא ראה שם אנשים דמהנו להעיד בעידי הודאה מה שאינו וכו' יעו"ש במה שציין אנן נמי נימא הכי בנד"ד:

ועדיפא מינה הביא עט"ר הרמ"ז בכנסייה שלו ח"מ ח"א סי' ל"ז בהגהט"ו אות ט"ל וז"ל אפי' בענין דלא ליקרו ליה גברא אלמא מיקרי נוגע בעדות מ"ש סי' כ"ח בשם הרד"ך ע"כ הביא משם הרדב"ז דשלא יהיה לו תרעומת הוי נוגע בעדות. אף אנו נאמר כן בנ"ד שכיון דלא לומר עלייהו גברא אלמי נינהו שאין רוצים לפרוע חיובם נוגעים בעדותם הוו. ועי' בס' פנים במשפט סיל"ז אות י"ד. ועי' להח"ש בסי' ל"ז בהגהט"ו אות כ"ח:

ואל תאמר כי לא הבאתי דבר לדידן שכבר כתב מרן בש"ע ח"מ סי' ל"ז סכ"ב וז"ל עכשיו נהגו הקהל וכו' וא"כ מנהג מבטל הלכה. לזאת אשיב מלבד מ"ש הר' אורח משפט שם בהגהב"י אות ה' שהביא משם הר' פרי צדיק בס"א שכתב דאין כונת מרן לומר דמן הסתם הוא המנהג כן כ"א שיש מקומות שעשו תקנה להתנהג כן וכו' יעוש"ב ועי' שם באות ז' וח':

עוד זאת להודיע כי בנ"ד לא נאמרה כמ"ש בב"י במוצא די"ז שם שהוא מתשו' הרא"ש כלל ה' אות ד' וז"ל מנהג פשוט דכל ישראל שאין מביאים עדים מחוץ לעיר להעיד וכו' כיון שקיבלום עליהם אנשי העיר עכ"ל:

גם ראו הביא לנו מ"ש דברי רבינו ירוחם והיא נ"כ ח"א והיא בתשו' הרשב"א ועידי הקהל שהם מעידים על התקנות והקדשות והם נוגעים בעדות כן נהגו בכל קהלות הק' שאין מביאים עדים ממדינה למדינה וכו' ע"כ וא"כ בנ"ד דאיכא מאנשי העיר קהלה אחרת ואין צורך להביא ממדינה למדינה פשוט הדבר שאין כשרים להעיד אנשי העיר הנוגעים בעדותם וזה פשוט. ועי' להרב פנים במשפט בסי' ל"ז אות כ"ח שהאריך בדבר:

ועיין לעט"ר הרמ"ז בכנה"ג ח"מ ח"א סי' ל"ז הגהב"י אות ל"ב וז"ל באותה שעה ועידי הקהל שהם מעידים על התקנות ועל הקדשות וכו' נ"ב דוקא הקדשות שהקדישו הציבור דומיא דתקנות ציבור אבל שיבואו עידי הקהל ויעידו על אחד שהקדיש נכסיו לקהל לא עלה על לב שיועיל עדותם כלל וכ"ש אם יש בעיר בתי כנסיות אחרות שיוכלו להעיד עדים מקהל אחר. הר"ר יצחק בן לב ז"ל בתשו' כ"י ועי' בתשו' מהרשד"ם חלק י"ד סי' צ"ז ובהרש"ך ח"ב סי' ק"ט ובמשפט צדק ח"א סי' כ"ב וכ"ה ונ"א ע"כ. ועי' עוד שם באות ל"ג ול"ו. ועי' להר' פנים במשפט בסי' ל"ז אות נ"ו ועי' להר' ח"ש סי' ל"ז הגהב"י אות ל"ח ואם יש שני קהלות בעיר כיון שכל קהל וקהל הרי הוא כעיר בפ"ע וכמ"ש מהרדב"ז ודאי דאין נאמנים בני קהל אחד לחייב לקהל אחר עפ"י עדותם היכא שיש להם הנאה בעדותם. ועי' בכנה"ג ס"ק ל"ו שהביא כן משם הרשד"ם ועי' בפרת מ"א ח"א סי' ק"ט וקצת קשה שנראה מתוך דבריו שחילוק זה למדו הוא מדעתו מדברי האחרונים ז"ל ואינו כן שכבר בפירושא איתא בהרשד"ם ז"ל יו"ד סי' קכ"ה. ומן התימא שהוא עצמו הזכירו ע"כ וכן אנו מדמים לנ"ד דכיון דיש קהל קדוש אשכנזים לא עלה על לב שיועיל עדותם ומרן מלכא הכנה"ג בסי' ז' הגהט"ו אות מ"ח וז"ל הא דמהני סילוק לדיינים היינו דוקא דומייא דעדים דהתביעה עם בני העיר דאם אלו לא יסתלקו ויהיו פסולים לא נמצא מי שידון להם. אבל כשיש דיינים אחרים בעיר אפי' שהם מקהל אחר לא מהני סילוק משפטי שמואל סי' ס"ו וע"ט. ועי' בס' ערוך השולחן בסי' ל"ז אות כ"ט שהביא משם מרן הב"י וכו' יעו"ש. שאם אי אתה אומר כן מי מעיד על אותו הקדש ועי' בתשו' והלא הביאה] עט"ר הרמ"ז בסי' ל"ז אות כ"ב ועי' להח"ש שם בהגהב"י אות מ"ו ויצא לחלק בה. וע"ע להר' מהר"י זיין בס' שערי ישועה בח"מ שער ג' סי' ג' והבי"ד הברכ"י בסי' ל"ז ועי' למהראנ"ח ח"א סי' כ"ט וח"ב סי' ס"ב ומשא מלך דס"ב ומהר"י אדרבי סי' קנ"ו ודון מינייהו ואוקי באתרין שעדותם זו לא מהנייא מטעם דנוגעים:

והמט"ש בסי' ז' הגהב"י אות י"ג וז"ל מיהו ע"כ לא קאמר הרא"ש והרשב"א אלא דהיחיד הנתבע הוא מהעיר ויושב שם אבל אם הנתבע מצד הדיין הוא מעיר אחרת והם באים להכניסו כבני עירו מטעם המנהג אינם נאמנים פ"מ ח"ג סי' ס"ח דקל"ז ע"ג ועי' בזה בתשו' מהרי"ץ אשכנזי סי' י"ד ע"כ:

ונפקא לן לנ"ד דאפי' לפי המנהג אינם נאמנים דמה לי נתבע ומה לי תובע ועי"ש בסי' ל"ז הגהט"ו אות יו"ד. ועי' במ"ש אורח משפט סי' ל"ז בהגהט"ו אות כ"ח וז"ל סי"ח אם יש מנהג בעיר וכו' נ"ב עי' בסוס"י ל"ז ועי' להגאון מ"א בחק"ל מ"ב כ"י חח"מ סי' י"ד וסי' כ"ג ועי' להרב מים שאל ח"מ ס"ח יעו"ש ע"כ. ועי' בקנין פירות מע' מנהג אות ה' וז"ל לענין אם נפל ספק בין יחיד עם רבים שהקהל אומרים כן הוא המנהג והיחיד אומר אינו כן ויש דררא דממונא אין הקהל מוחזקים ע"ש:

ואני אומר כן בנ"ד דאין הקהל מוחזקים ומידי עוברי מצאתי ראיתי בס' מנחת זכרון מע' מ' אות ח' וז"ל אחרי כותבי זה בא לידי תשו' מהר"י ן' מיגאש ז"ל וחזיתיה שם בסי' ח' שכתב בפשיטות דמחילה בכעס ומריבה אם מחל לו בפירוש דמהני ואין יכול לחזור בו:

ואני בער ולא אדע דאיך הרמב"ם פליג על רביה דהרי הרמב"ם תלמיד מהר"י ן' מיגאש היה ואיך פסק דמחי' ע"י כעס ומריבה לא מהני כלל אי לא קנו מידו או עד שיאמר בלב שלם אמרתי וגמרתי ע"כ:

ולדידי חזי לי לישב דלא פליג ארביה דגם הרמב"ם כן אמר או עד שיאמר וכו' דהיינו ממש כלשון רבו אם מחל לו בפירוש וגם אם קנו מידו הו"ל כמחל לו בפירוש ועי' בחק"ל יו"ד ח"ג סי' פ"ב ופ"ג שפת הים חיו"ד סי' ב"ך ע"כ. ואני כעת בתוך הגולה ואין הספרים מצויים לפני לדעת מה כתוב בהם:

ומאחר עלות דהעדים הם פסולים להעיד מחמת שהם בני העיר וגם שלא היה סילוק ואפי' היה בעי' קנין ועכשיו לא יועיל הסילוק וגם המנהג הכשיר עדות בני העיר לא יועיל מחמת דאיכא קהילה אחרת בעיר שיכולים להעיד בלתי שום הנאה וכאמור ומדובר וא"כ עדות המחילה הנז' כלא חשיבא:

ניחזי אנן אם יכולים הם לטעון מחלת לנו מבלי שום עדות ומה דינה של טענה זו הנה מר"ן הק' בשוה"ט בח"מ סי' פ"ב סעיף י"א כתב וז"ל אם טען הלוה מחלת לי חוב שבשטר יש מי שאומר שדינו כמי שטוען פרעתיו וכו' יעי"ש. ובטוען פרעתי כתב מרן שם ס"ב דכשיש בשטר נאמנות ומקויים בב"ד גובה בלא שבו' ואין שומעין לו אם טען השבע לי ואם אין בו נאמנות כ"ז שלא יטעון השבע לי שלא פרעתיך מגבים אותו ואם טען השבע לי משביעין אותו בנקיטת חפץ ויטול ובס"ג סיים שאומרים ללוה הבא מעותיו ואח"כ ישבע ויטול וכו' ע"ש:

נחזור לסי' פ"ב הנז' ויש מי שאומר כמו שטוען אמנה ורבית כתב מר"ן הש"ע בסי' פ"ב סעי' יו"ד הוציא עליו שטר מקויים והלוה אומר שהוא מזויף או שטוען חוב זה רבית הוא או אמנה או כתבתי ללוות ולא לויתי והמלוה עומד בשטרו ואומר שזה טוען שקר ואמר הלוה ישבע ויטול אין שומעין לו להשביעו אלא ישלם ואח"כ יטעון על המלוה במה שירצה עכ"ל:

והנה ידוע דמרן ז"ל כשמביא יש אומרים וי"א הוא פוסק כי"א בתרא והסמ"ע בס"ק ט"ל כ' וז"ל כמי שטוען אמנה טעמייהו שאין סתם שטר עומד למחילה ולנ"ד שהיא טענת מחילה שהוא כמי שטוען אמנה לדעת יש אומרים בתרא דינא יתיב דצריך לשלם בתחי' ואח"כ יטעון ואפי' לי"א קמא כבר כתבנו דעת מרן שכשאין בשטר נאמנות נשבע המלוה ונוטל אם טען הלוה תחי' שישבע לו כנז"ל וא"כ פשטה ההוראה לנ"ד שצריך שישלמו בתחי' ואח"כ יטענו לי"א בתרא ולי"א קמא אין ה"נ דאם יטענו לנשבע יביאו תחי' המעות ואז אשבע שלא מחלתי ואטול וכמו שכבר כתב מר"ן שם ס' ג' שכשטוען שפרע השטר ואמר ישבע לי המלוה ויטול אומרים לו הבא מעותיו ואח"כ ישבע ויטול ע"כ. ועי' להרב משכה"ר אות מ' דקס"ט שהאריך בדי"ז ונסתפק לברר דעת מרן אם דעתו כי"א קמא או כי"א בתרא ע"ש ואמנם אנן בדידן לא נפקא לן מידי דאין הכי נמי דאשבע ואטול ואם אמור יאמרו שאני יש לי דין ת"ח בזמן הזה לענין שלא להשביעוני. וכמ"ש הר' כנסת יחזקאל ח"מ סי' צ"ה יעו"ש ומרן הש"ע בסי' פ"ב ס"ו וז"ל היה המלוה ת"ח אין משביעין אותו ואין מגבין אותו אי מהא לא ישמע על פיך כי כבר פסק מרן שם ואם לא תפס והוא מעצמו רוצה לישבע כדי לגבות את שלו שומעין לו ע"כ. מה גם דבנ"ד שאני תפוס כמ"ש בעיקר הפסק והסכימו עמי ראש אב"ד מקודש בעה"ק ירושת"ו הוא הרב כמהר"י ישראל ז"ל ולהבדיל בין החיים בדה"ץ של עי"ק טבת"ו ותפיסתי הויא תפיסה וכבר כתב מרן שם אבל אם תפס משל לוה אין מוציאין מידו. וא"כ לפי"ז רווחא מילתא לנ"ד דאפי' לי"א קמא אין עלי שבועה כדין נשבע ונוטל מאחר שאני תפוס מהם וכמש"ל:

וכי תאמר בלבבך ולמה לא נאמין אותם בטענתם שאני מחלתי במגו דמצו אמרי פרענו וכמו שמצינו למרן הק' בתשו' אבק"ר שהקשה לדעת הרי"ף והרמב"ם מב"ם ז"ל וא"ת להרי"ף והרמב"ם ושאר פוס' דס"ל דנאמן לומר פרעתי למה לא יהיה נאמן אמנה או כתבתי ללוות וכו' וכיוצא בהם דמגו דאי בעי אמר פרעתי. י"ל דלא אמרי' מגו אלא היכא דהוה מצי למטען טענה מעלייתא מהך דקא טעין כדאיתא בפ"ק דמכות גבי הנושא אשה ולא מצא לה בתולים וכו' דא"כ בנ"ד נמי ליכא למימר יהיה נאמן לומר אמנה או כתבתי ללוות דמגו דפרעתי משום דאין זה מגו טוב דיותר נח לומר אמנה או כתבתי ללוות וכו' ממה שיאמר פרעתי מפני שיאמרו משקר הוא דאי לא כן שטרא בידי מאי בעי דס"ל שאין רגיל לפרוע עד שיחזור לו השטר וכו' ואם היה רוצה היה אומר פרעתי ליתא מכמה טעמי חדא דלא אמרינן מגו אלא היכא דהוה מצי טעין טענה מעלייתא מהך והכא טענת פרעתי גרועה מטענת אמנה וכו' יעוש"ב:

אתאן לנ"ד שהמגו דפרעתי אינו טוב והיא טענה גרועה מן הראשונה דאם יטענו שפרעו את הכל בהיותי שם הו"ל מיגו במקום חזקה. וחזקה דאין אדם פורע בתו"ז כידוע ועי' בכללי המיגו להש"ך אות יו"ד ויש לי מקום להאריך בזה ואולם לא עת האסף. ועי' למרן בכללי המיגו וז"ל אע"ג דמיגו במקום חזקה בעייא דלא איפשיטא ה"מ כשהטענה שטוען סותרת החזקה אבל טענת דמיגו אינה סותרת החזקה. אבל אם טענת דמיגו סותרת החזקה לא אמרינן מיגו במקום חזקה כי יש לדקדק מההוא דאמרינן בגיטין מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע וכו' עכ"ל ונ"ד טענת המיגו סותרת החזקה דאין אדם פורע תו"ז:

ועיין בכללי המיגו במקום חזקה בס' ערך השולחן סי' פ"ב אות י"ח וי"ט וכ' וכ"ב וכ"ד וכ"ו יעו"ש. ואם יטענו שפרעו לי הששה חדשים שישבתי הו"ל מיגו לחצי טענה ומיגו לחצי טענה ל"א כידוע. ועי' בכללי המיגו להש"ך בקיצור כללי המיגו מבעל נתיבות משפט סי' יו"ד המובאה שם יעו"ש ועי' בס' ערך השולחן בכללי המיגו סי' ט"ל ומ' יעו"ש. ואם יאמרו שפרעו את הכל אחר שעבר זמנו. גם בזה לא בחרו כאשר חפצתי כי יודיעוני על יד מי שלחום לי יען שאני לא נשארתי בעירם והלכתי למקום אחר. ואם אינם מבררים ידים מוכיחות דמשקרי ועיין להמט"ש בתשו' מהרמ"ג אשר הובאה בס' דרכי נועם ח"מ סי' ל"א דרל"א ע"א יעויין שם:

ועוד לך נא ראה לעט"ר הרמ"ז בכנסייה שלו בסי' פ"ב בכללי המיגו אות פ"ב וז"ל מעתה אני חוזר לכללי המיגו הנכנסים תחת סוג מיגו במקום עדים לא אמרינן מיגו אלא היכא ששתי הטענות יכולות להיות אמת הטענה שטוען וטענת המיגו רשב"ם והרא"ש ז"ל בפ' ח"ה גבי עובדא דשטרא מעלייא הו"ל ואירכס מהריב"ל ח"ג סי' מ"ט מהר"א ששון ז"ל סי' ע"ב עכל"ה. ובנ"ד טענת פרעתי אי אפשר להיות אמת כאשר ביארתי ואין יכולים לברר כיון דלא היו דברים מעולם:

ויש לדמות נ"ד להא דכתב הש"ך בכללי המיגו סי' פ"ב אות ט' וז"ל עוד כתב בד"מ וסמ"ע ז"ל במרדכי בפ' הכותב שאין מיגו היכא שסובר שטוען אמת במיגו שיכול לשקר וכן כתבו התוס' בפ' חזקת הבתים ע"כ ודבר זה צריך באור וז"ל המרדכי בפ' הכותב על הא דפוגמת כתובתה צריכה לישבע תימא דאמאי אינה נאמנת בלא שבועה במיגו דלא היתה פוגמת. וי"ל דלא אמרינן מיגו היכא שאומר אמת במיגו דאי בעייא משקרא. בכי האי גוונא אמרינן ביבמות מת בעלי במלחמה אינה נאמנת מת על מטתו נאמנת ואינה נאמנת לומר מת במלחמה מיגו דמת על מטתו ע"כ:

ולכאורה דברים אלו אינם מובנים דהא כל מיגו כך הוא ונראה דהכי קאמר דלא אמרינן מיגו היכא שהוא סובר שהוא אומר אמת ואנן אמרינן דלא דייק וסובר כך ואינו כן במיגו דאי בעייא משקרא והשתא מייתי שפיר מהך דמת בעלי במלחמה וכן הוא בתוס' בפ' הכותב דפ"ז ע"ב וז"ל ולא שייך הכא מיגו הואיל וטעמא משום דלא דייק הוא דהוא סבור שדקדק ולא דקדק כמו שמצינו בהאשה שהלכה ואמרה מת בעלי במלחמה אינה נאמנת דאע"ג דאיכא מיגו דאי בעייא אמרה מת על מטתו והיינו משום דאמרה בדדמי דזמנין דמחו ליה בגירא או ברומחא וסברא דמת עכ"ל והיינו שכתבו הד"מ והסמ"ע שאין אומרים מיגו היכא שסובר שאומר אמת בטענתו וכו' כלומר שהוא סובר כן ואנן אמרינן דלא דייק אז לא שייך מיגו שהיה יכול לשקר. אך קשה לי מ"ש מ"ז וכ"כ התוס' בפ' חזקת הבתים והם דברי התו' שהבאתי לקמן ס"ס פ"ג ס"ק ז' ואין ענינם לדין זה כלל. גם קשה דהרי התוס' שם לא כתבו כן אלא לרב יוסף אבל לפי המסקנא לא קי"ל הכי אלא אע"ג שהיה מוכרח לשקר תחי' הוייא לה מיגו וכמ"ש שם ע"ש ע"כ:

וה"נ בנ"ד הוי כן כי גם אם טוענים שמחלתי להם הוא מחמת שסוברים שרשאים העדים גם כשהם מב"ה והם נאמנים ולא ידעו שעידי ב"ה פסולים להעיד וכיון שהם טועים בזה אין יכולים לטעון מחלתי במיגו דפרענו יען דהם עועים בטענת מחלת אמת היא עפ"י העדים ואינם טוענים שקר ולכן לא מהני המיגו דאי בעי משקר:

ואל תאמר כי לא הבאתי דבר וכמש"ל הרב הש"ך הנז"ל דלפי המסקנא לא קי"ל הכי בנ"ד דהוי כזוזי קי"ל כרב יוסף בזוזי וכמ"ש בגמרא רב אידי הלכתא כרבא בארעא והלכתא כרב יוסף בזוזי ועוד אמינא בה טעמא דמסתבר דלדברי ר"י בזוזי היכא דקאי ליקום ואנן נתפסים כמש"ל הוייא ליה המיגו להוציא ול"א:

ועיין במשכה"ר במע' מ' אות א' דקס"ח ע"ג וז"ל איברא דאכתי אית לן לברורי דדילמא ע"כ לא קאמרי הרמב"ם והטור דטענת מחילה היכא דטעין בבריא הנתבע טענה אלימתא היא אלא היכא דמצי למיטען פרעתי וקא טעין מחלת לי דאמרינן מיגו דאי הוה בעי למיטען טענה אלימתא טענת פרעון דשטרא להכי הוא דקאי וקא טעין טענת מחילה דלאו להכי קאי שטרא ש"מ דקושטא קאמר אבל היכא דלא מצי למטען פרעתי ומשכחת לה בכמה אנפי וקא טעין מחלת לי אי סברי מרנן אפילו בכה"ג חשיבא טענה ופוטרת הנתבע ממלוה על פה ומזקיקתו למלוה בשטר בשבועה או לא אשכחנא כהאי מילתא באשלי רברבי תלייא שהבעה"ת בשטר כ"א ח"ב סי' ב' כתב ויש לנו לעיין בהיכא דטעין לוה שטרא מחי' הוא שמחלתי לו חוב זה אי אמרינן כיון דמחילה מילתא אחריתי היא ולא קא עייל בכלל נאמנות פרעון דכתב ליה והשתא לא מכחיש לשטרא כלל הילכך מהימן לוה ונתבע ושקיל מלוה בכי היכי דשטרא קאי לפרעון. ה"נ קאי למחילה וכו' או"ד כיון דקא בעי לבטולי לשטרא ומחי' מילתא דלא שכיחא ל"ד לפרעון דקאי להכי ולאו כל כמיניה לוה לחיוביה להאי לאישתבועי ונוטל שטרו שלא בשבו' כלל ע"כ ולפי דבריו בנ"ד דל"מ למיטען פרעתי וכאמור ה"נ ל"מ למיטען מחלתי. והנה ההפרש שיש בין השטר שאינו יכול לטעון פרעתי הוא משום דמצי טעין דאית ליה קלא אם איתא שפרעת שטרך בידי מאי בעי אבל בכתיבה דלית ליה קלא נאמן לומר פרעתי משום דלא מצי למימר ליה שערך במ"ב כיון שאינו שטר גמור כמ"ש מרן בש"ע סי' ס"ט ס"ב:

ואל תאמר כיון דנתקיים כתיבה בב"ד הו"ל אית ליה קלא דב"ד מפקי ליה קלא. מהא לא תידוק מינה דדוקא עדים מפקי ליה קלא כיון דעל ידם נעשה הכל אשר לא כן הב"ד דכשמקיימים אין צריכים לדעת גוף הדבר וכמ"ש מרן הש"ע בסי' מ"ו ס"ב דיינים החותמים לקיים השטר חותמים אעפ"י שלא קראוהו ודוקא שיש בגוף השטר אין צריכים לקרות וכו' וכיון שכן מאי איכא למימר דמפקי ליה קלא ב"ד שאין יודעים מ"ש בגוף השטר. וכי תימא דא"כ נ"ד נמי דליכא עדים על שטרי החיוב שנתחייבו לתת לי כי אם הכל עפ"י חתימת ידם דרבים הם החתומים. להתחייב לי בסכום הנז"ל לכל שנה ושנה כמש"ל. נימא נמי דדינו ככתיבת יד דנאמנים הם במיגו דמצו למימר פרענו כמ"ש מר"ן בסי' ס"ט ס"ב ע"ש היטב. ול"ד למ"ש בסי' כ"ב דמדמינן לה נ"ד כמש"ל הנה מלבד מה שדחינו לעיל דבנ"ד ליכא למימר האי מיגו מכמה טעמי דשייכים גם אי הוה להו דין כתב יד. עוד זאת איכא למשדי נרגא מצד אחר והוא זה דנ"ד נעשה בפירסום גדול לעיני השמש והירח ויש כמה וכמה מק"ק אשכנזים הי"ו שאינם מבעלי דבר והם מפקי ליה קלא והוי דינו כשטר גמור שאינו יכול לטעון פרעתי ומרן הש"ע אפשר יודה בזה דאיכא למימר ביה דאם איתא דפרעו למה לא קרעו השטר. וא"ת שפרעו מקצתו ונשאר גוף השטר דא"כ הו"ל לכתוב שובר בעבור שארית החוב וכמ"ש מור"ם בהגה"ה בסי' פ"ב סעי' ב':

תשוב תראה לנ"ד בכללי המיגו להש"ך בסי' פ"ב שם אות ל"ב וז"ל גם תדע שמצינו בכמה מקומות שדוחין המיגו בסברא מועטת לכן צ"ע לדון דין המיגו וכו' יעו"ש ומינה נימא לנ"ד לדחות המיגו בטענה כל דהוא ויש לצרף לזה ג"כ מ"ש התוס' בפ"ב דכתובות דבשנים לא אמרינן מיגו דאין האחד יודע מה בלב חבירו עיין להר' משכה"ר מע' מ' אות ל"ז בזה ע"ש:

והנה כל מה שכתבתי הוא כדי לעקור נטוע להם מה ששמעו מפי העדים להעיד אף על מה שלא היה ולא נברא כאשר יתבונן המשכיל מתוך עדותם עכ"ז עדותם אינה עדות לענ"ד כאשר הוכחתי וממילא יותרו כל טענותם ולא נשארה להם טענה ואין מן הצורך להטריח עצמי לסתור כל טענותם אחת לאחת. ועכ"ז אכתוב מעט לסתור איזה טענות הנשארות אשר המורשה לא ידע להשיב עליהם כי חסרה לו הידיעה:

מ"ש במינוי העשרים לי"פ כי אינו שוה אפי' פקש"ן כי לא נחתם ברוב מתו"ך. הנה מלבד מה שהעליתי בגוף הפס"ד דלא בעי רוב מתו"ך עוד בה כי היתה אסיפה גדולה מכל חו"ר ויח"ס הנכבדים ואף הוא המורשה שלהם הנז' היה נמנה עליהם כי הוא היה אחד מרבני הוועד ונשלח המינוי על יד תרי מינייהו היושבים ראשונה הרב כמהר"מ מאמאן הי"ו ולהבדיל בין החיים כמהר"י עבו ז"ל ונשארו מצפים לתשובה ואני לא נתרציתי בסך זה עד שריצו אותי שהם מחייבים לכוללות שאם לא תעלה לי הכנסה עד ששים לי"פ בשנה שהם ישלימו הסך הנז' והם המה המוציאים והמביאים בכל צורכי העיר והא ודאי הודיעו הדבר להאסיפה הגדולה שהיו מצפים שם לדעת תשובה והא ודאי שנתרצו בכל האמור. דאל"כ היה להם לערער ולעשות הודעה לפני הדומ"ץ דק"ק האשכנזים יצ"ו ומדשתקו הא ודאי מינח ניחא להו. וכגון זאת אמרינן שתיקה כהודאה כאשר יעיין מעכ"ת בספרי הפוס'. וקרוב לזה עיין להר' שבות יעקב ח"ג סי' קנ"א מ"ש ועי' מ"ש בזה הפ"ת בח"מ סי' קל"ח בס"ו בסק"ב יעו"ש ועיין להרב משפטי שמואל סי' י"ב יעוש"ב:

ונד"ד דהא ודאי עדיפא דהם האמינו להרבנים החותמים על הנייר שיתפשרו עמי בכל אופן ועוד עי' להר' שפת הים דקס"ז ע"ג שכתב דלא אמרינן דשתיקה לא הויא הסכמה אלא בדבר שאינו יכול לתקן המעוות דבכה"ג הוא דאמרינן דמה ששתק הוא דמה הי"ל למחות אבל בדבר שהיה בידו לתקן ההפסד בודאי דשתיקה הוייא הסכמה דהיה לי למחות עכ"ל:

הראת לדעת דב"ק דבדבר שהיה לו למחות ולא מיחה הו"ל כאילו הסכים וכנד"ד ממש וז"פ והא ודאי שאינם יכולים לטעון דמה ששתקו אז טעמא רבא איכא וכמ"ש המרדכי פרק המפקיד וז"ל שתיקה כהודאה דמייא לא אמרינן אלא היכא דאיכא למיתלי שתיקותא בטעמא תלינן עכ"ל ועי' בלב שלמה קונ' א"ב מ"ש ע"ז כי בכאן לא יש טעם ע"ז כי לגבי דידהו שתיקותא נפיק מינה חורבא ואדרבא הי"ל למחות יותר טוב מלשתוק וכגון דא לא מצו לטעון טענה רבה איכא וכאשר תחזה לכמה מהפוס' אשר לא עלו עתה על זכרוני. ובסניף זה כבר האריכו הפוסקים למעניתם הלא בספרתם ולא באתי אלא כמזכיר לפי שאין הספרים מצויים אצלי בימי הגלות הזה מלבד כי מר"ן הש"ע בשוה"ט בסי' קל"ח פסק דשתיקה כהודאה ואינו יכול לחזור ולמחות ואם יחזרו בהם ויטענו כי דב"ז של התחייבות הנייר נעשה בסוד ואנחנו לא שמענו ולא הגידו לנו מכל זה עד שנצעק הא ודאי טענה זו מהבל תמעט כי תחילת הכל כבר כתבנו שהיו באסיפה גדולה והא ודאי שמעו והסכימו. ואם גם ע"ז הכחישו עליהם לישבע וז"פ. וגם מעיקרא דדינא טענה זו אינה טענה כי קי"ל כל דבר הנעשה בבי תרי קלא אית ליה והיינו טעמא דהלואה בשטר גובה ממשעבדי דקלא אית ליה. וכ"ש נ"ד דכל הקהל ידעי להאי מילתא אבל במלוה ע"פ אינו גובה ממשעבדי כי אם מבני חרי והיינו טעמא כדכתיבנא וז"פ. וכ"ז כתבתי למטונייהו אבל האמת בין אם שמעו ומיחו אפי' לפני הראב"ד דק"ק האשכנזים הי"ו ובין אם לא שמעו כו"ע כיון שהגדולים היושבים ראשונה ראו שאין תיקון לעיר כ"א בזה האופן הא ודאי מה שעשו עשוי ובעבור זאת לא הארכתי להחתים אחרים מידי דהוה שיכולים לזכות שליחות לאחד מהת"ח ואין אחד צועק ומערער עליהם וזכה בה בשליחות וזו ממש הוי הפקעת ממון:

ולעילא מן כל המורשה שלהם בטענתו שטען הודה ששמעו ומה שדחו לזה שמיחו מי יאמין להם שאם אמת היה הדבר שתו"מ מיחו הי"ל למחות ע"י הדומ"ץ דק"ק האשכנזים הי"ו שאין להם שום נגיעה בדבר ולא מפיהם אנחנו חיים כי הם הנוגעים בדבר עוד יש להשיב על מה שטענו שאין רוב מתו"ך דין זה עיקרו מחלו' מר"ן ומהרלב"ח בפ' הסמיכה ועכ"ז מצינו שנסמך מרן אף שאינו רוב מתו"ך. והרי מר"ן מאריה דאתרין נסמך אף שלא היה רוב מתו"ך וד"ב:

ומ"ש ועכ"ז טרחנו וכו' אדרבא מדבריהם אלו הוא הוכחה גמורה כי ברצון היה הדבר מראש וע"ס שגם בטבת"ו ביזו אותי וכו' יש להפליא עליו כי נעלם ממנו מקרא כתוב ריבך ריב את רעיך וכו'. גם מ"ש שהיתה העיר במבוכה גדולה וכו' ומה היא המבוכה שכל אחד אומר אני אמלוך הי"ל להשיב שכבר מחלת שזהו עקירת הנדר מעיקרו ולא להגביל זמן מיום ליום. ומ"ש ותביעת ההוצאות וכו' בעת הפרעון אם יתברר כל דבר על מכונו הנה מ"ט ואם לאו ספרין פתיחו וכתורה יעשה. ומ"ש שעתה תובעים הם וכו' תשו' בצידה לכו אל יוסף הוא מרן הק' שקבלנו הוראותיו וכל אשר יאמר אליכם תעשו. והנה הוא העלה על שוה"ט חו"מ סי' כ"ד וז"ל אין נזקקין אלא לתובע תחילה ועוד כי הא בהא תליא וכשיצא לאור תביעת התובע יתנו הכל כאחד:

ומ"ש בתו"ד וז"ל כי על נייר הס' לי"פ לדעתי הוא בטל וכו' הנה לזה תשו' מוצאת ממש"ל גם במ"ש ואדרבא הועד כששמעו וכו' אדרבא כיון ששמעו וידעו משם יצא הדין לחייבם ומי אמר שמיחו. ואם אמת היה הדבר היה לו למחות על ידי עדים אשכנזים שאין להם שום הנאה ולא עפ"י דיבורם. ומ"ש מלבד מש"ל שאנוסים הם וכו' כבר הושב לעיל בזה. ומ"ש גם אני מודיע שיש הרבה חתומים בזיוף וכו' בעיני יפלא כי היאך יקיים את הזיוף כיון שהוא אחד מעידי הקיום וידע את הזיוף. ומ"ש עוד קרוב ליו"ד לי"פ שוחד וכו' אם באמת היו נותנים יו"ד לי"פ כבר היה יוצא מאמר מצפת"ו להיות ח' באשי והעדים אם היו חיים הייתי מביאם לפניכם שכן היה הדבר לתת היו"ד לי"פ והם יתנו המאמר:

ומ"ש כבר קבלת וכו' שגם אני שיושב דומ"ץ יש לי מינוי מכל ק"ק טבת"ו. אל תאמר כן כי בעה"ק טבת"ו מעטים הם הנשארים שלא חתמו שהם לגבי דידיה הרוב צווחים כמ"ש הרב המורשה שלי שידע הדבר על בוריו לא כן אני כי לא נודע לי מזה וחשבתי שהוא כדין וכשורה כאשר בראשונה בעת מינויו בוועד הראשון גם מ"ש לא כן המנהג וכו' ידוע הדבר ומפורסם הענין כל בתר איפכא כי אדרבא המנהג הוא ואפי' אחד הוא המוציא והמביא וכ"ש עפ"י שנים או שלשה. גם במ"ש וגם אני כשהלכתי אצלו וכו' תמ"ה יקרא א"כ למה מסר בידי כתב המינוי המקויים. ואולם כנראה ששר של שכחה שלט בו ומעשה שהיה כך היה אמת שנתרעם על יציאתי מהמקום והיתה תשו' שלא יכולתי לסבול. ויען ויאמר שגם עתה אינם רוצים לעשות דבר אחרי צאתי. ולפי רוב צערי מסר בידי את המקויים בכדי לעמוד עמהם בדין ואם אמת היה שכבר מחלתי למה לא אמרו לי. גם במה שהשיב להר' המורשה שלי שאני בעצמי הלכתי להשתדל עם המושל בזה ויען כי היה לו שנאה עמי בעסקי פקעין ת"ו לא אבה שמוע איך יצוייר דבר זה שאלך אני למנות את עצמי דבר שהם רשאים ולא אני ואדרבא כל בתר איפכא שהקאיימאקאם שהיה אז היה אהוב שלי ועדין לא עלה בזכרונו חרם ח"א שלא לטעון שקר בפני ב"ד. ועל שארית דבריו כבר הושב בתו"ד מעלה:

ומ"ש הרי גם כשנתמנה בעי"ק טבת"ו וכו' לא אוכל שאת דמה יש לו תועלת בדברים שלא ניתנו ליאמר כיון שלפו"ד לא יועילו ולא יצילו כאשר השיבו הר' המורשה הי"ו. ומ"ש לא היו דברים מעולם כי יש ראיות וכו' הנני יוסיף להפליא כי איך לביה אנסיה לדבר היפך דבריו הא' שאינו שוה כלום ועתה מבקש קיומו:

העולה מן המקובץ להלכה ולמעשה ודינא יתיב וספרין פתיחו שאני זכאי בדיני ולפי קוצר ט"ד. ויען כי אני נוגע בדבר ולא נתנה התורה רשות לאדם לדון את עצמו לכן תורה מונחת לפניכם אתם הרי ישראל היושבים על כסא ההוראה וכל היוצא מפיכם יעשה והם רשאים ולא אני. ודעו נא וראו כי דברי שנאה סבבוני וילחמוני חנם בטענות כוזבות אשר אין להם שחר ודבריהם סותרים זה את זה כאשר יראה הרואה וכאשר ביארתי קצת מהם ויתפלל אהרן אל האלד'ים אשים דברתי למען ינחנו במעגלי צדק למען שמו ויצילני משגיאות ויראני מתורתו נפלאות פי המדבר מפי אהרן המחבר:

אני אב"א ס"ט

אחרי מופלג באה תשובת הרב הנברר של כוללות עי"ק צפתנ"ו אתנו הנה היא ערוכה בכל ושמורה לפניך ליד מע' הרב הנברר שלי וכבר השיבו תשו' נצחת את כל ונוכחת (הוב"ד לעיל סי' ט"ו וע"ז) והנה שם די השיב על הכל באורך ככל היוצא מפיו ודברי חכמים בנחת נשמעים אשר לא כן הוא התחיל לספר בגנות ושנאה מדברת מתוך גרונו ולא כן היא דרכה של תורה לת"ח שבארץ ישראל שנוחים זל"ז בהלכה מפיהם ומפי כתבם. ומ"ש שאחר אחרון הוא בא וכו' ושפיר השיב וכו' כבר ממש"ל בדברי יראה הרואה כי טענת המורשה שלי היא אמתני וחזקה כראי מוצק. גם במ"ש הרב תו' חסד והפ"מ דבעינן רוב מתו"ך. שמור ושמעת את כל הכתוב בגוף הפס"ד שלי וראה תראה דל"ב רוב מתו"ך ומכ"ש בנדון דידן הא איכא רוב מתו"ך כאמור ומדובר שם. גם מה שהביא מס' משפטים ישרים הנד"מ להרב מהר"י ברדוגו ז"ל דל"א ע"א גם אנכי ידעתי כי לא נגע ולא פגע בדין זה כ"א פירש אחרי רבים להטות הוא רבים במנין או שוים בחכמה יעו"ש:

ונפל האמת במקרה במ"ש שם בפסקת עוד ראיתי להעיר אוזן המעיין בפרט אחד ששגו בו רבים והוא כל ששני חכמים מתווכחים זע"ז ומקשה אחד על חבירו קושיא חזקה שלא נמצא שכנגדה תשו' נוגעת כשאר דחיות של הבל חיובא עליו לחזור מסברתו אף שלסברתו נ"ל שהוא דין אמת מ"מ כיון שהקשה לו חבירו מגמרא או מפסק וכיוצא מחוייב לחזור וכל עוד שלא חזר ואינו חושש לקושיית חבירו אלא אומר כך נ"ל. ז"א מן המנין ואין לחוש בדבריו כלל. וראיה שכן היה מנהג חכמים הא' לחזור בהם מכח קושייא ומחוייב לכוף ראשו ממעשה דר' דוסא בן הרכינס וכו' ומיהו ודאי במילתא שהיא שקולה מחוייב לחזור בי מכח הקושייא דמעשה דלא יבא עמוני וכו'. באופן שכל שיש קושיא על דבריו גלויה אינו חוזר בו ה"ז דיין שקר ודבריו אינם מעלין ולא מורידין ובסוד הדיינים ובמגינם לא יבא וכמאן דליתיה דמי ויתקיים הדין ביושבים לפני ה' ומודים על האמת ע"כ:

ואף אנו נאמר כן בנד"ד שאם לא יודו זל"ז הנבררים יתקיים הדבר ע"י המכריע או על יד רבני הדור היושבים על כסא ההוראה. גם מ"ש משם הרב חקות החיים בח"מ סי' א' ד"א ע"ב גם בזה לא בחר דהרואה יראה שם בדברי הרב וימצא להיפך:

ומ"ש ומה כחם יפה וכו' גם לזאת יראה הרואה בדברי הניתנים למעלה בתשו' הטענות ומשם תראה ותרוה צמאונך ועוד לפי"ד דבעי במינוי ברוב מתו"ך א"כ למה הוא מכרכר כירכורים לבטל דברי הג' היה לו לבטל אפי' היו חתומים כל זט"ה כיון שאין להם כתב מינוי מתו"ך ובעלת כל מעשיהם הן בשליחות הן בפשרים הן בכל דבר ודבר מעשיהם בטלים. אם לא שתאמר שכן נהגו מימי עולם ומשנים קדמוניות שהז' הראשונים שהיה להם מינוי אדעתא דהכי נחתי כשיחסר אחד מהם הם ימנו אחר במקומו והרי הוא כאילו נתמנה הוא עצמו זאת ועוד כי מנהג מבטל הלכה. ועל שארית הדברים כבר הרחבתי הדיבור בתשו' הטענות. ומ"ש ואל תהי נבהל להשיב כל חכם לב הלומד בתשו' הטענות יכול להשיבו ע"כ דבריו ואין מהצורך לדון בחזרה. ומ"ש ולא מינו הקהל עליהם כ"א ג' וכו' גם לזאת יחרד הלומד בדברי לקמן ובעיניו יראה כי איכא בזה כל חתימות הזע"ה ורבני הועד שהיו באותו זמן:

ומ"ש על חכם העיר כמ"ש הטור וכו' לא ידעתי שכול מי שם פה לומר דין חכם העיר שעדין לא נתמנה ומעולם לא חתם ראשון וא"כ אין מן הצורך עוד לדחות על ראיותיו אשר האריך הרחיב לקיים דבר זה. ועוד איכא בנ"ד מה שידוע מ"ש בגמ' וה"מ היכא דליכא א"ח בעיר אבל אם איכא א"ח בעיר וכו' הוא דוקא בהסכמת בני אומנות וכמו שהשיב ע"ז הרב הנברר שלי ג"כ ע"ש אבל בהסכמת בני העיר ל"ב א"ח וכמו שהארכתי במ"א בפס"ד:

ומ"ש לתת דבר גדול כזה לרב כזה ע"כ הנה דבר זה אין לו קצבה וחייבים ליתנו אפילו לרב כזה כיון שהוצרכו לו שאין להם כמוהו למנותו רב עליהם. א"כ צריכים ליתן לרב כזה אפי' יותר מזה גם מדוע לא זכר שר מ"ש וז"ל ועוד באמת מאן לימא לן שלא כיונו להטעותו שראו אותו שרוצה לחזור בו והוא דבר האבד הוסיפו לו להטעותו כדי שלא לחזור בו ע"כ. והלא לרב כזה אין ראוי להטעותו ולא הוי דבר האבד ואדרבה מי יתן והיה שיחזור בו להנצל ממנו אם לא דלגבי דידהו דליכא חד אשר ידמה לו ודאי שיקרא דבר האבד וזה היפך דבריו של פה. ומ"ש דמינוי רב ומו"ץ הוי מגדר מילתא וכו' זה אינו דנהי דעיקר המינוי אית ביה משום מגדר מילתא. אבל אחר שמינוהו הרוב וכתבו לו בכ' לי"פ התוס' שרוצים להוסיף ששים לי"פ לא הוי מגדר מילתא כיון שנתרצה ע"כ:

לך לך למש"ל בתשובתי על הטענות ומשם תהא רואה כי דבריו אלו לא יתכנו. גם במ"ש ואם רוצה לחזור וכו' גם בזה נפל פיתא בבירא כמו שיראה הרואה שם ידע כי לא נתרצה עד שיאמר אליו אם רוצה לחזור. גם במ"ש דהו"ל דבר האבד וכו' כל זה הוא כפי המונח שלו שנתרציתי בעשרים לי"פ ועתה רצוני לחזור ובנפול היסוד נפל הבנין וכל המרבה בדברים לקיים את דבריו הם ללא מן הצורך:

גם מ"ש להשיב על טענת המורשה שלי שאמר שכך הוא המנהג ועליו להביא ראיה הלא הדבר ידוע כי השנים היושבים ראשונה שעל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע והם המוציאים והמביאים ואין מי שיוכל לבטל דבריהם וכ"ש שנצטרף אחד מן הזט"ה עמהם. וגם הרב כמהרא"ח שאקי ז"ל אשר לפו"ד דן אותו כחבר עיר אף הוא נמנה עמהם ואני לא בקשתי חתימתו כמש"ל בתשו' הטענות וחבל על דעבדין ולא משתכחין ומראין חבולייא

גם מ"ש וכעת נבוא לישא וליתן וכו' שלא היה המינוי מרוב מתו"ך ול"מ כלום ע"כ אף לזאת תשובה מוצאת ממש"ל בתשו' הטענות ובשארית דבריו יראה המעיין ולבבו יבין דהוי כססגונא המתהפך לכמה גוונין. גם בענין העדות כבר מילתי אמורה בתשובת הטענות קחנה משם באורך וברוחב:

גם במ"ש וכי תנאי כפול וכו' יש לו לדעת כי בענין הרבים אין צריך לא קנין ולא תנאי כפול ולא דין אסמכתא כמבואר בפוסקים הראשונים וגם האחרונים וכל יודע ספר יבקשם ול"ו ימצאם ודבר שפתים אך למחסור ובמינוי כתוב לאמר דבר מפורש שחייבים להביא לו משרת חכם באשי:

גם במ"ש שהשתדלו להוציא לו משרת ח' באשי ולא יכלו וכו' לא היה כן כאשר ביארתי שיחותי בתשו' הטענות. גם בטענת אונס לך נא ראה בתשו' הטענות ובעיקר הפסק וכולו ל"ו תראה כי טענה זו אין לה יסוד מוסד:

גם במ"ש שטען שביזוהו וכו' עלובה עיסה שנחתומה מעיד עליה ולא בעבור זאת יוכל לחייבו לקבל כי אין זה כ"א הבל ורעות רוח ודברי שנאה יהגה בגרונו כי כל מי שיש בו רוח תורה לא ידבר כדברים האלה לשום מחשך לאור. ומ"ש עוד לזכות ולחייב ולהודיע ולהודע ולדון ולהורות ולהביא ראיות אלה מפה ולה מפה אין בהם ממשות לחייב את האדם לקבל עליו את המשרה ע"מ כן. גם מ"ש ראיה ממרע"ה. כנראה ששר של שכחה שלט בו שאסור להדמות שום אדם למרע"ה וכ"ש בענין הבזיונות ומ"ש ממרדכי הצדיק ע"ה אין משם ראיה כי שם כתוב שלמיעוט אחיו לא היה רצוי אבל לא היו מבזים אותו ומה גם כי מה שהיה היה גם כן מנכבדי ארץ ולא מפחיתי הערך:

גם מ"ש ראיה ממהרה"ג המלאך רפאל ז"ל אין בו די מספיק כי אחר עבור י"ו שנים למלכותו בכל משלה היה מה שהיה לא כן אנכי עמדי לאחר מינויי תו"מ רב"ו כמו רב"ו. ואם יאמר להביא ראיה מטבריא אין הנדון דומה לראיה ולא בעבור זאת אתחייב בדבר אפי' יהיה כדבריו שהנדונות שוות. וכמו שמצינו בדין היבמה בש"ע אבן העזר סי' קנ"ד סעי' ב' וז"ל שאם היה היבם בעל ריח הפה או ריח החוטם או מלקט צואת כלבים ג"כ יכולה היא שתאמר לאחיך הייתי יכולה לקבל ולך איני יכולה לקבל. ובנ"ד הבזיונות הם ריח הפה:

גם מ"ש ואם יאמר שלא ביטל וכו' הס כי לא להזכיר וכו' לזאת אומר מילתא מגנייא וכו' ואם בעבור זאת העמדתיך לחייבני אם יצטרך הדבר להביא עדים שהייתי אומר כן ובזאת אזכה בדיני הכא קאימנא. ואם בעבור שלא נשארתי שם כאשר אמר כן צריך להיות רחוק:

גם מ"ש דאיכא אומדנא תמיהני על המראה כי מה כחו יפה לדון בדיני אומדנא אחר שמר"ן בש"ע ויוסף הוא השליט כתב דאין לנו כח לדון בדיני אומדנות ואיך אשר ישא את שמו אמר לדון בדיני אומדנא ואם סמך עצמו על מ"ש בס' קנין הגוף וקנין פירות מערכת א' אות שכתב וז"ל אומדנא אלימתא מהנייא לאוקומי ממון ביד המוחזק והא דרבנן לא אזלי בתר אומדנא היינו לאפוקי ממונא. הרדב"ז בראשונות סי' קמ"ח ועי' בני אברהם ח' ח"מ סי' ח"י שכתב דבאומדנא אלימתא אפי' חזר ותפס שכנגדו מפקינן מיניה ע"ש בדי"ג ע"ד וכמו כן כתב הרב זכרון יוסף חח"מ שאלה ז' בדצ"ג דאומדנא לא איתמר בש"ס וכל הפוסקים אלא לאוקומי ממונא אבל לאוקומי מאב או מיורשים אפי' באומדנא דמוכח לא מפקינן ממוחזק יעוש"ב ע"כ אי מהא לא איריא דנ"ד הוי לאפוקי ממונא כיון שאני מוחזק בממון אחד מהם:

עוד מ"ש על המורשה שלי שטען מחי' בכעס לא אאמין דב"ז וכו' אנכי הרואה כי זה האיש אין כונתו אלא לדבר תועה כי אדרבא עליהם הראיה להביא שלא היתה בכעס כי הדבר הוא גלוי לעיני הכל שהיה בכעס מחמת הבזיונות ומחילה בכעס ל"מ כמו שהביא הוא בעצמו מס' פ"ת ושם אסף וקבץ כמה סברות שהם היפך תורת חיים ז"ל יעו"ש באו"ב תברתיה דהפוסק מדברי הרב פ"ת ז"ל ואם סמך עצמו על העדים שיש לו גם בזה לא כיוין יפה אחר שראה דברי הפ"ת שם ואין זה כ"א רמות רוחא דאית ביה לבזות את שכנגדו והיא שגרמה לו שלא עמד על מיצוי הדברים:

גם מ"ש על טענת המורשה שלי שהביא ראיה שהמחי' היתה בכעס דתבעתי אותם לדין ועל זה הרבה להשיב לא ירד לסוף דעתו דכונתו רצויה דאם הדבר אמת שמחלתי בשעה שתבעתי כמה פעמים לא היה להם להשיב ולתת זמן לדין אלא היה להם לומר לי שאתה כבר מחלת ולית דין צריך אם לא שנאמר כי לא היתה מחי' מעולם אלא עתה מחדש הכינוה וגם קרוה עפ"י עדים הנוגעים אשר אין בהם כח להעיד וכמש"ל בתשו' הטענות והמורשה שאמר הוא למטוניה:

גם מ"ש על טענת המורשה שלי מהרב כמהר"מ מאמאן הי"ו וכו' ראה תראה דלאו רישיה סיפיה ולאו סיפיה רישיה דבתחילה נסתייע מדברי מר"ן שאין לחייבו שבועה ואח"כ כתב את"ל דלא הוי נוגע אינו מחייב אותם כ"א שבועה אבל לחייבו ממון מי שמע כזאת ע"כ וממ"ש את"ל ש"מ דדן אותו שהוא נוגע וזה היפך מה שרצה לדון עפ"י עדות הנוגעים שאני מחלתי:

ואקחך אל מקום תשו' הטענות ושם תראה כי העדים אשר העידו לדידהו הוו נוגעים ולדידי עדות כמהר"מ מאמאן הי"ו שהיא לחובתם לא הוי נוגע ולמטוניה דאי לא הוה נוגע אזי מחייבם שבועה וא"כ יגזור אומר על כל הקהל לישבע, ומ"ש אין ראיה מכמהר"מ מאמאן הי"ו דמה זו עדות אם שלחו לומר להם שברשותו הולך והוא השיב מפיהם שילך וכו'. ואדרבא איפכא מסתברא דאם איתא דמחלתי מה לי ולהם ולרשותם:

ומ"ש מהיכן מוכת מזה שלא ביטל ומחל שהמתילה דרך כעס. וההוכחה היא מה ששאל רשות מוכרח שלא מחל אבל על המחילה בכעס לא הביא ראיה כמ"ש בדבריו ואף אחר הבירור שיש לו לטעון שהמחי' בכעס ואם באנו להשיב ע"כ דיבור ודיבור עשות ספרים הרבה אין קץ ומגן שוייא כמו שיראה הרואה שהוא מחבר הדברים לפי דעתו ומקשה ומתרץ עפ"י הנחתו ואין לדבר סוף ולהג הרבה יגיעת בשר:

ומ"ש דנהי דפועל יכול לחזור וכו' אבל חזרת רב הוי דבר האבד וכו' הנה כל דבריו אלה הם במונח שהניח שאני נתרציתי ואח"כ רציתי לחזור. ואולם עפ"י מה שהיה שמעולם לא נתרציתי אלא בששים לי"פ א"כ נעקר הנדר מעיקרו. וא"כ אין מן הצורך עוד להשיב על דבריו שהוא דבר האבד:

ומ"ש על מה שטען הרב המורשה שלי וכו' לשיטת אזיל שעל הנתבע לברר וכו' ואפשר שדייני סדום כך היו דנים וכו' אני אומר שלא ירד לעומק דברי המורשה כי התובע זכייתו ברורה בידו והנתבע תואנה הוא מבקש לאבד לו זכותו א"כ על הנתבע להביא ראיה שכן היה הדבר אבל התובע ששטרו בידו אינו חייב להביא ראיה לבעל את דבריהם:

ומ"ש ובודאי דין זה כשאר תובע ונתבע שהתובע נאמן בשבועת היסת וכו' וגם כאן הרבים היו נאמנים בשבועת היסת ע"כ. שומו שמים על זאת דאיך חזר בו תוך כדי דיבור אחר שדן אותם לנתבעים והק' ממנו על המורשה שלי שאמר שיבררו הם והלא הם הנתבעים והבירור הוא על התובע. ואיך עתה נהפכת לדון אותם כדין תובע שחייב לישבע הא ודאי כי זוהי מדת סדום. ומ"ש דעל ידי סילוק מהני להעיד וכו' אין מן הצורך להאריך כי בתשובת הטענות משם תבין הדבר על אשורו:

ומ"ש שהרי נהגו לקבל עדות מבני הקהל וכו' עד אם הוקבע המנהג עפ"י ותיקין לא אוכל שאת פוסק כזה שרואה את הנכנסות ואינו רואה את ההוצאות ואין בו כח כ"א לבזות ולמשוך ידו את לוצצים ולא כך היא דרכה של תורה. ואביט וה"ן עוזר ממ"ש במס' יומא דפ"ו ע"א שדרשו ע"פ ואהבת את ה' אלד'יך שיהיה שם שמים מתאהב על ידיך שיהא קירא ושונה ומשמש ת"ח ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות מה הבריות אומרים עליו אשרי אביו שלמדו תורה אשרי רבו שלמדו תורה אוי להם לבריות שלא למדו תורה פ' שלמד תורה ראו כמה נאים דרכיו כמה מתוקנים מעשיו עליו הכתוב אומר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר וכו' יעוש"ב. וממנו נקח למעשה האיש הלזה אשר דרך בה דזיל בתר טעמא שכתב מר"ן שאם לא נאמר כן לא יהיה תיקון לעולם אבל כאן איכא תקנה לדבר ע"י עדים מק"ק אשכנזים יצ"ו כמו שהרחבתי הדברים בתשו' הטענות:

ומ"ש וכמדומה לי וכו' דמיונו כוזב לנ"ד כיון דאיכא עדים מבני קהל אחר ליכא מנהג כלל ועוד אחרת איכא דלמה דמיונו עלה יפה למה שראה בדברי הפ"ת ז"ל שכתב שעתה שכתב מר"ן ועכשיו נהגו אינו צריך לברר המנהג ולא ראה שם הסתירה שיש לנ"ד וכמ"ש שם בס' פ"ת סי' ל"ז ס"ק י"ד וז"ל ומ"ש הרב שבות יעקב ס"ח הנ"ל ראיה מדברי מהר"מ מלובלין ז"ל דאף שראה דברי הש"ע אפ"ה פסק דבני העיר נוגעין ואין יכולים להעיד אין ראיה זו לפי מ"ש השב"י עצמו בס"ג דדוקא אם הנתבע מב"ה וכו' יעו"ש וע"ש ס"ק כ"ו שהביא משם הרב שב יעקב וכו' וכתב ואפי' דמבואר בטור ובש"ע פי' דאם עשו תקנה או שיש ממש מבני העיר ידוע אף על המסים דינם דין וכן מבואר בסי' ל"ז עכשיו נהגו לקבל עדים מן הקהל וכו' מ"מ הא סיים שם הטעם כיון שקיבלו עליהם. וזה שייך אם הוא מבני אותה העיר שקיבל תקנותיהם מה שאין כן על בני עיר אחרת ודאי אינם נאמנים להעיד ולא לדון וכו' וכן מוכרח מתשו' הרא"ש מוצא דין זה דכתב שם וז"ל ומה שטוען שאם הקהל עשו תקנה לא עשו אלא על עצמם ולא על נכרי לאו טענה היא שאף לפי דבריו שאינו מפורעי המס מ"מ נראה שהוא מיושב ודר עמהם אלא שבא לפטור וכו' צריך הוא לגרור אחריהם מאחר שהוא יושב ביניהם עכ"ל ומכלל הן אתה שומע לאו אם אינו מיושב ודר עמהם וכו' ועוד דכבר כתב בתשו' שב"י דדוקא על אותן שהם מב"ה שקבלו תקנה ומנהג שלהם אבל על בני עיר אחרת ודאי אינם נאמנים להעיד ולא לדון. וא"כ בנד"ד שהאיש הנז"ל אינו דר בעיר זו ולא היה שם בקביעות בודאי דלא חל עליו המנהג והתקנה וגם אשתו אף שהיתה בילדותה בעיר זו מ"מ כיון שזה כמה שנים שנסעה מעיר זו וקבעה דירתה בבית בעלה בודאי שלא חל עליה התקנה והמנהג העיר הנ"ל והויא כבני עיר אחרת ע"כ:

ואנן נמי נימא הכי אם נאמר כהלכת מר"ן במ"ש ועכשיו נהגו וכו' ולא בעי בירור מ"מ היינו דוקא לדידהו אבל לדידי שלא דרתי עמהם בקבע כ"א ששה חודשים והגם כי בילדות הייתי דר עמהם. א"כ הכי הוי כדין האשה הנ"ל דעידי העיר דאין כשרים להעיד ומאד תגדל התימה על הר' הפוס' שהביא בעצמו ס' הרשב"א והרא"ש בב"י בח"מ סי' ל"ז וז"ל שאם נאמר שלא יעידו העדים מן הקהל לא יהיה תיקון לעולם לצורכי ציבור ע"ש שהאריך והרי פסק בש"ע שנהגו לקבל עדות מן הקהל ע"כ תקנותיהם יעו"ש. ואיך לא נרגש דבעיה"ק צפת"ו יש ק"ק אשכנזים יצ"ו ובהם יש תיקון לעולם ע"י ובזמן מרן הק' לא היה נמצא שם ק"ק אשכנזים הי"ו ועתה בזמנינו זה שנמצא קהלה אחרת ויהיה תיקון לעולם בנפול היסוד נפל הבנין שאין צורך למנהג ובטל מעיקרו. ומ"ש טוען הרב המורשה בעדו כל ישר הולך עיניו יחזו עפעפיו יבחנו מתשו' הטענות יראה כל טענותיו בדבר הזה חזקים כראי מוצק למי שלא אחזי בולמוס אהבת הניצוח:

ומ"ש הר' המורשה ואחר כ"ז לא ידעתי וכו' אף אני עונה אחריו דאחר כ"ז לא ראיתי מקום פיטור לקהל ומ"ש ואם יטעון וכו' הגם שיש להשיב על דבריו מ"מ אין צורך להאריך היות כי היסוד רעוע כמש"ל ומ"ש ואין לומר דנ"מ וכו' והביא ראיה מר' אליעזר ששיחרר עבדו והפסיד דמי העבד במה ששיחררו משום מצוה דרבים ואפיק מינה דניחא ליה לאיניש וכו' וא"כ אין לו עליהם הוצאות וכו' ונרגש מההיא דאסור לשאול ספרו שלא מדעתי וכו' ובמקום פסידא ל"א ניחא ליה לאיניש וכו' דהתם כיון שלא מדעתו לקח החפץ ל"א וכו' במקום דאיכא פסידא ע"כ:

אנא דאמרי מיניה וביה נשדי ביה נרגא דמי גילה לו רז זה וירד לסוף דעתי שאני ניחא לי למיעבד מצוה אפי' במקום דאיכא פסידא. ומה שנתתי ההוצאות מכיסי הוא אחר שיש לי על מה לסמוך כמה דילוגים וכמה כתבים ששלחו לי המוכיר עם הבהמה וכתבו לי שאם לא אבוא אפסיד הכללות כמה הפסדות:

ומ"ש ואף אם אמרו לו וכו' דיכולים לומר לו משטים אנו בך ודימה אותה לדין תלמוד עם בני. ולההיא דהר' חס"ל כבר איהו תבריה לגזיזיה יעו"ש

ואני אוסיף מדילי מדברי מר"ן הק' דאתרא דיליה סמכינן שכתב בסי' פ"א בח"מ סעיף טו"ב וז"ל אם הודה בכת"י שחייב לפלוני מנה או שהודה בקנין או במע"ג אינו יכול להפטר בטענת השטאה ולא בטענת שלא להשביע וכו' ובנ"ד איכא כמה כתבים דליכא בהו השטאה וכמש"ל ועי' להרב פנים במשפט בסי' ל"ג אות ג' ובס' י"א אות ג"ל מ"ש בסו"ד וז"ל תובעים ממנו קרוב לק' לי"פ למה לא דקדק יפה בס' הח"ש בעיקר התביעה וכתב ובכולם הוא חייב כמ"ש בטענות המורשה דק"ק צפת"ו ע"כ וחייב את הזכאי עפ"י דעתו באו"ד. וכן לא יעשה לדון את הדין כאחד הגדולים גאוני עולם עפ"י התובע ככל אשר יאמר:

מעתה נבוא לס' החשבון מה שתבע הח' לי"פ בתביעתו שלקח חר"ד ן' יבגי נ"ע עבור שהייתי מתאכסן אצלו מי שמע כזאת מי ראה כאלה לחייבני בהם אחר שהמה שהכינו לי את הרב הנז' להתאכסן אצלו והם היו אוכלים ושותים וחוגגים עמי ואני אתחייב לפרוע לא מן ה' הוא זה ואפי' לפי"ד ה"ה בסו"ד ליכא שום מצוה בדבר ומכ"ש לפי מסקנת הרב הנז' שגם הוא אזיל ומודה שהם חייבים ולא אני ואיך עתה ונהפוך לחייבני בהם גם את הב' החילוקים שלקח ממנו ד' לי"פ וחצי ע"כ. לזאת תימה"א בוקעת ועולה דאיך לא זכר שר את אשר כתב הוא עצמו לחייבם לתת לי החילוקים ועתה חזר בו לחייבני לפורעם הם ופירותיהם בריבית קצוצה שאני לא לקחתי ג' לי"פ על סמך ולא השלימו לי. ואל הג' ל"ו בא החמשה לי"פ תחוויל על הידיד יצ"ו גם לזאת ריבית אוכלת בהם כי לא היה התחוויל כ"א על ב' או על ג' לי"פ דוקא כפי מה שעלה בזכרוני. ובלא"ה מילתא דעבידא לאגלויי לא משקרי בה אינשי. ועל ד' ל"ו אשיבנו ע"ד הבית שהיה דר בה שכי' לגולדי ת"מ קרוב לשבעה לי"פ ע"כ מי ראה כאלה שחצרי תהיה רקנית בטבת"ו ואני אפרע שכי' בעי"ק צפת"ו על ד' או ה' חדשים קרוב לז' לי"פ שאח"כ יצאתי מבית הנז' וישבתי בבית הרב כמהר"מ מאמאן הי"ו:

ומ"ש עוד עשרים וכו' ועוד קרוב ליו"ד לי"פ וכו' כבר ה"ה הי"ו היא עצמו פטר אותי מהם וגם בזה יש לי לשאת ולתת עם ה"ה בדבריו ואולם לא עת האסף כיון שבעיקר הדין לנ"ד כבר דברתי ככל הצורך ואין הפנאי מסכים לצאת ממחיצתנו. ובמ"ש ואדרבא הועד כששמעו הלכו ומיחו בחותמים הנז' לזה כבר השבתי על הכל זולת במ"ש וזאת הסיבה בעצמה שנעשה פירוד ויצאה כת המתנגדת ע"כ אני אומר דבריו סותרים זא"ז מרישיה לסיפיה דכיון דהיא הסיבה שנעשה הפירוד להתנגד א"כ למה אח"כ באו לחלות פני לפי"ד לשבת עמהם אם לא שתאמר דחזרו בהם וסברו וקבלו בסך ששים לי"פ ונעשו כולם לאגודה אחת ואין מהצורך עוד לחתי' שלשת הרבנים הנז'. וגם ממה שהלכו שני הרבנים כהן ואחריו לוי הי"ו לציון טיה"ק בחתימת הזט"ה לעשות כל אשר ביכולתם להביא הפירמאן והיה זה אחר הנייר של הס' לי"פ פשוט וברור דקיבלו עליהם כל זט"ה. וא"כ מה תצעק אלי שמדוע לא חתמו כל הזט"ה בנייר שהרי חתמו והרי גם החבר עיר לפי דעתו הגם שאינו כן כמש"ל הרי גם הוא חתה עמהם ואין לי מקום להשען בדבר זה:

אשר מכל האמור תורה יוצאה שקצבתו היא עפ"י הזט"ה וכל אנשי העיר ואפי' כת המתנגדת יחד כולם הסכימו לקצבת הס' לי"פ דאל"ה כשבאו לחלות פני לישב היה להם להודיעני שהוא על עשרים לי"פ דוקא ואם יאמרו שכן הם נוגעים בדבר ולחיבתם נאמנים וכמש"ל:

ומ"ש ע"ד העשרים לי"פ הוצאות שתבעתי שהוא גוזמא בעלמא האמת אתו. אבל כשתצרף הליכה וחזרה גם לבני אדם שהלכו להביא לבני ביתי ולפי ריבוי הגשמים לא יכלו לבוא ונשארו למעלה מעשרה ימים אוכלים ושותים וחוגגים וגם בימי ההילולא הניחו בביתי בן אחיו של ח' באשי קושטא רבתי ושנים אחרים עמו וגם השכי' שפרעתי להמוכיר ששלחו להביאני ולא יכולתי לילך שהיתה בת בתי קרובה לילד אחר כל אלה נעשה הדבר פשוט יותר מהך' לי"פ אשר שאלו הם ע"ד הליכתם לירושת"ו הוא כהן ואחריו לוי. ומ"ש להשיב ע"ד ההוצאות שכבר ברור הוא בפנקס הכוללות הנה גם שם הוא מפיהם ומפי כתבם ואין זה בירור:

גם אלה לחכמים יודעי בינה אשר אור תורתם יוצאה בהינומא להם משפט הגאולה המה יגשו אל המשפט וישפטוהו וככל היוצא מפיהם ומפי כתבם כן יקום דבר להימין או להשמאיל והתובע והנתבע קיבלו עליהם להאי רפתיקא דאורייתא מע' הרה"ג ר"מ ור"מ בעי"ת דמשק יע"א ה"ה ר' אליעזר הגדול שלמה בחכמתו לבית אלפנדרי הי"ו באשר ה' אתו בקי בחדרי תורה יורה יורה ידין ידין את כל דברי התורה הזאת ודברו לא ישוב ריקם כמשה מפי הגבורה. פי המדבר אליכם אני ראשון

ואני אהר'ן אלחדיף ס"ט

תוכן העניינים

מפי אהרן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה