אור ברסלב
מפי אהרן מפי אהרון › סימן ה

מפי אהרן· רבי אהרן בכור אלחדיף

מפי אהרון · סימן ה

סימן ד

ע"ע הנז"ל מאת מע' הרב כמהר"ש אלפאנדארי הי"ו. לשם טוב ולתהלה, יסוד המעלה, כבוד מע' רב רחומאי אהרן בחיר א' כמהר"ר בכור אהרן אלחדיף בהלו גרו ישב עולם שש ושמח שקט ובוטח אגס"ו:

בעוברי בעיה"ק טבריא תובב"א מסר בידי מני"ר פתקא אחת מה שנו"נ באמונה על השאלה אשר נשאל בראובן דהי"ל קרקע בעיר אחרת והיה כתוב בפנקס המוטווילי בשם אשתו לסיבת מה וראובן הנז' רצונו למכור הקרקע הנז' עשתה שליח את בנה לוי והלך לשם וגמר בדעתו למכור ליאודה וקבע לו זמן עד בוא תשובה מאביו שיתן לו רשות למכור בסך אשר קצב לו ובתוך הזמן אשר קצב לקונה הראשון שלקח ממנו עשרים לירא בא יששכר והוסיף לו סך מה ואמ"ל ליתן לו ערבון ויהי כמשיב לוי איני יכול לעשות שום דבר כ"א ברשות מ"א וקבע לו זמן וכראותו כי עבר ולא בא לו ידיעה ממ"א הוכרח למכור אפי' בפחות מחמת מה שנתן לו דיבור כי הוא היה מצפה שיבא לו תשובה מאביו שלא ימכור בסך הראשון והיה פטור מהקונה הא' ועתה יששכר טוען שעפי"ד של לוי שאמ"ל שיכין המעות הלך לבאנקא וקיבל מעותיו שהי"ל שם וכפי הנימוס שמי שרוצה מעותיו תו"ז שקבעו לו חייב למחול בכל הרבית שעבר, וכן היה שהפסיד הרבית שעבר ולוי טוען מעולם לא אמרתי לך שתכין המעות והא לך ראיה שרצית ליתן ערבון ואתה מודה בדבר שלא רציתי לקבל כ"א עד בוא תשו' ממ"א ואיך אומר אליך שתכין כל המעות ואפי' לפי"ד אני לא אמרתי לך שתפסיד ואתה גרמת לעצמך וגם אנכי לא ידעתי שיש לך מעות בבאנקא ושהנימוס הוא כן זת"ד השאלה:

ועל זה שרטט וכתב והאריך למעניתו ברוחב מבינתו כיד ה' הטובה עליו להוכיח מדברי הפוס' ז"ל לפטור את לוי ואין עליו שום חיוב אפי' אם אמת הדבר שאמ"ל שיכין המעות משום דליתנהו בנ"ד החילוקים הנאמרים לחייב מדד"ג, לעומת זה שכנגדו חלוק עליו מר ניהו מע' הרב המופ' מהרי"א נר"ו לחייב את לוי ודחה דבריו של רו"ם כת"ר נר"ו דלא שמיה מתייא מכל מה שהביא משום דאותם הפוס' אזלי בשי' תוס' והרא"ש ז"ל דמחלקי מגרמי לגרמא אבל אנן בדידן קי"ל כהרמב"ם ומרן בא"ה סי' ן' דמחייבים להכלה החוזרת בכל ההוצאות הבעל הגם שהוא רצה להוציא והזיק את עצמו זת"ד הויכוח שעבר בין שני האריות עם כי הם האריכו למעניתם, ומני"ר ביקש ממני לחוות דעתי ויען כי רבו תלאותי מרוב טרדותי לא יכולתי להפיק רצונו ומה גם להיותי אך עסו"ק בכמה ענייני או"ה ועסקי גיטין וקדושין שהם הלכה למעשה, אמנם יען עוד חזר במכתב פעמיים שלש עכ"פ כדי שלא להשיב את פניו ריקם פניתי את עצמי לבא בשורותיים אלו בע"ט נחוצה לעשות רצון צדיק כחותה על הגחלים ויהיו דברי בקצר אמיץ במה שנוגע לענין דינא דוקא וה' אלקים יעזור לי וזה אחלי בס"ד:

אען ואומר דכמעט שעברתי בד"ק לעד"ן דהדין עמו דודאי לוי זה פטור ואין ליששכר לתבוע ממנו כלום ולדידי הדבר פשוט ולא היה צריך לכל האריכות עד שמפני זה מצא מקום מט' רב אחאי גאון לחלוק ולדחות דבריו דלדעת הרמב"ם ומרן ז"ל דכוותיהו נקטינן חייב בנ"ד לוי דאפי' נימא כסברת הסמ"ע דס"ל בדעת הרמב"ם שאינו מחלק בין גרמי לגרמא דאף בגרמא מחייב הוא ז"ל מדפסק בפ"ז מה' חובל לחיובי בהנהו מימרי דפטר רבה בפ' הגוזל עצים משום דאתו דלא כהלכתא וכתב דלדעת הרב מו"ש בגמ' דגרמא בנזקין דפטור היינו לדעת רבנן והוא פוסק כר"מ עשד"ב:

מ"מ נר' ברור דאף לפי"ז פטור לוי בנ"ד משום דהתם ליכא שום ספק דודאי הוא גרם נזק בממון חבירו משא"כ בנ"ד אף אם אמ"ל שיכין המעות לא מפני זה גרם בדבור זה שום נזק עד שהכריח אותו שילך ויקח מעותיו מהבאנקא והי"ל להמתין עד שידע בבירור שגמר בדעתו למכור ואיהו דאפסיד אנפשיה למהר ליקח מעותיו קודם גמר הקנין, ומה גם שלפי הנר' מהשאלה אפי' הבטחה שגמר בדעתו למכור לו לא היה והו"ל לאסוקי אדעתיה שלא ימכור לו ולא יפסיד, ומה שרצה מע' הרב מהרי"א נר"ו לדמות נ"ד למ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ו דזכיה ובש"ע א"ה סי' ו' אחרי המחי"ר מלבד דליכא ראיה דשנא ושנא ואדרבה לכי דייקת שפיר יש להוכיח מדבריו דבנ"ד הוא פטור, שהרי ה' ז"ל כדי שתהא חייבת בהוצאות הטיל תנאי שאלו ההוצאות שהוציא הוא דוקא מה שהוא מנהג קבוע בעיר להוציא דהוא מוכרח מחמתה להוציא וחייב לעשות כן ולא סגי בלא"ה והיא המכרחת אותו וכ"כ התשב"ץ בח"ב סי' קס"ו דנ"ד היה המנהג שהמשודכת היתה מוציאה כתב וז"ל שהם לא דברו לא עפ"י מנהגם שהיו נוהגים וכו' אחר שכן מנהגם לעשות המשודכת סעודה דקי"ל מנהגא מילתא היא וכל המשודכת עד"ז היא משודכת עש"ד וכ"כ הרדב"ז בחדשות סי' שכ"ט דאין חילוק אם הוציא היא או הוציאה היא דהכל תלוי היכא שצריך להוציא מצד המנהג וע"ע בח"א סי' רל"ד ולכן כתב ז"ל שאם הוציא יותר מהראוי כפי המנהג איהו דאפסיד אנפשיה וכ"כ בפי' הר' מהרשד"ם בא"ה סי' ל"ב:

ולפי מאי דכתי' אין להק' ע"ד הרמב"ם במ"ש משם רבותיו דחייב בהוצאות ממ"ש הג' מהרי"ן מיגאש בתשו' סי' ח"ץ וז"ל הצ"ל ולענין מה שהוציא שמעון בחופה הראשונה אין לו לתובעו מר' להיות שלא הוציא אלא לעצמו ומ"ש הדרא בה איהי לא במה שהוציאו על הבאים לחופה אעפ"י שהוא היה הסיבה בזה וכך הדין ע"כ, הרי שכתב הג' דאינו מתחייב בהוצאות שהוציא על הבאים לחופה אעפ"י שהוא היה הסיבה בזה וא"כ תיקשי דאיך כתב הר' בשם רבותיו שכל שגרם נזק שחייב בהוצאות וכבר כתבו הפוס' שכשכותב הר' משם רבותיו דמסתמא הוא על הג' מהרי"ן מיגאש וכ"כ הכא בדין זה בפי', דה ודאי לק"מ דע"כ לא כתב הרמב"ם ז"ל אלא בדבר שהוא מנהג שהוא מוכרח להוציא מחמתה דוקא משא"כ מ"ש הג' מהרי"ן מיגאש שהיא אינה מכרחת ומה שהוציא הוא לתועלתו ואעפ"י שהוא היה הגורם להפסיד דאי לא היה נשואין לא היה מוציא ובחזרתה הוא סיבה להפסיד אינה חייבת ואפשר שלזה כיוין מב"י בא"ה סי' ן' שהצ"ע מ"ש מהריק"ו בשו' יו"ד ע"ש ויש עוד להרחיב הדיבור בכונת דברי מרן אלא שלאפס פנאי איני יכול:

וכן מתבאר ממ"ש הרה"ג שם בה' זו"מ לישב דברי הר' במה שהשיג ע"ד וז"ל ששם הוציא הוצאות כדי להרויח משא"כ בכאן לא היתה כונתו להשתכר אלא להתנהג כמנהג העיר והוא נסמך עליה ע"כ ע"ש וה"ד מב"י בא"ה סי' ן', הרי מפו' בדבריו שכל שאינו מכריח לעשות והוא עושה לתועלתו אעפ"י שהוא גרם להפסיד אינו חייב הגורם משום דאדעתא דנפשיה עביד ואיהו דאפסיד אנפשיה ואעפ"י שהיה חייב מן הדין ליתן לו דבר שהוא ראוי לזריעה וסמך עליו והוציא הוצאות כיון שמה שעשה הוא לתועלתו וכ"ש בנ"ד שאפי' אם אמ"ל שיכין מעות לעת הצורך לא היה מכריח אותו ולא הי"ל ידיעה שיקח מעותיו מהבאנקא דכל מה שעשה הוא לתועלתו מבלי ידיעה דאיהו דאפסיד אנפשיה ולא לוי, ועיין עוד למהרש"ח בס' מש"י סי' מ"ד. דרצה לישב מה שהשיג הראב"ד מההיא דזרעוני גינה דהתם לא הי"ל לסמוך עליו והי"ל להראות לבקי משא"כ גבי חתן שלא יוכל וכו' ומסיק הרב שם דאפי' להרמב"ם שם גבי חתן הרי הטיל תנאים הרבה שיהיה מנהג קבוע ושיביא עדים ושדוקא אם עשה סעודה למיודעיו וכו' ע"ש דאי לא"ה אינו חייב אעפ"י שהיה הוא הגורם:

גם ראיתי להרב מהרש"ג שם במש"י סי' ג' דכתב משם מהרח"ש שכ' דכיון דהוי מנהג קבוע לכל בעיר דיינינן ליה כדד"ג וגם הרב מהרש"ג כ"כ דהרמב"ם מחייב משום דס"ל דהוי דד"ג והראב"ד סובר דדומה לגרמא בנזקין דפטור, גם אשו"ר לה' מ"ב של ה' מגן גבורים בסוף הספר סי' ד' ד"ז דנ"ד היה במי שנשא אשה והוציא הוצאות ונמצאת בע"מ אם צריכים אפוט' לשלם לו ההוצאות שגרמו לו להפסיד ונו"נ בענין דד"ג והביא כל החילוקים שכתבו הפוס' ומסיק דמדברי הרא"ש נר' דלא בעינן כל החי' אלא דבחדא מנייהו סגי וכתב דנ"ד דומה למראה דינר לשולחני שהוא פטור עי"ז למי שנותנו לו דלהרי"ף והרמב"ם אי איכא אומדנא דמוכח דסמך עליו חייב ולר"י והרא"ש אף בסתמא חייב וכתב דבנ"ד איכא אומדנא דמוכח דעלייהו קא סמך ועוד הביא מ"ש הרמב"ם בה' זו"מ ומה שהק' ע"ד הרב מהרש"ט בתשו' שה"ד בשארית יאודה שלפי מ"ש הרא"ש החילוקים דבחדא מנייהו לא מקרי אלא גרמא ופטור ושהה"מ נמי ס"ל כהראב"ד שהצ"ע דברי הרמב"ם וכתב הר' דל"ב כל החי' ובחדא מנייהו מקרי דד"ג ומה שהניח בצ"ע הה"מ לא בעיקר הדין הוא אלא לענין הלשון במ"ש וכל הגורם לאבד ממון חבירו חייב דזה אינו, דאין הגורם חייב אלא בדד"ג אבל בגרמא פטור וכמו שהדברים ארוכים בגמרא את"ד עש"ב:

ולע"ד יש לעמוד ע"ד ולאפס פנאי איני יכול ועכ"פ גם ה' ס"ל דגם הרמב"ם ס"ל לחלק מגרמא דפטור לגרמי דחייב ומה שמחייב בה' זכיה בהוצאות הוא משום דהוי דד"ג, גם הרב נתיבות משפט בדק"ט ע"ד הביא דברי הרמב"ם אלו ומ"ש הה"מ וכתב דדברי הרמב"ם נכונים דגם בזרעוני גינה אם היה יודע שאינם צומחים חייב וכמ"ש הטור סי' רל"ג משם הרמ"ה והט' דכיון דאפסדיה בידים חייב מדד"ג וה"נ כיון שעשה סעודה ע"פ ושוב חזרה בה חייבת לשלם מטעם מזיק בידים יעוש"ד, הא קמן דגם הרב ס"ל דבההיא מה שמחייב הרמב"ם הוא משום דהוי כמזיק בידים והוי דד"ג ולא גרמא ועע"ש מה שפלפל ע"ד מהריק"ו בשו' יו"ד שכ' מב"י ואכמ"ל:

ועוד נראה שיש לחלק בנ"ד ממ"ש הרמב"ם ומרן ז"ל דהתם שאני דהיו אירוסין וכן נמי מ"ש הרשב"ץ והרדב"ז בשידוכין דמן הדין נגמר הדבר ולא הו"ל לאסוקי אדעתיה שיחזור בו אבל הכא אף אם אמר לו שימכור לו הו"ל לאסוקי אדעתיה שיחזור בו כיון דלא היה שום הקנאה רק דיבור ומן הדין יוכל לחזור ואיהו דאפסיד אנפשיה שלקח מעותיו והפסיד הריוח, וכיוצא לזה כתב מוהריק"ו בשו' קל"ג וז"ל ואע"ג שהוציא מעותיו על סמך דברי ראובן. ש' הוא דאפסיד אנפשיה דהו"ל לאסוקי אדעתיה דילמא הדר ביה ראובן עכ"ל, ואיברא שה' מ"ל בה"ז פ"ו כתב ע"ד מהריק"ו דהא מלתא תליא בפלוגתא דהרמב"ם והראב"ד ולדעת הרמב"ם ה"נ חייב בנדון מהריק"ו ע"ש, אמנם נר' דיש לחלק כדאמרן דשנא ושנא דברי הרמב"ם אי משום דהרב ז"ל מיירי שנגמרו האירוסין ומן הדין לא יוכל לחזור ולכן לא הו"ל לאסוקי אדעתיה ואי משום דאותן ההוצאות מוכרח לעשותם מן הדין מכת המנהג ולא סגי בלא"ה והחוזר באירוסין הוא שהכריח אותו להוציא ההוצאות ולכן חייב בגרמתו משא"כ בנדון הרב מהריק"ו דלא היה מוכרח להוציא הוצאות ואעפ"י שהוא סיבה פטור וכמ"ש הג' מהרי"ן מיגאש, וגם כיון דלא היה רק דיבור ויוכל לחזור הו"ל לאסוקי אדעתיה דילמא הדר ביה וכן מבואר בתשו' הרדב"ז ישנות סי' רל"ד דמתחלה רצה לומר כדעת הריטב"א ז"ל דאם אין שם קדושין אם הוציאו הוצאות אפי' כמנהג המדינה וכו' כיון שאין שם קדושין ומצו למיהדר אינהו דאפסידו אנפשייהו ושו"כ דאפי' בשדוכין חייב דאי משום דכיון דמצו הדרי בהו לא סמכא דעתייהו וכו' אבל קושטא דמלתא דכיון דשידכו וכתבו שטר שדו' ואיכא קנין וכ"ש אי איכא שבועה וכו' הנה שדוכין דידן להא מילתא כאירוסין דידהו ואומר אני כי הריטב"א מודה בנ"ד יעש"ד. הא קמן שי"ל בין כשהוא בדיבור בעלמא לכשהוא בקנין המועיל שאינו יכול לחזור. ועמ"ש בס' תורת משה לבן מהרח"ש בא"ה ס"ס א' דלפי הנראה אשתמיט מניה תשו' הרדב"ז:

ואחר החיפוש מצאתי לה' מגילת ספר בלאוין קנ"ג דפ"ח שכתב על תשו' זו דמהריק"ו דאין דינו של הרמב"ם דומה לזה דאי משום דשמעון טוען שלא הוציא כל ההוצאות הללו אלא על סמך שהבטיחו לטרוח בחנם הרי ראובן טוען דפטומי מילי בעלמא אמ"ל ושמעון איהו דאפסיד אנפשיה שלא קנה בק"ס והלך מיד והוציא הוצאות בכדי ע"ש. אלא שיש לעמוד ע"ד במ"ש דאין ראיה לדברי הרמב"ם מהא דאיתא בבכורות טיהר את הטמא חייב דקס"ד שבעל הפירות עירבן עם פירותיו וחייב מדד"ג דהתם כשאמ"ל הדין שהם טהורות נמצא בודאי שהוא מזיק וכו' אבל הכא האשה לא אמ"ל כשקדשה שיפזר ממון אלא החתן מעצמו לכבודו רצה לפזר כמנהג המדינה עש"ד. ואחרי המחי' נר' לפי מ"ש הרשב"ץ ז"ל הוא דמה שחייב הרמב"ם הוא דוקא משום דההוצאות חייב לעשות מחמת האירוסין והיא המכרחת אותו אעפ"י שלא תאמר בפי' דלא סגי בלא"ה ולא כמ"ש הר' דאלו ההוצאות תלוי ברצונו ולכבודו:

הגם הלום ראיתי לה' נב"כ ח"מ סי' כ"ט שהשיב ע"ד הרמ"ל דלא דמי לדינו של הרמב"ם נדון מהריק"ו דע"כ ל"ק הרמב"ם שהיא חייבת לשלם אלא דוקא התם באירוסין דדמי לפועל בשכר וכו' ולא הו"ל לאסוקי אדעתיה שיחזור ה"נ שכיון שכבר נגמרו השידוכין אינו מן הדין שתחזור בה היא או הוא אבל בנדון מהריק"ו שמן הדין יכול לחזור ש' הוא דאפסיד אנפשיה דהו"ל לאסוקי אדעתיה דילמא הדר ביה עש"ד. וה"ד ה' נוכח השולחן בחא"ה סי' י"ג ללמוד מזה לנ"ד דלא אמר הרמב"ם כ"א דוקא כשאינו מן הדין שתחזור בה יעש"ד. גם הרב משנת ר"א ח"א סי' ק"ל השיב ע"ד הרמ"ל דאינו דומה נדון מהריק"ו למ"ש הרמב"ם דבנדון מהריק"ו הו"ל לאסוקי אדעתיה שמא תחזור ואיהו דאפסיד אנפשיה לא כן גבי קדושין יעש"ד. אלא דגם ע"ד דרבנן אלו יש להרגיש דהי"ל לחלק ג"כ עוד דלא דמי נדון מהריק"ו למ"ש הרמב"ם דבההי' דהרמב"ם דהיו אירוסין ומנהג המדינה לעשות הוצאות חייב מן הדין לעשות הוצאות מכח המנהג ולא סגי בלא"ה לפטור עצמו והיא המכרחת אותו מחמת אירוסין וכמ"ש התשב"ץ הנ"ל משא"כ בנדון מהריק"ו דאינו מוכרח כ"א להנאת עצמו עשה ולכן איהו דאפסיד אנפשיה אע"ג דהיה סיבה ראובן וכמתבאר ממ"ש מהרי"ן מיגאש ונמצא דכל הרבנים הנ"ל חלוקים ע"ד הרמ"ל דשנא ושנא מ"ש הרמב"ם מנדון מהריק"ו דמ"ש הרמב"ם לחייב הוא משום דהוא הוכרח באותם ההוצאות להוציא מחמתו וגם דלא הו"ל לאסוקי אדעתיה שתחזור בה משא"כ בנדון מהריק"ו. ומלבד שהדברים ברורים והכי מתבאר ג"כ מדברי הראשונים הנ"ל והרמ"ל כ"כ לפום ריהטא ולא שלטו עיניו בדברי הראשונים הנ"ל:

ועכ"פ נר' ברור דאף למה שעלה ע"ד המ"ל לדמות נדון מהריק"ו למ"ש הרמב"ם ז"ל מ"מ בנ"ד גם הוא אזיל ומודה דאין לו דמיון כלל משום דבנדון מהריק"ו הדבר ברור וגם המשתדל מודה שידע שהוציא ההוצאות ושעפי"ד הוא שהוציא שסמך על הבטחתו שיוציא והוא ישתדל מה שא"כ בנ"ד שלוי לא ידע שילך יששכר שיקח מעותיו ויפסיד הריוח מפני מה שאמ"ל שימכור דלכל הדברות הי"ל להודיע ללוי שיעשה כן מפני הבטחתו וכיון שכן אפי' לדעת הרמב"ם פטור. וגדולה מזאת הרואה יראה בדין המראה דינר לשולחני דחייב מדד"ג ולדעת מהראשונים ז"ל אינו צריך שיאמר לו חזי דעליה דידיה קא סמיך לדעת הרי"ף בפ' הגוזל עצים והרמב"ם פיו"ד מה"ש אינו חייב עד שיאמר לו בפירוש או דאיכא אומדנא דמוכח דעליה דידיה דוקא קא סמיך יע"ש. דכשיש אומדנא דמוכח הוי כאומר לו בפי'. וע"ע בתשו' הרשב"ש ס"ס שפ"ז הא לאו"ה מצי"ל לא ידענא דעלי קא סמכת ואיהו דאפסיד אנפשיה.

וראיתי להרה"ג ר"ל בס' בני בנימין ח"א סי' כ"ט דאחר שהביא דברי הרמ"ל והנ"ב כתב דהרב מהריק"ו גופיה לא אמרה למלתיה בפשיטות אלא בדרך אפשר ולע"א דאח"כ כתב ואפי' את"ל דחייב ראובן מפני שהוציא הלה מעותיו מ"מ כיון שנתרצה שמעון ופייסו בממון איכא למימר אגב אונסיה גמר ומקנה ע"כ. וגם הרה"ג מהר"א שכנזי ז"ל הסכים לזה דמהריק"ו ספוקי מספק"ל ע"כ. ולע"ד זוהי שקשה דאם איתא להא איך כל הרבנים עליונים למעלה לא הרגישו בזה. לכן נלע"ד דאפי' אם נימא דמהריק"ו לא פסיקא ליה היינו לענין דאפשר שלא יוכל לתבוע שכר פעולה שעשה דמאחר שנדר לעשות בחינם והוציא מעותיו דאפשר צריך לעשותו בחינם אבל אם בא לחייבו במה שגרם להוציא הוצאות דפטור משום דאיהו דאפסיד אנפשיה דהו"ל לאסוקי אדעתיה דילמא הדר ביה לענין זה הדבר ברור אצלו ואין להסתפק בו כלל והייתי רוצה לעמוד עוד בזה ולהרחיב הדיבור ולאפס פנאי איני יכול:

וכל מאי דכתי' הוא אף לפי"ד הסמ"ע והנמשכים אחריו וע"ע להר' פמ"א ח"ב סי' מ"ב דכתב דלדעת הרמב"ם והרי"ף אין חי' בין גרמי לגרמא וכ"כ הכנה"ג סי' שפ"ו בשם תשו' מור"ם סי' פ"ח. דלדעת הרמב"ם אינו מחלק בין גרמי לגרמא דבכל גרמא נמי מחייב. אבל לע"ד אחרי שמת המחי"ר דכ"ז ק' לשמוע וגם נר' דכו"כ מגדולי הפוס' לא סל"ה וכמו שאבאר דלפי"ד ק' שהרמב"ם בעצמו בכמה דינים דהוי גרמא פ' דפטור מדי"א וכמ"ש פ"ב מה' נז"מ הי"ט המשסה כלבו ב"ח בחבירו דפטור מדי"א וחייב בדי"ש והיינו משום דגרמא וכדפרש"י פ' כיצד הרגל וכ"פ שם בפ"ז ה"ה והיינו משום דגרמא בנזקין כדפרש"י במס' קמא דמ"ח והרמב"ן בקונ' דד"ג ושאר הראשונים, וכ"פ בפ"ד ה"ב דהפורץ גדר דאם היה כותל רעוע וכן הנותן סם המות לפני בהמת חבירו דפטור בדי"א, וכ"פ ברפי"ו מה' מכירה דהמוכר זרעוני גינה דאינו משלם דמי ההוצאה ע"ש ואעפ"י שגרם להפסיד משום דלא הוי רק גרמא וכדפרש"י שם בגמ', וע' להריב"ש סי' שע"ו דכתב בראו' שמכר חבית לשמעון ושאל אם יש בה שום שבר והשיב שהיא שלימה ותמימה ונתן בה יין ונשברה מפני שהיה שבר ישן ונשפך היין ופסק דאפי' שידוע שלא קנה אלא ליתן יין דפטור משום דקי"ל גרמא בנזקין פטור וזה לא הוי כ"א גרמא והביא ראיה מדין זה עש"ד, ואם אפי' בגרמא כזאת דהיה אפ"ל דהוי כמו דד"ג עכ"ז ס"ל דפטור איך יתכן לומר דכל גרמא מחייב ואיהו גופיה כתב בסי' רל"ב בדרישה דלהרמב"ם חולק ע"ד הרמ"ה דאפי' בדידע המוכר במום דאינו נותן דמי ההוצאה, ועמ"ש המט"ש שם בהגה"ט הרי דס"ל בדעת הרמב"ם דאפי' בגרמא כזאת דלדעת הרמ"ה הוי דד"ג ומשו"ה מחייב כדכת' הר' בחי' לדצ"ח ע"ש. דעכ"ז פוטר הרמב"ם ז"ל וא"כ איך נאמר דבכל גרמא מחייב הר', וכן יש להוכיח ג"כ מדבריו עוד ממקומות אחרים דאינו מחייב בכל גרמא:

וכן מצאתי הדבר מפו' בדברי הר' המאירי ה"ד הרב"א בא"ז ר"פ הכונס דס"ל בדעת הרמב"ם דיש לחלק ובגרמא פוטר שכת' ע"ד הרמב"ם דפ"ד מה' נז"מ אחר שהביא דברי הרה"מ וכת' וז"ל ויש לחזק דבריהם שדבר זה הוא בכלל דד"ג ולא בכלל גרמא בנזקין והוא שכבר ידוע שהרבה מפרשים טרחו לישב מה הפרש יש בין דד"ג לגרמא בנזקין עד שפי' שכל שכונתו להזיק ושע"י לבד נעשה הנזק הוא דד"ג כמו שורף שטרותיו ש"ח ומוחל ש"ח וכל שאין כונתו להזיק או שכונתו להזיק אלא שיש מסייע לאותו הנזק כגון מ"ש בפ' לא יחפור מרחיקין את הסולם מן השובך ד"א כדי שלא תקפוץ הנמיה ואם לא הרחיק אין כונתו להזיק וכן משסה כלבו ש"ח בחבירו אעפ"י שכונתו להזיק כח אחר מעורב בו וכן ע"פ דרך זו ואף בזו אנו אומרים לדעת גדולי המחברים שגרמא זו הואיל וכונתו להזיק ושע"י לבד נעשה הנזק הרי הוא בכלל דד"ג וחייב על הנזק אבל רעוע הרי פשע חבירו וגרמא עם פשיעת חבירו פטור עכ"ל, הא קמן מפו' דגם הרמב"ם מחלק בין גרמא דפטור לגרמי דחייב וכדי שיהא דד"ג לדעת הר' בעינן דוקא שיהא כונתו להזיק והנזק יהיה על ידו דוקא:

אלא די"ל ע"ד וא"כ איך פסק בפ"ז מה' חובל בזורק כלי מראש הגג ע"ג כרים וכסתות ובא אחר וסילקן דב' חייבים וכבר ראיתי לה' המאירי שהובא שם בא"ז פ' כיצד הרגל דהוא ס"ל דב' פטורים ואפי' קדם וסילק הוא עצמו אבל עדיין ק' דאיך יתכן לפרש כן בדעת הרמב"ם ואפ"ל דס"ל דהזורק ל"ד להנהו, דבזורק כל אחד ואחד עשה מעשה בגוף הדבר ממש שישתבר דגם המסלק הוי כאלו עשה מעשה להזיק בגוף הדבר כיון דבלי ספק ישתבר ול"ד להנהו דלא הוי כ"א כחו של אחד בפריצת הגדר, ויתכן דס"ל דהזורק יודע דכשיזרוק האחר יסלק הכו"כ:

ועכ"פ מפורש דס"ל דאף להרמב"ם אינו מחייב כ"א בגרמי ולא בגרמא והכי מתבאר ממ"ש הרמב"ן והרשב"א דלא כמ"ש הסמ"ע שהרי מה שהוכיח הרב דאינו מחלק הוא ממה שמחייב הרב בכל אותן הדברים שס"ל להתוס' והרא"ש דפטור משום דהוי גרמא והרי הרמב"ן ס"ל בקו' דד"ג דבגרמא פטור וכן דעת הרשב"א בכמה דוכתי ע' בח"ג סי' ע"ו וה"ד מב"י סי' שפ"ו ועמ"ש בסי' ק"ז ובח"ה סי' קצ"ד ועכ"ז כתב הרמב"ן שם וז"ל ברם נראו דברי ר"ח ור"י אלפאסי שהסכימו דליתא לדרבה כלל כיון דקי"ל כר"מ ואיהו לא ס"ל כוותיה כדמפו' בגמרא בשורף שטרותיו ש"ח ומדליתא בהא ליתא בהנך וכיון דמפו' בגמ' דלית ליה לרבא דר"מ לית לן למיזל בתר שנויי דחיקי ולמתלי בשמעתא בוקי סריקי וכ"כ הרשב"א בחי' וה"ד הרב"א בא"ז שם בפ' הגוזל קמא ע"ד הראב"ד וז"ל ונר' שאין כן דעת הרי"ף ולא דעת כל המפר' אלא כולן משום דד"ג פטרי וכן ודאי משמע בגמ' מדמייתי להו כולהו בהדי הדדי משמע דכולהו מחד טעמא אמרינהו ע"כ, הרי דס"ל כדאיתא בגמ' דגרמא בנזקין פטור וא"כ נר' ברור דאין הוכחה בדברי הרמב"ם ממה שפסק בהנהו מילי לחייב דס"ל דבכל גרמא בנזקין דחייב דאדרבה מוכרח מדבריו דס"ל דבגרמא דפטור רק דבהנהו דברים הוא דחלוק ע"ד הסוברים באותם דברים דלא הוי רק גרמא ודן בדעתו דגם באלו לא הוי גרמא כ"א דד"ג ורבים מהגדו' קיימי בשי' זו וכמ"ש הרמב"ן והרשב"א והה"מ. ועכ"פ אינו מחייב בכל גרמא כדס"ל לסמ"ע וכן מתבאר ממ"ש התשב"ץ ח"ב סי' קי"ד שכ' לשואלו דאילו ידע דין דד"ג לא עלתה ע"ד לו' כן, וכ' שם דד"ג הוא כשהוא עצמו עושה ההיזק בממון חבירו ובריא היזקא יע"ש, ואם איתא דלהרמב"ם מחייב בכל גרמא לא היה כותב דנר' ודאי דס"ל דמ"ש בש"ס דגרמא בנזקין שהוא פטור הוא מוסכם ואין בזה שום חולק:

רק ראיתי שיש להרגיש במ"ש דכבר נסתפק לקצת מהראשונים ההיא דהזורק מטבע לים והשף מטבע ש"ח דאמ"ר דפטור אי משום דלא דייני דד"ג או משום דס"ל דאפי' למאן דדאין דד"ג וכו' ע"ש דלא הזכיר דזו מחלוקת ישנה וכדכתי'. וע"ע במ"ש הרב עוד בח"ג סי' קפ"ו וע"ע במהרשד"ם ח"מ סי' ת"כ דכת' דטעם הרמב"ם דמחייב במסלק כרים דכיון דבריא היזקא נכנס בדד"ג ע"ש:

ועוד נר' דאין הוכחה ממה שפ' הר' בהנהו דהוא משום דס"ל דגרמא בנזקין דחייב שהרי גם הרי"ף פ' כן והוא הביא בה' פ' לא יחפור מ"ש בגמ' דגרמא בנזקין דפטור אבל אסור. וכ"כ עוד שם גבי מתני' דמרחיקין את האילן מן הבור דגרמא בנזקין אסור אבל לענין תשלומין פטור וכ"פ הרמב"ם בפי"א מה' שכנים ה"ב. אלא שק' ע"ז ממ"ש פי"ד מה' חובל דפ' דלא כר"א וכבר עמדו ע"ז הה"מ ומרן בכ"מ ובב"י סי' תי"ח וכל המפרשי' ליישב דבריו וגם הסמ"ע גופיה שם בס"ק יו"ד כתב וז"ל והרמב"ם סבר דחייב כיון דהוא עצמו ליבה ויש לו חלק בנזק זה ואינו דומה לגרמא בנזקין דפטור עכ"ל. דמכולהו מפו' יוצא דהבינו בדעת הרמב"ם דס"ל דגרמא דפטור והכי מתבאר ממ"ש בהגמ"י שם ע"ד הרמב"ם דכ"פ הרי"ף משום דלית הילכתא כרבה משום דקי"ל כמאן דדאין דד"ג ונר' דהוא מפרש בכונת דברי הרי"ף כמ"ש הה"מ:

אלא שראיתי להרש"ך שם שכ' ליישב דנהי דאוקמתא דבריי' הכי היא מ"מ לא קי"ל כוותה משום דאתי' כמ"ד דלא דיינינן דד"ג. וכבר נתבאר בסי' שפ"ו. והרמב"ם אינו מחלק וס"ל דגרמי וגרמא הכל א' יעו"ש. ולפי מ"ש דב"ז הוא נגד כל הראשונים המפרשים בדברי הרמב"ם, גם דיש לעמוד ע"ז מכמה מקומות בדברי הר' עצמו ועיין ג"כ להר' שה"ג פ' הכונס דעמד ע"ד הרמב"ם דפי"ד מהנ"מ וז"ל ועוד י"ל איך פסק דכל הגורם להזיק דחייב והא גרמא בנזקין פטור וכ"כ איהו גופיה בפ"ד מהנ"מ וכתב דשלמים וכן רבים הניחו דבריו בצ"ע. והוא כתב לישב דפשיטא דלא מחייב הרמב"ם בגרמא בנזקין רק דס"ל דר"א אפי' בדד"ג ס"ל דפטור ומשו"ה פטר גם בליבה אעפ"י שהוא דד"ג אבל הרמב"ם דפוסק דדיינינן דד"ג פ' שם בפי"ד דלא כוותיה דומיא דהמסלק שהוא הגורם הראשון אבל בה"ש דהוא גרמא ס"ל דפטור יעוש"ד. וזה מסכים לסברת כל הראשונים וכן הוא סברת כמה וכמה מהאחרונים ומהם יבואו בתו"ד להלן ולא נקטינן בזה כס' הש"ך דאפי' הסמ"ע ה"ן נסתר מחמתו. ואעיקרא לייחס כן בס' הרמב"ם דסל"ה לפסוק כן הוא מלתא דתמיהא טובא דעל מי סמך לפסוק נגד סתמא דתלמודא דגרמא בנזקין דפטור שאמרו כן בכמה מקומות והרמב"ן שהבין כן בדעת רש"י דחה דבריו וכת' בחי' בפ' לא יחפור דאינו נכון דאפי' למאן דדאין דד"ג גרמא בנזקין פטור מש"ד גם בקונ' דד"ג שם כתב וז"ל הצ"ל ומשמע נמי דרשב"ג דמחייב לאו משום דד"ג שא"כ נימא בפרקין דרשב"ג דאין דד"ג כר"מ ואי גרמא בנזקין חשיב ליה כת"ק ואפי"ה מחייב הא אנן אפי' דד"ג לא אשכחן דמחייב בה אלא ר"מ כ"ש גרמא בנזקין אלא טעמא דרשב"ג וכו' ושוב מצאתי בס' המקח לרבי' ה"ג שכת' ותדע דמה שחי' בין דמי זרע ובין דמי ההוצאה אותו שמחייב דמי הוצאה קנסא בעלמא הוא דקא קניס וכ"כ ר' חננאל ז"ל עכ"ל. גם הרשב"א ה"ד הרב"א בא"ז לבתרא דחה דברי הי"מ דרשב"ג דמחייב דהוא משום דד"ג דאם איתא למה לא פסקה כוותיה כיון דקי"ל כמאן דדאין דד"ג הרי שהגאונים ז"ל וגם רבו הרי"ף ומהרי"ן מיגאש שהבאתי לעיל ג"כ סברי דגרמא בנזקין פטור ולפי"ד ליכא מ"ד דחייב. וכן מצאתי דכ"כ בפי' הג' מהרי"ן מיגאש ה"ד הרב"א בא"ז פ' לא יחפור ע"ש דכתב דקי"ל דגרמא בנזקין פטור אשר לפי"ז יש לפרש דבריו שבתשו' בפשי' משום דהוא גרמא דפטו' כ"כ, ואיך אפ' דהרמב"ם יחלו' ע"ד ובלא"ה כיון דהרמב"ם גופיה כבר פסק לדין זה א"כ לא נשאר עוד שום ספק וכמ"ש הרמב"ן דרשב"ג דמחייב לאו משום דד"ג דא"כ נימא י"ל דלא הוצרך הש"ס משום דזה ידוע דרשב"ג סל"ה בפ' השולח בעשה עבדו אפותיקי והוא עצמו כ"כ קודם לזה. והיותר קשה אצלי ע"ד לפי נוסחאות שבהרי"ף דפוסק כרבנן דפטור כדכתב הראב"ד בהשגות פ"ז מה' חובל ופי"א ממכירה והרשב"א בתשו' ח"ג סי' ק"ח ומדברי הרמב"ן אלו והג' שהביא נראה דבזרעוני גינה דפטור בהוצאות הוא אף בדידע המוכר במום שלא כדברי הרמ"ה הנ"ל. וכן נר' עוד דכן הוא דעת הרמב"ם מדפסק ס"פ יו"ד מה' שכירות דסופר שטעה בשטרות וכל כיוצא באלו האומנים שא"א שיחזרו ההפסד שהפסידו שמסלקין אותו ע"ש. והיינו ודאי מה שא"א שיחזרו ההפסד דהוא משום דהוי גרמא בנזקין כדכת' הראשונים ז"ל ה"ד מב"י בסי' שפ"ו וכ"כ הרשב"א בשם רבו ה"ד הרב"א בא"ז פ' לא יחפור. גם הרדב"ז בחדשות סי' צ"ה כ"כ משם הראשו':

אשר לפי"ז אין להקשות ע"ד הרמ"ז בס' מגיד מראשית סי' ו' ופ"ה סי' טו"ב וכמה אחרו' דכתבו בפשיטות דבגרמא בנזקין פטור לכ"ע דאפי' בס' רש"י יש לצדד:

אלא דעדיין י"ל דאף להרמב"ם ס"ל דבגרמא פטור ואינו חייב רק כשהוא שייך דד"ג מ"מ נר' דא"צ לדידיה שיהיו החי' שכתבו הרי"ף והרא"ש וכמו שנראה מדברי העור סי' שפ"ו וכ"כ ה' מהר"ם מלובלין בתשו' סי' ס"א וכ"כ מהר"ש בן וירגא בתשו' מרן באבק"ר סי' פ"ח שהשיב ע"ד מרן שכתב דלא הוי דד"ג בנ"ד מפני דליתנהו החי' שכת' התוס' דלדעת הרמב"ם דכת' דהמסלק כרים וכסתות דחייב לא ס"ל כל אותם החי' דלכל אותם החי' המסלק פטור ושכ"ן ממ"ש הרמב"ם בדין דוחה מטבע חבירו לים או שפיחת צורתו דחייב ולדעת הרא"ש פטור משום דליתנהו הנהו חי' ומרן ז"ל חזר והשיב דהן לו יהי כדבריו שהרמב"ם חולק על החי' שחי' ר"י מאחר שהתוס' והרא"ש והמרדכי והרמב"ן והרשב"א סוברים כחי' שכת' וגם התה"ד דבתרא טובא וכו' דכוותייהו נקיטינן ואף גם הרמב"ם מאריה דאתרין במקום אפוקי ממונא ובמקום כל הני רבוואתא אין בנו כח עכ"ל. נר' לכאורה דגם מרן הודה לו דהרמב"ם לא ס"ל כל אותם החי' שכת' הרא"ש. ונר' דאין כונתם דס"ל כס' הש"ך דהרמב"ם אינו מחלק בין גרמי לגרמא דזה א"א דהרי בכמה דברים פטר הרמב"ם משום דלא הוי רק גרמא וכ"כ כמה מהגדולים כדעתו וכדכתי' לעיל ויבא עוד להלן כמה מגדולי הפוס' דמתבאר מדבריהם דס"ל כן אלא דר"ל דאף שיש לחלק בין גרמי דחייב לגרמא דפטור באיזה חי' מ"מ אותם החי' לא ס"ל ואפ' דהיינו שיהא בריא היזקא וגם שכונתו להזיק ואין כח אחר מעורב כדכת' המאירי ז"ל על ס' הרמב"ם אלא דאם איתא ק"ט על דברי מרן דא"כ מלבד מה שהק' מע' הר' מהר"א נר"ו דמרן בש"ע פסק לכל הנהו פסקי דהרמב"ם וה"ן נסתר מחמתו, ומ"ש מני"ר ליישב דבש"ע פ' לערי מערב אינו נכון כיון דמרן בתשו' מיירי באתריה דמר הרמב"ם ואדרבא איפכא מסתברא וכדאשכחן בכ"מ דפוסק בש"ע דלא כהרמב"ם וע' בכנה"ג בדיני עגונא אות קנ"ה וי"א באות רל"ב שכת' דמ"ש מרן בתשו' סי' י"א לחוש לס' הרמב"ם היפך מ"ש בש"ע משום דאתריה דמר וא"כ כאן אם באתריה דמר לא חשש קשה, וע"ע במ"ש מרן בש"ע י"ד סי' קע"ז ס"ה ובתשו' אבק"ר סי' ק"מ ולאפס פנאי איני יכו"ל. וגם ק"ט דאם איתא להא דמפסקיו של הרמב"ם דפסקם בש"ע לחייב מוכרח דאין לחלק החי' הללו א"כ למה הביאם לכל אותם הסברות של הראשו' דס"ל לחלק כן בב"י ולא הזכיר כלל להרמב"ם דחולק עכ"ד. דמזה נראה דגם בב"י דעתו לפסוק עפ"י אותם החי' וע' לה' מהרי"ע בב"י ח"ב סי' ז"ך דאחר שהביא מ"ש התוס' והרא"ש כת' החי' הנז' העתיקם מב"י סי' שפ"ו וכת' עוד ע"ד הרש"ך דסקכ"ד דכת' דאין לנו אלא מה שחייבו חכמים בגמ' דזה אינו דאי לת"ה מב"י שהעתיק דברי ריצב"א בספרו שקבעו להלכה וכי תיסק אדעתין שכתבו כדי ליישב השמועות בלבד אתמהא עש"ד הא קמן דאפי' ע"ד ריצב"א די"ל דהר' אגב שהביא לכל דברי הראשוני' והרא"ש מ"ש לחלק עכ"ז כת' כן ואיך יתכן שנאמר שכל מה שהביא שם דהוא דלא כהלכה והכי מתבאר ממ"ש ה' משפט צדק ח"ג סי' א' ומשאת משה ח"מ דקע"ח ולא עוד דמב"י ה"ד הראשונים שם בתר הכי שכתב דזבין לגוי אע"ג דאתא ליה אונסא דלא מחייב דגרמא בנזקין הוא וסיים ע"ז שאעפ"י שמדברי הרא"ש משמע דמוכר לגוי מדינא חייב לשלם כיון דכל הנהו רבוואתא פליגי עליה נקיטינן כוותייהו ע"כ. הרי דאפי' בזה דלהרא"ש חייב דהוי דד"ג אף דלדידיה הוי כאיתנהו החי' עכ"ז דעת מרן דפטור דחשיב גרמא וא"כ נמצא דגם בב"י דעתו כס' הראשונים דצריך החי' וא"כ גם בב"י סותר למ"ש בש"ע ולפי ס' הרמב"ם שחולק ע"ז לא העלה על דל שפתיו בב"י. ואפי' למ"ש הר' ברכות המים בח"מ דקפ"ז מלבד מה שי"ל ע"ד הכא מודה. ועו"ק ע"ד מרן דאיך כתב דס' הרמב"ם יחידאה ואין דבריו עומדי' בפני כל הני רבוואת' והרי גם הרי"ף ס"ל דחייב המסלק וט' מ"ש הה"מ ובכ"מ וב"י והגמ"י דגם הזורק הרי"ף מחייב. ותו ק' ע"ד מהר"ש ן' וירגא במה שהוכיח ג"כ דהרמב"ם לא ס"ל להנהו חי' מדפסק דוחף מטבע לים או שפחת צורתו דהרא"ש מפני דסובר החי' פוטר דהרי הרמב"ן והרשב"א ס"ל החי' וס"ל דחייב כס' הרמב"ם בדוחף ופוחת וכדכתי' לעיל. ועוד דהרמב"ן בקו' דד"ג דג"ן ע"ג ס"ל כס' הרי"ף דחייב המסלק וכ"ן מהרשב"א בחי' לקמן שם. ולפי"ד תקשה דדברי הרמב"ן והרשב"א סתראי נינהו. ויש להקשות ג"כ ע"ד מרן דלמה לא השיב דמפני זה אינו מוכרח דמדפסק הרמב"ם כן שהוא חולק על החי' כדמשמע מדברי הטור דתלוי בזה המחלוקת ואם הדבר מוכרח דמדפסק כן דלא ס"ל החי' א"כ סמי מכאן הרמב"ן והרשב"א דדבריהם סתרי אהדדי וא"כ איך צירף להרמב"ן והרשב"א שהם נגד ס' הרמב"ם. וגם ק' ע"ד מהר"ש דכתב דהרא"ש דפוטר בזורק ופוחת מטבע דהוא מפני אלו החי' דלא חזינן כי האי סימנא בדברי הרא"ש שם שהוא מפני אלו החי' כ"א שהביא דברי הראב"ד ושהתוס' עצמם נסתפקו באלו:

ולכן נלע"ד דאע"ג דהרמב"ם פסק בהנהו לחיובא משום דס"ל דרבא דס"ל דפטור דהוא משום דאינו מחייב בדד"ג מ"מ אינו מוכרח דחולק על אותם החי' כשיהיה באיזה דברים שלא הוזכרו בש"ס דאפשר דבעלמא גם הוא יודה דאם לא יש אלו החי' דפטור ובהנהו דוקא היא ידע ברוח מבינתו דלא שייכי לו החי' מכיון דב' כיונו להזיק ועשו מעשה שזרק הכלים לשברם ונגמר ע"י שניהם או אפשר דחולק ולא יש מופת חותך בפי' שהוא חולק וכ"ן מדברי הר' המאירי ה"ד הרב"א בפ' כיצד הרגל גדולי הפוסקים חייבו בזה את המסלק מכח דד"ג שהרי השורף שטרותיו ש"ח חייב אעפ"י שאין בו אלא וכו' ולא יראה לי שאין זה דומה לשורף שטר שהוא עושה מעשה ומפסיד וכו' ע"ש דנר' דהרי"ף דמה שמחייב הוא משום דס"ל דזה דומה ממש לשורף שטרותיו ש"ח ואינו משים דכל גרמא דמחייב ונר' דלזה כיון מרן בתשו' למדקדק בדבריו שכת' דהן לו יהי כדבריו שהרמב"ם חולק וכו' ואף אי הרמב"ם וכו' אין בנו כח עכ"ל דנר' מזה שהוא אינו מחליט המאמר כמו שרצה לומר מהר"ש ן' וירגא דמדפסק הרמב"ם באותם הדברים לחיוב דמוכרח דלית ליה אותן החי' דאף דהרא"ש ודעמיה פטרי בהו מה"ט הרמב"ם ז"ל מחייב ואף אפשר דבעלמא במה שלא הוזכר בש"ס יש לחלק בכך דהוי גרמא אבל בהנהו שהוזכר בש"ס לא שייך לחלק והוא ידע טעמו:

ובהכי יש ליישב מה שיש להק' ע"ד מרן שכת' שכיון דד שכל הנהו רבוואתא ס"ל כן דאין בנו כח אף אי הרמב"ם מ"ד דנראה דגם הרי"ף ושאר פוס' סל"ה ותמיד תופס כן כשהרי"ף והרמב"ם קיימי בשיטה אחת אף שהוא להוציא ואף שרבים חולקים עליהם וע' למרן גופיה בתשו' אבקת רוכל סי' ק"מ דכת' וז"ל אנו אין לנו אלא ד' הרמב"ם וכו' ואפי' שיהיו החולקים עליו רבים וכו' ע"ש וחתמו עליו הרדב"ז ומרן ומ"ש הכא. אבל עפי"ה ניחא דה"ד כשכתב הדבר בפי' אבל אם אינו מפו' אף אם יש איזה משמעות יש לפסוק כשי' רוב הראשונים החולקים, וע' להכנה"ג בכללי הקי"ל אות ל' שנסתפק היכא שהרמב"ם יחיד ונטה דעתו דמהני וע' ד"ן ח"מ סי' כ"ו ונ"ב ח"ב ח"מ סי' ט"ו:

ועפ"י מאי דכתיבנא יש ליישב דברי כמה מגדולי הפוס' דתמיד נמשכים לפסוק כהוראת הרמב"ם והכא בדין זה כתבו לפסוק כשי' הפוס' הללו לדון דד"ג דוקא עפ"י אלו החי' ולא העלו אפי' על דל שפתותיהם דהרמב"ם חולק ומלבד הרבנים הנ"ל עי' בתשו' הרשב"ש סי' תע"ט דכתב דכל מזיק אינו חייב לשלם אא"כ כונתו להזיק כדאי' בפ"ק דב"ק ע"ש. גם בסי' תק"ט כתב ההפרש שבין גרמא לגרמי הביא מקודם מ"ש הרשב"א דגרמא לא עשה המעשה בעצמו אלא עשה מעשה ולא היה בו נזק אלא שמאותו מ' בא מ' אחר והוזק. דד"ג שהוא בעצמו עשה ההיזק ועוד כ' משם ר"י הזקן דגרמא הוא שאין כונתו להזיק או שכונתו להזיק ובסיוע אחר. ודד"ג הוא בהתחבר ב' שעשה הוא המעשה בידים בלא מסייע וכונתו להזיק וכתב ושים זה בין עיניך שלא תטעה בו פעם אחרת עש"ד. דנר' ברור שהוא לכ"ע גם לס' הרמב"ם וכמ"ש הר' המאירי וכדכתי' לעיל וע"ע בתשו' מהר"מ אלשיך סי' קי"ב (והרדב"ז בחדשות סי' צ"ה ובכמה תשו' אחרות) שכתב שם בנ"ד לפטור עפ"י החי' שכתבו התוספות והרמב"ן והרשב"א וסיים שם דאפי' במוכר לגוי שהסכימו רוב הפוס' שאם לא קבל שפטור ולא נרגש כלל ממ"ש הרמב"ם. ושו"ר לו שם בסי' קל"ד שכתב בנ"ד דלא הוי דד"ג עפ"י החי' של הראשונים ונרגש ממ"ש הרמב"ם דחייב הזורק אפי' דקדם אחר וסילקן אפי' דל"ב היזקא וכתב בסו"ד דהתם עביד מעשה בידים וגם דהו"ל לאסוקי דכרים וכסתות לאסתלוקי קיימי דלאו דוכתייהו בארעא ומה שבא אחר וסילקן ל"ח כמלתא דל"ש את"ד. ונר' דע"ז סמך מ"ש בסי' קי"ב. ועפי"ד אלו אפשר ליישב מ"ש הר' המאירי בדעת הרמב"ם דאם כח אחר מעורב דלא הוי דד"ג דבזורק לא חשיב כן משום דודאי לאסתלוקי קיימי והוי כאילו זרק על הארץ וכונתו להזיק ובריא היזקא מקרי שלפי"ז הרמב"ם ס"ל כמ"ש הרמב"ן שם בקונ' דד"ג וז"ל כלל גדול יהיה בידך כל הגורם ומחמת גרמתו בא ההיזק שא"א אלא באותו היזק ואינו תלוי בד"א אלא בשעה שגרם בא ההיזק או שהוא עתיד לבא כגון זה מחייב ר"מ ונק' בגמ' בריא היזקא עכ"ל:

ואף שהרמב"ן ס"ל לפי האי כללא דהזורק פטור כדכת' שם בקונ' ההוא לפי"ד מהרמ"א י"ל דהרמב"ם חלוק בזה דגם זה הוא נכלל בהאי כללא כיון דלאו דוכתייהו דכלים הללו בארעא הוי כבריא היזקא וכאילו זרק על הארץ דלמה השליך אותם רק דכונתו להזיק וא"כ לפי מאי דמפרש ה' מהרמ"א אפי' הרמב"ם אינו מוכרח דחולק ע"ד התוס' והרא"ש וכ"ש בדעת הרמב"ן דאינו חולק על דבריהם. ובזה א"ש מ"ש מרן בתשו' דהרמב"ן והרשב"א ס"ל כשי' הראשונים דמחלקי בהכי וכן מבואר בתשו' הרשב"א בכמה מקומות וכדכתי' וכ"כ ה' מהר"מ מלובלין בתשו' סי' ס"א דהרמב"ן והרשב"א סל"ה ולפ"ז מה שהק' הר' סם חיי בסי' ח"ן דקכ"א ע"ד הרמב"ן דבקונ' דד"ג הסכים לסברת הרי"ף דהמסלק חייב דנר' מזה דלא ס"ל לחי' התוס' ואילו בפ' לא יחפור כתב לחלק דדד"ג הוא הגורם בעצמו שהוא עצמו מזיק כגון מוחל שט"ח וכו' אבל גרמא בנזקין הוא הגורם לאחר לעשות נזק שאינו אלא מזמין כגון הך דשמעתין בזורה ורוח מסייעתו וכו' עכ"ל. וא"כ כפי"ד אלו גם הכא במסלק כו"כ הוא גרם לאחר לעשות נזק שאינו אלא מזמין להזיק ואפי"ה כת' דהמסלק חייב עכ"ל:

ולפי מ"ש הר' מהרמ"א מלבד דאינו מוכרח ממ"ש הרמב"ן והרשב"א כס' הריף דמסלק כו"כ דחייב דהם חולקים עמ"ש התוס' והרא"ש לחלק באותן החי' וא"כ לק"מ ממה שהם חי' כך דלא פליגי אלא על הפרט דלא שייך שם לחלק כן ולא על הכלל, ואף גם זאת דאף הרמב"ם אינו מוכרח שהוא חולק בעלמא רק דעל אותם פרטים ס"ל דל"ש לחלק ואדרבה י"ל דמדחזינן דהרמב"ן והרשב"א כתבו לחלק כדברי התוס' והרא"ש ועכ"ז ס"ל לחייב מסלק כו"כ כמו כן י"ל בדברי הרמב"ם ואף שהוא מחייב גם בזורק ברוחב מבינתו הוא ידע דל"ש לחלק. וע' למהרשד"ם בסי' הנ"ל דכת' בדברי הרמב"ם דטעמו הוא משום דבריא היזקא ואף שהר' כ"כ לדין המסלק בהכרח צ"ל דמפרש כן גם בדין הזורק שמחייב הרמב"ם ונראה דס"ל כמ"ש הר' מהרמ"א. ולע"ד אפ"ל דהרמב"ם מאי דמחייב הזורק מיירי דהיה יודע הזורק דהאחר יסלק הכרים ושניהם היו דעתם לשבור אותם ומשו"ה זרק אותם וכ"ן לפי מ"ש כמה מהפוס' שלדעת הרמב"ם אינו חייב בדד"ג אלא במתכוין להזיק וכ"כ המח"א ה' נ"מ סי' ו'. גם הרדב"ז בח' סי' הנ"ל ובתשו' אחרות כ"כ החי' של התוס' והרא"ש ולא הזכיר כלל דהרמב"ם חולק דנר' דס"ל דכן הוא גם בעד הרמב"ם והרי"ף דמלבד דהוא תמיד נמשך אחר סברתם, ותו דשם הרגיש ע"ד הראשונים שכת' דטעם משום דספר מתא דהוי פסידא דל"ה דמ"ש מכל דד"ג דחייב ותי' עפ"י החי' הללו, ומוכרח דהרמב"ם ס"ל נמי הכי מדפ' להא בחבירו גם הר' המבי"ט ח"ב סי' נ"ד עם שדרכי לילך בעקבות הרי"ף והרמב"ם פ' שם באותו נדון שהוא נדון של מהרמ"א לפטור עפ"י החי' הנ"ל, וי"ל קצת ע"ד מהריט"ץ בסי' קנ"ו שה"ד התוס' והרמב"ם ולא ביאר דנר' דהם חלוקים אלא שכ"כ הר' שהיה נחוץ השואל וממ"ש הכנה"ג בסי' שפ"ו משם מהרמא"י בתשו' סי' פ"ח דמו' מדברי הרמב"ם דמחייב בגרמא דעכ"פ נר' מדבריו דאין כן דעת הפוס'. וע' לה' מ"ץ בח"ג סי' הנ"ל דכת' דאף לדעת הרמב"ם דצריך שיהא בקום עשה ובריא היזקא וע"ע לה' פמ"א ח"ב סי' ט"ז ולהר' גו"ר ח"מ כ' ג' סי' מ"ב דהגם דהיה מוחזק הניזוק ודנ"ד הוי באתרי דהרמב"ם ומרן עכ"ז כתב לפטור מפני דלא היו החי' דהתוס' והרא"ש וכן מפו' יוצא מתשו' מהרי"ק בס' רב יוסף סי' כ"א. כנר' דכולהו רבוואתא הנ"ל ס"ל דאף שאין בדברי הרי"ף והרמב"ם בירור דמודו לחי' התוס' והרא"ש ואפשר דיש סימנים לומר דאינם מודים מ"מ כיון דלא בא בדבריהם בפי' דחולקין והמחלקים החי' בא בדבריהם בפי' דצריך שיהיו החי' כדי לחייב י"ל אין לדמות ההיזקות זל"ז. וכן ראיתי לה' מגן גבורים סי' פ"ז דכתב וז"ל והבא לחייבם צריך ראיה ואם יהיה לוי מוחזק כיון שאין דברי הרי"ף והרמב"ם מבוררין אמרי' דלא תועיל חזקתו עכ"ל. וזה נר' דעת מרן דבב"י הביא לכל דברי הראשונים דפוטרין כדי ללמוד מהם בעלמא וכן בתשו' פסק הדין בנ"ד עפ"י החי' וקאמר מר דהן לו יהי וכו' כלומר כיון דלא נמצא בפי' כן בדברי הרמב"ם אלא שנר' כן מדחו' על הפרטים כיון דלא פסק כן בפי' ויש להסתפק דאינו מוכרח י"ל דהן לו יהא וכו' אבל בפרטים שפסקו כן בפי' הרי"ף והרמב"ם פ' בש"ע כדבריהם ואין שום סתירה בדבריו כלל. ועפי"ז יש ליישב דברי מרן ממה שהשיגו ע"ד דמרן קיצר בלשונו יש לעמוד בדברי רבני האחרונים בס' בירך משה סי' ה' ומט"א באות גרמא ומנחת זכרון באות דד"ג מתוך מש"ל אלא שלאפס פנאי איני יכול וגם דא"צ לנ"ד דנר' ודאי דלכל הדברות ולכל האמירות שלא אמ"ל שיקח מעותיו מהבאנקא ולא יש שום הכחשה בזה ואפי' ידיעה לא היה ליכא למ"ד דחייב ואפי' גרמא לא הוי וזה ברור. ואין לדמות לדין חתן דהוציא הוצאות דרב המרחק ביניהם כדכתי'. וכל מ"ש מע' ה' המופלא מהרי"א נר"ו לדחות דברי רו"מ כת"ר נר"ו אחרי המחי"ר לא צדק ומתוך מ"ש תשובה מוצאת לד"ק ולעת הפנאי אבא להשתעשע בדבריהם הנעימים בל"ן. ולענין דינא לענ"ד מני"ר נר"ו צדיק בדינו דלוי פטור לפי מאי דכתי'. ומלבד זה בהך דנ"ד אין לנו צורך לכל מאי דכתי' מאחר דכבר בא הדבר מפורש בגדולה מזאת דהוא פעור בס' הפוס' ומפני זה כשמסר בידי האי פסקא דדינא לעיין בו תו"מ בהשקפה ראשונה אמרתי לו לרו"מ כת"ר נר"ו דמה צורך לכל האריכות ליעיין מר בתשו' הרב"ד שכבר בא שם הדבר מפו' שהוא פטור במכ"ש:

והוא דהרב ב"ד בחח"מ סי' ק"ז נ"ד היה שמכר לו בק"ס וכתב השטר ולא מסרו ללוקח עד שיגמור למכור חפציו עד תשלום קצבת המעות ואחר שמכר הלוקח כל חפצי ביתו חזר בו המוכר בטענה דאין כאן כסף ושטר והלוקח טוען דעל פיך מכרתי כל חפצי שנתרצית למכור לי הבית ומכרתי אותם בזול וכו' ואת"ל שיכול אתה לחזור בך פרע לי כל מה שהפסדתי במכירת החפצים ופסק הרב דפטור מלשלם ההפסד כמ"ש הרמ"ה שה"ד בטח"מ סי' קע"א סל"א דאי טעין נתבע לא בעינא דיפרח בתר זוזי עד דמוגידנא ניהלי' מעכשיו וכו' הדין עמו דילמא אזיל ומזבין בזול והדר תובע מדינא דגיא"ג ע"כ. וכתב הרב הטעם משום דהלוקח איהו ניהו דאפסיד אנפשיה שהי"ל לחוש לכך שמא יחזור המוכר אחר שימכור בזול והי"ל להתנות מתחי' שלא יחזור כגון ע"י שבועה או שיפרש בתנאי מפורש שיקנה ע"י ק"ס וכו' ע"ש וכיוצא לזה היה נדון הרב ידש"מ ודן הרב עפ"י תשו' הר' ב"ד לפטור וכתב הרב שאעפ"י שהיה אפשר לחלק ממ"ש הרמ"ה דלא היה רוצה ומשו"ה היה לו לחוש משא"כ בכה"ג דהמוכר היה רוצה למכור ומשו"ה לא חשש כבר הורה זקן עש"ד ומה שיש להרגיש בדברי הידש"מ במה שרצה לפקפק על ראית הרב"ד דאין לחלק כן דאף בכל מכר כן לפי מ"ש הר' המגיד שם משמיה דגברא רבא ה"ה מהר"א פאלומבו ז"ל ראיה למ"ש הרב"ד מסוגייא דפ' השוכר את האומנים דע"ז ע"ב כבר עמד בזה הר' משנת ר"א בח"א סי' ק"ל שה"ד הר' מהר"א פאלומבו אלו וגם מ"ש התוס' שם ד"ה והו"ל מזיק ושגם הרמ"ה בחי' בפ"ק דבתרא דמ"ו מהס' כשכתב דין זה הזכיר לש"ס דפ' האומנים הנ"ל אע"ג דלאו סמיכתו לעיקר דינא דפטור לא לעיקר החששא ועכ"פ דינו של הרב"ד דין אמת ושכ"כ הריטב"א ה"ד הרב"א בא"ז שם בסוגייא זו ועפי"ז הק' ע"ד הידש"מ דלפום סוגייא דפ' האומנים לא ניתן ליאמר מה שרצה לחלק עש"ד. וקושטא קאי דהר' ידש"מ לא שלמו מאורות עיניו באותו פרק בסוגייא דפ' האומנים רק דעל הר' המגיה שם דהזכירה בקורא להגיה הי"ל להגיה דלפי האמת לא ניתן ליאמר האי חי':

ואיך שיהיה נקטי' מדברי הרמ"ה והראב"ד וה' ידש"מ דאפי' דעפ"י הבטחתו דימכור לו הגיע לו הפסד דמכר נכסיו בזול דאינו חייב במה שהפסיד וכדמוכח מסוגייא דפ' האומנים הנ"ל וכמ"ש התו' והריטב"א שם דאי לאת"ה אמאי לא מחייבי' ליה ולא מגבי' מיניה דמוכר אלא כשיעור מה שלקח דוקא ולא ההפסד וכדכת' הראשו' הנ"ל וכ"כ ה' משנת ר"א שם ולא מצינו חולק ע"ז דמה שכת' הראב"ד וה"ד הרב"א בא"ז שם בפ' האומנים דהאי מזיק דקאמר דד"ג ע"ש אין הכינה דחייב ליתן ההפסד דזה לא ניתן ליאמר משום דהוא היפך דברי הש"ס שאמר דאינו נותן אלא כשיעור מה שלקח וגם דהוא היפך מאי דס"ל הוא גופיה בפ"ו מה' זכיה. וכתב שם דה' שביתת יו"ט בגי' הר"ב בא"ז שם כ' ע"ד הראב"ד דמאי דלא קאמר הראב"ד דגרמא היי משום דאזיל לשי' דבכה"ג דד"ג פטור היכא דמכוין להנאתו והסכים עמו המשר"א שם. ולע"ד לא נתקררה דעתי בזה דמלבד די"ל לפי"ז לשי' הראב"ד דמבואר בדבריו בכמה מקומות דכל כה"ג גרמא היו ופטור והמשר"א כת' שם אלא דיש לדקדק קצת ולע"ד ק"ט. ותו דאם איתא דמאי דפטור הוא משום דמכוין להנאתו ובכה"ג אף בדד"ג פטור א"כ אמאי גובה מעדית כדין מזיק כיון דהוי להנאתו כמו שאינו חייב משום ה"ט גופיה לא הי"ל לדונו כדין מזיק:

ולעד"ז דכונת הראב"ד אינו לומר דאותו ההפסד הוא מחמת הזול דהוי דד"ג אלולי דמכוין להנאתו אלא מ"ש דד"ג הוא על שיעור המעות שנתן דחייב לשלם דדנו אותם כדין דד"ג דגם כשחייב לשלה מדד"ג צריך לשלם מן העידית שבהמעות עצמן שהוכרח למכור החפצים בזול וקבלם המוכר אותם המעות הו"ל כאלו אותם המעות הוזקו וחייב מדד"ג ואין שום נפקותא בין ב' הפי' לענין דינא רק הפי' בלישנא דש"ס והכל אחד ועי' בחי' הריטב"א מציעא המודפסים דפי' כפי' הראב"ד. ואפשר דבמהדורא אחרת כ"כ כמו שמצינו כן בכמה מקומות וליכא שום נפקותא כלל ואם היה שייך דד"ג שגרם לו להפסיד היה צריך לחייב אם המוכר חזר אף קודם שנתן המעות ואפי' זה שאמרו בגמ' דגובה מעדית דהוי כמזיק הרמב"ם בפ"ח מה' מכירה וש"ע וכמה פוסקים לא פ' כן וגם הראב"ד לא השיגו דס"ל דלא הוי כמזיק

גם ראיתי לה' ערך השולחן בח"ג הנ"מ בסי' קצ"א אות ג' שה"ד הרב"ד הנ"ל וכת' דכן משמע מתשו' הג' ושכן מוכח בהדיא מפ' האומנים גבי מי שמכר וכו' וסיים דבריו לעיין בס' פנים מאירות ח"א סי' פ"ב ע"ש. וכבר הרמ"ה גופיה רמזה להאי סוגיא. וראיתי בדברי הפ"מ שציין הרב ונ"ד באחד שהביא ברזל מרחוק למכור ביומא דשוקא והי"ל לאדם אחר תביעה עליו ורימה אותו וקנה ממנו ומשך הברזל לרשותו ואח"כ אמ"ל משטה אני בך והלה צועק שעבר היריד והגיע לו הפסד וכת' הר' דזה מזיק גמור כמ"ש בסוגיא דאומנין דהו"ל כניזק כנ"ל ושכ"פ הרא"ש ונרגש הר' ממ"ש התוס' שם וכת וז"ל דוקא התם דלא בריא היזקא כ"כ ולכך אוקמוהו רבנן דינו כמזיק לגבות מן העדית שבנכסיו דאף את"ל שהוזל ומכר מנכסיו מ"מ כיון דיש לו הנאה דקונה קרקע מעדית שבנכסי מוכר סגי בהכי אבל בנ"ד הוי האי לוקח מזיק גמור ומחוייב לשלם כל היזקא ע"ש. וי"ל ע"ד דכיון שאפי' שמכר בזול שאם אח"כ חזר המוכר והגיע לו הפסד בודאי בחזרתו דמתבאר בגמ' דאינו משלם ההפסד איך לא יהיה בריא היזקא. וגם מ"ש כיון דיש לו הנאה גובה מעדית שבנכסיו מלבד דהרמב"ם ומרן וכמה פוס' לא פסקו כן. ועוד אפי' לפי דברי הרא"ש מה יועיל לו למה שהפסיד דזה לא הועילו חכמים ששיעור המעות שנתן שיגבה בטוב. גם מה שהביא ראיה משכירות פועלים דשוכר עליהם גם זה יש לדחות דהתם דהוי מדד"ג שכירות פועלים כדיהבו טעמא הראשונים וע' להרה"ג מהרא"ק בש"ה שער אשר בחי' לחו"מ סי' רצ"ד אות ל"ו דתמה ע"ד למה לא הביא ראיה ברורה מעול דינר והעבירני דהיכא דהפסדו ניכר לא מצי"ל משטה אני וכו' ע"ש. ולכאו' גם זה יש לדחות דהתם הוא דלא מצי"ל כן משום דעשה עמו פעולה משא"כ הכא רק דתפסו משום התביעה אבל נראה דדינו אמת משום דההיזק בא לו מפני שעשה מעשה בגוף הדבר והפסידו וכדכת' הרדב"ז בח"א סי' קע"ח וע"ע למהרש"ך ח"א סי' י"א ומורם בח"מ סי' רצ"ב ופ"ת שם סק"ה ולא דמי למ"ש בגמ' דאינו חייב דהמוכר לא עשה שום דבר רק הקונה והו"ל לאסוקי אדעתיה כבר הארכתי במ"א לא עת האסף פה:

ונחזור אל המכוון דנר' ברור מכל האמור דאפילו במוכר חפציו בזול ע"פ הבטחת המוכר שפטור המוכר ואפי' הר' פנים מאירות ודעי' מודו ולפי הרשום בזכרוני דכן מבואר יוצא מתשו' הגאוניה ישנות ס"ס ז"ך ואמצ"א כעת. וגדולה מזאת כתב הר' המבי"ט ח"א סי' ר"ך דאפי' אם הערב הפסיד שהוכרח למכור חפציו בזול כדי לשלם את ב"ח אין הלוה חייב לשלם כ"א מה שהוא חייב ע"ש וה"ד הכנה"ג סי' קכ"ט הגה"ט ובני יעקב בתשו' דרכ"ג. וא"ת א"כ תיקשי לפי"ז מ"ש הר' הלבוש סי' ט"ל דאם הבטיח להלוות לו והלך לסופר וכתב לו שער ואח"כ חזר המלוה דחייב לשלם שכר הסופר שנתן הלוה ע"ש והסכים עמו הסמ"ע שם וה"ד הכנה"ג בסי' שפ"ו ע"ש דמ"ש מדין זה דמכר חפציו בזול עפי"ד המוכר שימכור דהא ודאי ל"ק דהכא מ"ש לסופר הוא עפ"י מאמרו של המלוה דהוא אמ"ל שילך ויכתוב שטר דבלי שטר לא ילוה לו וכ"כ הג' רעק"א הו"ד בפ"ת שה. אלא יש לעמוד דלפי מ"ש הראשו' דהיכא דמכר חפציו בזול עפ"י הבטחת המוכר דעכ"פ גרמא בנזקין מיהא הוי וכפשטא דשמעתא א"כ לפי דברי הש"ך ומורם בתשו' ופמ"א בתשו' הנ"ל והנמשכים אחריהם צ"ל דגם בדין זה דחייב לשלם ההפסד ומה יענו שפתי צדיקים דאפי' תאמר דהרמב"ם חלוק ע"ד הרמ"ה ושאר פוס' וסי' י"ל לזה מדהשמיט מרן בש"ע בסי' קע"א ע' בסמ"ע שה שתמה על מרן ע"ד השמיטה אבל א"א לומר כן דאם איתא להא איך פסק הרמב"ם דאינו גובה כ"א דוקא מה שנתן כמ"ש בש"ס ואפי' למ"ד דגובה מעידית שבנכסיו לא פסק כ"א שגובה מן היפה שבה ותו לא. ולא אשתמיט שום פוסק או מפרש דלדעתו ז"ל דאם הפסיד הקונה דמשלם גם ההפסד. והיה נר' דגם מזה יש להק' ע"ד הסו' לייחס כן בעד הר' וכמו שהק' לעיל מכמה מקומות אלא די"ל דס"ל דגרמא כזאת קילא טובא ואינה בכלל ועי' לה' חו"י סי' מ"ד דכת' וז"ל דאפי' הרמב"ם דמחייב גם בגרמא ולא ס"ל חי' דגרמי וגרמא כמ"ש הסמ"ע וכו' מ"מ גם הרמב"ם ע"כ לא ס"ל חיוב גרמא עיר פרוצה אין חומה רק בדעביד מעשה בממון חבי' ומוחל שט"ח דהו"ל כשורפו והוא לשון הרמב"ם פ"ז מחובל הלכה יו"ד דהוצרך לומר כן דליהוי דומה להנך דכולהו עביד מעשה וכו' מ"מ לא נכלל לחיוב אלו דבר"פ הכונס וכו' יעש"ד ומריהטת לשונו נר' דמאי דכתב כן הוא גם בדעת הסמ"ע ודעי', ולע"ד אין נר' כן מדברי הסמ"ע ואין להק' ע"ד הח"י ממ"ש הרמב"ם בה' זכיה דמחייב את הכלה בהוצאות דשניא ההיא וכונת כו"כ מהמפרשים כנ"ל ומתוך מ"ש הרואה יראה מה שיש להק' ע"ד ה' שואל ומשיב מ"ב ח"א סי' ע"ב ולאפס פנאי איני יכול להאריך:

ולכל הדברות בדין זה הוא מוסכם מכל הפוס' דפטו' דאיהו דאפסיד אנפשיה דהוה ליה לאסוקי אדעתיה דבידו לחזור. וגדולה מזאת אמרו במס' קדושין ופ' הרמב"ם ומרן בש"ע סי' תי"ח דהמבעית את חבירו וחלה דפטור בדיני אדם דהוה ליה ליתובי אדעתיה וכל שכן בזה דלא היה לו לסמוך ט"ד עד שיעשה בקנין המועיל או בשבועה ואם כך הוא אעפ"י שעשה קנין אלא שאינו מועיל כל שכן בנ"ד שאפי' דבור גמור בהחלט לא היה שאמ"ל שהוא מצפה תשובת אביו:

ועפ"י כל האמור לעיל א"צ בנדון דידן לישא וליתן כשמרן ז"ל פליג על דברי הרמב"ם כמאן נקיטי' במקומות האלו וגם כשמרן בעצמו נסתר מחמתו איך ראוי לדון אלא דמפני שמע' הר' מהרי"א נר"ו רצונו שאחוה דעתי הקצרה ובודאי דגם מני"ר רצונו בכך אמרתי אגלה טפח אף שאין שייך בכאן לפי מאי דכתיבנא:

והנה ראיתי לה' מהרי"א נר"ו דכתב דכיון דסברת מרן בפלוגתא מתנייא הש"ך והסמ"ע אם חולק על דברי הרמב"ם או"ל ולדידן דקבלנו הוראות ב' יש להסתפק אי מצי המוחזק לומר קי"ל כהש"ך דהיכי נפסוק כסברת מרן המסופקת ונניח סברת הרמב"ם הודאית. וסיים ע"ז וז"ל והגם דחזינן פלוגתא דרבוואתא דפליגי היכא דהרמב"ם ומרן פליגי בחד דינא דהר' מ"מ ס"ל דמאן דעבד כמר לא משתבש והגו"ר ס"ל דבכהאי גוונא אזלי' בתר מרן דהוא בתרא טפי כמ"ש בשמם החש"ש בכ' הקי"ל אות ט' והאור"מ אות י"ג והחק"ל במ"ב ח"מ סי' כ"ה הכריע דבכה"ג אין לדון אלא כס' שהיא כרוהפ"ו ולכאו' יש להסתפק בכונת ד"ק אם ר"ל דאזלי' בתר הסברא שהיא כרוהפ"ו בעיקר הדין או"ד כונתו דאזלי' בתר רוהפ"ו דסבירא להו בדעת מרן ונ"מ טובא דאי נימא דר"ל בעיקר הדין הא ודאי דבכה"ג דנ"ד בעיקר הדין רוהפ"ו ס"ל דלא כהרמב"ם ודעת מ' איכא מ"ד דאזיל כרוהפ"ו א"כ ודאי דיש לדון כרוהפ"ו דלא כהרמב"ם ובזה יצא לוי דנ"ד זכאי בדינו וכו' ברם אם נאמר דכונת הג' החק"ל דגם היכא דרוהפ"ו ס"ל בדעת מ' דס"ל כהרמב"ם כגוונא דנ"ד וכו' א"כ בכה"ג יש לנו לדון כהרמב"ם כיון דרוהפ"ו ס"ל דמרן אזיל בשיטת הרמב"ם ולפי"ז לוי דנ"ד מתחייב וכו' ומדברי האור"מ נר' ברור דס"ל דר"ל כסברא שהיא כרוהפ"ו בעיקר הדין כהצד הא' שכתבתי בעניותין וכו' את"ד:

ולענ"ד אחרי המחי' מלבד שבדבריו יש בהם מן הגמגום ואין לשונו מכוון ועוד בה דבריו תמוהים כמו שאבאר דהנה מה שנסתפק מקודם אי נקטי' כהרמב"ם משום דסברת מרן היא מסופקת הוא אף לפי סברת הגו"ר דס"ל דכשחולק מרן ע"ד הרמב"ם דנקטי' כמרן דאפש"ל דהיינו דוקא כשמרן ז"ל חולק בפי' אבל כשיש מחלו' דנמצא ס' מרן מסופקת אי חולק על דברי הרמב"ם דלא שבקינן פשיטותיה דהרמב"ם לפי"ז לא נפקא מידי במה שהביא מה' משאת משה דסבירא ליה דבכה"ג דפליגי הרמב"ם ומרן דעבד כמר ל"מ ועוד כשהוא כמו בנ"ד דהמוחזק הוא בא לומר קי"ל כמרן גם דעת מרן ברור לא נפקא מידי מהך פלוגתא של המ"מ עם הגו"ר דודאי גם המ"מ מודה דיכול המוחזק לומר קי"ל כמרן אף שהוא נגד ס' הרמב"ם ומה שי"ל שחולק המ"מ עם הגו"ר הוא דוקא היכא דהמוח' ר"ל קי"ל כהרמב"ם נגד ס' מרן דיכו"ל ולהגו"ר אינו יכו"ל קי"ל אף שהוא מוחזק נגד ס' מרן. וגם מה שעלה ונסתפק בכונת דברי הג' חק"ל וצדד צדדים עד שמצא הדבר מפו' בדברי הר' מ"ב אור"מ שהוא בעיקר הדין כמו הצד הא'. תמהני טובא דמה צורך דכיון דהחק"ל ס"ל דמה שנחלקו המ"מ עם הגו"ר הוא כשהם חולקים בפי' הרמב"ם ומרן א"כ ודאי שהוא בעיקר הדין קאמר וכ"כ בפי' הר' שם בדרמ"ג ע"א וז"ל וא"כ נקטי' כדעת הש"ע שהוא דעת רוהפ"ו ע"כ ולא מצאתי שום צד מקום להסתפק בדברי החק"ל עד דנצטרך להוכיח ממה שהבין בכונתו הר' מ"ב אור"מ:

ואגב אורחין נלע"ד דמ"ש החק"ל דאפי' לס' המ"מ דכתב דמאן דסמיך ע"ד אחד מהם ל"מ דגם לפי"ד אין לנו לדון אלא אחר הסברא שהיא כרוהפ"ו דה"ד בנ"ד דל"ש תפיסה ומשום דכיון דיש סברות המנגדות אפי' שנהגו לדון ככל אחד מהם הוה ליה כאילו לא גילו דעתם בזה אבל אם אחד מהם תפוס יכו"ל קי"ל כמאן דמסייעא לי אפילו דליכא כ"א מעוט עם הסברא ההיא ועדיין ספקו של הר' מהרי"א דנסתפק כשהרמב"ם מחייב אותו ובדעת מרן פליגי הפוס' אי חולק ע"ד או מודה לו דאפשר לומר דלא שבקינן ודאו של הרמב"ם מפני מה שיש להסתפק בד' מרן וממ"ש החק"ל שם והאור"מ שם אין להוכיח מדבריהם מידי ע"ז כשיש מחלוקת בסברתו. ומ"ש מה"ר שמן המור דק"ד דכת' דכשיש ס' בכונת מרן דיכול המוחזק לומר קי"ל אין ספר שה"מ מצ"א כעת ונוכ"ל דלא מיירי הר' כשהרמב"ם מחייבו ואדרבא ממ"ש בחק"ל שם אח"כ וז"ל הצ"ל ואם באנו לומר כיון דאין ברור בדעת הש"ע כמאן ס"ל ובריר לן בדעת הרמב"ם דס"ל דלא זכה לא שבקי' ודאי הרמב"ם מפני הס' שיש לנו בדעת הש"ע עש"ד. ומ"ג כשרוהפ"ו סבירא להו דמרן מסכים עם הרמב"ם:

אמנם נלע"ד דגם בזה יכול המוח' לומר קי"ל כהסוברים דמרן חולק בפי' ע"ד הרמב"ם ול"מ לס' הגי"ר דסבירא ליה דכל שגילה דעתו מרן דחולק הוא על דברי הרמב"ם דאזלינן בתריה משום דאחר זמן מרן לא נשאר עוד קבלת הרמב"ם ואם כן כשיש מח' בסברתו מצי למימר קי"ל ובשי' זו של הגו"ר קיימי רוב ככל רבני האח' וכב"ר לגדול הדור האח' הר' מהרא"ק ז"ל בס"ה שער אשר ח"מ סי' כ"ג דאסף איש טהור בזה אמבוהא דספרי דכ"כ, וכתב שם הרב להכרית דגם הרמ"ע גופיה מפשט פשיט"ל כן ומה שכתב בסי' ל"ד מאן דסמיך אאחד מהם ל"מ לא נאמרו דבריו אלא דוקא היכא דלא בא הדבר מפורש בדברי מרן רק דמספקא ליה ובדברי הר"מ בא מפו' בהא הוא דאמר דאי אתיא ליה הזכיה להמוחזק בדעת הרמב"ם מצי זכי ואי אתיא ליה הזכיה באומרו הקים לי דדעת מרן נגד דעתו של הרמב"ם וכגוונא דנדון דידן שפיר מצי זכי אך כד מפו' דעת מרן פשיטא דקא אזלי' אבתריה הגם שהוא נגד דעת הר"מ ע"ש. אלא שי"ל עליו דאם הוא דוקא כשדעת מרן אינו מפו' מה צורך להחזיק ביד המוח' מפני סברת הר"מ דממרן גופיה יכול הוא להחזיק וגם ק' דאיך כתב כן בפשי' ולא זכר להחש"ש והחק"ל הנ"ל ומ"מ הרי כמה פוס' דהסכימו בפי' כמ"ש הגו"ר וכן זכורני שראיתי בפסק כת"י לה' מהר"י ענתיבי שפסק כן כמו שכתב ה' בירך משה דדין ש"ש יש לו דקי"ל במקומותינו כפסק מרן ואף שהוא היפך דברי הרמב"ם וכן כתב ה' מהרי"ז הו"ד בזרע אברהם אה"ע סי' ד' דל"ב קברתיו דלא כס' הרמב"ם מאחר דפ' כן מרן בש"ע והי"א בדיני עגונה אות רל"ב שהק' על דבריו דמרן גופיה דלא סבירא ליה כהר"מ בין בש"ע בין בתשו' ואפי"ה חייש הר' לס' הר"מ בתשו' סי' י"א משום דאתריה דמר הוא ואיך הוא לא חש לזה ע"ש אפשר לומר שמה שהוא לא חש הוא דוקא באותו דין משום דמרן ז"ל גופיה חש דאתריה דמר ולפי מה שכתב ה' שער אשר שם י"ל דלא קשה מידי על דברי מהרי"ז דאף דמרן חש לדברי הר"מ היינו בזמנו דקבלו עליהם להתנהג עפי"ד הר"מ אך אחר כך נתחדשה ההלכה לקבל דוקא מה שהוא דעתו של מרן ואף שהוא נגד הר"מ ונמצא לפי ס' כל הנהו רבוואתא כשמרן חולק עם הר"מ תו לא מצינן למימר קים לי כהר"מ. ואם כן לדידהו ודאי כיון דאין לנו אלא דברי מרן ויש סוברין דמרן גילה דעתו לזכות למוחזק דמצי למימר קים לי אלא דגם לס' הרמ"מ דכת' דמאן דסמיך אאחד מהם ל"מ כיון דהוא להחזיק ביד המוח' מצי לומר קים לי ככת הסו' דמרן גילה דעתו בפי' ואף שהר"מ מחייבו דעד כאן לא אמרינן דאין להניח הודאי מפני הספק אלא כשהפו' בעצמו מספק"ל או שאנחנו מסופקים בסברתו אבל כשיש סו' דהפוס' גילה דעתו בפי' מצי למימר קים לי, וכן ראיתי בס"ה שער אשר בח"מ סי' כ"ו דכתב על דברי רבני עיר הקודש ת"ו דודאי היו יכולים לומר קים לי כמאן דאמר דשפיר הכריע מרן כיש אומרים בתרא וכבר קבלו עליהם דעת מרן גם שהוא נגד דברי הר"מ עד כאן, ודבריו ברורים ומה שנר' מדבריו שרבני עיר הקודש חלוקים בזה לא נודע טעמם ואולי דס"ל דהתם שאני דכיון דתמיד מרן הולך בעקבות הר"מ והסברא שמביא באחרו' בההיא הוא דלא כהר"מ דוקא התם י"ל שלא הביאה באחרו' להכריע וגם שסבירא ליה דממה שכתב בתשו' נר' דסבירא ליה כס' הר"מ ולאפס פנאי איני יכול להאריך. דע"כ פנים נר' דכשמצאנו להפוס' שכתבו דמרן גילה דעתו בפי' דלא כהר"מ אף די"ח מצי המוח' לומר קים לי וכל מה שכתב הוא אף בהנחה סוברת כמו שכתבו הש"ך ודעי' דהר"מ מחייב בכל גוונא אבל לפי מ"ש לעיל מלבד דאינו מוכרח ואדרבא נראה דלא סל"ה ואף אם היה מוכרח בדבריו לא נקטי' בהא כוותיה לפי מ"ש לעיל דכל הפוס' דתמיד פוס' כוותיה משוה דמ"ד הוא בזה כתב להיפך וכיוצא לזה כתב החק"ל במ"ב ח"מ סי' ט' וזה לשונו ומה גם שהרדב"ז ומהר"מ אלאשקאר ומהרמ"א והרשב"ץ נקטו בפשי' דלא כהר"מ והלא כולהו רבוואתא שהזכרנו הם מאותם שקבלו לדון על פי הוראת הר"מ ולא חשו בזה לדעת הרמב"ם שראו שהם דברי יחיד אנן נמי לית לן למיחש עד כאן, גם מ"ש מע' רא"ג מהרי"א נר"ו דרוב הפו' סבירא להו בדעת מרן דאזיל בשי' הר"מ דמחייב בכל גרמא לפי מה שכ' לעיל גם זה אינו דרבים וגדולים מתבאר מדבריהם דלא סבירא להו הכי וכדכתי':

עוד ראיתי בדברי מע' ה' מהרי"א נר"ו שכתב לפי דעתו דמרן סותר עצמו ממה שכתב בתשו' למה שכתב בש"ע דנקטי' כמו שכתב בש"ע לפי מה שכתב מרן ב"י ח"מ סי' קט"ו על הרא"ש וכ"כ הר' נחלת ז' והג' מהריט"א בשיו"ט סי' כ' והי"מ בכללי מורם וכן כתב הרב מר ואהלות וה' ויקרא אברהם גם על מרן עצמו ואם כן נקטי' בנ"ד לחייב את לוי דלא כמ"ש מרן בתשו' את"ד.

וראיתי לרו"מ כת"ר נר"ו דעמד מנגד ומר אייתי בידיה מה שכתב הרב הגדול מהרח"ף ז"ל בס' כל החיים מע' היו"ד אות ז"ן דהביא שם מ"ש איהו גופיה בס' חוקות החיים סי' נ"א דנקטי' כמו שכתב בתשו' ולא כבית יוסף ושוב כתב שראה מה שכתבו הפוס' כיוצא בזה בדעת הרא"ש דמב"י ביורה דעה סי' קס"ט ור' כתב בדעת הרא"ש כי מה שכתב בתשו' הוא עיקר ואחר כך הביא מה שכתב הכנה"ג בתשו' ב"ח ח"מ סי' ס"א מחלו' בזה ושסו"ד כתב שם בדכ"ו ע"א דלא נמצא מי שיאמר דהתשו' עיקר זולת מהרי"ל וכ' הר' מהרח"ף כי יש לחלק דוקא בהרא"ש שיש לו פ' ותשו' הוא דאיכא מרבוואתא דסברי כשסותר מתשו' לפ' דהפסקים עיקר יען ס' הפסקי' הם כולו אורייתא דיליה שחיברו בכונה מכוונת לברר הדינים לפי מה שהוא הל' פסוקה אז עדיף כחו יותר מתשו' שהיה לפרקים משא"כ בחיבור בית יוסף שבא להביא כל הס' ובדרך שו"ט והוא חיבור אז התשו' עדיף וע"ד שכתב הבע"ח שם דעם שכתב מהרי"ל דמחבר שעשה חבור וכו' עם כל זה אפשר שיודה בהרא"ש דאם סותר מפסקיו וכו' דהפסקים עיקר עכ"ל:

ולענ"ד אין זה מספיק דמלבד שי"ל ע"ד מהרח"ף ז"ל כמו שאבאר. ועוד למאי דאנן קיימין כשהוא נגד מה שפסק בשולחן ערוך ומ"ג בדין זה דסתם בכ"מ. אלא די"ל ע"ד ראשונה מ"ש להוכיח מהר' ח"ש דכתב בתשו' נקיטי' כוותיה גם כן דעדיף מש"ע ומאחר דכשסותר מב"י לשולחן ערוך נקיטי' כשולחן ערוך כמו שכתב השו"ג בכ' השולחן ערוך אות י"ג כל שכן כשסותר מבית יוסף לתשו' שהתשו' עיקר עד כאן. לעניות דעתי אחר המחילה רבה הא לא מכרעא משום דכשסותר דבריו ממקום למקום דהדבר ברור דחזר בו מסברתו הראשונה והעיקר הוא לידע איזה מהם היא סברתו אחרונה דהדר ביה ממאי דהוה סבירא ליה מקודם ומשום הכי כתב דכשחזר בו ממה שכתב בבית יוסף בשולחן ערוך דנקיטי' כשולחן ערוך ובודאי דאי ידעי' דחזר בו ממה שכתב בתשובה בבית יוסף דסברתו האחרו' הוא מה שכתב בבית יוסף דנקיטי' כבית יוסף גם אם התשובה עדיף ואי ליכא בירור הדבר הוא בספק אצלינו ומה יועיל לענין זה העדיפות ומלבד דהא ל"מ אדרבה יש לומר במאי דפשיט ליה כן בכ' דכייל השו"ג דאיך לא זכר מה שכתב מ"ז הג' חקרי לב באורח חיים סי' ד"ן דל"ח וע' בזה בברכי יוסף יורה דעה סי' רמ"ה ושיו"ב אורח חיים סי' רס"ח ויוסף אומץ. ובהכי גם מה שהביא ממה שכתב ה' מהרמ"ס שהו"ד בחקרי לב מ"ב דקע"ד הא נמי ל"מ ושוב אחרי כותבי ראיתי למהרחז"ף שם באות שציין לדברי מ"ז וסיים ועיין מה שכתבתי לעיל ומהנראה שנרגש הוא עצמו:

גם מה שרצה לחלק מפסקי הרא"ש לחיבור מרן בית יוסף לעניות דעתי הם דברי תימא דכיון דגם חיבור מרן בית יוסף עשאו להורות הלכה למעשה והביא הסברות מה שהסכימה דעתו עליהם מה הפרש יש בין אם הוא אורייתא דיליה או מן אחרים שקדמוהו. ועוד דגם בפסקי הרא"ש מביא שם כמה וכמה פעמים דמדהביא סברות הראשונים שקדמוהו דנראה שהסכים דעתו עליהם הגם שאינו אוריית' דיליה ופוק חזי לה' כנסת הגדולה בחושן משפט סי' קע"ה אות ה' כתב וזה לשונו אף על פי שהרא"ש הביא דברי רש"י ור"ת ולא הכריע ובתשו' כ' צ"ט שהביא רבינו הכריע כרש"י ז"ל ס"ל לרבעה"ט ז"ל דמדהרא"ש הביא בפסקיו דעת ר"ת באחרונה כוותיה סבירא ליה ואף על גב דבתשו' פסק כרש"י הפסקים עיקר כמו שכתב בסי' ע"ב עד כאן וכן כתב בדרישה, וכיוצא לזה הרואה יראה לה' תורת חסד בסי' רצ"ד ודכוותייהו הרואה יראה בכמה דוכתי ועם כל זה סבירא ליה דהפסקים עיקר ואם כן למה יגרע מה שגילה דעתו מרן בב"י שלא לעשות עיקר ממנו מפני מה שסותר עצמו בתשובה ועוד דלפי מאי דקא יהבי טעמא דהפסקים הוא העיקר דהוא מפני שהפסקים הם באחרונה ומשום דאיהו גופיה הדר ביה מה טעם לחלק בכך כיון דעכ"פ חזר בו מסברתו:

ומ"ש מהרח"ף ז"ל בחילוקו שהוא ע"ד שביאר הר' בע"ח לענ"ד אחרי המחי' איני רואה שום גילוי בדברי הר' לחילוק זה דלעד"ן דמ"ש הבע"ח ע"ד מהרי"ל דדבריו לא באו ע"ד הרא"ש וכו' אלא אבעלמא קאי וכו' אבל לענין סתירת דברי הרא"ש אפי' שיודה דהפסקים עיקר כדברי הרי"ן מיגאש עש"ד, עם שהר' קיצר בדבריו כונתו נר' דר"ל דבעלמא יש לומר מסתמא דקדק יותר מכיון שהם הלכה למעשה והתשו' היא באחרונה והדר ביה ממ"ש בחיבור שלא דקדק כ"כ משא"כ בפסקי הרא"ש כיון דהוא ידוע דהפ' היו באחרונה כדכ' הרי"ן הרא"ש ואחיו ועוד אפ"ל דבעלמא אפ' דמי שעשה חיבור לא ידקדק כל הצורך בעת שכותב מפני שאין בדעתו לפרסם הוראותיו בפרק הכותב ובדעתו לחזור עוד על למודו ושאח"כ יתפרסם ומשו"ה י"ל דכשסותר עצמו מסתמא התשו' באחרונה דדקדק ביותר משום דהוא הל' למעשה אבל בפסקי הרא"ש קי"ל להרבנים בניו דהיה מדקדק ביותר בדקדוק עצום ובודאי דפסקיו היו באחרו' דדקדק הרבה וחזר בו ממ"ש בתשו' ונראה ודאי דבחיבור ב"י שחיבר מרן דעתו היה שיתפשטו הוראותיו בכל ישר' והדפיסו בחייו ועמדו ע"ד כל רבני דורו וקיימו וקבלו דבריו הא ודאי ליכא למימר דלא דקדק בו כל הצורך ושבתשו' דקדק טפי חלילה לומר כן ועוד תמהני ע"ד הרב דאפי' אם כונת הר' בע"ח היה כן זהו דוקא לס' הר' מהרי"ל אבל כל הפוס' חלוקים עליו ולדידהו בכל בעלי המחברים כשסות' דבריהם בתשו' החבור עיקר משום דמסתמא הוא באחרונה וכדכת' הר' בע"ח אח"כ וז"ל הכלל העולה דלא נמצא מי שאומר דהתשו' עיקר זולת מהרי"ל אבל שאר הפוס' ס"ל דהפסקים עיקר ואף מה שצדדתי לעיל לפרש בדברי הרי"ן הרא"ש והרבה"ט ז"ל לא יחוייב משם דהתשו' עיקר אלא כל שהוא אחרון בין יהיה התשו' עיקר בין יהיה הפסקים עיקר וא"כ איפה פה בדברי ר' האי ג' מי מילל שדבריו בתשו' הם אחרו' כדי שנתפוס אותם עיקר ע"כ. הרי שפתיו ברור מללו דלכל שאר הפוס' הפסקים עיקר לכל המח' וא"כ עכ"פ לדידהו ודאי דכ"ש על חיבור מב"י דיש לומר כן:

וכ"ת דאכתי תקשי להכנה"ג דאיך פשיט"ל להר' ב"ח דמדכת' כהפו' ע"ד הרא"ש דהפסקים הוא העיקר דה"ה בכל החיבורים דילמא דוקא בפסקי הרא"ש הוא דכ' כן משום דקי"ל למ"ב הר"י והעד העיד בנו דהפסקים היו באחרו' אבל בשאר מחברים מהיכן נוכל לידע ומי מעיד על כולם דהחיבור צריך שיהיה באחרו' אטו לא יוכל להיות לשום מחבר שיכתוב ס' התשו' קודם הפסקים, אבל י"ל דהבע"ח כבר תמה ע"ד הר"י ז"ל דאיך נתברר להם שכל הפסקים היו אחר התשו' ולא אשתמיט אחת מן התשו' להיות אחר הפסקים וכת' הר' ושמא דעת הר"י ן' הרא"ש והרבה"ט דיש לנו לילך אחר הפסקים מפני שכשהפו' עוסק בתשו' אינו נמנע מלבקש אחר פסקיו והל' איך פ' ואם פ' בהיפך ממ"ש בתשו' אז מוחק מ"ש בהל' או חוזר בו בתשו' אבל כשאדם עוסק בחיבור אינו חוזר אחר התשו' מפני שטורח הוא לבקש אחר תשו' שאינם סדורות כמו בחיבור וכו' יעש"ד:

גם הר' מהרימ"ט אחר שגמגם על האי כללא דאטו כל אותם שנים שהיה עסוק בפסקי ההל' העמיד שומר על פתח ביהמ"ד שלא ישאלו ממנו דבר הל' וגם ממ"ש הטור בי"ד סי' קס"ט שמשמע שהוא תופס דבריו שבתשו' וגם שבכמה תשו' כת' הרא"ש שכת' בפסקיו כמ"ש בכ' ס"ח סי' ט"ז ובכ' פ"ו סי' ח'. אלא מיהא מיסתברא דבכל רב או פו' שעשה חיבור כולל בין שעשאו בתחי' ימיו בין בסוף יש לתפוס דברי החיבור עיקר מדברי התשו' דא"א דהדר ביה הי"ל לתקן הדברים במקומן בחיבורו בשעה שהוא מעיין בתשו' דמסתמא אינו משיב אא"כ עמד על שרשן ש"ד מתוך חיבורו אפי' אם נזדקנו דברי תו' בפיו חוזר ומסתכל בהם בשעת מעשה וכן בהרמב"ם כשאנו מוצאים לו תשו' היפך ממ"ש בחיבור אנו אומרים שחזר בו מאותה תשו' וכמ"ש הרשב"א על דין ס"ת פסול שחסר בו אותיות שמצינו תשו' להרמב"ם שאין בו משום ברכה לבטלה היפך ממ"ש בחיבורו ואמר הרשב"א דמסתמא הדר ביה מההיא לכך נ"ל שאין לדברים אלא מקומן ושעתן ע"כ. וע"ע בתשו' הרדב"ז ח"א סי' יו"ד ובח"ב סי' ס"ז גם הר' עב"י בסי' מ"ה ה"ד הר' מהרימ"ט אלו וסיים וכן עלתה הסכמת רוב האחרו' כמ"ש הכנה"ג בח"מ סס"י ע"ב ונר' דמב"י דכתב ביו"ד סי' קס"ט ור"א כמ"ש הטור בח"מ סי' ע"ב לאו כללא כייל בכ"מ וכו' אינו שמחליט הדבר דהוא מוכרח בסברת הרבה"ט וכמ"ש שם בסי' ר"א בל' אפשר ועע"ש ביו"ד סי' שמ"א וכיון דעכ"פ נר' מדברי הר"י ן' הרא"ש דכללא הוא וכדכ' ג"כ הכנה"ג משו"ה נקט מרן בב"י יו"ד סי' שמ"א ובתשו' סי' ב' לכללא לכ"מ וע"ע לה' מהרא"י ז"ל בס' זר"א חא"ה סי' י"א דגם הוא סל"ה דנקטי' תמיד כהפסקי' בכ"מ ושכ"כ כמה מהפו' שהביא שם ואפ' דטעמם כדכת' הרב מהרימ"ט כנ"ל וכבר הר' שם זכר עשה לתשו' זו של מהרימ"ט ע"ש. ועפי"ד מהרימ"ט וסיעתו יש ליישב מ"ש הר' נחלת ז' סי' ב' ה"ד ה' י"מ בכללי ש"ע ורמ"א סי' כ' והי"מ כתב ע"ד וז"ל ולי ההדיוט הדבר ק' לקבוע הל' בדרך אפשר היכא דההוכחה הוי להיפך ע"כ. ולפי"ד הרב הנ"ל אין זו הוכחה ואדרבא י"ל אם איתא דהתשובה היא באחרו' הי"ל לתקן בחיבור משא"כ בתשובה. והנה דברי מהרימ"ט ודעימיה לפי הנראה לא ראה הרב מהרמ"ף בס' צדק ומשפט סי' ל"ד דרצה להוכיח דהתשובה אחר לחיבור ת"ה מדהזכיר בתשו' לת"ה וע"ש שנרגש ע"ד הרי"ן הרא"ש ממה שראה בתשו' הרא"ש דכ' ס"ח סי' ט"ז עש"ד. אלא דבמאי דקא עסיק שהוא על חה"ר ע' להשיו"ב ביו"ד אות ח' דכתב בחה"ר אפ' דכ"ע מודו דאינו דומה לפסקי הרא"ש וכן ראיתי לה' ב"ד ח"מ סי' קל"ג דכתב מהריק"ו ע"ש הרשב"א הוא בחי' וההיא שכתב הה"מ בשמו היה מסתמא באיזה פסק שהוא הל' למעשה:

ונמצא לפי"ד כל הרבנים דבכל פוס' שיש לו חיבור פסקים ותשו'. הפסקים הוא העיקר דודאי הם היו באחרו' וכמו שנתנו טעם בדבר כנ"ל. ועוד תמהני ע"ד הרב מהרח"ף דנראה דאשתמיטתיה בו בפרק דברי החק"ל ח"מ ח"א סי' ע"ד דה"ד מרן בתשו' ה' כתובות סי' ה' דתפיסה ל"מ אלא כשהיו הנכסים מונחים ברה"ר או בסימטא אבל ברשות בעלים ל"מ כמ"ש המרדכי כפ' אלמנה נזונית וכ"כ בב"י סי' צ"ג ושוב ה"ד הרב כ"מ פי"א מה' אישות ע"ד הר"מ וז"ל היינו לדינא דש"ס שאין כתובה נגבית מן המטלטלים אבל לדידן גובה מהם אפי' לא תפסה ובסו"ד כתב ובתשו' מגן גבורים סי' ע"ה סמך ע"ד הב"י בסי' צ"ג דגם עכשיו אינו מועיל תפיסה מרשות המת ולא זכר מ"ש הכ"מ והוא העיקר דע"כ בכ"מ מהני תפיסה ע"כ. הא קמן דאפילו בכ"מ דהוא לפלפל ולפרש דברי הרמב"ם ואינו בדרך פסקים אפי"ה עשה עיקר ממנו ואפי' שסותר עצמו בתשובה. וע"ע להרב ויקרא אברהם בח"מ סי' כ"ט שכ"כ והביא ג"כ למ"ש החק"ל וסיים שם וז"ל ודע דכשמרן סותר ממ"ש בתשובה למ"א לא קי"ל כדברי התשובה וכמ"ש כן לגבי הרא"ש שכתב מרן פעם ופעמים וכמ"ש בס' סר ואהלות דל"ו ע"כ. גם הרואה יראה להרב אדמת קדש ח"ב סי' ע' דשו"ט בדעת מרן אי שביעית בזה"ז דאורייתא או לא כתב בסו"ד דמ"ש בתשובה וב"י עיקר משום דחי' הב"י היה אחר חי' הכ"מ ובתרא הוא ע"ש. דמפו' יוצא דאם היה בב"י היפך התשובה דתפסי' כב"י. ובמ"א כבר עמדתי ע"ד בעיקר היסוד. וע"ע בס' חוקי חיים להר' אג"ן בסי' ד'. ומ"ג דאעיקרא דמילתא אם קבלנו סברת מרן גם בתשו' אין הדבר ברור כ"כ דהא יש סוברים דבתשו' לא קבלנו די"ל דאפי' להסוברים דאין הפרש היכא שסותר עצמו כל כי האי ודאי לכ"ע אין כאן קבלות וכ"כ הרב שער אשר שם בסי' כ"ג דהיכא שסותר מרן דבריו מתשו' לש"ע ליכא מאן דפליג דעבדינן עיקר מה שפ' בש"ע כנודע ואף שהוא נגד ס' הרמב"ם:

ועוד נר' דאפי' לס' הר' מהרח"ף היכא שסותר מתשו' למ"ש בש"ע מודה. ואפ"ל בדוחק דל"ק להר' מהרח"ף ממ"ש החק"ל הנ"ל משום דהתם גם מסתמי' הש"ע נר' כן. וכ"ן ממ"ש הר' ויקרא אברהם בקונ' הכ' אות פ"ד ע"ד הר' מר ואהלות דאם סותר מ"ש בתשובה למ"ש בכ"מ לחודיה הר' בתשו' דקדק יותר מהכ"מ ששם אינו אלא לפרש דברי הרמב"ם עש"ד. אלא דלע"ד אין נראה כן וכמו שנראה ג"כ מהחק"ל דגם משום מ"ש בכ"מ לחוד הוא דעשה עיקר מדבריו ומ"ש הויקר"א שם מהד"ן כעת אין לי פנאי לחפש אחריו ויתכן שהד"ן על חי' הרשב"א קאמר כדכתב הב"ד ושיו"ב כנ"ל וא"כ גם הכא אם היה דמרן בש"ע סותר למ"ש בתשובה דהי"ל לתפוס כמ"ש בש"ע:

אמנם נראה דעדיין י"ל דלענין להוציא מיד המוחזק כשמסייע ליה מרן בתשובה לא יש כח אפילו שהוא נגד מ"ש בש"ע כיון דסוף סוף הוא סותר עצמו י"ל דלא קבלנו לא דבר ברור בדעתו ולא במה שיש שום ספק בדעתו כל שלא גילה דעתו בפירוש שחזר בו מדעתו הראשונה דכל שלא גילה דעתו שחזר בו מסברתו הראשונה אין כח להוציא מיד המוחזק דאפילו אם נתפוס עיקר כמ"ש מרן בתשובה בדעת הרא"ש דהפסקים הם עיקר אינו מוכרח דהטעם הוא כמ"ש מהרימ"ט ודעימיה די"ל דהטעם הוא כפשט דברי הר"י בן הרא"ש משום דקי"ל דמה שסותר בפסקיו הם היו באחרונה משא"כ בשאר פוס' דלא ברירא לן וכמו שכ"ן ג"כ מפוס' אחרים וגם הרב מהרימ"ט גופיה דסיים דאין לך אלא מקומו ושעתו וע' להראב"ד שם דכתב דיכולים לומר קי"ל כמ"ש הרא"ש בתשו' ולא בפסקים דאעפ"י שהסכמת להקת נביאים שאמרו דהפסקים עיקר כמ"ש הטור וכו' וכ"כ הרב ב"י סימן ק"י בשם הר"י וכ"כ הב"י ביו"ד סי' שמ"א וכו' הנה הרב מהרימ"ט ז"ל האריך להוכיח שלא נאמר לא באותו מקום דוקא וכו' ויראה שידעו הטור ואחיו הר"י ז"ל שרוב התשו' היו קודם הפ' לכן על הסתם אינו אלא אחר הפ' דמטילין אותו על הרוב וא"כ במידי דממון וכו' יכולים לומר קי"ל שהוא מן המיעוט יעוש"ד

הא קמן דס"ל דאפילו במה שהחליטו לומר דהעיקר כמ"ש בפסקים משום דידעו שהיו באחרונה עכ"ז קאמר מר דל"מ זה לאפוקי ממונא כ"ש בסתירת דברי מרן דאנחנו לא נדע אלא די"ל ע"ד הב"ד דמאי דנקט בפשיטות בדעת הטור דסל"ה וכו' לא זכר מ"ש כמה מהפו' דהטור לא סל"ה גם מ"ש הרב דמהרימ"ט האריך להוכיח שלא נאמר אלא באותו מקום קשה דהרי הרב גופיה חזר ונ"ט לדבר דלפי הטעם ההוא יכול להיות דכל התשו' הסותרים הם היו קודם הפסקים ועכ"פ הראב"ד ס"ל כן וכב"ר ג"כ מהפוס' שהם מפרשים דברי ר"י כפשטן משום דהפסקים היו באחרונה וע"ע להרב פנים מאירות ח"ב סי' קמ"ד שכתב בדעת מורם דכשסותר דברי עצמו דיש לילך אחר התשובה כמ"ש הרב משאת בנימין ז"ל סי' י"ד בשם מהרי"ל אבל בפסקי הרא"ש כתב הרב"י בי"ד סי' שמ"ב דיש לילך אחר הפס' לפי שהם היו אחרונים עי"ש:

והנה לפי"ד הרב ב"ד הנז"ל אנחנו למדים שאפילו במקום שביארו הפוס' על חיבורי מרן ז"ל איזה מהם היה מאוחר אל הקודם ממנו דיש לנו לעשות עיקר מהאחרון משום די"ל דחזר בו מסברתו הראשונה מ"מ כשהוא לאפוקי ממונא מצי"ל דדבר זה הוא מן המיעוט דכתבו לבסוף:

ואפי' למ"ש מהרימ"ט ודעימיה ז"ל דהט' הוא דודאי חזר בו בחבור ואינו יכו"ל אחר התשובה אבל אם חזר בו בתשובה יכו"ל בחיבור לענין אפוקי ממונא מצי"ל דילמא היה טרוד או שר השכחה שלט באותו פעם דעל הרוב קאמר מהרימ"ט ופוק חזי להרב כ"מ בפ"א מה' מע' שנדחק למצוא מוצא דברי הרב ובב"י יו"ד סי' של"ב כתב דהיינו מ"ש בחולין פ' הזרוע והרי כתבו כמה מגדולי הפוס' דחיבור הכ"מ היה אחר חיבור הב"י כמתבאר ממ"ש הרב לח"מ פ"א מהל' שילוחין ופ"ה מה' אבל וכמה מקומות דחזר הרב כ"מ ממ"ש בב"י. גם בתשו' מהריק"ש והרב בע"ח ביו"ד סי' רל"ו כתב דשמא חיבר הש"ע קודם הכ"מ וכשחיבר הש"ע עדיין לא נתקשה בדברי הרמב"ם כמו שנתקשה בכ"מ והעד שבס' ב"י הביא ס' הרמב"ם ולא ערער עליו כלום וכ"כ כמה מהאחרונים וכמו שהארכתי בזה במ"א וכ"ן ממ"ש בב"י א"ה סי' פ"א ולפי' לא נתברר לי דברי הר"מ ובכ"מ בה' עירובין כתב ליישב דברי הר"מ וא"כ הי"ל לתקן דבריו בב"י עפ"י מה שתיקן בכ"מ וגם אם ירצה הדוחה לדחות דשמא אותן המקו' שבכ"מ היו אחר שנדפס הב"י כמו כן י"ל גם כשהוא סותר בתשובה דאותה תשו' כתבה אחר שנדפס הש"ע. ולכן נראה דלהוציא צריך שנדע מה שהוא באחרונה שחזר בו מסברתו הל"ה מי שהוא מוחזק מאן דסמיך אהא לא משתבש ומאן דסמיך אהא ל"מ דלעולם המוחזק מצי"ל קי"ל וכ"כ החק"ל ז"ל בח"מ סי' ל"ח דמ"ט וז"ל דאף אי נימא שדברי הריטב"א סתראי נינהו מצ"ל קי"ל כד' הריטב"א בחי' דמהני. וכן כתב החס"ל אלקלעי ז"ל בח"מ סי' ל"ה דקס"ד ועיין ג"כ בס' גנזי חיים בדגלי הקי"ל דקל"ב. ויש לעמוד ט"ד ואכמ"ל שכבר הארכתי בזה במ"א:

וא"כ נראה דלמאי דאנן קיימין דהוא להוציא אפי' אם היו ראיותיו מוכרחות מדברי הר' הללו דסל"ה אפי' להוציא מ"מ אין בזה כח להוציא לפי מש"ל אלא שגם מדבריהם ליכא ראיה דמ"ש מהרב נחלת ז' מלבד דהרב פנים מאירות כ' להיפך כנ"ל ע"ד מור"ם גופיה ועוד נראה אף שאין ס' נחלת ז' מצוי כעת דלא כת' הר' כן אף להוציא גם מהג' שיו"ט לא החליט המאמר ואדרבה נראה שם דרפייא בידיה אם דבריו מוכרחים ומ"ש מהרב מר ואהלות ז"ל מלבד כל מש"ל אם הוא לא אמר כי אם להחזיק דוקא עש"ד:

תוכן העניינים

מפי אהרן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה