אור ברסלב
מפי אהרן מפי אהרון › סימן ד

מפי אהרן· רבי אהרן בכור אלחדיף

מפי אהרון · סימן ד

סימן ג

וזאת תשובתי עד"ק

ראיתי מ"ש מני"ר הרה"ג פחד יצחק נר"ו וז"ל תחילה וראש וכו' עד ולענד"ן דאכתי חייב לישבע השליח אם הלה טוענו בריא וכנדון הרשב"א ממש וכ"כ להדיא הרדב"ז ז"ל בחדשות ח"א סי' קמ"ב יעו"ש ואם בנ"ד טוענו שמא חייב לקבל ח"ס, ואם ידוע לכ"ע שכ"ה נימוסי הבאנקא אין בטענת לוי כלום וחייב בתש' מדד"ג וברור עכ"ל מר נר"ו, ואני אומר על ראשון ראשון וכו' כי מ"ש מר לחייבו שבועה ודימה נ"ד לנדון הרשב"א ממש אחהמ"ר מכת"ר דשנא ושנא נ"ד מנדון הרשב"א ז"ל דהכא טוען לוי שמלבד שאני כופר בכל ואומר לא אמרתי לך להכין המעות זאת ועוד היתה יתירה דאפי' אם תמ"ל שאמרתי לך להכין מעות סו"ס לא ידעתי שמעותיך שתרצה להביאם המה בבאנקא, וגם לא ידעתי שכ"ה נימוסי הבאנקא להפסיד ריבית שעבר ובחושבי שאדרבא הם מחשבים דבר יום ביומו ובפרט לפי מה שאני שומע שהבאנקא שסביבות עירי מנהגם להיפך כי הם מחשבים דבר יום ביומו וכ"ש הכא בנ"ד שלוי יהיב אמתלא לדבריו באומרו שיששכר היה רוצה לתת לו ערבון סך עשרים לי"ט ולוי לא רצה לקבל וא"כ אחר כל אלה הטענות של לוי הנך רואה דהפרש גדול יש בין נד"ד לנדון הרשב"א ז"ל, ויש לי להביא ראיה דא"ץ שבועת היסת בנ"ד כלל מדכתב מרן בש"ע ח"מ סי' פ"ז סכ"ה דאין מחייבין שבועת היסת לאדם שכפר כ"א באופן שיהיה שאם היה מודה היה חייב ממון בהודאתו הא לא"ה אפי' ח"ס א"ץ כשכפר ע"ש והסמ"ע כתב שם דאפי' במקום שאם היה מודה הוה מחוייב שבועה אפי"ה כשכפר פטור מכולם, וכ"כ להדייא מרן הש"ע ח"מ סי' צ"ג ס"ט כדעת הסמ"ט ז"ל יעו"ש, ה"ן בנ"ד כיון שהוכחתי כבר דבנ"ד דלוי השליח שאינו עושה בשכר כלל אלא בחנם ופטור הוא וכ"ש הכא דלא פשע כלל ולא דמי לטבח שקלקל וכו' כאמור ובלא"ה לפי מה שהעליתי לפטור לוי מתש' כלל ומר נמי מסיק כוותי לדינא דאף אם הודה לוי שאמ"ל ליששכר להכין מעות דאפי"ה פטור מתש' א"כ עכשיו שכפר וטוען בריא שלא אמ"ל להכין מעות כלל אינו חייב בשום שבועה ואפי' ח"ס א"ץ כאמור, ופלא על מני"ר נר"ו דאשתמיט ליה פסק מרן הנז' שלפי"ד אין מקום לתמיהת מני"ר נר"ו כו"ע, שו"ר שדי"ז שכתב הרשב"א בתשו' הנז' דהיכא שטוען לחבירו גרמת לי נזק או כתבת בי למלכות וכו' דבעי שבועת היסת הביאו מרן בב"י ח"מ סי' שפ"ח בשם הגהת אשירי וז"ל הטוען לחבירו מסרתני או וכו' והלה כפר ה"ז נשבע היסת ע"כ ופסקו מור"ם שם בהגהה והביא שכ"כ גם המרדכי בכ"מ ע"ש, והר' כנה"ג בתשובותיו ח"א מח"מ סי' רכ"ז נשאל כיוצא בזה שטענו על ראובן שהלשין עליהם והפסידם וכו' וראובן הודה ולא בוש אלא שאמר וכו' והשיב הר' ז"ל לבאר אם כפר ואמר שלא הלשינם כלל והביא דברי הגהת אשירי הנז' שכתב שחייב לישבע היסת והוא ז"ל כתב בנדונו שכיון שאפי' כשהודה הוא פטור וכו' ה"ז דומה למ"ש מרן סי' פ"ז וכו' ע"ש שהעלה דאינו צריך לישבע היסת כלל מהאי טעמא, הנך רואה דבנ"ד נמי הוא פטור משבועת היסת כלל:

ומ"ש מר שכ"כ הרדב"ז ח"א סי' קמ"ב להדייא דצריך שבועה וכו' הנה הרדב"ז שם קאי על ראובן שמסר לשמעון למלכות להציל חובו מידו ושוב נתברר שהדין עם שמעון וטוען שמעון שהוציא והפסיד הוצאות חוץ ממה שידעו העדים והשיב שפטור ראובן דלא מיבעייא אם טוען ראובן בריא לי שלא הפסיד אלא אפי' טוען איני יודע פטור וכו' ובסו"ד מסיק דאם טען שמעון שישבע ראובן שאינו יודע ישבע ופטור וכו' ע"ש, וא"כ מה ענין נ"ד לנדון הרדב"ז ז"ל, ומ"ש מר נר"ו דאם כ"ע ידעי שכ"ה נימוסי הבאנקא אין בטענת לוי כלום וחייב בתשלומין, כבר כתבתי דמלבד דהכא טוען לוי שלא ידע הוא בנימוסי הבאנקא זאת ועוד שטוען דהבאנקא שסביבות מקום דירתו כל בתר איפכא הוא וא"כ אף דכ"ע ידעי בנימוסי שאר הבאנקא מה יועיל לנ"ד מאחר דלוי אומר דנימוסי הבאנקא שסביבותיו נהפוך הוא וכמ"ש לעיל:

ומ"ש מר להשיג בתוך דברי האי לישנא, וליכא למיקנסיה, דלדידן דקי"ל כהרמב"ם ומרן ז"ל דס"ל דדד"ג דינא הוא ולא קנסא הוה לי למימר לישנא דלמחייביה, אי מהא לק"מ דריהטא דלישנא הוא והוא ט"ס וצ"ל וליכא למיחייביה מדין דד"ג ופשוט:

גם מ"ש מני"ר נר"ו ע"מ שכתבתי דבנ"ד בעל המעות הוא המזיק את עצמו והק' מר ע"ז מדברי הרמב"ם ומרן בש"ע אה"ע סי' ן' דאנן קי"ל כוותיהו הרי הם מחייבים מדד"ג לכלה בכל הוצאות הבעל כשחזרה בה וכו' לענד"ן דלק"מ דשאני התם דע"י האמירה הוא מוכרח לעשות והן הן הדברים הנקנין באמירה וכמ"ש מרן בש"ע אה"ע סי' נ"א ס"א וז"ל איש ואשה שהיו ביניהם שידוכין ואמר לה כמה את מכנסת לי כו"ך אמ"ל כמה אתה נותן לי כו"ך וכו' עמדו וקדשו קנו אותם הדברים וכו' ע"ש והאמירה דהכא היא עושה אחר הקידושין קנין וכו' ולא דמי לאמירה דעלמא דאין לה שום עדיפות ומה גם כי ע"י אמירתה דהכא נתחייב לעשות ואין פוטר א"כ ע"י חזרתה הויא מפסידתו בידים וכו' אבל הכא מי הכריחו ליששכר לשמוע עצת לוי ולהכין לו מעות להזיק את עצמו והי"ל להמתין עד עת בוא ההרשאה ממר אביו של לוי כאשר אמ"ל, ובהכי אזדא ליה מה שהק' עוד טלי במ"ש לומר דבנ"ד אינו בודאי הזיקו עפ"י דיבורו וכו' וכתב מר ע"ז דאין לך היזק ברור גדול מזה כיון דעפ"י דיבורו נתרצה יששכר להפסיד הריבית כדי להכין לו המעות וכו' ולפימ"ש לק"מ דיששכר פשע באמת במה שהכין מעותיו קודם בוא הרשאה ללוי מה שלא ציוה לו לוי כן דאדרבא לוי מיאן לקבל ערבון ממנו מטעם זה שעדיין לא באה לו ההרשאה מאביו, ולפי"ז ל"ק נמי מה שהק' מר עלי לקמן במ"ש לפטור לוי בטענת קי"ל כהראב"ד דס"ל דכל מכוין להנאתו פטור ומה שהק' עלי ממה שהרמב"ם ומרן ז"ל חייבו להכלה שביטלה והפסידה לבעל הוצאותיו ע"ש דלפי"ז לק"מ דשאני התם וכו' משא"כ הכא וכמ"ש וסעד לזה ראיתי להר' חוקות החיים סי' פ"ה דק"ז ע"ב לענין ראובן שהבטיח ליאודה לפרוע לו הפוליסא בלי שיצטרך לעשות על שמעון שותפו פורטיסטו ויאודה סמך ע"ד ושוב נשבר שמעון ואין בידו לפרוע וחזר יאודה על ראובן וראובן טוען לו כי בדינא דסוחרים כל שלא חתם לו על כך כל מה שיאמר דברים בעלמא נינהו והשיב דאין לחייבו משום דד"ג שלא הניחו לעשות פורטיסטו די"ל שלא חייבוהו בדד"ג כ"א כשהוא אנוס בדבר וזה מזיקו בע"כ אבל כשהוא בחירי ברצון מה לו לשמוע אליו וכו' ע"ש וא"כ ה"ן אף שאמ"ל לוי להכין מעות למה ישמע אליו ומכ"ש שלוי אמ"ל שלא יוכל למכור כ"א בבוא ההרשאה מאביו כמ"ש וכ"ר להר' נתיבות המשפט אמ"ש בסי' ר"ץ דכייל מר בתוך דבריו דכל היכא שמזיק לחבירו ועדיין יש בו ספק ממון ל"ה בריא היזקא ע"ש וה"ן כיון שאפשר שיבוא הרשאה מאביו של לוי למכור ליששכר א"כ הו"ל ספק ממון ובזה נדחו כמה וכמה יסודות שהניח מר לקמן בקונטריסו אחת לאחת כמו שיראה המעיין:

ועוד דזה פשוט בנ"ד דלא חשיב ודאי היזק עפ"י דיבורו שהרי מהיכן תיסק אדעתיה דלוי דמעות יששכר שירצה להביא הם בבאנקא וכי אדם יודע ממון חבירו היכן מונח ואפי' אם היה יודע לוי שיש ליששכר מעות בבאנקא מ"מ יטעון לוי דמי יימר שהמעות שירצה להכין לו המה שאצל הב אלקא כי אולי יביא לו זולתם, גם מ"ש מר נר"ו אמ"ש לפעור לוי בנ"ד מטעם דלא היה מזיד אלא שוגג דלא ידע מהבאנקא וכו' ובאה ע"ז תשובתו הרמת'ה דסו"ס בדין הוא להתחייב שבועה דלא ידע בפשר טוען בריא דידע א"ן בטוען שמא עליו החיוב לקבל ח"ס וכו', לזה י"ל דהכא בנ"ד שאני כיון דרגילים לדבר שהוא שוגג ואנוס ג"כ כיון שבעירו אין שום באנקא כי היכי דתיסק אדעתין למי' דילמא ידע ושקורי קמשקר ומכ"ש דאדרבא הוא שומע שמנהג הבאנקאס שסביבות עירו הם להיפך מ"ש יששכר וא"כ בנ"ד אפי' שוגג לא חשיב ויותר מאנוס הוא ואפי' ח"ס לא מיחייב וזהו מה שכיוונתי באומרי וגם ל"ה בריא היזקא וכו' כיון שלא ידע שהבאנקא לא תפרע הריבית למי שלוקח מעותיו תוך הזמן וכו' ובזה מיושב ג"כ מה שהק' מר לקמן עמ"ש דיכול המוחזק לומר קי"ל כמ"ד דהוי קנסא וכתב מר ע"ז דסו"ס מה הרווחנו בזה דעכ"ז צריך לישבע שלא ידע ושוגג ומוטעה הוא בנימוסי הבאנקא או דלא ידע אם יש ליששכר מעות בבאנקא ומהם רוצה לקנות ע"כ, דלפימ"ש הרואה יראה דא"ץ אפי' שבו' כיון דכמה ספיקות ושמא טובא איכא, חדא דלא ידע לוי נימוסי הבאנקא ועוד דמייתי אמתלא גדולה דלא ידע שהבאנקאס שסביבות מקומו מנהגם הוא להיפך ואפי' את"ל דידע נימוסיהם של הבאנקאס הללו מי יימר דידע דמעות יששכר המה בבאנקא ואפי' אתמ"ל דידע כ"ז עכ"פ יכול להיות שיש ליששכר מעות אחרים שיקנה מהם זולת מעות הבאנקא וכמ"ש כ"ז בסמוך וא"כ יששכר שטוענו שמא אף שעל אחת מהם יכול לטוענו שמא להצריכו שבועה מ"מ השתא דאיכא הני כולהו לא חשיבא טענת שמא דיששכר להצריכו ללוי שבועה על כ"ז וזה פשוט וברור, וכיוצא בחילוק זה כתב מרן כ"מ בפי"ג מה' מא"א הכ"ח בדין עכו"ם שנתכוון להזיק בנגיעתו ליינו של ישראל דשרי לישראל למכור אותו יין לאותו עכו"ם כיון שהעכו"ם בלא"ה חייב לו דמי נזקו וכתב ע"ז הכ"מ דאע"ג דקי"ל אדם מועד לעולם אפי' שוגג מ"מ הכא בעי שהעכו"ם מתכוין להזיק משום דלא אמרי' אדם מועד לעולם אפי' שוגג אלא בדברים הידועים לכל העולם שהם נזקים אז אמרינן אד"מ לעולם אפי' שוגג שלא נתכוון וכדומה אבל בדבר שאנו ידוע לכה"ע שיקרא נזק בנגיעת עכו"ם כיון דלכ"ע לא חשיב נזק אלא לישראל או ליודעים בטיבם דבזה אם היה שוגג פטור ע"ש ומובא בפסק הקודם ע"ש וא"כ ה"ן כיון שנימוסי הבאנקא אינו ידוע לכל עירו הא ודאי דלא חשיב שוגג ג"כ וכמו שחילקנו:

עוד מ"ש מני"ר נר"ו עמ"ש לפטור בנ"ד שהוא תלוי בדעת אחרים שהוא בעל המעות וכו' וכתב ע"ז מר ולא הבינותי דכיון דהוא הבטיחו למכור לו ואמ"ל תכין המעות א"כ מוכרח בעל המעות לקבל מעותיו ולהפסיד הריבית כדי לקנות הקרקע וכו' וגם לד' הוא למ"ש אני אחר החתום וכו' דש"ה דעפ"י דיבורו של לוי עבד יששכר מעשה לגבות מעותיו בהפסד הריבית לקנות הקרקע בסומכי נפשו שלא יחזור לוי מדיבורו דשארית ישראל לא יעשו עולה וכו' עכ"ל, ולא ידעתי למה עפ"י דיבורו של לוי יוכרח יששכר לעשות מעשה לגבות חובו וכו' מטעם דשארית ישראל לא יעשו עולה וכו' כיון שלוי לא החליט לו למכור ולא אמ"ל להכין המעות כ"א על סמך שיבוא הרשאה מאביו ע"ז ולא אמ"ל להכין מעות אלא כדי לזרזו שיכינם אולי יבוא לו הרשאה שיכול למכור לו שאו ימצא מעותיו מוכנים וא"כ לא חשיב לוי חוזר בדיבורו כשלא מכר לו לבסוף כיון שעל תנאי שירצה אביו הוא שאמ"ל להכין מעות ויששכר הוא שפשע שלא להמתין לראות אם יבוא ללוי הרשאה ע"ז מאביו שהרי הוא רצה ליתן ללוי ערבון ולוי לא רצה וכן מוכיחים דברי הר' חוקות החיים הנז' בסמוך שכתב דכיון שהוא בחירי ברצון מ"ל לשמוע אליו וכו' וה"ן בנ"ד מי הכריחו ליששכר לשמוע בקולו של לוי ובפרט דהכא בנ"ד עדיף טפי כאמור ומה"ט נמי שפיר י"ל דל"ה בריא היזקא בנ"ד כיון דבעת שאמ"ל לוי להכין מעות היה במחשבת שניהם ובטחונם אולי תבוא הרשאה ללוי מאביו שאם יבוא הרשאה ליכא שום היזק ליששכר כיון שבבוא ההרשאה יוכל לוי למכור ליששכר וכמו שאכתוב בס"ד טעם זה לנ"ד, וכאשר תמה עוד על מ"ש שבנ"ד לא כיוין להזיק ופטור ומר השיב דכל דלא נתכוון להנאתו לא יועיל מה שלא נתכוון להזיק לבעל דינו וכו' אני אומר דגם בנ"ד כיוין להנאת עצמו שאם יבוא לו הרשאה מאביו לו הוא מרויח התוספת שהוסיף יששכר במקח הקרקע על הקונים הראשונים ואעפ"י שלא יצאת מחשבתו לפועל שלא מכר ליששכר מ"מ כונתו בשעה שאמ"ל ליששכר להכין המעות היתה לטובת עצמו דהגע עצמך אם יששכר לא נתן במקח הקרקע מתחילה כי אם כסך שנתנו הקונים הראשונים היעלה על הדעת שירצה לוי למוכרה לו ולחזור מדיבורו שנתן להקונים הראשונים זה אי אפשר וא"כ הא ודאי שלא אבה לוי מתחילה למכור ליששכר אם תבוא לו הרשאה מאביו כ"א מפני התוספת שהוסיף יששכר במקח הקרקע ואין לך הנאה גדולה מזו דמה לי אם הוא נהנה או מהנה לאביו דהכל אחד ובזה מתורץ משה"ק מר עוד לקמן בקונטריסו ד"ה ותו' כבר הוכחנו לעיל וכו' דבנ"ד ל"ה להנאת עצמו דאדרבה מכר ליאודה בפחות ממה שקצב לו יששכר וכו' ע"ש וגם מ"ש עוד בקונטריסו ד"ה עו"כ וכו' דבנ"ד שחזר לוי מדיבורו ומכר ליאודה בזול הכי מ"ל דלטובתו נתכוון דשקליה לטיבותיה אח"כ וכו' ע"כ ולפי מ"ש אין מכ"ז טענה דהעיקר אזלי' בתר שעת הדיבור שהזיק בו שאמ"ל להכין המעות ואז כונתו לטובה היתה להנאתו ולטובת בעל המעות ג"כ וראיה לזה דבתר דיבורו הראשון שתגלגל ע"י ההיזק אח"כ אזלינן ממ"ש הר' חקק"ל ח"ב ח"מ סי' ל"ד דקמ"ה ע"ב שכתב וז"ל דהיכא שנתכוון לטובתו הגם דאח"כ הו"ל פסידא פעור דלא הו"ל דד"ג בתחי' וכו' ע"ש וכה"ג כתב הר' מכתם לדוד בח"מ סי' י"ג דקצ"ט ע"ב וז"ל באופן שאם היה נדון משום דד"ג היה פטור וכו' ומה גם שכוונתו היתה לטובה ולכך אפי' מד"ש פטור ע"כ:

גם מ"ש מר עמ"ש על הר' קצות החושן ח"ב וכו' שכתב שהס' הנז' אינו בנמצא אצלינו למען דעת היעמדו דבריו ז"ל בד' הרמב"ם דלכאורה איכא למיקם טובא מכמה דינים עד ומשם באר"ה, ולי אנא עבדא לא אסקתי אדעתי שס' קצה"ח ח"ב אינו בנמצא איתו יען כי אנוכי הרואה בספרו הבהיר פ"י ח"א חח"מ סי' כ"ד דר"ב ע"ג שהביא לדברי הר' קצה"ח בסי' ר"ץ שהיא בח"ב ולהכי קצרתי בדברי הר' הנז' ולא הבאתי דבריו אות באות תיבה בתיבה וכו' ועי' לקמן:

ועל דבר תשו' הר' חוט המשולש סי' ח"י שהבאתיה תוך דברי וכתב מר ע"ז שלא ידע כוונתי אחהמ"ר כונתי היא מבוארת שרצוני להביא ראיה דע"י אמירה בעלמא לא הי"ל לשמוע לו והו"ל יששכר כפושע והוא ממ"ש שם בתשו' חוט המשולש הנז' שכתב על נדונו שראובן ושמעון הפקידו משכונם אצל עכו"ם אחד ובא יאודה לשומו מאת העכו"ם ושאל העכו"ם את פי שמעון ונתן לו רשות ושוב נאנס המשכון אצל יאודה וראובן תבע את יאודה בדין והשיב הר' ז"ל לחייבם וכתב דאין להם התנצלות במה שיאמרו שהעכו"ם הוא שפשע בנתינתו הכלי ליאודה אבל אמירת עכו"ם לבדה לא היתה מפקעת שעבוד ראובן אם לא נתרצה העכו"ם לתת וכו' דהטענה זו היתה מועלת להם אילו היה הנפקד ישראל דאם יאודה שאל ממנו ושמעון הרשהו לא הי"ל לשמוע להם במה שמגיע לחלק ראובן שלא הרשהו וכו' ע"ש דמינה נידון נמי לנ"ד דנימא הכי דמה לו ליששכר לשמוע למה שאמ"ל לוי להכין מעות ובפרט שלא אמ"ל לוי אלא על תנאי שתבוא הרשאה מאביו והראיה שמהש"ע אה"ע סי' ן' בהכלה החוזרת וכו' לא שמה מתיא וכמ"ש לעיל:

גם מ"ש מני"ר נר"ו עמ"ש מרן ח"מ סי' ס"ו דכל דמכוין להנאתו פטור לא תידוק מינה דהכי ס"ל למרן דהא ודאי ליתא כיון דבש"ע אה"ע סי' ן' מבואר דס"ל דאף דמכוין להנאתו חייב כדס"ל להרי"ף והרמב"ם ז"ל שהם תרי עמודי הוראה א"כ מוכרח דהתם בח"מ סי' ס"ו ס"ל כי"א בתרא דאייתי התם דס"ל דאף לעצמו מוחל הגם דקי"ל בעלמא בד' מרן בסתם וי"א דהל' כסתם הכא שאני דבתר הכי גילה דעתו מרן באה"ע סי' ן' וכו' וידוע דש"ע אה"ע חיברו מרן ז"ל בתר ש"ע ח"מ כמ"ש הר' צדק ומשפט ז"ל כיעו"ש עכ"ל:

הנה מלבד מ"ש לעיל דלא דמי לחזרה בה הכלה וכו' אפי' תימא דדמי וכו' אפי"ה כבר כתבתי מ"ש מרן הש"ע ח"מ סי' ס"ו וכו' וכמה ראיות שהבאתי בפסק תרי או תלת וא"כ סמי חדא לגבי כולהו הנך דכתיבנא וכמ"ש הר' שער אשר ח"ב סי' כ"ח דע"ג ע"ג וז"ל וגם למה שראיתי בתשו' החק"ל ח"מ ח"ב סי' מ"ד דמרן בש"ע פסק בב' מקומות כדעת הרא"ש ודעימיה דנוטל את ב' באה"ע סי' ק"ט ובח"מ סי' רמ"ה נגד מה שסתם בח"מ סי' רנ"ג כדעת רשב"ם וסמי חדא מקמי תרי לאפוקי מ"ש הר' זרע אברהם ח"מ ס"י דק"ו ע"א דחזר בו הש"ע ממה שפסק באה"ע כדעת הרא"ש ופסק שם בח"מ כדעת רשב"ם לזה מר הוא דאמר דהשתא דחזינא דבב' מקומות פסק כדעת הרא"ש שפיר אמרינן סמי חדא מקמי תרי ועפי"ז אסיק ותני לבסוף דנ"מ למקומות שפוסקים כהוראת מרן בש"ע אין המוחזק יכו"ל קי"ל כדעת רשב"ם ודעימיה ושפיר אמרינן שנוטל את ב' כדעת הרא"ש וסיעתיה וא"כ וכו' ע"ש:

ועוד מה שציין מנ"ר נר"ו על הר' צדק ומשפט דכתב דש"ע אה"ע הוא אחר ש"ע ח"מ וכו' אנכי הרואה דאדרבא כל בתר איפכא ואדרבא הסכים הוא ז"ל עם הר' זרע אברהם והכנה"ג שכתבו דש"ע ח"מ חיברו מרן אחר ש"ע אה"ע וכו' וכמ"ש הר' הנז"ל בסי' א' ד"כ ע"ב ובסי' רנ"ו תוך ס"ח דקנ"ב ע"ב ע"ש:

גם מ"ש מני"ר וכו' דאף לדברי הר' מטה אהרן אליבא דהרמב"ם ומרן ז"ל דס"ל לחלק בין גרמא לגרמי דהרמב"ן וכו' הכא מודו דחייב אין לך בריא היזקא גדול מזה אחר שמשפט בעלי הבאנקא לנכות הריבית וגם א"ז תלוי בדעת אחרים לומר דאפי' שיפרעו לו ליששכר הריבית דכיון שגזרתם שוה לכל המלוה מעותיו להם וכו' מ"ש אחהמ"ר גם בנ"ד ל"ה בריא היזקא וגם חשיב תלוי בדעת אחרים אך לא כמו שחשב מר אלא ה"ט דל"ה בריא היזקא משום דהגע עצמך אם תבוא הרשאה ללוי מאביו למכור דאז ודאי ימכור ליששכר כמו שהבטיחו ונמצא דההיזק תלוי בד' אחרים שהוא אביו ג"כ אם יאבה לשלוח לו הרשאה וא"כ תרוייהו איתנהו וחזר הדין דנ"ד דמי ממש לנדו' הר' מט"א הנז' ונדחו בזה כמה מדברי מר במה שהשיג עלי בכמה מקומות לומר דבנ"ד ל"ה בריא היזיקא וגם אינו תלוי בדעת אחרים דלפימ"ש אין מקום לכ"ז:

ועל עיקר העמדת כל היסוד שמקשה עלי מר ממה שהרמב"ם ומרן ז"ל אזלי שלא לחלק בין דד"ג לגרמא דכולהו לדידהו מחייבי וכו' הנה מלבד מה שכבר כתבתי שדעת הש"ך ז"ל אליבא דמרן אינו כן וגם הר' קצה"ח מפרש כן בדעת הרמב"ם והלבוש בח"מ סי' שפ"ו יע"ש הנה בעתה מצאתי ראיתי עוד שכ"כ גם הגאון מהר"י איסקאפה ז"ל בס' ראש יוסף ח"מ סי' א' סק"ל עמ"ש הטור שם דדיני גרמות דנים בזה"ז וכתב מרן בב"י כלומר דינא דגרמי וכו' ועז"כ הר' ראש יוסף ז"ל דטעמא הוא משום דס"ל גרמא בנזיקין פטור וכו' ע"ש הרי דס"ל בדעת מרן דמחלק בין דד"ג לגרמא וכמ"ש הש"ך ז"ל ובפרט לפי מ"ש הש"ך בסי' שפ"ו ס"ק ה' שכתב וז"ל וגם על המחבר מה שרשם בתחי' הסי' ממה שמדבר הסי' נראה כן שכתב ורשם שפ"ו חילוק בין גרמא בנזיקין דד"ג וכו' ע"ש הרי לך שהש"ך מעיד בגודלו שהסימנים אשר במרן הש"ע שבתחי' הסי' הם ממרן עצמו ובזה יכול המוחזק לו' קי"ל כמרן נגד הרמב"ם מאחר דמרן עצמו מחלק בין דד"ג לגרמא בנזיקין וכו' ובהכי אזדא ליה תמיהתו על הש"ך שבסקפ"ב דלמה נייד בדעת המחבר ממ"ש הסמ"ע ז"ל וכו' ולפי מ"ש הש"ך הנז' וכו' אין מקום לתמיהתו עוד ומטעם זה נייד בדעת המחבר ז"ל וכו':

ומעתה מ"ש בתשו' הוא בא לפרש דבריו שבש"ע וכמ"ש הר' חוקות החיים ז"ל בסי' נ"ה דס"ט ע"א בסופו וע"ב וז"ל דיכול המוחזק לומר קי"ל כמ"ד שלא קבלנו הוראותיו בתשו' יע"ש ע"כ מש' דאפי"ה אם מרן בתשו' בא לבאר דבריו שבש"ע דלא אמרינן קי"ל דלא קבלנו הוראותיו למ"ש בתשו' ושאני הא שמ"ש בתשו' הוא פי' לדבריו שבש"ע יעש"ב:

עוד מאי דתמיה ליה למר מדברי מרן שבתשו' למה שפסק מרן בש"ע סי' שפ"ו ס"א בדוחף מטבע חבירו לים ולהפוחת מטבע חבירו דחייב אעפ"י שלא חיסרו וגם שם בס"ג פוסק להדיא דהמסלק חייב כהרמב"ם דכיון דכל דינים אלו לד' ר"י והרא"ש ודעי' ז"ל אינם אלא גרמא בעלמא כמו שהוכיח במישור הר' מהר"ש ן' וירגא ז"ל ומרן ז"ל גילה דעתו בתשו' זו דלא קי"ל כהרמב"ם בהא וא"כ היכי פסקינהו בש"ע לחיובא כהרמב"ם ולכאורה הדבר תמוה טובא ולא ידעתי מה לומר לישב דעת מרן ז"ל אהדדי והוא פלא עצום וכו', אחהמ"ר לענד"ן דאין כאן תמיה כלל מטעם דקי"ל דמרן בש"ע דרכו לפסוק כס' הרמב"ם דמאריה דארץ המערב הוא וכו' וכמו שכ"כ הר' י"מ בכללי הש"ע סי' י"ג דקצ"ב ע"ב יעו"ש ובע"ג כתב וז"ל ובכנה"ג אה"ע סי' קי"ט הגהט"ו אות מ"ח מצאתי עוד חי' אחר דאף בב' פסקי דינים דסתרי זל"ז בש"ע אמרינן דבמקום אחד סתם כדעת הרמב"ם לבני א"י ומערב דגרירי אבתריה ומה שפסק במ"א כדעת החולקים על הרמב"ם הוא לשאר המקומות שלא קבלו עליהם לדון כדברי הרמב"ם ז"ל ע"ש ועי' לה' הנז' בכללי מוהריק"א דקצ"ג ע"א יעוש"ב וכ"כ הר' נר מצוה ח"ב סי' א"ך כללי הש"ע אות שי'ן סי' רמ"ז דפ"ו ע"א שכתב וז"ל וכ"כ בשכנה"ג סי' קנ"א הגהב"י אות ז"ך דדרך הרב בספרו הקצר לתפוס דברי הרמב"ם ככתבו וכלשונו וכן כתב עוד בסימן תס"א הגב"י אות ו' ואפי' אי הוקשה לו על דבריו בב"י אפי"ה מעתיק לשונו בש"ע ואינו שולח בו יד להגיהו גם דרכו לפסוק בש"ע כס' הרמב"ם דמאריה דאתרא דארץ המערב הוא כמ"ש מהר"ש הלוי ז"ל א"ח סי' ט' עכ"ל וכ"כ בשכנה"ג א"ח סי' תצ"ה הגהב"י אות ה' וז"ל ידוע הוא שס' הקצר מיוסד כולו עפ"י סברת הרמב"ם דמאריה דארץ המערב היה ובה' זה סתם הכל עפ"י סברת הרמב"ם דנהיגי בארץ המערב כוותיה וכו' והביאו השו"ג בכלליו אות י"א וכתב ותן לחכם ויחכם עוד כלל אחר מכלל זה והוא דהיכא דפסק בב"י כהרי"ף והרא"ש ובש"ע כהרמב"ם שחולק עליהם אין לתפוס דפליג דידיה אדידיה מב"י לש"ע דבב"י פסק כהרי"ף והרא"ש לכל המקומות ובש"ע פסק כהרמב"ם לארץ המערב בלבד ע"ש ועוד עי' לה' הנז' בכללי הש"ע אות י"ב יעו"ש ומה שתמה עליו הר' משק ביתי מע' הטי"ת וכו' עי' לה' שדי חמד בכללי הפוסקים סי' י"ג אות ד' יעוש"ב עוד עי' לה' שדי חמד בכללי הש"ע סי' י"ג אות ג' וד' מ"ש בהאי כללא יעוש"ב:

גם מ"ש מני"ר נר"ו דפסקינן כהש"ע נגד דבריו שבתשו' וכו' הנה מלבד מ"ש לעי' אפי' יהיבנא ליה כל דיליה אפי"ה מאי דפשיט"ל למר הכי אינו מבורר כאשר אבאר בס"ד, הנה הר' חיים שאל בסי' ע"ד אות י"א כתב דהתשו' שהם הלכה למעשה עדיפי מהש"ע ע"ש שהביא מרבו הר' נח"ב והר' משאת משה ונראה מדבריו דכשהם סותרים התשו' עדיפי ונקטינן כהתשו' היפך הש"ע ועי' לה' כל החיים מע' יו"ד אות ז"ן וז"ל מרן הק' ז"ל היכא דדבריו סותרין ממ"ש בב"י למ"ש בתשובותיו יש לנו למינקט כמ"ש בתשו' כן הוכרחתי בתשו' ששלחתי לבבל יע"א מדברי הר' חיים שאל ח"א סי' ע"ד סי"א שכתב ודבריו בתשו' הם הלכה למעשה בפרטות ועדיף מש"ע יע"ש הרי דהתשו' עדיף מהש"ע ומאחר דקי"ל דהיכא דסותר מב"י לש"ע הש"ע עיקר כמו שכתב הר' שו"ג בכללי הש"ע אות י"ג יע"ש כ"ש כשסותר מב"י לתשו' שהתשו' עיקר דעדיף מהש"ע ועוד הבאתי ראיה מדברי מהרמ"ז בתשו' בס' חק"ל מ"ב דקע"ד ע"ב שכתב וז"ל דלהוציא מיד המוחזק אין בנו כח להוציא מפסקי מרן בתשו' ומכ"ש עפ"י מ"ש בב"י דרך שקלא וטרייא אי הך דחיה הריב"ן יע"ש דשמעת מינה דעדיף כח התשו' ממ"ש בב"י כמו שהארכתי בפסקי הראשון והשני יעו"ש בסו"ד והנה בעתה רואה אנכי כי עמדו הפוסקים ז"ל בכיוצא בזה בדעת הרא"ש כשסותר דבריו מתשו' לפסקיו כמאן עבדינן כי לפי דברי מרן בב"י חיו"ד סי' קס"ט כתב בדעת הטור דסובר כי מ"ש בתשו' עיקר וכ"כ בסי' ר"א יעו"ש ובתשו' פ"מ ח"א סי' י"ב דז"ך ע"ב וכן נראה מתשו' מהרי"ל סי' ע"ב דהתשו' עיקר שהם הלכה למעשה והר' כנה"ג ח"מ סי' ע"ב בהגהט"ו אות ס"ח ובתשובת בעי חיי חח"מ ח"א סי' ס"א הביא מחלוקת בזה וסו"ד כתב שם בתשובות בעי חיי דכ"ו ע"א הכלל העולה דלא נמצא מי שיאמר דהתשובות עיקר זולת מהרי"ל וכו' ועי' שם בהגה ובס' מטה שמעון ובס' נר מצוה מט' א' ומה גם כי מצינו למרן בב"י בתשובה לחלק אה"ע סי' ב' שכתב שהפסקים עיקר וכמ"ש הכנה"ג שם ונראה לומר כי יש לחלק דוקא בהרא"ש שיש לו פסקים ותשובות הוא דאיכא מרבוותא דסברי כשסותר מתשו' לפסקים דהפסקים עיקר יען ספר הפסקים הם כולי אורייתא דיליה שחברו בכונה מכוונת לברר הדינים לפי מה שהוא הלכה פסוקה אז עדיף כחו יותר מתשובות שהיו לפרקים משא"כ בחיבור ב"י שהוא בא להביא כל הסברות ובדרך שקו"ט והוא חיבור אז התשו' עדיף ועל דרך שכתב הר' מהרי"ל וביאר דבריו הר' כנה"ג בס' ב"ח דעם שכתב מהרי"ל דמחבר שעשה חיבור ויש לו תשובות דהתשובות שהם להלכה הם עיקר עכ"ז אפשר שיודה בהרא"ש דאם סותר מפסקיו לתשובותיו שהפסקים עיקר ועדיין צ"י ועי' למרן זקני הר' חק"ל ז"ל ח"מ ח"א סי' צ' יעו"ש וכ"כ הר' חוקות החיים ז"ל חח"מ סי' נ"א בדס"א ע"ב וג' וד' והגם שהרב הפוס' הביא מ"ש הח"ש בהשמטות כבר דחה דבריו הר' הנז' בדע"ה ע"ב וע"ג שהביא דברי הר' פנים מאירות שכ"כ להדיא וישב הסתירה הסותרת למה שפסקו הפוסקים כפסקי הרא"ש היכא דסתרי לתשו' ע"ש ומ"ש הר' מר ואהלות שהביאו הרב ויקר"א בכלליו אות פ"ג ואית פ"ד דכשסותר מרן דבריו מתשו' לב"י כב"י נקטינן שמהם למד ה' הפוסק הי"ו לומר דכ"ש לגבי הש"ע באמת הוא תימה שהרי להדיא כתב בכנה"ג ח"מ ח"ב סי' ע"ג דהתשו' עיקר מתרי טעמי חדא מפני שהם הלכה למעשה ועוד דכיון דכמה פעמים מזכיר חיבורו בתשובותיו חזרו התשו' להיות כפסקים וראוי לפסיק כתשו' ע"ש ועי' שם באות פ"ג וכבר תמה עליהם הר' שדי חמד יצ"ו בכללי הפוס' סי' י"ג אות ל"א דכ"ב ע"א תמיהה זו ובחוקות החיים שם הביא מחלוקת גדולה בזה ע"ש ישוב הסכים דל"מ לגבי הב"י דודאי התשו' עיקר אלא דגם לגבי הש"ע התשו' עיקר כאמור כיוצא בזה הביא הר' שערי רחמים חח"מ דמ"ז ט"ב מד' הר' משאת משה בשניות חח"מ סי' י"ג דהתשו' עדיפי מהש"ע שהם הלכה למעשה ואי"ל קי"ל נגדו והביא כן עוד מדברי הר' חי"ש הנז' ושכ"כ הר' חוקי חיים סי' ט"ל הר' מהר"מ סוזין שבתשו' מים קדושים דכ"א ע"ד עכ"ד, ועי' בס' הבהיר פ"י ח"א סי' י"ז דק"ג ע"ד ודק"ד שהביא מחלוקת אי קבלנו היראות מרן גם בתשו' או לא וא"כ יכול המוחזק לומר קי"ל יעוש"ב ועמ"ש בהשמטות כבר נתבאר לעי' ועי' עוד להר' הנז' נר"ו שם דק"ט ע"ב שהביא משם החק"ל וז"ל ועוד שכבר הסכימו עד וזה ברור גם ע"ש בדקי"ז ע"א מ"ש משם הר' הפו' כמהר"א חזן נר"ו שהתשו' הם עדיפי מהש"ע והביא גם מ"ש בהשמטות יעוש"ב והגם כי הר' הנז' שם ע"ב חלק עליו הוא דוקא לאפוקי ממונא שאין בנו כח אבל לאחזוקי ממונא כנ"ד הא ודאי דאמרי' דהלכתא כתשו' דמי יאמר לו שלא לו' קי"ל אחר פסק המבי"ט אמר יוסף וכו' ובשמיטה זו שהיא שנת השל"ד ושם כתב עוד וכו' הרי לך תשו' שהיתה בסוף ימיו שבשנת השל"ד עלה לשמים כמ"ש גאון עוזינו החיד"א ז"ל בשה"ג ח"א מע' יו"ד אית נ"ה א"כ איפה מאן פלג לן לומר שהתשו' זה שמחלקת בין דד"ג לגרמא וכו' היתה קודם הש"ע והלא המ"ע הראיה לברר שהיתה קודם חיבור הש"ע בכדי שנאמר שחזר בו ומכ"ש דהתשו' היא הלכה למעשה ועדיפא וכמש"ל הן אמת שמה שכתב בשם הר' משאת משה ז"ל דעדיפי התשו' מהש"ע שהם וכו' הרואה יראה שהר' משאת משה ז"ל לא כתב אלא דקבלנו הוראותיו גם בתשו' אבל שיהיו עדיפי מהש"ע לא כ"כ אלא הר' חי"ש ז"ל ואפשר דאיהו הר' שע"ר בקי במילי דאבות וידע לה מר דהכי ס"ל להר' משאת משה כהר' חי"ש ז"ל וא"כ נפק"ל מינה דלפי"ז גם הר' משאת משה אזיל ומודה דכשסותרים התשו' להש"ע תשו' עדיפי ובפרט למ"ש הר' שה"ג מע' טי"ת ד"ה טור וב"י דהדפסת הש"ע כולם נשלמו בשנת שכ"ג לטף הששי ומצינו בתשו' מרן שבאבקת רוכל בפסק השמיטה סי' כ"ה שהיתה בש' השכ"ז שהוא שנת שכ"ו ומן התימה ע"ד הר' ישמח"ל בח"מ דע"ב ע"א שכתב וז"ל וא"כ מה לנו לתשו' מרן הנז' נגד פסק הש"ע אשר הוא עיקר קבלתינו דאף להסוברים שקבלנו הוראותיו גם בתשו' מודים הם שדבריו שבש"ע המה עיקר ללכת אחריו כ"ש וכו' ע"ש וזה פלא שמן המבואר יוצא דהר' חוקות החיים והר' פנים מאירות והר' משאת משה וה' חי"ש ז"ל ס"ל איפכא והיותר פלא דהתם בדף הנז' תוך ע"ב הביא דברי ה' חוקות החיים במקום דאיירי בהאי עניינא ע"ש ואיך לא זכר שר לשארית דב"ק הנז' ובדבר שמועת ה' שער המים ז"ל שהובאו בס' חוקי חיים סי' ט"ל וקיימה ה' ראש"ל כמוהר"מ סוזין ז"ל שלא קבלנו ס' מרן ז"ל כ"א בב"י ובש"ע אבל לא בתשו' ועי' לה' ויוסף אברהם דיין הנ"מ בסי' כ"ו דקע"ה ע"ב שהביא ראיות מוכיחות לסותרה יעוש"ב ובסי' כ"ז דקפ"א ע"א כתב וז"ל כתב עליו ולכאורה דבריו דברי תימה וכו' עד נלך אחריהם, עוד כתב שם לחלק בין דברי הרא"ש ז"ל שיש לפסוק כפסקיו לבין דברי מרן בתשו' וז"ל ועוד שהרי כתב מרן בהקדמתו וכו' עד הן מצד שהם אחרונים והן צד שהם הלכה למעשה יעו"ש ע"כ, עוד כתב בדקפ"ב וז"ל ולולי דמיסתפנא וכו' כי ידוע לנו הדבר שהתשו' חיברם מרן אחר חיבור ב"י ע"כ ולפי"ד אלה נמצא התשו' הם עיקר כיון שנתחברו אחר הב"י לכן לענין פסק הלכה התשו' הם עיקר וכמ"ש ה' הנז' עצמו שם ע"ב וז"ל ואם אנחנו קבלנו את דבריו בחיבור ב"י ובש"ע כ"ש מ"ש בתשו' ע"כ וע"ש במה שהאריך הרחיב בדבר ועי' עוד לה' הנז' שם בדקפ"ג ע"א וב' יעוש"ב ועי' לה' שער אשר ח"ב סי' כ"ג דל"ד ע"ד שכתב להיפך מ"מ לגבי קי"ל ל"מ מידי וגם כבר ידוע דאנו קבלנו הוראות הרמב"ם והיכא דפליגי יכול המוחזק לו' קי"ל דעבד כמר עבד וכמ"ש ה' בית אברהם על הש"ע בסי' ס' יעוש"ב ועי' עוד לה' שער אשר ז"ל ח"ב סי' כ"ג דל"ד ע"ג וד' יעו"ש, ומ"ש להביא הרב הפוס' מדברי הרא"ש ז"ל מפסקיו לתשו' הנה גם בזה במחלוקת שנויה ועי' לה' נר מצוה ח"ב בכללי הפוס' אות י"א יעוש"ב, וגם מרן הב"י בטור יו"ד סי' קס"ט ור"א דהטור אזיל בתר דברי אביו שבתשו' כתב שם מרן שזה סותר למ"ש הוא עצמו בח"מ סי' ע"ב והי' דאע"ג דלאו כללא כייל לן דבכ"מ שדבריו סתראי נינהו דאזלינן בתר הפסקים אלא בההיא תשו' דוקא קאמר שהיה ידוע לו שדבריו בפסקים היו אחרונים לה ע"כ ועי' לעט"ר הרמ"ז בכנסייא שלו ח"מ סי' ע"ב בהגהט"ו אות ס"ט יעו"ש:

ואתה קח לך מ"ש הר' ויוסף אברהם דיין בסי' כ"ז דקפ"ב ע"ב יעו"ש ועי' להר' שדי חמד בכללי הפוס' סי' י"א אות ח' וגם שם הביא לנו בתשו' משיב דבר שכתב בודאי מה שכותב הפוס' איזה דין שהשיב הלכה למעשה הוא עיקר נגד מ"ש בפסקיו דרך לימודו וגם סייעתא דשמייא עדיף בשעת מעשה ומה שהסכימו הפוס' ז"ל שסומכין על דברי הרא"ש בפסקיו יותר מעל התשו' אין זה מסברא אלא מפי בנו ר' יאודה ומסתמא ידע דהפסקים היו אחרונים לתשו' וחזר בו וכו' ואני הדל וכו' באומרה אלי הסכמת רבני האחרונים ז"ל הוא לאידך גיסא שהתשו' הם עיקר נגד הפסקים וכו' יעוש"ב ועי' למ"מ בתשו' ב"ח ח"א סי' ע"ג שכתב על תשו' מרן שברור לנו שהיו אחרונים רובן שפעמים מזכיר חיבורו בתשו' חזרו התשו' להיות כפסקים וראוי לפסוק כתשו' ע"כ עוד עי' לעט"ר הרמ"ז בכנה"ג ח"מ סי' ע"ב בהגהט"ו אות ס"ט שהביא לתשו' מהרי"ל בסי' ע"ו שכתב שיש לילך אחר התשו' יותר מהפסקים שלא היו בשעת מעשה וכתב הר' ויוסף אברהם הנז' סי' כ"ז דקפ"ב ע"א וז"ל מדבריו אלה נראה עד ואם אנחנו קבלנו את דבריו בחיבור ב"י ובש"ע כ"ש מ"ש בתשו' ע"כ ובפרט בנ"ד דמרן בש"ע במחלוקת שנויה בין הסמ"ע ובין הש"ך ז"ל בדברי מרן אם הוא מחלק בין דד"ג לגרמא ובתשו' מפו' פשוט דנקטינן כמ"ש בתשו' מפו' יוצא דמחלק בין דד"ג לגרמא וכמ"ש הר' חוקות החיים בסי' נ"א דס"ט ע"א בסופו שהבאתי לעיל וכו' ובע"ב כתב וז"ל ועמ"ש רו"מ נר"ו איזה מהם חיבר תחי' הב"י או התשו' לזה אנכי אומר כי אין סדר למשנה כי ב' כאחד היה מחבר שהיה עוסק בחיבורו ב"י ומאי דביני ביני וקודם ואחריו היו באים לו שאלות והיה משיב אלא שאם היה באיזה תשו' לכתוב זמן בפי' אזי יש לנו בירור אם היה קודם זמן ב"י או אח"כ ולא מצינו כ"א בחי' הכ"מ והב"י והש"ע ובה' שיש בירור שחילוק דעות איזה מהם חיבר תחי' וכמ"ש בס' שו"ג שם אות י"ג ובס' נר מצוה ח"ב מע' השי"ן אות רמ"ז ובתשו' שיירי מנחה במע' הקי"ל אות כ"ג וז"ל חי' הכ"מ עשאו מרן אחר חי' הב"י אדמ"ק חיו"ד ח"ב סוס"י ט' פני אהרן א"ח סי' י"ג די"ט ע"ד אשר ממנו נקח לנ"ד דלא ידעינן הי מנייהו קדים אם התשו' או הש"ע ולא יש בירור המע"ה ויכול המוחזק לו' קי"ל ע"ש וכיון דלא מכרעא התשובה הזאת אם היתה אחר הש"ע אי קודם יכול המוחזק לומר קי"ל דהתשו' היתה אחר הש"ע, ועדיפא מינה מצינו להרשב"א ז"ל הובאה בב"י סוס"י ס"א שנשאל באיזה ענין רא"י להשתמש במימרא דכל מילתא דלא צריך לטפויי מילתא אתא והשיב דאין כח בידינו לדון בדמיונות אלא מקום שאמרו אמרו במקום שלא אמרו לא ידענו מה ואין כח בידינו לדון בו והביאו הר' תוח"ס סי' רכ"ו ורכ"ז וכתב שם וז"ל שעם היות אמת שיש להתישב בדברי הרב אלו דבמקומות אחרים מצינו לו שאומר להיפך ומשמע דס"ל דדרשינן לישנא יתירה בכל דוכתא מ"מ מידי גמגום לא נפקא ושמא זאת התשובה היא אחרונה ומי יבא אחריו ע"כ וא"כ כ"ש הוא בנ"ד:

ולך לך אל הרב ויוסף אברהם סי' כ"ז דקפ"ב ע"ב בפסקת א"ן וז"ל דבמקום שדבריו סתראי עד ואזלינן בתר הפסקים ע"כ. יצא יצא לנ"ד דהתשו' הם אחר הב"י וכמ"ש הרב הנזכר בד' הנז', וכי תימא דבנ"ד הנתבע הוא מא"י ולא מצי למימר קי"ל נגד מרן הב"י וכמ"ש הר' גו"ר כלל ה' סי' י"ז בסופה וז"ל ויש מקום לדחות דהא דאמרינן דלא אמרינן קי"ל כמאריה דאתרא הוא דוקא כשהיה הנתבע מאתריה אמנם הכא בנ"ד דהנתבע לאו מאתריה דמרן הוא ויכו"ל קי"ל דחולקין עליו אע"ג שהוא עתה לפנינו ובא להתדיין עם בעל דינו והטעם הוא משום דסוגיין דעלמא התובע הולך אחר הנתבע וכיון שכן ראוי לדון את הנתבע כמנהג מקומו ואין לנו לומר שלום לכם כמנהג מקומנו ולא מפני שבא לו אצל התובע שלא מן הדין יפסיד את זכותו ע"כ:

אשיבך במילין שכתבו רבני שאלוניקי יע"א אשר הובאו דבריהם בראש"ל בס' נד"ל ח"ב ח"מ סי' מ"ו דפ"ט ע"ד וז"ל ואע"ג דהתובע דנ"ד עיקר דירתו מדמשק ונתיישב באזמיר יע"א דהוי אתרא דדייני בדגל הקי"ל וא"כ היה מקום לומר דכיון דהתובע דר במקום דדייני בדין הקי"ל ומצי לומר קי"ל גם הנתבע הדר בדמשק יע"א יכו"ל קי"ל ומצי פטר נפשיה כס' ר' אפרים ז"ל וכמו שכן למד החק"ל בח"מ ח"א סי' ק"ן מדברי הר' שמחת יו"ט ז"ל דכיון דאחד מב' הוא דר בחו"ל ומצ"ל קי"ל גם שכנגדו הדר בא"י יכו"ל קי"ל וא"כ ה"ן בנ"ד מצי"ל הנתבע קי"ל כיון דבע"ד דר בחו"ל ויכול לומר קי"ל וכו' יעו"ש:

והגם כי הרבנים שם דחו לה בנדונם הוא משום דהעסק נעשה בדמשק אתרא דלא דייני בדגל הקי"ל לא כן בנ"ד דהכל נעשה באתרא דדייני בדין הקי"ל ויכו"ל קי"ל אף ן' א"י שהוא הנתבע יכו"ל קי"ל כיון שהתובע יכו"ל קי"ל וכו' דכיון דהעסק נעשה באתרא דנשאי דגל הקי"ל וכמו שיעו"ש בדברי הרבנים ז"ל שם יעו"ש במ"ש לחלק בין מ"ש הר' ב"ח והר' בעי חיי יעוש"ב ועי' להר' גנזי חיים במע' הקי"ל אות כ"ט בתו"ד היכא שהעסק נעשה הולכים אחריו יעו"ש וכן מצאתי ראיתי להר' חקק"ל ח"ב ח"מ סי' ג"ן דקע"ד ע"א וב' וכמו שחייבו רבני טבת"ו את הנתבע ללכת לדמשק יע"א ולדון שם עפ"י פסק מרן כיון דהעסק נעשה שם וכאשר מוכח כן ג"כ מתשו' ראש"ל כמהר"מ סוזין ז"ל וכמ"ש הר' הנז' סי' ג"ן יעו"ש ועי' לעט"ר הרמ"ז בס' בעי חיי ח"מ סי' קנ"ח דקפ"ח ע"ב בפסקת כ"ש בנ"ד וכו' וכמה כרכורים כרכרו הריב"ש ומהרש"ך ז"ל לו' דכיון דנעשה העסק במקום ההוא יתדיינו כפי המנהג שנוהגים במקום העסק מינה נדון בנ"ד שנעשה פה העסק בעי"ת אזמיר יע"א שראוי להתדיין כמנהג אזמיר ואף אם היה העסק נעשה בעיר ליוורנו יע"א לא אמרו הריב"ש ומוהרש"ך ז"ל דהולכין אחר מקום שנעשה העסק אלא דוקא כשהתובע והנתבע היו במקום שנעשה העסק וכו' יעו"ש ונ"ד כולהו איתנהו ביה גם י"ל דאזלי' בתר מקום שחל החיוב וכמ"ש החק"ל מ"ב ח"מ סי' ד' דקע"ה ע"ד בסי' וז"ל גם מ"ש דכיון דהתובע דהיינו היורשים אינם מבני א"י אי מצו אמרי קי"ל כבר ביארתי לעיל דכל שהחיוב חל בחיי המוריש הדר בא"י קם דינא ולא מצו למימר קי"ל עכ"ל ובדק"ף ע"א כ' וז"ל וכבר ביארתי לעיל שכל שחל החיוב בחיי המוריש הדר בא"י ת"ו ל"מ יורשיו לו' קי"ל, גם הרב אות היא לעולם במע' הקי"ל דקמ"ג ע"ד כתב וז"ל וכולם כאחד בהסכמה עלו דגם בדברים התלוים במנהג המקומות כל שמעיקרא בשעת הלואה שם נמצאו ושם היו ב' גם יחד המלוה והלוה במקום אחד הגם שאח"כ עקר דירתו הלוה למ"א דמשתנה המנהג וכו' עכ"ז בתר מקום השעבוד אזלי' דמקום השעבוד בשעת ההלואה הוא עיקר וכו' ע"ש ועי' למ"מ בס' בעי חיי ח"מ סי' קנ"ח דקפ"ז ע"ד מ"ש בדעת מהרש"ך ז"ל וז"ל ע"ז כתב הר' שאף אם הלכו למ"א חייבים להתנהג עפ"י מנהג שנהגו במקום שנעשה העסק ע"כ וכ"כ מוהריק"ש ז"ל בס' ערך לחם סי' כ"ו ס"ב יעו"ש ובתשו' אהלי יעקב סי' ס"א יעו"ש והובאו דבריהם בחקק"ל ח"ב ח"מ סי' ג"ן דקע"ה ע"ב ע"ש, ומינה לנ"ד דכיון שהחיוב חל בחו"ל גם הנתבע יכו"ל קי"ל והיינו ממש במקום שנעשה העסק שהוא מקום שחיוב חל וכו' ועוד יש לי להביא ראיה עצמית לנ"ד אם התובע הוא נושא דגל הקי"ל גם הנתבע יכו"ל קי"ל ממ"ש הר' אות היא לעולם ח"ב במע' קוף אות צ"ד בקי"ל דקמ"ג ע"ד שכתב וז"ל דאייתי שם לסיועי מנייהו לדברי הר' גו"ר וכו' עמ"ש מהרא"י ז"ל במה שרצה לו' דאין התובע יכו"ל קי"ל כיון דמאתריה דמרן הוא וע"ז חלק עליו הר' גו"ר שם סי' י"ז וכתב דכיון דהנתבע לאו מאתריה דמרן ויכו"ל קי"ל ה"ה גם התובע יכו"ל קי"ל וכו' ע"ש גם הר' כמהר"מ אהרן הלוי ז"ל הוב"ד בס' חקק"ל ח"ב סי' ג"ן דקע"ד ע"ג כ' וז"ל שגם הוא לא דבר כ"א דוקא כשגם התובע מא"י יכו"ל קי"ל ולך נא ראה לדברי הר' אות היא לעולם שם דקמ"ה ע"ב וז"ל זאת מאיתו דכל לגבי דידי לא שמיה מתיא לנ"ד ורב המרחק ביניהם דשא"ה דכל עיקר הליכתו אל המקום ההוא לא היה על היותו מן המקום ההוא מתחי' אלא התובע היה מחו"ל מעיקרא דתפסי דגל הקי"ל וכשנשא ונתן עמו איתן מושבו היה בחו"ל ומן הסתם אדעתא דהכי התחיל לשאת ולתת עמו דאם יצטרכו לעמוד בדין על איזה הפרשיות שיפול ביניהם יתדיין עמו עפ"י מנהג מקומו דוקא ע"ש:

נפקא מינה לנ"ד כיון דהנתבע אי תפס יכו"ל קי"ל כיון דלאו מאתריה דמרן הוא גם התובע הגם דהוא מאתריה דמרן יכו"ל קי"ל כיון שהוא מוחזק בממונו ואנן בעינן שיהיו ב' במקום שלא נהגו בדין הקי"ל אבל בנ"ד ב' עומדים במקום דדייני בדין הקי"ל ובפרט למה שהוכחנו במ"א כי יען המעשה כולו נעשה באתרא דנושאים דגל הקי"ל:

ואולם אנכי הרואה בדברי הר' הנז' שלא זכיתי להבין כן בדברי הרב גינת ורדים כאשר אמר מר דלא מתבאר כן מדבריו כ"א לצד אחד ולא לב' הצדדים כאשר כתב הר' הנז' ואולם כבר הורה זקן ואין משיבין את הארי וכן אמר מר הר' חקק"ל ח"ב ח"מ סי' ג"ן דקע"ד ע"ג משם החק"ל שכן הבין בדברי הר' כמהריט"א ז"ל בס' שמיו"ט יעו"ש וז"ל שם כי מה שעשה עיקר מדברי הר' ז"ל לתובע כנתבע אפי' שהוא מא"י הוא כדי לו' קי"ל להחזיק במה שבידו עכ"ל ועי' בחק"ל מ"ב חיו"ד סי' כ"ז ד"ע ע"ג ס"ט שכתב וז"ל ותחי' אפרש דבריו שבאו קצת סתומים והוא מבואר בדבריו דבא לדחות דברי הר' שמיו"ט דאין מקום להקל לתובע הדר בא"י לו' קי"ל נגד דעת מרן מאחר דבני א"י תו' קבלו עליהם ס' מרן ז"ל ואין להם שום היתר לטעון נגד דעתו והכריח הדבר דלפי דברי הר' דתלה הדבר משום דבעל דינו עומד בחו"ל ומצי"ל קי"ל גם התובע העומד בא"י אומר קי"ל לפי טעם זה יתחייב דגם אם העומד בא"י הוא נתבע מצי"ל קי"ל כיון דאי מתרמי דתפס התובע שבחו"ל אומר קי"ל גם הנתבע אומר וכו' יעוש"ב:

ואע"ג דהר' נד"ל הנ"ל שם בסי' מ"ז דחה דבריהם מ"מ לנ"ד גם הר' נד"ל אזיל ומודה האחת כי בנ"ד הוא להוציא ממון מיד המוחזק לא כן נדון הר' הנז' וכו' גם את הב' דאין הדבר תלוי בדעת הדיין כ"א בדגל הקי"ל כידוע וכיון שכן ס"ד בעת העסק לדון בדגל הקי"ל כיין ששניהם הם במקום דדייני בדין הקי"ל והו"ל כנימוסי דת הסוחרים לדעת הר' מהרש"ך בסי' רכ"ט ואדעתא דהכי נחתו כשעשו העסק. גם את הג' כיון דרבני שאלוניקי יע"א והר' מהר"מ סוזין ז"ל פסק כן מי הוא זה ואיזה הוא אשר ימלאנו לבו להוציא מיד המוחזק ומנא תימרא שגם הר' נד"ל אזיל ומודה הוא ממה שיראה הרואה שם בדב"ק שהביא ראיה לדבריו שם דפ"ט ע"ד מדברי תשו' מהר"ם שהובאו במרדכי וכו' וכתב שם וז"ל מבואר שפיר דאפי' במקום שמחויב להחזיר אותו דבר שהוא תפוס מכח חיוב התורה דחייבתו שלא לחבול דבר שעושה בהן אוכל נפש או עפ"י החרם דאי מפקינן מידו הרי איבד חזקתו אפי"ה דיינינן ליה כמוחזק לזכות מכח מגו או לו' קי"ל לזכות בטענתו כ"ש היכא דממונו בידו ואין מי שיחייב אותו להוציא מידו יעוש"ב, אף אנו נאמר כן בנ"ד הגם דנימא שהוא חייב לפרוע כפי פסק מרן מ"מ כמוחזק דיינינן ליה ויכו"ל קי"ל דאפי' בחרם החמור אמרה הר' וכ"ש אנן נימא הכי בקבלת מרן דאי' למימר דאדעתא דהכי לא קבל עליו ס' מרן וכנ"ז וכן יש להשיב ע"ד הראש"ל כמהרד"ח ז"ל הובא בחק"ל מ"ב חיו"ד סי' כ"ז אות ט' ד"ע ע"ג וד' יעו"ש דבנ"ד אזיל ומודה כיון דהעסק נעשה שם ואדעתא דמקום העסק נחתי דיכו"ל קי"ל וכמ"ש הר' גנזי חיים האמור לעיל ע"ש והגם כי הר' נד"ל וגם הרב גנזי חיים ז"ל הביאו כי ס' הרב חוקי חיים דחה לה מ"מ לענין קי"ל ליכא מאן דמרמי לה ועי' להרב החבי"ף ז"ל בס' גנזי חיים במע' הקי"ל אות ג' דקכ"ז ע"ב שכתב וז"ל מבואר שפיר דאפי' מדברי הרב שמיו"ט בסי' ל' דקי"ג ע"א דהיכא דאומר הנתבע קי"ל גם התובע אפי' הוא מא"י ת"ו יכו"ל קי"ל וכ"כ בתשו' מהר"מ סוזין בתחי' ס' שם חדש כמו שיעו"ש וע"ד הר' כמוהר"מ סוזין ז"ל כבר השיב הראש"ל ח"ק אג"ן הסהר בס' חוקי חיים ז"ל סוס"י כ"ב דמ"ב ע"ד יעוש"ב עכ"ל:

ותמיהני על המראה דמה בכך אם דחאה פו' אחד והרי הרב עצמו שם אות ח"ל דקל"ב ט"ג כתב וז"ל סברא דחייה בסברא שדחאוה הפוס' ז"ל אי מצי למימר קי"ל הנה ראינו בס' ר' אפרים והסמ"ג וגאון אחר ז"ל דדחו סברתם מוהריק"ו שו' קפ"ג וכתב דאין לו' קי"ל כוותייהו גם הרב"ח ח"מ סי' ע"ז דחה סברא זאת שמביא כן בשם סמ"ג עכ"ז יש למוחזק לו' קי"ל כיון דלפי האמת הרי איכא ב' המסייעים למוחזק וכמ"ש בתשו' הר' פני אהרן ח"מ סי' ב' דפ"א ע"ב ובס' צרור הכסף בחח"מ סי' כ"ח וכן הסכים הרב מהרש"ף שם וכן דעת מהר"ש גאון לפי מ"ש בפי' דבריו שם עי"ש, וכ"כ הרב ד"מ ח"מ ח"ב סי' ק"ו דקכ"א סע"ד וז"ל ואף כי הרב פ"מ הביא דבריו שם ודחאם מהלכה מה בכך הרי אעפ"י כן יכולות הנשואות לו' קי"ל כהר' מהריב"ל וכפי' הר' נ"מ ז"ל דס"ל דמהרשד"ם ז"ל קאי כוותיה ולא נעלם מעיניה דמני"ר הי"ו דיכול המוחזק לו' קי"ל כסברת הפוס' אף שבא אח"כ פוסק אחר ודחה דבריו כמו מעין זה כתב האדון שיחיה וכו' ע"ש וסיים עליו בסיפא דמילתא וז"ל גם בזה אפי' אם יהיה שמביא איזה מחבר ס' פוס' אפי' שהיא ס' חדשה שאינה כתובה בשום ספר והוא בעצמו דחאה עכ"ז מצי המוחזק לו' קי"ל ועמ"ש בסה"ק נשמת כל חי ח"ב ח"מ סי' טו"ב דמ"ג ע"א יעו"ש ועמ"ש בסה"ק חקק"ל ח"ב ח"מ סי' ל"א דקל"ה ע"א יעו"ש, ועי' עוד שם אות כ"ה יעו"ש שכתב שיכו"ל קי"ל ועי' בס' חוקות החיים סי' נ"א דס"ה ע"א וז"ל מרן בב"י מק' על הרמב"ם והטור ואפי"ה פוסק בש"ע כוותייהו דלא בשביל שיש לו תמיהה פליג עליה בדין יעוש"ב ולך נא ראה להרב אית היא לעולם ח"ב במע' הקוף אות צ"ד בדין מקי"ל דקמ"ב ע"א וב' וז"ל גם אנו נאמר שהאיש הזה כשנשא ונתן וכו' לא היה אלא אדעתא וכו' ואומדנא דמוכח הוא זה ג"כ וכ"ש אי נרצה לצרף טעם ב' דבכ"מ יפה כת המלוה וכו' יעוש"ב:

אשר ממנו נקח לנ"ד דתרי טעמי איתנהו ביה אי מטעם האומדנא גם פה אמדינן דעתיה כשנשא ונתן עמו באתרא דדייני בדגל הקי"ל הי"ל לדון עמו שם וס' גדולה היא זאת שהא ודאי דבאופן זה לא קבל שהתובע יכו"ל קי"ל והנתבע לא יכו"ל קי"ל ואמינא לה מדברי הרב חקק"ל ח"ב ח"מ סי' ג"ן דק"ה ע"א וז"ל דמה יושיענו מה שהוא צריך לקבל וכו' דאם יש לו דו"ד עם אחד וכו' ה"ה כאנשי אותה העיר ואם בא יבוא להתדיין עם אחד מבני העיר עד לקרוא וכמ"ש ח"מ הרמ"ז בכנה"ג ח"מ סי' י"ד בהגהט"ו אות כ"א יעו"ש ואי מטעם הב' דבכ"מ יפה כח המלוה אף כאן יפה כח הנתבע ואם התובע ידון בדגל הקי"ל והנתבע לא יוכל לשאת דגל הקי"ל נמצא נגרע כחו של נתבע וכן לא יעשה וע"ש בע"ג וד' ובפרט דכל עיקר דגל הקי"ל הוא להקל על הנתבע שהוא מוחזק בממונו וא"ת שהנתבע אינו יכו"ל קי"ל נמצא שהוא חומרא לנתבע וכ"ת משום קבלתו לס' מרן יכולים אנו למימר שלא קבל עליו ס' מרן אלא דוקא כשהנתבע הוא כמוהו לא כן באופן שהתובע אם תפס יכו"ל קי"ל ועליה נחמיר ואמינא לה מדברי הרב מ"מ ח"ב סי' ח' דל"ג ע"ג וז"ל ובאמת דינא קא מישתעי בהא ובלא"ה טעמא נמי נלע"ד דשפיר מצי טעין קי"ל דהרי עיקר טעמא דנהוג דאתרוותא דנהוג וכו' דהרי סברו וקבלו למידן כוותיה באתריה ע"כ ואף אנו נימא הכי בנ"ד דלא קבלו למידן כמרן ז"ל כ"א באתריה אבל לא בהיותו בחו"ל והוא דן עם אנשי חו"ל וגם העסק נעשה בחו"ל וגם יש לי ראיה עוד מדברי החקק"ל ח"ב סי' ג"ן דקע"ה ע"א שכתב שם דבעינן שהקבלה לא איתיליד בה שום ריעותא יעו"ש:

ולכן בנ"ד דאיתיליד בה ריעותא שהעסק הוא בחו"ל וגם כי התובע יכו"ל קי"ל וכו' וגם הרב ראש"ל כמהר"מ סיזין ז"ל הוב"ד בס' חקק"ל ח"ב סי' ג"ן דקע"ה ע"ב דחייב להנתבע ללכת עמו לדון במקום שנעשה העסק שם או משום שהנכסים שם וא"כ בנ"ד שהעסק בחו"ל אתרא דדייני' בדין הקי"ל יכו"ל אף ן' א"י שהוא הנתבע קי"ל דמאי שנא וכו' ויש לי להביא ראיה עוד דגם בא"י קבלו אם המצא ימצא איזה חששא לא מהני הקבלה אפי' בקבלה פרטית וכ"ש בקבלה כללית כנ"ד וכמו שתמצא לה' חקק"ל ח"ב סי' ג"ן דקע"ו ע"ד שכתב דכיון דאי' חששת יראת הדיין לא מהני הקבלה ועי' עוד שם בדקע"ה ע"א מ"ש וז"ל ברם כשקבל עליו בפי' בשטר שאני כי אותה הקבלה לא איתיליד בה שום ריעותא ודחיה אחרי כן ולא אזדא לה בשום אופן וע"ש בדקע"ז ע"א שכתב בדבר דלא שכיח לא קבלו עלייהו ונ"ד כולהו שייכי בהו שהיא קבלה כללית וגם העסק נעשה בחו"ל וגם ליכא חששא וגם אי' אומדנא רבה דאדעתא דהכי שהתובע אם תפס יכו"ל קי"ל והוא לא יאמר אדעתא דהכי לא קבל גם שם בע"ב הביא ראיה מתשו' המבי"ט יעו"ש ובסו"ד כתב וז"ל הרי נראה מדברי המבי"ט שדין זה של התשב"ץ והרא' שלא יוכלו הדיינים שבעיר לדון למי שהוא גדול במעלה הוא אפי' שהב"ד של שם הוא ב"ד קבוע ומסתמא ב"ד קבוע הוא שקבלוהו עליהם בני העיר יעוש"ב ובע"ג הביא לנו דברי מרן ב"י בח"מ סי' נ"ב תשו' מימוניות דשייכי לה' סנהדרין דכל מה שאדם מקבל בפני ראשי הקהל שאין יכול לחזור בו וכ"כ ר"ח יעו"ש הא קמן שהרב ש"י לא אתי עלה מכח קבלת הרבנות בסתמות שקבלוהו לדון כ"א מכח תקנה והסכמה בפני ראשי העיר שתקנו כן בפי' וא"כ אין לדמות תקנת והסכמת ציבור בפי' לסתם קבלה במינוי הרבנות כי רב המרחק ביניהם כאשר הוא ברור לעיני הכל וכו' יעו"ש:

ולך נא ראה להר' אית היא לעולם דקמ"ד ע"ד ודקמ"ה ע"א מה שדחה דבריו הנה בנ"ד כ"ע מודים כיון שהעסק נעשה בחו"ל וכמ"ש רבני סאלוניקי יע"א הוב"ד בס' נד"ל ח"ב סי' מ"ו דפ"ח ע"א וז"ל מ"מ בנדו' הר' שמחת יו"ט דכולם היו בחו"ל בשעת עשיית השטרות כו"ע מודו לו' קי"ל מאחר דמקום השעבוד היה בחו"ל ובתר מקום השעבוד אזלינן ע"כ וכיון שהיא לטובתו להקל עליו יכו"ל כשמוצא שהיא רעתו אי אפשי בתקנה זו וכמו שמצאתי ראיתי למ"מ עט"ר הרמ"ז בכנסייא שלו ח"מ סי' י"ד בהגהט"ו אות ד' שהביא משם מהריב"ל ח"ג סי' צ"ח לטעם שהולכים אחר הנתבע הוא שהיחיד ההוא נכנע לפני ב"ד של קהלו מה שלא יכנע אם יגזרו עליו זולתם ע"כ שיכול התובע לו' אעפ"י שתקנה זו לתועלתי אי אפשי בתקנה זו שתקנתי קלקלתי עכ"ל, אנן נמי נימא הכי לטעם זה דמשום להקל על הנתבע נתקנה:

אהנייא לנ"ד תשו' מהרש"ך ח"ב סי' מ"א שכתב בפשיטות דבתר מקום השעבוד אזלינן יעו"ש הביאם עט"ר הרמ"ז בכנסייא שלו בח"מ מ"ב סי' ר"ח הגהב"י אות מ"ב בלי שום חולק וא"כ הויא כהלכה עוד יש להביא ראיה מהתשב"ץ בח"ב סי' רכ"ו שכתב שאפי' הלכו השו' וכו' צריכים לדון כמנהג המקום שבו היה התחלת השיתוף וכו' יע"ש

וגדולה מזו מצאתי לגאון עוזינו החיד"א ז"ל בס' חיים שאל ח"ב סי' ל"ח אות י"ד כתב ע"ד מרן הק' בש"ע ח"מ סי' ס"ט הוציא עליו כתב ידו וכו' נראה דאזלינן בתר מקום שנתחייב הרי לך דהר' כתב כן בדעת מרן דאזלינן בתר מקום העסק וכן מצינו ראינו להרב זקק"ל ח"ב סי' ג"ן שהביא משם רבני טבת"ו וכו' שהבאתי לעיל וכו' יעו"ש:

ואחר כל אלה הדברים לא ידעתי דברי מני"ר נר"ו שכתב בזה"ל דכיון דהנתבע מא"י ת"ו לא מצי למימר קי"ל נגד הרמב"ם ומרן ז"ל ככתוב אצלי במקום אחר עכ"ל, מי יתן ידעתי ואמצאהו איה מקום כבודו להעריצו, פי המדבר בח' סיון אתן שנת על מי מנחו"ת ינהלנ"י לפ"ק:

הצעיר אהרן אלחדיף הי"ו

תוכן העניינים

מפי אהרן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה