אור ברסלב
מפי אהרן מפי אהרון › סימן ב

מפי אהרן· רבי אהרן בכור אלחדיף

מפי אהרון · סימן ב

סימן א

שאלה ראובן היה לו קרקע בעיר אחרת ורחוקה מאדם העיר והיה כתוב בפנקס המטוויל"י בשם אשתו לסבת מה ובא זמן שראובן הנז' רצונו למכור הקרקע הנז', עשתה שליח אשת ראובן הנז' את בנה לוי וכתבה לו הרשאה בערכאותיהם, לסיבת שהקרקע כתוב על שמה והלך לוי לשם אחר שגמר בדעתו למכרה ליאודה וקבע לו זמן עד בא תשו' מאביו שיתן לו רשות למכרה בסך אשר קצבו לו, ובתוך הזמן אשר קצב באותו זמן שקבע לקונה הא' שלקח ממנו ערבון עשרים לי"ט בא יששכר והוסיף לו על הסכום המכר הנז' ואמ"ל ליתן לו ערבון סך עשרים לי"ט ויהי כמשי"ב לוי איני יכול לעשות שום דבר כ"א ברשות מ"א הי"ו וקבע לו זמן ובראותו כי עבר הזמן ולא באה הידיעה ממ"א הי"ו הוכרח למכור לראשונים ואפי' בפחות מחמת שנתן להם דיבור שבבוא הזמן אשר קבע להם שימכור כי הוא היה מצפה שיבוא לו גזירה מאביו שלא ימכור בסך הראשון והיה מקום פטור מהקונה הא' בסך אשר קצב לו ולבעבור שלקח מהם ערבון, ועתה יששכר טוען שעפ"י דיבורו של לוי שאמ"ל שיכין המעות הלך לבאנקא וקבל מעותיו שהיו לו שם וכפי הנימוס שמי שרוצה מעותיו תוך זמן שקבעו לו הוא חייב למחול בכל הריבית שעבר, וכן עשה שהפסיד כל הריבית שעבר, ולוי משיב כי מעולם לא אמרתי לך שתכין מעות והא לך ראיה שרצית ליתן ערבון עשרים לי"ט ואתה מודה בדבר שלא רציתי לקבל ממך כ"א עד בא תשו' ממ"א הי"ו ואיך אומר איך שתכין כל המעות ואפי' לדידך שאתה אומר שאני גרמתי לך ורצונך לחייבני מדד"ג אני לא אמרתי לך שתלך ותפסיד ואתה גרמת לעצמך, וגם אנכי לא ידעתי שיש לך מעות בבאנקא, וגם כי הנימוס הוא כן ואדרבא כל בתר איפכא שמיע לי כי הבאנקא מחשבת הרבית דבר יום ביומו, וגם דבורי לא עביד מעשה אלא אתה הוא העושה נזק לעצמך, וגם טוען לוי כיון שהנימוס הוא שכל מי שיש לו מעות בבאנקא כשיתבע מעותיו ינכו לו הרבית שעבר ומחוייבים ליתן לו מעותיו א"כ מה זה מהרת למצוא המעות היה לך להמתין עד בא תשו' הרב מ"א הי"ו ואזי תוכל עשוהו א"ו שאין בפיהו נכונה ולא יער הוי ולא דובים הוו ויששכר השיב כי בקשתיך ולא מצאתיך ולוי השיבו וכי כל כמינך לעשות מה שלבך חפץ ואני אשלם לך לכן יורינו המורה לצדקה הדין עם מי ושכמ"ה:

תשובה ידעתי בינ"י ידעתי מיעוט ערכי ושפלות דעתי ומה אני לבוא בתוך הבאים לדון ולהורות, את החוקים ואת התו' ובאתר די זקוקין דנורא ובעורין דאשא מאן מעייל בר נפחא איש אשר כמוני ובפרט בדין זה שהוא מקצוע גדול בד"מ עד שראינו להרמב"ן ז"ל בשי' לבתרא עשה בה מאמר לדד"ג וא"כ צללו במים אדירים באדירים, נזחלתי ואירא מחות דעתי, ואולם זאת היתה כי לא אוכל להמלט מלהשיב שואלי דבר כי חביב עלי השואל עד למאד גם בן ואח הוא לי לכן אמרתי אקומה ואסובבה בספרי הפו' ראשונים ואחרונים ככל אשר תשיג ידי יד כהה ולקטה באומרי'ם ויהיה מקור נפתח בקטנים ויסתיים בגדולים היושבים על כסא ההוראה והם רשאים לרחק או לקרב ועפ"י יהיה כל ריב וזה החלי, וה' אלד'ים יעזר לי, קודם בואי לעיקר הדין לראות אם חייב הוא מדד"ג אם לאו צריכים אנו לברר על מי חל החיוב אם על השליח או על המשלח, ואציגה נא לפניך תשו' הרשב"א במיוחסות סי"ך והביאה מרן הב"י ח"מ סי' קפ"ח ונפסקה על השולחן הטהור בסי' הנז' ס"ו וז"ל מי שהגיע לו היזק בממון מחמת שליחות שולחו או שהעלילו עליו מחמת השליחות והפסידוהו ממון אם על המשלח לשלם לו נזקו אם לאו וכו' יעו"ש, תשו' אין המשלח חייב בתשלומי נזק השליח שלא מצינו תשלומי נזק אלא בנזקי עצמו או בנזקי ממונו האי כדיניה והאי כדיניה ונזקי ממונו כעין נזקי עצמו הן, כלו' לפי שפשע בשמירת ממונו, אבל בנזק שהגיע לשליח מה הזיק המשלח ומה הגיע מחמת פשיעתו וכו' יע"ש בדבריו וכן פסק מהרי"ק בשורש קנ"ז מתשו' הרשב"א הנז', ועי' להרב דברי יוסף אירגאס ז"ל בסוף די"ז ע"ב יעוש"ב שהשוה דברי הגהות מרדכי להרשב"א ולמהרי"ק ואייתי בידיה להרב המבי"ט שגם הוא השוה דבריהם והק' עליו ואפ' לחלק דשאני הכא דבא לו ההפסד לשליח מכח השליחות עצמה לא כן ההיא דהרשב"א הנז' ואחהמ"ר ראה ראיתי להרב שמחת יו"ט סי' י"ח שהביא לס' המבי"ט שחי' כחי' הזה וכך העלה ובסי' י"ט ה' כמהר"ש לנייאדו ז"ל סתר דבריו ובסי' כ' חזר וקיים דבריו יעוש"ב:

נמצא לפי"ז כי המשלח הוא החייב ובנ"ד המשלח לאו איהו בעל הקרקע כ"א מה שנכתב הקרקע ע"ש בפנקס המטוויל'י וכמ"ש הרב מטה שמעון סי' ע"ב בהגב"י ס"ק צ"ז וצ"ח וז"ל אם קרקע של שמעון וכתוב בשם ראובן בפנקס המטווי'לי ורוצה ראובן להחזיק עד שיפרעו לו דלא הוי מוחזק דאין זה חזקה מאחר דאין הקרקע אלא של בעליו יעו"ש, ועי' להרב רוב דגן בח"מ סי' נ"ה אות ג' ועכ"ז לא יש בידו הרשאה בדיננו שכתוב בתוכה מבלי שנוכל לומר לו לתקוני שדרתיך ולא לעוותי, ולחייב לבעל הקרקע א"א מפני ב' סיבות האחת כי הוא לא נתן שום הרשאה ושום שליחות לא בדיני ישראל ולא בעש"ג, עי' להרב נחפה בכסף ח"א סי' כ"ט בענין אם חייב המשלח בנזק השליח, גם את הב' דכדי לחייב המשלח צריך שיהיה שהמשלח הוא הגורם ההפסד שבסיבתו בא לא כן בנ"ד השליח הוא הגורם שאמ"ל תכין המעות, ועי' להרב מהר"ש לנייאדו ז"ל המובא בס' שמחת יו"ט בסי' י"ט דמ"ב יעו"ש בדבריו אשר ממנו נקח לנ"ד דליכא לחייבו למשלח כלל, יבוא הג' ויכריע שאין לחייבו למשלח והוא ממ"ש מרן מלכא הרמ"ז בכנסייא שלו בחו"מ סי' שפ"ו בהגהט"ו אוע"ד וז"ל אמר המאסף יראה פשוט דלא מחייבינן בדד"ג אלא לעושה הרעה ישלם כפי מה שגרם להפסיד אבל אם שמעון הרשה את ראובן לתבוע חוב מלוי שיש לו אצלו עפ"י דין התו' והלך ראובן וגרם נזק ללוי או אפוטרופא של יתומים שגרם נזק לבעל דינם לא מחייבי לשלם לא שמעון המורשה ולא היתומים אעפ"י שאין ממון למרשה או לאפוטרופא לשלם לנמסר דזה גורם דגורם הוא ופטור ועוד דטוביה חטא וזיגוד מינגד עכ"ל, וכ"ש בנ"ד דליכא משלח כלל כנז' שלא נתן לו הרשאה ולא שום שליחות כלל, ולחייב לשליח ממון הנה הוא עשה בחנה ולכ"ע פטור וא"ת לחייבו משום פשיעה ובפשיעה חייב וכמ"ש בב"ק דצ"ט אמר שמואל טבח אומן שקלקל חייב לשלם מזיק הוא פושע הוא ופריך למה לי למימר מזיק הוא פושע הוא ומשני אם אמר מזיק הוא הוה אמינא הני מילי בשכר אבל בחינם לא, קא משמע לן פושע הוא, ופרש"י הני מילי דעביד בשכר דמזיק חייב באונסין דאדם מועד לעולם ומדקארי ליה מזיק לחייבו הו"א דבעושה בשכר קאמר קמ"ל פושע הוא ואפי' בחנם חייב דה"פ טמא דמדין אדם המזיק לא היה חייב כל שעושה בחנם ומש"ה אצטריך לו' פושע הוא דאל"כ אמאי לא אשמעינן טבח אומן שקלקל אפי' בחנם מ"ט מזיק הוא אלא נראה דכה"ג שעושה ברשות אין לחייב מדין מזיק אא"כ פשע דאז נקרא מזיק ומש"ה הוצרך לומר פושע הוא ע"ש וכפי"ז יש לחייבו מדין פושע אפי' שהוא בחינם וכידוע הנה הוא לא פשע כלל ואין לחייבו מדד"ג ולחייב לשליח שבועה כיון שהוא כופר ואומר שלא אמ"ל להכין מעות וכמ"ש הרשב"א ח"ג סי' ק"ג וז"ל שטת ראו' אמר לשמעון אתה הזקת אותי או אתה לקחת ממוני או גרמת לי שיקח אותו המלך פ' או כתבת בכתב ידך לפ' שיאמר לפ' שיקח אותו ואתה הפסדתני כו"ך ואין ביניהם עדים ולא ראיה, תשו' מתוך השאלה ניכר ששמעון כופר בכל ולפיכך אם טען ראו' ששמעון לקח משלו או הזיקו בידים הרי שמעון פטור מתשלומין וחייב בשבועת היסת בלבד עכ"ל, הנה מלבד דנ"ד הוא עדיף שלא לחייבו מנדון הרשב"א ז"ל יען כי גם פה טוען מי יאמר שאתה הפסדת בבאנקא ועליך להביא ראיה, וגם זאת היתה דאפי' דנימא דאמ"ל תכין מעות אפ"ה פטור מלשלם וכמו שנבאר לקמן:

ועיקרא דהאי דינא בתו' בתרא דכ"ב ע"ב ד"ה זאת אומרת וכו' וחי' ר"י לשון אחר דד"ג חייב היינו שעושה הוא עצמו היזק לממון חבירו, ועוד חי' דדד"ג דחייב היינו משעת מעשה בא ההיזק ועל הכל ק' טיהר את הטמא בע"ה עצמו עירבן עם פירותיו אמאי חייב דהוא עצמו אינו עושה היזק בממון חבירו גם באותה שעה שמטהר אינו בא ההיזק ונר' לריצב"א דדינא דגרמי הוי מטעם קנס כדמוכח בירוש' ולכך כל היזק המצוי ורגיל לבוא קנסו חכמים וטעם דקנסו שלא יהיה כ"א הולך ומזיק לחבירו בעין וה"ט למאן דמחייב בהיזק שאינו ניכר ואפשר בשוגג נמי קניס ר"מ כי היכי דקניס במטמא ובמדמע אחד שוגג ואחד מזיד עכ"ל ובנ"ד ליכא למקנסיה כיון שבעל המעות הוא המזיק את עצמו:

והרא"ש ביאר הדברים ביותר וז"ל אבל כל הני הוו גרמא בעלמא דההוא דשיסה בו כלב ונחש לא בריא היזק כולי האי כמו מסור דשמא לא ישוך הכלב והנחש וההיא דזרק את הכלי מראש הגג כשזרק לא עשה מעשה הראוי להיזק שהרי היו תחתיה כרים וכסתות וכשסלקו נמי לא עשה מעשה בגוף הממון אע"ג דבריא היזקא ולא דמי למסור וכו' ועוד יש לחלק דכל היכא דההיזק נעשה מיד בשעת מעשה נק' דד"ג כמו שורף שטר ומוחל וכן מראה דינר לשולחני כי מיד הוא פוטר אותן שנתנו לו ומסור בעידנא דאחוי כמאן דקלייה דמי וכן נתייאש וכו' אבל המסלק את הכרים בשעת סילוקו עדיין לא נשבר הכלי עד שיגיע לארץ וכן שיסה עד אחר שיסוי לא ישוך וכן וכו' וכו' והמבעית אחר שהבעיתו הוא מתפחד והולך וכו' עכ"ל:

והרמב"ן בשי' לבתרא בסופה בקו' ד"ד דחה דברי הריצב"א דינא דגרמי תנן ולא קנסא ע"ש שהאריך שכתב לענין מ"ד קנסא דבעי' מתכוין להזיק דלא קנסינן שוגג כמזיד והק' עליו מההיא דר"ל ותי' יעו"ש ואח"כ כתב ואעפ"י שזה דבר הגון אין אנו שומעין לו אלא בעלי סברא זו טעו בשיקול דעתם וצללו במים אדירים והעלו בידם חרס ואנן ד"ד קאמרינן ולא קנסא דגרמי וכו' יעוש"ב וכתב הרב חס"ל אלקלעי ח"ב סי' י"ד דק"ג ע"א הביא שם דד"ד אינו חייב כ"א על הודאי היזק וכו' יע"ש:

אתאן לנ"ד דאינו בודאי היזק עפ"י דיבורו שאמ"ל שיכין מעות וגם שם הביא לנו שצריך שיהיה במזיד וכו' עוד שם וז"ל גרמא בנזקין ל"ד אלא הוא לשון מושאל על ד"ד והכונה דאפי' בד"ד פטור משוגג והם דברי הרמב"ן ז"ל במאמר ד"ד וכו' יעוש"ב והביא ראיה בע"ג מדברי הרמב"ם ז"ל מה' חובל ומזיק פ"ז דין ג' דכל שאינו מתכוין להזיק מדעתו נק' שוגג והכי מוכח ממה שנרגש הרמב"ן ז"ל וכו' יעוש"ב, ונ"ד לא במזיד אלא בשוגג דלא ידע שהבאנקא וכו' וגם לא הוי ברי היזקא אפילו את"ל שאמ"ל לך הבא מעות כיון דלא ידע שהבאנקא לא תפרע למי שלוקח מעותיו בתוך השנה ובעל המעות איהו דאפסיד אנפשיה ועיין להרב פנ"י אבו' נר"ו ח"א סי' כ"ד דקצ"א ע"ב וג' כי כל מ"ש שם הוא שייך גם לנ"ד, ועוד כי בנ"ד ההיזק תלוי בדעת אחרים שהוא בעל המעות כמ"ש הרב הנז' שם ועיין עוד להרב פנ"י ח"ג ס"ח אחר החיתום שהביא מחלו' אפי' היכא דבריא היזקא יעוש"ב וכ"ש בנ"ד דלאו ברי היזקא, עוד בא שנ"ד לא כיון להזיק ואף אם המצא ימצא הדוחה לדחות איזה דחיות בכל הכתוב מ"מ אנא דאמרי דזה כלל גדול דגדול כח המוחזק ועל המערער נגדו עליו הראיה ועיין במ"מ בחו"מ מ"ב סי' שפ"ו בהגהות הטור אות כ"ח ואוצ"ג ואוצ"ד ועיין שם בהגב"י או"ג ועיין בסמ"ע סי' שפ"ו סק"א שהאריך הרחיב בדברי הרמב"ן הנז' ותי' לכל קו' והביא לכמה פוסקים דאית להו דהוי קנסא וא"כ על המוחזק לומר קי"ל כמאן דאית ליה שהוא קנסא והביא ס' זו משם מהריב"ל ח"א סו"ס קכ"ג דקנ"ח ע"ג מצאתי שכתב דאע"ג דהרמב"ן כתב ד"ד אמרו ולא קנסא מ"מ יכול המוחזק לו' קי"ל כהני דס"ל דד"ד הוי קנסא וכתב שמדברי הרב נר' דהסוברים כן הם מיעוטא והביא הרבה מהפוסקים דסברי כן וכתב דדבריהם נ"ל עיקר יעוש"ב שדחה כל ראיות הרמב"ן והביא כמה ראיות דהוי קנסא מדרבנן:

והרשב"א בתשו' המיוחסות סי' ר"מ כתב וז"ל ותחלה יש לך לדעת למה פטרו גרמא בנזיקין ואמרו דד"ג חייב ומה הפרש יש בין זל"ז, דע כי הם ד' אבות נזיקין באומר ד' לשונות ומשפטיהן כפי דעתי אינם אלא ב' והם דד"ג וגרמא בנזיקין והב' האחרים דינם בכלל אלו הם דבר הגורם לממון ומזיק שעבודו של חבירו דד"ג כשעושה מעשה בגוף הדבר ומראה דינר לשולחני ואמ"ל מעליא הוא ואמ"ל אפסדתן דעלך קא סמיכנא א"נ שורף שטרותיו של חבירו ונאבד השעבוד וכן המוכר שט"ח וחזר ומחלו ע"ז אמרינן מאן דדאין דד"ג מגבה ביה ככשורא לצלמא, כן מחיצת הכרם שנפרצה שבגרמתו שהי"ל לגדור ולא גדר אוסר ממונו של חבי' וחייב משום דד"ג כדאמרי' מחיצת הכרם שנפרצה אומ"ל גדור וכו' עד ה"ז קידש וחייב באחריותו ואוקימנא כר"מ דדאין דד"ג, הב' גרמא בנזיקין שאמרו פ' לא יחפור פטור והוא שאינו עושה מעשה בגוף הדבר לא הוא ולא ממונו כגון זקף הסולם וקפצה הנחייה מאליה לשובכו של חבירו אבל לא בשעת הנחתה וא"נ בקורקור דרב יוסף כגון אלו פטור אבל אסור ובכלל זה מה שאמרו ר"פ הכונס אמר"י ד' דברים העושה אותם פטור מד"א וחייב בד"ש אלו הן פורץ גדר לפני בהמת חבירו, והכופף קומתו של חבי' לפני הדליקה, והשוכר עדי שקר, והיודע עדות לחבי' ואינו מעיד, ובכלל דב"ז דבר הגורם לממון דפטרי רבנן פ' מרובה ובפ' שבועת העדות וזהו הג' שהוא בכלל גרמא בנזיקין, והד' הוא מזיק שעבודו ש"ח ולדעת הרי"ף ז"ל פטור ולדעת בעלי התו' והראב"ד ז"ל פי' חייב ונראין דבריו מדתנן וכו' הכא הלכה היא כרשב"ג דפסקינן פ' הכותב ובפ' הגוזל כמאן דדאין דד"ג ומזיק שעבודו ש"ח עדיפא מינה וחייב כמו שהבאתי מההיא דמניח את הכד וכו' יעו"ש:

ובתשובת הרב הנז' ח"ג סי' ק"ז כתב וז"ל עוד אמרת שהוק' לך מהו ההפרש שיש בין גרמא בנזיקין לדד"ג ולדבר הגורם לממון, תשו' דד"ג הוא שעושה מעשה בגוף הדבר כגון מראה דינר לשולחני ואמ"ל מעליא הוא דאמ"ל אפסדתן דאמ"ל מעליא הוא ועלך סמיכי דהו"ל כעושה מעשה בו, וא"נ שורף שטר דמחמת ששרף את השטר שיש בו שעבוד נכסים ומחמת שרפתו נאבד השעבוד שבו הרי הוא עושה מעשה בדבר שבגרמתו נאבד וכן מחיצת הכרם שנפרצה שבגרמתו שלא סילק ההיזק שהי"ל לגדור ולא גדר ממונו אוסר ממון חבי' ממש וחייב משום דד"ג אבל כשאינו עושה מעשה לא הוא ולא ממונו בגוף הדבר כגון זוקף את הסולם סמוך לשובכו של חבי' וא"נ באומני דיתבי תותי אילני כקורקור דרב יוסף וכיוצא בזה לא הוי טמא גרמא בנזיקין ואסור ופטור עכ"ל, והרב חוות יאיר סי' מ"ד דמ"ז ע"א כתב וז"ל והנה בעלי דעה זו דאית להו דהוא משום קנסא לא באו לכלל חי' בין גרמי לגרמא רק הדבר תלוי בקנס חכמים מפני תקון העו' ולפי"ז דוקא בעשה מעשה או דיבור שעפ"י דיבורו נעשה מעשה ופשע קצת בדיבורו ולפי דעה זו אין לראו' על שמעון אפילו תרעומת כי מה שעשה לא במזיד ולא במעל עשה רק להציל חובו וכו' יעש"ב:

וקח לך ממנו לנ"ד בכל פרט ופרט, עוד כתב החו"י שם ע"ב וז"ל כ"ש לשאר פו' המחלקין בין גרמי לגרמא וכו' דאין בנ"ד מכל תנאי החיוב של גרמי שלא עשה מעשה וגם דיבורו לא עשה מעשה הנזק רק העיקול והו"ל דיבורו גרמא דגרמא שזכר בעה"ת זכרו הש"ך סק"ג וזה שלהציל ממונו עשה ודאי אפי' בד"ש פטור וכו' יעו"ש ומכ"ש בנ"ד דהוא המוחזק:

ולך נא ראה להש"ך ח"מ סי' שפ"ו סק"א שהעלה לדעת הרי"ף והרמב"ן והרשב"א והמחבר דמחלקין בין גרמא לגרמי, והמחבר דייק לה הש"ך וכמ"ש בסי' הנז' ס"ה וז"ל וגם מלשון המחבר מה שרשם בתחי' הסי' ממה שמדבר הסי' וראה כן שכתב ורשם סי' שפ"ו חילוק בין גרמא בנזיקין לדינא דגרמי וכו' ע"ש, וגם הטור ואביו הרא"ש ורי"ו ושאר פוס' כולהו ס"ל לחלק יעוש"ב, ועיין עוד להש"ך שם סקכ"ד וז"ל דלסברת ריצב"א דאית ליה דד"ד הוא קנסא, הוא מדרבנן א"כ הבו דלא להוסיף עלה כי לא ילפינן מקנסא ואין לך אלא מ"ש חז"ל בש"ס בפי' ובמה שלא פי' בהדיא לא קנסו ואין לנו לדמות גזירות חז"ל זו לזו יעו"ש:

והרשד"ם סי' של"ב כתב וז"ל ואני אקצר יותר כי כלל הדברים היוצאים מדברי ר"י הם אלה כדי לחייב מדד"ג צריך ב' תנאים אחד שהוא בעצמו או ממונו יעשה ההיזק בממון חבי' ועוד שההיזק נעשה מיד בשעת מעשה ולזה הסכים הרא"ש בפסקיו בפ' הגוזל עצים כן בפ' כיצד הרגל כתב דמסתברא כר"י וכן יש שם הגהה מא"ז כדברי ר"י גם הרשב"א ז"ל בתשו' הסכים בזה שכתב וז"ל דד"ג הוא שעשה מעשה בגוף הדבר וכו' עד אבל כשאינו עושה מעשה לא הוא ולא ממונו בגוף הדבר לא הוי אלא גרמא בנזיקין, תשו' זו ראיתי בקובץ תשו' מהרשב"א עוד בתשו' הביאה ב"י ח"מ סי' שפ"ו שכתב הרשב"א וז"ל וכל שאינו נזוק מיד אינו קרוי דד"ג אלא גרמא בנזיקין משמע א"כ דס"ל להרשב"א כדברי ר"י אבל הרי"ף וכו' יעוש"ב:

ועיין במ"ש לעיל בשם הש"ך שכתב שגם הרי"ף סבר לחלק אבל הרמב"ם בפ"ז מה' חובל ה"ז הביא כמה דינים שחייבים עליהם דנר' מדבריו שהוא חולק על ר"י וס"ל דאין לחלק בין גרמא לגרמי אלא בכולם אית לן דהל' כר"מ וחייב וכמו שהאריכו הפו' בזה:

גם רש"י ס"ל הכי דאין לחלק בין גרמא לגרמי ולדברי הרמב"ם עיין לה' קצות החושן שם סק"ב שכתב והעלה דגם הרמב"ם מחלק בין גרמא לגרמי ואפי' לס' האומרים דהרמב"ם ודישרן סמיכין עלוהי ומרן סברי דאין לחלק בין גרמא לגרמי מ"מ בעי' בגרמא החי' הנאמרים דל"ה פטור א"כ בנ"ד אפי' המחייבים בגרמא פוטרים פה משום דליכא בהו חי' התו', ועיין בס' מטה אהרן בכללי הג' מער' גרמא בנזיקין מ"ש בזה, ולדברי רש"י ראה תראה להרמב"ן במאמר דד"ג שכ' ע"ד רש"י וז"ל וזה שכתב אפי' למאן דלא דאין דד"ג אינו נכון, דבין למאן דדאין ובין למאן דלא דאין גרמא בנזיקין פטו' כדאמר"י ר"א אמר וכו' אבל לענין נזיקין פטור וכו' אבל חי' גדול בין הלשון שאמרו בתלמוד בד"ד ללשון האמור בו בגרמא בנזיקין דד"ד הוא הגורם בעצמו שהוא עצמו מזיק כגון וכו' אבל גרמא בנזיקין הוא הגורם לאחר לעשות היזק שאינו אלא מזמין כגון וכו' ועיין בש"ך סק"כ בסי' שפ"ו במה שהק' על רש"ל והעלה בדעת רש"י דאינו מחלק בין גרמא לגרמי ודלא כהרמב"ן יעוש"ב:

והרשד"ם בסי' ת"ס פטר בנדונו מחמת חילוק ר"י והרשב"א וכתב שם בשה הרשב"א וז"ל וכל שאיני נזוק מיד אינו קרוי דד"ג אלא גרמא בנזקין והרשב"א הוא גדול הפוס' ומי יערב מ לבו להוציא ממון נגד סברתו וכו' יע"ש אשר משם תו' יוצאה בהינומא לנ"ד

וחזות קשה הוגד לי לפי מ"ש הרשב"א בתשו' המיוחסות הנז' דפטור לוי אנכי הרואה לפי קע"ד דדברי סתרי למ"ש הוא עצמו בה"ג סי' ק"ו וז"ל שטת מה אני מפ' בשמועת שורף שטרות של חבי' דבפ' הגוזל דאמר רבא שהיא פטור דהיאך העמידו רב דימי בפלוגתא כדבר הגורם לממון ובכל התלמוד ראינו שדין גרמי ודין גורם לממון דינין חלוקין זה פי' לחיוב וזה פי' לפיטור, תשו' אין בין גורם לממון בין דד"ג שניהם לחייב דטפי איכא לחייבי גורם לממון מדד"ג וכדמשמע פ' מרובה מדאמרי' התם ר"מ ס"ל כר"ש דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי ולמה לן למי' דס"ל כר"ש לימא ר"מ לטעמיה דאית ליה דד"ג אלא משמע דטפי חמור דבר הגורם לממון מדד"ג דאולי משום דד"ג אפ' דלאו ממון גמור לשלם ד' וה' אבל למאן דאית ליה דבר הגורם לממון הוי ממון גמור אפ' לשלם ד' וה' עכ"ל וכעת צל"ע, ולקו' זו יש לת' כאשר יראה הרואה ואולם לתשו' שהביא עט"ר הרמ"ז בח"מ מ"ב סי' שפ"ו בהגהט"ו אות ב' וז"ל מאן דד"ד דאין נמי לחייב דבר הגורם לממון הרשב"א ז"ל בתשו' כ"י דיני גרמא בנזיקין ס"ה יעו"ש ובעז"ה אשובה אשנה פ' זה:

ואקחך אל מקום אשר יצאת משם הוא הרמב"ן במאמר דד"ג כתב וז"ל כלל גדול יהיה בידך כל הגורם ומחמת גרמתי בא לחבי' היזק שא"א אלא באותו היזק ואיני תלוי בדעת אחרים אלא בשעה שגרם בה ההיזק או שהוא עתיד לביא כגון זה מחייב ר"מ ונק' בריא היזקא עכ"ל ובנ"ד ליכא כל הני מילי:

ואלכה לי אל אחד הגדולים היא עט"ר הרמ"ז בכנסיא שלו ח"מ מ"ב סי' שפ"ו בהגב"י אות י"ג ע"ש מ"ש ע"ד ריצב"א דד"ד הוי מטעם קנס כתב וז"ל נ"ב וכ"כ ריא"ז הוב"ד בשה"ג בפ' לא יחפור וראיתי בס' משאת בנימין סי' כ"ח כתב דר"י והרא"ש וכולהו רבוואתא מודו לריצב"א דבכל מיני דשכיח קנסוהו רבנן למזיק בכל ענין ואין חי' בין גרמא לגרמי, אבל במידי דלא שכיח לא מחייב אלא בדבר דאית ביה תרתי שהוא עושה ההיזק בעצמו וגם ההיזק בא מיד בשעת מעשה וברי היזקא אבל הרמב"ן במאמר דד"ג (שבסו' תשו' המיוחסות להרמב"ן) כתב וז"ל דד"ג קא אמרינן ולא קנסא דגרמי ואחריו נמשך רש"ל בפ' הגוזל סכ"ו אבל בס' משפטי שמואל סי' קי"א פלפל בדברי הריצב"א והעלה דטעמו יותר מסתבר והוא עיקר לפי המדוקדק בלשון התוספתא והמרדכי ותשו' דשייכי גם הרשד"ם חו"מ סי' ת"ס ומהרש"ך ח"א סי' כ"ד ומהר"ש הלוי ח"מ סי' כ"ג ומ"ץ ח"ב סי"כ מוכח דראוי לחוש לס' ריצב"א ובפי' מצאתי למ"ד בתשו' כ"י כתב דבמחלוקת ר"י וריצב"א יכול המוחזק לומר קי"ל עכ"ל:

תשוב תראה לתשו' הרב משאת בנימין סי' כ"ח דמ"ב ע"א שהביא לשון התו' וכתב וז"ל ומשמע דמסקנת התו' דטעמא דגרמי איני אלא קנס ומדרבנן בדבר הרגיל שכיח וכדי שלא יהיה כ"א ואחד הולך ומזיק את חבי' כדברי הריצב"א אבל במידי דלא שכיח אינו אלא גרמא בנזיקין ופטור דלא קנסו רבנן ואעפ"י שהוא בעצמו עושה ההיזק וגם הנזק בא מיד כשעושה ההיזק אפי"ה כיון דמידי דל"ש הוא לא קנסו רבנן ואינו אלא גרמא בנזיקין ופטור ודלא כר"י וכ"ד המרדכי בפ' הגו"ל קמא, אמנם האשר"י וכו' ונר' דס"ל להאשר"י והנך רבוואתא דודאי בכל מידי דשכיח ורגיל אין לחלק בין גרמא לגרמי דבכל ענין קנסו חכמים לשלם מטעם שלא יהיה כ"א ואחד הולך ומזיק לחבי' וה"ט דטיהר את הטמא וה"ט דהירו' וכו' ובסו"ד כתב וז"ל הרי הוכחנו לדעת האשר"י ושאר רבוואתא דכל מילי דשכיחי קנסוהו רבנן למזיק בכל ענין וכו' ובמילי דלא שכיחי הוא דחי' רבנן בין גרמא לגרמי דכל דבר שהוא בעצמו עושה ההיזק או שההיזק בה מיד בשעת מעשה זהו נק' גרמי וחייב לשלם מדאו' כאילו עשה ההיזק בידים ובמזיד וכל היכא שאינו עושה ההיזק בעצמו אלא שע"י גרמתו בא ההיזק או שההיזק אינו בא מיד כ"ז הוא גרמא בנזיקין ופטור ונ"ד דאינו חייב לשלם מדד"ג במידי דלא שכיח אלא בדבר דאית ביה תרתי שהוא עושה ההיזק בעצמו וגם ההיזק בא מיד בשעת מעשה אבל משום חד מנייהו לא מחייבינן ליה משום דאנן לא פסיקא לן מילתא איזה תי' הוא אמת וכו' יעוד אפ"ל דגם חכמי התלמיד לא חייבו מדד"ג עד דאי' תרי טעמי דעושה ההיזק בעצמו וגם שההיזק בא מיד בשעת מעשה ומדמספקא לן איזה חי' מב' החי' הוא עיקר וגם שמא לא מקרי גרמי עד דאיכא תרי טעמי הילכך אין כח בידינו לחייב עד דאיכא תרתי, עוד כתב הרא"ש דאינו חייב מדד"ג עד שיהיה בריא היזקא ועד שיעשה מעשה בגוף דבר הניזוק, אבל אי לא בריא היזקא כגון שיסה בו את הכלב דלאו בריא היזקא שישוך הכלב וכן אי לא עשה מעשה בגוף דבר הניזוק כגון זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות וכו' יעוש"ב. ולדידן טעם הריצב"א הוא משום קנם כדי שלא ילך כ"א ואחד ויזיק את חבירו, ובנ"ד ליכא למקנסיה כיון שבעל המעות היא המזיק את עצמו:

ואשרי תבחר ותקרב לנ"ד תשו' התה"ד ס' ש"ז ושט"ו ועיין לה' תומת ישרים סי' ק"ז וז"ל ראובן היה ש"ץ וכו' ושמעון הוציא עליו ש"ר וסלקוהי הק' ואח"כ נתברר שהוא שקר והקהל לא רצו להחזירו שכבר שכרו אחר וע"י כך הפסיד מחיתו וכו' תשו' יראה אע"ג דשמעון לא טוב עשה וכו' אבל מ"מ אין לחייב לשמעון וכו' עד ונראה דהאי גרמא בעלמא הוא וגרמא בנזיקין פטור וא"ת דד"ג הוא וחייב כדתנן בפ' האומנים השוכר את האומנים וכו' עד ונ"ד ע"י שמעון נתבטל ראובן וי"ל כיון דאינו חייב לא מטעם דד"ג מחלקינן טובא בין דד"ג שהוא חייב ובין גרמא בנזיקין שהוא פטור כמו שאבאר בקוצר א"כ בנ"ד נמי איכא לחלק לפי ב' חי' דר"י הא' משום דלא מחייב משום דד"ג אלא כשהוא בעצמו עושה ההזק בממון חבי' אבל בנ"ד ששמעון לא הזיק כלל בממון חבי' וגם הוא לא בטלו ממלאכתו לא ע"י גרמתו נסתלק ע"י אחרים וכה"ג הוי גרמא בנזקין ולא דמי לההיא דהאומנים דהוא עצמו הבטיחו ושכרו וכו' ולפי טעם תי' הב' דאינו חייב אלא א"כ נעשה ההיזק מיד וכאן נמי ההיזק לא נעשה מיד בשעת מעשה אלא אחר שסילקוהו הק' וכו' משא"כ באומנים דהתם מיד כששכרן סילקן מכל שכי' אחרות והבטיחו על שכרו לכך צריך לקיים לו וכו' יעוש"ב ועיין לה' נחפה בכסף ח"א דקמ"ז ע"ב וז"ל דלסברת הראב"ד הדבר מבואר דכללא כייל לן דכל איבוד ממון שבעל הממון עושה אותו אעפ"י שחבי' גרם לו בפשיעה פטור עכ"ל:

וממנו נקח לנ"ד דליכא פשיעה כלל והרי לא הזיקו כלל ממון חבי' אלא שע"י גרמתו הלך הוא והזיק עצמו וגם לפי חי' הב' דאינו חייב אא"כ נעשה ההיזק מיד כאן נמי בנ"ד לא נעשה ההזק מיד בשעה שאמ"ל אלא אחר שאמ"ל הלך הוא אל הבאנקא והזיק עצמו:

ראה תראה למ"ש עט"ר הרמ"ז בכנסיא שלו בחו"מ סי' שפ"ו בהגהט"ו אול"ב הביא המחלוקת שבין הרמב"ם והראב"ד במאבד ממון חבי' שהרמב"ם ס"ל שחייב והראב"ד כ' וז"ל כללו של דבר אבוד ממון שבעל הממון עושה אעפ"י שגרם לו זה פטור וכו' וכתוב בס' שארית יאודה ד"ס דהטור כתב שהראב"ד השיג על הרמב"ם נר' דכהראב"ד ס"ל גם ה"ה אעפ"י שהליץ בעד הרמב"ם כתב וצ"ע גם לכל החי' שנאמרו בד"ד אין כאן ד"ד אלא גרמא בנזיקין ופטור וכו' יעו"ש:

והיינו ממש כנ"ד וא"כ יכול המוחזק לומר קי"ל ופטור תשוב תראה לה' חוט המשולש ח"ד סי' י"ח דצ"א ע"ג וז"ל ואין להם התנצלות וכו' הטענה הזאת היתה מועלת להם אילו היה הנפקד ישראל דאם יאודה שא' ממנו ושמעון נתן לו רשות לא הי"ל לשמוע להם במה שמגיע לחלק ראובן שלא נתן לו רשות וכו' יעו"ש:

אציגה נא לפניך קורא נעים מ"ש הרב זל"א ח"ב בח"מ מע' ג' אות גרמא כלל לחלק ן' גרמא בנזיקין לפטור, לד"ד לחייב, משתמשים מן הפוס' ז"ל ד' חי' של התו' ושאר מן הפוס', א') כל היכא דהמזיק בעצמו עושה הנזק לממון חבי' וברה"ז בירור גמור לגמרי מכל וכל הוא ד"ד, ב') היכא דההיזק נעשה מיד בשעת מעשה הוי ד"ד לאפוקי אח"כ כגון שיסה הכלב שלאחר השיסוי הוא ההיזק, ג') כל דבר ההוה ורגיל קנסוהו רבנן ומקרי ד"ד, ד') שיעשה ההיזק בגוף ממון הניזק אז הוי ד"ד לאפוקי מההיא דסילק כרים דהוי גרמא וכו' וכאשר יהיה האופן והנדון מוכלל מכל אלו הוי לכ"ע ד"ד ומוציאין ובהעדר אחד מהם באנו למחלוקת ועי' בת"ה סי' שט"ו כ"מ מכ"י ה"ה מהרי"ך ז"ל ועי"ש וכנה"ג בסי' שפ"ו באורך יעו"ש עכ"ל. עיין לה' המבי"ט ח"ג סי' יו"ד יעוש"ב:

גם ראה תראה לה' שדה הארץ ח"ג סי' י"ט בסופה שכתב וז"ל ומיהו חבירי אמרו דאינו חייב אלא אי איכא ד' תנאים הצריכים כגון בריא היזקא וכיוצא וכתבם הרא"ש בקמא דאזי חייב מד"ד מיהו אם חסר אחד מד' תנאים הוי גרמא בנזיקין ופטור ע"כ:

ובאחד מאלו התנאים דבעי' דבא ההיזק מיד עיין במרן מלכא חו"מ במ"ב סי' שפ"ו בהגט"ו אוכ"ט ואול"א ובסי' שס"ג בהגב"י או"ח ובתשו' חו"מ סי' רכ"ד רכ"ה רכ"ו ובהגב"י אול"ג משם מהרש"ך ח"ב סי' צ' וצ"א ובאות מ"ו ובהגב"י אוי"ד ואוי"ז מ"ש ואוי"ח ואוכ"א, ובמשאת משה ח"ב סי' ס"ח דקע"ח ע"ב ודקע"ט והרב דברי יוסף אירגאס סי' ו' די"ח ע"ב הביא לנו תשובת הרשב"א והביאה מרן הב"י בסי' שפ"ו מחו' א' וז"ל כתב הרשב"א בתשו' רואה אני לפטור את שמעון וכו' שאין ראובן זה מתחייב מיד בחזרת השטר לגוי וכל שאינו נזוק מיד אינו קרוי דד"ג אלא גרמא וכו' וכתב הרב שם והגם כי מהרש"ך בח"א סי' כ"ז הק' על תשו' זו דמ"ש משורף שטרות חבי' דחייב כבר תי' על נכון מהר"י הלוי בסימן פ"ז דשנא ושנא, גם מהר"מ אלשיך סי' קי"ב ומהר"ם מלובלין סי' ס"ח מביאין תשו' הרשב"א הנ"ל לפסק הלכה ומינה אתיא למכ"ש בנ"ד דהשתא ומה המחזיר שטר לגוי דכמעט בריא היזקא אפי"ה פטור מפני שלא נזוק מיד נ"ד מבעיא ע"כ עיין בחס"ל אלקלעי ז"ל בח"ב סי' י"ד דק"ג ע"ב יע"ש ומכ"ש וק"ו לנד"ד ועיין עוד להחס"ל סי' י"ט דקי"ד ע"א שחי' לנדונו דהוי גרמא וא"כ כ"ש בנ"ד:

ואתה תחזה מכל האמור ומדובר לפטור בנ"ד המשולל מכל התנאים הנז' ומצאתי עוד טעמא רבה לפטור בנ"ד הביאו הטור ח"מ סי' ס"ו סכ"ג וז"ל הואיל ואני יורש החזקתי למחול לעצמי ואין לי לשלם מדד"ג שאני לא כיונתי להזיק ללוקח אלא לפטור לעצמי מסברת בעל התרומות שער נ"א ח"ו או"ח בסופו וז"ל וזאת הסברא כתבה הראב"ד בתשו' כי יש לה פנים ודבריו באו בארוכה בס' תמים דעים דנ"ג ע"ג ועיין שם לה' גד"ת ח"ו או"ח שהק' לדברי הראב"ד מ"מ לגבי המוחזק אין מי שיוכל להוציא מידו כיון דבעל התרומות הביאה ולא דבר כלום כנראה דס"ל כוותיה, והטור פסק כהראב"ד ואתה תחזה לתשו' הרמב"ם לחכמי לוני"ל הובאה במגדל עוז פ"ד מה' נזקי ממון וז"ל תשו' על הנזיקין אמרתי ולא על הכותל וכן אמרוה להחכמים וכו' דאילו היו דברי ריב"ל על הכותל כמו שעלה ע"ד מי שראיתי פי' לא היה אומר פורץ גדר לפני וכו' אלא הפורץ גדר וכו' מה ענין בהמה הכא ועוד דהביא התלמוד דברים אלו על משנה דהכונס צאן לדיר ועוד זה שהעמיד דברי התלמוד דברי ר"י שאמר הפורץ גדר לפני וכו' פטור בד"א וחייב בד"ש בכותל רעוע אם על הכותל נאמר וכי פורץ גדר רעוע למה פטור מד"א וכי יעלה על לב אדם בעולם שהשובר כלי וכו' אלא כך הדין השובר וכו' משלם דמי וכו' והשובר וכו' משלם דמי וכו' וכן הסותר כותל חבי' ואם הכותל וכו' וא"ת כותל זה הרעוע עומד לסתירה הוא ומצוה קא עביד וכו' א"ו כל המפ' כך נשתבש ואין הדב' אמורים אלא לענין בהמה שיצאה מפרצה והזיקה אם היה הגדר חזק וכו' הפורץ חייב בנזקיה בד"א ואם הכותל רעוע שאינה משתמרת הפורץ פטור ע"ז הנזק וכו' וחייב בד"ש שהרי גרם לבעלים לשלם וכו' כמו שביארנו שאפי' חתרוה או פרצוה וכו' בעל הצאן חייב ואם לא פרץ אפ' היה שלא תצא ולא תזיק ומפני זה חייב בד"ש וזה שהק' על דב"ז מלסטים שפרצו מחיצת הדיר הבריאה שאין חייבין בנזקיה עד וכו' אבל אם יצתה מעצמה פטורים ודאי קו' היא זאת ושמא זאת הקו' שיבש המפ' עד שהעמיד דב"ז בכותל עצמו וזהו פירוקה הפרש גדול יש בין לסטים שפרצו הדיר ובין חבי' שפרץ בהמתו שהלסטים כונתם לגנוב הבהמה לפיכך כ"ז שלא הוציאוה מרשות הבעלי' לא נתחייבו ולא נעשית ברשותם ובעת שהוציאוה נעשית ברשותם ונתחייב בנזקיה אבל אם הניחוה שם הרי לא עשו הנזק שנתכוונו לו שהוא הגנבה ולפיכך פטורים אבל הפורץ גדר חבי' אין כונתו לגנוב ולא נתכוון אלא שתצא הבהמה ותזיק ויתחייבו הבעלי' בנזקיה ולפי' הוא חייב באותו נזק כדין כל מזיק וזהו הפרש בין לסטים ובין פורץ בהמת חבי' והרי כל הדברים נכונים ויוצאים וכו' עכ"ל:

גם מהרמב"ם ח"ב בפ' י"ג מהמ"א הכ"ח וז"ל עכו"ם שנגע ביינו של ישראל לאונסו מותר למכור אותו יין לאותו הנכרי שאסרו לבדו שכיון שנתכוון זה העכו"ם להזיקו ולאסו' יינו הר"ז כמו ששברו או שרפו שחייב לשלם ונמצאו הדמים שלוקח ממנו דמי ההיזק ולא דמי המכירה וכתב הכ"מ שם עכו"ם שנגע וכו' בפ' רי"ש דנ"ט ע"ב אמר ר"א האי נכרי דנסכיה לחמריה דישראל אע"ג דלזבוני לנכרי אחרינא אסור שרי ליה למשקל דמי מההוא נכרי וכתב הר"ן דטעמא משום דלאו מכר הוא ואינו נהנה מדמי יי"ן אלא אומ"ל שפכת ייני ואבדתו ממני ודמי יין כשר קא שקיל ואע"ג נכרי לא יהיב דמי אא"כ יהיב ליה ישר' חמרא לא מתסר מש"ה דמ"מ הרי מחוייב לו דמי נזקו ומשום תשלומי נזק שקיל להו לדמים ולא מתורת מכר וכך הם דברי רבינו ומשמע עוד מדבריו דדוקא בנכרי שנתכוון להזיקו ולאסור יינו הוא דשרי למישקל דמי מיניה אבל אם לא נתכוון וכו' אסור למשקל דמי מיניה וכו' ונר' שטעמו משום דאם לא נתכוון להזיקו ולאוסרו עליו אינו חייב לשלם לו וכיון שאינו חייב לשלם לו כי שקיל דמי יי"ן קא שקיל וא"ת כי לא נתכוון נמי אמאי לא מחייב לשלומי הא תנן אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד י"ל דה"מ בדברים שהם ידועים לכל העולם שהם נזיקין בהנהו אמרינן שאין טענת שוגג או אינו מתכוין פוטרתו אבל נגיעה בעלמא ביין כיון דלכ"ע לית ביה נזקא כלל אלא לישר' או ליודעים בטיבם כל שלא נתכוון להזיק אין לחייבו ולשלם עכ"ל, וגם בב"י חיו"ד סי' קל"ב אשר מזה מוכח דדוקא במכוין להזיק הוא דחייב ועיין בדרישה שם סק"א מה שהק' על הב"י והכ"מ בח"ד בה' חובל פ"ז ה"ד הכהנים שפגלו את הזבח במזיד חייבים לשלם בשוגג פטורים וכן העושה מלאכה וכו' במזיד חייב לשלם בשוגג פטור והשיג עליו הראב"ד וז"ל א"א במאי דאמר במזיד חייבים לשלם שיבוש הוא שאפילו עשה מעשה בגופן למ"ד היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק פטור מד"א אפי' במזיד וקי"ל כוותיה וטעמא דמילתא משום דאין מתכוין להזיק אלא להנאתו הוא מתכוין ומשום הכי לא קנסו בו מזיד עכ"ל נר' להיפך דהרמב"ם ס"ל דאפי' שלא נתכוון חייב ואם נאמר דהרמב"ם ס"ל דבעי' מתכוין להזיק ברם בקדשים אית ליה דאפי' נתכוון להנאתו חייב משום שחילל הקדשים וכעת לא מצאתי מי שנרגש מסתירת דבריו:

ונבואה למשכנותיו הוא אדוני הרא"ש מ"מ בכנסיא שלו בח"מ סי' שפ"ו בהגט"ו או"ג וז"ל כתב הרמב"ם ז"ל פ"ז מה"ח העושה מלאכה בפרת חטאת ובמי חטאת במזיד חייב לשלם בשוגג פטור והראב"ד ז"ל השיג עליו ואמר דפטור משום דאין מתכוין להזיק אלא להנאתו הוא מתכוין וכתב הרב ז"ל שדעת הרמב"ן כדעת הראב"ד ז"ל ויראה דנקטי' כהראב"ד והרמב"ן דרבים נינהו ואע"ג דדין זה לא שייך בזה"ז מ"מ יש נפקותא לדידן אפי' בזה"ז דהיכא דאין מתכוין להזיק אלא להנאתו פטור מלשלם וכן מוכח מדברי רבינו בעה"ט בסי' ס"ו סכ"ד כ"ש לדעת התוס' שכתבו דאפי' עצמו יכול למחול ובגדולי תרומה דש"ח כתב שצריך להתישב בדבר ועי' בסי' שע"ח בהגהט"ו או"ז ועיין במ"ש בס"ד באוע"ח עכ"ל, אשר לפי"ד אלה נר' דאין לחלק ונפלאה דעת ממני מדוע לא זכר שר אשר כל רז לא אניס ליה עם הסתירה דאיכא מיניה וביה:

ולדידי חזי לי אם יראה בעיני מו"ר לחלק דלעולם אימא לך דלהרמב"ם ז"ל סבר דאין לחייבו כ"א כשנתכוון להזיק דוקא וכמ"ש בחיבורו בהמ"א הנז' ובתשו' לחכמי לוני"ל ואולי אם הוא במעשיו נעשה ההיזק בודאי הגם שהוא נתכוון להנאת עצמו כיון שהוא במזיד חייב וטעמא הוא משום קנס שלא ילך כ"א ואחד ויזיק את חבירו ויאמר פטור אני שנתכונתי לטובתי והוא נהנה וחבי' נזוק דלא מצינו זה נהנה וזה חסר ויהיה פעור ואפי' שיהיה במזיד ואמינא לה מדברי הרמב"ם שם בפ"ז דחובל ה"ג ועלה קאי גם ה"ד זהו הנר' לפקע"ד ומעתה הכל עולים בקנה אחד ואין נסתר מחמת'ו, ולפי"ז יוצא לנו דגם בהא דפי"ג מהמ"א אם כיוון להנאתו ג"כ כגון שרצה לשתות ממנו חייב לשלם ומותר למוכרו לגוי עצמו דכיון דעשה מעשה בגוף הדבר אפי' אם כיוון להנאתו חייב כיון שעשה מעשה, אבל אין לחייב כשלא נתכוון להזיק כלל כגון בשוגג אבל במזיד שהוא בכונה חייב בכל אופן זהו דעת הרמב"ם ובהא פליג עליה הראב"ד וס"ל דאם לא כיוון להזיק אלא שכיוון להנאתו דפטור אפי' במזיד ולקו' שהק' מרן הכ"מ וז"ל וא"ת כי לא נתכוון נמי אמאי לא מחייב לשלומי הא תנן אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד ע"ש מה שתי' והרב מח"א בהגהותיו על הרמב"ם בה' מ"א פ' י"ג תי' וז"ל נ"ב ל"ק דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק ובמזיד הוא דקנסוהו רבנן ועי' בפ' הנזיקין עד כאן ואם כן יכול המוחזק לומר קים לי כהראב"ד ודעימיה:

עוד וזאת אחרת אי"ל בנ"ד דגם הרמב"ם אזיל ומודה היות שהוא נתכוון לטובת בעל המעות ובאופן זה אין לחייבו ולקונסו אפילו במזיד היות שנתכוון לטובתו ונדון דידן הוא ברור שנתכוון לטובתו במה שאמר לו הכן מעות וא"כ בזה אף הרמב"ם דילנא הוא דפטור, ואל תשיבני מדברי המבי"ט בח"א סי' קע"ט שכתב וז"ל וכן במ"ש שנר' לו יותר ריוח בסחורה האחרת שקנה לו אין לו זכות בטענה זאת שא"כ כל שליח יאמר כן וכו' יעו"ש בדבריו, גם מהרימ"ט בנו בשניות ח"מ סי קי"ב כתב על נדון ראובן שמסר לשמעון כו"כ סחורות שיוליכם למוכרם במצרים וכו' והוכרח למוכרם לשר רחוק ממצרים כתב בתשו' וז"ל איכא למימר דמאחר שהקיף ש ארץ אחרת פשע בה ונתחייב באחריותו ואם היה בזה שכר השכר לבעלים וכו' יע"ש ואפי' שלטובתו היה כמבואר באורך השאלה, דן את הדין דכיון דשינה נתחייב באחריות השליח יעו"ש וא"כ אף אנו נאמר כן בנ"ד שכל אחד יזיק לחבי' ויאמר לטובה נתכונתי אי מהא לא איריא דע"כ לא אמרה הרב שם אלא משום דשינה ממה שאמ"ל ולכן אינו יכול לומר שלטובה נתכוונתי וכמ"ש מהרש"ך ח"ב סי' ס"ה וז"ל אם נאמין לדבריו שלטובת ראו' נתכוון כמו שטען כ"ז כיון ששינה השליח מדעת המשלח, ועיין להרב החרי"ף נר"ו בס' שערי רחמים בח"מ סי' י"ד דכ"ט ע"א וא"כ אף אנו נאמר שא"כ הוא בדעת הרמב"ם דהיכא דנתכוון לטובה הוא פטור כ"א ואחד ילך ויזיק לחבי' ויאמר לטובה נתכונתי:

תשוב תראה לה' מהרימ"ט בח"מ סי' ק"י פטר לפ'אטור ששלח לו הסוחר סחורה וציוהו למוכרה ולא מכרה וגרם לו נזק דמצי למי' לטובה נתכונתי ותשו' זו היא היפך ממ"ש בתשו' הנז' וגם היפך ד' מר אביו ז"ל בתשו' סי' קע"ט ולקו' זו כבר תי' הרב ז"א ח"מ סי' נ"ד וה' נח"ב סי' י"ח תי' לקו' הר' ז"א ע"ש הנה בנ"ד לא עשה שום מעשה וגם לאו בריא היזקא ועוד זאת היתה יתירה נ"ד שאינו שליח בכדי לחייבו מדין שינוי ששינה ממה שא"ל המשלח וא"כ גם ה' חיים אלפאנדרי ז"ל שהובא בנח"ב שם סי' י"ח דק"ד ע"ד וז"ל שאין טענה זו שלתועלתו נתכוון שמה טענה דא"כ כל שליח יאמר כן אלא אפי' נתכוון לטובתו כיון דלבסוף יצא מהשינוי היזק עליה דשליח מהדר שהוא נתחייב באחריות מעת השינוי יע"ש, וגם הרב מהרש"ך וכו' אזיל ומודה בנ"ד דלא הוי שליח ואף החולקים וס"ל דגם בשואל"ת חייב הי"ד בשומר שחייב בשינוי כל דהו אבל בדבר שאין בו שליחות מודים דבעי' עביד מעשה בידים בכדי לחייבו מדד"ג עי' עליהם הלא בספרתם ועי' לעמיתנו בתו' לה' החרי"ף בשערי רחמים ח"מ סי' י"ג ד' כ"ד ע"ב וגם שם ע"א בפסקא המתחלת אשר מכ"ז וכו' חד משום דהוי גורם דגורם ע"ש ומכ"ש דכבר הוכחנו לעיל בנ"ד דהוי גורם דגורם וא"כ אליבא דכ"ע פטיר ועטיר, וגם דלאו בריא היזקא נ"ד וכמ"ש הר' הנז' שם ע"ב וע"ג ובדכ"ו ע"ב, ועלית על כולנה בנ"ד דלטובת בעל המעות נתכוון כדי שיהיו המעות מוכנים ולא יש שום צד לחייבו שהרי הדבר ברור שהוא לא ידע שיש לו בבאנקא וגם שהנימוס הוא שיפסיד ולא יצא שום נזק ע"י אלא הוא המזיק א"ע ובדבר הגלוי שלטובה נתכוון תועיל טענתו היות כי דטבא ליה עביד ליה ולא נתכוון להזיק כלל ואנן בעי' נתכוון להזיק וכמ"ש הנח"ב סי' ך' דקי"ב ע"ב וג' יעש"ב, ועיין לה' פנ"י ח"ג ס"ח דל"ד ציין בזה להנח"ב ח"א סי' י"ב ולה' ז"א ח"מ סי' כ"ד ול"ה מכתם לדוד סי' י"ג ולה' נוב"י מ"ב סי' ל"ז יעש"ב ובשאר פוס' ז"ל מ"ש בזה יעש"ב וה' מגיד מראשית בסופו ס"ו דכ"ח ע"א וז"ל ואף שמהרימ"ט בסוף תשו' דשייכי לח"מ סי' ק"י הנז' התם מטעמא דגרמי אתי עלה וכיון דלא ברי היזקא פטור וכו' יעש"ב:

אתאן לתשו' ה' מכתם לדוד הנז' הביאה ה' חשק שלמה סי' ס"ו בסתם לפסק הלכה בלי חולק והנה ה' מכתם לדוד הביא לתי' הנח"ב וקלסיה והואיל ואתא לידן נימא ביה מילתא דתמיה במ"ש שם דקצ"ט ע"ב משם מ"מ בכנה"ג סי' שפ"ו בהגב"י כ' עוד וז"ל דאפי' בשוגג פטור ומייתי לה משמיה דהרמב"ן וטעמו ונימוקו עמו דכיון דד"ג אינו אלא קנסא מדרבנן לא קנסי' שוגג אטו מזיד ע"כ טרם כל לא ידענא לכווני אימרא במ"ש דאפי' בשוגג פטור דמאי אפי' דקאמר ואני ב"א בקשתי ולא מצאתי ד"ז בדברי הרמ"ז שם ולא בסי' שפ"ג ולא עוד אלא דמאי אפי' בשוגג פטור דקא' ועוד דאדרבא כל בתר איפכא מצאתי להרמ"ז בסי' שפ"ו הגב"י אות י"ג שע"ד הריצב"א דס"ל דדד"ג קנסא הוא כ' אבל הרמב"ן בדד"ג שלו כתב דדד"ג דינא קאמרי' לא קנסא דגרמי ואסיק דהוי דאו' ע"ש ומ"מ למשה"ק דמאי אפי' דקאמר המכת"ל יש להגיה אפי' במזיד פטור וכ"ה דעת הרמב"ן הובא בהה"מ פ"ו דחובל ה"ד דדעת הרמב"ן כהראב"ד והראב"ד הכי ס"ל דאף במזיד פטור וכמ"ש בהשגתו שם, ועיין להמשל"מ שכתב דס"ל כוותיה ולא מטעמיה עש"ב, ואולם במ"ש המכת"ל וטעמו ונימוקו וכו' כעת לא יכולתי להבין כיון דהרמב"ן ס"ל איפכא כאמור ואם נגרוס דהרמב"ם במם א"ש דהא איהו ס"ל דהוי קנס כמ"ש בה' חובל פ"ז ה"ג ואפי' בשוגג דקאמר לא מבעיא אנוס דפטור וכמש"ש בהל"ג וכן המזיק היזק שאינו ניכר בשגגה או באונס פטור ע"ש אלא אף בשוגג וכאמור שם ואם נפרש בדבריו במ"ש דכיון דדד"ג א"א קנסא הוא בהיזק שאי' ניכר הכל יבע"ן:

שוב ראיתי להמח"א בה' נזקי ממון ס"ח ד"ג ע"ב וז"ל וגוי דנסכיה לחמרא דיש' כתב הרמב"ם בפ' י"ג מהמ"א דמותר למכור היין לאותו גוי שכיון שנתכוון להזיקו ולאסור יינו הרי זה כמי ששכרו ונמצא הדמים שלקח ממנו דמי ההיזק ונר' מדבריו דאם הגוי לא כיוין לאוסרו אלא להנאתו וכגון ששתה ממנו אינו יכול ליקח הדמים ממנו דלאו דמי היזקא הם כיון שלא נתכוון לאוסרו לא להנאתו ולכאורה ק' עליו ממ"ש הוא עצמו פ"ז מה"ח דהעושה מלאכה בפרת חטאת ובמי חטאת במזיד חייב לשלם אלמא דאעפ"י דאין זה מתכוין להזיק אלא להנאתו אפי"ה חייב במזיד לשלם והראב"ד ז"ל כתב עליו שם שהוא פטו' משום דלא להזיק קא מכוין אלא להנאתו וכתב ה"ה דטעמו של הרמב"ם ז"ל משום דס"ל דה"ה דמצי לומר ולטעמיך אמאי לא קנסו בהו רבנן כי היכי דקנסו מטמא וחביריו ולא ס"ל לחי' הראב"ד משום דהכא להנאתו קא מכוין ולע"ד היה נר' להביא ראיה לזה מההיא דפרק הגוזל דצ"ח דקאמר רבא שם הצורם אוזן פרתו של חבי' פטור מד"ו ופריך ליה רבה מהאי ברייתא דהעושה מלאכה בפרת חטאת וכו' מלאכה הוא דלא מינכר היזקא הא צורם דמינכר היזקא חייב ומשני ה"ה דצורם פטור וכו' והשתא מאי מדמי צורם לעושה מלאכה בפרת חטאת דפטור התם שאני משום דלאו לאזוקי קא מתכוין אלא להנאתו עכ"ל:

ואנא חירגא דיומא לא שמיה לא ידענא לכווני אימרא במה שכתב ולכאורה וכו' דהלא היא קו' עצומה וגם במ"ש ולע"ד היה נר' להביא ראיה וכו' ולמה כתב ביה נר' דשמעת מזה אבל אינה ראיה:

והרב ערוך השולחן שם ביו"ד סי' קל"ב דין א' הביא דברי המח"א והי' לקושיא מדברי הב"י יעו"ש ולא הק' עליו כל מה שנרגשנו אנן בעניותין מ"מ לגבי המוחזק אין מי שיוכל להוציא מידו כיון דבעה"ת הביאה ולא דיבר כלום כנראה דס"ל כוותיה והטור פסק כהראב"ד וגם מר"ן בש"ע פסקה גם הלבוש שם בסכ"ג ועי' להב"ח שם שכתב עוד אפ"ל דס"ל לר' דלשנויא קמא דתוס' יורש מצי מחיל לנפשיה וא"צ לשלם כלום ללוקח כיון דאין כונתו להזיק אלא לפטור עצמו והילכך אפי' למאן דדאין דד"ג פטור לגמרי וכו' והיינו דכתב רבינו בסתם אבל התוס' כתבו דאפי' לעצמו יכול למחול והיינו דא"צ לשלם כלום לפי שאין כונתו להזיק וזה נ"ל עיקר עכ"ל ופסקו מרן על שוה"ט שם ס' כ"ג וגם הלבוש שם ועי' שם בפרישה ודרישה ומה שיש להק' מסעיף ל"ב עי' להסמ"ע שם סקע"ז ועי' להש"ך שם סקפ"א ומה שיש להק' מההיא דא"ה סי' ק"ה ס"ו עי' להב"ח בסי' ס"ו ס' כ"ד מה שישב ועי' בא"ה בח"מ סקי"ח ובב"ש ס"ק אות ט"ו וט"ז ועי' להראב"ד בהשגות בפ"ז דה' חובל ה"ד הכהנים שפגלו וכו' א"א וכו' וטעמא דמלתא משום דאין מתכוין להזיק אלא להנאתו הוא מתכוין וכו' תשו' מהר"ם הובאה במרדכי פ' הפרה ועי' למרן מלכא בכנסיא שלו סי' שפ"ו בהגהט"ו או"ג והמט"ש סי' ס"ו אונ"ז וז"ל לסברא זאת דמצי מחיל לנפשיה אם חייב לשלם מדד"ג הנה לדעת רבינו הטור בסי' ס"ו סכ"ג פטור כיון שלא כיוין אלא להנאתו ולא להזיק ללוקח וכן פסק מרן בש"ע חו"מ סי' ס"ו סכ"ג ופסקו גם הלבוש שם ועי' מח"א הלכות נזקי ממון סוס"י ו' וכן כתב הב"ח לדעת התוס' דלא כמ"ש הדרישה ועי' בש"ך ס"ק ע"ט ופ' ובס' חיי עולם פ' בראשית מד"ז ואילך האריך בזה ועי' בהרדב"ז סי' תקל"ו שכתב דלדעת התוס' פטור לגמרי וכו' יעו"ש גם המש"ל בפ"ז דחובל ה"ד כתב דהרמב"ן ס"ל כהראב"ד כוותיה ולאו מטעמיה יעו"ש, ולענין הלכה לדידן דתפסינן דגל הקי"ל נראה דהיורש מצי מחיל לנפשיה ולומר קי"ל כמ"ד הכי וקי"ל כמ"ד דאינו חייב לשלם כלום ע"כ א"כ ה"ה וה"ט לנ"ד דהמוחזק מצי למימר קי"ל ואין מידה מציל ועי' להרב תורת חיים בח"ג סי' ק"ז דקנ"ז ע"א מ"ש בזה ולפי דבריו נ"ד לא יקרא שמו עליו לדד"ג ועיין להרב פני משה ח"ב סי' מ"ט דפ"ו ע"ב שחייב את שמעון מדד"ג ושם צירף בשביל שהיה ראובן תפוס ויכול לומר קי"ל ושם הביא לנו סברת רי"ו שהביאה מרן וב"י ח"מ סי' שפ"ו ראובן שהלוה לגוי בריבית ואמ"ל שמעון החזר לו מעותיו ואני אתן לך בפחות דפטור שמעון דלאו בריא היזקא ודילמא משכח להלותם ממקום אחר, ופסקו מור"ם בהגה בחו"מ סי' שפ"ו ס"ג וז"ל ראובן וכו' והחזיר לראובן מעותיו פטור ועי' למ"מ בכנסיא שלו שם בהגהט"ו סקנ"ד שכתב מפסקי מהר"ם ריקנטי שנראה שהוא היפך לזה והוא ישבם יעו"ש דהריקנטי מדבר כשהזיקו בודאי וא"כ כ"ש לנ"ד דשם אמ"ל הילך בפחות ופרע לראובן ונתן לו מעותיו, וגם ליכא למימר שיקרא רשע כיון דהוא לא עשה שום מעשה אלא שבעל המעות הוא גרם לעצמו ועי' למהרש"ך ח"א סי' קל"ה דקנ"ג ע"א וב' שכתב לפטור את מי שגורם נזק לחבי' ואפי' בממון שכבר בא לידו דהוי גרמא בנזיקין ופטור, והמבי"ט ח"ג סי' יו"ד כתב וז"ל כי סיבה זו היא גרמא בעלמא ואין לה דד"ג ואפי' גרמא בעלמא הוא כשעשה הוא אותה גרמא דרך משל שסילק הכרים מתחת הכלי וכו' שבסיבת הסילוק שעשה הוא נשבר הכלי ואפי"ה כיון שהוא לא נגע בכלי פטור לדעת רבים כמ"ש בח"מ סי' שפ"ו שהיא גרמא בעלמא ואפי' גרמא אחרת שהיא גרמא בעלמא לכ"ע סוף סוף מן הגורם באה ואפי"ה פטור כיון דלא חשבינן ליה דד"ג לא גרמא ואפי' למאן דדאין דד"ג כשהוא עושה וגורם הנזק ההוא חייב וכו':

ובנ"ד הוא לא עשה כלום שום מעשה ואתייא במכ"ש דאפי' בסילק כרים שעשה מעשה כיון שלא נגע בגוף הכלי נק' גרמא בעלמא וכ"ש בנ"ד שלא עשה שום מעשה כלל ועי' למהר"ם אלשיך ז"ל בתשו' קי"ב וז"ל תשו' בענין אם וכו' הנה גם שיודה עתה שמעון שכך היה פטור כי גרמא בנזיקין הוא שהרי לא עשה מעשה בגוף הממון אלא שעשה דבר הגורם לממון וגם לא עשה ההפסד מיד וכו' וכו' עכ"ל, וע' לה' חס"ל הנז' בח"ב סי' י"ט בדקט"ו כתב וז"ל וכפי כל האמור ממילא יוצא גם ללוי שהוא פטור מכ"ש דהא עכ"פ לא עשה שום מעשה בידים כלל אלא דע"י שרץ נפחד סוסו של שמעון וכל כה"ג אפ' שאין לנו צורך לכל הכתוב דבזה יהיה פטור לכ"ע אף להרמב"ם ודעמיה דמחייבי אף בגרמא מ"מ זה פטור והר"ז דומה לשיסה בו את הכלב ולצועק באזנו וכו' דפטור גם לדידהו ומטעם שכתב הבאה"ט סי' ת"ך סקי"א וכל שלא אחזו לעשות מעשה בגופו גרמא בעלמא הוא וכו' ע"כ:

והרב מהר"ם אלשיך סי' קל"ד דרל"ב ע"ב [דנ"ח ע"ג] כתב וז"ל אבל הא דנ"ד דמי להא דרבא דגרסי' בפ' כיצד אמר רבה זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות ובא אחר וסילקן או קדם וסי' פטור מט' בעידנא דשדייה פסקי מפסקיה בידיה ע"כ וא"כ ה"ן דכוותה בשעה ששב הברזל בספינה לא נאבד ופסקיה גיריה וכו' יעו"ש:

היוצא לנד"ד במכ"ש דבשעה שאמ"ל להכין המעות לא נעשה המעשה ופסקוה לגיריה ובנדון הרב עשה מעשה דזריקה ואפי"ה פטרו א"כ ק"ו לנד"ד דלא עשה שום מעשה כ"א דאמיר'ן בעלמ"א והלך בעל המעות ועשה המעשה בלקיחת המעות וע"י נגמר הדבר ואע"ג דהרב כתב שם אבל הריא"פ והר"מ כתב וכו' דסבר דחייב הזורק וכו' בנד"ד כ"ע מודים כיון דלא עביד האומר שום מעשה לא כן שם איכא מעשה בראשון שהוא הזורק ולכן אפי' שע"י מעשה שעשה האחר חייב הראשון אכן בנ"ד שהראשון לא עשה שום מעשה כלל ועי' שם בדרל"ד ע"א מ"ש לדברי הרי"ף דאפ' ל"פ דקאי על המסלק דהוי בריא היזקא אבל הזורק פטור ועיין מ"ש הרב הנז' גם בדברי הרמב"ם וז"ל ואפ' שאפי' לדעת הרמב"ם וכו' פטור מחדא מתרי טעמי או משום דהתם עביד מעשה בידים וכו' א"נ דשאני התם דהו"ל לאסוקיה אדעתיה וכו' יעו"ש לא כן בנ"ד לא הו"ל לאסוקיה אדעתיה שיש לו מעות בבאנקא וע"י לקיחתו יגרום הפסד למי שלוקח תוך זמנו דבר אשר לא נודע לו שכן הוא כי אדרבא כל בתר איפכא ידוע דהבאנקא לרגעים תבחננו לפרוע לו מספר הימים מידי יום ביומו ואפי' נימא מה שאינו דידע כ"ז מ"מ הוא לא אמ"ל להביא מהבאנקא אשר יפסיד בה כי אם שיכין מעות ויהיה באופן שלא יהיה לו הפסד ואיהו דאפסיד אנפשיה, ועיין לה' נח"ב דקמ"ו ע"ב דהיכא דלא ידע לא הוי אלא גרמא ופטור לכ"ע יעו"ש גם הרב מח"א שהובא שם דקמ"ז ע"ב פטר ועי' שם בנח"ב באורך אף אנן נימא בנ"ד הכי דלא ידע שיש לו מעות בבאנקא, גם שם הביא לנו דברי מהרי"ק שורש קל"ג וז"ל ואעפ"י שהוציא מעותיו מס' דברי ראובן מ"מ הוא דאפסיד אנפשיה יעוש"ב, ומה גם דהוא המוחזק ויכול לומר קי"ל כהרא"ש וכל האחרונים דפוסקים כרבה וכמ"ש הרב הנז' שם שכן ס"ל ובפרט כמ"ש הרב הנז' בדרל"ג ע"ב וז"ל והנה במ"ש מסולק הר"ם מן לתא דחיובא דד"ג שאינו רק משיא עצה בלבד והיא גרמא בלבד כדכתיבנא ע"כ, וגם דלא הו"ל לי אדעתיה שהוא ילך ויפסיד עצמו, וגם כי אין ההפסד עת"ל אם לא היה מביאו הוא ע"ע וכמ"ש הרב ז"ל וכל הטעמים שרצה לפטור בהם הרב בנדונו כולהו איתנהו בנ"ד ונ"ד עדיף שהוא עפ"י הדיבור וכמו שנבאר לקמן וה' חס"ל הנז' סי' י"ט דקי"ד ע"ב פטר בנדונו משום שלא נתכוין להזיק במזיד יעוש"ב וממנו נקח לנ"ד, והרב אדמ"ק חו"מ סי' ד' כתב דאפי' להרמב"ם ודעמיה דמחייבי בגרמא אינו אלא במתכוין להזיק אבל היכא דלא נתכוון להזיק דאז לכ"ע פטור, ועי' מה שהק' עליו הרב חס"ל הנז' ובדקט"ו ע"א כתב דאי נימא דדר"ג דינא הוא ל"ש מתכוין ל"ש אינו מתכוין חייב אבל אי אמרינן קנסא בעי' מתכוין ויכול המוחזק לומר קי"ל דרד"ג קנסא הוא וכשאינו מתכוין לא קנסי' ליה, עוד כתב ובפי' מתכוין להזיק מתבאר מדברי הרמב"ם בפ"ז דחובל דאפי' אינו מתכוין ממש להזיק ולהרע לו רק דמתכוין להנאתו וכו' עכ"ז חייב, ולדעת הראב"ד שם היכא דמתכוין להנאתו לא קנסו ואפ' דגם הראב"ד לא אמרה למלתיה אלא בהיזק שאינו ניכר וכמ"ש בתוך דבריו דאז הוו תרתי היזק שאינו ניכר וגם להנאתו אבל בהיזק ניכר דחייב אפי' במתכוין להנאתו יהיה חייב בין הכי ובין הכי עכ"ז בנ"ד לכ"ע פטור דנ"ד לאו מזיד הוא וכו' יע"ש:

אשר מזה נקח גם לנד"ד דלאו היזק ניכר הוא ולאו מזיד הוא וכמ"ש הרב הנז' יעוש"ב:

והרב חקרי לב בח"ב סי' ל"ג שם הביא לנו ד' חי' שיש בדד"ג לפוטרו וכולם ליתנהו בנ"ד ובסו"ד כ' וז"ל גם כאן וכו' כ"ש בנ"ד כי מעיקרא לא כיוין ולא עשה שום מעשה שמעון להרע בדבר כ"א הענין בא ממילא כששמע הספן שיש לו משרת לא רצה לוותר כי אמר וכו' וכל כה"ג לכ"ע פטור שמעון והוא פשוט וברור עכ"ל:

עוד כתב הרב הנז' בחלק הנז' סי' ל"ד דקמ"א ע"ב וז"ל דהיכא שנתכוון לטובתו הגם דאח"כ הו"ל פסידא פטור דלא הו"ל ד"ד אשר בזה בנ"ד שנתכוין לטו' אין לחייבו מדד"ג יע"ש. ועט"ר הרמ"ז בסי' שפ"ו הגהט"ו או"פ ואונ"ת יע"ש והר' מכת"ל בח"מ סי' י"ג דקצ"ט ע"ב וז"ל באופן שאם היה נידון משום דד"ג היה ראוי לפוטרו מכ"ש שאינו אלא גרמא בעלמא, ומה גם שכונתו היתה לטובה הילכך אפי' מד"ש פטור ומותר ע"כ ועיין לה' מטה אהרן ח"א בכלל הג' נק' גרמא בנזקין דס"ה ע"ג יעש"ב מה שהאריך:

עוד כתב החק"ל שם בסי' ט"ל דקע"ג ע"ב וז"ל ועוד נראה לפטור לשוכר הב' כיון שלא היה כונתו להזיק לשוכר הא' כ"א כונתו להשתדל בעדו דעי"ז יצא ממילא היזק לשוכר הא כל כה"ג פטור כמ"ש הכנה"ג שם בסי' שפ"ו הגהט"ו או"נ דהיכא דאינו מכוין להזיק אלא להנאתו פטור מלשלם דהכי נקטינן כדעת הראב"ד והרמב"ן ושכן יש להוכיח גם מדברי ריב"ה בח"מ סי' ס"ו ס"ד יעו"ש וראה תראה לה' פרי האדמה בה' חובל די"ח ע"ד שפטר בנ"ד משום דלא היה בידו כ"א ביד בעלים עצמם יעו"ש שרצה לפוטרו אפי' לקח לוי הדינרים עצמם בידו ונאנסו פטור והביא ראיה ממ"ש הש"ע סי' רכ"ב הטה את החבית וכו' כיון דלא הגביה וכו' אבל המגביה את הכיס ליטול ממנו דינר וכו' הר"ז ספק אם נתחייב בכל הכיס וכו' ע"כ, וא"כ בנ"ד שלא באו לידו כלל כ"א בעל המעות הוא המזיק לו עצמו פשוט וברור דאין לחייבו כלל ובפרט למה שטען לוי באומרו אליו כיון שנימוס הבאנקא הוא אם תובע מעות בכל עת ובכל רגע חייבים ליתן לו זולתי שיפסיד הריבית שעבר א"כ הי"ל להמתין עד בא זמן הנועד ואזי יביא מעותיו וכמ"ש בשאלה:

אשרי תבחר ותקרב לנ"ד דמלבד דכל החי' ליתנהו ביה אף גם זאת היתה יתירה כי מעיקרא לא כיוין ולא עשה שום מעשה להרע בדבר כ"א הענין בא על ידי בעל המעות עצמו שהוא הזיק לעצמו וא"כ כ"ש הוא דאם הרב פטרו משום דבא ההיזק ממילא נפ"ל במכ"ש כשבא ע"י שהוא הזיק עצמו וגם דהוי להנאתו, וכ"ש לפי דברי שמעון שלא אמ"ל כלום, וע"י למ"מ בח"מ סי' ישס"ו בהגב"י אוכ"א ולהרב פרי האדמה בה' חובל פ"ו די"ט ע"א וז"ל או אפ' לישב דברי רי"ו וכו' אמנם כשהזיק אדם ממון חבי' שהיה אצלו ולא ידע ליה דלא אסיק אדעתיה אין לחייבו אלא במתכוין להזיק וכו' יעוש"ב והגם שסיים שם וז"ל והאופן הב' עיקר וגם אמרה בדרך אפשר היינו דוקא לנ"ד לישב דברי רי"ו אבל בנ"ד אזיל ומודה דהאופן הזה הוא פשוט וברור כמו שיראה הרואה וכמ"ש הרב הנז' שם וז"ל ובפרט כי בנ"ד ג"כ לטובת חבי' נתכוון דבהא אפי' איסורא ליכא, דאפי' גרמא בנזיקין פטור אבל אסור איכא, בהא אפי' איסור ליכא, וגם אפי' תרעומת ליכא ובפרט כמ"ש הריב"ש שם הביאו מהר"ם אלשיך ז"ל סי' ס"ו על וכו' וכתב הריב"ש ז"ל כי ראובן פטור שלא חשב אלא לעשות מצוה ולא להפסיד את לוי כיוין וכתב שאפילו תרעומת אין לו, א"כ דון מינה לנ"ד במכ"ש שהרי התם אפי' שלא נתכוון לטובתו של לוי עצמו אלא לטובתו של שמעון כי להציל נתכוון מש"ה לית ליה אפי' תרעומת כ"ש הכא שנתכוון לטובתו שלו ממש ובעצתו ורצונו שאין לו אפי' תרעומת, ואעפ"י שכתב הרמב"ן בתשו' סי' ר"מ הביאה מורם בהגה סי' שפ"ו דהמזיק לחבירו בעצתו הוי גרמא בנזיקין ופטור אבל אסור בהא אפילו הרמב"ם ומר"ן ז"ל שחולקים עם ר"י בעל התו' ורוב הפוס' בענין גרמא בנזיקין איזה דבר נק' גרמא בהא ודאי מודה שהיא גרמא במזיק עפ"י עצתו שהרי מורם בהגה שם בתחי' כתב וי"א דהוי זה גרמא וכו' וכן וכו' דנראה דחולקין על מרן אמנם במזיק עפ"י עצתו לא כתב וכן וכו' נר' דבהא אפי' מרן ז"ל יודה דהוי גרמא בנזיקין ואע"ג דפטור אבל אסור התם שאני דהכא נתכוון לטובתו כנז' גם מתשובת הרא"ש ז"ל שכתב וכו' עכ"ל יעש"ב וכ"ש בנ"ד שלטובה נתכוון שיהיו המעות מוכנים בכדי שיוכל למכור לו תו"מ וק"ו הדברים לפי מ"ש לוי שלא אמ"ל כלום:

גם מדברי מהרש"ך ח"ד סי' ל"ב שכתב דהיכא דפטור מד"א וחייב בד"ש אם נתכוון להטיב אין בו עון אשר חטא כוע"ו כ"א דוקא בדין שחייב בד"א אין לפטור בטענת שנתכוון להטיב וכו' יע"ש:

ובנ"ד כבר הוכחנו שפטור מד"א א"כ אין שום איסור כלל ועלית על כולנה למ"ש הר' פרי האדמה בפ"ו דחובל די"ט ע"ב על תשובת מהרש"ך הנז' וז"ל והיינו ודאי עפ"י טענתו אבל אם הוא מפורסם שנתכוון להטיב אפ' דאפי' שהיה חייב בד"א כשנתכוון להזיק היכא שנתכוון להטיב פטור, ונ"ד מלבד שלא נתכוון להזיק ונתכוון להטיב פשוט הדבר שפטור בלתי שום איסור וגם דלא הוי בריא היזקא ומה גם למה שטוען לוי שלא אמ"ל שיכין המעות:

ולעילא מן כל למ"ש הפ"מ ח"ב סי' טו"ב שכתב בנדונו כי אפי"ה אינם אלא גרמא ופטורים, גם בס"ס קי"ט כתב דאפי' אם הזיד להפסיד ממונו ש"ח בעצמו כל דליכא תנאי דד"ג פטור והביא תשובת מהרש"ך ח"א סי' נ"ד שכתב שאפי' בכונה מכוונת סיבב ההיזק לחבי' והתפאר על ככה דפטור אם לא שייכי כל חי' ר"י והסכים לפסק ההלכה הר' הנז' כס' מהרש"ך יעו"ש:

גם הפמ"א ח"א סי' ז"ך כתב דבעי' שיהיו התנאים כולם הביאם הרב פה"א הנז' בדכ"א ע"א ולא עוד אלא שכתב שם וז"ל ועוד כי לפי מ"ש שם ה' ז"ל ג"כ נר' דבנ"ד ג"כ כיון דהנזק בא בהיות הדינרים בידו והו"ל לסגור ידו כשראה הגוי מתקרב אצלו וכו' ואם הוא עצמו לא חש כ"ש חבי' והוה ליה שהנזק בא מצד עצמו ואפילו תימא שהנזק בא מחמת ב' בודאי הלא כתב הפמ"א שם דפטור והביא ראיה מדאמרי' פ"ק דקי' דכ"ד המבעית את חבירו וחלה מתוך הפחד פטור מד"א וחייב בד"ז כיצד תקע באזנו וחרשו פטור ופי' שם התם הטעם אדם כיון דבר דעת הוא איהו מבעית אנפשיה ופרש"י מדעתיה קא מבעית שנותן אל לבו אל פחד הקול הבא פתאום ע"כ וכתב הרב ז"ל הרי אעפ"י שהנזק בא ע"י ב' מ"מ משום דאיכא למתלי שהוא גרם לעצמו הנזק איהו דאפסיד אנפשיה וכו' א"כ ה"ה והה"ט בנ"ד לע"ד דהוא ג"כ גרם לעצמו וא"כ הו"ל כבא הנזק ע"י גרמת ב' דפטור ע"כ:

וממנו נקח לנ"ד ואין מהצורך להאריך בדבר ותן לחכם ויחכם ועי' עוד לה' שם ע"ב וז"ל י"ל דרש"י ז"ל סובר כיון דלטובה נתכוון וכו' כמ"ש אפי' ר"מ דד"ד יודה וכו' יעש"ב אם כן בנדון דידן נמי נימא הכי ועיין להרשד"ם חושן משפט סי' של"ב בסופו:

ואפי' לס' הש"ך בחו"מ סי' ס"ו סק"מ שכתב בפי' דאין לנו לומר דפטור אלא אפי' שכיוין להנאת עצמו ולא להזיק בכ"מ דמדרבינן מד"ד אפי' לא כיוין להזיק וכו' יעויין שם בנדון דידן אזיל ומודה דפטור וכמ"ש הוא עצמו בסי' שפ"ו סק"ג וז"ל ולפי מה שהעליתי לעי' דד"ד אינו אלא קנסא מדרבנן יש לפטור גורם דגורם וכו' ונ"ד אפי' תימא דהוא גורם הוה ליה גורם דגורם שעל ידי בעל המעות נגמר הדבר והוה ליה גורם דגורם ואפי' בדבר הגורם לממון עצמו פלו' דרבנן ור"ש דרבנן סבירא להו דלא הוי כממון:

ולך נא ראה להרב ש"ך סי' שפ"ו סק"ד מ"ש בשם בעה"ת דגורם דגורם פטור וה' קצות החשן סק"ג העלה דלא מצינו גורם דגורם דחייב אפי' למ"ד דד"ג דאו' יע"ש ואפי' למ"ד דהוי כממון דוקא הגורם אבל גורם דגורם פטור יעוש"ב:

גם ראה תראה לעט"ר הרמ"ז בח"מ סי' שפ"ו בהגהט"ו או"ב שהביא שם לכמה פוס' שפסקו הלכה כר"ש משום דמדמו לה לדד"ג ושם הביא לנו לג' עמודי ההוראה שהם הרי"ף והרמב"ם והרא"ש דפסקו כרבנן דאית להו דאינו כממון יעוש"ב והם פסקו כר"מ נראה דלא דמי לדר"ג ועי' עוד למ"מ בח"מ סי' שס"ג בהגהט"ו או"ד ע"ש ויש להביא כמה ראיות מדברי הפוס' דקראו גורם דגורם אפי' לנדונות פחותות מזה וכ"ש נ"ד אלא דלא רציתי להאריך בזה:

ואתה תחזה לנ"ד דברי הרב משפטי שמואל סי' ק"ב דק"ז לנדונו שלא נתכוון להזיק עוד כתב הרב הנז' סי' קי"א דקכ"ז ע"ד וז"ל א"כ אחרי דברי היזקא ואין טענה למזיק לומר דחשבתי דלא יזיק ולכך לא כיונתי כההיא דאי"ל בההיא דמשסה דאולי לא ישוך וכן טעמים אחרים וכו' יעו"ש דמשמע מדבריו דאם יש לו לומר טעמים כאלה היה מועיל לפטור וא"כ בנ"ד דאי' למימר כל הטעמים פטיר ועטיר ותמצא הדבר מפו' בהר' הנז' בדקכ"ח ע"א וז"ל וגם אני יתוש וכו' היינו משום דבכל אחד ואחד יוכל להנצל הגורם בהתנצלות גמורה שלא נתכוון להרע או להזיק או שכיוין לטובה או חשבתי שלא יבא היזק וכו' ע"ש, עוד עי' למהר"ש הלוי ז"ל בסי' י"ח שצירף טעם אחר וז"ל ועוד מטעם אחר דבשעה שפרע לב"ח לא היה יודע חמיה שהיה מזיק לאלמנה כי אולי היה חושב שהיה בידה וברשותה שיעור ב' כתובות יעו"ש ע"ס התשו' ונ"ד אי' האי טעמא דלא היה יודע בודאי שמגיע נזק ונדון ממנו לנ"ד דכולהו איתנהו ביה והוי כנדון הרב תה"ד הנז' ופטור מד"ד וכמו שמצינו שנסתייע הר' משפטי שמואל סק"ב דק"ז ע"ד מתשו' התה"ד הנז' לחלוק על שכנגדו אף אנן נמי נדון ממנו להסתייע לנ"ד:

ה'ן עוד נביא מ"ש המבי"ט בח"ב סי' נ"ד שכתב וז"ל ואפי' גרמא דחייב בד"ש ליכא דלא נתכוון הוא לשום נזק וכו' כמו שיעו"ש אמור מעתה לנ"ד אפי' לפי"ד שא"ל כיון דהוא לא נתכוון לשום נזק א"כ אפי' חיוב בד"ש ליכא וכ"ש לפי מה שטוען כי מעולם לא אמ"ל שיכין מעות והא לך ראיה שאף הוא אזיל ומודה שאמ"ל לתת לו עשרים לי"ט כפאר'ו ולא רצה:

ואתה קח לך את דברי הרב המאירי הוב"ד בשי' רב"א לקמא בהא דהפורץ גדר וכו' שכתב דיש חילוק עוד בד"ד אי כח אחר מעורב בו יעש"ב, ונדון דידן כח אחר שהוא בעל המעות מעורב בו ואדרבא נדון דידן עדיפא מינה שהוא לבדו עושה עיקר הנזק:

ולך נא ראה לה' פנים מאירות חלק א' סי' כ"ב, ועי' לה' שבות יעקב חלק ב' סי' קכ"ט מה שהשיג עליו דאינו חייב מדין מזיק כיון שאין כונתו להזיק יע"ש, ועיין לה' ששל"א בחושן משפט בסי' קע"ו דין י"ד מה שהקשה עליהם, וכעת לא יכולתי להבין דבריו במ"ש מיהו י"ל דה' פ"מ הנז' דש"ה דהזיקו בשאו"ת אבל בנדונו הזיקו בקו"ע וכשאפנה אשנה הדבר זה, ידוע הוא דדיני נזיקין דמו לה' שבת וכמ"ש ה' דברי יוסף אירגאס ז"ל בסו' די"ח ע"ב וז"ל והנה כבר ידוע מ"ש הפוס' ז"ל דד"ד הם כהלכות שבת יש מהם שחייב לשלם ויש מהם פטור אבל אסור ויש מהם פטור ומותר וכמ"ש הרמב"ן במאמר דד"ג שלו יעו"ש עד כאן:

ובה' שבת מצינו דה' דלא אסרה תו' אלא דבר המתכוין אבל כשאינו מתכוין פטור ומותר זולתי אם הוא פסיק רישיה ולא ימות דמודה ר"ש דה' כוותיה וכמו שפסק הטור בסי' של"ז ס"א וכתב מרן הב"י וזה לשונו כי לא מכוין שרי ר"ש לכתחילה וכן פסק הש"ע בא"ח סי' של"ז ס"א דבר שאינו מתכוין מותר והוא שלא יהיה פסיק רישיה ולכך גורר אדם מיטה וכסא וכו' ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ, ומותר לרבץ הבית כיון שאינו מתכוין להשוות גומות אלא שלא יעלה האבק עכ"ל, דמשמע דאפי' לכתחי' שרי כיון שאינו מתכוין והת"ה סי' ס"ד כ' וז"ל אבל כשאין מתכוין נוכל לו' אפילו אי פסיק רישיה הוא שרי דבאיסור דרבנן יש לחלק בין מתכוין גמור לפסיק רישיה כדאי' בתשובת מהר"ם במרדכי פ' הזורק ולפי"ד בנדון דידן דקים לן כריצב"א דד"ד קנסא הוא א"כ הוי מדרבנן ובאיסור דרבנן אפי' בפסיק רישיה מותר בדרבנן כשאין מתכוין ועי' להמ"א בסי' שי"ד סק"ה מה שהק' על התו' ועי' בט"ז שם אם כן בנדון דידן אפילו שעל ידו בא ההיזק אפי"ה פטור וכמו שמצינו בה' שבת לדעת התרומת הדשן וכ"ש בנדון דידן כיון דאפילו בה' שבת דחמירי מותר גמור ומה גם דלא הוי פסיק רישיה דהמעשה נעשה ע"י בעל המעות:

שמעו עמי ואדברה מה שראיתי למרן הב"י בא"ח סי' של"ד שכתב לדעת הטור וזה לשונו וטלית שאחז בו האור פושטה ומתכסה בה ואינו חושש אם תכבה כיון שאינו מתכוין לכך וכן יכול ליתן עליו משקין, דנתינת משקין על טלית שאחז בה האור שאני דלא הוי אלא גרם כיבוי שהרי אינו עושה מעשה בגוף הדליקה אלא לכשיגיע האש למקום המים לא יוכל לשלוט שם ויכבה מאיליו משא"כ כשמתכסה בטלית ופותח ס"ת שמנענע האש עצמו ועי"כ היא נכבית אם היה מתכוין לכך היה אסור וכו' יע"ש ובסי' תקי"ד כתב נר של שעוה שרוצה להדליקו ביו"ט וחס עליו שלא ישרף כולו יכול ליתן סביביו דבר המונע מלישרף בענין שיכבה כשיגיע שם דגרם כיבוי מותר ע"כ:

אבל מדברי שאר פוס' אין נראה כן וכו' יעו"ש ועי' לעט"ר הרמ"ז בשיירי או"ח סי' של"ד בהגב"י אות ט' ועי' שם במ"ש הב"י ובשולחנו הטהור סי' תקי"ד ס"ג וז"ל נר של שעוה שרוצה להדליקו ביו"ט וחס עליו שלא ישרף כולו יכול ליתן סביביו קודם שידליקנו וכו' יע"ש ולפי דבריו אין להביא ממנו שום ראיה אלא כל בתר איפכא ואולם לדידי ק"ל דמ"ש מה' שבת שמותר לעשות אפי' ביום שבת עצמו ועי' להמ"א שם בסי' תקי"ד סק"ז שהק' כן וז"ל וצ"ע דמ"ש מטלית שאחז בו את האור שמותר ליתן עליו מים כמ"ש סי' של"ד סכ"ד וכו' יעש"ב ועיין מ"ש עליו הרב מחצית השקל שם באורך גם עיין להט"ז שם בא"ח סי' תקי"ד אות ו' באורך:

וכי תימא דדוקא בדליקה התירו אבל לא בשאר איסורי שבת כאשר כן סבר המה"ד הובא בד"מ סי' תקי"ד אות ג' כתב בשם מהרי"ל וז"ל כתב מהרי"ל דמותר לילך עם נר של שמן ביו"ט אעפ"י שמזיז השמן הואיל אינו מתכוין לכיבוי שרי, וכ' עוד דיכול להעמיד נר של שמן ביו"ט במקום שהרוח שולטת בו ואתי לידי כיבוי אבל לא יעמידנו שם במקום שהרוח מנשב עכ"ל, וכן הובא בט"ז סי' תקי"ד סק"ו וז"ל אבל רבי' יואל פי' דאפי' ביו"ט לא שרי גרם כיבוי אלא במקום היזק דוקא עכ"ל וגם השלטי גבורים בפ' כ"כ וז"ל ומיהו נ"ל דלא שרינן גרם מחק בפסיק רישיה אלא א"כ הוא לשום צורך כגון טבילה וכיוצא בזה דומיא דגרם כיבוי דלא שרינן ליה משום היזק כמ"ש המפ' שם ע"כ וחזות קשה הוגד לי במ"ש הד"מ סי' של"ד אות ה' שהביא משם המדרכי וז"ל וכתב המרדכי ע"ד בפ' כל כתבי דגרם כיבוי לא שרי אלא במקום היזק אבל בלא היזקא אפי' ביו"ט אסור עכ"ל:

והרואה יראה במרדכי בפ' כל כתבי דדברים אלו ק כתבם בשם רבי' יואל אבל הוא גופיה כתב דמותר שכך כתב אבל ר' יואל וכו' ואפשר להגיה בדבריו וכתב המרדכי ע"ד בשם ר' יואל וכן הביא הט"ז שם סק"ו דהמרדכי הביא דיש מתירין ביום טוב וכו' אבל ר' יואל וכו' או נאמר דהכונה הוא במ"ש אבל ר' יואל וכו' והכי קי"ל

ואולם כשתראה למה שכתב הטורי זהב שם בשם רש"ל בסי' פ"ב שדחה דברי ר' יואל יעויין שם ואם איתא לפי' הול"ל ואף המרדכי שהסכים לדברי ר' יואל וכו' לא נהירא ומדלא ביאר כן ש"מ דהמרדכי לא ס"ל כוותיה וא"כ הדרן לתי' קמא להגיה בדברי הד"מ כנז' ורש"ל זו הלכה העלה דשרי לתחוב נר הדולק בבה"כ בחול כדי שלא ישרף יותר ממה שיצא לחוץ וכו' יעש"ב:

ודרך אגב ראיתי לה' מח"א בחי' על הרי"ף ומפ' הביא לן מה שנסתפק הרב שלטי הגבורים שם בפ' כל כתבי וז"ל כתב הבשה"ג וז"ל ומסופקני בכל מלאכת שבת הנעשית בלא מתכוין ע"י גורם וכו' נ"ב לא ידעתי במאי נסתפק דהא נר שאחורי הדלת הוי גורם ואינו מתכוין דאי במתכוין היכי סבור לומר דאתי כר"ש הא ר"ש לא אמר אלא כשאינו מתכוין ואפי"ה אסרו מטעמא דפסיק רישיה וגבי דליקה התירו והכי משני בגמ' ועי' סביבות פ' ד"מ בשלטי הגבורים עד כאן לשונו:

ואני בער ולא אדע לכוין את דבריו במ"ש דהא נר שאחורי הדלת הוי גורם ואינו מתכוין וכו' הנה סוגיא זו היא בפ' כל כתבי דק"ך ע"ב תנא נר שאחורי הדלת פותח ונועל כדרכו ואם כבתה כבתה לייט עלה רב וכו' אמ"ל בהא אפי' ר"ש מודה דהא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות וכתב רש"י בד"ה פסיק רישיה והכא נמי הרוח מכבהו עד כאן לשונו דמשמע מדברי רש"י דלאו גורם כיבוי מיקרי לא במכבה בידים ממש חשיב כיון דמיד בההוא מעשה דעושה נכבה הנר ולמה קראו גורם אם לא שנאמר דהרב גריס ברש"י שמא יכבנו הרוח כגי' הרא"ש ברש"י ובר"ח כמו שכתבנו לקמן וכן גריס הטו' והש"ע בסי' רע"ז וגירסתינו היא גירסת הרמב"ם שם בה' שבת בפרק ה' הי"ז וזה לשונו נר שאחורי הדלת אסור לפתוח הדלת ולנעול כדרכו מפני שהוא מכבהו אלא יזהר בשעה שהוא פותח ובשעה שהוא נועל עד כאן וכתב ה"ה גם בפי' ר"ח וזה לשונו ופי' ר"ח שהנר קבוע אחורי הדלת ובפתיחתו יכבנו עד כאן, דמשמע דודאי יכבנו לא דשמא מחמת שאוקמא כר"ש ומודה ר"ש בפסיק רישיה שהוא בודאי:

ואני זבוב קצוץ כנפים לא ידעתי לכוין אימר"א בגי' שמא דאם נאמר שמא יכבנו הרוח אם כן לא הוי פסיק רישיה וגם ר"ש מודה דמותר כיון שאינו מתכוין ועי' בש"ע יו"ד בה' ע"ז סי' קמ"ב סט"ו כתב מורם וז"ל ומיהו דבר שאין מתכוין מותר יעויין שם בסביבות וכעת אין הפנאי מסכים איתי לשנות פרק זה בהרחבה ואתה חכם קורא נעים לך נא ראה מצוא דבר דיבור על אופניו והביננו בתורתך, ולך נא ראה לעט"ר הרמ"ז בשיירי א"ח סי' רע"ז בהגט"ו או"ב נהגינן וכו' כיון דאינו פסיק רישיה בודאי אלא דבר שאינו מתכוין הוא יע"ש, וכן כתב הב"י בסי' של"ד ונר' דטעמא משום דלאו פסיק רישיה שהרי אינו בודאי שיכבה ע"י כך, והתו' כתבו בדבור המתחיל פותח וכו' וזה לשון הרא"ש נר שאחורי הדלת אסור לפתוח ולנעול כדרכו דאביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות ורש"י פי' שהנר מונח אחורי הדלת וחיישינן שמא יכבהו הרוח ור"ח פי' שהנר קבוע בכותל שאחורי הדלת וכשפותח הדלת נוקש בכותל ואיכא למיחש שמא יכבה הנר ור"י פי' שהנר תקוע באחורי הדלת ובפתיחת הדלת ובנעילתו מרחק את השמן מן הפתילה או מקרבו אל הפתילה ע"כ, והנה שם בקרבן נתנאל ע"ד רש"י שהביא הרא"ש שמא יכבהו הרוח נסמן אות א' וכתב הרב ק"ן וז"ל וק' אם כן אמאי נקיט כדרכו אעפ"י שפותח בנחת מכל מקום הרוח מנשב ונר' דר' סובר דהא דפרש"י שמא יכבה הרוח היינו באותו הרוח שנעשה ע"י פתיחת ונעילת הדלת ובזה נסתלקו כל הג' קו' התו' בדבור המתחיל פותח עיין שם ועיין בסי' רע"ז סק"א במ"א עד כאן לשונו, ובפי' ר"ח במלת נוקש וכו' נסמן ב' והגהות ק"ן כתב וזה לשונו והא דלייט רב ס"ל לר"ח אינו כ"א על הפתיחה וברייתא דקתני פותח ונועל בו רצונו כשם שנועל כך פותח ואגב פותח תני' נועל וכ"כ בב"ח וכ"ה ברשב"א, והט"ז בסימן ה רע"ז סק"א פי' בענין אחר עכ"ל:

אתאן לעיקר ספקו של השה"ג לפי מה שהביא עט"ר הרמ"ז בכנסיא שלו בא"ח סי' של"ד וזה לשונו שטה י"ב כתב רי"ו וכו' וכ' אפי' נשבר לו חבית מותר לו' לנכרי כל המציל אינו מפסיד שהגי' אשר סביב המרדכי דפ' כירה בשם מהר"ם ז"ל וזה הולך ע"ד האו' דלאו דוקא בדליקה התירו אלא הוא הדין בכל איסורי שבת ע"כ ואם כן אמאי לא פשט ספקו מדברי מהר"ם הנז' והניחו בספק בפ' כל כתבי:

מעתה ניחזי אנן בנדון דידן דהגם דלא עביד מעשה בידים מכל מקום לפי"ד שהם אמרו שאמ"ל הכן המעות אם כן על פי דיבורו נעשה המעשה והוה ליה כאילו עביד מעשה איהו גופיה וכמ"ש בב"מ ד"ץ ע"ב גם הובאה בפ' אחד ד"מ דנ"ה איתמר חסמה בקול והנהיגה בקול ר"י אמר חייב עקימת שפתיו הויא מעשה ר"ל אמר פטור כקלא לא הוי מעשה וקי"ל כר"י וכן פסק הרמב"ם בפ"ק דכלאים היא כל העושה מלאכה וכו' ואפי' בקול לוקה ובפ"ג מה"ר שכי' ה"ב ואפי' חסמה בקול לוקה והטור יו"ד סי' סיאזרציזוסי"ג וזה לשונו כתב הרמב"ם משכם כאחד או הנהיגם כאחד ואפילו בקול לוקה ובחושן משפט סי' של"ח ס"ג וזה לשונו ואחד החוסם וכו' ואפי' חסמה בקול שגער בהשומנעה מלאכול לוקה עד כאן גם מרן הש"ע פסקה בש"ע בחושן משפט סי' של"ח ס"ג וכתב הסמ"ע סק"ח וזה לשונו אפי' חסמה בקול לוקה דקי"ל עקימת שפתים הויא מעשה עד כאן ובש"ע יו"ד סי' רצ"ז סי"א וז"ל אחד החורש וכו' ואפי' בקול לוקה ע"כ:

משום הא ל"ק ול"מ וכמ"ש התו' שם בפ' השוכר את הפו' ד"ץ ע"ב ד"ה ר"י וי"ל דלא קאמר ר"י דעקימת שפתים הויא מעשה אלא הכא משום דבדיבוריה קעביד שהולכת ודשה בלא אכילה וכו' יעו"ש ועי' בהג"ה הכתובה בכ"מ פ"א דתמורה ה"א שכתב שכבר הרגיש המ"מ בפי"ג מה' שכי' והביא תי' התו' בשם המפרשים ועוד תי' וז"ל ואפי' שהיה לי לו' שכל לאו שאין בו מעשה אלא דיבור אין הדיבור קרוי מעשה אבל חסימה כיון שישנה במעשה גמור אף החסימה בקול הויא מעשה ע"כ ולפי"ז התי' נפ"ל לנ"ד כיון דאיכא בו מעשה א"כ אפי' בקול הוי מעשה הנה מלבד מה שהק' עליו הלח"מ ודחה דבריו וז"ל ומ"מ ול"ן דטעמא דרבינא לא חש להא דר"י משום דכיון דר"י אמר משום ריה"ג כל ל"ת שבתורה עשה בו מעשה לוקה לא עשה בו מעשה פטור וכו' ס"ל לר"י דהדר ביה מסברתו כששמע מרבו דעקימת שפתים לא הוי מעשה ע"כ וה' לח"מ בה' סנהדרין פי"ח ה"ב אחר הקו' שהק' על המ"מ שבפי"ג מה' שכי' ויצא לחלק וז"ל והנר' אלי לתרץ בדעת רבי' שהוא סבור שחסימה ודאי כיון דמדיבור נמשך מעשה וכן בעדים זוממים כיון דבדבורייהו עבדי מעשה לאו שיש בו מעשה איקרי אבל מימר וכו' והטעם משום דבחסימה ועדים זוממים נמשך המעשה בקולם שהוא האיסור בעצמו שהוא החסימה ובעדים זוממין וכו' ובחסימה הוי לאו שיש בו מעשה מהטעם שכתבתי שנמשך מעשה האיסור וכן עדים זוממין נמשך וכו' יעוש"ב גם תראה להרשב"א במיוחסות סי' ר"מ וז"ל ועתה שב למה שאמרתי דעקימת שפתים הויא מעשה מדר"י זהו כשנעשה מעשה עפ"י דיבורו כההיא דפ' השוכר את הפו' דע"י הקול הפרה דשה אבל כל שלא באה לידי מעשה לא ותדע מדאמר בשבועות אמ"ר אידי בר אבין אר"י כל לאו שבתורה שאין בו מעשה לוקין עליו חוץ מנשבע וכו' אלמא מימר ומקלל חשיב לאו שאין בו מעשה אע"ג דאיכא עקימת שפתים וא"כ ק' דר"י אדר"י אלא כדקאמרן וכו' הכא במימר אתי לידמ"ע הא אמר ר"י בתמורה פ"ק א"ל ר"י לתנא לא תתני מימר דעביד מעשה וכו' ומשני שאני עדים זוממים הואיל וישנן בקול ופי' הרב ז"ל שעיקר חיובם דמשמעי קול בפני ב"ד ופריך וקול לר"י לא הוי מעשה וכו' אלא שאני עדים וכו' והק' ע"ז תו' וסו"ד העיקר שכן ישנו במה דאמר אם אמר אני כמוהו כשר בד"ן ובד"מ הילכך פעמים שמתחייב בלי עקימת שפתים, ואם העיד האחד ואח"כ אמר לב' ואתה אומר כמוהו ואמר אין חייב אע"ג דליכא עקימת שפתים לא חשיב מעשה הואיל ובלא מעשה יכול להתחייב וכו' יעו"ש ועי' להתו' בפ' הגוזל קמא ד"ק ע"א ד"ה טיהר את הטמא וכו' וז"ל למה לא יתחייב וכו' אע"ג דבדיבור בעלמא מיפסל ולא חשיב דד"ג ונר' לפרש דכל היכא דקם דינא אפי' בדיבור חשיב כמעשה ולא כגרמא ומחייב אפי' לרבנן עכ"ל, ולפי"ד נפ"ל לנ"ד דאמירתו להכין מעות לא נמשך המעשה עצמו אלא עד שהלך בעל המעות ועשה מעשה בגוף המעות א"כ ל"ד לחומה ומה גם כי הנתבע דנ"ד הוא מכחיש בדבר ואו' שמעולם לא אמ"ל ומביא ראיה לקיים דבריו שאם איתא למה לא רצה לקבל ממנו העשרים לי"ט כפאר'ו אשר אמר לתת לו:

ממוצא דבר אתה למד דלאו בכל מקום דיבור הוי כמעשה ואני אהרן יש לי להביא ראיה מדברי הפוס' ג"כ דלאו בכל דיבור הוי כמעשה דדוקא בחסימה והנהגה משום דבדיבורו הוא עביד מעשה ואמינא לה מדברי הש"ע ביו"ד סי' רצ"ז ס"ב וז"ל אינו לוקה וכו' והטור כתב וז"ל אבל איסורא ליכא אם יעלה זע"ז או יעוררם בקול אבל אם העלם וכו' או שעוררם בקול מכין אותו מכת מרדות ע"כ ושם בסי"א כ' וז"ל אחד החורש וכו' או הנהיגם כאחד ואפי' בקול לוקה ע"כ:

ונחזי אנן דמ"ש מס"ב דעוררם בקול דאינו לוקה אם לא דיש לחלק וכאמור ומדובר לעיל, עוד מצאתי סעד אחר לסומכו ממ"ש בפ' השוכר את הפו' ד"ץ ע"ב איבעיא להו אמר לגוי חסום פרתי ודוש בה מי אמרי' כי אמרי' אמירה לגוי שבות ה"מ לענין שבת דאיסור סקילה אבל חסימה דאיסור לאו לא או דילמא ל"ש ע"כ וכתב הב"י ביו"ד סי' רצ"ז דלא איפשיטא ולחומרא וכ"פ הרמב"ם ע"כ ועי' בח"מ בב"י סי' של"ח מ"ש שם ואם איתא דדיבור הוי כמעשה בכ"מ מאי קא מבעיא ליה תלמודא מי אמרי' אמירה לגוי שבות וכו' תיפו"ל דדיבור הוי כמעשה וכאילו חסמה הוא בעצמו והו"ל כחסימה בקול א"ו כנז' דדוקא חסמה בקול דדיבורו הוא דעביד מעשה אבל בלא"ה לא, וכן נר' מהב"י דכתב דלא איפשיטא ולחומרא ול"ל משום חומרא הרי דינא הוא כר"י דעקימת שפתיו הוי מעשה וגם מ"ש בש"ע שם ס"ו אמר לגוי וכו' אסור ואינו לוקה ואמאי והלא הוא פסק דחסמה בקול לוקה אם לא שמוכרחים אנו לומר דשם דוקא דע"י דיבורו נעשה החסימה שמנעה מלאכול לא כן בשאר דברים וכנז"ל, וכן יש ראיה מהא דקי"ל צעק באזנו וחרשו וכן המבעית את חבירו אעפ"י שחלה מן הפחד פעור מד"א דאינו אלא גרמא אלא אם כן אחזו ותקע באזנו וכן שנגע בו בעת שהבעיתו דעשה מעשה בגופו ועי' בסי' ת"ך סכ"א ול"ב ובאה"ט סקי"ח, עוד יש לי להביא ראיה מדין ערב שאם הוא אחר מתן מעות אפי' אמ"ל אני ערב ואפי' אמ"ל בפני ב"ד אינו חייב כ"א בקנו מידו אבל אם הוא בשעת מ"מ משתעבד באמירה בעלמא אפי' בלא קנין, וכמ"ש הש"ע חו"מ סי' קכ"ט וה"ט משום דבשעת מ"מ בדיבורו עביד מעשה לא כן אחר מתן מעות בדיבורו לא עביד מעשה ועי' בבאה"ט שם סק"ב ועי' בהגה ס"ב ובבאה"ט שם סק"ה ומכ"ש למ"ש ה' מהר"א ששון ז"ל בסי' קע"ו שאם לא אמ"ל תן מנה לפ' ואני אתחייב לך בדין ערב הוא מחלוקת בין הפוס' וכו' הביאו עט"ר הרמ"ז בכנסיא שלו בח"מ שם בהגהט"ו או"ד יעו"ש, ועי' לעט"ר הרמ"ז בכנסיא שלו בח"מ מ"ב סי' שפ"ו בהגהט"ו אצ"ו וז"ל כללא דמלתא היזק שאינו ניכר עשה מעשה בידים חייב והיכא דלא עביד מעשה בידים פטור וכל הגורם היזק לממונו ש"ח ועשה מעשה כגון שורף שטרותיו או בדיבור כגון המוכר שט"ח לחבי' וחזר ומחלו או בשוא"ת כגון שנפרצה מחיצת הכרם דכל אלו וכיוצא בהם שהנזק ברור ומצוי חייב לשלם מה שהזיק וכל שאין הנזק ברור כ"כ או שהוא ברור ואינו מצוי פטור הרדב"ז ח"ב סי' מ"ט עכ"ל, מכלל דבריו נשמע דבעי' מעשה בידים או בדיבור שהוא עושה מעשה אכן בדיבור שאינו עושה מעשה אלא שע"י אחרים נעשה המעשה כנ"ד בזה אין הדיבור כמעשה, ועי' במשפטי שמואל בסי' קי"א דקכ"ח ע"ב שכתב דבדיבור דעביד מעשה בודאי הוי כמעשה, ומהר"ש הלוי בסי' ל"ב דס"ה ע"ב כ' וז"ל ואל החלק הב' וכו' יעוש"ב, ולך נא ראה לתשו' הרשב"א הובאה בתשו' הרב בנימין זאב סי' ת"א כי האדם שהלשין בפה לו' לשר גבה ממון מפ' עשיר אינו חייב בכך שכל הגורם בנזיקין פטור דלא מצינו מוסר דחייב אלא באחוי אחויי אבל בדיבורא בעלמא לא עכ"ל ולפי"ד הרשב"א הנז' נר' דאפי' במוסר בדיבורא לא מחייב אי לא אחוי אחויי וא"כ כ"ש נ"ד והגם כי הרב הנז' דחה תשו' זו מהלכה היינו דוקא במוסר ועי' למהרשד"ם ח"מ סי' של"ב וז"ל ואחר כ"ז אני אומר דאע"ג דבמוסר מחייבינן ליה אפי' וכו' אלא שהראה ממון חבירו לבד אפי"ה חייב היינו ודאי לפי שעשה הוא בעצמו מעשה גם הנזק הנ"ל שנעשה מיד דתכף כשהראה מקלא קלי מש"ה חייב אבל איך נחייב לאשת ש' שלא עשתה בעצמה שום מעשה עכ"ל:

תוכן העניינים

מפי אהרן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה