מפי אהרן· רבי אהרן בכור אלחדיף
מפי אהרון · סימן א
שאלה ראובן היה דר בעירו, ובעיר אחרת מת הרב שלהם ושלחו כמה וכמה מכתבים וכמה וכמה דילוגים מדה בחבל הטליגראף והנה בא ויהי ביום השלישי לבואו קבלוהו עליהם לראש ואב"ד וקצין עם לפני השררה דהיינו חכם באשי וכתבו לו כתב התמנות וקצבו לו שכר קצוב לשנה וחתמו לו רוב מנין ורוב בנין והשכר היה עשרים לי"פ לשנה מלבד חלוקא דרבנן שיקח כאחד מהגדולים אשר בארץ המה, ומלבד מה שיעלה לו הכנסה מחותם שבידו של חכם באשי שכל מי שצריך לו לחתום לענינים ידועים צריך לשלם לו בעד החותם הנז' סך רייאל מאגידי וקבעו לו זמן בעד שלשה שנים והיה כשמעו ראובן את הסך הנז' שקצבו לו ההוא אמר מה יתן זה ואסברו ליה כי הסך הזה הוא מלבד שכירות בית מכוללות העיר וחלוקא דרבנן והכנסת החותם שיעלה לו לסך ששים לי"פ ויהי כמשיב ומי יאמר ואזי כתבו נייר וחתמו בו מנהיגי העיר שהם מחוייבים מכוללות העיר להשלים לראובן הנז' ס"ה כששים לי"פ ואם פיחתו הם משלימים ואם הותירו הותירו לו, ואולם אנשים בה מעט עמדו להתנגד בדבר הזה באומרם קבלנו אותו גם אנחנו לרב ומורה צדק ואולם בדבר החכם באשי כבר נתנה לבן הרב שנלב"ע שלא משררת העיר שיושבים בה שמינו אותו כעת לפי שעה, והצד שרוצים בו לשתי השררות חילו פניו שכעת יורה יורה ידין ידין עד אשר ישתדלו להוציא לפועל את מינוי החכם באשי וכן עשה, והיה כשבתו על כסא הרבנות לדון ולהורות, את החוקים ואת התורות, אף הוא ראה וידע כי לא נכון לעשות כזאת כ"א שניהם כאחד טובים כי שבע קלון מכבוד הבריות שכל מי שיעלה חייב בדין הוא מחרף ומגדף לא כן בהיותו ממונה מאת הממשלה יר"ה כל אדם מור"א ל"ו יעלה על ראשו שלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו, וראה חובה לעצמו לעמוד מנגד עד אשר יצא כנוגה מאמר מלכות בענין חכם באשי ואזי חובה מועלת עליו לדון בין איש ובין רעהו כאשר היה התנאי, וכראותם כי כן עמדו ברב עז והכינו מעות להוציא מאמר משררת העיר בשם ראובן הנז' לפי"ש וזה יספיק כאשר כן הוא כעת אשר מינו, ואח"ך ישתדלו להביאה מקמ"ר קושטא יע"א שצריכה הוצאה מרובה לא כן מפה אין מהצורך להוצאה מרובה, ולא נודע סיבת העכוב שלא עשו כן אפילו משררת העיר ועמדו מנגד וכראותו כי על כל אילין עדיין אש המחלוקת ובוז יבוזו לו שלח התראה לראשי העדה על יד בית דין הצדק דקהל קדוש אשכנזים יצ"ו והנה שמורה בידו תשובה שהאמת אתו באמור אליהם יחדיו למשפט נקרבה בכל מקום אשר תבחרו ולא השיבו לו דבר ואדביני ביני בא לו דילוג רב מאחד המיוחד שבהדרו רב וגדול בישראל הי"ו לאמר השמר לך מלצאת מן העיר כי גורם חרבן ונתעכב עד עת בא דבר מלך שלטון הוא האדון הרב הנז' הי"ו והנה באה מדה בחבל הטליגראף לראובן הנז' מגיד כי באה פקודה ממקום גבוה העיר הגדולה קרית מלך רב קושטא יע"א שישלח מאתו שלשה רבנים מעיר הנז' לראות מה יגידו לו והוא יתקן הדבר והאדון הרב הנז' הי"ו ציוה שיכינו להם סך מה מלבד הוצאותם ותיכף ישיב בדילוג רב וכראות ראובן הנז' כי עניים מבקשים לחם ואין מי שילוה להם מפני המחלוקת תיכף הודיע הדבר בדילוג רב כאשר ציוה כי הכולל הוא בדוחק עצום והנה הוא נוסע לדרכו בשבוע הבא ואחר כל אלה הדברים באה הכת המנגדת באומרם אליו שגם הם מקבלים את ראו' הנז' רק שרוצים לעשות עמו תנאים והוא לא רצה לקבל איזה מהם שאסור לעשותם שיש חרמי הראשונים נ"ע שלא לעשות כזאת ויסע לדרכו כאשר אמר. ועתה דינא קא בעי לשלם לו את כל הקצוב בעד השלשה שנים כי הנה הוא מוכן ומזומן לעמוד לשרת במינויו כאשר כתבו לו וממנו אין שום מניעה לא כן עתה פטיר ועטיר הוא כי אדעתא דהכי לקבל בזיונות לא ירד ועלבונו ובזיונו אינו מחול ואינהו דאפסידו אנפשייהו והם מחוייבים לשלם לו מבלי לחייבו בשום שירות ועוד תובע הוצאותיו שנתן בעד האורחים, ועוד תובע בזיונו מאת המחרפים והמגדפים אותו לעשות בהם משפט כתוב עפ"י התורה, והנה גם הוא תפוש מאחד מהמנהיגים אותו סך ק"ן לי"פ, ובצאתו מן העיר שלח להם עוד הפעם התראה ע"י הרב דומו"ץ דק"ק אשכנזים, יצ"ו באופן זה בחרו לכם אחד מארבעה דרכים הללו או יתפשרו עמו פשרה קרובה לדין בשביל שלא להקרות רשע אפי' שעה אחת או אם תרצו לקבל את האופן הנז' בתורת קומפרומיסו ככל אשר יאמר כן יקום דבר או אם תרצו לברור זבל"א וזבל"א הכא קאימנא ואם לאו דינא קא בעינא בבי דינא רבא בב"ד הגדול שבירו' תובב"א כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים, ותשובתם היתה שהאמת אתו והנה היא כמוסה תחת ידו בחתימת הרב הנז' יצ"ו לכן יורנו המורה לצדקה הדין לאמיתו ושכמ"ה:
תשובה דבר זה הניחו לו כבודו בגדולים, ומה אני לעמוד במקום גדולים, ואולם ההכרח אלצני והנני בא למראה מקום מפי סופרים ומפי ספרים והמה בחכמתם אשר יבחרו יקריבו והם רשאים ולא אני:
והנה לכאורה היה נראה לומר שאין הרוב כופין את המיעוט והוא ממ"ש הרב חק"ל ז"ל חו"מ ח"ב סי' כ"ד האריך בדבר זה עיין שם בדברי קדשו וכתב שם בדף ל"ב ע"ב וזה לשוני הטעם הב' לבטל הסכמה זו שהרי נחלקו הראשונים בהדייא דרשאים בני העיר וכו' וכבר האריך לבאר מחלוקת זו הרא"ם ז"ל ח"א סי' ז"ן והעלה דהרמב"ם ז"ל וכו' מפרשי לה דאיירי בהתנו מתחי' ונאותו בו כל בני העיר תחילה ושוב חזרו בהם המועט אבל אם יש מוחין שלא הסכימו עמהם תחילה אין כח ברוב לכוף את המיעוט וכו' אך רש"י וכו' חולקין וס"ל דאף בלא התנו כולם מתחי' שהסכימו עמהם בע"כ וכו' יעוש"ב וא"כ יכול המוחזק שהם המיעוט לומר קי"ל כמ"ד שאין הרוב כ"ל ואפי' לס' הפוס' ז"ל דס"ל שהרבים הם מוחזקים והם יכולים לומר קי"ל כמ"ד שהרוב כ"ל מ"מ בנ"ד שהרמב"ם הוא מכת הסוברים דאין הרוב כ"ל ואנו קבלנו סברתו א"כ אין הרוב יכו"ל קי"ל נגד הרמב"ם ועוד דלא אמרי' שהרבים הם מוחזקים אלא דוקא לענין מסים אבל לשאר דברים לא כמ"ש הפוס' ז"ל וא"כ המיעוט הם מוחזקים ואע"ג שיש פוס' שסוברים דלדעת הרמב"ם שהרוב יכולים לכ"ל וכו' ועכ"ז לא יועיל ולא יציל לנ"ד כיון שהם מוחזקים יכו"ל קי"ל כדעת האומרים שאין כח ברוב לכוף את המיעוט וע' מ"ש עט"ר הרמ"ז בכנה"ג סי' כ"ה בכללי הקי"ל או"ט וז"ל יכו"ל קי"ל כהאי פוסק כפ"ז הפי' מהריב"ל סי' ו' כלל ג' די"ו תומת ישרים סי' ס"ז ובתשו' כ"י להראב"ד סי' מ"ז וכפסק הר"י ברקי שבסו"ס התרומות ע"כ וע"ש עוד או"ל ול"א ועי' שער אשר ח"ב ד"ב ע"ד ובמפתחות אות ק' כמה פרטים בזה וע' בס' פנים במשפט בסי' כ"ה בכללי הקי"ל אות כ"ב וכ"ט ולהרב פני יצחק הי"ו ח"ג ס"ד דט"ז ע"ד וע' עוד לה' פני יצחק דמ"ג ע"ג שכתב דפוסק שסובלים דבריו שני פירושים יכול המוחזק לומר קי"ל כפי' זה, האמנם לדידן דאתכא דמרן סמכינן לא מצי המוחזק לומר קי"ל דהרי מרן פי' דהרוב כ"ל כמ"ש בשוחה"ט יו"ד סי' רכ"ח ס' ל"א וז"ל קהל שרוצים להתיר הסכמה בחרה ויש מוחין הולכין אחר הרוב שאם הרוב מסכימים להתיר מותרין ומי שלא הסכים בהתרה לדידיה לא הותר וכ"ל לומר דמה שלא הותרה למי שלא הסכים בהתרתה הוא לסיבת חומרת החרם שיש בה ס' איסור להחמיר לכן כי ליכא החרם הותרה ע"כ וכמ"ש עוד שם בס' ל"ג וז"ל הנשבע שלא ליכנס בתקנת הקהל הוי שבו' שוא וע"כ חל עליו תקנת הקהל ואם אינו נוהג כמותם נכשל בחרם תקנתם ע"כ. והא ודאי כי הטעם הוא משום דהרוב כ"ל וכמ"ש הראנ"ח ח"ב סי' נ"א כתב דהסוברים דהוי ש"ש ע"כ דס"ל דהרוב כ"ל וכ"ן מתשו' הרא"ם ח"א סי' נ"ז שלמד מדברי רש"י וכתב דהוי ש"ש ש"מ דהרוב כ"ל וע' להרב חק"ל ביו"ד ח"ב סי' מ"ט דפ"ה ע"ד וז"ל וא"כ ע"כ שדעתו כהסוברים דהרוב כ"ל דבלא"ה בידו לקיים כיון שהדין כן יעו"ש ומנא אמינא לה ממאי דכתב מרן שם ס' ל"ד וז"ל אם מקצת הקהל מוחין בהסכמה כיון שהם מיעוט אינו מועיל מחאתם ע"כ, ומוכרח שתאמר לטעם ס' הנ"ל הוא משום חומרת החרם וע' בס' משא חיים מע' ג' אות י"ד וז"ל גדר וסייג הסכמה שהסכימו למיגדר מילתא במילי דשמייא ובכלל הסכימו שכל מי שלא יחתום בהסכמה יהיה מופרש ומובדל מעדת ישר' ופתו פת עכו"ם ויינו יי"ן ושלא לשאת ולתת עמו וכו' ויש אנשים שלא חתמו אך כל הת"ח שבעיר וכו' רו"ב ורו"מ חתמו ועתה טוענים קצת מהם לומר דאה"ן שהסכמה היתה וכו' אבל אדעתא שיהיו רבים ממאנים לא הסכימו ולא חתמו ורבים מהם אומרים דכיון דבעבור וכו' מה לי יחיד מה לי רבים הנה מתשו' מהרשד"ם יו"ד סי' ע"ח אין סתירה דהתם נדון מהרשד"ם היה שהסכימו כולם להרחיק וכו' כמו שיע"ש ברם נ"ד וכו' וכמו כן יש לדחות דאין ראיה ג"כ מתשו' רב"א סי' כ"ה ומהרח"ש א"ג סי' ל"ב וכו' וכיון דהסכמה זאת נעשית למיגדר מילתא לכ"ע דהרוב כ"ל כמ"ש הכנה"ג ח"מ סי' רל"א ס"ק י"ב ומ"ז ומט"ש ח"ג הגה"ט אות ג"ן וד"ן גם מרן בש"ע יו"ד סי' רכ"ח ס' ל"ד כתב וז"ל אם מקצת הקהל מוחין בהסכמה וכו' יעוש"ב וכן מס' ל"א ממנו מוכח נמי דטעם המיעוט שלא הותרה הוא משום חומרת החרם, וא"ת דמרן לא דבר כ"א במקום דאיכא ר"ל ולהאי אבל במקום דאי' רווחא להאי ופסידא להאי לא דיבר כלל ונ"ד איכא ר"ל ופ"ל ובמקום דאי' ר"ל ופ"ל אסף איש טהור החק"ל שם דל"ג ע"ג להקת הפוסקים שתפסו עיקר כדעת הפוס' שסוברים דאין כח ביד הרוב לכוף את המיעוט במקום דאי' ר"ל ופ"ל וכו' יעוש"ב. ושם דל"ד ע"ג כתב וז"ל הטעם הג' שכבר נתבאר לעיל מ"ש הריב"ל שדעת הריק"ו והרד"ך דע"כ ל"פ הני גאוני כ"א בדבר דאי' ר"ל ולהאי אבל במקום דאי' ר"ל ופ"ל כ"ע מודים דאין הרוב יכולין לכוף את המיעוט ועם דיש חולקים עליהם וס"ל דגם בדאי' ר"ל ופ"ל פליגי מ"מ אהני לן סברתם להעדיף לנ"ד כח המוחין בהסכמת מינוי זה דהוי ס"ס דאף אי ליכא חזקה אהני דעת רוב הפוס' וס"ס דעדיף מרובא לבטל כח הסכמת מינוי זה יעוש"ב, וא"ת מי זה אמר דמינוי רבנות הוי ר"ל ופ"ל וכמו שנרגש הגאון החק"ל בט' הג' בד"ה וכ"ת וכו' פוק חזי מ"ש הרשד"ם יו"ד סי' פ"ח דמינוי מרביץ תורה בקהל עם חשיב ר"ל ופ"ל וכו' יעו"ש הביא דבריו הרב הנז' דל"א ע"א וכתב שם ואם זה כתב דוקא במינוי הרב שאין הדעת נוטה כ"כ שיהיה חשוב ר"ל ופס"ל אשר מדבריו מוכח דליה לא ס"ל אלא דמינוי הרב לא הוי ר"ל ופ"ל וסיים ע"ז ואל תשיבני ממ"ש מהראנ"ח ח"א סי' צ"ח דבמינוי הרב הרוב כופין את המיעוט ש"מ דחולק על הרשד"ם דלא חשיב ר"ל ופ"ל הא ל"מ אמרת שאין דברי מהראנ"ח אמורים אלא במינוי הצריך בהכרח לעשות. עכ"פ כ"ע מודים דהרוב כ"ל אבל אנה"ן דחשיב ר"ל ופ"ל וכו' עש"ב. ולפ"ד אלה בנ"ד שהוא דבר הכרחי וצריך לעשות יען שמת הרב הקודם כולי עלמא מודו דהרוב כ"ל בלתי שום חולק ובפרט לפי מה שכתב הרב מר ואהלות בח"מ סי' ו' שהביא מהר"ם ן' חביב ז"ל כ"י בדעת מרן דס"ל דאף במילתא דאיכא ר"ל ו"ל הרוב כ"ל יעו"ש:
והדבר ידוע דאנן אתכא דמרן סמכינן ואל תאמר כי לא הבאתי דבר מדברי הרב מר ואהלות שהרי מרן עצמו בא"ח סי' ג"ן ס' י"ט שפסק להיפך וז"ל אפי' יחיד יכול לעכב ולומר איני רוצה שפלוני יהא חזן אם לא שכבר הסכים מתחי' עליו. הג"ה ודוקא שיהיה לאותו יחיד טעם הגון עפ"י ט"ה אבל בלא"ה אין היחיד יכול למחות בש"ץ ואם הוא שונאו יכול למחות בו קודם שהסכים עליו עכ"ל. וכ' המג"א ס"ק כ' וז"ל אפי' יחיד וגם בכל המינוים יכול למחות וכו' יעש"ב. ואם נאמר דמרן סובר כן כמ"ש המג"א שם נמצא שהוא היפך דעתו שהביאו מהרמב"ח ונמצאו פסקי מרן סתרי אהדדי אי מהא לא אירייא דלעולם אימא לך דמרן סובר כמ"ש מהרמב"ח ז"ל דאפי' בדאי' ר"ל ופ"ל יכולים הרוב לכוף את המיעוט ושאני ש"ץ דיכול למחות בו היחיד הוא משום שהוא שליח לכל אדם ולהוציאו י"ח בתפי' ולכן יכול למחות משום דא"א שיהא שלוחו ש"א בע"כ. אלא ודאי דאית ליה כהמג"א דה"ה לכל המינוים אלא דבשאר מינוים אית ליה למרן דהרוב כ"ל אפי' היכא דאיכא ר"ל ופ"ל וכמ"ש מהרמב"ח גופיה שם ע"ש וכמ"ש המג"א וז"ל ונ"ל דוקא בזמניהם שהיה הש"ץ מוציא את הרבים י"ח בתפי' אז היה היחיד יכול לעכב דאין נעשה שלוחו בע"כ. משא"כ וכו' יעו"ש. וכ"ת לדחות דברי דכיון דטעם הדבר הוא משום דאינו נעשה שלוחו של אדם בע"כ א"כ למה כשהסכים עליו בתחי' אינו יכול למחות והלא אפי' שהוא שלוחו יכול לבטלו כדין כל שליח שימנה אדם שיכול לבטלו אף ה"נ נימא הכי אם לא שתאמר שיש לחלק בש"ץ דכיון שמיצהו בתחי' אינו יכול לחזור בו משום חשדא וכו' והגם שהרשב"א בתשו' הביאה הב"י יו"ד סי' רכ"ח וז"ל דכל המינוים הצריכים לצבור כגון נאמנים וגובי המס. וש"ץ וכיוצא בזה אין למקצת הציבור לעשותו בלתי הציבור כולו ואם עשו שלא כדין עשו ע"ש. מה שיש סתירה מתשו' הרשב"א אהדדי הנה כתוב אצלי בפסק אחר באורך. ומ"ש רב"א בתשו' סי' כ"ה הנה מלבד מ"ש הפ"מ והרב ב"י עייאש ז"ל להקשות עליו ע"ט לה' פרי הארץ ח"ב דקכ"ט שגם הוא הרבה להקשות ע"ד ותי' כתו שתי' אני ככתוב אצלי בפסק ההסכמה. ואולם אני הרחבתי הדיבור ביותר והכרחתי הדבר ממ"ש הרשב"א עצמו ע"ש בדברי. ואיך שיהיה המוכח מדבריו הנז' דכל המינוים שוים הם ואף ש"ץ בכלל משא"כ דעת מרן לפי מה שפירשנו דדוקא ש"ץ אבל לא שאר מינוים ונ"ל לומר דמרן לא פסק כהרשב"א בזה ולזה השמיטו בשה"ט ופסק להא דמהריק"ו בשו' מ"ד ובשם ר' שמחה. ואפי' נימא דמרן פי' כהרשב"א בזה לפי מ"ש עט"ר הרמ"ז מרן הכנה"ג ח"מ מ"ב סי' של"ג בהגב"י אות י"ד וז"ל דין הרב המורה הוראות כמו המלמד כמו שמתבאר בתשו' הרמב"ן ובתשו' למהר"ם מפדווה סי' מ' מהר"ם איסרלאש סי' מ' ון' ועיין בתשו' לרב אחאי ס"א ובתשו' ח"ב מח"מ סי' ע"ט ע"כ. ועיין להרב חק"ל יו"ד ח"ב סי' נ"ב דק"ג ע"א ומצינו למרן בש"ע ח"מ סי' רל"ז ס"ב שכתב וז"ל אסור למלמד להשכיר עצמו לבעה"ב שיש לו מלמד אחר בביתו אם לא שיאמר הבע"ה אין רצוני לעכב המלמד שלי אבל אם שכר בע"ה מלמד אחר יכול בע"ה אחר לשכור אותו מלמד עצמו עכ"ל. עוד כתב מרן ביו"ד סי' רמ"ה ס' ח"י וז"ל אם יש בכאן מלמד שמלמד לתינוקות ובא אחר טוב ממנו מסלקין הא' מפני הב' ע"כ. ועיין בחק"ל יו"ד ח"ב סי' ב"ן דק"ה ע"ג שהביא משם הרא"ש בפ' האומנים בשם ר' יואל דבמלמד נוטל שכר שלם דדמי לאוכלוסי דמחוזא וכו' יעו"ש ומשם נקח גם לנ"ד למינוי הרב וכו':
אתאן לדידן גם הרשב"א ז"ל אזיל ומודה כיון דאיכא רוב כ"ל ומ"ש הציבור כולו היינו רוב ככל כדקי"ל בכהת"ו כולה וכמ"ש הוא עצמו במיוחסות סי' ר"ף וז"ל דע וכו' מקרא מלא דיבר הכתוב וכו' והרוב ככולם כמ"ש בפ' אין מעמידין וכו' עיש"ב. ואפי' בתשו' זו מפורש יוצא שכתב דאין למקצת הציבור משמע דוקא המקצת הוא שלא עשו כדין אבל הרוב שהוא ככל יכולים לעשות אף שלא כדין כמ"ש אצלי במ"א ע"ש. וכ"כ הרב משפטי שמואל סי' נ"ד דמ"א ע"א וז"ל וכ"ש שבדבר דהוי תיקון הציבור עבדינן שלא כדין לצורך השעה ויש כח ביד ב"ד להוסיף וגם למעט כפי שירצו לעשות וכו' ע"ש. וא"כ בנ"ד דהוא כדין ותיקון הציבור וכמש"ל דודאי רוב כ"ל וכ"כ מהרשד"ם א"ח סי' ל"ו שכתב וז"ל כשם שיחיד מוחה בחונות כך מוחה במינוי מרביץ תו' ויהיב טעמא למילתיה משום דלפעמים יהיה הרב ש"ץ בימים נוראים והתפלה היא של הקהל ואין ראוי להיות שלוחם בע"כ ולמוד תורה כ"ש דאין אדם לומד תו' אלא במקום שלבו חפץ יעוש"ב. בנ"ד איל ומודה כיון דהמרביץ תו' של העיר ההיא רוצה לדון ולהורו' ולא ללמד תורה וגם בבה"כ שמתפלל בה כולם כאחד רוצים בו א"כ לא הוי דינו כש"ץ ואפי' תימא דהוי דינו כש"ץ היינו כש"ץ שקבלו כולם שאח"ך אינם יכולים לחזור וכמ"ש מרן בש"ע. ועוד דהו"ל כשאר מינוים דצריך להיות להם טעם לעכב. ומה גם בנ"ד יחד כולם רוצים במינויו לרב ומו"ץ זולתי במינוי חכם באשי הוא דאי' הפרש ובזה כ"ע מודים כיון דלא אית להו טעמא כמו מרביץ תורה של נדון מהרשד"ם שאין אדם נעשה שלוחי בע"כ וכמ"ש המ"א לחלק דבזה"ז אין יכול למחות כנז'. ועיין בלבוש שם לא כן בשאר מינוים דאין לו שום טעם להיחיד מוכרחים אנו לומר אחרי רבים להטות כדקי"ל בכהת"ו כולה והרוב יכולים לכ"ל וכמ"ש הרא"ם ח"א סי' ג"ן וז"ל הולכין אחר הרוב לפי גזרת התורה דכתיב אחרי רבים להטות וכו' עש"ב. ועיין להרב פ"מ ח"א ס"ד דיו"ד ע"ד וז"ל הילכך ע"כ אית לן לחלק דע"כ ל"א דתקנת הרוב קיימת אצל המיעוט אף דאי' ר"ל ופ"ל אלא במקום תיקון העיר כגון ההיא דלהתנות וכו' שהוא תיקון העיר עש"ב וק"ו בנ"ד שהוא לתיקון ולדבר מצוה דודאי הרוב כ"ל אפי' דאיכא ר"ל ופס"ל ועיין למהראנ"ח ח"ב סי' ב"ן דכ"א ע"א וב' באורך וכן רבים וכן שלמים אית להו הכי:
גרסה נפשי לתאבה למרן הרמ"ז בכנה"ג חא"ח סי' ג"ן בהגב"י וז"ל הא דיחיד יכול למחות וכו' א"ה הדבר תמוה שיהיה היחיד מוחה במינוי החכם המרביץ תורה וכן המנהג שאין אנו משגיחין במיעוט המוחין שוב נדפסו שו"ת הר"ש הלוי ובחיו"ד ס"ח האריך לומר דלמינוי חכם מרביץ תו' אף המיעוט יכול כ"ל משום דהוי מיגדר מילתא דקו"ע ויש לתמוה עליו איך נעלמו ממנו דברי הרשד"ם שלא הזכירם ונ"ל דל"פ דהרשד"ם איירי במי שאינו ראוי להוראה להיות מרביץ תו' דע"ז אפי' יחיד מוחה והר"ש הלוי קאי בראוי להוראה. ועוד נ"ל דלא דיבר הרשד"ם אלא כשיחיד מוחה למנות זה ומסכים הוא על אחר אבל אם מוחה שלא יהא רביץ תורה כלל בקהל פשיטא שאין במחאתו כלום. ואף המיעוט כ"ל ונ"ל שאף היחיד המוחה למנות אחר אם אותו שמסכימים עליו הרוב ראוי להוראה יותר מזה שרוצים בו המיעוט פשי' שיכולים הריב לכ"ל ואפ' דגם המיעוט כ"ל בזה ע"כ. ומכ"ש לנ"ד דאי' רו"מ ורו"ב והוי מיגדר מילתא דאפי' הסוברים דאין הרוב כ"ל היכא שהוא למיגדר מילתא אזלי ומודו דהרוב כ"ל וכמ"ש הרב קירספין ז"ל הוב"ד בס' חוקות החיים ח"מ ס"ג די"ג ע"א וז"ל ולאו כל כמינייהו דהנך אינשי מתי מספר לסרב בו מעיקרא וכו' ונמנה עפ"י הרוב בטלה דעת המיעוט כנגד הרוב דבחרו בו ושמו אותו עליהם לראש ולקצין דאפי' באתרא דחיישי לדעת הסוברים דבמידי דאי' ר"ל ופ"ל אין הרוב כ"ל. מ"מ חכם המתמנה עפ"י מאמר המלך יר"ה הנקרא חכם באשי רב שאני שהוא לרדות את העם והוי ודאי למיגדר מילתא דהרוב כ"ל וכ"ש היכא שקבלו עלייהו דעת הסוברים דאפי' במידי דאי' ר"ל ופ"ל הרוב כ"ל דודאי דעת המיעוט ומינויו הוא כדין ושוב אינן יכולים לסלקו על לא חמס בכפיו ואפי' כל בני העיר אינן יכולים לסלקו מגדולתו וממילא תורה יוצאה שחייבים גם המסרבים לפרוע לו כל הוצאותיו והספקות חדשים גם ישנים כיון שהדין עם הרוב וזכה במינויו וכבר הארכנו בזה בתשובת שאלה בנדון כיוצא בזה בס"ד ומש"ה באתי בקצירת האומר ודי בזה לכתוב שתי אותיות המעט מחזיק את המרובה יע"ש. והרב החבי"פ שם די"ב ע"ד כתב וז"ל ועוד אני אומר כי נתאמת אצלי מפי סופרים יגר סהדותא כי ענין זה להיות הרב הנז' מו"ץ בעוב"י בגדאד יע"א שרבים חפצים בו הוא לגדר וסייג לתורה בכמה פרטים לקיים הדת בכלל ופרט ולאפרושי מאיסורא ולהשיב רבים מעון וכיון שכן אין לך גדר וסייג ומיגדר מילתא כיוצא מזה מחוייבים כל ישראל להיות מסכימים בדבר זה להקים דגל תורתינו הק' דהכי קי"ל דכל דיש בדבר לאפרושי מאיסורא כל ישראל נקראים בעל הדבר ההוא להטפל בו וכמ"ש הרא"ם ח"א סי' מ"ו ומהר"ם מינץ סי' צ"ג ומהרדא"ב בס' לח"ר סי' רי"א וכמ"ש מרן הכנה"ג ח"מ ח"ב סי' קכ"ב הגהב"י אות ה' יעוש"ב. ומידי עוברי בדברי הרב פנ"י יצ"ו ח"ג בדל"ת ע"ד כתב וז"ל וכבר כתבתי לעיל מ"ש הכנה"ג באו"ח סי' ג"ן הגב"י בסו"ד דאם זה הת"ח שמסכימים בו המיעוט הוא הראוי וכו' והגם שחי' זה כתב הר' החבי"ב בלשון אפשר מ"מ הא אי' רבים ונכבדים מהפוסקים דס"ל דאינו לשון ספק להל' ולמעשה אלא לשון ודאי וכו' יעש"ב והרפמ"א בח"א סי' ק"ו דק"פ ע"א וב' כתב וז"ל אם כתב הפוס' ואפשר הוא דרך עטה לא דמספק"ל והביא כמה ראיות ואנכי הרואה כי לדידן לא מצינן למימר הכי דהרי מרן הב"י אשר הוא עמוד ההוראה הנה שם באו"ח ס"ס תנ"ו כתב וז"ל ועוד דכיון דאפי' לדעת המתירים לא אמר הרא"ש כן בודאי אלא בדרך אפשר אין לסמוך ע"ז להתיר. ואנו קבלנו הוראותיו גם בב"י כמ"ש אצלי במ"א ואשר מזה ק' על הרכ"מ בה' ממרים פ"ב וז"ל ואפשר לומר שמיום חתימת התלמוד קיימו וקבלו שדורות האחרונים שלא יחלקו וכו' וק' למה כתבו בל' אפשר מאחר שהדבר כן הוא וכמו שכן הק' הר' נר מצוה ח"ב בכללי הפוס' אות ל"א ואם נאמר שהוא דרך ענוה מ"מ ק"ל למה כתבו בלשון אפשר:
ולקענ"ד נראה ליישב והוא דמ"ש בב"י בלשון אפשר אמרה הוא בדעת הטור על הרא"ש אביו דרב גובריה ורב חיליה וכמו שיראה הרואה בדבריו שאמרה בדעת הטור ואפ"ה כתב ואפשר ודאי הוא דמספק"ל אכן על עצמו הגם כי כן הוא האמת כתבה בל' אפשר בדרך ענוה שלא היה מחשיב דעתו אפי' בדרך אמת ועיין לה' קהלת יעקב בלשון חכמים או"א ס"ק נ"ט מ"ש בל' אפשר בדעת הרא"ש שהוא דרך ענוה יעוש"ב. וכ"ן מדברי מרן הש"ע או"ח סי' ר"ב ס"י וז"ל פירות ששראן או בישלן במים אפי' שנכנס טעם הפרי במים אינו מברך על אותם המים אלא שהכל והרא"ש כתב ואפשר שאם נכנס טעם הפרי במים מברך בפה"ע עכ"ל. ולפי דבריו שהביא דברי הרא"ש להלכה נראה דכן סבר גם בדעת הרא"ש דאפשר הוא בדרך ענוה:
ואתה קורא נעים אם לא יערב שיחי בתי' הנז' הנה אציג לפניך מ"ש הר' יד מלאכי בכללי הכ"מ העלה דחיבור כ"מ הוא אחרון וכוותיה נקיטינן ועיין בס' נר מצוה ח"ב מע' בי"ת אות ל"ב שכתב להוכיח כי הכ"מ הוא אחרון מדברי מהריק"ש שהיה בזמן מרן יעו"ש:
[אח"ז ראה ראיתי להב"י עצמו שכתב באו"ח סי' תנ"ה בדין כסוי של ברזל שמכסין בו הקדרה וכו' שכתב ודלא כמ"ש המרדכי בפ' כ"ש דצריך ליבון ומיהו אפשר דטעמא דמצריך ליבון מפני שהיה דרכן לצפות עליו בצק וכו' יע"ש ופסקו מרן שם סט"ו וז"ל כסוי של ברזל שמשימין אותו על החררה כשנאפית על הכירה צריך ליבון ע"כ והר"ז היפך מ"ש שם ס"ס תנ"ו דאפשר הוא לשון ספק ועיין להח"י שם ס"ק מ"ד:
גם ראיתי להב"י בא"ה סי' ק"ך שכתב לת' על קו' הר"ן על הרמב"ם דאפשר דטעמא דהרמב"ם משום דבירו' וכו' יעו"ש. ושם בש"ע ס"ט פסק כהרמב"ם כפי' הירוש' ועי' מה שהק' עליו הר' ג"פ שם ס"ק ל"ז וז"ל ותימא גדולה וכו' ועוד דמרן עצמו בדרך אפשר אמרה לדחות קו' הר"ן על הרמב"ם ובודאי דאין זה כדאי לסמוך עליו בשעת מעשה אלא ס' מגו' דיינינן לה כדמשמע מתלמודא דידן כמ"ש הר"ן וצ"ל דמרן נמשך אחר לשון הרמב"ם ע"כ הנך רואה שהוא עצמו האפשר שכותב הוא בדרך ענוה:
ברם בההיא דא"ה סי' ק"ך הנז' י"ל דפסק דהגט בטל משום ספק ולחומרא ואינו בדרך ענוה אבל ההיא דא"ח מוכרח לומר כמש"ל לתרץ וכו':
ואולם זו היא שקשה מ"ש בטור ח"מ סי' קצ"א בב"ה וז"ל שם אכתוב שהראיה שהביא הרשב"א אינה מכרעת וקרוב הדבר לו' שמפני החלשות שראה בראייתן כתב בדרך אפשר עכ"ל ועיין בנר מצוה בכללי הפוסקים מערכת א' אות ל"א במ"ש לת' קו' יסוד הלימוד דאיכא הכי ואיכא הכי יעוש"ב:
אם כן אף אנו נאמר כן לת' דברי הב"י אהדדי אם מצינו דנפסקה הילכתא כוותיה אזי פשוט הדבר דנאמרה בל' ענוה אבל אם נמצא הוכחה להיפך אזי יכולים אנו לומר שספוקי מספק"ל וכ"כ הרב החבי"ף בס' חקק"ל ח"ב סי' כ"ד בסופו. וגם אין להביא ראיה מדברי הכ"מ בפ"ה מה' ברכות ה"ו כתב וז"ל ואפש"ל שאם בירך על הפת בפה"א יצא דהא פרי האדמה הוא ואפשר דאפי' בירך בפה"ע יצא וכמ"ד עץ שאכל אדה"ר חטה היתה עכ"ל וכן פסקו הפוס' כאפשר הזה דיצא. ואף כי י"ל דמ"ש ואפשר אינו משום שהוא דרך ענוה אלא משום ס' ברכות להקל, ובש"ע השמיט די"ז ואפ"ל דהיינו טעמא לדבר השמיט"ה,
ולך נא ראה להרב שדי חמד נר"ו בכללי הפוס' סי' ט"ז או"א מ"ש בפרט זה ומשם באר"ה זולתי במ"ש ויתכן לומר דמ"ש מרן הב"י בסי' תנ"ו ועוד וכו' טעמא דנפשיה הוא וכו' יעוש"ב. דמדברי מרן הנז' דסי' ר"ב שכתב בדעת הרא"ש נר' דלא סל"ה למימר כן בדעת הרא"ש.
והנה מרן החבי"ף בס' נכ"ח ח"א ס"א ד"א ע"ג כתב דקי"ל בדעת מרן דהיכא דכותב אפשר הוא לשון ספק ולא ודאי יעו"ש וכפי"ד ק"ל מדברי הב"י בא"ח ובא"ה הנז' אם לא שתאמר שלא אמרה הרב אלא במקום שלא נתבאר אבל הוא עצמו פסק כוותיה אזי הוא בלשון ענוה נאמרה וכמ"ש הוא עצמו בחקק"ל הנז"ל ועי' לה' פנ"י הי"ו ח"ג סי' ט' דט"ל ע"א יעו"ש.
ולעיקר הדבר ראיתי למהרח"ש ח"ג סי"ל דמ"ו ע"א ושם בסי' כ"ט מה' יצחק בראקי שכתב במינוי רב אפי' המיעוט כ"ל והביא שם כמה ראיות שיכולים לכוף קצתם את קצתם יעוש"ב ובסי"ל מסכים מהרח"ש לכל הדברות והאמירות בתוס' נופך. ובס' משפטי שמואל סי' צ"ב דצ"ה ע"ד וז"ל הטעם הא' וכו' ואפי' שהרוב הסכימו בכך מ"מ בזה לא שייך רוב כי הוא בעיקר המינוי וכו' ובעניין התקנות אזלי' בת"ר ולא בהקמת הממונים ע"כ.
אעלה ואגידה לנ"ד כפי חי' מרן הכנה"ג ז"ל דהגם דנימא משא"כ בדעת מרן דאי"ל דגם בשאר מינוים היחיד יכול למחות הי"ד אם זה שרוצה בו היחיד הוא יותר גדול אבל אם זה שרוצים בו הרוב יותר גדול פשוט הוא דכ"ע ומרן הש"ע בכלל דהרוב כ"ל ואפי' אם היו אלו שרוצים היותר גדול הם המיעוט דאפש"ל שכופין כ"ש בהיותם רבים ועלית על כולנה שכן הוא המנהג ומי הוא זה ואיזהו שיאמר לבטל המנהג ואף מרן הק' שקבלנו הוראותיו כתב דבמקום דאי' מנהג הלך אחריו ובב"י ביו"ד סי' רכ"ח על דין ל"א כתב בשם הרשב"א דבמקום שיש מנהג שלא לבטל הסכמה אם לא שהסכימו כלם כל שיש אחד מוחה א"י להתירה והר' חק"ל בח"מ ח"א סי' קע"ו דקע"ט ע"ב כתב וז"ל ויש סמך לזה שהרי ידוע שהטוען תמורת המנהג אינו נאמן אף דאית ליה מגו דמגו במקום מנהג לא מהני וכבר ידוע דמנהג עדיף מחזקה שהרי מגו במקום חזקה הוי בעייא דלא איפשי' ואילו במקום מנהג לכ"ע לא מהני בלי ס' וכמו שכבר האריך בזה הכנה"ג בח"מ סי' ר"א הגהב"י מאות קכ"ח עד אות קל"ז עש"ב וכיון דחזקה גריע טובא ממנהג א"כ כל דהחזיק תמורת המנהג לא מהני וזה נ"ל פשוט עכ"ל.
נקיטינן מהא לנ"ד אם יטענו הקהל שהם מוחזקים הוא תמורת המנהג ול"מ, והר' בתי כהונה דק"א ע"ג כתב וז"ל והן לא יהיה שלא פשטה הוראה ופלוגתא דרבוואתא היא מ"מ הואיל והוחזק לעשות כן ונתפשט המנהג מימי קדם מי שבא לבטל המנהג עליו הראיה וכו' יעוש"ב וע"ע להר' בח"א סי' כ"א דק"א וק"ב וז"ל ואחשבה לדעת שלא לסמוך וכו' דמנהג כזה תקיף חיליה ע"ש, ויגדל נא כח נ"ד כפי המנהג עפ"י מרן הק' בשה"ט ח"מ סי' רט"ו ס"ח וז"ל אף במוכר ולוקח אין כל אלו הדברי' האמו' וכיוצא בהם אלא במקום שאין שם מנהג אבל במקו' שנהגו סמכינן על המנ' בין בקרקעו' בין במטלטלין וזה עיקר גדול בכ"ד מו"מ הולכין אחר לשון ב"א באיתו מקום ואחר המנהג עכ"ל, וא"כ בנ"ד דכל סמוכין דידן עליו ק"ד לילך אחר המנהג וידוע דמנהג מבטל הלכה ע' למה"ר יש"א איש הי"ו חא"ה סי' י"ד דנ"ה ע"א וב' משם הרב החרי"ף ז"ל שהאריך בדבר שהמנהג מבטל הלכה ואין לומר קי"ל ע"ש בדנ"ו באורך וע"ע בדברי מרן הש"ע א"ח סי' ג"ן סכ"ו וז"ל קהל שנהגו למנות אנשים על צרכי צבור לזמן וכו' ואפי' לא קבע להם סתמן כפירושן מאחר שנהגו כך ע"ש. מאחר עלות בד' מרן דהכל הולך אחר המנהג אפי' בדבר דאי' חשדא כ"ש בשאר ענינים, עו"כ מרן בש"ע ח"מ סי' רל"ב סי"ט המוכר ביצים וכו' ועכשיו לא נהגו כן ומנהג מבטל הלכה עכ"ל, וכיון שכן המנהג הוא דהרוב כ"ל, ומנא אמינא לה שכן המנהג ממ"ש מהרמב"ח כ"י שהביא הר' מר ואהלות סי' ו' שכך פשטה הוראה בישר' להורות כדעת מ"ד דהרוב כ"ל, ונודע דהרב הנז' היה אחד מרבני ירושת"ו ומעיד בגודלו שכך פשטה הוראה בישר' וירושלים וסביבותיה בכלל, ובפרט למ"ש הרב חקק"ל ח"א דכ"א ע"א דלא קבלנו הוראות מרן נגד המנ' וע' להר' פתה"ד ח"ב דקי"ד ודקכ"ד מ"ש בענין המנהג יעו"ש:
וראיתי לה' חק"ל בח"מ ח"ב סי' כ"ד בד"ה הטעם הד' לבטל הסכמת מינוי זה הוכיח במישור מרוב גדולי הפוס' דכדי שיהיו הרוב יכולים לכ"ל בעי' שתהיה ההסכמה מדעת רוב בני העיר עם כל ט"ה ולא סגי ברוב ט"ה שכן מתבאר מדברי הר"מ ור"ת וראבי"ה דבעי' דעת כל ט"ה וכן נקטו בפשיטות הרא"ם ומהרא"ש ומהרש"ך ומהריב"ל ומקור ברוך ומש"ש והרש"ט והרשד"ם והמ"מ והרש"ח והרח"ש והד"ן יחד כולם העלו דאפי' למ"ד הרוב כ"ל הי"ד כשהסכימו רוב ב"ה עם כל ט"ה הא לא"ה לא וכ"כ מהריט"ץ דאף למ"ד הרוב כ"ל אינו לא ברו"ב ורו"מ וכל ט"ה ש"מ דאין הרוב כ"ל אלא כשהמיעוט גרוע ולא חשיב כדלת העם אבל מיעוט חשוב שיש בהם ט"ה וגדולי פורעי המס לא יעוש"ב:
אהנייא לן לנ"ד דאי' רו"ב ורו"מ וכל ט"ה ואין המיעוט כ"א דלת העם פשוט דהרוב כ"ל וכלא חשיבי דמו. עו"כ הרב הנז' בטעם הד' דלבטל ההסכמה צריך שיהיה אדם חשוב בהסכמתם הנז' יעו"ש:
ואתה קורא נעים הנך רואה בעיניך את דברי השאלה שכל חשובי העיר איתנהו הבוחרים בראובן הנז' הי"ו לרב ומו"ץ וכבר אני במ"א הארכתי בפרט זה ונ"ד איתא דליכא אדם חשוב בעיר שכבר נלב"ע. ואי' בבתרא ד"ט ע"א בהא דרשאין ב"ה להסיע על קצתן וכו' וה"מ היכא דליכא אדם חשוב אבל היכא דאי' א"ח לאו כל כמינייהו דמתנו כלומר אא"כ יסכים הוא עמהם וא"כ הכ"ל תלוי ברו"ח וא"כ ק"ו בנ"ד דאף האומר דמיעוט יכולים למחות בנ"ד דמחייתם היפך הדין והיפך המנהג לא אמרו ומנהג כל גלילות ישר' דעפ"י הדין כל מי שהוא ראוי להוראה יותר מחבירו הוא קודם וכמ"ש החק"ל ביו"ד ח"ג סי' ק' דבתר דשקו"ט בתשו' הרשד"ם יו"ד סי' פ"ו ותשו' המבי"ט וכו' ואסיק בדק"ה ע"ב כי אחר המחי' מהמבי"ט והב"ח יותר נ"ל דמדינא חייבים ב"ה למנות להם רב למי שגדול מחבריו יעו"ש. וע' להר' מע"ש סי' ח' אות ב' שכתב משם הר"י ן' מיגאש דמי שאינו בקי בש"ס אלא מורה הוראות עפ"י התשו' הוא יותר הגון וע' להרב מש"ש סי' כ"ו דמי שהוא מלא אף שאינו מפולפל הוא קודם וע' למהריק"ו שו' קס"ט דהבקי עדיף מהמפולפל כמ"ש כ"ז הראש"ל ח"ד בדרא בס' ישרי לב ד"ן אות י"ט ע"ש:
היוצא מהמחובר לנ"ד דהאיש ראובן אשר רוצים בו הרוב הוא שלם בכל מדות טובות לגבי אותו האחר והוא אינו רוצה כ"א בב' דוקא מורה וחכם באשי ולכן בכדי לקחת את ראו' הנז' ליבא דכ"ע שיכולים לכוף את המיעוט ומכ"ש שהם רו"ב ורו"מ וט"ה והמיעוט הם מדלת העם ועיין רואה לה' כרם שלמה חיו"ד סי' כ"ה דצ"ג. אמור מעתה איזהו שיתרצה להיות חכם על הציבור לדון דינם דוקא ולא לשאר דברי' ג"כ המצטרכים לצבור דא"כ צריך להקים בכל קהל שנים אחד לדון ואחד להטפל בשאר צרכיהם ולהקרא ג"כ בשם מורינו וכי שקר ענו כיון דזה הב' אין מורה להם הוראות כלל לכשיקרא כן, באופן דדב"ז אין לו שחר והאריכות בזה יגיעת בשר וכדי בזיון להעלות ע"ס כמה מיני פורעניות ישתרגו ויעלו על צוארם בזה. ואנן בדידן ה"ן נימא הכי דהיאך הב' יקרא ראש הרבנים וכו' וכדי בזיון וכו' וכ"ן מדברי הרשב"א שהביא מהרשד"ם חיו"ד סי' ע"ה וז"ל כי המרביץ תורה ומנהיג קהל עם ב"י וכו' משמע דכן צ"ל הוא המרביץ הוא המנהיג קהל עם בכל דבר:
ולך נא ראה להרא"ם ח"א סי' ג"ן דמ"ד ע"ב כתב בשם ראבי"ה שאם מוחה אחד מב"ה בדבר שהראשים רוצים לעשות אם רוב הקהל מסכימים עמהם חלה הפשרה והתקנה עליהם ואם לא הסכימו בה הרוב ומיחו אך הראשים עשו יכולים למחות בהכי שנא' במארה וכו' ע"ש והפ"מ ח"א ס"ד די"א ע"א כתב וז"ל ומה גם דכפי מה שבא בשאלה שרוב הת"ח הם המערערים בהסכמה וכו' הגם שאקרקפתא דגברי הם רוב מ"מ כיון שרוב הת"ח הם מתנגדים אזלינן בתרייהו דרובא דמינכר שהוא רוב חשוב בעי' אבל אם הרוב רוב מניין ורוב חכמה לאידך גיסא קיימי רוב חכמה הוא דמתקרי רוב ולא רו"מ וכמו כן שכבר הכריח הרשד"ם בתשו' אחרונה ליו"ד ע"ש והגם וכו' אך לגבי חלוקת החכמה לכ"ע לא מחשיב רו"מ נגד הרוב של החכמה וא"כ בנ"ד הגם דאי' רו"מ וקצת מחכמי העיר בכללם מ"מ כיון שרוב החכמים מסכימים וכו' ואדרבא רוב החכמים הם נקראים רוב וא"כ לית דין ולית דיין שיכופו לרובא דמינכר וכו' יעוש"ב. והרשד"ם חא"ח סי' ל"ז כתב דהעיקר הוא רו"ח ע"ש. עוד תראה לה' מגן גבורים יו"ד סי' י"ב דכ"ה ע"ד וז"ל גם הטענה שטענו שהם רו"ב וכו' נראה שהיא טענה ואין רוב המינויים נקרא רוב ונר' ללמוד זה ממ"ש הפוס' ז"ל שלא נקרא רוב אא"כ חשוב בחכמה ובמנין והרשד"ם יו"ד סי' רי"ט כתב בשם הריטב"א דכל תקנה שרוב הציבור והוא רוב חשוב בחכמה ובמנין הסכימו וכו' ונאמר שנדון כזה הגבירים שהם עיקר פורעי המס הם במקום חכמה לדב"ז וכיון שלא הסכימו בהסכמה הרי אין לרוב המסכימים דין רוב וכו' יעוש"ב:
ומהאמור ניחא לנ"ד שאין פורעי המס ונותנים בפרס הרבנות אלא הכל מהכולל א"כ אין להחשיב רוב אלא לחכמים שהם רו"ב ודינם כרו"מ וכמ"ש הרבנים הנז' דרוב החכמים הוא הנקרא רוב וע' להרב פרי הארץ ח"ב סי' ד"ן שישב לסתירת תשו' הרשד"ם ומשם תבין לנ"ד. עו"כ הרשד"ם יו"ד סי' רנ"ה דקל"א ע"ג וז"ל גם מ"ש החכם שאין נקרא רוב אלא רוב הראוי כפי הנושא וז"ל זה לי כמה שנים הוכחתי זה מדברי מורם שכתב וז"ל על הנהגת הצבור בדברים הצריכים שיש להושיב על ב"ב שנותנים מס ע"ש בהג"מ ה' תפי' פי"א ע"ש ואם לענין ממון הקל קפיד שיהיו הנקבצים מבעלי כיסים לא משאר בני העיר בדבר הצריך לידיעת התו' יכנסו במנין ט"ה אסור להעלות דב"ז על לב כבר אמר הכתוב הוי אומרים לעץ הקיצה עורי לאבן דומם וד"ל בזה עכ"ל, והחק"ל חא"ח סי' צ"ו דר"ח ע"ב כתב וז"ל וברייתא זו דריב"ק השמיענו דרוב חכמה הוי רוב כרו"מ וא"כ כל כללי הפוס' ז"ל מדין רוב הם או רוב חכמים או רו"מ וכו'. אך ראיתי להש"ך ביו"ד סי' רמ"ב בכללי ההוראה שהשיג להב"ח שהבין דרוב חכמים אלים מרו"מ שהרי מצינו וכו' יעוש"ב מה שתי' וקיים לסברת הב"ח וע' להרב מים חיים במי מריבה ס"א בענין אי בעינן רו"ב או רו"מ בדבר שהולכין בו אחר הרוב עש"ב גם בענין הדומ"ץ שרצו לסלקו שהאריך בזה ע"ש:
גם מהרח"ש ח"ב סי' מ' כתב וז"ל וכיון שא"ץ לבררם היותר הגונים ומינה שאין יכולים ההמון ודלת העם לומר אנחנו הרוב ואחרי רבים להטות לעשות חפצם בעניני הצבור וכבר רמז השואל מדברי הרשד"ם שכתב בתשו' אחרונה חא"ח שאין הדבר תלוי ברו"מ אלא ברו"ב והוכיח וכו' ועוד יש ראיה מהג"מ פי"א מה' תפי' וכו', ופוק חזי בעירינו זאת שאלונקי יע"א וכו' ואינם משגיחים על רוב דלת העם וכו', ובחיו"ד סי' ק"ט ע"ב ובס' כ"ש סי' כ"ב דכ"ד ע"א הבין דברי הרא"ם ח"א סי' ג"ן דאחר רוב דעות אזלי' כמש"ה אחרי רבים להטות אך מדברי הגה"מ וב"י סי' רל"א נר' דס"ל דבתר רו"מ אזלי' וכ"ן מתשו' הרא"ש כלל ז' סי' י"ג ולחז"ר סי' ב' תירץ שהרא"ם מיירי שאינם נוגעין לממון והגה"מ והרא"ש מיירי בשנוגעים לממון וכו' וע' מה שציין עט"ר הרמ"ז בכנה"ג ח"מ מ"ב סי' רל"א בהגה"ט או' כ"ז וז"ל רוב זה שאמרנו שיכולים לכ"ל למר כדאי"ל ולמר כדאי"ל אם הוא רו"ב או רו"מ כתבתי משפטו בקוצר בסי' ח"י בנדפס אות ח' וע"ו והארכתי בזה בסי' קס"ג בהגב"י מאות רכ"ח עד אות רס"ה ע"כ וע' לראש"ל בס' נד"ל ח"א סי' ק"י דרי"ז ע"ד דאי"ל רו"מ עיקר יעו"ש:
נפקא מינה לנ"ד דאינו דבר שבממון וגם אי' רו"מ ורו"ב וכל ע"ה ליכא מאן דפליג דהרוב כ"ל שהם מדלת העם וכמ"ש הרבנים הנז' וגם דהכל מרוצים בו לרב ומו"ץ וכמש"ל:
אקחך אל מקום אחר אל מה שהביא בס' תאיר נרי הנ"מ ח"מ ס"י דק"ב ע"ג משם הרא"ם וז"ל שהפירוד שהפרידו מהם מיעוט הקהל שלא כדין עשו שהרי היה להם להמשך אח"ר דעות הקהל כפי מה שגזרה תורה אחרי רבים להטות ואפי' היו המיעוט יותר עשירים ויותר חכמים מהמרובים עכ"ל:
ואוסיפה לך מה שמצאתי כתוב בתשו' הרשב"א ח"ג סי' תמ"ג וז"ל ואולי אפי' לא היה שם ברורים גדולי פורעי המס וקצת הק' עושים כזה שבכל קהל וקהל אין נמנעין מלעשות תקנות וחרמות וקיומים אעפ"י שאין שם רוב הקהל כי עניני הקהל הם מסורים לגדולים ולמקצת מן הקהל שהם כאפוטרופו' לשאר אחיהם שבמקומם ופעמים קהל גדול יהיה לאלף ולא יתקבצו מהספק כשלשים או ארבעים מעושי המלאכה ויסכימו ויחרימו ואין השאר נקראים ולא מוחין שאם אין אתה אומר כן לא יוכלו שום קהל לעשות מלאכה ולהוציא שום הוצאה ולא לעשות שום תקנה כללית עד שיתקבצו שם כל הקהל פורעי המס בדבר שיש בו הוצאות ממון עד שיסכימו בדבר כלם והנשים כאנשים כי מי יגזור על ממונם בלי רשותם אלא שגדולי המס וקצת מן הקהל קרואי העדה המה כאפוטרופוסין על יתר הקהל וכ"ש כאן שהמלאכה לכבוד שמים וכו' ע"ש ומרן הב"י בבד"ה ביו"ד סי' רכ"ח הביא לשון הרשב"א בתשו' הנז' יעו"ש וגם הרא"ש בכלל ו' סי' ה' כ' וז"ל דע כי על עסק של רבים אמרה תורה אחרי רבים להטות ועל כל ענין שהקהל מסכימים הולכין אחר הרוב והיחידים צריכים לקיים כל מה שיסכימו עליהם הרבים דאל"כ לעולם לא יסכימו הקהל על שום דבר אם יהיה כח ביחידים לבטל הסכמתם לכן אמרה תורה בכל דבר הסכמה של רבים אחרי רבים להטות וכו' יעו"ש:
זאת ועוד אחרת יראה לפניך מ"ש הרב משפטי שמואל סי' כ"ה די"ט ע"ד וז"ל ואל תקשה לדברינו ממ"ש הרמב"ם בפ"א מה' ממרים ה"ג וז"ל דברי קבלה אין בהם מחלוקת לעולם וכו' ומוציאין הדין אחר הרבים עכ"ל, וכתב עליו וא"ת דהרי כתב דהולכין אחר הרוב דאמינא דענין הרוב הזה הוא בין החכמים ובעלי התורה שיודעים לשאת ולתת וליתן טעם לאותה תקנה או מנהג או גזירה כמחלוקת ב"ש וב"ה או תלמידיהם בכל אותם התקנות והגזירות שעשו או שגזרו אבל רוב המינוים שכל אחד מדעת הכרס מדבר או להקניט או לבזות או לקיים דעתו פשוט דאין רובם רוב ואין גזירתם גזירה וזה פשוט לכל מבין ויודע דעת עכ"ל וע' מה שציין בדבר הזה הר' מט"ש ח"ג סי' רל"א בהגה"ט אות ל"א יעו"ש:
וכ"ז הוא בנ"ד שהמיעוט אשר הם מתנגדים מה שמדברים הוא מדעת הכרס ולהקניט ולבזות ולקיים דעות פשוט הדבר שבטלים הם במיעוטם וכל דבריהם הם בטלים עוד זאת אביא את דברי הרשד"ם סי' נ"א שהביא השו' הריטב"א שכתב שם בשם רבינו יונה וז"ל כן היה אומר מורי הרב דכל תקנה שרוב הציבור והוא רוב חשוב במנין ובחכמה הסכימו בה אפי' המיעוט עומדים וצווחים ה"ה חייבים במה שהסכימו הרוב ובלבד שיהיה נראה לרוב ההוא שיש בגזירה ההיא תקנה לצבור ומתקנים כך ע"ז בשוה ואם יש חבר עיר צריך שתהיה מדעתו ואם לאו אין במעשיהם כלום ע"כ והרשד"ם תפס כן במושלם יעו"ש בדבריו. ועיין במ"ץ ח"ב ס"ד די"ג ע"ג מה שהביא לדברי הריטב"א בשם רבו ר"י יעוש"ב ועיין להרד"ך בית י"ג יעו"ש:
עיני כל חכם לב יחזו לנ"ד דר"מ ור"ב הסכימו למנות את ראובן הנז' שהיא תקנה לציבור ואין בעיר חבר שכבר נלב"ע א"כ אפי' המיעוט עומדין וצוותין לית מאן דישגח בהו וכ"ש שגם המה רוצים בו לרב ומו"ץ דוקא ודב"ז א"א כמ"ש בשאלה. ואפי' תימא שאינו דאין הרוב כ"ל הי"ד לפרוע מכיסם הפרס או לכופם לקבל את המינוי בע"כ אבל אם הפרס מכיס הכולל אזי חייבים לפרוע כמו שפורעים הכשרות וכיוצא כיון שגדולי וראשי וט"ה המה מנהיגים הכל בכל פרט שודאי כ"ל שהם מדלת העם. וכמו שאח"ך מצאתי להרב פנ"י יצ"ו ח"ג ס"ט דל"ח ע"ד שהביא טעמא אחרינא שלא לכוף הרוב למיעוט מהטעמים שאמרתי עש"ב:
וממנו נקח גם לנ"ד דהרוב הם הנדונים בטעמם וכ"ל וע"ע להר' הנז' ד"מ ע"ב שהאריך בזה דבעי' שיהא תקנתם תקנה לצבור ע"ש ובנ"ד איפכא דדברי הרוב הם תקנה לציבור:
ואני אגיד את זאת דהרוב כ"ל כיון דדברי המיעוט הם היפך הדין והמנהג דעפ"י הדין כל הראוי להוראה יותר מחבירו הוא קודם להתמנות וגם היפך המנהג של א"י תו' כנז"ל ומכ"ש דתקנת הרוב דנ"ד הוא תקנה לציבור ודברי המיעוט הם קלקלה לעיר:
שא נא עיניך וראה להרב"א בתשו' סי' כ"ה שזיכה את הציבור לחלק את הרב שקבלוהו עליהם בשבועה מכמה ט' וחדא מינייהו תחי' דברי פיהו היא זאת שקבלוהו עליהם לנחותם דרך הישרה ולהודיעם חקי ה' ותורותיו וכו' ובתשו' ז"ל ואיברא ודאי שהדין פשוט שהקהל פטורים ותבא עליהם ברכת טוב יען מאסו מי הנהר העצומים ובחרו במי השילוח ההולכים לאט אשר מימיו מן המקדש יצאו פיהו למאכל ועליהו לתרופה ומלבד כוונתם שהיא רצויה וטענותיהם חזקים כראי מוצק. ושם עוד דפ"א ע"א בד"ה ובר מן דין וכו' דודאי פשיטא שהקהל פטורים ומבורכים אשר עזבו מלחצוב להם בורות נשברים וכו' ובחרו להם מים חיים וכו' ע"ש ובעבור זאת ביטל להם נדרים ושבועות וכו' עש"ב. וע"ש בע"ג כ' וז"ל ומי שרצה להקימו ולחייב הקהל מפני שמתחי' קבלוהו וכו' לא חש לקמחיה דהיינו אומ"ד נגד מה שהוציאו בפיהם וכו' וכלל גדול מסר לנו הרשב"ץ באומד' וז"ל הוי יודע שאין לילך אחר אימ"ד אלא בדברים שאין לפקפק כלל שלא כן היה דעת הנותן או הנשבע ושיהיה דבר ההוא מפורש מן הסתם כאילו פי' וכו' עש"ב. ולבסוף כתב וז"ל הילכך מכמה אנפי יצאו הקהל מנוקים בצדק אין בהם נפתל ועקש ואדרבא שכרם הרבה מאד להסיר בע"מ מהמזבח ולהכרית אשרה מאצל המזבח ואף שלא היה הדין כן היה ראוי להפרידן מפני הוראת שעה להקים דגל התורה שמיום אשר קמו חכמים כאלה לישב בראש תבו חכימייא למיהוי כעמא דארעא וחכמתם תסרח וכו' ואין נוה בעולם והתורה חוזרת על לומדיה ופליאה דעת ממני למה לא יצאו זקנים משענתו בידו ותשב"ר במכתביהן כשנעשה הקשר הזה להפר את בריתם ולא תהיה לפוקה ולמכשול וכ"ש כי הדין פשוט כביעתא בכותחא שהקהל הם פטורי' ומנוקים וגם החכם יצ"ו שנכנס אפיריון נמטייה שע"י נבנתה קרית ס' על תילה כאשר לפנים וההס' אפי' שתהיה שרירא וקיימת אינה נוגעת ולא פוגמת בזה כאשר כתבתי ולאפס הפנאי לה יכולתי להאריך אם ההסכמה חלה מעיקר' ובע"ה עוד אאריך בזה ואל חי צורינו ישכון להם ולנו שלום בהשקט ובטח וכו' עכ"ל:
הנה נא לי לנ"ד שכל הטעמים האמורים שם הכל בנ"ד בהיפך לטובה וא"כ פשוט הדבר דהרוב הם כופין כיון שכל טעמיהם טובים ונכוחים וישרים לא כן המיעוט שכל טענתם מהבל ימעטו:
ואל תשיבני כיון דהרוב בעי' שיהא רוב מתוך כל די"ז הביאו מרן הב"י ח"מ ס"ס י"ג משם הרשב"א וז"ל ואין הרוב בכל מקום אלא רוב הבא מתוך כל ומתוך מו"מ עם הכלל הא לא"ה לא עשה כלום אבל בש"ע שם ס"ז לא הביא לשון זה ממש כ"א הביא עיקר הדין וז"ל אם ביררו להם עשרה אנשים שידונו להם בין בדין ובין בפשרה ושאם לא יסכימו ילכו אחר הרוב ונסתלק אחד מהם ואינו אומר דעתו או שאומר איני יודע אפי' הסכימו הט' כלם לדעת אחת אינו כלום ועי' בסי' ח"י ס"א במור"ם וז"ל וכ"ן לי עיקר ודלא כמ"ש לעיל סי' י"ג ס"ז בהיפך והוא דעת החולקים ואפ' דעתו לחלק בין אם נתברר תחי' יותר מג' ובין ירדו מתחי' לג' ואין נ"ל רק שחולקים הא' דעת הרמב"ם והב' דעת הרשב"א ע"כ:
ואנא זעירא תמיהא לי מילתא טובא דלמה ליה למור"ם לומר שחולקים ולא נאמר שהרשב"א עצמו ס"ל לחלק בין הנדונות דהע' דבעי' כלם דוקא ואפי' ט' לא יועיל כמו שכתב מרן הוא משום דנתבררו דוקא אבל באתרא דאין ברירה הולכין אחר הרוב דוקא והדבר מוכרח מהרשב"א עצמו דאל"כ תק' תשובות הרשב"א אהדדי ובכדי לתרצם צריך לחלק ביניהם וכמ"ש אצלי במ"א באורך:
שוב אשוב למ"ש אי בעי' רוב מתו"כ מתשו' הב"י שהביא בס"ס י"ג הנז' מוכת מדקאמר ואין רוב בכ"מ אלא הבא מתוך הכלל ש"מ בכ"מ הדין כן ולך נא ראה בתשו' הרשב"א ח"ג סי' תי"א וז"ל וכן מה שיגזרו או יסכימו רוב של הקהל בצורכי קהלה אפי' בע"כ של יחידים מה שעשו עשוי ודוקא כשעשו הרוב ובדבר שרוב הציבור יכולים לעמוד בו לפי שכל צבור וצבור היחידים וכו' וע"פ הם צריכים להתנהג בכל עניניהם והם לאנשי עירם ככל ישר' לב"ד הגדול או למלך בין שיהיו במעמדם ובין שלא יהיו ואפי' בנים אשר יולדו להם וכו' וכל הפורץ בזה כפורץ גדר התורה שהאבות שו' לבנים וע"כ מנודה לעירו הוא מנודה לעיר אחרת מנודה לעיר אחרת אינו מנודה לעירו ע"כ מפורש יוצא מתשו' זו דלא בעי' רוב מתוך כל היפך מ"ש בתשו' הנז' דאין רוב בכ"מ וכו' אם לא שתאמר שמ"ש דאין רוב בכ"מ וכו' הוא בכ"מ שיש בירור דעת אנשים כאותה שאלה עצמה דקאי בה אבל במקומות אחרים הולכים אחר הרוב בין שהיו המיעוט במעמדן בין לא היו וראיה לדברי מלבד כח הסתירה. עוד ב"א בתשו' הרשב"א בח"ה סי' קכ"ו וז"ל כל שביררו הקהל עשרה או פחות או יותר כל שלא אמרו שילך אחר הרוב אינו כלום עד שיסכימו כולם כאחד ואפי' אמרו בפי' שילך אחר הרוב אין הרוב יכולים להסכים ע"ד עד אשר יהיו כולם במעמד אחד ומתוך מעמדם יסכים הרוב דומיא דב"ד דאף סנהדרי גדולה אם ישבו שבעים לעצמם וחייבו או זיכו לא מהני אא"כ יהיו ע"א במעמד אחד ונושאים ונותנים בדבר דשמא האחד יראה ראיה וכו' אבל כל שהיו במעמד אחד ונשאו ונתנו בדבר הל' כדברי הרוב ולפיכך י' ברורים אלו אם היו במעמדם וכו' מ"מ כבר אמרתי לך שאין שום הסכמותיהם הס' עד שתצא מתוך משאם ומתנם של כל היו"ד עכ"ל. הרי בפי' איתמר דדוקא בנבררים וגם סנהדרי גדולה הם בוררים הטוב לכל ישראל שלא כתב בכ"מ הוא במקום שיש בירור כנז' אבל היכא דליכא ברורים הרוב הוא עיקר אף אם לא היו המיעוט במעמדם:
וכעין זה הביא הב"י בח"מ סי' ח"י הגהות אשרי פ"ק דסנהדרין וז"ל שלשה שישבו בדין וסילק אחד את עצמו אין השנים יכולים לומר כיון דמעיקרא אדעתא דג' ישבו ודוגמא לזה כתבתי בסי' י"ג בשם תשו' הרשב"א עכ"ל והיינו משום שישבו אדעתא דידהו וכ"כ הג"מ בספ"ו מה' סנהדרין חילוק זה ממש:
הביאני המלך חדריו עט"ר הרמ"ז כנה"ג חו"מ סי' רל"א בהגה"ט אות ט"ו וגם מ"ש ביו"ד סי' רכ"ח בהגה"ט אות רמ"ב מ"ש לתרץ תשו' הרשב"א דסתרן ופי' דכולם דקאמר היינו דצריך מעמד כולם ובאשגרת לישן הוא דכתב בהסכמת כולם וכו' ע"ש וכן תי' המ"ץ ח"ב ס"ד די"ג ע"א וב' ע"ש:
ואני בער ולא אדע לכוין דבריהם עם תשו' הרשב"א דח"ג סי' תי"א דבין הוי המיעוט במעמדם ובין שלא היו דש"מ דלאו בכ"מ בעי' רוב מתו"כ גם מה שהכריח מהרלב"ח סי' קל"ט מהרשב"א דבעי' רוב מתו"כ מדוע לא זכר שר תשו' הרשב"א הנז' דמש' דל"ב רוב מתו"כ ומוכרחים אנו לחלק בין המיעוט של הנבררים דצריך רוב מתו"כ למיעוט הקהל דל"ב רוב מתו"כ וכמו שמצינו להרב חק"ל ח"מ ח"א סי' קט"ו דקע"ד שהביא תשו' הרשד"ם ח"מ סי' ת"ו שהכריע כדעת הרשב"א והרא"ש לגבי ע"ה שמינו עליהם הציבור וכו' בעי' שיהיו כל ע"ה במעמד כדי שיהא רוב מתו"כ אבל הציבור עצמם שהסכימו בדבר ל"ב רוב מתו"כ וכל שהסכימו הרוב אף שלא היו כל ב"ה במעמד אחד סגי. וכן הכריע הרב משא מלך דמ"ד ומ"ה ע"ש והנה שם וכו' יעוש"ב. וע"ש בחק"ל דקמ"ז ע"א ע"ש וכתב עוד החק"ל חלק ב' ח"מ סי' כ"ד דל"ז ע"א וב' שהעלה שאם אין מנהג ל"ב רוב מחו"ך ובע"ג כתב וז"ל ועוד שבהנהגת העיר אין צורך לרוב הממונים שממנים דלמחצה ולשליש סגי ואין ריבוי הממונים כ"א לכבוד בעלמא ע"כ:
עוד לך נא ראה להרב גנזי חיים מע' קי"ל או"ז דקכ"ח ע"א וז"ל וע' בהריב"ש בתשו' סי' שמ"ז שמתבאר מדבריו דהיכא דיש מחלוקת בעיר בין החכמים אזלינן בת"ר וכו' וכן כל כיוצא בזה שיש בעיר מחלוקת בין החכמים וכבר נתגלה טעמם ונימוקם של כל אחד ואחד כי בודאי דיש לילך אח"ר אפי' לא נשאו ולא נתנו במקום אחד כי זה שכתב הרב מהרלב"ח בפסק הסמיכה דרע"ח ע"י כי אחר שנראה דעתו שצריך שיהיה משא ומתן במעמד אחד פנים אל פנים עכ"ז נראה דלא החליט המאמר שכתב ולפחות צריך שיהיה משא ומתן ע"י כתב וכיון שלא נעשה לא זה ולא זה אינה נקראת הסכמתם הסכמת הרוב יע"ש. ועוד נראה לומר דאפי' זה שהחמיר הרב מהרלנ"ח ז"ל שיהיה פנים אל פנים דבעי' משא ומתן רובם מתו"כ וכן מ"ש הרב ג"פ בסוף הספר בכלליו סי' א' ושס"י ה' לא נאמר אח"ר אלא כשיהיו כולם מקובצים במקום אחד אינו אלא דיש מקום לחוש למיעוט ג"כ והיינו ודאי במה ששייך בו להחמיר כמבואר בדברי הרב ז"ל ברם כשיהיו בעיר הרבנים וכל החכמים בדעת אחד לתקן איזה תקנה אפי' היה שלא מן הדין להור"ש וכ"ש אם יהיה מן הדין ויצא חכם אחד או שנים לערער ולהרבות מחלוקת בעיר וכבר שמעו טענותיו וראיותיו ולא נראה להם אזי אין ספק דלכ"ע כל ששמעו הרבנים דבריו ולא נראו להם אזי יש לילך אחרי רבים ומי שאינו הולך אח"ר עיבר על איסור ומרבה מחלוקת בישראל דמאי חזית לילך על סברת יחיד נגד רבים ולא שבקת חיי ואצ"ל אם היחיד בא לקנטר או לאיזה סיבה ופנייה והרבנים והחכמים אשר בעיר ותורתם אומנותם וכל מעשיהם לש"ש ע"ד האמת וענוה צדק הם מתקנים לתיקון העיר כפי מה שנראה להם בינם לבין קונם דמלבד שאין להם שום קנטור ושום פנייה והנאה בזה עוד בא שהדין מצד עצמו פשוט ברור וצלול שיהיה גאבילה בעיר דהוא להוצאות וכו' ע"כ:
ומהאמור נפ"ל לנ"ד דהיא הסכמת הציבור ל"ב רוב מתו"כ וגם שהיא להנהגת העיר ולמחצה ושליש סגי וגם שכבר נתגלה טעמם שהוא טעם דיש לילך אח"ר אפי' לא נשאו ונתנו ביחד ובפרט שכל הרבנים והחכמים בדעת אחד אפי' יהיה שלא מן הדין וכ"ש אם יהיה מן הדין ויצא חכם אחד או ב' לערער ולהרבות מחלוקת כנ"ד דא"כ לא שבקת חיי וכנז"ל ועי' מ"ש הרמ"ז בתשו' ח"מ ח"א סי' י"ב דיו"ד ע"א וב' מ"ש בענין רוב מתו"כ באורך גם בשיירי יו"ד סי' רכ"ח בהגב"י אות רי"ד והרב מ"ץ ח"א סי' מ"ח דקס"א ע"א ע"ש בדבריהם:
ומלבד מה שהוכחנו מדברי מרן דסתרן ודלא כמור"ם ועיין בב"י שם דעדיפא מינה ראה תראה להרב ג"פ בכללים כלל א' דקכ"ו ע"ש מ"ש. והביא לנו דברי מהרלב"ח בענין הסמיכה שעשו רבני צרפת מעשה והסכימו למהר"י בי רב ז"ל רב וסמוך יתקרי טרם שנמלכו עם רבני ירושת"ו וחלקו עליהם רבני ירושת"ו דאין לסמוך בזה"ז וכתב הרלב"ח דאין יכולים לומר רבני צפת דהסמיכה היא סמיכה מטעם שאם רוב נגד רבני ירושת"ו דהסכמת הרוב שהיא בלא משא ומתן של כולם רובו מתו"כ אינה הסכמה כלל והוכיח כן מתשו' הרשב"א הנז"ל וכן היא להקת האחרונים ז"ל דאין רוב בכ"מ אלא רוב הבא מתוך הכלל כמו שרמז דבריהם בכנה"ג סי' י"ג אית כ"ב יעו"ש ואף רבני צרפת ומהר"י בי רב שקיימו הסמיכה ולא חשו לטעמא דמהרלב"ח דבעי' רובו מתו"כ לא היה טעמא שם אלא מפני שהיה סבור מהר"י בי רב דאותו ענין לא היתה הוראה ולא היה צריך משא ומתן ולא חיקור דין אלא הסכמה ביניהם בלבד לעשות סמוכים ולברר אחד מהם שיהיה סמוך כמו שיראה מדברי מהר"י בי רב דאיתא בתשו' הרלב"ח דרצ"ח ע"ד יע"ש והרלב"ח דש"ח ע"א חלק עליו דגם בתקנות והסכמות צריך משא ומתן שיהיו נושאים ונותנים אלו כנגד אלו כמ"ש הרמב"ם פ"א מה' ממרים יעו"ש:
וארוצה עד איש השק"ים מהר"י בי רב ודעימיה שהם רבני צפת"ו דלא חשו לה הוא משום דס"ל דבהסכמה ל"ב רוב מתו"כ ואפי' מהרלב"ח דפליג וס"ל דבעי' רוב מתו"כ גם בתקנות והסכמות. בנ"ד כיון דהובררה בתוך קהל ועדה וענו כולם ואמרו קבלנו אותו לרב ומו"ץ ואין דובר דבר כי ראו כי טובה היא מאד הו"ל הסכימו כולם כאחד:
ואקחך אל מקום אחר למהרשד"ם חאו"ח סי' ל"ז די"ג ע"ג וז"ל תשו' וכו' עד זה מרגלא בפה כל העם אבל רואה אני שמ"ש תו' אחרי רבים להטות אין הפי' כפי הנשמע לב"א שהרי אמרו ביבמות די"ד. על פלו' דב"ש וב"ה וכו' כי אזלי' בת"ר היכא דכי הדדי נינהו הכא ב"ש מחדדי טפי ע"כ. הרי בפי' לא אמרה תו' אחרי רבים אלא כשהם שוים החולקים אז הוי מע' הרוב מכרעת אבל כשיש הבדל בין שני הכיתות אפ' שאיש אחד יעלה לאלף והיכן כ' בתורה אלא שיש לנו לומר שמ"ש התו' אח"ר וכו' הוא אחרי רו"מ או אחרי רו"ב והיינו כשהם שוים אחרי רו"מ ובלתי שוים אחרי רו"ב וכו' יע"ש אח"ז בא לידי ס' פנים במשפט הנ"מ ח"מ סי' י"ג ס"ק ט"ז יעוש"ב שגם הוא העלה שבהסכמת הקהל לא בעי' רוב מתו"כ וע"ע שם אות ט"ו ונ"ד דמי לסמיכה:
שוב תראה לה' ב"י עייאש ז"ל בדיני המנהגים אות ד' דקי"ח ע"ד בענין בני אומנות אחת וז"ל ואע"ג דבעי' רוב מתו"כ וכו' מ"מ זיל בתר טעמא וכו' אבל אם כבר נשמע טעמם והוא טעם פגום דינן הוא והיו כלא היו ועיין להרשב"ץ ח"א סי' קכ"ג ותשו' מבי"ט ח"ב סי' פ"ד דל"ז דש"ז של"ז והרש"ך ח"ב סי' כ"ה וק"ט והראנ"ח סי' צ"ח הר"א ששון סי' ס"ט הרשד"ם בסו' חא"ח רלב"ח סי' קל"ט עכ"ל. אשר ממנו נקח לנ"ד שהטעם טעם פגום והם המעט דהרוב כופין אותן ול"ב רוב מתו"כ ועיין להרב ברכות המים יו"ד סי' של"ד ד"ץ ע"ג ורש"ל בס' נד"ל ח"ב סי' כ"ה בענין רוב מתו"כ גם בס' דרכי חיים הנ"מ ביו"ד ס"א או"ח עש"ב והרב פני יצחק יצ"ו ח"ג ס"ט דט"ל ע"ג וד' ובד"מ ע"א חדית לן מר דאפי' אם ירצו להקבץ יחד להיות רוב מתו"כ ל"מ עש"ב. ואומר כי נ"ד עדיף כי הועד אשר חתמו לו רוב אנשי העיר רו"מ ורו"ב וזט"ה הידועים שהם עיקר לכל צרכי העיר היו כולם ביחד והסכימו כאחד ולא נשאר כ"א דלת העם שלא היו במעמדם דודאי כלא חשיבין ובפרט בנ"ד ל"ב רוב מתו"כ כיון דאין מוחה ברבנות וכמ"ש הרב פנ"י יצ"ו הנז' דכיון דאין מוחה ה"ל כרוב מתו"כ יעו"ש. ועוד דכיון שנתגלה טעמם שהוא פגום דיש לילך אח"ר וכמ"ש הרב גנזי חיים ז"ל האמור לעיל וכו' והגם שהרב פנ"י הנז' בסוף התשו' כתב וז"ל הנלע"ד כתבתי ולא להלכה ולמעשה כונתי עד שיסכימו עמי חד מרבנן מומחה ופקיע דראוי להוראה ואם יעלו דברי לרצון לפניו מ"ט ומ"ן ישמח לבי גם אני ואהיה סניף עמו להלכה ולמעשה ואם לאו דברי לעו והיו כלא היו וכו' יעוש"ב. ועיין להרב גנזי חיים בכללי הקי"ל או"ד דק"ל ע"ב דאין לומר קי"ל כוותיה כיון שלא הסכימו עמו אבל הרב בעל פנים במשפט כללי הקי"ל אות מ"ז כתב במ"ש הפוס' אם יסכימו עמי בעלי הוראה העלה שהוא מדת ענוה אבל הרב כ"ה דעתו לפסוק כפסקו יעו"ש:
וא"כ יכול המוחזק שהוא ראובן התפוס לומר קי"ל כהרב פנים במשפט בסי' כ"ה בכללי הקי"ל אות מ"ז והביא משם הרמ"ז שבט בנימין יעו"ש שהוא מדת ענוה ונימא הכי בנ"ד כי מ"ש הרב פנ"י יצ"ו עד שיסכימו וכו' ודעתו לפסוק כפסקו דכיון דאין מוחה הו"ל כרוב מתו"כ ונ"ד אין מוחה ברבנות והא בהא תליא וזה בל"ז א"א ל"ב רוב מתו"כ. ועיין לעט"ר הרמ"ז בכנה"ג ח"מ סי' י"ג בהגב"י אות מ"ב ואילך. ושם אוט"ל הביא משם הרב משא מלך וז"ל כל היכא שמתקני' הקהל בענין שהם צורך אין צריך שיהיה רוב מתו"ך אבל אם הוא דבר שאינו למיגדר מילתא ויש שם הפסד לשו"א בעי' רוב מתו"ך עכ"ל ויהיו דבריו אלה לנ"ד דהוא תקנה לציבור וגם למיגדר מילתא לא בעי' רוב מתו"ך וגם אין שם הפסד לשו"א כי הפרס הוא מן הכולל ועיין בספר פתחי תשו' ח"מ סי' רל"א ס"ק ו' שהאריך הרחיב בפרט זה ע"ש. ועיין בחת"ס סי' קט"ז באורך בדבר שהרוב יכול לכוף את המיעוט וכו' ובלא"ה כבר נהגו בכל גלילות אלו למיזל בת"ר בכל ענינים כאלו ואם נמתין עד שיסכימו כולם לא יגמר שום ענין ויהיה השחתת הכלל דמה"ט כ"ל דגם לר"ת דס"ל דאין להסיע על קצתן אלא כשהסכימו כולם מתחי' מ"מ מודה הוא במנהגא וכו' יעש"ב. וזהו בנ"ד שיש מנהג כמ"ש לעיל:
אחרי כתוב כל האמור כה הראני אחד מאהובי פעה"ק צפת"ו בשנה זו התרנ"ז את ספר התו' הזה פנ"י ח"ג הנד"מ שנה שעברה לאחד משכה"ג ממשפחת אבו' יצ"ו בס"ט שהאריך הרחיב ברוחב מבינתו וזו הלכה העלה לדעת מרן הב"י דס"ל דהרוב כ"ל הוא דוקא במסים כנדון מהרב"ח וכ"ה מתשו' הר' מר ואהלות ד"י יעש"ב ואסיק למילתיה שם דל"ז ע"א לא כן בנ"ד שאינו בעניני מסים כלל ודאי דאזיל ומודה דאין הרוב כ"ל אף למרן ז"ל אלא דלא חשו לבאר זה כיון שלא נשאלו ע"ז וכמובן ודברים פשוטים עכ"ל:
ואנא חירגא דיומא לא שמיה אמינא ולא מיסתפינא דמרן א"ל בכל מילי אף בגוונא דנ"ד שאינו מענייני מסים ואפי' דאית ביה ר"ל ופ"ל ס"ל דהרוב כ"ל והאלק'ים אינה לידי תשו' מהרמב"ח כ"י ושם ראיתי את הראיות שהביא מד' מרן להורות נתן דאי"ל אפי' בדאי' ר"ל ופ"ל הרוב כ"ל אינם בענייני מסים והם אלו שהבאתי אותם אנכי העבד למעלה ראש וממילא אתיא לענייני מסים במכ"ש והרב הנז' לא שלטה עינ"ק בדברי הרב מהרמב"ח ואילו היה רואה הדברים בשורשן פשוט וברור שלא היה מחלק בין עניני מסים לדבר אחר והיה פסיק לה בסכינא חריפא בדעת מרן הק' דלכל מילי אמרה וראיה לדבר דמרן אי"ל דהרוב כ"ל לכל מילי מדהביאה בדיני נדרים סי' רכ"ח ולהורות נתן דאי"ל דהסכמה דין נדר יש בה וכמו שהארכתי במ"א ואם איתא לומר כדברי מרן דדוקא לענין מסים אמרה תו' דהרוב כ"ל וכמ"ש הר' פנ"י הנז' היל"ל די"ז בדיני מסים בח"מ סי' קס"ג ששם הביא דיני מסים. וגם לך נא ראה להר' חוקות החיים ח"מ סי' ג' די"ב ע"ג שהביא משם הרב המורה גדול הנאמר באברהם הוא הרב המחבר מר ואהלות בסי' ה' שפסק שאינו ענין מסים ואפי"ה פי' דהרוב כ"ל אפי' דהוי ר"ל ופ"ל וכפי מה שהוכחנו אנן בעניותין הדבר יצא מפי הרב מר ואהלות לפסוק כן אפי' באתר דקבילו עלייהו לפסוק כהוראות מרן הק'. ועוד כפי האמור שדעת מרן בכ"מ נפק"ל דס"ל בדעת הרמב"ם כדעת האו' דס"ל דהרוב כ"ל בכדי שלא תק' דהיאך יתכן שיפסוק היפך הרא"ש דסובר שאין הרוב כ"ל וה"ל תרי מגו תלתא וכמ"ש בהקדמתו לב"י וכמו שהקשה הגאון חק"ל במ"ב ח"מ ס"ד דף קע"ו ע"ג שהביאו הרב פנ"י הנז' יצ"ו וז"ל א"כ איך יתכן שיפסוק היפך מ"ש בהקדמתו לב"י וכו' ע"ש ועיין למהר"ם אלשיך סי' נ"ט מד"ק ואילך ע"ס התשו' שהכריע כסברא קמא דר"ת דרשאים להתנות וברובא סגי יעיש"ב ובתוכם מנה לג' עמודי הוראה דס"ל דברובא סגי:
אף אנו נאמר דכן ס"ל למרן הב"י ולכן פסק דהרוב כ"ל על פי שלשת הרעים עמודי ההוראה שפסקו כן ומה גם בנ"ד שכבר הוא תפוס מנכסי אחד מהם והוא מוחזק ולא יהיה אלא ס' בדברי מרן יכול המוחזק לומר קי"ל כהאי פי':
עוד כ' הרב הנז' יצ"ו שם דל"ז ע"א להביא ראיה דמרן ס"ל דאין הרוב כ"ל וז"ל שו"ר דבכה"ג דנ"ד שהוא מידי דהס' ותקנה במינוי דיינים מבואר דעת מרן דס"ל להדייא דאפי' יחיד מוחה ואין הרוב יכולים לכ"ל שמצינו בש"ע או"ח סי' ג"ן וז"ל אפי' יחיד יכול לעכב ולומר שפ' איני רוצה בו להיות חזן עכ"ל וכו' וכיון דס"ל הכי במינוי חזן הה"ן במינוי דיינים וכו' דמ"ש הא מהא וכבר כתב הרשב"א בתשו' הביאה מרן הב"י יו"ד סי' רכ"ח דכל המינויים הצריכים לצבור כגון נאמנים וגובי המס וש"ץ וכל כיוצא בזה אין למקצת הציבור לעשותו בלתי הציבור כולו ואם עשו הוא שלא כדין ע"ש ש"מ דכל המינויים שוים הם ובודאי דהסכמת מינוי דיינים בכלל זה דאפילו יחיד מוחה וכו' יעוש"ב:
ולדעתי המעט אחר המחי"ר שנא ושנא דין ש"ץ משאר מינויים וכמו שבארתי אנא זעירא לעיל וגם מה שפי' בד' הרשב"א קחנו משם ותרוה צמאונך דאין שום ראיה משם ומה שהביא עוד מהרב מחנה יאודה קצין ז"ל ע"ש כעת אינינו בידי ס' הנז' לכן אתה קורא נעים עזוב תעזוב עמי בהיות לאל ידיך לעשות וכאשר כתב הוא לפרש דברי הפנ"י הנז' יצ"ו שהוא דחוק:
גם מה שהעמיד דבריו על תי' תשו' הרשב"א דסתרי אהדדי ע"מ שתי' הרב"א סי' כ"ה הנה כתבתי לעיל דמלבד משה"ק עליו הפ"מ והב"י עייאש ז"ל לך נא ראה להרב פרי הארץ ח"ב דקכ"ט שהק' עליו כמה קושיות עצומות ובסו"ד תירץ כמו שתי' אני אלא שאני הרחבתי הדיבור בכמה ראיות מהרשב"א עצמו:
איך שיהיה בין הכי ובין הכי בנ"ד גם הרב אזיל ומודה כיון דאי' בהרב שרוצים בו הרוב כל המדות שמנו חכמים ודאי שכופין את המיעוט תוכו רצוף לנ"ד שכל העם מקצה יחד עשיר ואביון כולם פה אחד אומרים לקבלו לרב ומו"ץ א"כ אין בו רוב לכוף את המיעוט אלא ע"ד חכם באשי וכיון שא"א זה בל"ז א"כ בודאי שהרוב שרוצים בו בב' השררות כ"ל יען שהם צריכים לו ובלי ב' לא יכון ואם מטעם אחר כמ"ש הגאון חק"ל שם וגם הפנ"י יצ"ו דל"ח ע"א וב' כבר הוכחנו דליתא אחר שהוא הרב כבר מת וגם תקנתם היא לצבור ובזה הכל מודים דהרוב כ"ל ובמ"א הרחבתי הדיבור בזה ועיין לה' פ"מ ח"א סי' כ"א שכתב דבמינוי מרביץ תורה הוי ר"ל ולהאי והרוב כופין למיעוט ע"ש:
וכי תאמר בלבבך כי הם אנוסים בזה כי אין בהם כח להוציא הוצאות מרובות וכמ"ש בשאלה כששלח הרב ראש"ל יצ"ו בדבר השני רבנים וכו' אי מהא לא תסברא דהגם דאין שום כח להוציא הוצאות מרובות להביאה מקרית מלך רב מכל מקום יכולים לעשותה מתוך העיר בדבר מועט כמו שנעשית לאחר ואין הציבור עני כל כך עד כידון לדונם כאנוסים בדבר זה וכמ"ש מור"ם בהגה ביו"ד סי' רל"ב ס' י"א וז"ל מ"מ אם בנקל יכולים להשתדל לא מיקרי אונס ע"כ וגם כי כגון דא לא הוי אונס לומר אדעתא דהכי לא נתחייבנו כיון דהיא מילתא דשכיחא ומילתא דשכיחא הו"ל לאתנויי וכמ"ש מהריב"ל בח"ב סי' נ"ב יעו"ש ומה גם אם היו רוצים לתת בדבר מועט בתוך העיר כבר הרשות היתה נתונה וכמו שכן נגמר הדבר עם המלכות והם לא רצו לעשות אפי' אחר שהכינו המעות א"כ מי זה אמר ותהי לקרותם אנוסים בדבר כזה וגם כבר ידעו כי מינויו היה לפ"ש ובנקל יכולים לסלקו ומה ששלחו ע"י עיה"ק ירושת"ו לקרית מלך רב קושט"א קאי הוא יען כי בלאו הכי הם צריכים להביאה משם ליותר יפוי כח הם אמרו כי בבואה משם ע"י עה"ק ירושת"ו יוקל המתן והם לא יצטרכו לתת אפי' פקש"ן במקומם ובראותם כי אדרבא רבו כמו רבו ההוצאות חזרו בהם והו"ל אונסא דשכיח והיה להם להתנות וא"כ הם שהפסידו אנפשייהו וחייבים ולא מצו פטרו נפשייהו בטענת אונס ועיין להרב פני יצחק יצ"ו בח"ג ס"י בסוף בפסקת והגם וכו' ובנ"ד דהוא מוחזק יכו"ל קי"ל:
ואם תאמר כי זה האיש שנתמנה חכם באשי הוא במקום אביו והוא זוכה בה מדין ירושה ולכן אין יכולים לסלקו ולבעבור זאת הם אנוסים בדבר שאין בכחם להביאה לראובן הנז' ואם כן הם פטורים מלשלם את שכרו ומכ"ש לנ"ד שהוא לפוטרם ממון אי מהא ל"מ אמרת כיון דהוא מילתא דשכיחא הו"ל להתנות וכמו שכתבתי לעיל ועוד זאת לפי מה שהעלינו לעיל שדין הרב כדין המלמד ובדין זה דמלמד פסק מרן דאם הבעל הבית אינו רוצהו יכול לסלקו. עיין להרב פני יצחק יצ"ו בחלק ג' ס"י דמ"ד ע"ב שהביא מחלוקת ויכול לומר קי"ל ואם כן ראובן הנז' שהוא מוחזק יכול לומר קים לי כהרשד"ם ודעימיה דלא מהני להו טענת אונס לפוטרם ממון שנתחייבו בו וגם אין יכולים לומר אנוסים היינו בקבלתו וכמ"ש הרב מים שאל דמ"ה ע"ג שכתב על נדונו שאין הקהל יכולים לטעון טענת אונס בקבלתן עליהם לאותו פקיד הביא דבריו הרב פני יצחק יצ"ו דמ"ג ע"ד ועיין שם מה שהקשה עליו מתשו' הרשד"ם סי' קל"ה יעויין שם באורך. בנדון דידן אזיל ומודה גם הרב פני יצחק יצ"ו שהיא דומיא לתשו' הרב מים שאל וכמ"ש שם וזה לשונו עוד זאת הרואה יראה דשנא ושנא נדון הרב מים שאל הנז' מנ"ד וגבה טורא בינייהו דאילו התם קבלתם לאותו פקיד היתה מטו"ר הגמור והישר עד שנתנו חינות להקב"ה שהזמין להם איש כזה וכמו שהוכיח במישור הרב הנז' גופיה הבין מסצעת דבריהם הבאים בכתב הרשאתם לאותו פקיד ויעו"ש. משא"כ בנ"ד דליכא שום הוכחה בשטר הנז' שיש ביד ראובן לסלק מהם טענת אונס כלל וכו' עכ"ל. אף אנו נאמר כן בנ"ד שיש ביד ראו' הנז' כמה וכמה דילוגים ומכתבים ובקשות עד שרצה לבא אצלם א"כ מי זה אמר ותהי שיכולים לומר אנוסים ומה גם כי עד כידון כל העיר מגדולם ועד קטנם רוצים בו לדומוז"ץ כ"א אדעתא דתרוויהו הוא דנחית ככתוב בשטר שבידו א"כ מי יכו"ל שאינם חייבים לפרוע כל קצבתו וכיון שלא הביאו לו את ב' והוא יצא מהעיר אחר שהתרה בהם חייבים הם לשלם לו ואף הרב פני יצחק יצ"ו יורה יורה ידין ידין כי המרחק רב ביניהם עו"כ וז"ל גם טענתם הב' וכו' ובדמ"ד ע"א גם טענתם הנז' כי אדעתא דהכי לא נתחייבו לקבלו עליהם כלל באופן זה וכו' יעוש"ב ותמצא שנ"ד הכל היפך:
ולעילא מכל בנ"ד נתחייבו חוב החלטי ואם לא יקיימו התנאים אפי' באונס חייבים וכמ"ש הרב פנ"י יצ"ו בח"א סי' י"ז דק"ה ע"א וב' עש"ב ושם כתב וז"ל באופן דהרי לפנינו להקת הנביאים דס"ל דכל שנתחייב להם חוב גמור תו לא מהניא טענת אונס ע"כ. וגם בנ"ד נמי נימא הכי והגם דאיכא שם כמה מרבוואתא דלא סבירא להו הכי מ"מ כיון דהוא מוחזק יכול לומר קים לי וכ"ש למ"ש הרב הנז' שם דק"ז ע"א שהביא לנו תשו' אבקת רוכל סי' פ"ז שדחה דברי מהר"ם ב"ב שהבין ד' הרשב"א דמיירי גם בחיוב החלטי והוא כתב דהרשב"א לא מיירי אלא בחיוב על תנאי ולא בהחלט עש"ב. ומאחר שקבלנו הוראות מרן בתשו' א"כ ודאי דנקטי' הכי. זאת ועוד אחרת לנ"ד הגם שנאמר שהוא אונס הוי אונס ממון ואונס ממו' לא הוי אונס כידוע. וכן פסק מרן הב"י בח"מ סי' שפ"ח וז"ל וכתוב בתשו' מיימוניות דספר נזיקין סי' פ' דהא דאנסוהו נכרים להראות ממון חבירו פטור היינו מחמת אונס נפשות אבל מחמת אונס ממון לא הוי אונס וחייב ופשוט הוא ע"כ. ובשולחנו הטהור שם ס' ב' השמיט דין זה ומורם ז"ל שם הביאו וז"ל ולא מיקרי אונס אלא הכאות ויסורין אבל לא אונס ממון והטור בחושן משפט סי' ר"ה ס"ד כתב וז"ל לא שנא אנסוהו אונס הגוף כגון שהכוהו עד שמכר לו ולא שנא אנסוהו אונס ממון כגון שהפסידוהו בהפסד ממון בין על ידי עכו"ם בין ע"י ישראל ומרן שם ס"ז וז"ל אחד האונס את חבירו כשהכהו או תלאו עד שמכר לו או שהפחידו בדבר שאפשר לו לעשות וכתב מורם שם בין אונס ממון בין אונס הגוף וכו' ואח"ך כ' מרן בין ע"י עכו"ם ובין ע"י ישראל ה"ז אונס ומרן נגרר אחר הרמב"ם שהשמיט הא דכתב הטור לא שנא אונס הגוף הא ודאי י"ל שדעת הרמב"ם בפ"י דמכירה שהשמיטו הוא משום דאית ליה דאונס ממון לא שמיה אונס וכו':
והגם כי הרב זרע אברהם ח"ב ח"מ סי' י"ג דקכ"ה ע"ב כתב וז"ל והגם כי מורם בהגהותיו על הש"ע פסק כהג"מ שהביא מרן בב"י לא מיקרי אונס לא הכאות ויסורין אבל אונס ממון לא הוי אונס יעו"ש. כבר הרש"ך ז"ל הביא שם ס"ק כ"ב דכיון דהרא"ה הביא משם הרמב"ן ז"ל דאפי' באונ"מ פטור וגם הרשב"א סי' תתק"פ כתב כן דמספקא לא מפקינן ממונא דמצ"ל קי"ל כוותייהו יע"ש. וגם מהרשד"ם בסי' נ"ה בכיוצא בזה כתב דכל דבר דהוי פלוגתא דרבוואתא לא מפקינן ממונא יעויין שם וכן יש להוכיח מדברי מרן ז"ל דאף על גב דבבית יוסף כתב על דברי הג"מ דפשוט הוא בשולחנו הטהור השמיטו מהלכה כנראה שחזר בו שראה דברי הרשב"א והרא"ה בשם הרמב"ן ז"ל הנז"ל שהביא הרש"ך ז"ל וכדכתיבית לעיל:
הבט נא וראה להר' ויוסף אברהם סי' כ"ג דקל"ח ע"ב וז"ל או היכא שמצינו שבב"י הביא דין ובש"ע השמיטו וכוונת השמיטה ר"ל שלכתחי' השמיטו כגון ההיא דסי' ש"ב בטיט שעל רגליו דכיון דהתחיל בדין אם איתא דלא חזר בו הו"ל לסיים או שעל נעלו ומדלא סיים הכי נראה שחזר בו ממ"ש בב"י משא"כ אם דילג דין אחד לגמרי אז בכגון דא נוכ"ל דכיון דהש"ע לא עשאו אלא למפתח בעלמא ועיקר פסק ההלכה הוא ממ"ש בב"י לא חש להביאו בש"ע כיון שבלא לימודו בב"י אין רשאי שום דיין לפסוק כ"א כשילמוד בב"י א"כ יקחנו משם עכ"ל. אך במ"ש מורם שם בסי' שפ"ח בשם תשו' מימון דאונ"מ לא הוי אונס קשה שהרי מור"ם גופיה ס"ל ביו"ד סי' רל"ב לענין נדרי אונסים בסעי' י"ב דאונ"מ הוי אונס וז"ל שם ואם אירע לו אונס והיה יכול לסלקו ע"י ממון הרבה שיתן מיקרי אונס ע"כ והביא זה מהריב"ש סי' קפ"ו. ואת השליש"י לו בא נראה דמ"ש מור"ם בח"מ סי' ר"ה לענין תליוהו וזבין דגם אונ"מ חשיב אונס ובשלמא הא כבר ישבה מהרח"ש בקונ' המודעה די"ב ע"ב דיש הפרש ודאי בין שבועה וחרם למכר ומתנה ועי' ט"ז יו"ד סי' רל"ב ס"ק י"ז וגם הש"ך כתב להדייא דהכא איירי שאומדין אותו וכו' ע"ש בש"ך יו"ד סי' רל"ב וא"כ הכא נמי שאני בין מ"ש מור"ם סי' ר"ה לענין תליוהו וזבין דחשיב אונ"מ אונס ובין ההיא דסי' רל"ב ביו"ד דאיירי לענין נדרים ומוהרח"ש גופיה שם קאי על ההיא דתליוהו וזבין וחילק בין הנדונות ע"ש. אך עדיין קשה ההיא דסי' שפ"ח דאיירי במוסר ופסק מורם עלה דאונ"מ ל"ה אונס ואילו בסי' ר"ה בתליוהו וזבין פסק איפכא וצ"י:
ולדידי חזי לי דמורם ס"ל דאונ"מ ל"ה אונס ושאני הכא מפני שהוא ממון הרבה וכמ"ש מהרא"י בסי' רנ"ד וז"ל וא"ת ישכיר תיירים במאה מנה וילך וישב לבטח האי נמי חשיב אונסא כדאי' בפ' כל הגט אטו תרקבא דדינרי בעי למיתב ליה ומביאה בסי' כ"ה ע"ש וכן מפורש יוצא במורם יו"ד סי' רל"ב סי"א וז"ל מ"מ אם בנקל יכולים להשתדל לא מיקרי אונס ע"כ א"כ בנ"ד דלא הוי ממון הרבה לא הוי אונס וכמש"ל ואפי' לדעת מורם:
ואי משום ירושה לקמן תמצא שאין לו דין ירושה כאשר אפרש. ואי משום שכבר נתמנה מיניו אינו מינוי כי אפי' העם אשר מינו אותו לא מינו אותו מינוי גמור כ"א לפ"ש עד אשר יראו איך יפול דבר ועוד שאפילו שיהיה לו מינוי גמור לא הוי מינוי וכמ"ש מהר"ם מינץ בס' התקנות בסי' ק"ב הובא נוסח תקנה וז"ל ועוד גזרנו ונידינו והחרמנו בשמתא ובשם מיתה שלא יהיה האדם רשאי ליטול שררה לא ע"י מלך ולא ע"י שר ושופט כדי לענוש ולקנוס ולכוף את חבירו לא בדברי הבאי ולא בדברי שמים כי יש עושים עצמם פרושים ואפי' צנועים אינן אם לא שמינו אותו רוב הקהל מפני חשיבותו והעובר על גזרתינו יהא באלה ובשמתא ובנידוי ומוחרם בשם מיתה ובשמתא יהיה ויהיו כ"י מובדלים ממנו חתומים ובלתי חתומים ותלמידיהון ותלמידי תלמידהון וחברתהון פתו פת כותים ויינו יי"ן וספריו ספרי קוסמין והשומר תקנתינו ינוחו ברכות על ראשו ועל תקנה זו חתומים שמואל בר מאיר שהוא רשב"ם יעקב בר מאיר שהוא ר"ת אליעזר בר נתן שהוא ראב"ן וק"ן רבנים עמהם עכ"ל וגם הובאה בס' תשובת מהר"ם ב"ב שהוא מהר"ם מרטנבורק ז"ל סי' תתרכ"ב:
והריב"ש ז"ל סי' רע"א כתב שם וז"ל ואיברא שאין ליטול רשות מן המלך שלא ברצון הקהל והעושה כן מצער את הציבור ועתיד ליתן את הדין וכ"ש אם אינו ראוי לדון מפני שאינו יודע או מפני שאינו הגון ועברו הג' או ב"ד ונתנו לו רשות בטעות אין הרשות זו מועלת לו כלום עד שיהיה ראוי שהמקדש בע"מ למזבח אין קדושה חלה עליו עכ"ל:
והרדב"ז בחי' על הרמב"ם כתב וז"ל הוצרך לכתוב הכא אע"ג שכבר כתבו בפ"ג שהממנה עובר משום לא תכירו ומשום לא תטע לך וגו' משום דהא כיון דראשי גליות היה כח בידם להפקיר ממון אחרים דהם כמו מלך אם מינו את שאינו ראוי ליהוי מינוי קמ"ל דהוי כמקדיש בע"מ שאין חלה וכו' ואין חייבים לנהוג בו כבוד והלבוש אשר מתכסים בו הוי כמרדעת לחמור עכ"ל:
וכמו שמצינו לרבינו הק' בכתובות דק"ג שמינה לר"ג בנו נשיא ולר"א בנו חכם ולחנינא בר חמא לישב בראש ופי' רש"י ראש ישיבה אעפ"י שגם ר"ש היה חכם וממלא מקום אבותיו אפי"ה מינה לרחב"ח ודאי כי בדבר החכמה שהוא ראש ישיבה לדון את החוקים ואת התורות כלך אצל מי שהוא גדול בתורה ואין בו דין ירושה כ"א בשאר מינוים הוא דאיכא ירושה ואף בשאר מינוים כגון נשיא דוקא אם ביראה ממלא מקום אביו אזי זוכה לנשיאות הגם שאינו ממלא בחכמה כיון דהנשיאות אינו תלוי בחכמה דוקא כ"א צריך גם ביראה הא לא"ה לא היה זוכה ר"ג בנשיאות היות שצריכה יראת ה' ועם שונים לא יתערב והיה יכול למנותו אלא משום שהיה אחיו גדול ממנו וכמו שפרש"י שם ד"ה ההוא ממלא מקום אבותיו וכו', ונ"ד תרתי ליתנהו ביה לא חכמה ולא יראה כידוע לכ"ב שער עירו היושב בה וגם העיר אשר בה ממונה כולם יודעים:
ויש לי להביא ראיה דאם יש טעם מספיק לא יש דין ירושה מהא דאיתא במדרש פ' פנחס ע"פ יפקוד ה' אלק'י הרוחות והביאו רש"י ז"ל כיון ששמע משה רבינו עליו השלום שאמר לו הקדוש ברוך הוא תן נחלת צלפחד לבנותיו אמר הגיע שעה שאתבע צרכי שירשו בני את גדולתי אמר לו הקדוש ברוך הוא לא כך עלתה במחשבה לפני כדאי הוא יאושע ליטול שכר שימושו שלא מש מתוך האהל וזה שאמר שלמה נוצר תאנה יאכל פריה עכ"ל:
והרא"ם הביא לשון במדב"ר בנו"א שהשיבו הקדוש ברוך הוא למשה רבינו עליו השלום בניך ישבו להם ולא עסקו בתורה וכו', הרי מוכח משם דבעי' שיהא חכם גדול בתורה ולא תועיל לו הירושה כשאינו חכם וגם תפי' משה רבינו עליו השלום על בניו לא הועילה משום שלא עסקו בתורה נקטי' מהכא דחכמת התורה אינה ירושה אלא אזלי' אחר הגדול בתורה ושבקינן לבן הגם שהוא חכם:
ברם זכור אותו האיש שאין בו שום דבר משבעה מדות שמנו חכמים בדינים שפסק מרן בשולחן ערוך חושן משפט סי' ז' סי"א וזה לשונו בית דין של שלשה צריך שיהא בכל אחד מהם שבעה דברים ואלו הם חכמה. ענוה. יראה. שנאת ממון. אהבת האמת. ואהבת הבריות להם. בעלי ש"ט עד כאן. ובנדון דידן חכמה אין כאן שיש טובים ממנו הרבה גם ענוה אין כאן שהגיע לומר שהוא פבריקני לעשות מרמות ותוך ועניו לא יעשה כן. יראה אין כאן איה חסידותו לבער אש המחלוקת בעירו לסיבתו. שנאת ממון אין כאן שכל מעשהו לרדוף אחר הממון שיוצא מהחותם. אהבת אמת אין כאן דאם אוהב האמת מי התיר לו לתת שוחד בחיק בכדי למנות עצמו חכם באשי אשר אינה הולמתו. אהבת הבריות אין כאן דכ"ע ידעי לה דאף המחזיקים בידו לא משכחת מאהבתו אלא משנאת אחרים לנגד להם. בעלי ש"ט ג"כ כנודע לכ"ב שער עירו אשר שמו נודף ונודע בשערים ואפי' שכבר זכה אפילו הכי יכולים לסלקו וכ"ש שאין למנותו מחדש כיון שאין בו שום מדה טובה מכל אלו ואמינא לה במכ"ש ממ"ש במס' בתרא דכ"א ע"א אמר רבא האי מיקרי דרדקי וכו'. ופסקה מרן בשולחן ערוך יו"ד סימן רמ"ה סי"ח וזה לשונו אם יש כאן מלמד לתינוקות ובא אחר טוב ממנו מסלקין את הראשון מפני הב' ע"כ וכ"ש בנ"ד שבלא"ה אינו ראוי וצריך לסלקו:
ולך נא ראה מ"ש מרן בש"ע חושן משפט סי' ח' ס"א וז"ל כל המעמיד דיין שאינו הגון ואינו חכם בחכמת התורה ואינו ראוי להיות דיין אעפ"י שכולו מחמדים ויש בו טובות אחרות המעמידו עובר בל"ת וכתב הבאה"ט וז"ל האי וא'ו של ואינו חכם היא מחלוקת ותרתי קאמר או אפילו הגון במעשים ואינו ת"ח וכדמסיק אעפ"י וכו' סמ"ע עכ"ל. וכאן תרתי ליתנהו ביה וע"ע לה' ברכות המים בח"מ על השולחן ערוך ס"ז דקנ"ז ע"ב וזה לשונו שהעלה שברבנות ודיינות אין בו ירושה ע"ש ומרוהטת לישניה שם מוכח דס"ל בענין נשיאות שא"ץ שיהא חכם גדול ובקי אלא אף שאינו ראוי להוראה אפי"ה ממנים אותו לנשיא. ולדידי חזי לי כל בתר איפכא דהנשיא צ"ל חכם גדול בתורה מההיא דסוף הוריות שרצה להעביר רשב"ג מנשיאותו על שלא היה בקי בעוקצין משום דמי ימלל וכו' למי נאה למלל גבורות ה' למי שישמיע כל תהלותיו ע"ש א"כ צריך הנשיא להיות בקי בחדרי תו' הלא"ה מעבירין אותו אחר שעלה ג"כ:
אחרי מופלג נד"מ בש' התרנ"ו סה"ב ישא איש להרה"ג ראש"ל נר"ו וראיתי לו בח"מ ס"י דצ"ד ע"ב יעוש"ב שהאריך הרחיב בזה יותר ויותר והנה גם הוא הביא ראיותי הנז' וישמח לבי ויגל כי נתכוונתי לדעת ק' ואפי' לפי כל האמור בדין הוא שאין לבן הרב הקודם לישב במקום אביו ואף אם ישב מעבירים אותו:
והגם לדברי הריב"ש שהביאו מורם יו"ד סי' רמ"ה סי"ח אחר שפסק לס' מהרא"י ומהר"י וייל ז"ל הביאו שהוא היפך מהם וז"ל ומי שהחזיק לרב בעיר אפילו החזיק עצמו באיזה שררה אין לו להורידו מגדולתו אעפ"י שבא אחר גדול ממנו הנה מדוייק לשונו דקאמר אעפ"י שבא אחר גדול ממנו היינו לומר שבא אכסנאי לעיר ואין להורידו אבל בן העיר יכול להורידו וכמש"ל משם מהראנ"ח שדייק כן מדברי מהרא"י יעו"ש אף אנן נמי תנינן הכי בדברי הריב"ש דדוקא הבא מחוץ לעיר כגון נ"ד שהוא אכסנאי אבל אם יהיה הדבר שהבא בגבולו הוא בן עיר אזי מודה הריב"ש שאפי' הראשון החזיק מבטלו מחזקתו וא"י לעכב ע"י ולזה כיון מורם בהביאו לשון הריב"ש ז"ל: